כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-4 ביוני בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "נהגתי להגיע למלון סאבוי רק כדי שיזרקו אותי משם, כדי שאקבל מזה תמונה בעיתון. עכשיו הם מקבלים אותי שם בזרועות פתוחות! לך תבין..." (קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בעיתון NME, שנת 1985)
ב-4 ביוני בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון מורחב נוסף של הביטלס ושמו BEATLES FOR SALE NO. 2. זה היה בעידן בו פרח שוק התקליטונים המורחבים (או כפי שנקרא - EP, כקיצור ל- EXTENDED PLAY).
ארבעה שירים יש בתקליטון זה שיצא חודשיים אחרי תקליטון מורחב ובו ארבעה שירים נוספים מהאלבום BEATLES FOR SALE. בזמן הזה היה כבר האלבום השלם בן כחצי שנה ונמכר היטב. רבים כבר שמו אותו באוסף התקליטים הפרטי שלהם. לכן תקליטון זה נמכר פחות, כי לא היה בו משהו חדש מארבעת המופלאים.
המוצר הכיל שלושה שירים מקוריים של הביטלס ("אני אעקוב אחר השמש", "בייבי בשחור", "אני לא רוצה להרוס את המסיבה") וגרסת כיסוי לשיר "מילות אהבה" של באדי הולי.
עטיפת התקליטון מכילה תמונה שצילם רוברט פרימן והוא הראשון שבעטיפתו האחורית לא נרשמו מילות הסבר מלהיבות, כפי שהיה עד כה בכל אלבום של הלהקה. זאת עד שיגיע אלבום הפסקול של "צוללת צהובה" (בתחילת 1969) ובו יחזרו המילים המלהיבות על הביטלס להתנוסס. מתקליטון זה ועד הצוללת הצהובה יתנו הביטלס לפרצופיהם ולמוזיקה עצמה למכור את המוצרים המוקלטים.
ב-4 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום כפול עם הקלטות מהופעה לצד קטעי אולפן ושמו THREE SIDES LIVE.
SIDE 1
1. Turn It On Again
2. Dodo
3. Abacab
SIDE 2
1. Behind The Lines
2. Duchess
3. Me & Sarah Jane
4. Follow You, Follow Me
SIDE 3
1. Misunderstanding
2. In The Cage (Medly- Cinema Show - Slippermen)
3. Afterglow
SIDE 4
1. Paperplate
2. You Might Recall
3. Me And Virgil
4. Evidence Of Autumn
5. Open Door
בדצמבר 1981 סיימה להקת ג'נסיס את סיבוב ההופעות בן ארבעה חודשים באירופה ובצפון אמריקה לקידום אלבום האולפן ABACAB. לאחר מכן נכנסה הלהקה להפסקה של שמונה חודשים, שבמהלכה המשיך כל אחד מחבריה את ענייני קריירת הסולו שלו ולכן נבחרו הקלטות מסיבובי ההופעות האחרונים לאלבום חדש בהופעה, כדי לשמור את המותג ג'נסיס כשהוא חם.
הרולינג סטון העניק בביקורתו שלושה כוכבים והסביר אז: "אלבומי הופעות חיות הם בדרך כלל רטרוספקטיבה של הקריירה של להקה מההתחלה, אבל אלבום זה עומד כעדות למה שג'נסיס הפכה להיות רק לאחרונה. בניגוד לאלבום ההופעה הקודם, SECONDS OUT, שם גרסאות חיות של השירים של ג'נסיס היו אפופות ברעש וירטואוזי, האלבום הזה מציע ביצועים נוקבים, ממוקדים בחדות, ללא עומס תיאטרלי או אינסטרומנטלי.
היכן שפעם ג'נסיס ייצגה רוק אמנותי בצורה המרהיבה ביותר שלו, עכשיו חבריה מראים עד כמה מוזיקה כזו יכולה להיות רזה ומשכנעת. במרכז השינוי הזה עומד הזמר פיל קולינס. שהשירה הצרודה שלו כבר לא רק מעטר את הרצועות האינסטרומנטליות אלא מספקת להן כיוון וקצב.
למרות שקולינס בקושי רב תכליתי, הוא מיומן בצורה יוצאת דופן בהקרנת אישיות לתוך המוזיקה של ג'נסיס, שבתורה שומרת על העודפים האינסטרומנטליים. אמנם אפשר היה לצפות לכל זה בקלות אחרי הסאונד הדק יותר של ABACAB בשנה שעברה, אבל עדיין ראוי לציין שג'נסיס יישמה את נקודת המבט החדשה שלה על חומרים ישנים יותר. חבל שהצד הרביעי של האלבום, הכולל חומר שלא פורסם עד כה, הוא עם שירי פופ שטוחים שעדיף להשאיר בכספת".
בעיתון OTTAWA CITIZEN נכתב אז בביקורת: "האלבום מתוזמר בכבדות ומוקלט יפה, המוזיקה של ג'נסיס בהופעה היא באיכות גבוהה יותר ממה שמצליחות לעשות להקות רבות באולפן. אז למה עוד אלבום חי? ובכן, תמיד יש את ההיבט המעדכן של חומר עדכני יותר בפורמט חי. זהו אלבום משובח עבור מעריצי ג'נסיס עם בונוס נוסף של חומרים פחות מוכרים, טובים מכדי להיות רק בצד רביעי של אלבום הופעה".
אחד השירים בצד האולפני באלבום היה PAPERLATE שהפך לסוג של להיט ולי הוא תמיד נשמע כמשהו שמתאים לקריירת הסולו של פיל קולינס (אולי בגלל הוספת חטיבת כלי הנשיפה?) מאשר לזו של ג'נסיס.
ב-4 ביוני בשנת 1973 מת מהתקף לב אביהם של בריאן, דניס וקארל ווילסון, מהביץ' בויז. קראו לו מאריי ווילסון, הוא היה מנהל הלהקה בשנותיה הראשונות אך פוטר בבושת פנים ממנה ונותר שבור לב.
כשנודע לבריאן ווילסון על מות אביו, הוא מיהר לטוס לניו יורק ואילו דניס ווילסון בחר לברוח לאירופה. שניהם לא יכלו לאסוף כוחות ולהתייצב להלוויה. הדבר הכעיס מאד את קארל ווילסון, אך אם המשפחה, אודרי, הבינה את המצב היטב.
בריאן וילסון נחשב לגאון מוזיקלי שיכל לשמוע רק באוזנו השמאלית. אחת השמועות טענה שמה שגרם לאוזנו הימנית של הילד המסכן להפסיק לשמוע הייתה בגלל מכת קרש שספג מאביו. בריאן סיפר בראיונות עמו שאביו היכה אותו כה חזק ששמיעתו נפגעה.
כשהתראיין, בשנת 1971 לרולינג סטון, אמר מאריי וילסון את גרסתו: "כשבריאן היה בן 11, אמו גילתה שהוא כל הזמן מסובב את ראשו כדי לשמוע משהו. זה הלך והחמיר ונראה שהוא נפצע בה ממשחק כדורגל, או משהו כזה". כשכתב העיתון שאל אותו, מיד לאחר מכן, על שמועה שטענה כי היכה את בנו באותה אוזן, השיב האב: "הפלקתי לו בטוסיק, כמו שכל אב עשה. מעולם לא היכיתי אותו באוזן".
בראיונות אחרים סיפר בריאן שנולד עם אוזן פגומה ובספרו האוטוביוגרפי כתב שהפגיעה בשמיעתו קרתה בגלל ילד שגר בשכנות והיכה על אוזנו עם צינור מתכת.
אז נותרנו עם שלוש גרסאות שונות. מה היא האמת לאמיתה? כנראה שלעולם לא נדע.
באמצע אותו חודש יוני 1973, כשבריאן שהה בניו יורק, החל הוא לצלול עוד יותר ומצבו הנפשי היה בכי רע. הוא מיהר לחזור לביתו ושם הסתגר מהעולם, למשך יותר משנתיים. חלוק היה צמוד כל הזמן לגופו והוא העביר את זמנו בהרס עצמי עם שתיה מרובה ועישון חמש חפיסות סיגריות ביום. עיניו בהו לרוב בטלוויזיה. התפריט שלו כלל ביצים וטוסט בבוקר, ארבעה המבורגרים (!) בצהריים וסטייקים ושאר ממתקים בערב ובלילה. בחדר השינה בו הסתגר היה פטיפון בו השמיע ללא הרף את השיר BE MY BABY של הרונטס. לפעמים גם מאה פעמים ביום. משקלו תפח באופן מבהיל.
בריאן ווילסון: "הסיבה העיקרית שהתחפפתי הייתה כי לקחתי יותר מדי סמים שעיוותו את מוחי. התחבאתי מהעולם בחדר השינה שלי. הייתי מחוק לחלוטין. החיים שלי נדפקו והפכתי זומבי עם משקל עודף. נטלתי המון קוקאין והתמכרתי לזה. הסמים גרמו לי לפיצוץ פנימי שנפלתי לתוכו. האמנתי שהשטן רודף אחריי. אני חושב שראיתי באנשים שהתחרו בי את דמותו של השטן. ראיתי את השטן בכל פינה. גם המצב בלהקה היה רע כלפיי. אף אחד מהם כבר לא התייחס אליי ברצינות".
ב-4 ביוני בשנת 1973 מת ברוס ברי בן ה-22, חבר נפש ואיש צוות טכני של ניל יאנג. סיבת המוות הייתה מנת יתר מסמים. הסיפור של ברי הונצח בשירו של יאנג שבור הלב, TONIGHT'S THE NIGHT.
"הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
ברוס ברי היה איש עובד
הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין
ניצוץ היה בעיניו
אבל חייו היו בידיו.
ובכן, מאוחר בלילה
כשהאנשים נעלמו
הוא נהג לאחוז בגיטרה שלי
ולשיר שיר בקול רועד
זה היה אמיתי לחלוטין.
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה.
מוקדם בבוקר עם שעת השחר
הוא נהג לישון עד אחר הצהריים
אם לא שמעתם אותו שר,
אני מניח שגם לא תזכו לכך בקרוב.
כי, אנשים, תנו לי להגיד לכם.
זה הקפיא אותי לחלוטין
כשהרמתי את שפופרת הטלפון ושמעתי כי הוא מת
כתוצאה מהזרקה.
הלילה הוא הלילה
הלילה הוא הלילה
ברוס ברי היה איש עובד
הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין
מוקדם בבוקר עם שעת השחר
הוא נהג לישון עד אחר הצהריים".
ב-4 ביוני בשנת 1971 התגבשה להקת "העכבישים ממאדים" של דייויד בואי.
יום קודם לכן הופיע בואי באולפן של רדיו הבי.בי.סי, בתוכנית הופעות עם השדרן ג'ון פיל. יחד עמו היו שם המתופף מיק וודמאנסי, הגיטריסט מיק רונסון ובסיסט חדש, שביום זה הייתה זו הופעתו הראשונה עם בואי וחבריו. שמו הוא טרבור בולדר.
בולדר נדהם לגלות שבואי דאג להחליף את בגדיו לשמלה, לפני עלייתו שם לבמה. כך הוא סיפר בשנת 1996: "לא הכרתי אותו היטב עד אז. כשערכנו חזרות לפני ההופעה הזו, הוא היה איש רגיל עם ג'ינס וטי שירט. במהלך אחת החזרות עבדנו על 'השיר לבוב דילן' והייתה לי טעות בנגינה. דייויד צעק עליי והלכתי להתאמן על זה לבד בצד. דאגתי שלא לטעות בהופעה המוקלטת הזו. הגענו לשם עם דייויד, שלבש בגדים רגילים. אבל כשיצא מחדר ההלבשה באולפן ההוא נדהמתי לגלותו בשמלה ובאיפור. לא ידעתי מה להגיד. הוא היה נורמלי עד אז".
אבל בסוף המופע, שדווקא נשמע בסדר גמור כשמאזינים להקלטה מאז, היה בואי במצב של שברון לב. הוא חשב שהמופע היה גרוע ושהקריירה שלו מחוסלת. חבריו עודדוהו והוא חזר לעצמו.
למחרת חזרו רונסון, וודמאנסי ובולדר לביתו של בואי. שם הם נשארו גם ללון ולערוך חזרות במרתף הקטן וחסר האיוורור. שם הם יתחילו לחצוב יחדיו את הדרך לעוד רגע היסטורי בעולם הרוק - יצירת שירים לאלבום האנקי דורי.
הרצאה על דייויד בואי ("סטאר מן") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-4 ביוני בשנת 1962 חתמה להקת הביטלס עם חברת EMI על חוזה הקלטות.
ביום זה נקשרו הביטלס עסקית עם חברת PARLOPHONE CO., Ltd. (חברה בת של EMI) באמצעות מנהלם, בריאן אפשטיין. את דרך החתחתים לחוזה זה תמצאו גם כן בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!".
החוזה שנחתם ביום הזה השתרע על פני ארבעה עמודים והעניק אופציות לחברת EMI להאריך אותו לשלוש תקופות רצופות של שנה. תנאי התמלוגים בחוזה לא היו לטובת הביטלס, אך אפשטיין המנהל ידע שאין ברירה כי אף חברה אחרת לא רצתה אותם. התמלוגים ששולמו בתחילה היו פני אחד לשיר מ- 85% מהמכירות ברוטו ומחצית מזה מחוץ לבריטניה.
חברת קפיטול האמריקנית, שהייתה קשורה לחברת EMI, דחתה בתחילה את הביטלס וסירבה לממש את זכויותיה עם הביטלס וכך השיגה חברה קטנה משיקגו, VEE JAY, את הזכות להפיץ בארה"ב את הביטלס. ברור שקפיטול התחרטה על החלטה זו ועשתה בהמשך מאמץ רב כדי להחזיר אליה את השליטה. גם כאן, התהליך והוויכוחים מפורטים היטב בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
ב-4 ביוני בשנת 1984 יצא תקליט חדש לברוס 'הבוס' ספרינגסטין - BORN IN THE U.S.A.
SIDE 1
1. Born In The U.S.A.
2. Cover Me
3. Darlington County
4. Working On The Highway
5. Downbound Train
6. I'm On Fire
SIDE 2
1. No Surrender
2. Bobby Jean
3. I'm Goin' Down
4. Glory Days
5. Dancing In The Dark
6. My Hometown
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה:
"אצל אנשים קטנים בעיירות קטנות שבוחרים בין ללכת או להישאר מאחור, נולד בארה"ב, האלבום השביעי של ברוס ספרינגסטין, הוא בעל רוח סוערת. יש בו, למשל, שני בחורים שנכנסים לעיירה נחשלת ומתחננים לעבודה בשיר "מחוז דרלינגטון", אבל מביא בפזמונים שירה בסגנון ה"שה לה לה". הוא אולי דוחף את הדמויות שלו אל מחוץ לדלת ושולח אותן למסע במורד הדרך, אבל הוא נותן להם מוזיקה שתתאים לנסיעה.
הוא הגדיר מחדש הגשת שירים כמו אלו שבאלבומו האקוסטי הקודם והעגום, 'נברסקה', למוזיקה המשלבת טקסטורות אלקטרוניות חדשות תוך שמירה על כל הרוק'נ'רול האמריקני מתחילת שנות השישים.
כמו החבר'ה בשירים, המוזיקה נולדה בארצות הברית: ספרינגסטין התעלם מגל הפלישה הבריטית ואימץ במקום זה את המורשת של פיל ספקטור ולהקות הנשמה האמריקניות. הוא תמיד רדף אחרי התחושה האוטופית של המוזיקה ההיא, וכאן הוא תופס אותה בהפקה מתוחכמת עם להקת האי סטריט באנד שמגניבה עם סולו הסקסופון וצלילי הפסנתר המפורקים בארפג'יו.
האנשים שנמצאים בשירים החדשים חוששים להיתקע בעיירות הקטנות בהן גדלו כמעט כמו שהם חוששים שהעולם הגדול שבחוץ אינו מכיל אפשרויות עבורם. זה נושא מוכר בעבודתו של ספרינגסטין. אבל הם מסתיימים בחזרה הביתה, שם ניתן לראות כמעט את המקקים מתרוצצים סביב חבילות חטיפי הטווינקי הריקות במטבח הלינוליאום. בשורה הראשונה של השיר הראשון ספרינגסטין שר, "נולד בעיירה של אדם מת, הבעיטה הראשונה שלקחתי הייתה כשנפלתי על הקרקע". הדמויות שלו נולדות עם לב שבור והדבר היחיד שמחזיק אותן הוא לדמיין ש'יש משהו שקורה איפשהו', כמו בשורה אחרת בשיר הנושא הזה. הדמויות מתות מכמיהה לתמורה כלשהי לחלום האמריקני.
בשיר NO SURRENDER ספרינגסטין שר, 'הבטחנו שנשבע שנזכור תמיד ללא נסיגה, ללא כניעה'. המוזיקה שלו נושאת בדרך כלל מוטו כזה. הוא כותב מסר קורע לב בשם BOBBY JEAN, ככל הנראה לגיטריסט הוותיק שלו, סטיב ואן זאנט, שרק עזב את להקתו - 'אולי אתה תהיה שם בדרך ההיא איפשהו. באיזה חדר מוטל יהיה נגן רדיו ותשמע אותי שר את זה, בני / ובכן, אם תעשה זאת, תדע שאני חושב עליך ועל כל הקילומטרים שבינינו"- אבל הוא נותן בשיר סולו סקסופון, וזה ספרינגסטין קלאסי; המילים אולי מכניסות לך גוש בגרון, אבל המוזיקה אומרת, ללכת גבוה או לא ללכת בכלל.
האלבום מוצא את מרכזו באותם שירי רוק מריעים, אך ארבעה שירים - שני האחרונים משני הצדדים - מעניקים לאלבום עומק יוצא דופן. ספרינגסטין תמיד הצליח לספר סיפור טוב יותר מכפי שהוא יכול לכתוב שיר, והמילים האלה הן הרבה מעבר לכל מה שמישהו אחר כותב. הן מושרות בצורה כל כך לא מושפעת עד שזה דוקר אותך. בשיר MY HOMETOWN הזמר זוכר שישב על ברכיו של אביו שהסיע את המשפחה בביואיק בגאווה דרך העיר; אבל הילד גדל, והסצנה האחרונה גורמת לו להעמיד את בנו על ברכיו לנסיעה אחרונה ברחוב שהפך לשורה של בניינים פנויים. 'תסתכל טוב מסביב', הוא אומר לילדו וחוזר על מה שאביו אמר לו, 'זו עיר הולדתך'.
הדמות קפוצת השפתיים ששרה I'M ON FIRE לוחשת למעשה על הרצון שאוכל אותה. 'לפעמים זה כמו שמישהו לקח סכין וחתך בעומק שישה סנטימטרים באמצע הגולגולת שלי', הוא שר. האופן שבו הלהקה פנתה רק לשיקשוק קל בתופים, צליל אורגן שקט וצלילי גיטרה שקטים בסטקאטו (צליל מקוטע), גורם לתאוותה של הדמות להיראות כמבשרת רעות.
זה שאתה מקבל תחושה חיה כל כך מדמויות האלה, זה בגלל שספרינגסטין מעניק להן קולות אשר מחזאי היה גאה בהם.
העזיבה הגדולה ביותר מכל צליל מוכר של ספרינגסטין בא עם הסינגל הראשון ועוצר הנשימה, DANCING IN THE DARK, עם צלילי הסינטים המודרניים שלו ובס ותופים רועמים. הילד שרוקד בחושך כאן נחנק כמעט מההכרה העצמית של היותו בן שש עשרה. 'אני בודק את המראה שלי במראה / אני רוצה להחליף את בגדי, את השיער, את הפנים שלי', הוא שר. 'בנאדם, אני לא מגיע לשום מקום רק מלחיות במזבלה כזו'. הוא מכבה את האורות לא כדי ליצור מצב רוח רומנטי נוטף אלא כדי להימלט בפנטזיה של המוזיקה שבוקעת מהרדיו. בחושך הוא מוצא שחרור מכל המגבלות שנולד בהן. בחושך, כמו כל הבחורים הלכודים בשירים של ספרינגסטין, הוא פשוט רוח בלילה...".
ב-4 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת EPISODE SIX במועדון INY LODGE שב- WOODFORD GREEN (צפון לונדון). בקהל נכחו ריצ'י בלאקמור וג'ון לורד מלהקת דיפ פרפל, שביקשו לאחר מכן מסולן הלהקה, איאן גילאן, להצטרף אליהם.
ריצ'י בלאקמור, בשנת 2009, על הצורך בשינוי בלהקה: "זה היה בגלל רוברט פלאנט, הזמר של לד זפלין. הופענו במועדון בבירמינגהם שנקרא MOTHERS ופלאנט עלה לשיר שם עם טרי ריד. הלסת שלנו נפלה ומאותו רגע חיפשנו מישהו דינמי שיידע לעמוד על הבמה ולשיר כמוהו. כך שהודות לפלאנט קיבלנו את גילאן שגם שר נהדר וגם נראה נפלא".
אבל המחטף של גילאן לא בא בקלות ולמחרת ההופעה נאלץ הזמר להגיע למשרד הנהלת EPISODE SIX, שם חיכתה לו הקלידנית ומנהיגת הלהקה הקשוחה, גלוריה בריסטו, שאיימה לתבוע על הפרת חוזה עמה. גילאן הבטיח באותה פגישה כי יכבד את התאריכים שנותרו לפני שיעבור צד. בינתיים חשב חברו הקרוב, רוג'ר גלובר, כי אסור גם לו לעזוב את הלהקה שמא יאכזב את חבריה הנותרים. השניים הגיעו להסכם ביניים - הם יכתבו יחדיו שירים וימכרו אותם לאמנים אחרים. לאחר שגילאן קיבל את הצעת העבודה לדיפ פרפל, הגיעו הוא וגלובר לדירתו של ג'ון לורד האורגניסט כדי להשמיע לו כמה שירים שכתבו, בתקווה כי דיפ פרפל יקנו אותם מהם.
איאן גילאן: "חברי דיפ פרפל שאלו אותי אם רוג'ר יכול להגיע איתי ולנגן בהקלטה. כמה ימים לפני ההקלטה הזו הגעתי לביתו של ג'ון לורד, כשלבשתי בגדים שלקחתי מרוג'ר. לכן הוא הגיע להקלטה עצמה עם מכנסיים מרופטים שהיו קשורים לגופו עם חתיכת שרוף, במקום חגורה. לא היו לו נעליים, אבל זה לא נראה היה משנה".
גילאן וגלובר החליטו לסכם ביניהם כי יהפכו לצמד כותבי שירים, במטרה לשמור על חיבורם לאור המצב הנוכחי, במטרה למכור אותם לאמנים אחרים. השניים ניגשו להציג את מרכולתם גם לדיפ פרפל, כשהגיעו לביתו של ג'ון.
רוג'ר גלובר: "לא שמעתי על דיפ פרפל לפני כן. הם לא היו סיפור הצלחה באנגליה והיה זכור לי במעומעם שהיה להם להיט אחד פעם בארה"ב. ריצ'י בלאקמור התקשר יום אחד למתופף של EPISOSE SIX, מיק אנדרווד, ושאל אותו אם הוא יכול להמליץ לו על זמר. אנדרווד, שידע כי ניסינו הכל בלהקה ההיא אבל ללא הצלחה כלל וכלל, המליץ לו על גילאן. כשבלאקמור ולורד הגיעו לראות אותנו בהופעה באיזה מועדון, לא נערכה היכרות ביני לבינם. הם ניגשו ישר לאיאן, הציעו לו להצטרף אליהם ובאותו רגע מתה הלהקה שלנו באופן מוחלט.
אז איאן התקשר אליי ושאל אם אני רוצה להתלוות אליו לבית של לורד, כי אולי נוכל להשמיע לו שם כמה שירים שלנו שיתעניין בהם. הגעתי לפגישה אך במהרה הבנתי שהשירים שכתבנו, על אריות וקופים, לא יתאימו לדיפ פרפל. לפתע לורד שאל: 'מה אתם עושים הלילה? בא לכם לבוא לנגן איתנו בהקלטה?'. הוא השמיע לנו שיר שהוא וחבריו סימנו כשיר הבא בתקליטון שאמור לצאת בארה"ב. זה נשמע לגילאן ולי כשיר פופ סתמי אבל הסכמנו"
השיר, שסומן כתקליטונה הבא של דיפ פרפל בארה"ב, נקרא במקור I AM THE PREACHER ולורד סיפר כי 'בלאקמור ואני החלטנו כי יהיה זה מושלם לערוך אודישן לגילאן בהקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה ובמהלך הסשן קיבלנו עור ברווז מאופן שירתו".
גלובר: "הגעתי עם איאן להקלטה ופגשתי שם את כל השאר. הייתי אז עני ומרופט וחשתי באי נינוחות. שנים לאחר מכן נאלצתי לספוג את הבדיחה שלהם על מה שלבשתי להקלטה ההיא. אבל בסוף ההקלטה ניגש אליי לורד ושאל אותי אם ברצוני להצטרף אליהם. השבתי לו שאני לא יכול כי איאן כבר עזב את הלהקה שלנו ואני חייב להישאר שם לאות נאמנות. נראה היה שלורד מאד הופתע מתשובתי". בלילה אחרי ההקלטה נשאר גלובר ללון בביתו של גילאן ושם התחבט קשות - להצטרף לדיפ פרפל או לא? למחרת התקשר ללורד והודיע לו כי יצטרף אליהם.
גלובר: "לא ידעתי שלורד הוא אחד שאהב לקום מאוחר מאד בבוקר והערתי אותו משנתו. זה עלה לי בעונש על תנאי אצלו למשך שלושה חודשים". גלובר רצח וגם ירש, כשבהקלטה זו ניגן בגיטרת הבס של הבסיסט המפוטר, ניק סימפר, שאז טרם ידע כי ימין בלהקה ספורים.
ההקלטה נערכה רק שלושה ימים אחרי אותה הופעה של EPISODE SIX. עשרה טייקים בוצעו עם השיר באולפן. חלקם לא גמורים, עד שהוחלט כי הטייק התשיעי הוא הטוב ביותר. זו הייתה הפעם הראשונה בה הלהקה הפיקה לבד את הקלטתה ונגינתו של גלובר הרשימה דיה כדי להביא עמה גם כרטיס כניסה עבורו לדיפ פרפל.
ומה עם איום התביעה של גלוריה בריסטו? העניין הוסדר מחוץ לבית המשפט, כשהנהלת דיפ פרפל שלשלה לכיסה 3,000 ליש"ט בשביל לסגור את הנושא. בריסטו לקחה את הכסף והשקיעה אותו בהקמת להקה בשם QUATERMASS, עם המתופף מיק אנדרווד. להקה זו הקליטה שיר בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שביצע ריצ'י בלאקמור באלבום הראשון של להקת ריינבאו. רק שתראו כיצד העסק מתגלגל.
הרצאה על דיפ פרפל ("עשן על המים") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-4 ביוני בשנת 1965 הקליטו הביץ' בויז שירים לאלבומם SUMMER DAYS והשלימו שיר חדש שייקרא CALIFORNIA GIRLS.
בזמן העבודה על השיר חשב יוצרו, בריאן וילסון, לקרוא לו בשם YEAH I DIG THE GIRLS. תהליך ההקלטה הועבר הפעם לאולפני 'קולומביה' שהקליטו אז אמנים בשמונה ערוצים והיה זה דבר מאד חדשני בזמנו. שם הקליט בריאן את קולות הביץ' בויז בשלושה ערוצים נפרדים. לוקסוס אמיתי!
סשן זה חשוב בהיסטוריית הלהקה כי זו הפעם הראשונה בה הגיע גם זמר ושמו ברוס ג'ונסטון להוסיף קולות. במהרה הוא יהפוך להיות נער חוף רשמי גם בהקלטות. ג'ונסטון סיפר: "חזרתי מסיבוב הופעות עם הביץ' בויז, כמחליפו של בריאן וילסון שלא רצה להופיע. אז פנו אליי החברים וביקשו שאשיר עמם גם בהקלטת השיר הזה. באותם ימים לא הייתי עדיין חבר להקה וחשבתי להישאר בעבודתי הרגילה בחברת התקליטים ביודעי שבריאן עוד יתחרט ויחזור להופיע. הוא לא התחרט, כמובן".
באותו יום הקלטה זכו הביץ' בויז באולפן גם לביקור של להקה אחרת ושמה הבירדס.
ב-5 ביוני בשנת 2007 יצא אלבום חדש לפול מקרטני ושמו MEMORY ALMOST FULL. זה יצא דרך חברת HEAR MUSIC של רשת בתי הקפה, סטארבאקס. לאחר מכן הסתבר שכל העותקים שנמכרו דרך הרשת בבריטניה לא נרשמו להכניס את האלבום למצעד, כי הרשת לא הייתה רשומה באופן רשמי למצעדי המכירות. באלבום נוגן נון-סטופ ביותר מ-10,000 סניפים ב-29 ארצות.
ב-4 ביוני בשנת 1997 מת בגיל 51, מטרשת נפוצה, רוני ליין - שהיה הבסיסט בלהקת SMALL FACES ולאחר מכן בלהקת THE FACES.
בשנות השישים היה רוני ליין פעיל מאד בסצנת המוזיקה עם להקת SMALL FACES, בה ניגן, שר וגם עזר לכתוב כמה משיריה הגדולים.
מתחילת הסבנטיז ועד 1973 הוא היה חלק מלהקת הרוק המצליחה, THE FACES (ביחד עם עוד שניים מחברי להקתו הקודמת ועם הזמר רוד סטיוארט והגיטריסט רון ווד). בשלב מסוים הוא התעייף מהלהקה והמשיך הלאה, כאמן סולן והקליט, הופיע וקיבל ביקורות טובות. עד שיום אחד היכה בו הברק.
"את העווית המוזרה של ראייה כפולה לא לקחתי ברצינות רבה בהתחלה", אמר ליין ב-1987. "פשוט הנחתי את הדאגה בצד, אבל זה נחת עלי פתאום כשניסיתי לנגן צלילי בס בשיר שכתבתי. האצבעות שלי פשוט לא עבדו, וחשבתי, 'מה לעזאזל קורה לי?' משם זה הוביל לנכות".
רוני ליין על היום בו הרופאים אמרו לו לראשונה שיש לו טרשת נפוצה: "הם פשוט הביטו בי במבט נורא, מעורר רחמים וחסר ישע. זה היה מפחיד - ממש מפחיד. כשהם מסתכלים עליך ככה, אתה יודע שהם לא יכולים לעשות שום דבר, וזה הרגע בו אתה מרגיש הכי לבד".
טרשת נפוצה אינה ניתנת לריפוי וזה מה שהרופאים אמרו לרוני ליין. אבל בסוף שנת 1981, נכנס לחייו איש העסקים של הרולינג סטונס, פרד ססלר, שהכיר את ליין עוד מימי הזוהר שלו עם THE FACES. ססלר עזב את עסקי המוזיקה, לקח את הכסף שהרוויח והשקיע אותו בטיפול בטרשת נפוצה הכוללת זריקות יומיות של ארס נחשים רעיל מדולל. דודתו של קית' ריצ'רדס, שסבלה גם היא ממחלה זו, טופלה אצלו וגם ליין, שלא היה לו את הכסף לממן טיפול שכזה וססלר שילם על הכל. מצבו של ליין החל לאט להשתפר. זריקות הארס, בשילוב עם תוכנית קפדנית של טיפול, אינן יכולות לרפא טרשת נפוצה, אך ליין סיפר שהם עצרו את ההידרדרות הפיזית הקשורה למחלה. לפתע הייתה לו תקווה.
אבל בתחילת 1982 התערב מינהל המזון והתרופות האמריקני, ה-FDA, ולא אישר את טיפולי הארס של ססלר, סגר את המכון הארס שלו ואילץ אותו להעביר את פעולתו לג'מייקה. רוני ליין שבור הלב נאלץ לעלות על מטוס ובחזרה ללונדון ולדירה הקטנה באחד הפרברים. אורגן האמונד חבוט, מזכרת של תקופות מאושרות יותר, ניצב בסלון. ליין קנה אותו לפני שנים מקלידן THE FACES, איאן מקלייגן. הידיים שלו כבר לא יכלו לנגן בקלידיו אבל המוזיקה עדיין מילאה את ראשו, ובעזרתה של בו אולדפילד, הוא עדיין מלחין שירים. בו הייתה אישה יפה ונחושה, וזו הייתה הדירה שלה. היא לקחה את ליין כשחייו היו בשפל, לאחר שני נישואים כושלים.
ליין על תחושת הטיפול: "דמיינו את קווצות השיער שלכם כואבות. וכשאתם ממצמצים, זה כאילו העפעפיים שלכם עשויים מנייר זכוכית. הייתי די מוכן להרגיש רע, כמו עם שפעת או חזרת. אבל מעולם לא היה לי דבר כזה. זה כמו הגיהנום עצמו".
דוברת האגודה הלאומית לטרשת נפוצה מיהרה להודיע בתקשורת אז שטיפול בארס הוא סוג לא מוכח של טיפול. ובעוד טרשת נפוצה אינה קטלנית כשלעצמה, סיבוכים, מטיפול שכזה, עלולים לגרום למוות.
כדי להחמיר את המצב, ליין היה חסר כל. כל כסף שהיה לו מימי התהילה שלו הגיע לרופאים. גם גובי המסים הבריטיים רדפו אחריו כל הזמן. אז הוא חשב לבדוק את ענייני התמלוגים שהצטברו על ידי מכירות אלבומי FACES ישנים והאלבום ROUGH MIX, שהקליט עם פיט טאונסנד בשנת 1977, אך הוא לא יכל לשלם עבור טיפול מקצועי בעניין. הוא גם לא יכל להרשות לעצמו מאבטח שישגיח על הנכס המשמעותי האחרון שלו, האולפן נייד אותו בנה בעבר ובו הקליטו אמנים רבים וידועים. משאית האולפן, עם 16 הערוצים שלו, חנתה בחלק אחר של לונדון, שם נתקלה בפאנקיסטים מקומיים שפשטו על הציוד ושמחו לגנוב אותו.
כל מה שנשאר לו, באמת, היו הזיכרונות שלו. הלהקה הראשונה שלו נקראה THE OUTCASTS. ליין היה הגיטריסט והסולן, וילד קטן בשם קני ג'ונס ניגן בתופים. כשלא מצאו נגן בס קבוע, החליט ליין להפוך לבסיסט ולקח את אביו להתלוות אליו לחנות מוזיקה כדי לבחור ביחד גיטרה בס.
"ראיתי את הבס שרציתי, מתוצרת HARMONY, וזה עלה רק 45 פאונד. המוכר בחנות אמר, 'אה, כן, זה בס נהדר', והוא הראה לנו את זה. אהבתי מאוד את הבחור הקטן הזה ובסופו של דבר הלכתי לבית שלו. הייתה לו שם ערימה של תקליטים מדהימים. דברים כמו תקליטי SUN המוקדמים וריי צ'ארלס. מעולם לא נתקלתי במוזיקה מסוג זה לפני כן, אבל היה לו את הכל".
זה היה סטיב מאריוט, וליין הזמין אותו לפאב מקומי כדי לנגן עם להקתו. למרבה הצער, מאריוט הרס את פסנתר הבית של המקום, הלהקה פוטרה, וליין הוצא ממנה. קני ג'ונס הנאמן עזב והצטרף לליין וביחד עם מאריוט הם הקימו להקה חדשה. מכיוון שכולם היו קטנים במימדי גופם, הם כינו את עצמם THE SMALL FACES.
האורגניסט המקורי, ג'ים ווינסטון (שהיה גבוה מהם) פינה במהרה את מקומו לאיאן מקלייגן. הלהקה צברה תאוצה ורכשה לה קהל אוהד, עם הסינגל הראשון שלה, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT. להיט רדף להיט ומאריוט הפגיש עם קול שהיה מתנת האלוהים. ארבעת החברים היו בעסק בשביל אהבה וכיף, והם אף פעם לא ידעו לאן הכסף בינתיים הולך. למרות שהלהיטים המשיכו להגיע נשארה הלהקה ענייה.
בשנת 1969 עזב מאריוט בכעס כי ליין וחבריו לא הסכימו להכניס ללהקה את חברו, פיטר פרמפטון. מאריוט הקים עם פרמפטון את HUMBLE PIE ושאר הפנים הקטנות. בסופו של דבר, לאחר תהליך לא ברור של חיפושים אחר סולן, הם מצאו שניים: הזמר רוד סטיוארט והבסיסט שהפך לגיטריסט רון ווד. השילוב החדש הפך להיט, והחיים השתפרו במהרה. חברי הלהקה אהבו רק את המלונות הטובים ביותר, את הלימוזינות הגדולות ביותר. היו הרבה שתייה, וכמובן, סמים. רוני ליין אכל בשמחה את כל מה שהיה זמין, וכשהבחין מדי פעם בחוסר תחושה באצבעותיו או בחוסר תיאום מסוים, הוא הניח את זה בצד בחושבו כי מדובר בעייפות ותו לא. אחרי כמה שנים, אורח החיים האקסטרווגנטי הגיש לו את החשבון הכבד.
"הדבר שהרגיז אותי היה הצורך בלהקה להרשים כל הזמן. כמו להשיג מטוס פרטי מזורגג רק כדי לטוס 35 מייל. חשבתי, ‘נו באמת, את מי אתה מנסה להרשים?’ ואז רוד סטיוארט התנפח כל כך עם זה שלא יכולתי יותר. אני לא יודע מה הוא רצה. אני גם לא חושב שהוא ידע מה הוא רוצה. הוא פשוט היה טיפש".
ליין עזב את הלהקה בשנת 1973 והקים קרקס רוק נודד, עם להטוטנים ואוכלי אש. הוא קרא לזה THE PASSING SHOW. הוא גם הקים להקה בשם SLIM CHANCE. אבל המצב הפיזי שלו המשיך להחמיר, ואחרי שסיים את הקלטת האלבום עם פיט טאונסנד (שיחדיו הם חלקו גם גורו רוחני, MEHER BABA), הוא פנה לעזרה רפואית ונפל לתהום.
ליין הטיל חלק מהאשמה במצבו בגלל הסמים והאלכוהול ובאורח החיים המוגזם של עולם הרוק. "עשיתי הרבה דברים ממש לא סבירים באותם ימים", הוא אמר. "אני מתבייש בעצמי על הדרך שעברתי, מתבייש מאוד".
הוא מצא נחמה בתנ"ך, בזוגתו בו וכמובן במוזיקה. בשנת 1981 הוא אפילו התאחד עם סטיב מאריוט (לאחר שנים של מריבה), והם הקליטו אלבום בתקציב נמוך בשם "הגמדים מכים שוב". אף חברת תקליטים לא הביעה אז עניין בהוצאת התקליט.
בשנת 1983 הוא הצליח להוביל מופע מרגש ועתיר כוכבים, בשם ARMS, ברויאל אלברט הול בלונדון ובמדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זאת כדי לעזור למחקר על הטרשת הנפוצה. על הבמה עלו רבים מחבריו של ליין, כמו אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ימי פייג', סטיב וינווד ועוד. "מה שעזר לרוני לעבור את המחלה הוא חוש ההומור שלו והנחישות", סיפר חברו המתופף קני ג'ונס. ליבו של רוני ליין נדם אך המוזיקה שיצר ממשיכה ותמשיך לחיות ולהישמע רעננה למשך זמן רב.
האיש הזה הוא גיבור מוזיקה אמיתי שבארצנו בקושי מכירים אותו ולכן לא מוקירים לו את הכבוד שבאמת מגיע לו. באמת שחבל, אבל עדיין אפשר לגרום לשינוי בעניין....
ב-4 ביוני בשנת 2013 מת המתופף ג'ואי קובינגטון, בגיל 67. ביום זה נעצרה תנועת הרכבים בפאלם ספרינגס, קליפורניה, למשך מספר שעות כי רכבו סטה מהדרך והתנגש בעוצמה בקיר. קובינגטון, לשעבר חבר בלהקות ג'פרסון איירפליין והוט טונה, לא חגר חגורת בטיחות והנסיונות להחיותו בשטח עלו בתוהו. אשתו אמרה מיד לאחר מכן שכנראה התקף לב או שבץ היה הגורם לטרגדיה.
בואו תשמעו סיפור מעניין על ג'ואי קובינגטון, להקת ג'פרסון איירפליין ואגדת רוק'נ'רול ידועה...
בשנת 1970 בישר עיתון "עולם הקולנוע" הישראלי לקוראיו בידיעה הקטנה הזו: "האלבום החדש של 'מטוסו של ג'פרסון', שייצא לקראת חג המולד, יכלול פזמונים אחדים בהם משתתף ריצ'רד הקטן על פסנתר".
הקוראים כבר דמיינו כיצד יישמע השילוב המוזר אך מבטיח הזה של אחת הלהקות היותר פסיכדליות עם אחד מעמודי היסוד של עולם הרוק'נ'רול.
בשנת 1970, החליף ג'ואי קובינגטון את ספנסר דריידן כמתופף הלהקה. הוא לא הסתפק במקומו כאוחז במקלות ומספק את הקצב, אלא רצה גם להיות חלק מכותבי השירים. אז הוא כתב כמה מנגינות שרצה להקליט עם חבריו ללהקה, ואחד מהם, כך הרגיש, התאים לכלול בו צלילי פסנתר בסגנון נגינתו של ריצ'רד הקטן. באופן מפתיע (או אולי לא), לא כל האחרים בלהקה הסכימו איתו.
זה קרה בסן פרנסיסקו, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן כדי להקליט את השיר החדש של ג'ואי, BLUDGEON OF A BLUECOAT. ג'ואי כתב את זה כדי לציין את חייו של רובן סלייזר, עיתונאי מקסיקני-אמריקני שנהרג בגיל 42, במהלך צעדת מחאה שנערכה נגד מלחמת וייטנאם. סלייזר ישב בבר במזרח לוס אנג'לס כאשר המשטרה רדפה אחר אדם עם רובה, ירתה דרך הדלת לתוך אותו בר במיכל גז מדמיע והרגה את סלאזר. קובינגטון, אף על פי שמעולם לא היה פוליטי במיוחד, היה חדור מוטיבציה לאחר שקרא על האירוע, והבין שהלהקה תשמח להקליט שיר עם תוכן אקטואלי.
אולם שאר הלהקה הופתעה לגלות שקובינגטון אירגן על דעת עצמו נגן פסנתר אורח שייכנס לסשן, והיה זה לא אחר מאשר ריצ'רד הקטן האגדי. לאף אחד מהשאר לא היה קשר עם חלוץ הרוק'נ'רול, אם כי סימנו טענו אותו כהשפעה מוקדמת. קובינגטון סבר שהשיר זקוק לפסנתר בסגנון ריצ'רד הקטן וחשב, 'מדוע לקבל חיקוי כשאפשר להשיג את הדבר האמיתי?'
קובינגטון: "התקשרתי לחבר שלי, באמפס בלאקוול, שניהל אז את ריצ'רד הקטן, והוא אמר לי להתקשר לאמו של ריצ'רד. אז עשיתי כך, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שברצוני לקבל את נגינתו של בנה בשיר שכתבתי. היא השיבה שתדבר איתו. המשכתי לדבר איתה במשך חודשים ומאד התחבבתי עליה, כשיום אחד התקשר אליי ריצ'רד ואמר שישמח להגיע. הוא ביקש שאציין לו תאריך הקלטה וביקש להביא שניים מחבריו. ברור שהסכמתי". קובינגטון לא רצה שאורחו ירגיש פחות מאירוח דה-לוקס ודאג למזון עשיר באולפן, ביום ההקלטה. הבעיה שהוצאות הדבר הזה, כמו גם כרטיסי הטיסה, נשלחו לתשלום מטעם הנהלת הלהקה.
בסופו של דבר ההקלטה לא ראתה אור יום, באופן רשמי. קובינגטון כעס וחשב שהשאר לא אהבו את זה שהוא הביא לאולפן, ומבלי להתייעץ איתם לפני כן, דמות מן העבר הרחוק, בעוד הם רוצים להיחשב להקה מתקדמת.
בסיסט הלהקה, ג'ק קאסידי, אישר בהמשך:"אני אוהב את ריצ'רד הקטן. עדיין יש לי את האלבום הראשון שלו ונהגתי לראות אותו בקביעות בהופעות בתיאטרון הווארד שבוושינגטון. אבל לא הצלחנו להבין מדוע הוא היה שם באולפן איתנו. ומדוע ג'ואי בכלל הביא אותו. כן, זה דבר נהדר לעשות וכל זה, אבל אני חושב שהרגשנו אז שזה לא הדבר הנכון לעשות, כי אם אתה מתכוון להכין אלבום של ג'פרסון איירפליין, אתה לא אמור להביא את ריצ'רד הקטן. ג'ואי עשה פה טעות ברורה".
ב-4 ביוני בשנת 2020 מת סטיב פריסט, הבסיסט של להקת הגלאם-רוק הבריטית, SWEET. בן 72 במותו.
עוד אמנים שמתו ב-4 ביוני: המפיק רופרט היין (בשנת 2020), זמר הנשמה פרדי סקוט (בשנת 2007) וזמר הפולק ג'ון הארטפורד (שנת 2001)
ב-4 ביוני בשנת 1967 הופיעו בתיאטרון SAVILLE (שהיה שייך לבריאן אפשטיין, מנהל הביטלס) ג'ימי הנדריקס, להקת פרקול הארום ודני ליין. הנדריקס הפתיע את הנוכחים כשניגן בהופעה את השיר שפותח את התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס.
פול מקרטני וג'ורג' האריסון נכחו בקהל. מקרטני לא ידע את נפשו מרוב הפתעה ומחמאה. אחרי ההופעה נערכה מסיבה בביתו של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין. כשהנדריקס הגיע למסיבה, מקרטני ניגש אליו והביע בפניו את התלהבותו הרבה מהמחווה המפתיעה. המחווה של הנדריקס למקרטני הייתה חשובה בגלל שזמן מה לאחר מכן מקרטני היה זה שהמליץ על הנדריקס למפיקי פסטיבל מונטריי. ובאותו פסטיבל שרף הנדריקס גיטרה והשאר היסטוריה.
ב-4 ביוני בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הזה:
ב-4 ביוני בשנת 1996 יצא אלבום חדש ללהקת מטאליקה. שמו הוא LOAD ומיליונים ציפו לבואו, אחרי הצלחת האלבום הקודם (עם העטיפה השחורה) ששמו METALLICA. ובכן, התוצאה הממה רבים מהם - ולא לטובה.
1. Ain't My Bitch
2. 2 x 4
3. The House Jack Built
4. Until It Sleeps
5. King Nothing
6. Hero of the Day
7. Bleeding Me
8. Cure
9. Poor Twisted Me
10. Wasting My Hate
11. Mama Said
12. Thorn Within
13. Ronnie
14. The Outlaw Torn
למען האמת, מעריצים רבים גיבשו את דעתם הראשונית על האלבום עוד לפני ששמעו תו של מוזיקה שבתוכו. בעטיפה הפנימית מטאליקה הופיעה בחולצות מחויטות, איפור בעיניים ומתופף הלהקה, לארס אולריך, אף לבש מעיל פרווה דוחה וראוותני. הלוגו האיקוני של הלהקה שונה והמעריצים נותרו מבולבלים כדי לתהות, "לאן המטאליקה האהובה שלנו נעלמה?".
מצלילי הפתיחה של האלבום, ניכר מיד כי להקת הת'ראש-מטאל הנערצת לא באה לרכב על נוסחה קיימת אלא לחדש אופקים. זה גם עם העטיפה, תצלום של האמן יליד ברוקלין אנדרס סראנו, שנוצר על ידי ערבוב זרעו של האמן עצמו ודם בקר בין שתי יריעות פרספקס, שנועדו להעביר את הכאב המרגש של לידה מחדש. מה שארבעת חברי הלהקה חשו כשעשו את האלבום. בדיעבד, דעתו של זמר הלהקה, ג'יימס הטפילד על LOAD הייתה כזו: "להקה בהחלט חייבת להתפתח, אבל בואו נעשה את זה באופן טבעי. אלבום זה, בהיסטוריה של מטאליקה, לא נראה טבעי. עולה השאלה, ''למה היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש?' ובכן, ניסינו להיות משהו שלא היינו הייתי אומר, וזה אפילו בלבל אותנו יותר מוזיקלית. ניסינו לערבב קצת מזה וקצת מזה
ונראה שזה פשוט לא עבד. היו בו שירים ארוכים שהיו פשוט עצובים ולא הלכו לשום מקום. יש לא מעט שירים מעולים באלבום אבל הם יכולים היו להיות גדולים יותר.
לארס (אולריך המתופף) וקירק (האמט הגיטריסט) דחפו אותנו לשם. כל ה'אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש' עלה [כל הזמן לדיון. אני שחקן קבוצתי רוב הזמן ואני יודע שג'ייסון (ניוסטד הבסיסט) ואני לא הסכמנו עם מה שקורה. אבל אם אנחנו רוצים לגרום לזה לעבוד, בואו כולנו ניכנס לזה וננסה לגרום לזה לעבוד. אבל זה היה מאוד מבוסס תדמית. תדמית היא לא דבר רע בשבילי, אבל אם התמונה היא לא אני האמיתי אז זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד. אני חושב שהם חיפשו אווירה מסוג U2, המצאה מחדש של בונו, הוא עושה את האלטר-אגו שלו. כל עניין העטיפה, כל התמונה, זה הלך נגד מה שהרגשתי".
עבור מטאליקה נזרעו כעת הזרעים הראשונים של חוסר האחדות.
ברולינג סטון העניקו אז לאלבום ארבעה כוכבים. הביקורת הייתה כזו, עם תלונה על אורך האלבום וקריצה על להקת פינק פלויד בהופעותיה: "כל להקה שיכולה להרשות לעצמה את המותרות של הפסקת הקלטות למשך חמש שנים בין אלבומי סטודיו, צפויה לבלות חלק ניכר מההשבתה בהתבוננות רצינית במעמקיה. במקרה של מטאליקה, זה סיכוי מדאיג, לאור הנטייה של הלהקה למנת יתר עצמית בבדיקה עצמית, בימיה הטובים ביותר. אבל נראה שהטיול של הרביעייה לפסגת ההר לימד את מטאליקה לקח בלתי צפוי - כלומר, שזה לא אומר כלום אם אין תנופה קדימה.
לפרונטמן, ג'יימס הטפילד, מעולם לא הייתה שום בעיה להכריח את המאזינים להתכופף להגשתו, והמתופף לארס אולריך כמעט ושכלל את הת'ראש, מונח שכבר מזמן היה מעורר חלחלה בתוך המעגל הפנימי של הלהקה. אבל עם LOAD, הרביעייה מתמקמת לתוך חריץ מגנטי לחלוטין שמגשר בין רוק האופנוענים הישן לבין הצד היותר מופרך של הרוק שלאחר הגראנג' של שנות ה-90. אנשי השיווק ביקשו להמציא מחדש את הרביעייה כסוג של מנגנון רוק אלטרנטיבי ואף הציבו אותה כמופע הראשי, באופן לא מתאים, בפסטיבל הרוק האלטרנטיבי, לולהפלוזה.
יש פה שירים מעוררי חלחלה כמו 2X4 ו-AIN'T MY BITCH (המילה BITCH באה פה כמילה נרדפת לתלונה, אז תשמרו על עטי הרעל בביקורתכם, אם חשבתם שזו קללה) שואבים הרבה יותר מלהקת STEPPENWOL של ג'ון קיי מאשר מהשירים של הרמן הסה. מעטים מ-14 השירים של האלבום אינם חתוכים בקצוות מתכת.
המרחב העצום של LOAD- ב-78:59, שזה רק שנייה אחת מהמגבלה של פורמט התקליטורים, בא כעובדה שצועקת על המדבקה המעטרת את הכריכה הקדמית - הכל חוץ מאשר מבטיחה כמה מתיחות מיותרות. בטח, הגודל קובע, אבל האופן המוגזם שבו מטאליקה מכריזים על אורך מבזה את התוכן. זה אתגר לעיכול, כמו הבטחה לתת לנו לאכול סטייק במשקל חמישה קילו. זה גם ברור מהטון הבסיסי של LOAD שמטאליקה עדיין גורפת את עצמם ברצינות נוראית. עם זאת, ייאמר לזכות חבריה שהם סוף סוף גילו מחדש את הנוסחה שלהם מתקופת MASTER OF PUPPETS על מנת למנוע מהכובד הזה לחלחל למוזיקה. לא סביר שתצטרכו לדאוג שמא חזירים מעופפים ישוגרו מהבמה של לולהפלוזה".
ב-4 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת בקולנוע גן עדן בעכו.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-4 ביוני בשנת 1969 חתמו מאות תושבים ב-GLENROWAN, אוסטרליה, נגד ליהוקו של מיק ג׳אגר בתפקיד גיבור העם האוסטרלי, נד קלי. אך זה לא עזר להם.
ג'אגר ירה בעצמו בטעות במהלך צילומי הסרט והרולינג סטון ירה על הסרט בביקורתו: "בשנה שעברה הודיע הבמאי, טוני ריצ'רדסון, כי הוא החתים את מיק ג'אגר לככב בסרט חדש שלו שייקרא 'נד קלי' ויתבסס על חייו האמיתיים של פורע חוק אוסטרלי מהמאה ה-19. בזמנו זה נראה רעיון נהדר, כי הרי היכן תמצאו פרחח פושע טוב יותר מג'אגר? הוא ודאי יהיה ממגנט, סקסי, מרושע וכל מה שנלווה לזה. אבל עתה, כשהסרט באקרנים, מובן לנו שהליהוק לא היה נכון.
ברור ששמו של ג'אגר בפרויקט יביא אנשים לבתי הקולנוע והוא לא רע פה על המסך, אבל הוא אלגנטי מדי לסיפור. לצערנו, ג'אגר לא מתגלה על המסך כפורע חוק אלא ככוכב רוק והופעתו היא דווקא אחד הכישלונות המינוריים יחסית בעניין. ריצ'רדסון הצליח לקחת סיפור נהדר ולהרוס אותו עם סרט תפל ומשעמם".
וב-4 ביוני בשנת 1975 הוכרזה ברוסיה להקת הרולינג סטונס כלהקה המערבית הראשונה שתקבל תמלוגים מסודרים ממכירת אלבומיה מעבר למסך הברזל.
ב-4 ביוני בשנת 1990 נדרס סטיב בייטורס ממכונית ולמחרת מת. מי זה? בואו לקרוא.
סטיב בייטורס היה זמר וגיטריסט פאנק אמריקאי שהנהיג את להקת הדד בויז. התדמית המחוספסת וההופעות האכזריות, עם נטייתו של בייטורס לפצוע את עצמו עם בקבוק זכוכית שבור על הבמה, לא הועילו ואחרי שנתיים של פעילות ושני תקליטים התפרקה הלהקה. בייטורס הקים, בתחילת שנות השמונים, את להקת הלורדים של הכנסיה החדשה, שהייתה מסחרית יותר מהדד בויז. זו התפרקה בשנת 1986 לאחר שבייטורס נפצע בגבו.
זמן קצר לאחר מכן הוא עבר לפריס וב-4 ביוני 1990 נפגע שם ממכונית כשהיה בדרכו לפגוש את חברתו. בייטורס ידע כבר מה הן פציעות פיזיות ובבית החולים הוא בחר להקל ראש בנושא. הוא לא המתין לרופא שיבדוק אותו וברח משם החוצה. למחרת הוא מת בשנתו, בגיל 40, בגלל קריש דם במוחו כתוצאה מהתאונה ההיא.
"סטיב היה סוג של מנהיג חסר פחד", אמר הגיטריסט לשעבר של הדד בויז, ג'ימי זירו. "הוא היה בחור מאוד מורכב. הוא היה הפרפורמר הכי חסר פחד, אבל מחוץ לבמה הוא היה מפוחד ופגיע. הוא לא נפתח לאף אחד. הוא שמר על עצמו. הוא היה שקט ועדין. אני שמח לומר שאין לנו קצוות רופפים. פתרנו את המחלוקות בינינו".
ב-4 ביוני בשנת 1997 קלטו עיניו של אדם שהפליג באוניה משהו מטריד שנח בשפת הנהר, מתחת לענפים הרבים. הייתה זו גופה של אמן חשוב.
שוטר מקומי, שקיבל את ההודעה, נסע מיד לגדת הנהר וניסה לחסום צלמים מלצלם תמונות של הגופה עם הפנים הנפוחות. קצת אחרי 19:00, זוהתה הגופה, גם לפי עגיל הזהב שבטבורה. שעון הקוורץ שהיה על היד עדיין תיקתק, בעוד ששעון החיים של בעליו, הזמר-יוצר ג'ף באקלי, פסק מכך.
ב-4 ביוני בשנת 1969 יצא לחנויות תקליט נוסף של ג'וני קאש שהוקלט בבית סוהר (האלבום הקודם הוקלט בבית הכלא פולסום). הפעם היה זה בסאן קוונטין.
SIDE 1
01. Wanted Man
02. Wreck Of The Old '97
03. I Walk The Line
04. Darlin' Companion
05. Starkville City Jail
SIDE 2
06. San Quentin
07. San Quentin (2)
08. A Boy Named Sue
09. (There'll Be) Peace In The Valley
10. Folsom Prison Blues
הנה ביקורת שנכתבה בזמן ההוא ברולינג סטון על תקליט מיוחד זה:
"ג'וני קאש זוכר את האנשים הנשכחים. הם אוהבים אותו. הוא שר לאנשים שהנשמה שלהם התרסקה על ידי מערכת הענישה חסרת המחשבה שלנו. המוסיקה של ג'וני קאש גורמת לשיחרור מכותלי הכלא עבור אותם אנשים. קאש עצמו נשמע עייף בתקליט הזה. הקול שלו יוצא פה ושם מהטון המדויק. אבל הנחמה נמצאת בקשר הישיר של קאש עם הקהל שלו פה. התקליט הזה נחשב לאומנות אבודה בזמן בו הפקות אולפניות הן הדבר ותקליטי הופעות קצת זזו הצידה. טעויות אנושיות בהקלטה מתוקנות בדרך כלל בעזרת מיכשור אולפני. אין זה המצב בתקליט זה.
קאש והמפיק של ההקלטה, בוב ג'ונסטון, בחרו להשאיר בתקליט כמה דקות של דיבורים ואווירה שמוסיפים לאווירה הכללית. כמו למשל צחוקם של האסירים, ההתלהבות הרבה במחיאות הכפיים ורחש הבוז שהאסירים משחררים למראה הסוהר שלהם כשהוא מגיש כוס מים לקאש. הצלילים שמוגשים בתקליט זה הם יותר ממוסיקה. שיר חדש של בוב דילן, WANTED MAN, פותח את התקליט. ויש את השיר הקומי על הבחור ושמו סו. ושיר הנושא על בית הכלא הזה מבוצע פעמיים. ההבדל בין שני הביצועים מצדיק את זה לגמרי. המופע נגמר. האסירים נשארו כלואים מאחורי החומות והקשר ביניהם לבין קאש בתקליט נשאר עמי עוד זמן רב לאחר שהתקליט עצמו נגמר".
מהבולטים בתקליט הוא השיר A BOY NAMED SUE שנכתב על ידי של סילברשטיין, שבהמשך כתב גם כמה להיטים עבור להקת "ד"ר הוק וצנצנת התרופות", כולל "אמא של סילביה" ו"השער של הרולינג סטון". סילברשטיין כתב גם כמה ספרי ילדים פופולריים ואת הרעיון לשיר על הבחור ושמו סו הוא קיבל מחברו ז'אן שפרד על בחור שנאלץ להתמודד עם שם בעייתי של נקבה.
השיר מדבר על ילד שגדל בכעס רב על אביו שעזב את משפחתו ולא לפני שהעניק לו שם של בחורה. הילד נאלץ לפלס את דרכו בעולם עם שם זה גדל וכשנתקל באביו בבאר משקאות, הוא נכנס עמו שם לריב. אז האב מסביר שהוא קרא לו סו כדי לוודא שהוא קשוח. הבן מבין את הדבר.
אז כיצד הגיע אל קאש שיר זה?
בימים ההם בנאשוויל נהגו אנשים לבקר זה את זה בבתיהם ואחד הדברים השכיחים היה לקחת גיטרה ולנגן משהו לאחרים. מישהו היה "סוחב" גיטרה לידיו ומתחיל לנגן שיר. כך היה נהוג אז. אז של סילברשטיין שר את השיר שלו 'ילד בשם סו', ואשתו של ג'וני קאש (ג'ון קארטר) שמעה אותו וחשבה שזה יהיה שיר נהדר שבעלה יבצע. בסאן קוונטין היה זה ביצוע הבכורה של קאש את השיר מול קהל. וכמובן שקהל האסירים הקשוח ביותר שם הגיב בהתלהבות אדירה. הוא נאלץ לקרוא את המילים מדף הנייר שהונח על הבמה.
של סילברשטיין המשיך לכתוב שיר נוסף שכותרתו "אבי הילד בשם סו". זה אותו הסיפור, אבל הפעם מזווית ראייתו של האב.
הנה ביקורת אישית שלי על JOHNNY CASH AT SAN QUENTIN
טוב, אתחיל עם הווידוי שלסתי נשמטה בפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט זה. קודם כל, ידעתי מה הסיפור וזה ריתק אותי לשמוע במה מדובר. אין לי מושג איך הייתי מגיב אילולא ידעתי שקאש מופיע פה מול אסירים רוצחים ומפחידים.
מבחינתי, תקליט זה הוא הקלטה מחשמלת ואגדית שתופסת את המהות של אחת ההופעות החיות הגדולות בתולדות המוזיקה. אני שומע, לכל אורכו, את הכריזמה הבלתי ניתנת להכחשה של קאש והיכולת הייחודית שלו להתחבר הן לקהל והן לרוח המוזיקה שלו. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מקשיב לתקליט זה - בא לי להיות בקהל האסירים של סאן קוונטין (ולברוח משם ברגע שהמופע מסתיים, כן?)
האינטראקציה בין קאש לאסירים בקהל היא דבר שלא שמעתי במקום אחר. היכולת שלו להתחבר אליהם ברמה האישית, להכיר במאבקים ובאנושיות שלהם, היא לא פחות מיוצאת דופן ותקליט זה הוא עדות למודעות החברתית שלו ולמחויבות שלו להשתמש במוסיקה ככוח לשינוי. חשוב לי גם לציין את יופי הצלילים של הלהקה שליוותה את קאש וגם את אופן ההקלטה. הביצועים הדוקים ועוצמתיים ומצד שני נשמע שהאווירה משוחררת.
אז כן, תקליט זה, לדעתי, עוצר נשימה ומציג את ג'וני קאש בשיא כושרו המוסיקלי. לא סתם קניתי (במחיר יקר) לפני שנים את קופסת הדיסקים המרהיבה שאיגדה את כל ההקלטות מסאן קוונטין, כמו גם די.וי.די ובו סרט ההופעה. לשמוע את הדיבורים שהורדו בתקליט זו חוויה שנותנת לי להיות זבוב על הקיר, במקום מפחיד זה. ג'וני קאש ידוע בעיקר כזמר קאנטרי והמוסיקה פה היא בעיקרה קאנטרי - אבל, חברות וחברים, ג'וני קאש הוא רוקר אמיתי פה. מומלץ בחום לוהט!
ב-4 ביוני בשנת 1961 נולד הבסיסט הישראלי, שמוליק ארוך, שניגן בהמון הפקות ישראליות ידועות. הוא מת מדלקת ריאות ב-28 בפברואר 2014.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
