רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "נהגתי להגיע למלון סאבוי רק כדי שיזרקו אותי משם, כדי שאקבל מזה תמונה בעיתון. עכשיו הם מקבלים אותי שם בזרועות פתוחות! לך תבין..." (קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בעיתון NME, שנת 1985)

4 ביוני 1982! היום שבו נחת בחנויות התקליטים האלבום הכפול של ג'נסיס, THREE SIDES LIVE. כן, קראתם נכון, רק שלושה צדדים של הופעה חיה? תיכף נגיע לטוויסט בעלילה.

רק אזכיר שבדצמבר 1981, חברי ג'נסיס – הלא הם פיל קולינס, טוני בנקס ומייק ראת'רפורד, עם התמיכה המעולה של דריל סטורמר בגיטרה ובס וצ'סטר תומפסון בתופים – סיימו מסע הופעות מפרך בן ארבעה חודשים. הסיבוב הזה, שקידם את התקליט ABACAB, שטף את אירופה וצפון אמריקה, והציג לראווה את מערכת התאורה המהפכנית VARI-LIGHTS שהפכה כל הופעה לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה. ואז? דממה. הלהקה נכנסה להפסקה מתוכננת של שמונה חודשים. בזמן הזה, כל אחד מהחברים התפנה לענייני הסולו שלו – וזכרו, קולינס כבר היה סופרסטאר בפני עצמו אחרי ההצלחה המסחררת של תקליט הסולו הראשון שלו, FACE VALUE, שהתפוצץ שנה קודם לכן. אז איך שומרים על המותג ג'נסיס חם ובועט בתודעה הציבורית כשהכוכב הראשי עסוק גם במקומות אחרים? פשוט מאוד: שולפים מהארכיון הקלטות לוהטות מהסיבובים האחרונים, בעיקר מההופעות בנובמבר 1981 בניו יורק ובברמינגהם בדצמבר 1981, ומוציאים אלבום הופעה!

אבל רגע, למה THREE SIDES LIVE? ובכן, כאן הסיפור מקבל תפנית טרנסאטלנטית משעשעת. בגרסה הבריטית המקורית, האלבום כלל בכלל ארבעה צדדים עם חומר מהופעות חיות. לעומת זאת, מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית וקנדה, המהדורה הראשונה הכילה שלושה צדדים שלמים של הופעה חיה והצד הרביעי בא עם קטעי אולפן שבאנגליה יצאו בנפרד, על גבי EP קומפקטי וחמוד בשם 3X3, שכלל את PAPERLATE, YOU MIGHT RECALL ו-ME AND VIRGIL. אז איזה צד קיבלתם אתם בזמנו?

מגזין המוזיקה רולינג סטון העניק לאלבום בביקורתו שלושה כוכבים מתוך חמישה, והסביר אז שלא מדובר בעוד רטרוספקטיבה נוסטלגית של הקריירה מההתחלה. ממש לא! THREE SIDES LIVE, לדבריהם, הוא עדות מרתקת למה שג'נסיס הפכה להיות רק לאחרונה. בניגוד חריף לאלבום ההופעה הקודם שלהם, SECONDS OUT מ-1977, שהיה אפוף בווירטואוזיות מתפרצת וסאונד מורכב, האלבום הזה הציע ביצועים נוקבים, חדים כתער, וממוקדים, ללא העומס התיאטרלי או האינסטרומנטלי שאפיין אותם בעבר. המגזין ציין: "היכן שפעם ג'נסיס ייצגה רוק אמנותי בצורה המרהיבה ביותר שלו, עכשיו חבריה מראים עד כמה מוזיקה כזו יכולה להיות רזה ומשכנעת". במרכז השינוי הזה, כך נטען, עומד הזמר פיל קולינס. "השירה הצרודה שלו כבר לא רק מעטרת את הרצועות האינסטרומנטליות אלא מספקת להן כיוון וקצב". קולינס, כך המשיכה הביקורת, "מיומן בצורה יוצאת דופן בהקרנת אישיות לתוך המוזיקה של ג'נסיס, שבתורה שומרת על העודפים האינסטרומנטליים". למרות שהשינוי הזה היה צפוי אחרי הסאונד המלוטש והמצומצם יותר של התקליט ABACAB מהשנה שקדמה, עדיין ראוי לציין, לדעת המבקר, שג'נסיס יישמה את נקודת המבט החדשה שלה גם על חומרים ישנים יותר. אולם, הצד הרביעי של התקליט (בגרסה הבריטית, כמובן), הכולל חומר שלא פורסם עד כה, ספג ביקורת: "שירי פופ שטוחים שעדיף להשאיר בכספת". אאוץ'!

בעיתון OTTAWA CITIZEN הקנדי, לעומת זאת, התלהבו יותר. שם נכתב אז בביקורת: "התקליט מתוזמר בכבדות ומוקלט יפה, המוזיקה של ג'נסיס בהופעה היא באיכות גבוהה יותר ממה שמצליחות לעשות להקות רבות באולפן. אז למה עוד אלבום חי? ובכן, תמיד יש את ההיבט המעדכן של חומר עדכני יותר בפורמט חי. זהו אלבום משובח עבור מעריצי ג'נסיס עם בונוס נוסף של חומרים פחות מוכרים, טובים מכדי להיות רק בצד רביעי של תקליט הופעה".

אחד השירים הבולטים בצד האולפני (או ב-EP האמריקאי 3X3) היה PAPERLATE. השיר הזה, עם חטיבת כלי הנשיפה המפנקת של להקת EARTH, WIND & FIRE שהעניקה לו גוון פ'אנקי-סולי מדליק, הפך לסוג של להיט קטן ותמיד הרגיש קצת כמו קטע ששייך יותר לקריירת הסולו הפורחת של פיל קולינס מאשר לקטלוג הקלאסי של ג'נסיס. מה שבטוח, THREE SIDES LIVE ביצע את המוטל עליו: הוא שמר על ג'נסיס חזק בתודעה בתקופת מעבר, והכין את הקרקע להתפוצצות הגדולה הבאה שלהם עם התקליט GENESIS שיצא כשנה מאוחר יותר. מי היה מאמין ששלושה צדדים יכולים להיות כל כך ממצים?

ב-4 ביוני בשנת 1973 מת מהתקף לב אביהם של בריאן, דניס וקארל ווילסון, מהביץ' בויז. קראו לו מאריי ווילסון, הוא היה מנהל הלהקה בשנותיה הראשונות אך פוטר בבושת פנים ממנה ונותר שבור לב.

כשנודע לבריאן ווילסון על מות אביו, הוא מיהר לטוס לניו יורק ואילו דניס ווילסון בחר לברוח לאירופה. שניהם לא יכלו לאסוף כוחות ולהתייצב להלוויה. הדבר הכעיס מאד את קארל ווילסון, אך אם המשפחה, אודרי, הבינה את המצב היטב.

בריאן וילסון נחשב לגאון מוזיקלי שיכל לשמוע רק באוזנו השמאלית. אחת השמועות טענה שמה שגרם לאוזנו הימנית של הילד המסכן להפסיק לשמוע הייתה בגלל מכת קרש שספג מאביו. בריאן סיפר בראיונות עמו שאביו היכה אותו כה חזק ששמיעתו נפגעה.

כשהתראיין, בשנת 1971 לרולינג סטון, אמר מאריי וילסון את גרסתו: "כשבריאן היה בן 11, אמו גילתה שהוא כל הזמן מסובב את ראשו כדי לשמוע משהו. זה הלך והחמיר ונראה שהוא נפצע בה ממשחק כדורגל, או משהו כזה". כשכתב העיתון שאל אותו, מיד לאחר מכן, על שמועה שטענה כי היכה את בנו באותה אוזן, השיב האב: "הפלקתי לו בטוסיק, כמו שכל אב עשה. מעולם לא היכיתי אותו באוזן".

בראיונות אחרים סיפר בריאן שנולד עם אוזן פגומה ובספרו האוטוביוגרפי כתב שהפגיעה בשמיעתו קרתה בגלל ילד שגר בשכנות והיכה על אוזנו עם צינור מתכת.

אז נותרנו עם שלוש גרסאות שונות. מה היא האמת לאמיתה? כנראה שלעולם לא נדע.

באמצע אותו חודש יוני 1973, כשבריאן שהה בניו יורק, החל הוא לצלול עוד יותר ומצבו הנפשי היה בכי רע. הוא מיהר לחזור לביתו ושם הסתגר מהעולם, למשך יותר משנתיים. חלוק היה צמוד כל הזמן לגופו והוא העביר את זמנו בהרס עצמי עם שתיה מרובה ועישון חמש חפיסות סיגריות ביום. עיניו בהו לרוב בטלוויזיה. התפריט שלו כלל ביצים וטוסט בבוקר, ארבעה המבורגרים (!) בצהריים וסטייקים ושאר ממתקים בערב ובלילה. בחדר השינה בו הסתגר היה פטיפון בו השמיע ללא הרף את השיר BE MY BABY של הרונטס. לפעמים גם מאה פעמים ביום. משקלו תפח באופן מבהיל.

בריאן ווילסון: "הסיבה העיקרית שהתחפפתי הייתה כי לקחתי יותר מדי סמים שעיוותו את מוחי. התחבאתי מהעולם בחדר השינה שלי. הייתי מחוק לחלוטין. החיים שלי נדפקו והפכתי זומבי עם משקל עודף. נטלתי המון קוקאין והתמכרתי לזה. הסמים גרמו לי לפיצוץ פנימי שנפלתי לתוכו. האמנתי שהשטן רודף אחריי. אני חושב שראיתי באנשים שהתחרו בי את דמותו של השטן. ראיתי את השטן בכל פינה. גם המצב בלהקה היה רע כלפיי. אף אחד מהם כבר לא התייחס אליי ברצינות".

ב-4 ביוני בשנת 1973 מת ברוס ברי בן ה-22, חבר נפש ואיש צוות טכני של ניל יאנג. סיבת המוות הייתה מנת יתר מסמים. הסיפור של ברי הונצח בשירו של יאנג שבור הלב, TONIGHT'S THE NIGHT.

"הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

ניצוץ היה בעיניו

אבל חייו היו בידיו.

ובכן, מאוחר בלילה

כשהאנשים נעלמו

הוא נהג לאחוז בגיטרה שלי

ולשיר שיר בקול רועד

זה היה אמיתי לחלוטין.

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה.

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים

אם לא שמעתם אותו שר,

אני מניח שגם לא תזכו לכך בקרוב.

כי, אנשים, תנו לי להגיד לכם.

זה הקפיא אותי לחלוטין

כשהרמתי את שפופרת הטלפון ושמעתי כי הוא מת

כתוצאה מהזרקה.

הלילה הוא הלילה

הלילה הוא הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים".

ב-4 ביוני בשנת 1984 יצא תקליט חדש לברוס 'הבוס' ספרינגסטין - BORN IN THE U.S.A.

מדובר באחד האלבומים המשמעותיים יותר בתולדות הרוק. חשיבותו נעוצה בהצלחתו המסחרית, בהשפעה התרבותית ובעומק התכנים שלו. כל זה חיזק את מעמדו של ספרינגסטין ("הבוס") כאייקון רוק. הסאונד שלו, שמיזג פה רוק נוקשה עם פופ רך, הפך אותו לנגיש לקהל רחב, ותרם למכירות האדירות שלו ולשבחי הביקורת.

מבחינה נושאית, התקליט מתייחס למאבקים של אמריקאים ממעמד הפועלים, להתפכחות מהחלום האמריקאי ולהשפעות המתמשכות של מלחמת וייטנאם. האלבום לוכד את המהות של החיים האמריקאים בשנות השמונים וקיבל הזדהות עם מאזינים שחשו שוליים או נשכחים. הרלוונטיות של התקליט ממשיכה להיות שיקוף רב עוצמה של הסוגיות החברתיות-כלכליות של אז.

הנה קצת על הלהיטים הברורים שבתקליט ואתחיל, איך לא, עם שיר הנושא; שיר זה מתפרש לעתים קרובות בצורה שגויה כהמנון פטריוטי, אבל הוא למעשה עוסק בבעיות עמן התמודדו חיילים שחזרו הביתה ווייטנאם. בעוד חיילי מלחמות אחרות קיבלו את קבלת הפנים של גיבורים, אלו שלחמו בווייטנאם זכו לרוב להתעלמות כשחזרו למולדתם, ורבים סבלו מפוסט-טראומה וממחלות אחרות. השיר הזה נוצר בהשראת מפגש מקרי של עם רון קוביץ', שהיה מרותק לכיסא גלגלים לאחר שנורה בזמן שנלחם במלחמת וייטנאם. קוביץ', שהתגייס להילחם במלחמה, מחה עליה מאוחר יותר, והפך למנהיג בתנועה נגדה. ספרינגסטין קרא עותק של הספר שקוביץ' פרסם בשנת 1980 כשהיה בטיול עם חבר. כשבועיים לאחר מכן, ספרינגסטין שהה בלוס אנג'לס והתארח במלון "סאנסט מרקיז", שם למרבה הפלא, שהה גם קוביץ'. הם נפגשו באזור הבריכה וניהלו שיחה ארוכה, כשקוביץ' הזמין את ספרינגסטין להצטרף אליו לביקור במרכז החיילים המשוחררים. ברוס נענה להזמנה ומצא את הביקור פוקח עיניים. "בדרך כלל די קל לי עם אנשים, אבל ברגע שהיינו שם, לא ידעתי איך להגיב למה שאני רואה. לדבר על החיים שלי עם החבר'ה האלו נראה חסר משמעות. הם היו חסרי בית ומכורים לסמים ועם לחץ פוסט טראומטי - בחורים בגילי שמתמודדים עם פציעות פיזיות שמשנות חיים".

ספרינגסטין השתמש בסיפורים שלהם כבסיס לשיר. "הבתים הם רק סיפוןר של אירועים", אמר. "הפזמון הוא הצהרה על מקום הולדתך, והזכות לכל הגאווה והבלבול והבושה והחסד שמגיעים איתה. זו תמונה מורכבת של המדינה. הגיבור שלנו הוא מישהו שנבגד על ידי האומה שלו ובכל זאת מרגיש מחובר עמוק למקום בו הוא גדל".". ספרינגסטין התחיל לכתוב את השיר בשנת 1981 עם הכותרת "וייטנאם". הוא שינה את השם ואת הפזמון כשהבמאי, פול שרדר, שלח לו תסריט לסרט שעליו עבד בשם BORN IN THE USA , על להקת רוק שנאבקת בחיים ובדת. שרדר קיווה שספרינגסטין יופיע בסרט. ברוס לא השתתף בסרט, אבל הוא לקח את השם לשיר שלו. לרוע המזל של שרדר , כשהוא סוף סוף היה מוכן לעשות את הסרט בשנת 1985, השם שהציע כבר היה קשור מדי לשיר. ספרינגסטין פיצה את שרדר עם שם חדש, כשנתן לו שיר בשם LIGHT OF DAY.

השיר הזה הפך לפוליטי מפורסם כשהנשיא רונלד רייגן העלה אותו בעת קמפיין לבחירתו מחדש בניו ג'רזי בשנת 1984. רייגן אמר בנאומו: "העתיד של אמריקה מונח באלף חלומות בתוך ליבכם. הוא נשען במסר של תקווה בשירים שכל כך הרבה צעירים אמריקאים מעריצים - את ברוס ספרינגסטין של ניו ג'רזי, ולעזור לכם להגשים את החלומות האלו זו העבודה שלי". ספרינגסטין דיבר על כך בראיון: "זה היה כשהרפובליקנים שלטו לראשונה ובכל מה שנראה אמריקאי ביסודו, ואם היית בצד השני, היית איכשהו לא פטריוטי. אני עושה מוזיקה אמריקאית, ואני כותב על המקום בו אני חי ומי שאני במהלך חיי, אלו הדברים שאני הולך להיאבק עליהם ולהילחם עליהם". כשדיבר על האופן שבו השיר התפרש בצורה לא נכונה, הוא הוסיף: "בשירים שלי, החלק הרוחני, חלק התקווה נמצא בפזמונים. הבלוז, והמציאות היומיומית שלך נמצאים בפרטים שבבתים. את רוח הפזמונים קיבלתי ממוזיקת ​​הגוספל ומהכנסייה". סולו התופים לקראת סוף השיר היה מאולתר לחלוטין. המתופף, מקס ויינברג, סיפר שהלהקה הקליטה באולפן כשהיא ממוקמת בצורת אליפסה, כשהנגנים מופרדים לחלקים שונים. ספרינגסטין, בחזית, פנה לפתע לכיוון ויינברג (מאחור) לאחר ששר והניף את ידיו באוויר בטירוף כדי לסמן תיפוף. ויינברג תפס את זה.

להיט נוסף בתקליט בא עם COVER ME, נכתב במקור עבור דונה סאמר, אבל ברוס החליט לשמור את זה לעצמו לאחר הקלטת הדמו שעשה כשהוא נותן לה שיר אחר בשם PROTECTION. "היא באמת יכלה לשיר ואני לא אהבתי את הגזענות המצועפת של תנועת האנטי-דיסקו", הוא הסביר בספר שירים שלו.

ואיך אפשר בלי הלהיט DANCING IN THE DARK? נכון שגם הראש שלכם פונה היישר אל הקליפ של ספריגסטין ולהקתו עם השיר הזה? ובכן, ספרינגסטין כתב את השיר על הקושי שלו לכתוב להיט ועל התסכול שלו מלנסות לכתוב שירים שישמחו אנשים. המאבק שלו לזה בא במילים, שם הוא מרגיש כמו יוצר שכיר שמת לאקשן כלשהו. למרבה האירוניה, השיר היה הלהיט הגדול בקריירה שלו מבחינת מיקום במצעד האמריקאי . זה היה השיר האחרון שנכתב עבור התקליט. ספרינגסטין כתב אותו לאחר שהמנהל שלו, ג'ון לנדאו, דרש להיט לאלבום. לאחר מריבה קצרה, הוא נענה לאתגר וכתב את זה עוד באותו לילה. הקליפ צולם במהלך הופעה של ספרינגסטין במרכז סנט פול במינסוטה, ב-29 ביוני 1984. קורטני קוקס, כן - זו מהסדרה FRIENDS שנשתלה בקהל, קיבלה את תפקיד המעריצה בשורה הראשונה שמקבלת הזמנה לרקוד על הבמה עם ברוס. כדי להשיג את הצילומים הטובים, ספרינגסטין עשה את השיר מול הקהל פעמיים, כאשר בכל פעם מוקמו המצלמות בזוויות שונות. זה היה הסרטון הראשון שלו שזכה לשידור נון-סטופ ב-MTV, וחשף אותו לקהל חדש, בעיקר צעיר יותר. אז למרות המילים העגומות בשיר, הקהל רקד היטב עם זה.

ומה עם הלהיט GLORY DAYS? ובכן, בשיר הזה, ספרינגסטין שר על מפגש מקרי עם חבר ותיק שהיה שחקן בייסבול כוכב בתיכון. הבחור הזה הוא ג'ו דפו, והמפגש באמת קרה. ספרינגסטין ודפו היו חברים לכיתה בבית הספר סנט רוז בפריהולד, ניו ג'רזי, ושיחקו יחד בייסבול בליגת בייב רות' (בגילאי 13-15). הם היו חברים טובים, אבל התרחקו כשספרינגסטין רדף אחר מוזיקה בזמן שדפו התנסה בספורט (הוא ניסה בלוס אנג'לס דודג'רס). בקיץ 1973, נכנס דפו לבר בשם הדליינר בנפטון, ניו ג'רזי, בזמן שספרינגסטין יצא משם החוצה. ברוס חזר עמו פנימה, שם השניים דיברו על הימים הטובים עד שהבר נסגר. ויש את IN MY HOMETOWN שהמילים שלו הן דיוקן עגום של החיים של מעמד הפועלים בעידן רייגן, כאשר ערים קטנות רבות התפרקו. ספרינגסטין היה הקול של האדם הפשוט.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה:

"אצל אנשים קטנים בעיירות קטנות שבוחרים בין ללכת או להישאר מאחור, נולד בארה"ב, האלבום השביעי של ברוס ספרינגסטין, הוא בעל רוח סוערת. יש בו, למשל, שני בחורים שנכנסים לעיירה נחשלת ומתחננים לעבודה בשיר "מחוז דרלינגטון", אבל מביא בפזמונים שירה בסגנון ה"שה לה לה". הוא אולי דוחף את הדמויות שלו אל מחוץ לדלת ושולח אותן למסע במורד הדרך, אבל הוא נותן להם מוזיקה שתתאים לנסיעה.

הוא הגדיר מחדש הגשת שירים כמו אלו שבאלבומו האקוסטי הקודם והעגום, 'נברסקה', למוזיקה המשלבת טקסטורות אלקטרוניות חדשות תוך שמירה על כל הרוק'נ'רול האמריקני מתחילת שנות השישים.

כמו החבר'ה בשירים, המוזיקה נולדה בארצות הברית: ספרינגסטין התעלם מגל הפלישה הבריטית ואימץ במקום זה את המורשת של פיל ספקטור ולהקות הנשמה האמריקניות. הוא תמיד רדף אחרי התחושה האוטופית של המוזיקה ההיא, וכאן הוא תופס אותה בהפקה מתוחכמת עם להקת האי סטריט באנד שמגניבה עם סולו הסקסופון וצלילי הפסנתר המפורקים בארפג'יו.

האנשים שנמצאים בשירים החדשים חוששים להיתקע בעיירות הקטנות בהן גדלו כמעט כמו שהם חוששים שהעולם הגדול שבחוץ אינו מכיל אפשרויות עבורם. זה נושא מוכר בעבודתו של ספרינגסטין. אבל הם מסתיימים בחזרה הביתה, שם ניתן לראות כמעט את המקקים מתרוצצים סביב חבילות חטיפי הטווינקי הריקות במטבח הלינוליאום. בשורה הראשונה של השיר הראשון ספרינגסטין שר, "נולד בעיירה של אדם מת, הבעיטה הראשונה שלקחתי הייתה כשנפלתי על הקרקע". הדמויות שלו נולדות עם לב שבור והדבר היחיד שמחזיק אותן הוא לדמיין ש'יש משהו שקורה איפשהו', כמו בשורה אחרת בשיר הנושא הזה. הדמויות מתות מכמיהה לתמורה כלשהי לחלום האמריקני.

בשיר NO SURRENDER ספרינגסטין שר, 'הבטחנו שנשבע שנזכור תמיד ללא נסיגה, ללא כניעה'. המוזיקה שלו נושאת בדרך כלל מוטו כזה. הוא כותב מסר קורע לב בשם BOBBY JEAN, ככל הנראה לגיטריסט הוותיק שלו, סטיב ואן זאנט, שרק עזב את להקתו - 'אולי אתה תהיה שם בדרך ההיא איפשהו. באיזה חדר מוטל יהיה נגן רדיו ותשמע אותי שר את זה, בני / ובכן, אם תעשה זאת, תדע שאני חושב עליך ועל כל הקילומטרים שבינינו"- אבל הוא נותן בשיר סולו סקסופון, וזה ספרינגסטין קלאסי; המילים אולי מכניסות לך גוש בגרון, אבל המוזיקה אומרת, ללכת גבוה או לא ללכת בכלל.

האלבום מוצא את מרכזו באותם שירי רוק מריעים, אך ארבעה שירים - שני האחרונים משני הצדדים - מעניקים לאלבום עומק יוצא דופן. ספרינגסטין תמיד הצליח לספר סיפור טוב יותר מכפי שהוא יכול לכתוב שיר, והמילים האלה הן הרבה מעבר לכל מה שמישהו אחר כותב. הן מושרות בצורה כל כך לא מושפעת עד שזה דוקר אותך. בשיר MY HOMETOWN הזמר זוכר שישב על ברכיו של אביו שהסיע את המשפחה בביואיק בגאווה דרך העיר; אבל הילד גדל, והסצנה האחרונה גורמת לו להעמיד את בנו על ברכיו לנסיעה אחרונה ברחוב שהפך לשורה של בניינים פנויים. 'תסתכל טוב מסביב', הוא אומר לילדו וחוזר על מה שאביו אמר לו, 'זו עיר הולדתך'.

הדמות קפוצת השפתיים ששרה I'M ON FIRE לוחשת למעשה על הרצון שאוכל אותה. 'לפעמים זה כמו שמישהו לקח סכין וחתך בעומק שישה סנטימטרים באמצע הגולגולת שלי', הוא שר. האופן שבו הלהקה פנתה רק לשקשוק קל בתופים, צליל אורגן שקט וצלילי גיטרה שקטים בסטקאטו (צליל מקוטע), גורם לתאוותה של הדמות להיראות כמבשרת רעות. זה שאתה מקבל תחושה חיה כל כך מדמויות האלה, זה בגלל שספרינגסטין מעניק להן קולות אשר מחזאי היה גאה בהם.

העזיבה הגדולה ביותר מכל צליל מוכר של ספרינגסטין בא עם הסינגל הראשון ועוצר הנשימה, DANCING IN THE DARK, עם צלילי הסינטים המודרניים שלו ובס ותופים רועמים. הילד שרוקד בחושך כאן נחנק כמעט מההכרה העצמית של היותו בן שש עשרה. 'אני בודק את המראה שלי במראה / אני רוצה להחליף את בגדי, את השיער, את הפנים שלי', הוא שר. 'בנאדם, אני לא מגיע לשום מקום רק מלחיות במזבלה כזו'. הוא מכבה את האורות לא כדי ליצור מצב רוח רומנטי נוטף אלא כדי להימלט בפנטזיה של המוזיקה שבוקעת מהרדיו. בחושך הוא מוצא שחרור מכל המגבלות שנולד בהן. בחושך, כמו כל הבחורים הלכודים בשירים של ספרינגסטין, הוא פשוט רוח בלילה...".

ב-4 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת EPISODE SIX במועדון INY LODGE שב- WOODFORD GREEN (צפון לונדון). בקהל נכחו ריצ'י בלאקמור וג'ון לורד מלהקת דיפ פרפל, שביקשו לאחר מכן מסולן הלהקה, איאן גילאן, להצטרף אליהם.

ריצ'י בלאקמור, בשנת 2009, על הצורך בשינוי בלהקה: "זה היה בגלל רוברט פלאנט, הזמר של לד זפלין. הופענו במועדון בבירמינגהם שנקרא MOTHERS ורוברט עלה לשיר שם עם טרי ריד. הלסת שלנו נפלה ומאותו רגע חיפשנו מישהו דינמי שיידע לעמוד על הבמה ולשיר כמוהו. כך שהודות לרוברט קיבלנו את גילאן שגם שר נהדר וגם נראה נפלא".

אבל המחטף של גילאן לא בא בקלות ולמחרת ההופעה נאלץ הזמר להגיע למשרד הנהלת EPISODE SIX, שם חיכתה לו הקלידנית ומנהיגת הלהקה הקשוחה, גלוריה בריסטו, שאיימה לתבוע על הפרת חוזה עמה. גילאן הבטיח באותה פגישה כי יכבד את התאריכים שנותרו לפני שיעבור צד. בינתיים חשב חברו הקרוב, רוג'ר גלובר, כי אסור גם לו לעזוב את הלהקה שמא יאכזב את חבריה הנותרים. השניים הגיעו להסכם ביניים - הם יכתבו יחדיו שירים וימכרו אותם לאמנים אחרים. לאחר שגילאן קיבל את הצעת העבודה לדיפ פרפל, הגיעו הוא וגלובר לדירתו של ג'ון לורד האורגניסט כדי להשמיע לו כמה שירים שכתבו, בתקווה כי דיפ פרפל יקנו אותם מהם.

איאן גילאן: "חברי דיפ פרפל שאלו אותי אם רוג'ר יכול להגיע איתי ולנגן בהקלטה. כמה ימים לפני ההקלטה הזו הגעתי לביתו של ג'ון לורד, כשלבשתי בגדים שלקחתי מרוג'ר. לכן הוא הגיע להקלטה עצמה עם מכנסיים מרופטים שהיו קשורים לגופו עם חתיכת שרוף, במקום חגורה. לא היו לו נעליים, אבל זה לא נראה היה משנה".

גילאן וגלובר החליטו לסכם ביניהם כי יהפכו לצמד כותבי שירים, במטרה לשמור על חיבורם לאור המצב הנוכחי, במטרה למכור אותם לאמנים אחרים. השניים ניגשו להציג את מרכולתם גם לדיפ פרפל, כשהגיעו לביתו של ג'ון.

רוג'ר גלובר: "לא שמעתי על דיפ פרפל לפני כן. הם לא היו סיפור הצלחה באנגליה והיה זכור לי במעומעם שהיה להם להיט אחד פעם בארה"ב. ריצ'י בלאקמור התקשר יום אחד למתופף של EPISOSE SIX, מיק אנדרווד, ושאל אותו אם הוא יכול להמליץ לו על זמר. אנדרווד, שידע כי ניסינו הכל בלהקה ההיא אבל ללא הצלחה כלל וכלל, המליץ לו על גילאן. כשבלאקמור ולורד הגיעו לראות אותנו בהופעה באיזה מועדון, לא נערכה היכרות ביני לבינם. הם ניגשו ישר לאיאן, הציעו לו להצטרף אליהם ובאותו רגע מתה הלהקה שלנו באופן מוחלט.

אז איאן התקשר אליי ושאל אם אני רוצה להתלוות אליו לבית של לורד, כי אולי נוכל להשמיע לו שם כמה שירים שלנו שיתעניין בהם. הגעתי לפגישה אך במהרה הבנתי שהשירים שכתבנו, על אריות וקופים, לא יתאימו לדיפ פרפל. לפתע לורד שאל: 'מה אתם עושים הלילה? בא לכם לבוא לנגן איתנו בהקלטה?'. הוא השמיע לנו שיר שהוא וחבריו סימנו כשיר הבא בתקליטון שאמור לצאת בארה"ב. זה נשמע לגילאן ולי כשיר פופ סתמי אבל הסכמנו"

השיר, שסומן כתקליטונה הבא של דיפ פרפל בארה"ב, נקרא במקור I AM THE PREACHER ולורד סיפר כי 'בלאקמור ואני החלטנו כי יהיה זה מושלם לערוך אודישן לגילאן בהקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה ובמהלך הסשן קיבלנו עור ברווז מאופן שירתו".

גלובר: "הגעתי עם איאן להקלטה ופגשתי שם את כל השאר. הייתי אז עני ומרופט וחשתי באי נינוחות. שנים לאחר מכן נאלצתי לספוג את הבדיחה שלהם על מה שלבשתי להקלטה ההיא. אבל בסוף ההקלטה ניגש אליי לורד ושאל אותי אם ברצוני להצטרף אליהם. השבתי לו שאני לא יכול כי איאן כבר עזב את הלהקה שלנו ואני חייב להישאר שם לאות נאמנות. נראה היה שלורד מאד הופתע מתשובתי". בלילה אחרי ההקלטה נשאר גלובר ללון בביתו של גילאן ושם התחבט קשות - להצטרף לדיפ פרפל או לא? למחרת התקשר ללורד והודיע לו כי יצטרף אליהם.

גלובר: "לא ידעתי שלורד הוא אחד שאהב לקום מאוחר מאד בבוקר והערתי אותו משנתו. זה עלה לי בעונש על תנאי אצלו למשך שלושה חודשים". גלובר רצח וגם ירש, כשבהקלטה זו ניגן בגיטרת הבס של הבסיסט המפוטר, ניק סימפר, שאז טרם ידע כי ימין בלהקה ספורים.

ההקלטה נערכה רק שלושה ימים אחרי אותה הופעה של EPISODE SIX. עשרה טייקים בוצעו עם השיר באולפן. חלקם לא גמורים, עד שהוחלט כי הטייק התשיעי הוא הטוב ביותר. זו הייתה הפעם הראשונה בה הלהקה הפיקה לבד את הקלטתה ונגינתו של גלובר הרשימה דיה כדי להביא עמה גם כרטיס כניסה עבורו לדיפ פרפל.

ומה עם איום התביעה של גלוריה בריסטו? העניין הוסדר מחוץ לבית המשפט, כשהנהלת דיפ פרפל שלשלה לכיסה 3,000 ליש"ט בשביל לסגור את הנושא. בריסטו לקחה את הכסף והשקיעה אותו בהקמת להקה בשם QUATERMASS, עם המתופף מיק אנדרווד. להקה זו הקליטה שיר בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שביצע ריצ'י בלאקמור באלבום הראשון של להקת ריינבאו. רק שתראו כיצד העסק מתגלגל.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-4 ביוני בשנת 1997 מת בגיל 51, מטרשת נפוצה, רוני ליין - שהיה הבסיסט בלהקת SMALL FACES ולאחר מכן בלהקת THE FACES.

בשנות השישים היה רוני ליין פעיל מאד בסצנת המוזיקה עם להקת SMALL FACES, בה ניגן, שר וגם עזר לכתוב כמה משיריה הגדולים.

מתחילת הסבנטיז ועד 1973 הוא היה חלק מלהקת הרוק המצליחה, THE FACES (ביחד עם עוד שניים מחברי להקתו הקודמת ועם הזמר רוד סטיוארט והגיטריסט רון ווד). בשלב מסוים הוא התעייף מהלהקה והמשיך הלאה, כאמן סולן והקליט, הופיע וקיבל ביקורות טובות. עד שיום אחד היכה בו הברק.

"את העווית המוזרה של ראייה כפולה לא לקחתי ברצינות רבה בהתחלה", אמר ליין ב-1987. "פשוט הנחתי את הדאגה בצד, אבל זה נחת עלי פתאום כשניסיתי לנגן צלילי בס בשיר שכתבתי. האצבעות שלי פשוט לא עבדו, וחשבתי, 'מה לעזאזל קורה לי?' משם זה הוביל לנכות".

רוני ליין על היום בו הרופאים אמרו לו לראשונה שיש לו טרשת נפוצה: "הם פשוט הביטו בי במבט נורא, מעורר רחמים וחסר ישע. זה היה מפחיד - ממש מפחיד. כשהם מסתכלים עליך ככה, אתה יודע שהם לא יכולים לעשות שום דבר, וזה הרגע בו אתה מרגיש הכי לבד".

טרשת נפוצה אינה ניתנת לריפוי וזה מה שהרופאים אמרו לרוני ליין. אבל בסוף שנת 1981, נכנס לחייו איש העסקים של הרולינג סטונס, פרד ססלר, שהכיר את ליין עוד מימי הזוהר שלו עם THE FACES. ססלר עזב את עסקי המוזיקה, לקח את הכסף שהרוויח והשקיע אותו בטיפול בטרשת נפוצה הכוללת זריקות יומיות של ארס נחשים רעיל מדולל. דודתו של קית' ריצ'רדס, שסבלה גם היא ממחלה זו, טופלה אצלו וגם ליין, שלא היה לו את הכסף לממן טיפול שכזה וססלר שילם על הכל. מצבו של ליין החל לאט להשתפר. זריקות הארס, בשילוב עם תוכנית קפדנית של טיפול, אינן יכולות לרפא טרשת נפוצה, אך ליין סיפר שהם עצרו את ההידרדרות הפיזית הקשורה למחלה. לפתע הייתה לו תקווה.

אבל בתחילת 1982 התערב מנהל המזון והתרופות האמריקני, ה-FDA, ולא אישר את טיפולי הארס של ססלר, סגר את המכון הארס שלו ואילץ אותו להעביר את פעולתו לג'מייקה. רוני ליין שבור הלב נאלץ לעלות על מטוס ובחזרה ללונדון ולדירה הקטנה באחד הפרברים. אורגן האמונד חבוט, מזכרת של תקופות מאושרות יותר, ניצב בסלון. ליין קנה אותו לפני שנים מקלידן THE FACES, איאן מקלייגן. הידיים שלו כבר לא יכלו לנגן בקלידיו אבל המוזיקה עדיין מילאה את ראשו, ובעזרתה של בו אולדפילד, הוא עדיין מלחין שירים. בו הייתה אישה יפה ונחושה, וזו הייתה הדירה שלה. היא לקחה את ליין כשחייו היו בשפל, לאחר שני נישואים כושלים.

ליין על תחושת הטיפול: "דמיינו את קווצות השיער שלכם כואבות. וכשאתם ממצמצים, זה כאילו העפעפיים שלכם עשויים מנייר זכוכית. הייתי די מוכן להרגיש רע, כמו עם שפעת או חזרת. אבל מעולם לא היה לי דבר כזה. זה כמו הגיהנום עצמו".

דוברת האגודה הלאומית לטרשת נפוצה מיהרה להודיע בתקשורת אז שטיפול בארס הוא סוג לא מוכח של טיפול. ובעוד טרשת נפוצה אינה קטלנית כשלעצמה, סיבוכים, מטיפול שכזה, עלולים לגרום למוות.

כדי להחמיר את המצב, ליין היה חסר כל. כל כסף שהיה לו מימי התהילה שלו הגיע לרופאים. גם גובי המסים הבריטיים רדפו אחריו כל הזמן. אז הוא חשב לבדוק את ענייני התמלוגים שהצטברו על ידי מכירות אלבומי FACES ישנים והאלבום ROUGH MIX, שהקליט עם פיט טאונסנד בשנת 1977, אך הוא לא יכל לשלם עבור טיפול מקצועי בעניין. הוא גם לא יכל להרשות לעצמו מאבטח שישגיח על הנכס המשמעותי האחרון שלו, האולפן נייד אותו בנה בעבר ובו הקליטו אמנים רבים וידועים. משאית האולפן, עם 16 הערוצים שלו, חנתה בחלק אחר של לונדון, שם נתקלה בפאנקיסטים מקומיים שפשטו על הציוד ושמחו לגנוב אותו.

כל מה שנשאר לו, באמת, היו הזיכרונות שלו. הלהקה הראשונה שלו נקראה THE OUTCASTS. ליין היה הגיטריסט והסולן, וילד קטן בשם קני ג'ונס ניגן בתופים. כשלא מצאו נגן בס קבוע, החליט ליין להפוך לבסיסט ולקח את אביו להתלוות אליו לחנות מוזיקה כדי לבחור ביחד גיטרה בס.

"ראיתי את הבס שרציתי, מתוצרת HARMONY, וזה עלה רק ​​45 פאונד. המוכר בחנות אמר, 'אה, כן, זה בס נהדר', והוא הראה לנו את זה. אהבתי מאוד את הבחור הקטן הזה ובסופו של דבר הלכתי לבית שלו. הייתה לו שם ערימה של תקליטים מדהימים. דברים כמו תקליטי SUN המוקדמים וריי צ'ארלס. מעולם לא נתקלתי במוזיקה מסוג זה לפני כן, אבל היה לו את הכל".

זה היה סטיב מאריוט, וליין הזמין אותו לפאב מקומי כדי לנגן עם להקתו. למרבה הצער, מאריוט הרס את פסנתר הבית של המקום, הלהקה פוטרה, וליין הוצא ממנה. קני ג'ונס הנאמן עזב והצטרף לליין וביחד עם מאריוט הם הקימו להקה חדשה. מכיוון שכולם היו קטנים בממדי גופם, הם כינו את עצמם THE SMALL FACES.

האורגניסט המקורי, ג'ים ווינסטון (שהיה גבוה מהם) פינה במהרה את מקומו לאיאן מקלייגן. הלהקה צברה תאוצה ורכשה לה קהל אוהד, עם הסינגל הראשון שלה, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT. להיט רדף להיט ומאריוט הפגיש עם קול שהיה מתנת האלוהים. ארבעת החברים היו בעסק בשביל אהבה וכיף, והם אף פעם לא ידעו לאן הכסף בינתיים הולך. למרות שהלהיטים המשיכו להגיע נשארה הלהקה ענייה.

בשנת 1969 עזב מאריוט בכעס כי ליין וחבריו לא הסכימו להכניס ללהקה את חברו, פיטר פרמפטון. מאריוט הקים עם פרמפטון את HUMBLE PIE ושאר הפנים הקטנות. בסופו של דבר, לאחר תהליך לא ברור של חיפושים אחר סולן, הם מצאו שניים: הזמר רוד סטיוארט והבסיסט שהפך לגיטריסט רון ווד. השילוב החדש הפך להיט, והחיים השתפרו במהרה. חברי הלהקה אהבו רק את המלונות הטובים ביותר, את הלימוזינות הגדולות ביותר. היו הרבה שתייה, וכמובן, סמים. רוני ליין אכל בשמחה את כל מה שהיה זמין, וכשהבחין מדי פעם בחוסר תחושה באצבעותיו או בחוסר תיאום מסוים, הוא הניח את זה בצד בחושבו כי מדובר בעייפות ותו לא. אחרי כמה שנים, אורח החיים האקסטרווגנטי הגיש לו את החשבון הכבד.

"הדבר שהרגיז אותי היה הצורך בלהקה להרשים כל הזמן. כמו להשיג מטוס פרטי מזורגג רק כדי לטוס 35 מייל. חשבתי, ‘נו באמת, את מי אתה מנסה להרשים?’ ואז רוד סטיוארט התנפח כל כך עם זה שלא יכולתי יותר. אני לא יודע מה הוא רצה. אני גם לא חושב שהוא ידע מה הוא רוצה. הוא פשוט היה טיפש".

ליין עזב את הלהקה בשנת 1973 והקים קרקס רוק נודד, עם להטוטנים ואוכלי אש. הוא קרא לזה THE PASSING SHOW. הוא גם הקים להקה בשם SLIM CHANCE. אבל המצב הפיזי שלו המשיך להחמיר, ואחרי שסיים את הקלטת האלבום עם פיט טאונסנד (שיחדיו הם חלקו גם גורו רוחני, MEHER BABA), הוא פנה לעזרה רפואית ונפל לתהום.

ליין הטיל חלק מהאשמה במצבו בגלל הסמים והאלכוהול ובאורח החיים המוגזם של עולם הרוק. "עשיתי הרבה דברים ממש לא סבירים באותם ימים", הוא אמר. "אני מתבייש בעצמי על הדרך שעברתי, מתבייש מאוד".

הוא מצא נחמה בתנ"ך, בזוגתו בו וכמובן במוזיקה. בשנת 1981 הוא אפילו התאחד עם סטיב מאריוט (לאחר שנים של מריבה), והם הקליטו אלבום בתקציב נמוך בשם "הגמדים מכים שוב". אף חברת תקליטים לא הביעה אז עניין בהוצאת התקליט.

בשנת 1983 הוא הצליח להוביל מופע מרגש ועתיר כוכבים, בשם ARMS, ברויאל אלברט הול בלונדון ובמדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זאת כדי לעזור למחקר על הטרשת הנפוצה. על הבמה עלו רבים מחבריו של ליין, כמו אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ימי פייג', סטיב וינווד ועוד. "מה שעזר לרוני לעבור את המחלה הוא חוש ההומור שלו והנחישות", סיפר חברו המתופף קני ג'ונס. ליבו של רוני ליין נדם אך המוזיקה שיצר ממשיכה ותמשיך לחיות ולהישמע רעננה למשך זמן רב.

האיש הזה הוא גיבור מוזיקה אמיתי שבארצנו בקושי מכירים אותו ולכן לא מוקירים לו את הכבוד שבאמת מגיע לו. באמת שחבל, אבל עדיין אפשר לגרום לשינוי בעניין....

ב-4 ביוני בשנת 2013 מת המתופף ג'ואי קובינגטון, בגיל 67. ביום זה נעצרה תנועת הרכבים בפאלם ספרינגס, קליפורניה, למשך מספר שעות כי רכבו סטה מהדרך והתנגש בעוצמה בקיר. קובינגטון, לשעבר חבר בלהקות ג'פרסון איירפליין והוט טונה, לא חגר חגורת בטיחות והניסיונות להחיותו בשטח עלו בתוהו. אשתו אמרה מיד לאחר מכן שכנראה התקף לב או שבץ היה הגורם לטרגדיה.

בואו תשמעו סיפור מעניין על ג'ואי קובינגטון, להקת ג'פרסון איירפליין ואגדת רוק'נ'רול ידועה...

בשנת 1970 בישר עיתון "עולם הקולנוע" הישראלי לקוראיו בידיעה הקטנה הזו: "האלבום החדש של 'מטוסו של ג'פרסון', שייצא לקראת חג המולד, יכלול פזמונים אחדים בהם משתתף ריצ'רד הקטן על פסנתר".

הקוראים כבר דמיינו כיצד יישמע השילוב המוזר אך מבטיח הזה של אחת הלהקות היותר פסיכדליות עם אחד מעמודי היסוד של עולם הרוק'נ'רול.

בשנת 1970, החליף ג'ואי קובינגטון את ספנסר דריידן כמתופף הלהקה. הוא לא הסתפק במקומו כאוחז במקלות ומספק את הקצב, אלא רצה גם להיות חלק מכותבי השירים. אז הוא כתב כמה מנגינות שרצה להקליט עם חבריו ללהקה, ואחד מהם, כך הרגיש, התאים לכלול בו צלילי פסנתר בסגנון נגינתו של ריצ'רד הקטן. באופן מפתיע (או אולי לא), לא כל האחרים בלהקה הסכימו איתו.

זה קרה בסן פרנסיסקו, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן כדי להקליט את השיר החדש של ג'ואי, BLUDGEON OF A BLUECOAT. ג'ואי כתב את זה כדי לציין את חייו של רובן סלייזר, עיתונאי מקסיקני-אמריקני שנהרג בגיל 42, במהלך צעדת מחאה שנערכה נגד מלחמת וייטנאם. סלייזר ישב בבר במזרח לוס אנג'לס כאשר המשטרה רדפה אחר אדם עם רובה, ירתה דרך הדלת לתוך אותו בר במיכל גז מדמיע והרגה את סלאזר. קובינגטון, אף על פי שמעולם לא היה פוליטי במיוחד, היה חדור מוטיבציה לאחר שקרא על האירוע, והבין שהלהקה תשמח להקליט שיר עם תוכן אקטואלי.

אולם שאר הלהקה הופתעה לגלות שקובינגטון אירגן על דעת עצמו נגן פסנתר אורח שייכנס לסשן, והיה זה לא אחר מאשר ריצ'רד הקטן האגדי. לאף אחד מהשאר לא היה קשר עם חלוץ הרוק'נ'רול, אם כי סימנו טענו אותו כהשפעה מוקדמת. קובינגטון סבר שהשיר זקוק לפסנתר בסגנון ריצ'רד הקטן וחשב, 'מדוע לקבל חיקוי כשאפשר להשיג את הדבר האמיתי?'

קובינגטון: "התקשרתי לחבר שלי, באמפס בלאקוול, שניהל אז את ריצ'רד הקטן, והוא אמר לי להתקשר לאמו של ריצ'רד. אז עשיתי כך, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שברצוני לקבל את נגינתו של בנה בשיר שכתבתי. היא השיבה שתדבר איתו. המשכתי לדבר איתה במשך חודשים ומאד התחבבתי עליה, כשיום אחד התקשר אליי ריצ'רד ואמר שישמח להגיע. הוא ביקש שאציין לו תאריך הקלטה וביקש להביא שניים מחבריו. ברור שהסכמתי". קובינגטון לא רצה שאורחו ירגיש פחות מאירוח דה-לוקס ודאג למזון עשיר באולפן, ביום ההקלטה. הבעיה שהוצאות הדבר הזה, כמו גם כרטיסי הטיסה, נשלחו לתשלום מטעם הנהלת הלהקה.

בסופו של דבר ההקלטה לא ראתה אור יום, באופן רשמי. קובינגטון כעס וחשב שהשאר לא אהבו את זה שהוא הביא לאולפן, ומבלי להתייעץ איתם לפני כן, דמות מן העבר הרחוק, בעוד הם רוצים להיחשב להקה מתקדמת.

בסיסט הלהקה, ג'ק קאסידי, אישר בהמשך: "אני אוהב את ריצ'רד הקטן. עדיין יש לי את האלבום הראשון שלו ונהגתי לראות אותו בקביעות בהופעות בתיאטרון הווארד שבוושינגטון. אבל לא הצלחנו להבין מדוע הוא היה שם באולפן איתנו. ומדוע ג'ואי בכלל הביא אותו. כן, זה דבר נהדר לעשות וכל זה, אבל אני חושב שהרגשנו אז שזה לא הדבר הנכון לעשות, כי אם אתה מתכוון להכין אלבום של ג'פרסון איירפליין, אתה לא אמור להביא את ריצ'רד הקטן. ג'ואי עשה פה טעות ברורה".

ב-4 ביוני בשנת 1996 יצא אלבום חדש ללהקת מטאליקה. שמו הוא LOAD ומיליונים ציפו לבואו, אחרי הצלחת האלבום הקודם (עם העטיפה השחורה) ששמו METALLICA. ובכן, התוצאה הממה רבים מהם - ולא לטובה.

למען האמת, מעריצים רבים גיבשו את דעתם הראשונית על האלבום עוד לפני ששמעו תו של מוזיקה שבתוכו. בעטיפה הפנימית מטאליקה הופיעה בחולצות מחויטות, איפור בעיניים ומתופף הלהקה, לארס אולריך, אף לבש מעיל פרווה דוחה וראוותני. הלוגו האיקוני של הלהקה שונה והמעריצים נותרו מבולבלים כדי לתהות, "לאן המטאליקה האהובה שלנו נעלמה?".

מצלילי הפתיחה של האלבום, ניכר מיד כי להקת הת'ראש-מטאל הנערצת לא באה לרכב על נוסחה קיימת אלא לחדש אופקים. זה גם עם העטיפה, תצלום של האמן יליד ברוקלין אנדרס סראנו, שנוצר על ידי ערבוב זרעו של האמן עצמו ודם בקר בין שתי יריעות פרספקס, שנועדו להעביר את הכאב המרגש של לידה מחדש. מה שארבעת חברי הלהקה חשו כשעשו את האלבום. בדיעבד, דעתו של זמר הלהקה, ג'יימס הטפילד על LOAD הייתה כזו: "להקה בהחלט חייבת להתפתח, אבל בואו נעשה את זה באופן טבעי. אלבום זה, בהיסטוריה של מטאליקה, לא נראה טבעי. עולה השאלה, ''למה היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש?' ובכן, ניסינו להיות משהו שלא היינו הייתי אומר, וזה אפילו בלבל אותנו יותר מוזיקלית. ניסינו לערבב קצת מזה וקצת מזה

ונראה שזה פשוט לא עבד. היו בו שירים ארוכים שהיו פשוט עצובים ולא הלכו לשום מקום. יש לא מעט שירים מעולים באלבום אבל הם יכולים היו להיות גדולים יותר.

לארס (אולריך המתופף) וקירק (האמט הגיטריסט) דחפו אותנו לשם. כל ה'אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש' עלה [כל הזמן לדיון. אני שחקן קבוצתי רוב הזמן ואני יודע שג'ייסון (ניוסטד הבסיסט) ואני לא הסכמנו עם מה שקורה. אבל אם אנחנו רוצים לגרום לזה לעבוד, בואו כולנו ניכנס לזה וננסה לגרום לזה לעבוד. אבל זה היה מאוד מבוסס תדמית. תדמית היא לא דבר רע בשבילי, אבל אם התמונה היא לא אני האמיתי אז זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד. אני חושב שהם חיפשו אווירה מסוג U2, המצאה מחדש של בונו, הוא עושה את האלטר-אגו שלו. כל עניין העטיפה, כל התמונה, זה הלך נגד מה שהרגשתי".

עבור מטאליקה נזרעו כעת הזרעים הראשונים של חוסר האחדות.

ברולינג סטון העניקו אז לאלבום ארבעה כוכבים. הביקורת הייתה כזו, עם תלונה על אורך האלבום וקריצה על להקת פינק פלויד בהופעותיה: "כל להקה שיכולה להרשות לעצמה את המותרות של הפסקת הקלטות למשך חמש שנים בין אלבומי סטודיו, צפויה לבלות חלק ניכר מההשבתה בהתבוננות רצינית במעמקיה. במקרה של מטאליקה, זה סיכוי מדאיג, לאור הנטייה של הלהקה למנת יתר עצמית בבדיקה עצמית, בימיה הטובים ביותר. אבל נראה שהטיול של הרביעייה לפסגת ההר לימד את מטאליקה לקח בלתי צפוי - כלומר, שזה לא אומר כלום אם אין תנופה קדימה.

לפרונטמן, ג'יימס הטפילד, מעולם לא הייתה שום בעיה להכריח את המאזינים להתכופף להגשתו, והמתופף לארס אולריך כמעט ושכלל את הת'ראש, מונח שכבר מזמן היה מעורר חלחלה בתוך המעגל הפנימי של הלהקה. אבל עם LOAD, הרביעייה מתמקמת לתוך חריץ מגנטי לחלוטין שמגשר בין רוק האופנוענים הישן לבין הצד היותר מופרך של הרוק שלאחר הגראנג' של שנות ה-90. אנשי השיווק ביקשו להמציא מחדש את הרביעייה כסוג של מנגנון רוק אלטרנטיבי ואף הציבו אותה כמופע הראשי, באופן לא מתאים, בפסטיבל הרוק האלטרנטיבי, לולהפלוזה.

יש פה שירים מעוררי חלחלה כמו 2X4 ו-AIN'T MY BITCH (המילה BITCH באה פה כמילה נרדפת לתלונה, אז תשמרו על עטי הרעל בביקורתכם, אם חשבתם שזו קללה) שואבים הרבה יותר מלהקת STEPPENWOL של ג'ון קיי מאשר מהשירים של הרמן הסה. מעטים מ-14 השירים של האלבום אינם חתוכים בקצוות מתכת.

המרחב העצום של LOAD- ב-78:59, שזה רק שנייה אחת מהמגבלה של פורמט התקליטורים, בא כעובדה שצועקת על המדבקה המעטרת את הכריכה הקדמית - הכל חוץ מאשר מבטיחה כמה מתיחות מיותרות. בטח, הגודל קובע, אבל האופן המוגזם שבו מטאליקה מכריזים על אורך מבזה את התוכן. זה אתגר לעיכול, כמו הבטחה לתת לנו לאכול סטייק במשקל חמישה קילו. זה גם ברור מהטון הבסיסי של LOAD שמטאליקה עדיין גורפת את עצמם ברצינות נוראית. עם זאת, ייאמר לזכות חבריה שהם סוף סוף גילו מחדש את הנוסחה שלהם מתקופת MASTER OF PUPPETS על מנת למנוע מהכובד הזה לחלחל למוזיקה. לא סביר שתצטרכו לדאוג שמא חזירים מעופפים ישוגרו מהבמה של לולה פלוזה".

ב-4 ביוני בשנת 1969 יצא לחנויות תקליט נוסף של ג'וני קאש שהוקלט בבית סוהר (האלבום הקודם הוקלט בבית הכלא פולסום). הפעם היה זה בסאן קוונטין.

הנה ביקורת שנכתבה בזמן ההוא ברולינג סטון על תקליט מיוחד זה:

"ג'וני קאש זוכר את האנשים הנשכחים. הם אוהבים אותו. הוא שר לאנשים שהנשמה שלהם התרסקה על ידי מערכת הענישה חסרת המחשבה שלנו. המוסיקה של ג'וני קאש גורמת לשחרור מכותלי הכלא עבור אותם אנשים. קאש עצמו נשמע עייף בתקליט הזה. הקול שלו יוצא פה ושם מהטון המדויק. אבל הנחמה נמצאת בקשר הישיר של קאש עם הקהל שלו פה. התקליט הזה נחשב לאומנות אבודה בזמן בו הפקות אולפניות הן הדבר ותקליטי הופעות קצת זזו הצידה. טעויות אנושיות בהקלטה מתוקנות בדרך כלל בעזרת מכשור אולפני. אין זה המצב בתקליט זה.

קאש והמפיק של ההקלטה, בוב ג'ונסטון, בחרו להשאיר בתקליט כמה דקות של דיבורים ואווירה שמוסיפים לאווירה הכללית. כמו למשל צחוקם של האסירים, ההתלהבות הרבה במחיאות הכפיים ורחש הבוז שהאסירים משחררים למראה הסוהר שלהם כשהוא מגיש כוס מים לקאש. הצלילים שמוגשים בתקליט זה הם יותר ממוסיקה. שיר חדש של בוב דילן, WANTED MAN, פותח את התקליט. ויש את השיר הקומי על הבחור ושמו סו. ושיר הנושא על בית הכלא הזה מבוצע פעמיים. ההבדל בין שני הביצועים מצדיק את זה לגמרי. המופע נגמר. האסירים נשארו כלואים מאחורי החומות והקשר ביניהם לבין קאש בתקליט נשאר עמי עוד זמן רב לאחר שהתקליט עצמו נגמר".

מהבולטים בתקליט הוא השיר A BOY NAMED SUE שנכתב על ידי של סילברשטיין, שבהמשך כתב גם כמה להיטים עבור להקת "ד"ר הוק וצנצנת התרופות", כולל "אמא של סילביה" ו"השער של הרולינג סטון". סילברשטיין כתב גם כמה ספרי ילדים פופולריים ואת הרעיון לשיר על הבחור ושמו סו הוא קיבל מחברו ז'אן שפרד על בחור שנאלץ להתמודד עם שם בעייתי של נקבה.

השיר מדבר על ילד שגדל בכעס רב על אביו שעזב את משפחתו ולא לפני שהעניק לו שם של בחורה. הילד נאלץ לפלס את דרכו בעולם עם שם זה גדל וכשנתקל באביו בבאר משקאות, הוא נכנס עמו שם לריב. אז האב מסביר שהוא קרא לו סו כדי לוודא שהוא קשוח. הבן מבין את הדבר.

אז כיצד הגיע אל קאש שיר זה?

בימים ההם בנאשוויל נהגו אנשים לבקר זה את זה בבתיהם ואחד הדברים השכיחים היה לקחת גיטרה ולנגן משהו לאחרים. מישהו היה "סוחב" גיטרה לידיו ומתחיל לנגן שיר. כך היה נהוג אז. אז של סילברשטיין שר את השיר שלו 'ילד בשם סו', ואשתו של ג'וני קאש (ג'ון קארטר) שמעה אותו וחשבה שזה יהיה שיר נהדר שבעלה יבצע. בסאן קוונטין היה זה ביצוע הבכורה של קאש את השיר מול קהל. וכמובן שקהל האסירים הקשוח ביותר שם הגיב בהתלהבות אדירה. הוא נאלץ לקרוא את המילים מדף הנייר שהונח על הבמה.

של סילברשטיין המשיך לכתוב שיר נוסף שכותרתו "אבי הילד בשם סו". זה אותו הסיפור, אבל הפעם מזווית ראייתו של האב.

הנה ביקורת אישית שלי על JOHNNY CASH AT SAN QUENTIN

טוב, אתחיל עם הווידוי שלסתי נשמטה בפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט זה. קודם כל, ידעתי מה הסיפור וזה ריתק אותי לשמוע במה מדובר. אין לי מושג איך הייתי מגיב אילולא ידעתי שקאש מופיע פה מול אסירים רוצחים ומפחידים.

מבחינתי, תקליט זה הוא הקלטה מחשמלת ואגדית שתופסת את המהות של אחת ההופעות החיות הגדולות בתולדות המוזיקה. אני שומע, לכל אורכו, את הכריזמה הבלתי ניתנת להכחשה של קאש והיכולת הייחודית שלו להתחבר הן לקהל והן לרוח המוזיקה שלו. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מקשיב לתקליט זה - בא לי להיות בקהל האסירים של סאן קוונטין (ולברוח משם ברגע שהמופע מסתיים, כן?)

האינטראקציה בין קאש לאסירים בקהל היא דבר שלא שמעתי במקום אחר. היכולת שלו להתחבר אליהם ברמה האישית, להכיר במאבקים ובאנושיות שלהם, היא לא פחות מיוצאת דופן ותקליט זה הוא עדות למודעות החברתית שלו ולמחויבות שלו להשתמש במוסיקה ככוח לשינוי. חשוב לי גם לציין את יופי הצלילים של הלהקה שליוותה את קאש וגם את אופן ההקלטה. הביצועים הדוקים ועוצמתיים ומצד שני נשמע שהאווירה משוחררת.

אז כן, תקליט זה, לדעתי, עוצר נשימה ומציג את ג'וני קאש בשיא כושרו המוסיקלי. לא סתם קניתי (במחיר יקר) לפני שנים את קופסת הדיסקים המרהיבה שאיגדה את כל ההקלטות מסאן קוונטין, כמו גם די.וי.די ובו סרט ההופעה. לשמוע את הדיבורים שהורדו בתקליט זו חוויה שנותנת לי להיות זבוב על הקיר, במקום מפחיד זה. ג'וני קאש ידוע בעיקר כזמר קאנטרי והמוסיקה פה היא בעיקרה קאנטרי - אבל, חברות וחברים, ג'וני קאש הוא רוקר אמיתי פה. מומלץ בחום לוהט!

גם זה קרה ב-4 ביוני:

מותו המסתורי של ג'ף באקלי: השעון המשיך לתקתק, הגיטרה נדמה

בשנת 1997, סצנת המוזיקה הוכתה בתדהמה. מה שהחל ככניסה לשחיה בנהר וולף הארבור בממפיס, טנסי, הפכה לטרגדיה נוראה. עיניו של נוסע על אונייה חולפת קלטו מראה מטריד בין הענפים על גדת הנהר – גופתו של הזמר-יוצר הייחודי ג'ף באקלי, מי שקולו המלאכי והביצוע שלו ל-HALLELUJAH הפכו אותו לקול של דור. שוטר מקומי שהוזעק למקום מיהר לגדה, נאבק בצלמי פפראצי שניסו לתפוס תמונה מחרידה של הגופה, שפניה היו נפוחות משהות במים. רק מעט אחרי השעה 19:00 זוהתה הגופה באופן רשמי, בין היתר בזכות עגיל זהב שנצנץ מטבורו. באופן מצמרר, שעון הקוורץ על פרק ידו המשיך לתקתק בעקשנות, בעוד ששעון חייו של באקלי, שהיה רק בן 30, נעצר בפתאומיות טראגית. עולם המוזיקה איבד קול חד פעמי.

יוני השחור של 2020 ועוד פרידות כואבות

המוות המשיך לרחף מעל עולם המוזיקה גם שנים אחר כך. ב-4 ביוני 2020, נפרדנו מסטיב פריסט, הבסיסט הכריזמטי של להקת הגלאם-רוק הבריטית SWEET, שהלהיטים שלהם כמו BALLROOM BLITZ ו-FOX ON THE RUN הרעידו אצטדיונים בשנות ה-70. פריסט היה בן 72 במותו. יום זה, ה-4 ביוני, היה עמוס בפרידות נוספות לאורך השנים: בשנת 2020 הלך לעולמו גם המפיק המוערך רופרט היין, שעבד עם אמנים כמו טינה טרנר ו-THE FIXX. בשנת 2007 איבדנו את זמר הנשמה פרדי סקוט, שקולו העמוק ריגש רבים עם הלהיט HEY, GIRL. ובשנת 2001, נדם קולו של זמר הפולק ונגן הבנג'ו המחונן ג'ון הארטפורד, שכתב את הקלאסיקה GENTLE ON MY MIND. יהי זכרם ברוך.

החוזה ששינה את העולם: הביטלס חותמים ומקבלים פרוטות!

דמיינו את זה: 4 ביוני 1962. להקה צעירה מליברפול בשם הביטלס, עם תסרוקות מיוחדות וחליפות תואמות, חותמת על חוזה הקלטות ראשון עם החברה הענקית EMI. החוזה, מסמך צנוע בן ארבעה עמודים בלבד, העניק ל-EMI אופציות להארכה לשלוש תקופות נוספות של שנה. נשמע מבטיח? חכו שתשמעו על התמלוגים: פני אחד לכל שיר שנמכר, וגם זה רק מ-85% מהמכירות ברוטו בבריטניה, וחצי מזה מחוץ לממלכה המאוחדת. אפשטיין ידע שזה גרושים, אבל אף חברה אחרת לא זיהתה את הזהב הטמון ברביעייה. אפילו חברת קפיטול האמריקנית, שהייתה קשורה ל-EMI, דחתה אותם בבוז! מי שקפצה על המציאה הייתה חברה קטנה משיקגו בשם VEE JAY, שהספיקה להוציא כמה סינגלים ואת התקליט INTRODUCING… THE BEATLES בארצות הברית. מיותר לציין שבקפיטול אכלו את הכובע מאוחר יותר ופתחו במלחמה משפטית כדי להחזיר את הבנים האבודים (והרווחיים) הביתה. כל הדרמה הזו, אגב, מתוארת לפרטי פרטים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". לפעמים, גם עסקאות גרועות יכולות להוביל לדברים מופלאים.

נצנוץ ראשון של זיגי סטארדסט: בואי, השמלה והעכבישים ממאדים

שנת 1971 הייתה שנה של טרנספורמציה עבור דייויד בואי. יום קודם לכן, ב-3 ביוני, הוא הופיע באולפן של רדיו ה-BBC, בתוכנית ההופעות היוקרתית של השדרן ג'ון פיל. איתו על הבמה היו המתופף מיק "וודי" וודמאנסי והגיטריסט מיק רונסון. אבל ב-4 ביוני, הצטרף אליהם בסיסט חדש להופעתו הראשונה עם החבורה – טרבור בולדר. מה שבולדר לא ידע, זה שהוא עומד לחזות ברגע מכונן. "לא הכרתי אותו היטב עד אז", סיפר בולדר בשנת 1996. "כשערכנו חזרות, הוא היה איש רגיל עם ג'ינס וטי שירט. במהלך אחת החזרות עבדנו על 'השיר לבוב דילן' וטעות שלי בנגינה גרמה לדייויד לצעוק עליי. ממש דאגתי לא לטעות בהופעה המוקלטת". אבל ההפתעה האמיתית חיכתה לו באולפן: "הגענו לשם עם דייויד, שלבש בגדים רגילים. אבל כשיצא מחדר ההלבשה באולפן ההוא, נדהמתי לגלותו בשמלה ובאיפור מלא! לא ידעתי מה להגיד. הוא היה נורמלי לחלוטין עד אותו רגע". למרות שההקלטה נשמעה מצוין למאזינים, בואי עצמו היה שבור לב בסוף המופע, משוכנע שהיה נורא והקריירה שלו גמורה. חבריו עודדו אותו, ולמחרת התאספו רונסון, וודמאנסי ובולדר בביתו של בואי. הם נשארו שם ללון ולערוך חזרות במרתף הקטן ונטול האוורור, שם החלו לחצוב יחדיו את השירים לתקליט המופתי HUNKY DORY, שכלל פנינים כמו CHANGES ו-LIFE ON MARS. זו הייתה הלידה הרשמית של להקת הליווי שלו, "העכבישים ממאדים", והשאר היסטוריה גלאמית ונוצצת.

עוד קצת ביטלס למכירה, אבל מי קונה?

בעידן שבו תקליטונים מורחבים, או בשמם הלועזי EP (קיצור של EXTENDED PLAY), היו הצעקה האחרונה, הוציאו הביטלס ב-4 ביוני 1965 באנגליה עוד אחד כזה, שנקרא בפשטות BEATLES FOR SALE NO. 2. הוא כלל ארבעה שירים והגיע חודשיים בלבד אחרי EP אחר עם ארבעה שירים נוספים מהתקליט המלא BEATLES FOR SALE. הבעיה? התקליט המלא כבר היה בשוק כחצי שנה ונמכר כמו לחמניות טריות, כך שרוב המעריצים כבר החזיקו בעותק. התקליטון החדש לא הציע שום דבר חדש מהרביעייה המופלאה, ולכן מכירותיו היו פושרות למדי. הוא הכיל שלושה שירים מקוריים של לנון-מקרטני ("אני אעקוב אחר השמש", "בייבי בשחור", "אני לא רוצה להרוס את המסיבה") וגרסת כיסוי לשיר "מילות אהבה" של באדי הולי. עטיפת התקליטון, עם תמונה נוספת של הצלם רוברט פרימן, הייתה הראשונה שלא כללה בעטיפתה האחורית את מילות ההסבר המלהיבות והשיווקיות שליוו כל תקליט של הלהקה עד אז. כנראה שהביטלס הרגישו שהם כבר לא צריכים את זה. השתיקה הזו נמשכה עד תקליט הפסקול של "צוללת צהובה" בתחילת 1969, שם חזרו מילות השבח להתנוסס. בין לבין, הפרצופים המוכרים והמוזיקה עצמה הספיקו כדי למכור.

בנות קליפורניה ופאר של שמונה ערוצים

קופצים לחוף המערבי! ב-4 ביוני 1965, להקת הביץ' בויז הייתה עסוקה בהקלטות לתקליטה SUMMER DAYS (AND SUMMER NIGHTS!!). באותו יום ממש, הם השלימו את אחד השירים הכי מזוהים איתם, שיהפוך להמנון נצחי: CALIFORNIA GIRLS. המוח המוזיקלי של הלהקה, בריאן וילסון, שקל בתחילה לקרוא לשיר בשם הקליט לא פחות YEAH I DIG THE GIRLS. החדשנות לא עצרה בשם: תהליך ההקלטה הועבר לאולפני COLUMBIA, שם יכלו להקליט בשמונה ערוצים – טכנולוגיה פורצת דרך באותם ימים. בריאן ניצל את הלוקסוס הזה והקליט את ההרמוניות הקוליות המורכבות של הביץ' בויז בשלושה ערוצים נפרדים. תענוג צרוף לאוזניים! הסשן הזה היה חשוב גם מסיבה נוספת: זו הייתה הפעם הראשונה שזמר צעיר בשם ברוס ג'ונסטון הגיע לאולפן להוסיף את קולו. מהר מאוד הוא הפך לחבר רשמי בלהקה, הן בהקלטות והן בהופעות (כמחליפו של בריאן שפרש מהדרכים). "חזרתי מסיבוב הופעות עם הביץ' בויז, כמחליפו של בריאן", סיפר ג'ונסטון. "החברים ביקשו שאשיר איתם גם בהקלטת השיר הזה. עוד לא הייתי חבר להקה רשמי וחשבתי להישאר בעבודתי בחברת התקליטים, כי הייתי בטוח שבריאן עוד יתחרט ויחזור להופיע. הוא לא התחרט, כמובן". ואם זה לא מספיק נוצץ, באותו יום זכו הביץ' בויז לביקור מפתיע באולפן מלהקה לוהטת אחרת: הבירדס. אפשר רק לדמיין את השיחות במסדרון!

מיק ג'אגר, נד קלי, והכדור (שפגע בו וזה שבביקורת)

שנת 1969, אוסטרליה סוערת! מאות תושבים בעיירה GLENROWAN, ויקטוריה, חותמים על עצומה נזעמת. הסיבה? ליהוקו של לא אחר מאשר סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, לתפקיד הגיבור הלאומי האוסטרלי האהוב (והשנוי במחלוקת), פורע החוק נד קלי, בסרט חדש. זה לא עזר להם, כמובן. ג'אגר לא רק ששיחק את קלי, אלא גם הצליח, אוי לבושה, לירות בעצמו בטעות בידו במהלך צילומי הסרט. וכשהסרט יצא, מגזין הרולינג סטון ירה בו צרור משלו בביקורת קטלנית: "בשנה שעברה הודיע הבמאי, טוני ריצ'רדסון, כי הוא החתים את מיק ג'אגר לככב בסרט חדש שלו שייקרא 'נד קלי'. בזמנו זה נראה רעיון נהדר, כי היכן תמצא פרחח פושע טוב יותר מג'אגר? אבל עכשיו, כשהסרט באקרנים, מובן שהליהוק לא היה נכון. ברור ששמו של ג'אגר יביא אנשים לקולנוע, והוא לא רע על המסך, אבל הוא אלגנטי מדי. לצערנו, ג'אגר לא מתגלה כפורע חוק אלא ככוכב רוק, והופעתו היא אחד הכישלונות המינוריים יחסית. ריצ'רדסון הצליח לקחת סיפור נהדר ולהרוס אותו עם סרט תפל ומשעמם". אופס! אבל היי, לא הכל היה רע עבור האבנים המתגלגלות ביוני! קפיצה קדימה ל-4 ביוני 1975: הרולינג סטונס הוכרזו ברוסיה כלהקה המערבית הראשונה שתקבל תמלוגים מסודרים ממכירת תקליטיה מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. הישג לא קטן בכלל. ואקנח עם עוד קצת סטונס מהעבר: ב-4 ביוני 1965 יצא בארצות הברית תקליטון חדש שלהם עם השיר האלמותי I CAN'T GET NO SATISFACTION. וכן, זה היה הרגע שבו ריף גיטרה אחד שינה את פני הרוק'נ'רול לנצח!

כשג'ימי הנדריקס הצדיע לסרג'נט פפר

ב-4 ביוני 1967, תיאטרון SAVILLE בלונדון, שהיה בבעלותו של בריאן אפשטיין בכבודו ובעצמו, אירח ערב חלומי: ג'ימי הנדריקס אקספריינס, להקת פרוקול הארום (שבדיוק כבשה את העולם עם A WHITER SHADE OF PALE) ודני ליין (לימים חבר ב-WINGS של פול מקרטני). הנדריקס, גאון גיטרה ידוע ופורץ דרך, החליט להפתיע את הנוכחים, ובמיוחד שניים מהם. הוא פתח את הופעתו עם ביצוע מחשמל לשיר הפתיחה מהתקליט החדש והמהפכני של הביטלס, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. בקהל ישבו לא אחרים מאשר פול מקרטני וג'ורג' האריסון, שפשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. מקרטני היה המום ונרגש מהמחווה. אחרי ההופעה, נערכה מסיבה סוערת בביתו של אפשטיין. כשהנדריקס הגיע, מקרטני ניגש אליו והרעיף עליו שבחים. המחווה הזו לא הייתה רק קוריוז נחמד; זמן קצר לאחר מכן, מקרטני המליץ בחום על הנדריקס למפיקי פסטיבל מונטריי בארצות הברית. שם, הנדריקס העלה את הגיטרה שלו באש והפך לסמל. לפעמים, קצת פרגון בין קולגות יכול לשרוף במות.

היארדבירדס, FUZZ וסיטאר שלא היה

עוד אירוע מכונן ב-4 ביוני 1965 (יום עמוס, כבר אמרנו?): להקת היארדבירדס הבריטית הוציאה באנגליה תקליטון חדש עם השיר HEART FULL OF SOUL. השיר נכתב על ידי גאון הפופ גרהאם גולדמן, שלימים יקים את להקת 10CC המצליחה ויכתוב להיטים גם להוליס, לשר ולמתבודדי הרמן. עבור היארדבירדס, הוא סיפק שלושה להיטים גדולים. מה שמיוחד בשיר הזה הוא השימוש של הגיטריסט החדש והמחונן של הלהקה, ג'ף בק (שהחליף את אריק קלפטון), באפקט FUZZ חדשני כדי ליצור צליל גיטרה מחוספס ועוצמתי. אבל הסיפור האמיתי מאחורי השיר הוא ה"כמעט" הגדול שלו: העיבוד המקורי בכלל דרש נגן סיטאר שינגן את ליין הגיטרה המובילה! לאולפן הובאו נגן סיטאר ונגן טאבלה כדי ליצור אווירה הודית אותנטית. אלא שחברי הלהקה והמנהל ג'ורג'יו גומלסקי לא התרשמו מצליל הסיטאר, שלטענתם לא בלט מספיק בהקלטה. בסופו של דבר, הם בחרו בגיטרה ה"סיטארית" של בק, שהשיג את הצליל המיוחד באמצעות דוושת ה-FUZZ שהשאיל לו חברו, גיטריסט צעיר ואלמוני דאז בשם ג'ימי פייג'. אם התקליטון היה יוצא עם צלילי הסיטאר המקוריים, הוא היה מקדים את NORWEGIAN WOOD של הביטלס ונחשב לשיר הסיטאר הראשון בעולם הרוק! המתופף ג'ים מקארטי סיפר: "אחרי הלהיט FOR YOUR LOVE הרגשנו שאנחנו יכולים להתקדם. גרהאם הגיע עם HEART FULL OF SOUL והרגשנו שזה המשך טבעי ומקום להתחיל להתנסות". גיליון יוני 1965 של עיתון המוזיקה BEAT INSTRUMENTAL אפילו הקדיש כתבה לטכניקה של בק, והסביר איך השיג את הצליל המיוחד הזה, שהפך לסימן ההיכר שלו - "בתחילת יוני מגיע לשוק תקליטון חדש וזה באמת יגרום לאנשים לשבת ולשים לב. זה החדש של היארדבירדס ששמו HEART FULL OF SOUL. התוכנית המקורית הייתה להשתמש בכלים הודיים ולתת תחושה 'מזרחית', ולשם כך המנהל של הלהקה, ג'ורג'יו גומלסקי, שכר שני נגנים הודיים. אבל זה לא הסתדר. שעות הושקעו באולפני ADVISION בניסיון להשיג מהבחורים את מה שנתבקש מהם. הם ניגנו בסיטאר ובטאבלה. גומלסקי: 'אפילו הצבנו לוח לפניהם עם הוראות עליו. אבל זה לא היה טוב '. מפגש נוסף נקבע להקלטה והפעם הגיטריסט הראשי ג'ף בק מילא את תפקיד הסיטאר. הוא עשה זאת עם אפקט פאז אותו השאיל לו ג'ימי פייג'. צליל הטאבלה הוחלף בקית' רלף הזמר שתופף בבונגוס".

מקרטני, סטארבקס, ומצעדים שלא סופרים

קפיצה לשנת 2007: פול מקרטני, האחד והיחיד, מוציא תקליט סולו חדש בשם MEMORY ALMOST FULL. החידוש? התקליט יצא דרך חברת HEAR MUSIC, שהייתה שייכת לרשת בתי הקפה הענקית, סטארבקס. כן, קראתם נכון, מקרטני והקפה שלכם באותו מקום! ואכן, ב-5 ביוני, יום יציאת התקליט (יום אחרי היציאה בבריטניה ב-4 ביוני), הוא נוגן נון-סטופ ביותר מ-10,000 סניפי סטארבקס ב-29 ארצות. המעריצים יכלו ללגום לאטה ולהאזין לפול. אלא שבבריטניה התעוררה בעיה קטנה: התברר שכל העותקים שנמכרו דרך סניפי הרשת לא נספרו במצעד המכירות הרשמי, פשוט כי הרשת לא הייתה רשומה כנקודת מכירה מוכרת. אופס. מגזין הרולינג סטון העניק לתקליט שלושה כוכבים וציין בביקורת: "מה שהכי מדהים בתקליט הבכורה של פול מקרטני ללייבל HEAR MUSIC של סטארבקס הוא השיווק האדיר שלו... כדי לזכות במקום של כבוד על הכוננים הקשיחים המוחיים העמוסים מדי של קהל היעד שלו, התקליט יושמע כל היום, ב-5 ביוני, בכל סטארבקס בעולם". למרות הכל, התקליט סימן שמקרטני, גם בגיל 65 (שחגג זמן קצר לאחר מכן), עדיין רלוונטי ומחפש דרכים חדשות להגיע לקהל.

סטיב בייטורס: חי כמו פאנק, מת כמו טרגדיה

ועכשיו לסיפור קצת יותר אפל. ב-4 ביוני 1990, סטיב בייטורס, דמות צבעונית ופרועה בסצנת הפאנק האמריקאית, נפגע ממכונית בפריס. יום למחרת, הוא מת בשנתו. ומי היה האיש? תכף תגלו! בייטורס היה הזמר והגיטריסט הכריזמטי של להקת הפאנק פורצת הדרך הדד בויז. התדמית המחוספסת שלהם, ההופעות האנרכיסטיות והאלימות, ונטייתו הידועה לשמצה של בייטורס לפצוע את עצמו עם בקבוקי זכוכית שבורים על הבמה, יצרו סביבם הילה מסוכנת. אחרי שנתיים ושני תקליטים בלבד, הלהקה התפרקה. בתחילת שנות השמונים, הקים בייטורס את להקת הלורדים של הכנסייה החדשה (THE LORDS OF THE NEW CHURCH), שהייתה מעט יותר מלודית ומסחרית, אך גם היא התפרקה ב-1986 לאחר שבייטורס נפצע בגבו. הוא עבר לפריס, ובאותו יום ארור ביוני 1990, בזמן שהיה בדרכו לפגוש את חברתו, נפגע מהמכונית. בייטורס, שכבר היה מורגל בפציעות, בחר להקל ראש, לא המתין לבדיקת רופא בבית החולים ופשוט הלך משם. למחרת, כאמור, הוא נמצא מת בשנתו, בגיל 40 בלבד, כתוצאה מקריש דם במוחו שנגרם מהתאונה. "סטיב היה סוג של מנהיג חסר פחד", אמר גיטריסט הדד בויז לשעבר, ג'ימי זירו. "אבל מחוץ לבמה הוא היה מפוחד ופגיע. הוא לא נפתח לאף אחד. הוא היה שקט ועדין". טרגדיה של כוכב פאנק.

זוכרים את שמוליק ארוך

ולסיום, קצת גאווה מקומית עם ניחוח של פעם: בשנת 1961 נולד הבסיסט שמוליק ארוך. ארוך הפך לאחד הבסיסטים העסוקים והמוערכים בסצנת המוזיקה כאן בארץ הקודש, וטביעות אצבעותיו המוזיקליות (או יותר נכון, טביעות הבס שלו) נמצאות באינספור הפקות מקומיות שהפכו לנכסי צאן ברזל ועיצבו את הפסקול של כולנו. הוא ליווה אמנים מהשורה הראשונה והשתתף ביצירת תקליטים רבים וטובים. למרבה הצער, שמוליק ארוך הלך לעולמו ב-28 בפברואר 2014, לאחר מאבק בדלקת ריאות, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עשירה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459