רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 ביוני (27.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "להפיק לאנשים אחרים זו משימה לא מהנה. פעם הפקתי להקה בשם UNICORN, אבל ידעתי שהיא ממש לא תצליח. כשרון גולמי אינו דבר מספיק בשביל הצלחה. חייבים דרייב אדיר כדי להצליח. יש מאות דוגמאות של דרייב מאסיבי - כמו, למשל, מארק בולאן, למרות שאולי לא כדאי לי להגיד את זה. בצד השני של הספקטרום נמצא רוי הארפר. אמן מוכשר ביותר שהוא האויב הגרוע ביותר של עצמו" (דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד, לעיתון MOJO, בשנת 2008)

ציון דרך היסטורי ומלכותי בעולם הרוק. ב-27 ביוני 1970 עלתה לבמה לראשונה להקה בשם QUEEN. על הפוסטרים עוד התנוסס השם הקודם, SMILE, אבל באולם הסיטי הול בעיירה TRURO, משהו חדש וחשמלי עמד להיוולד, גם אם זה התחיל בצלילים של "כבשה חזקה מאוד" ועם תאונה מצערת במיוחד במחלקת ההלבשה.

כזכור, פרדי היה מעריץ מושבע של להקת SMILE ואף חלק דירה עם חבריה. כשהסולן והבסיסט הקודם, טים סטאפל, החליט לעזוב לטובת להקה אחרת בשם HUMPY BONG (מיזם של המתופף המפוטר של הבי ג'יס, קולין פטרסון), פרדי קפץ מיד על ההזדמנות להגשים את חזונו המוזיקלי יחד עם הגיטריסט בריאן מאי והמתופף רוג'ר מדואוז טיילור.

באותו ערב, שהופק למען גיוס כספים לצלב האדום, אירוע שאורגן בסיוע אמו של המתופף, ווינפרד, התייצבו על הבמה הגיטריסט בריאן מאי, המתופף רוג'ר טיילור, והרכש החדש והכריזמטי שלהם, סולן בשם פרדי בולסארה. אליהם הצטרף בסיסט טרי בשם מייק גרוס, שהספיק לחוות את הכאוס היצירתי של הלהקה עוד לפני שנוגן התו הראשון מול קהל. גרוס לא היה זר ללהקה; הוא היה הבעלים של מועדון ה-PJ's בטורורו, בו הופיעו SMILE בעבר. עם זאת, הקריירה שלו בקווין הייתה קצרת ימים, והוא עזב את ההרכב לאחר שלוש הופעות בלבד.

"אני זוכר שעבדנו חזק על שיר שבריאן כתב, FATHER TO SON", סיפר גרוס לימים. "הוא פשוט לא הצליח להחליט מה לעשות איתו, שינה את העיבוד כל הזמן, ואני תהיתי למה אני לא מצליח להשתלב בנגינה". הגרסה הסופית של השיר תמצא את דרכה רק לתקליט השני של הלהקה, QUEEN II.

לדברי גרוס, הם עבדו גם על STONE COLD CRAZY, שהפך לאחד משיריה המוכרים של הלהקה ושוחרר רק בתקליטה השלישי, הגרסה המקורית של השיר נכתבה בכלל על ידי פרדי עבור להקתו הקודמת, WRECKAGE, אך אז היא הייתה איטית בהרבה. רק כשקווין אימצה את השיר, הוא קיבל את הקצב המהיר והעצבני שכל כך מזוהה איתו, ונחשב כיום בעיני רבים לאחד משירי הת'ראש מטאל הראשונים בהיסטוריה. 

גרוס: "היו המון שירים שנכתבו כשהייתי שם. ברור שפרדי ובריאן היו הכותבים הדומיננטיים. פרדי פשוט היה בא וזורק עליך את מה שהוא רוצה, אומר לנו לשיר מנגינה או לכתוב את המילים, והיינו מחברים את זה יחד. לפעמים הוא היה מגיע עם אקורדים, ושלושתנו היינו עובדים עליהם כשרוג'ר מתופף ברקע על קופסאות קרטון או כל מה שהיה בסביבה".

אפילו שם הלהקה עוד לא היה סגור סופית. לאחר שנטשו את SMILE, השם של ההרכב הקודם של מאי וטיילור, פרדי התאהב בשם QUEEN. הוא אהב את הדימוי המלכותי, הראוותני והאוניברסלי, ולא נרתע מהקונוטציה הגאה של המילה. בריאן, לעומת זאת, עדיין התלבט. "בסלון הקטן בבית הוריי הייתה ספרייה עם ספר שנקרא 'תבנה סירה משלך'", סיפר הגיטריסט. "אבא שלי אהב לבנות דברים, זה היה סוג של אסקפיזם בשבילו. ישבתי שם, הסתכלתי על הספר והצעתי 'בואו נקרא כך ללהקה'". שם נוסף שבריאן מאי שקל באותה תקופה היה THE GRAND DANCE, בהשראת ספר המדע הבדיוני "מחוץ לכוכב השותק" מאת ק.ס. לואיס. תגובתו של פרדי הייתה מיידית ונחרצת: "אין מצב. אנחנו להקת QUEEN". בריאן עוד ניסה להתעקש שזה יכול להיות שם נהדר, אבל הקרב הזה כבר היה אבוד. הספינה שקעה למצולות.

הלהקה קיבלה 50 לירות שטרלינג עבור ההופעה, סכום שנראה לחברים אסטרונומי בזמנו. כרטיס כניסה עלה שבעה שילינג ושישה פני, ופרדי עצמו עיצב את הכרטיסים עם הלוגו החדש, בכתב יד שבישר את הסגנון המוכר מהתקליטים הראשונים. הכישרון העיצובי הזה לא הגיע משום מקום: רק שנה קודם לכן, ב-1969, פרדי סיים את לימודיו במכללת אילינג לאמנות עם תעודה בעיצוב גרפי, כישרון שישמש אותו בהמשך גם כדי לעצב בעצמו את סמל האצולה המפורסם של הלהקה. ההופעה נפתחה עם ביצוע מוקדם ופראי לשיר STONE COLD CRAZY. שאר הרשימה כללה בעיקר גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו לד זפלין וליטל ריצ'רד, לצד שיר מקורי נוסף אחד, LIAR, שיופיע בתקליט הבכורה (אשר באותה תקופה נקרא בכלל LOVER).

למרות ההתלהבות, האולם היה מלא רק למחצה (או ריק למחצה, תלוי איך מסתכלים על זה). חברי הלהקה הקפידו על הופעה חיצונית אחידה, כפי שדרש פרדי: כולם בשחור. "לבשנו מכנסי קטיפה שחורים, חולצות טי שחורות ומגפיים עם עקבים", נזכר גרוס. "פרדי דאג שלא נלבש ג'ינס. זה היה בהחלט המראה השחור".

אך הדרך למראה המושלם הייתה רצופת מהמורות. כמה ימים לפני ההופעה, פרדי לקח את גרוס, שהיה "מלא יותר" משאר חברי הלהקה הרזים, למסע קניות בקינגס רואד בלונדון. המכנסיים החדשים שפרדי הכריח אותו לקנות היו כל כך צמודים, שכאשר השניים התיישבו ברכבת בדרך חזרה, המכנסיים פשוט נקרעו במפשעה. למרבה המזל, תיקון זריז הספיק כדי שהם ישרדו את ההופעה. האובססיה של פרדי לאופנה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו; למעשה, הוא ורוג'ר טיילור ניהלו יחד באותה תקופה דוכן למכירת בגדי יד שנייה ופריטים ויקטוריאניים בשוק קנסינגטון (שפעל בבניין עם כמה קומות בלונדון), עובדה שהשפיעה עמוקות על סגנון הגלאם-רוק המוקדם של הלהקה.

הביצוע עצמו, כפי שהעידו הנוכחים, היה רחוק מלהיות מושלם. "אני זוכר את זה במעומעם", הודה רוג'ר טיילור. "חשבנו שאנחנו עשירים! זו הייתה ההופעה האמיתית הראשונה של פרדי איתנו. אמא שלי הייתה די בהלם. לא הייתה לו עדיין את הטכניקה שהוא פיתח מאוחר יותר. הוא נשמע כמו כבשה חזקה מאוד. היו לנו בערך שני פנסי תאורה לכל המופע. זה היה מופע עם יותר שלד מאשר בשר". גרוס הסכים: "ההופעה הייתה די מרושלת. שום דבר לא היה כתוב והכל התבסס על זיכרון. לנגן שירים של לד זפלין היה קל, פשוט ניגנו מהזיכרון מהתקליט. אבל עם השירים שלנו זה היה שונה, כי העיבודים כל הזמן השתנו". אגב, באותן הופעות מוקדמות נולד בטעות גם אחד מסמליו המסחריים הגדולים ביותר של פרדי: במהלך אחת ההופעות, התחתית הכבדה של עמוד המיקרופון שלו נשברה ונפלה. במקום לעצור, פרדי פשוט המשיך להופיע כשהוא מחזיק רק בחצי העמוד העליון – גימיק שליווה אותו עד יומו האחרון על הבמה.

הייתה זו ההופעה הראשונה הזו שסימנה רגע מכונן נוסף. מיד אחריה, פרדי בולסארה החל להשתמש בשם הבמה שלו – מרקיורי. בריאן מאי סיפר שהרעיון נולד מתוך שיר שפרדי עבד עליו באותה תקופה, MY FAIRY KING, שכלל את השורה MOTHER MERCURY, LOOK WHAT THEY'VE DONE TO ME. השיר הזה יחתום בהמשך את הצד הראשון בתקליט הבכורה של הלהקה. מעבר לשורות השיר, פרדי חובב האסטרולוגיה ציין לעיתים קרובות שכוכב חמה (מרקיורי) הוא הכוכב השליט של מזל בתולה, המזל בו נולד, מה שהפך את בחירת השם לטבעית עוד יותר עבורו. שינוי השם אפשר לאדם שהיה ביישן ושקט מחוץ לבמה להמציא את עצמו מחדש כפרפורמר האולטימטיבי.

אז אותו ערב ב-TRURO היה הצעד הראשון. זה היה הניצוץ הגולמי והלא מלוטש שממנו התפתחה אחת הלהקות הגדולות והמשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה. לא פחות. יעברו רק עוד מספר חודשים וכמה חילופי בסיסטים (שאת אחד מהם ראיינתי!), עד שבמרץ 1971 יצטרף ללהקה סטודנט לאלקטרוניקה בשם ג'ון דיקון, שישלים סופית את הליין-אפ הקלאסי ויאפשר לספינה הזו להפליג באמת לדרכה ההיסטורית.

להקת לד זפלין מחליקה על בננה. ב-27 ביוני בשנת 1980 הופיעה להקת לד זפלין בנירנברג, גרמניה, אבל המתופף חסר הגבולות הרס את הכל! מה בדיוק קרה שם?

סיבוב ההופעות ההוא, שנקרא TOUR OVER EUROPE 1980, נועד להיות חזרה צנועה יותר למקורות אחרי המופעים הגרנדיוזיים של סוף שנות ה-70, אך בפועל חשף את מצבם הפיזי והנפשי הרעוע של חבריה.

להקת לד זפלין פתחה את ההופעה הערב עם השיר TRAIN KEPT A ROLLIN וממנו המשיכה ל- NOBODY'S FAULT BUT MINE. אז ניגש ג'ימי פייג' למיקרופון ובישר לקהל: "יש שניים מאיתנו שלא מרגישים טוב היום. יש לנו צרות בענייני בטן אבל נעשה את המיטב". ג'ון בונהאם, שתופף באופן מינימליסטי יותר מבדרך כלל ובקושי הצליח לשמור על הקצב המוכר והעוצמתי שלו, הצליח לתופף בשיר הבא, BLACK DOG שאחריו אמר פלאנט לקהל שהם תיכף ישמעו את השיר IN THE EVENING. אבל מיד אחריו נשמע קול שאמר NO WAY. זה היה קולו של בונהאם שלא יכל יותר והתמוטט. הוא פשוט צנח קדימה על מערכת התופים שלו לעיני עשרות אלפי המעריצים, כשצוות הבמה נאלץ לזנק כדי לחלץ אותו.

רוברט פלאנט מיהר לבשר לקהל שיש להם תקלה טכנית קלה שתיכף תסודר. הצופים המתינו בחוסר ודאות כ-45 דקות בתקווה שההופעה תחודש, אבל המופע לא המשיך והקהל יצא מאוכזב. למרבה המזל, בניגוד להתפרעויות אלימות שאפיינו ביטולי הופעות בשנות השיא של הלהקה בארצות הברית, הפעם הקהל הגרמני התפזר בשקט יחסי.

ההסבר הרשמי היה "תשישות פיזית", אבל החבר'ה לא הצליחו ליישר קו עם התירוצים העלובים שלהם. "בהתחשב בזה שהוא אכל משהו כמו עשרים ושבע בננות לפני ההופעה, זה לא מפתיע", הציע המנהל פיטר גרנט לתקשורת, בעוד רוברט פלאנט ציין שהמתופף סובל ממחסור באשלגן ו"היה צריך לאכול חמישים בננות באופן מיידי". סיפור הבננות הפך מאז לבדיחה פנימית עצובה בקרב מעריצי הלהקה, שכן כולם ידעו מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים. האמת הייתה קרובה יותר לזיכרונו של אחד האנשים הקרובים ללהקה אז, פיל קארסון כשנסע בחזרה למלון עם בונהאם וגרנט. "ג'ון היה לגמרי לא בעניינים, ופיטר רתח עליו מזעם". החרדה מהבמה, יחד עם הגעגועים העזים של בונהאם למשפחתו באנגליה, הובילו אותו להטביע את יגונו בכמויות אדירות של אלכוהול לפני העלייה לבמה.

בונזו היה אז מיוסר ומתווכח יותר מתמיד, וההיגיון שלו היה פגום מאוד. בהמבורג למשל, במהלך יום חופש נדיר, הפמליה חזרה למלון מאוחר מדי כדי להזמין שירות חדרים. "בונזו לפעמים נהיה קצת יותר מדי אגרסיבי, והיית צריך לנסות להרגיע אותו", אמר דניס שיהאן, שתפקידו היה להרחיק את המתופף מצרות. "אז יצאתי בסטיישן שלי ומצאתי לו כמה המבורגרים וצ'יפס". בונזו לא יכול היה לחכות כדי לפתוח את האוכל; הוא פשוט נגס ישר דרך הנייר השומני. כששיהאן העיר לו על כך, בונזו בלע ואמר, "טעים באותה מידה!".

השימוש בסמים היה נפוץ כעת יותר מתמיד. אולי לא היה רופא לסיבוב ההופעות, כפי שרוברט פלאנט ציין, אבל פיטר גרנט דאג שג'ימי פייג' ובונזו יקבלו גישה לכל מה שהם צריכים - כולל סמים להרגעת מצב הרוח שלהם. באותה תקופה, ההתמכרות של פייג' להרואין והאלכוהוליזם של בונהאם יצרו פילוג של ממש בתוך הלהקה, כשהם מבודדים מפלאנט וג'ון פול ג'ונס. בעיצומן של ההופעות, קרובה של הנסיכה דיאנה, הוטסה מאנגליה בזמן כדי לחדש את המלאי שלהם. איש צוות נשלח לאסוף אותה משדה התעופה. היא הייתה מאותם אנשים אריסטוקרטים שאהבו להסתובב עם להקות - אישה גבוהה, רזה ומושכת שירדה מהמטוס כשהיא עוטה כפפות עד המרפקים וכובע רחב שוליים עם הינומה שהסתירה את פניה. במהרה הודבק לה במחנה הלהקה כינוי - הכוורנית. זהותה האמיתית נותרה בגדר תעלומה לאורך השנים, אך הנוכחות שלה המחישה את רמת האבסורד הלוגיסטי שהוקדש לתחזוקת ההתמכרויות של חברי הלהקה.

ובחזרה לתקרית הבננות, מנהל הלהקה, פיטר גרנט: "אז בונזו לא יכל לעמוד והם גילגלו אותו בתוך שטיח אדום ומשם היישר לאמבולנס. את השטיח הם קשרו עם חגורה שחורה והוא היה משועשע מזה ושאל אותי איך הוא נראה. עניתי לו שהוא נראה כמו סנטה קלאוס מזורגג. הוא התחנן שלא אצחיק אותו כי זה כואב. הוא אכל 27 בננות, כך שזה לא מפתיע שזה קרה". התקרית הזו, שהוצגה כקוריוז מצחיק על ידי ההנהלה, הייתה למעשה נורת אזהרה בוהקת שאיש לא לקח ברצינות מספקת. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ב-25 בספטמבר 1980, ג'ון "בונזו" בונהאם הלך לעולמו באופן טרגי כתוצאה מהרעלת אלכוהול, מה שהוביל לסופה המוחלט של אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה.

כשאי.אל.או פוגשים את אוליביה. ב-27 ביוני בשנת 1980 יצא פסקול הסרט XANADU, ובו שירים חדשים של אי.אל.או ואוליביה ניוטון ג'ון. זה הפסקול שהמבקרים שנאו והעולם פשוט לא הפסיק לשמוע.

על הנייר, זה היה שילוב כוחות חלומי. מצד אחד, להקת אי.אל.או, תזמורת בשיא כוחה המסחרי אחרי התקליט-להיט העצום DISCOVERY. מהצד השני, אוליביה ניוטון ג'ון, האהובה הנצחית של אמריקה ואוסטרליה, כשהיא עדיין רוכבת על גלי ההצלחה הפנומנלית של הסרט GREASE. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, תלוי את מי שואלים.

מגזין רולינג סטון, שחיכה לו בפינה עם עט וארס, קיבל את מבוקשו. "זו המילה האחרונה בתחום המוזיקה לצעצועים. מסוג הצלילים שלהקת אבבא הפכה אותם להצלחה פנומנלית. המוזיקה של ג'ף לין מתהדרת פה בהומוגניות הברורה ביותר. מלהקת רוק מתקדם הפכה הלהקה הזו לגימיק פופ-חללי שנראה כקריקטורה. הלחנים של לין מכילים דיקציות ממוחשבות ופרודיה על סנטימנטים בפופ. 'אני חי והעולם זורח עבורי היום' הוא שר בקול רובוטי והאירוניה היא שהוא ממש נשמע כזומבי שחוק והכי רחוק מישות חיה.

אוליביה ניוטון ג'ון היא ממש הצד הנשי של כל הדבר הזה. אצלה הכל חלב ועוגיות. היא שרה דואטים עם קליף ריצ'רד, ג'ין קלי, הטיובס ואי.אל.או. וקולה שנשפכים ממנו מפלי קצפת ווניל, מתאים לכל אחד מהם. היא שרה כבובה תעשייתית לפי הנחיה של המפיק שלה, ג'ון פאראר, שההפקה שלו נשמעת כחיקוי להפקות של בארי גיב מהבי ג'יז. עם הנסיכה אוליביה והמכשף ג'ף, ארץ הצעצועים תהיה ודאי מאד פופולרית בחודשים הקרובים".

אבל בעוד המבקרים קימטו את מצחם, ברמת השרון של אותה שנה, תלמיד כיתה ב' אחד ראה את האור. רק זמן קצר קודם לכן, אחותי קיבלה במתנה ליום הולדתה את תקליט החובה של התקופה, DISCOVERY של "תזמורת אור החשמל", ואני פשוט נשאבתי פנימה. כששמעתי שיוצא פסקול חדש, רצתי להוריי ודרשתי, לא ביקשתי, דרשתי שיקנו לי אותו.

היום שבו קיבלתי את התקליט הרגיש כמו קבלת הדבר הטוב בעולם. תקליט בהדפסה ישראלית, עם עטיפה נפתחת מפוארת, דף מילים, ותקליט שחולק בצורה מושלמת: צד אחד מוקדש כולו לשירים של אי.אל.או (ושיר נושא שהוא דואט), והצד השני לשירים של כוכבת הסרט, אוליביה ניוטון ג'ון, עם לחנים של ג'ון פאראר. בצד הזה, אגב, הסתתר מגה-להיט שכבש את העולם: השיר MAGIC, ששהה לא פחות מארבעה שבועות במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי. מעניין לגלות שג'ון לנון, רגע וחצי לפני הירצחו באותה השנה, ציין בראיון ש-MAGIC יחד עם ALL OVER THE WORLD של אי.אל.או, היו השירים העכשוויים האהובים עליו ביותר באותה תקופה. 

הסרט עצמו, חייבים להודות, היה כישלון קופתי מהדהד ואף "זכה" בפרס הראזי הראשון אי פעם לבמאי הגרוע ביותר. למעשה, הסרט הזה היה כל כך שנוי במחלוקת בעיניו של היחצ"ן ג'ון ג'יי. בי. ווילסון, שהוא היווה את ההשראה המרכזית שלו לייסד ולמסד את "פרס פטל הזהב" (הראזי) המוענק לסרטים הגרועים של השנה, מסורת שנמשכת בהוליווד עד עצם היום הזה. אך הפסקול, לעומת זאת, היה סיפור הצלחה מסחרר. הוא זינק לראשי המצעדים בבריטניה והפך לתקליט פלטינה כפול בארצות הברית.

הצד בתקליט של אי.אל.או היה המשך ישיר ומופלא למה שכבר אהבתי ב-DISCOVERY. עם צלילי הפתיחה של I'M ALIVE, ידעתי שאני בבית. הסאונד המנופח והעשיר שאפיין את הלהקה, שירתו הנהדרת של לין, ההרמוניות המושלמות עם הבסיסט קלי גרוקאט, סאונד התופים האדיר של בב בוואן, מפלי הקלידים של ריצ'רד טאנדי והתיזמור העשיר של התזמורת הסימפונית הקלאסית - הכל היה שם. אפילו משפטים תמימים-בנאליים כמו "אני חי, והעולם זורח עבורי היום" נשמעים מושלם בתוך ההפקה העצומה הזו, שאני נהנה ממנה עד היום.

וכשהגיע הסרט XANADU לקולנוע "כוכב", שהיה קרוב לביתי ברמת השרון - רצתי לשם כדי לצפות בפלא. האמת? לא היה איכפת לי מהסרט עצמו - סרט על מוזה יוונייה שיורדת לכדור הארץ כדי לעזור לאמן מתוסכל לפתוח רולר-דיסקו. רציתי לשמוע את השירים של אי.אל.או בתוך הסרט הזה. אבל כבר אז קבעתי שהסרט פשוט רע למרות שהשירים של להקתי האהובה, שפה ושם באו בגרסאות שונות ממה שיש בתקליט, הצליחו להנעים לי את הערב. מבחינתי, הצד של אי.אל.או בתקליט XANADU הוא הצד השלישי של התקליט DISCOVERY, שמאד אהוב עליי.

באותה תקופה של 1980, כתלמיד צעיר, טרם הכרתי את התקליטים המוקדמים והמורכבים יותר של הלהקה, כמו OUT OF THE BLUE או A NEW WORLD RECORD. לא ידעתי איזה עולם שלם של יצירה עוד מחכה לי. לכן, התקליט XANADU מילא את עולמי בצבעים עזים. הוא גם מהווה נקודת ציון חשובה בתולדות הלהקה: זהו התקליט האחרון שבו אי.אל.או הציגה את הצליל הסימפוני העשיר שלה והצד עמה אינו מרגיש כמו שירי פסקול טיפוסיים שנכתבו כדי למלא חלל בסרט. הוא מרגיש כמו מיני-אלבום מושלם והדוק של אי.אל.או. שנה לאחר מכן, ג'ף לין כבר חזר עם מעטפת סאונד שונה לחלוטין בתקליט TIME.

כשעוברים לצד של אוליביה ניוטון-ג'ון, האווירה משתנה לחלוטין. אוליביה ניוטון-ג'ון היא זמרת בחסד עם קול פעמונים שאין לטעות בו, והיא הייתה אז בשיא הפופולריות שלה. עם זאת, החומרים שהיא קיבלה באלבום הזה מרגישים, ברובם, חיוורים לעומת אלו של אי.אל.או. אוקי, MAGIC הוא יצירת פופ מבריקה וקלאסיקה אדירה. הוא מפתה, מסתורי ויש בו קסם אמיתי. הבעיה היא ששאר הרצועות בצד שלה מתקשות לשמור על הרמה הזו. בעוד שאי.אל.או משכו את הפסקול לעבר העתיד (או לפחות לעבר פופ-רוק חדשני), הצד של אוליביה מושך אותו חזק אל עבר העבר – ולעתים לעבר מחוזות קיטשיים מדי. השיר DANCIN הוא ניסיון מעט מסורבל לשלב ביג-בנד משנות ה-40 עם רוק ודיסקו עם להקת הטיובס. התוצאה מרגישה יותר כמו קטע גימיק מסרט מאשר שיר שעומד בפני עצמו. הדואט עם אגדת הקולנוע ג'ין קלי, WHENEVER YOU'RE AWAY FROM ME אולי עובד כהומאז' קולנועי טוב בתוך הסרט, אך כרצועת אודיו באלבום הוא מרגיש שייך לעידן הוודוויל ולא לאלבום פופ מודרני. והדואט שלה עם קליף ריצ'רד הוא בלדה יפה מאד שמרגיש לי שכבר שמעתי כמותה לפני כן... אה כן, HOW DEEP IS YOUR LOVE. משהו בסגנון.

נכון, ג'ף לין עצמו כנראה לא רואה בפסקול הזה את אחת מפסגות יצירתו, אבל השירים שהוא הביא לכאן פשוט כובשים. יש את הלהיט ALL OVER THE WORLD, שנועד בדיוק למטרה אחת: להקפיץ אנשים ברחבות הדיסקו. אבל היהלום שבכתר של לין כאן הוא ללא ספק שיר הנושא, דואט מושלם בין להקתו לאוליביה. זהו שיר פופ בהפקה וביצוע מהוקצעים לעילא, שגם אם מילותיו בנאליות להחריד, משהו בקסם הכללי פשוט עובד. עד כמה הוא עובד? זהו השיר היחיד אי פעם של אי.אל.או שהצליח להעפיל למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, הישג היסטורי ויוצא דופן בהתחשב ברשימת הלהיטים העצומה של הלהקה לאורך השנים.

מתופף הלהקה, בב בוואן, זכר את העבודה עם ניוטון ג'ון לטובה: "העבודה עם אוליביה הייתה חוויה נהדרת. היא אישה מקסימה ותענוג אמיתי לעבוד איתה. היא הגיעה למינכן עם העוזרת שלה, פלו, שבמקרה מצחיק עיצבה לנו את בגדי הבמה שנים קודם לכן. שתיהן טסו במיוחד כדי להקליט את השיר".

אבל מאחורי הקלעים של שיר הנושא (שלא באמת היה דואט - כי אי.אל.או הקליטה את שלה במינכן בעוד אוליביה הקליטה את שירתה ביבשת רחוקה משם) הסתתר סיפור אחר לגמרי, סיוט טכני קטן. בוואן סיפר שנים לאחר מכן: "לא, לא באמת ציפיתי ש-XANADU יגיע למקום 1, למעשה, מעולם לא הייתי מעריץ גדול של התקליט, אני לא יכול לומר שזה אחד האהובים עליי בשום אופן, אבל ברור שזה תפס את דמיונו של הציבור. למעשה לא הייתי מתייחס אליו כאחד האהובים עלי, למרות שהוא אחד המוצלחים ביותר. שיר הנושא, עם אוליביה, היה שיר ממש קשה להקלטה כי ג'ף שלח את הקלטת ההדגמה של השיר לאולפן בהוליווד, והם למעשה צילמו את רצף הריקודים לפיו. אז כשבאנו להקליט את זה באמת, היינו צריכים לשמור על הקצב לפי ההדגמה, וזה לא היה קל. למעשה, זה היה די סיוט להקליט את הדבר. לקח לנו ימים על גבי ימים להקליט את תפקידי הליווי, לשיר פשוט מאוד להקלטה, באמת, בגלל כל הבעיות הטכניות. היינו באותו זמן במינכן, במערב גרמניה, ועשינו את זה, וזה הפך לחוויה מאוד מתסכלת. מה שהיה צריך לקחת כמה שעות לקח בערך שלושה או ארבעה ימים, כפי שאני זוכר".

גם זה קרה ב-27 ביוני. היישר אל הימים בהם הגיטרות היו חזקות, המכנסיים היו צמודים מדי והכוכבים הגדולים ביותר בעולם יכלו לייצר שערורייה רק מלהיכנס למלון. קבלו הצצה עסיסית אל כמה רגעים מכוננים בתולדות הפופ והרוק, עם כל הלכלוך, הזוהר והסיפורים הקטנים שהפכו לאנקדוטות גדולות.

האבנים המתגלגלות משלמות את החוב לבלוז

בשנת 2000, אחרי שנים של גלגולים משפטיים (תהליך שהגיע לשיאו לאחר שבשנת 1998 הכיר בית המשפט העליון במיסיסיפי בקלוד ג'ונסון, נהג משאית, כבנו ויורשו החוקי של אגדת הבלוז), חברי להקת הרולינג סטונס מצאו את עצמם בצד הלא נכון של פסק הדין. בית המשפט קבע כי שניים משיריהם, LOVE IN VAIN ו-STOP BREAKING DOWN הם בכלל יצירותיו של אמן הבלוז מהדלתא של מיסיסיפי, רוברט ג'ונסון. ההשפעה של ג'ונסון על הסטונס הייתה אדירה; קית' ריצ'רדס העיד עליו בעבר: "כששמעתי לראשונה את רוברט ג'ונסון, שאלתי 'מי זה?'... מעולם לא שמעתי מישהו, לפניו או אחריו, שמשתמש בגיטרה בצורה כזו. הוא היה כמו תזמורת שלמה בעצמו".

עד אז, הסטונס נתנו לשירים קרדיט מעורפל ונוח של "עממי" (ובמקרה של LOVE IN VAIN, הקרדיט על העיבוד נרשם בחלק מההדפסות על שם "וודי פיין" - שם בדוי שהמציא מנהל הלהקה דאז, אלן קליין, במטרה לגרוף את התמלוגים לחברת ההפקה שלו, ABKCO), מבלי לציין את שמו של היוצר המקורי, אותו מוזיקאי שרבים טוענים כי מכר את נשמתו לשטן בהצטלבות הכבישים 61 ו-49 בעיירה קלארקסדייל, מיסיסיפי, כדי לזכות בכישרונו הפנומנלי. בעקבות הפסיקה, הקרדיט תוקן והצדק המאוחר, גם אם באיחור של כמה עשורים, יצא לאור והכניס לעיזבונו של ג'ונסון מיליוני דולרים של תמלוגים רטרואקטיביים ממכירות האלבומים של ענקי הרוק.

כשפול מקרטני חזר הביתה עם סימפוניה

קפיצה לשנת 1991. העולם מכיר את פול מקרטני כאחד מיוצרי הפופ הגדולים בהיסטוריה, אבל באותו ערב, ה-28 ביוני, בקתדרלה האנגליקנית המפוארת של ליברפול (אותה קתדרלה ממש שבה נכשל מקרטני הצעיר בן ה-11 באודישן למקהלה בשנת 1953), הוא חשף צד אחר לגמרי. כ-2,500 ברי מזל התאספו כדי להאזין ליצירתו הקלאסית הראשונה, LIVERPOOL ORATORIO, בביצוע התזמורת הפילהרמונית המלכותית של העיר ומקהלת הקתדרלה, לצד כוכבי אופרה בינלאומיים כמו זמרת הסופרן קירי טה קאנאווה וזמר הבס-בריטון ווילארד ווייט.

על הבמה, לצד המנצח והשותף לכתיבה קארל דייויס (שהופקד על רישום התווים והתזמור, שכן פול מעולם לא למד קריאת תווים ואף התבדח על כך ואמר: "עבורי לקרוא תווים קלאסיים זה כמו לקרוא כתב ברייל"), עמד מקרטני נרגש. "במשך שנים ניהלתי רומן עם מוזיקה קלאסית", סיפר, "בשיר YESTERDAY הייתה לנו רביעיית כלי מיתר ובשיר ELEANOR RIGBY השתמשנו בשמונה, אז תמיד נהניתי מהחוויה. תמיד חשבתי שאם אקבל הצעה רצינית לעשות משהו גדול בעולם הקלאסי, אקפוץ עליה". ההצעה הגיעה בשנת 1989, לרגל חגיגות ה-150 לתזמורת. מקרטני ודייויס עבדו יחד במשך כשנתיים וחצי, כשהם יוצרים יצירה בת שמונה פרקים שאורכה למעלה מ-90 דקות. 

"העובדה שזה התבצע בקתדרלה, שנמצאת ממש ליד בית הספר שבו למדתי (ה"ליברפול אינסטיטוט", בו פגש והכיר את חברו ללהקת הביטלס, ג'ורג' האריסון), באזור שמלא במיליון זיכרונות נהדרים עבורי, הפכה את זה לבלתי ניתן לסירוב". היצירה עצמה, המגוללת סיפור חיים סמי-אוטוביוגרפי של דמות בשם שאנטי – החל מלידתו תחת הפצצות מלחמת העולם השנייה בליברפול, דרך ימי בית הספר המקומיים ועד למערכת היחסים המורכבת שלו עם אשתו, הוכיחה שוב שהכישרון של מקרטני לא יודע גבולות. ההצלחה, אגב, חצתה גם את גבולות הבמה: עם יציאתו, כבש אלבום היצירה בסערה את המקום הראשון במצעד האלבומים הקלאסיים, גם בבריטניה וגם בארצות הברית.

הדלתות פותחות את שער פסטיבל האי ווייט

קיץ 1970. האוויר מחשמל, וכל חובב רוק בבריטניה נושא עיניים אל פסטיבל האי ווייט, התשובה הבריטית והעוצמתית לוודסטוק, אירוע עצום שמשך אליו קהל חסר תקדים של כ-600,000 איש (אפילו יותר מוודסטוק המקורי), ושעל במתו עלו אגדות כמו ג'ימי הנדריקס במופעו האחרון בבריטניה, המי וג'וני מיטשל. אחרי משא ומתן מתיש שנמשך חצי שנה, המארגנים הצליחו סוף סוף להנחית את החתמת החלומות שלהם: להקת הדלתות, הלהקה הכי שערורייתית ומחשמלת שיצאה מאמריקה, שמצאה את עצמה באותה העת במשבר עמוק. רק שנה קודם לכן, ב-1969, נעצר הסולן ג'ים מוריסון בהופעה במיאמי באשמת התנהגות מגונה, מה שהוביל לחרם רדיופוני וביטול המוני של הופעות הלהקה בארצות הברית, והפך את ההופעה באירופה לגלגל הצלה הכרחי עבורם.

פיטר האריגן, ממפיקי האירוע, סיפר למגזין מלודי מייקר שיצא ביום זה: "זה היה קשה להשיג את הדלתות השנה, בדיוק כמו שהיה קשה להשיג את בוב דילן בשנה שעברה. אבל העסקה נחתמה". המפיק השני, ריי פולק, נאלץ לטוס לארצות הברית כדי לסגור את הפרטים האחרונים, אחרי אינספור שיחות טלפון יקרות שחצו את האוקיינוס. "זו החתמה מיוחדת מאוד", הדגיש האריגן, "וזו תהיה הופעתם היחידה בבריטניה מאז שהופיעו כאן באולם ראונדהאוס בלונדון בשנת 1968".

ההופעה הזו, בדיעבד, תיזכר כאחת מההופעות האחרונות (ולא מרשימות) של מוריסון, שעלה לבמה רק בשעה 02:00 בלילה. מוריסון, שהיה כבד, מזוקן ועייף, סירב בתוקף לשימוש בתאורת קולנוע חזקה על הבמה. הוא דרש מהמפיקים לכבות את הפנסים, וברובו המוחלט של המופע הלהקה ניגנה כמעט בחושך, כשמוריסון מואר רק בזרקור אדום עמום. "אנחנו רק להקת בלוז עכשיו", הוא אמר מאחורי הקלעים. הקלידן ריי מנזרק טען לימים כי "ניגנו בזעם נשלט, וג'ים היה בכושר ווקאלי נהדר", אך המבקרים היו מאוכזבים מהחוסר באנרגיה התיאטרלית שאפיינה את הלהקה. פחות משנה לאחר מכן, ביולי 1971, מוריסון נמצא מת באמבטיה בפריX, מה שהפך את ההופעה הקודרת באי ווייט לתיעוד הוידאו המצולם האחרון של הדלתות בהרכבם המקורי.

שגעת הביטלמאניה: בכי ברומא וגזירת שיער בניו זילנד

1965, רומא: הביטלס נוחתים בתיאטרון אדריאנו לשתי הופעות, אחת בצהריים ואחת בערב. הטירוף, כרגיל, בשיאו. בקהל ישב גם המחזאי והשחקן הנודע נואל קווארד, שלא כל כך התחבר לחוויה. "הרעש היה מחריש אוזניים לאורך כל הדרך ולא יכולתי לשמוע מילה שהם שרו או תו שהם ניגנו", כתב בזעם ביומנו. אחרי המופע, הוא ניסה לפגוש את הלהקה. "פגש אותי המנהל בריאן אפשטיין שאמר לי שהם חזרו למלון. כשהגעתי, נאמר לי שהביטלס מסרבים לראות אותי. חשבתי שזה חסר טאקט בצורה קיצונית והחלטתי לטפל בזה בתקיפות. אמרתי לעוזרת של אפשטיין שתביא לי אחד מהם, והיא חזרה עם פול מקרטני. הבחור המסכן היה די חביב ושלחתי איתו ברכות לעמיתיו, אם כי המסר האמיתי שרציתי לשלוח להם היה שהם אנשים קטנים, רעים ומחורבנים". אאוץ'.

1964, ניו זילנד: שנה בדיוק קודם לכן, הביטלמאניה הכתה בקצה השני של העולם. כ-5,000 מעריצים צרחניים קיבלו את פני הלהקה כשנחתה בקרייסטצ'רץ'. במהלך הנסיעה למלון, ילדה בת 13 השליכה את עצמה על מכסה המנוע של הלימוזינה ונפלה לכביש. ארבעת המופלאים המבוהלים עצרו מיד, הכניסו אותה למלון, נתנו לה משקה ודאגו לשלומה. אבל השיא עוד היה לפניהם: מאוחר יותר התגלו בארון במלון כמה מעריצות שהתחבאו שם עם מספריים, במטרה לגזור קווצת שיער מראשם של חברי הלהקה כדי להרשים את החברות שלהן. הן נתפסו רגע לפני שהצליחו לבצע את זממן ולהימלט במדרגות החירום.

הפילמור איסט מוריד את השאלטר

27 ביוני 1971. תאריך עצוב בהיסטוריית הרוק. אולם פילמור איסט בניו יורק, "הכנסייה של הרוק'נ'רול" כפי שכונה, אשר פעל במשך קצת יותר משלוש שנים בלבד (מאז פתיחתו במרץ 1968) אך הספיק לארח בתקופה זו אגדות כמו ג'ימי הנדריקס, פינק פלויד ולד זפלין, סגר את שעריו בפעם האחרונה. ההחלטה על הסגירה נבעה מתסכולו ההולך וגובר של גרהאם מתעשיית המוזיקה המשתנה, שבה אמנים החלו לדרוש סכומי עתק והעדיפו להופיע באצטדיוני ספורט המוניים על פני אולמות אינטימיים. גרהאם הסביר את סגירת המוסד במילים: "התעשייה הפכה לעסק של כסף במקום עסק של מוזיקה".

האמרגן והמייסד, ביל גרהאם, ארגן מופע פרידה בלתי נשכח. על הבמה עלו בזה אחר זה גיטריסט הבלוז אלברט קינג, ואורחים מיוחדים כמו הביץ' בויז, אדגר ווינטר וקאנטרי ג'ו מקדונלד. להקת האחים אולמן, שהיוו מעין "להקת בית" לא רשמית של האולם ורק שלושה חודשים קודם לכן הקליטו בו את AT FILLMORE EAST, הופיעו שם באותו לילה עד הבוקר. סולן הלהקה, גרג אולמן, סיפר לימים על רגעי הסיום: "ניגנו עד שדלתות האולם נפתחו וקרני השמש האירו פנימה. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שראיתי את ביל גרהאם בוכה".

הערב כולו שודר בשידור ישיר בתחנת הרדיו WPLJ, כדי שכל ניו יורק תוכל להיפרד מהמקום שהיה בית שני לכל כך הרבה אמנים ומעריצים, ובכך נחתם באופן רשמי אחד העידנים התמימים והזהובים ביותר בתולדות תרבות הנגד של שנות השישים.

ברוס ג'ונסטון קופץ למים העמוקים (ולמכנסיים קטנים)

היום גם יום הולדתו של ברוס ג'ונסטון (נולד ב-1944), שהפך לחבר בלהקת הביץ' בויז בנסיבות דרמטיות למדי. ב-9 באפריל 1965, בריאן וילסון, הגאון המוזיקלי של הלהקה, התמוטט תחת הלחץ והודיע שהוא מפסיק להופיע. ג'ונסטון הוזעק להחליף אותו. יומו הראשון בעבודה היה הופעה בניו אורלינס, לצד להקת סאם דה שאם והפרעונים. כנראה שמרוב התרגשות, חברי הלהקה שכחו לחשוב על תיאום תלבושות. ג'ונסטון המסכן אולץ להידחק לתוך זוג מכנסיים רזרביים של הגיטריסט אל ג'רדין, שהיו קטנים עליו בכמה מידות. הוא ניגן בפסנתר חשמלי ולקח על עצמו את תפקידי השירה הגבוהים של בריאן, בזמן שג'רדין עבר לנגן בס. "מעולם לא הייתי בסיבוב הופעות ולא ידעתי לנגן בס", סיפר ג'ונסטון, "אז נעלתי את עצמי בחדר מלון במיאמי ולימדתי את עצמי את כל השירים. לימדתי את עצמי גם איך לחייך ולהירגע. ממש פחדתי. בהופעה הראשונה שלי צעקו מהקהל 'איפה בריאן?' והייתי בטוח שירגמו אותי באבנים. כמות הצרחות הממה אותי, האוזניים שלי עדיין מצלצלות מזה. אמא שלי לא האמינה שאני בלהקה מצליחה. היא חשבה שאני בדרכים עם עוד להקה עלובה, עד שראתה אותנו בטלוויזיה ונרגעה".

פסטיבל אקספרס: כשכל כוכבי הרוק עלו על רכבת אחת

קיץ 1970 בקנדה היה זירת התרחשותו של אחד האירועים המוזיקליים המוזרים והמדהימים ביותר אי פעם: ה-FESTIVAL EXPRESS. הרעיון, פרי מוחו של אמרגן צעיר בשם קן ווקר, היה פשוט וגאוני: לקחת את השמות הכי חמים בסביבה – ג'ניס ג'ופלין, גרייטפול דד, דלייני ובוני, להקת מאשמאקאן, להקת SEATRAIN, להקת THE BAND, באדי גאי ועוד – להעלות אותם על רכבת פרטית, ולנסוע איתם ברחבי קנדה מפסטיבל לפסטיבל - כשבקרונות נשמעו ג'אמים מעוררי השראה והעשן היה סמיך ומתקתק. היזם היה אמרגן צעיר בן 20 ומשהו בשם קן ווקר, ולמרבה המזל, למרות המהומות, הופעות שבוטלו ועימותים פיזיים עם נבחרי ציבור, צוות צילום היה שם כדי לתעד את כל ההליכים. מופע פתיחה תוכנן במונטריאול ב-24 ביוני, אך עיריית מונטריאול ביטלה את האירוע מכיוון שהוא התנגש עם התוכניות לחגיגות השנתיות של סנט ז'אן בפטיסט.

אז, פסטיבל אקספרס פתח את המופע הראשון שלו בטורונטו ב-27 ביוני. האירועים בקנט סטייט (שם נהרגו בקמפוס ארבעה סטודנטים מירי אנשי הממשל) כמה חודשים קודם לכן הובילו לאלימות ומחאה בתחנה הראשונה של סיבוב ההופעות של פסטיבל אקספרס בטורונטו. קבוצת מחאה דרשה שהמופע יהיה בחינם; המחיר לכרטיס היה בזמנו 14 דולר שערורייתי. זה היה יקר. המפגינים ניסו לפלס את דרכם דרך השערים, מה שהוביל למספר פציעות של מפגינים ושוטרים. כדי להרגיע את הקהל, ג'רי גרסיה מהגרייטפול דד עבד עם משטרת טורונטו כדי להעלות קונצרט חינמי של להקתו על גבה של משאית בפארק סמוך. עם הפצת המחאה, הן הקונצרט החינמי והן המופע הרשמי נמשכו. על פי ההערכות 37,000 השתתפו במופע ועוד 6,000 השתתפו בקונצרט החינמי.

בהתחשב בסצנה בהופעה בטורונטו, המשטרה, האמרגנים והאמנים חיכו בקוצר רוח להרגיש את האווירה של צופי הקונצרטים בתחנת ויניפג. בסופו של דבר, האירוע התנהל ללא תקלות. הנוכחות, עם 4,600 בלבד, הייתה נמוכה בהרבה מהצפוי, אבל נראה היה שכולם נהנו. הפסטיבל אקספרס תוכנן במקור להסתיים בהופעה בוונקובר, אבל סכסוכים באצטדיון הביאו, ברגע האחרון, לחיפוש אחר מקום חדש בעיר. אבל הכל היה לשווא מכיוון שעיריית ונקובר סירבה לתת היתר בגלל חששות לגבי מתקני תברואה וביטחון לקויים. עם ונקובר מחוץ לתמונה, ברגע האחרון, קלגרי נוספה כתחנה האחרונה בסיור עם מופעים ב-4 וב-5 ביולי באצטדיון הכדורגל מקמהון, שהיה ממוקם בקמפוס של אוניברסיטת קלגרי בקצה הצפוני של העיר. המשטרה המקומית ביקשה לבטל שם את האירוע מחשש להתלקחויות אך נתקלה בסירוב. שנים רבות לאחר מכן יצא DVD ובו צילומי וידאו רבים מהפסטיבל. לדעתי, זה דוקומנט חשוב ביותר בעולם הרוק של אז.

דפדוף במלודי מייקר, 27 ביוני 1970

הנה כמה פנינים מגיליון שיצא בדיוק היום לפני עשרות שנים: בלאק סאבאת' נגד הסטודנטים: הלהקה נאלצה לבטל סיבוב הופעות שלם בארצות הברית. הסיבה: ביל גרהאם, בעלי אולם פילמור ווסט, סגר את המקום לקיץ מחשש למהומות סטודנטים. חברי הלהקה, שתכננו לקדם את תקליטם החדש, נותרו מאוכזבים מאוד.

פינק פלויד מדווחים מאמריקה: "גילינו שהמוזיקה מניו אורלינס היא הסצנה הגרועה בעולם. מלא במועדונים מעופשים, כל אנשי הג'אז האמיתיים עזבו ונותרו רק השיכורים", סיפרו חברי הלהקה והוסיפו סיפור הזוי: "נגנב לנו כל הציוד בשווי 15,000 ליש"ט. ישבנו במלון וחשבנו שזה הסוף. שפכנו את הלב בפני בחורה שעבדה שם, והיא סיפרה שאביה עבד ב-FBI. ארבע שעות אחר כך, כל הציוד נמצא".

הקללה של BLACK WIDOW: להקת הרוק הבריטית, שניסתה לשלב מוזיקה עם טקסי מאגיה שחורה, מצאה את עצמה מוחרמת. "מבקרי מוזיקה לא מבינים מהי מאגיה שחורה וישר חושבים שזה שטני. אנחנו לא עוסקים בזה אישית, רק קוראים על זה. עכשיו לא משמיעים אותנו ברדיו ואוסרים עלינו להעלות רקדנית לבמה", התגוננו. הם הוסיפו באירוניה: "מה שבטוח, בגלל מה שאנחנו עוברים, הענקנו הרבה חשיפה ללהקה אחרת שמשתמשת בתכנים כאלה" (הכוונה הייתה, כמובן, לבלאק סאבאת').

אריק קלפטון בפגישה עיוורת: בפינת "בליינד דייט" השמיעו לקלפטון את התקליט החדש BITCHES BREW של מיילס דייויס, מבלי לגלות לו במי מדובר. תגובתו: "זה נשמע כמו מיילס דייויס. אפשר לראות את העטיפה? אני מאוד רוצה לנגן איתו, זה יכול להיות אתגר מדהים. אבל התחמקתי כמה פעמים מהזדמנות כזו. אני לא יודע אם אני ברמה של לנגן לצד מוזיקאי כזה. יש לו מוזיקה שנמנעת מהמובן מאליו".

קבלו את הקלידן החדש של ג'ת'רו טול: ג'ון אוון, שהצטרף ללהקה של חברו לספסל הלימודים, איאן אנדרסון, סיפר על הדרך המשונה שהובילה אותו לבמה: "אני זוכר שבכיתה ההיא איאן ישב מקדימה ואני הייתי מאחור. הוא נהג לקרוא כתבים לטיניים וחשבתי שהוא בהחלט שונה משאר תלמידי הכיתה. קיבלתי פטיפון במתנה ליום הולדתי ה-15 וקניתי תקליט של הביטלס. איאן קנה אז גיטרה ספרדית והחלטתי שמי שיש לו גיטרה ספרדית, יש לו גישה מוזיקלית טובה דיה שאזמין אותו להקשיב לתקליט בביתי. זמן קצר לאחר מכן החלטנו להקים להקת פופ ואני בחרתי להיות המתופף בה, כי זה נראה לי הכי קל. הוא היה בגיטרה ואני בתופים ובמהרה היה ברור שחסרים דברים. אז ביקשנו מחבר נוסף בבית הספר שינגן בס איתנו. כך הצלחנו להשיג הופעות במועדוני הנוער המקומיים.

כשהתמקצענו קצת, עזבנו את בית הורינו ויצאנו לרעוב קצת. אז החלטתי לעזוב את העניין וללכת ללמוד בקולג'. לא הייתי לי האישיות הנכונה להקים להקה ולהנהיג אותה. חשתי מאושר בלימודים בקולג' בצ'לסי. אז חשבתי שכימיה היא הדבר העיקרי בחיי. גרתי לא הרחק מיאן והוא בינתיים החל להצליח עם ג'ת'רו טול ויצא להופעות באמריקה. אז הוא ביקש ממני להצטרף אליו ללהקה. אבל חשתי שאין צורך בי בלהקה. בחג המולד קיבלתי ממנו גלויה שהוא שלח מאמריקה. הוא ביקש בה שאנגן בהקלטה של השיר THE WITCH'S PROMISE. הסכמתי ומשם זה גדל לנגינתי באלבום BENEFIT. הם הקליטו את תפקידיהם ואז קראו לי להוסיף פסנתר על זה. לא ניגנתי פסנתר מזה שנתיים והייתי קצת חלוד.

איאן אמר לי מה לנגן ונתן לי מקום להוסיף משלי. לא חשבתי על זה כמקצוע קבוע אלא כעוד מקור להכנסה. אז טסתי לגרמניה ואיאן התקשר אליי ואמר לי שאין עתיד ללהקה שלו ללא פסנתרן. הוא אמר לי שאם לא אצטרף, זה יהיה סוף הלהקה. הוא הוסיף שהאישיות שלי חשובה בהרבה מאשר שאהיה וירטואוז. חשבתי על זה קצת והצטרפתי. האמת שאני פסנתרן ולא אורגניסט, למרות שאני מנגן לא מעט באורגן בלהקה. יש לי המון הערכה למוזיקאים כמו קית' אמרסון, שיכולים לכתוב את המוזיקה שלהם. אני פשוט מנגן את מה שאומרים לי. כיום אני לא ממש מקשיב למוזיקה ואין לי פטיפון או רדיו בביתי".

רובין ישיר לנו סולו!

בשנת 1969 יצא תקליטון הסולו הראשון של רובין גיב, עם השיר SAVED BY THE BELL. השיר זכה להצלחה מסחררת, נמכר בלמעלה ממיליון עותקים והגיע למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי. הוא נחשב גם לפורץ דרך מבחינה טכנולוגית, שכן זהו אחד משירי הפופ הראשונים בהיסטוריה שהוקלטו בליווי מכונת תופים אלקטרונית שסיפקה לו מקצב ייחודי ומהפנט. 

רובין אז היה מחוץ ללהקת הבי ג'יס, ממנה פרש בכעס. העזיבה הדרמטית התרחשה במרץ 1969, בעקבות סכסוך מר עם אחיו בארי סביב שחרור האלבום ODESSA. רובין זעם על כך שמנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, העדיף את שיר הסולו של בארי, FIRST OF MAY, כצד א' של הסינגל המוביל, בעוד ששירו שלו, LAMPLIGHT, נדחק לצד ב'. בראיונות מאוחרים יותר תיאר רובין את התקופה: "היינו צעירים, והאגו של כולנו ניהל את העניינים. הרגשתי שהקול שלי והיצירה שלי לא זוכים למקום הראוי להם, והייתי חייב להוכיח שאני יכול להצליח בזכות עצמי." 

הצד השני המקורי של התקליטון היה אמור להיות עם השיר ALEXANDER GOODTIME אבל בנובמבר 1969 דווח על ידי עיתון מלודי מייקר שהתגלתה תקלה במאסטר והצד השני אוכלס בסוף עם השיר MOTHER AND JACK. חרף ההצלחה האישית, קריירת הסולו של רובין לא האריכה ימים. הגעגוע וההבנה שהקסם האמיתי נמצא בהרמוניה המשותפת גברו על הכעס, ובאוגוסט 1970 התאחדו האחים מחדש, כשבארי גיב הכריז רשמית: "הבנו שאנחנו פשוט לא יכולים לתפקד אחד בלי השני. הבי ג'יס חזרו".

כדור המראות של ניל יאנג

בשנת 1995 יצא אלבום לניל יאנג. שמו הוא MIRROR BALL ולהקת הליווי היא פרל ג'אם. בשנת 1994, לפרל ג'אם כבר היה מוניטין מוצלח, לא רק כאחת מהלהקות הראשיות מאחורי הגראנג' בסיאטל אבל גם כלהקת רוק'נ'רול חיה ברמה עולמית. אבל מי שיער שהבחורים האלו בסיאטל יתגלו כלהקת ליווי טובה של ניל יאנג אי פעם? טוב אוקיי, אולי כל מי ששמע אי פעם את הדרך בה הלהקה תמכה בו בביצוע ROCKIN' IN THE FREE WORLD בווידאו שלטקס פרסי MTV שנה קודם לכן. יאנג ופרל ג'אם התאימו זה לזה כמו יד לכפפה. פרל ג'אם כבר היו מעריצים מושבעים של ניל יאנג - אבל שני כוחות שנראו כאילו הגיעו ממקומות כל כך מנוגדים השלימו אחד את השני כאילו הם מנגנים יחד במשך שנים. אלבום זה נעשה, בפברואר 1995, על פני שני מפגשים נפרדים של יומיים, כל אחד בסטודיו BAD ANIMALS בסיאטל עם המפיק ברנדן אובריאן. על פי הדיווחים, רוב השירים היו טייקים ראשונים - עובדה שמתבהרת יותר כששומעים את המיידיות של המוצר המוגמר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה לא סוד שניל יאנג אוהב את פרל ג'אם ולהיפך. זה שההערצה ההדדית הזו תביא בסופו של דבר לאלבום היה כנראה בלתי נמנע, אבל למרות זאת, קשה שלא להיות מופתע מהספין ש'מירור בול' עושה למערכת היחסים. למרות שיאנג הוא ללא ספק השותף הדומיננטי - זה הקונספט שלו, אחרי הכל, השירים שלו והאלבום שלו - זו פרל ג'אם שבסופו של דבר קובעת את הצורה והתחושה של המוזיקה, ומספקת רמת קלט ואנרגיה החורגת הרבה מעבר לתחום הרגיל של להקת ליווי. במקום להיאבק נגד מהלך האירועים, ניל יאנג ופרל ג'אם בוחרים לרכוב על הגל. זה כמו התאונה הממשמשת ובאה שמתאר יאנג בתחילת השיר I`M THE OCEAN שבה הגיבור מחליט 'לתת לרגע להימשך' במקום ללחוץ על הבלמים". דרך אגב, בסוף אותה שנה יצא EP לפרל ג'אם ששמו MERKIN BALL ובו שני השירים שכתב זמר הלהקה, אדי ודר, במהלך הסשנים לאלבום עם ניל יאנג. הגיטריסטים של הלהקה, סטון גוסארד ומייק מקרידי לא היו באולפן בהקלטתם כשבמקומם פרט בגיטרה ניל יאנג ובבס היה ברנדן אובריאן (במקום ג'ף אמנט).

המכונה הרכה סופגת מכה

בשנת 1971 הופיעה להקת סופט מאשין בלונדון קוליסאום. הנה מה שנכתב בביקורת על ההופעה בעיתון דיסק: “הלהקה הופיעה מול אולם אקסטטי, אבל בקושי מלא. זו הייתה הפרידה שלהם מהמעריצים הבריטים לפני סיבוב הופע - כמעט מאתגר למתוח ביקורת עליה. לי הם היו רועשים שלא לצורך, במיוחד האורגן של מייק ראטלדג’. זה הפריע לי כי המוסיקה שלהם תלויה במשחק הגומלין. המוסיקה של סופט מאשין היא רגילה מסוגה - מעין צורת ג'אז מודרנית”.

מותו של איש הרוק - במלון עם פרוצה, קוקאין והתקף לב. ב-27 ביוני בשנת 2002 מת הבסיסט של להקת המי, ג'ון אנטוויסל. בן 57 בלבד.

ג'ון אלק אנטוויסל נמצא ללא רוח חיים בחדרו במלון 'הארד רוק' שבקזינו בלאס וגאס, כשיום למחרת הייתה אמורה הלהקה לפתוח סיבוב הופעות קייצי בארצות הברית שנועד להימשך כשלושה חודשים. אנטוויסל היה אמור להיות במעקב רפואי עקב בעיות לב, אבל בחר באותו לילה לבלות עם החשפנית אליסן ראוס. היא התעוררה בעשר בבוקר וגילתה שהשותף שלה למיטה אינו עונה וגופו קר באופן מטריד. על פי דו"ח חוקר מקרי המוות, כמות הקוקאין בגופו לא נחשבה למנת יתר, אך הספיקה כדי לגרום להתכווצות העורקים הכליליים שלו, מה שהוביל להתקף הלב. לכן, מותו נקבע כמתוך תאונה.

למחרת מיהר הגיטריסט שבלהקה, פיט טאונסנד, לפרסם מסר באתר שלו: "אנחנו ממשיכים. הופעה ראשונה תהיה בהוליווד בול. תתפלל למעננו, ג'ון, היכן שלא תהיה". את מקומו של אנטוויסל תפס מיד הבסיסט פינו פאלאדינו, בחירה שלא הייתה מקרית, שכן פאלאדינו היה נגן אולפן והופעות מבוקש שכבר שיתף פעולה בעבר עם טאונסנד ודאלטרי בפרויקטים שונים. אבל רבים יודעים שאי אפשר להחליף את "השור" (הכינוי של אנטוויסל בפי רבים). מיד עם היוודע דבר מותו גדשו את המלון בלאס וגאס מאות מעריצים כדי להניח שם פרחים. דגל אנגליה גדול הונף בכניסה למלון.

לאנטוויסל הודבקו שני כינויים בחייו. הראשון היה THE OX (השור) והשני THUNDERFINGERS (אצבעות הרעם). שני אלו נוצרו לשקף את הצליל האימתני שהוציא מגיטרת הבס שלו. כינויו כ"השור" הוענק לו לא רק בגלל נגינתו המסיבית, אלא גם בשל אופיו החסון ויכולתו לספוג ולצרוך כמויות אדירות של מזון ואלכוהול מבלי להיראות שיכור. כינוי נוסף שזכה לו היה THE QUIET ONE - בגלל התנהגותו שנראתה מאופקת לעומת חבריו בלהקה. צלילי הבס שלו סיפקו את הבסיס היצוק לאקורדים הכוחניים של פיט טאונסנד בגיטרה, לשירתו עתירת העוצמה של רוג'ר דאלטרי ולתיפוף הנפץ של קית' מון.

כלי הבס החשמלי היה עדיין דבר חדש בעולם המוזיקה, כשאנטוויסל נטל אותו לידו בתחילת הסיקסטיז. הוא החל לחקור את הנושא בהתלהבות, תוך שהוא מגלה דברים חדשים ומסעירים, שהסעירו בהמשך את אוהבי להקת המי. ההוכחה המוחלטת לחדשנותו הגיעה בשנת 1965 עם הלהיט MY GENERATION, שבו ביצע אנטוויסל את אחד מסולואי הבס הראשונים והמפורסמים ביותר בתולדות הרוק, סולו ששינה את מעמד הבס מכלי מלווה שקט לכלי סולו מוביל. ביל ווימן, הבסיסט של הרולינג סטון, כינה אותו כג'ימי הנדריקס של הבס. ואכן צליל הבס של אנטוויסל היה כלי מוביל מאד בלהקה. "רק רציתי להיות חזק יותר מהאחרים", סיפר. "זה ממש עיצבן שאנשים הגבירו את מגברי הגיטרה שלהם וחשבו שהם יכולים לנגן חזק יותר ממני".

הוא לא נתן לזה לקרות ובכל שנה הלך וגדל מערך המגברים שלו, על הבמה ומחוצה לה. במחנה הלהקה קראו לזה כ'מנהטן הקטנה'. למעשה, הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ושל טאונסנד לעוצמות שמע חסרות תקדים דחפה יצרנים כמו חברת 'מארשל' לפתח את קירות המגברים המפורסמים שעיצבו את הופעות הרוק. לצערם, עוצמה זו גם גבתה מחיר של פגיעה בלתי הפיכה בשמיעתם של חברי הלהקה. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, התחנן פעמים רבות שמגבר הבס יונמך בעוצמתו, אנטוויסל הביט בו, הינהן בראשו והלך להגביר את המגבר שלו עוד קצת. כי ככה זה בעולם הרוק; לא אומרים לגיטריסטים ובסיסטים להנמיך.

הוא היחיד מהלהקה שקיבל הכשרה מוזיקלית רשמית. הוא ידע לנגן גם בכלי נשיפה ולבצע עיבודים.

יכולותיו כנגן קרן יער ופליגלהורן באו לידי ביטוי ביצירות מופת של הלהקה, בראשן אופרת הרוק TOMMY, והוא אף היה חבר 'המי' הראשון ששחרר אלבום סולו משלו – SMASH YOUR HEAD AGAINST THE WALL ב-1971. חוש הציור המפותח שלו הביא אותו לצייר, בשנת 1975, את עטיפת התקליט THE WHO BY NUMBERS. בהמשך ציין בגאווה שעלות העטיפה הזו עמדה על 30 ליש"ט בלבד, לעומת עטיפת אלבומה הכפול הקודם, בשם QUADROPHENIA, שעמד על 16,000 ליש"ט.

על הבמה נראה אנטוויסל קפוא. הוא בקושי הזיז את גופו מעבר לאצבעותיו והביט בשלווה מהולה באדישות בעוד שלושת חבריו ללהקה השתוללו מסביב. עם זאת, הוא ניחן בחוש הומור שחור ומפותח שמצא את דרכו פעמים רבות לשירים שכתב, כמו למשל BORIS THE SPIDER, או MY WIFE. בשיר BORIS THE SPIDER, אנטוויסל ביצע את הפזמון בקול בס נמוך וצרוד במיוחד, טכניקה ווקאלית שנחשבת כיום לאחת מההשפעות המוקדמות על שירת סגנון ההבי-מטאל עשורים לאחר מכן.

אנטוויסל נולד בצ'יזוויק שבאנגליה וגדל בשפרדס בוש. הוא למד לנגן בחצוצרה, בפלוגלהורן, בפסנתר וכן בבס. מכיוון שמשפחתו לא יכלה להרשות לעצמה גיטרת בס אמיתית כשהתחיל לנגן, הוא בנה את הבס הראשון שלו לגמרי בעצמו מפיסות עץ. בשנת 1959 ניגן בחצוצרה בלהקת ג'אז שכללה גם את טאונסנד שפרט במיתרי הבנג'ו. דאלטרי גייס את אנטוויסל בשנת 1962 ללהקתו, THE DETOURS. בין הצלילים שניגן עבד אנטוויסל בסוכנות גביית מס הכנסה. עד 1964 הצטרפו גם טאונסנד ומון שבתחילה פעלו תחת השם THE HIGH NUMBERS ולאחר מכן שינו זאת ל- THE WHO. הלהקה זכתה במהירות למוניטין של הופעות משתלחות ורועשות.

ביולי 1967 הוא סיפר לעיתון 'ביט אינסטרומנטל' על כלי הנגינה שלו: "אני משתמש בגיטרת בס פנדר טלקאסטר, למרות שיש לי גם גיטרת בס עם שישה מיתרים וגם גיטרת בס פנדר ג'ז פרסיז'ן. המגבר שאני משתמש בו הוא של חברת 'סאונד סיטי'. אני אוהב צליל שיש בו הרבה מהתדרים הנמוכים והגבוהים, עם מעט תדרי אמצע. לקח לי שש שנים להגיע לצליל שאני אוהב". בשנותיו המאוחרות יותר, עזב את הכלים המסורתיים ועבר לנגן על גיטרות בס בהזמנה אישית מחברות אקסקלוסיביות כמו ALEMBIC ו-STATUS GRAPHITE, שאפשרו לו להגיע לדיוק הטכני המהיר שאפיין את "אצבעות הרעם".

בנובמבר 1976, התפרסם ראיון עמו בעיתון רקורד מירור. בחרתי לכם משם כמה הגיגים: "אני הייתי הראשון בלהקה שלקח אל.אס.די. שמעתי על מסיבות שבהן נהגו לטפטף מהחומר למשקאות ורציתי להיות מוכן מראש עם הידיעה בתחום, במקרה ומישהו יביא לי משקה שכזה ואלגום. אז נטלתי את זה והטריפ היה איום. מסוג החוויות הגרועות בחיי. אז נשבעתי שלא אעשה זאת שוב, כשכמה שבועות לאחר מכן שתיתי משקה ומישהו דאג לטפטף בו מהחומר. לא רציתי לחזור על החוויה האיומה. אז לקחתי עמי בקבוק ויסקי, נעלתי את עצמי בשירותים, שתיתי את כולו וקיוויתי להתעלף כדי להתעורר כשההשפעה תפוג. אבל באמצע שתיית הבקבוק נכנסתי לפאניקה כי פחדתי להתעלף ולהיחנק מהקיא של עצמי, כפי שקרה להנדריקס. הייתי נתון בדילמה איומה. אז שמתי את ראשי על אדן החלון וידעתי כי כך לפחות אתעלף מבלי לשכב ולהיחנק. עם הפתרון הזה המשכתי לגמוע את כל הבקבוק. אבל בבוקר התעוררתי כשראשי מלא חרא של יונים". כן, הומור שחור זה לא חיפה על כך שאורח חייו היה ראוותני בצורה קיצונית; הוא חי באחוזה בת 50 חדרים בשם 'קווארווד', שאותה מילא בשריונות אבירים, פוחלצים ואוסף נשק ענק, תחביבים יקרים שרוקנו את חשבון הבנק שלו והכריחו אותו להמשיך להופיע עד יומו האחרון - עם פרוצה וקוקאין.

השערורייה שהרטיטה את העולם. ב-27 ביוני בשנת 1969 יצא התקליטון הלוהט עם השיר השערורייתי והאירוטי JE T'AIME - MOI NON PLUS של סרז' גיינסבורג וג'יין בירקין. העולם לא ידע שהוא עומד להאזין לפסקול של מהפכה - המנון של חטא ופאר.

השיר, שלימים מכר מעל שישה מיליון עותקים, לא נולד בחטא, אבל כמעט. הוא הוקלט במקור בסוף 1967 על ידי גיינסבורג עם האייקון הצרפתיה, בריז'יט בארדו, בעיצומו של רומן סוער בין השניים. אלא שברגע האחרון, בארדו הנשואה לאוליגרך הגרמני גינטר זאקס, התחננה בפני גיינסבורג לגנוז את ההקלטה מחשש לשערורייה שתהרוס את נישואיה. לימים, אגב, הוסר החרם מעל ההקלטה המקורית, והגרסה של בארדו ראתה אור באופן רשמי בשנת 1986. 

גיינסבורג, ג'נטלמן מיוסר, הסכים. הוא אפילו הציע את השיר למריאן פיית'פול, אך הרעיון לא התממש. רק לאחר שפגש את השחקנית והזמרת האנגלייה הצעירה, ג'יין בירקין, על סט הצילומים, הוא מצא את הקול הנכון ללחן המסוכן שלו. בירקין, שהייתה אז בת 22 בלבד (צעירה מגיינסבורג בכמעט 20 שנה), הודתה מאוחר יותר שהסכימה להקליט את השיר בעיקר מתוך קנאה – היא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שסרז' ייסגר באולפן קטן ואינטימי ויקליט את השיר עם זמרת אחרת.

כפי ששמו של השיר, רווי הגניחות והאנחות, העיד עליו, זה היה שיר אהבה שהתכחש להיותו כזה. משמעות שמו המילולית היא "אני אוהב/ת אותך... גם אני לא", פרדוקס ציני וחסר ביטחון ששיקף את גיינסבורג עצמו. הוא הסביר פעם על אהבותיו: "כל הנשים המרכזיות בחיי אמרו לי שהן אוהבות אותי. אבל אני? לעולם לא. אני מרגיש את זה, אבל אני לא יודע איך להגיד את זה, למרות שאני אוהב לשמוע את זה נאמר". אך המסר המורכב הזה כמעט ואבד בתוך העיבוד החושני והישיר, שהפך את השיר לתופעה.

רבים מאיתנו, כשהאזנו לשיר לראשונה, חווינו הלם מהול בהתרגשות. צליל אורגן ההאמונד, המהדהד את סגנון להקת פרוקול הארום, שאב השראה מוזיקלית מפרלוד מספר 4 במי מינור של פרדריק שופן, והעניק לבוטות המינית מעטפת של מוזיקה קלאסית מלנכולית. וההגשה הווקאלית חסרת הפשרות היוו אגרוף בבטן של הממסד. זה היה מדהים שמישהו העז לעשות את זה. גם אצלנו ניסו לרכוב על הגל. צביקה פיק, כוכב הפופ הישראלי, הקליט גרסה ראשונה ונועזת לשירו "אין מדינה לאהבה" שכללה גם היא באמצע אנחות וגניחות (די מביכות, לטעמי). אך בעוד השיר של גיינסבורג כבש את המצעדים, גרסתו של פיק נגנזה והוחרמה כליל מהרדיו הממלכתי.

העיתונות הצהובה חגגה, כמובן, והעלתה השערות פרועות על כך שגיינסבורג ובירקין הקליטו את עצמם בעיצומו של אקט מיני סוער. המציאות, כפי שסיפרה בירקין, הייתה הרבה פחות פוטוגנית: "הקלטנו את זה בסשן הקלטה משעמם למדי באולפני פיליפס במארבל ארץ' בלונדון. כל אחד מאיתנו עמד בתא שירה נפרד. סרז' כל הזמן נופף לי כמו משוגע מתאו כדי להנחות אותי מתי ואיך לגנוח". באחד הראיונות המאוחרים שלה, בירקין אף התלוצצה על השמועות הללו ואמרה בקריצה: "מזל שלא באמת קיימנו יחסי מין תוך כדי ההקלטה, אחרת זה היה שיר מאוד, מאוד קצר!".

מיד בתום ההקלטה, מיהרו השניים חזרה לפריס. "התגוררנו אז במלון שבו אוסקר ווילד מת (מלון 'ל'הוטל' המפורסם והיוקרתי ברו דה בוז-אר), אנקדוטה שסרז' אהב במיוחד", שחזרה בירקין. "במרתף המלון הייתה מסעדה עם תאים קטנים ואינטימיים, וברקע התנגנה מוזיקה שקטה. סרז' לא יכול היה להתאפק. הוא נתן לתקליטן את התקליטון שלנו, וברחנו לפינה כדי לצפות בתגובות. בתוך רגע, כל הסכינים והמזלגות קפאו באוויר. אף אחד לא המשיך לאכול. סרז' הסתכל עליי ואמר, 'אני חושב שיש לנו להיט'".

גם ראש חברת התקליטים חשב כך. "הוא כבר הכיר את הגרסה עם בריז'יט בארדו", סיפרה בירקין, "אבל אחרי שהקשיב לגרסה שלנו, הוא אמר 'ובכן סרז', אני מוכן ללכת לכלא, אבל אני מעדיף לעשות את זה עם תקליט ארוך. תחזור ללונדון ותקליט עוד עשרה שירים'. אז חזרנו לאנגליה, סרז' כתב כמה שירים על המעבורת, והקלטנו את התקליט. כשהוא יצא, דאגנו שעל העטיפה תהיה אזהרה שהוא מיועד לבני 21 ומעלה, מה שכמובן הבטיח שהמכירות יזנקו לשחקים".

השערורייה לא איחרה לבוא. באיטליה, עיתון הוותיקן הוקיע את השיר כ"גסות וולגרית", והאפיפיור פאולוס השישי גינה אותו אישית. השיר נאסר להשמעה, וראש חברת התקליטים המקומית אף קיבל מאסר על תנאי וקנס כבד. "סרז' אמר לי שזה יחסי הציבור הטובים ביותר שיכל לבקש", צחקה בירקין. "פתאום אנשים בדרום אמריקה שמעו על השיר דרך העיתון של הוותיקן". איסורים דומים הגיעו מספרד ושוודיה, וגם בארצות הברית הוגבלה מאוד השמעתו. למרות החרמות – ואולי דווקא בזכותם – השיר שבר שיאים היסטוריים. הוא הפך לשיר הזר הראשון אי פעם שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, ובארצות הברית השמרנית הוא הצליח להתברג למקום ה-58 במצעד הבילבורד 'הוט 100', הישג חסר תקדים לשיר בצרפתית שצונזר.

בבריטניה, הבי.בי.סי כמובן החרים את השיר והודיע שהוא "אינו ראוי לשידור". הצהרה זו הפכה את התקליטון לפריט חובה. חברת התקליטים המקורית, FONTANA, נכנעה ללחץ ומשכה את התקליטון מהשוק. אך אז נכנס לתמונה לייבל קטן ואמיץ בשם MAJOR MINOR, שהוציא אותו מחדש. השיר נכנס למצעדים, והפך לשיר מוחרם שכובש את המקום הראשון במצעד הבריטי. עד עצם היום הזה, זהו השיר היחיד בתולדות המוזיקה שהגיע לפסגת המצעד הבריטי למרות חרם מוחלט של רשת הבי.בי.סי.

בתוך המהומה, הקלידן הבריטי טים מייקרופט, תחת שם הבמה SOUNDS NICE, זיהה הזדמנות עסקית. הוא הקליט גרסה אינסטרומנטלית לגמרי, נטולת גניחות, ושינה את שמה ל-LOVE AT FIRST SIGHT. הגרסה המעודנת הזו, שהבי.בי.סי שמח לשדר, טיפסה עד למקום ה-18 במצעד, רגע לפני שהגרסה המקורית והסקנדלית חזרה לחנויות ודהרה כל הדרך אל הפסגה. גם אצלנו, בישראל, השיר חגג במצעדי הפזמונים של אותה תקופה, והוכיח שגם אם כל העולם אוסר, אי אפשר לעצור לחן לוהט ושערורייה טובה.

ברוכים הבאים לבית המלון החללי של הגרייטפול דד. ב-27 ביוני בשנת 1974 יצא התקליט של הלהקה, FROM MARS HOTEL שמאחוריו היו קולות בעד וגם נגד.

אוקי, זה בהחלט לא רגע שיא עבור הגרייטפול דד. המוסיקה טובה אבל לא עוצמתית ברובה כמו, למשל, בתקליט שבא לאחר מכן - BLUES FOR ALLAH. לא סתם, כנראה, לא מצאתי בחיי אפילו מעריץ אחד (או מעריצה אחת) שסימנו את זה כהתקליט הכי אהוב עליהם - או בחמשת הראשונים - בקטלוג הלהקה. האמת? גם את העטיפה של התקליט אני לא ממש אוהב. עיצבו את זה האמנים סטנלי מאוס ואלטון קלי, שהציגו את מבנה המלון מרחף בחלל. הם אף השתילו בעטיפה טקסט הפוך ומוצפן באנגלית שפירושו UGLY RUMORS - השם המקורי שחברי הלהקה רצו להעניק לאלבום. עדיין, אחלה של מוסיקה - אם מנתקים את המחשבה שמדובר בגרייטפול דד.

מסתבר שכשחברי הלהקה נכנסו לאולפני סי.בי.אס, שבסן פרנסיסקו, כדי להקליט את תקליטם השני שאמור לצאת בלייבל הפרטי שהקימו, הם היו על סף סגירת עשור פעילות תובעני וחסר מנוחה. הם היו תשושים ונראה היה כי מנוחה לא תזיק להם, אבל היה צריך לעשות תקליט, שנקרא על שם מלון אמיתי ששכן לא הרחק מהאולפן. המלון המדובר היה למעשה פנסיון עלוב וזול שאכלס בעיקר חסרי בית ונוודים, ואף תואר שנים קודם לכן בספריו של סופר דור הביט, ג'ק קרואק. לימים המבנה נהרס כליל במסגרת תוכניות פיתוח של העיר. "ערכנו המון חזרות לקראת הקלטת התקליט הזה", סיפר הגיטריסט ג'רי גרסיה. "התהליך ארך כחודש כך שהיינו מוכנים לחלוטין כשהגענו להקליט".

בהמשך הסגיר גרסיה לעיתון המוסיקה CIRCUS כי 'זה היה תקליט שנוצר באופן בו מרכיבים מודלים של מטוסים'. משפט שמסביר כי התקליט נעשה באופן שונה ממה שסיפר לפני כן. בכל אופן, זה תקליט מהנה מאד להקשבה כי יש בו גם קטעים חשובים מרפרטואר הלהקה, שרבים מהם נכתבו כרגיל בשיתוף פעולה עם התמלילן רוברט האנטר, כמו למשל הקטע הפותח - U.S BLUES (שמפקפק בחשיבותה של אמריקה כאומה כה גדולה בעולם, גם בגלל פרשת ווטרגייט) וגם זה שבא אחריו, CHINA DOLL, שבו דיאלוג בין אדם שהתאבד למי שנותר עם הכאב על מעשה זה ("יריית אקדח בשעה חמש / פעמוני גן עדן מצלצלים / תגיד לי מדוע עשית זאת / לא, אני לא אגיד דבר"). בנוסף לאלו, האלבום הציג את השיר UNBROKEN CHAIN - הפעם השנייה בלבד בהיסטוריה של הלהקה שהבסיסט פיל לש תרם שיר באורך מלא בקולו, שיר שהתאפיין במקצבים משתנים וניחוחות של רוק מתקדם, פולק אקוסטי וג'אז חללי. ויש את SCARLET BEGONIAS עם הקצב המדבק שלו ששואב השראה ממוזיקה קריבית. זה פופ פסיכדלי עשיר. שימו לב גם לסיום עם SHIP OF FOOLS.

אבל אפילו הביוגרף של הלהקה, דניס מקנלי, הצהיר בספרו הנהדר LONG STRANGE TRIP כי זה "אלבום חלקלק עם שירים עצמאיים ללא קשר ביניהם. הוא היה מקצועי ביותר, אך לא נתן השראה לגרייטפול דד".

לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שבו קיבצה סביבה קהל חדש של דד-הדס. אלו הם הדד-הדס של הסבנטיז, שרק שמעו מאחרים על מבחני האסיד של הסיקסטיז ולא חוו מעולם את התחושה המקורית של הייט-אשבורי. הגעה להופעות הלהקה הייתה מבחינתם המשך ישיר למה שהיה כשימור אווירת המשפחתיות הגדולה. סיבוב ההופעות הזה לווה בהמצאה מהפכנית של הלהקה - "חומת הצליל". זו הייתה מערכת הגברה חסרת תקדים בגודלה ובאיכותה שהעניקה צליל צלול להפליא ללא עיוותים, אך הצריכה משאבים אדירים, עשרות משאיות וצוות טכני ענק כדי להקים ולפרק אותה בכל עיר. 

אבל במחנה הלהקה החלו להיפער סדקים והיה צורך בהפסקת הפעילות המשותפת. לא היה ברור אז אם הלהקה תתפרק או תמשיך לפעול. הלחץ הכלכלי והלוגיסטי של "חומת הצליל", יחד עם השחיקה העצומה מהדרכים, הובילו לבסוף להכרזה על שנת שבתון באוקטובר 1974, שיצאה לפועל מיד לאחר סדרת הופעות פרידה חגיגיות באולם ווינטרלנד, אשר תועדו לסרט THE GRATEFUL DEAD MOVIE.

במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליט: "זו אבן דרך חשובה בקריירת הלהקה. זו הפעם הראשונה בה הלהקה שמה ביצירתה את כל ההשפעות שספגה. התוצאה באה עם התקליט האמריקני הטוב ביותר של השנה. הוא נשמע כשילוב בין האחים אולמן לסטילי דן, או מהאווישנו אורקסטרה עם האחים דובי".

מהפכת ה-FREAK OUT של זאפה. ב-27 ביוני 1966, מהאולפנים המאובקים של לוס אנג'לס בקע צליל חדש, פרוע וחסר מעצורים: אלבום הבכורה של להקת MOTHERS OF INVENTION בהנהגתו של הגאון המוזיקלי, פרנק זאפה. השם שנבחר היה קולע ומדויק – FREAK OUT, והוא היה בדיוק זה: הזמנה רשמית לצאת מהדעת.

מעניין לציין ששמה המקורי של הלהקה היה פשוט THE MOTHERS. חברת התקליטים התעקשה על הוספת המילים OF INVENTION, מאחר ובסלנג של תרבות הנגד והג'אז באותם ימים, המילה MOTHERS הייתה קיצור לקללה MOTHERFUCKER. זאפה נכנע לאילוץ המסחרי, אך השם הפך לאייקוני לא פחות.

היצירה הגדולה הזו, שהפכה לאבן דרך בתולדות המוזיקה, הוקלטה בזמן שיא של חמישה סשנים בלבד באולפני TTG שבהוליווד. על המלאכה ניצחה חבורה צבעונית של נגנים: זאפה עצמו בגיטרות ובשירה, ג'ימי קארל בלאק בתופים, ריי קולינס בקולות צלולים, רוי איסטרדה בגיטרת הבס ואליוט אינגבר בגיטרה נוספת. אך אל תתנו לרשימה הצנועה להטעות אתכם, בין הצלילים הסתתרו גם נגני אולפן מיומנים ששמם נותר על רצפת חדר העריכה, תרומה בהחלט חיונית. בין אותם נגני אולפן עלומים היו חברי צוות הנגנים האגדי של לוס אנג'לס, ה-WRECKING CREW. הרשימה המכובדת כללה בין היתר את נגנית הבס המפורסמת קרול קיי ואת הפסנתרן מאק רבנאק, שבתוך זמן קצר יתפרסם ברחבי העולם תחת שם הבמה הפסיכדלי שלו - "ד"ר ג'ון".

רבים נוהגים להכתיר את FREAK OUT כאלבום הכפול הראשון בעולם הרוק, אך האמת, כמו תמיד אצל זאפה, מורכבת יותר. נכון, האלבום המופתי BLONDE ON BLONDE של בוב דילן יצא אחריו, כך שהכתר לא שייך לדילן. למעשה, הכבוד שייך לזמר הפופ ג'ימי קלאנטון, שהוציא כבר בשנת 1960 אלבום כפול בשם JIMMY HAPPY / JIMMY BLUE. אז איפה בכל זאת טמון הייחוד? FREAK OUT היה אלבום הבכורה הכפול הראשון בתולדות הרוק ובו להקה אלמונית יחסית נכנסת לאולפן בפעם הראשונה ויוצאת עם יצירה כפולה ושאפתנית, מהלך חסר תקדים שהעיד על הביטחון והחזון של זאפה. יתרה מכך, FREAK OUT נחשב לאחד מאלבומי הקונספט הראשונים בהיסטוריה של הרוק. בניגוד לאוסף אקראי של שירים, האלבום הציג נושא אחיד וסאטירי שתקף את תרבות הפופ האמריקאית, את השטחיות של הוליווד ואת צביעות הממסד השמרני של אותה תקופה. מדהים!

סיפור ההחתמה של הלהקה בחברת התקליטים MGM הוא קומדיה של טעויות בפני עצמה. זאפה סיפר ב-1968: "בשלב מסוים הבנו כי אנחנו מתקדמים היטב כלהקה והחלטנו שאנחנו צריכים מישהו שינהל אותנו. אז מה עושים בדרך כלל במצב שכזה? מחפשים חבר קרוב שמבוגר מאיתנו בכמה שנים. כך השגנו את מרק צ'יקה, שגילה במהרה כי לא יוכל לעשות זאת לבדו וכך הביא אלינו את הרב כהן. זה היה כשמרק השיג לנו הופעה במסיבה של הבחור שצילם את הסרט 'מונדו הוליווד'. הרב היה שם וכך נוצר הקשר. הרב לא ממש ידע מה אנחנו עושים שם על הבמה אבל, באופן ביזארי, חש שיש לנו משהו מסחרי למכור. הוא ניגש למשימה והשיג לנו אודישן במועדון ACTION שבהוליווד. זה המועדון שהעיף אותנו החוצה, כמה חודשים לפני כן, בגלל שהיה לנו שיער קצר מדי.

בשלב האודישן עדיין לא היה לנו שיער מספיק ארוך, אז דאגנו לשים כובעים על הראשים שלנו. נראינו כמו חברי מאפיה שיוצאים למסע הרג. ההנהלה התרשמה ושכרה אותנו להופעות שם במשך חודש. זו הייתה התחלת ההצלחה. השלב הבא בסולם היה להיכנס למועדון ויסקי א גו גו. אחר כך הגיע שלב נוסף עם קבלת הופעות במועדון TRIP. אבל לא פעם היו הופעות שלנו, שהמנהלים של המועדונים לא פרסמו אותן כראוי. לא פעם ניצבנו במצב בו לא היו כלל שלטי פרסום להופעותינו. הקהל מיעט לרקוד בהופעות שלנו. הוא הקשיב.

אבל זה לא התאים לבעל המועדון TRIP. הוא רצה שאנשים, שעברו בחוץ והציצו פנימה, יראו ריקודים על הרחבה. לא ידענו לבצע שירי ריקודים אז המשכנו בהופעה שלנו. יום אחד נכנסו למועדון ויסקי א גו גו אנשים מחברת MGM, שהחליטו כי יתנו לנו להקליט תקליט אצלם. ביום הראשון של ההקלטות לא היה לנו כל כסף לאכול. מישהו שם הואיל בטובו לתת לנו עשרה דולר כדי לאכול, לפני שנתעלף. ביום הזה הקלטנו שישה קטעים ומשם הלך העסק והשתפר".

בשנת 1970 הוסיף זאפה לסיפור: "נראה כי הלהקה שלנו הוחתמה ב-MGM כסוג של מחווה להרב כהן, שהכיר את מפיק הבית שם, טום וילסון (שהפיק את הלהיט LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן ואת העיבוד החשמלי ל-THE SOUND OF SILENCE של סיימון וגרפונקל). חברת MGM הייתה הישועה שלנו, כי שאר החברות ששלחנו להן הקלטות דמו - דחו אותנו על הסף. וילסון הגיע לשמוע אותנו בהופעה, כדי להתרשם, וכנראה הוא חשב שאנחנו להקת בלוז. ובידיעה הזו הוא דאג להחתמתנו בחברה תמורת מקדמה בסך 2500 דולר, שהיה אז סכום גדול.

ניגשנו לדיונים בעניין האלבום והסברתי לוילסון שאני רוצה לבצע גם תזמורים בחלק מהשירים. למזלי הוא הסכים. השיר הראשון שהקלטנו היה ANYWAY THE WIND BLOWS והשני היה WHO ARE THE BRAIN POLICE. לאחר הקלטת השיר השני החלו לחשושים בחברת התקליטים. אנשים שם נכנסו לפאניקה והחלו להבין כי קנו את הדבר שלא פיללו לו. הטלפונים מהחברה לאולפן ההקלטות היו רבים ומלחיצים. לכן מיהרנו להקליט כמה שיותר קטעים בכל יום, מחשש שיבואו ופשוט יעיפו אותנו. אני לא רציתי כלל שזו תהיה להקת בלוז. אבל מצד שני עמדה חברת MGM שהבינה, מאוחר מדי, כי השקיעה כבר 20000 דולר בהפקת התקליט. כך שהייתה בידיה כעת כמות גדולה מאד של הקלטות. יותר ממה שהיה אפשר לשים בתקליט בודד.

אז הצעתי להם שיקצצו מאחוזי הזכויות שלי בשירים שכתבתי וכך יוציאו את העניין כתקליט כפול. זה היה צעד ראשון, בתחום התקליטים הכפולים בעולם הרוק. כמו כן, הענקנו לחברת התקליטים המבוהלת הזו טיפים בנוגע לשיווק המוזיקה הזו לקהל הנכון. לאט הם החלו להבין שם כי יש הגיון בסיפור.

חשבתי באותו רגע שעלינו על הגל הנכון, עד שהבנתי במהרה כי כל הצעותיי לשיווק האלבום הזה נפלו על אזניים ערלות. הם החליטו להשתמש רק ברעיונות שלהם לקידום העניין. היו אלו רעיונות נוראיים שעשו נזק. הייתה להם סוכנות פרסום שכנראה נתקעה במכונת זמן בשנות הארבעים. אחת השיטות המטופשות שלהם הייתה לשלוח פאזלים עם עטיפת התקליט לשדרני רדיו. כל יום נשלחה חתיכה נוספת משבע חתיכות שהרכיבו את העטיפה. מישהו גאון חשב שם שהשדרנים יתלהבו וירכיבו את הפאזל הזה. ממש אסון. התקליט הזה היה כישלון מסחרי, יחסית לכמות הכסף שהושקעה בהקלטתו ופרסומו. זה פגע בנו מאד כשניגשנו לעשות את התקליט השני שלנו, ABSOLUTELY FREE, כי החברה החליטה הפעם להעניק לנו תקציב זעום ביותר להכנתו".

העטיפה הפסיכדלית של התקליט נוצרה על ידי חשיפת התשלילים לאור יום, מה שיצר את האפקט המעוות והייחודי. בחזית ניצבים חברי הלהקה, ובעטיפה האחורית מופיע טקסט מסתורי מפיה של דמות פיקטיבית בשם סוזי קרימצ'יז (בגילומה של ג'יני ואסאר), יצירתו של זאפה. "המטרה שלי הייתה ליצור דמות שכל אחד יכול לקחת לאן שהוא רוצה", הוא הסביר.

בתוך עטיפת האלבום המקורי הודפסה רשימה של 179 שמות, שלדברי זאפה היו "אנשים שהשפיעו עליי מאוד, בעיקר באופן שלילי". רשימה אקלקטית זו מדגימה היטב את תפיסת עולמו הרחבה של זאפה. היא כללה שילוב בלתי נתפס של אישים: מהמלחינים הקלאסיים-מודרניים אדגר וארז ואיגור סטרווינסקי, דרך הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי והמשורר צ'ארלס בוקובסקי, ועד למוזיקאי ההודי ראווי שנקר והקומיקאי לני ברוס. רוכשי המוצר הראשונים יכלו גם לשלוח דולר אחד בדואר ולקבל בתמורה FREAK MAP, מפה של 36 אתרים מעניינים בהוליווד, מחווה שהונצחה מחדש בהוצאת הדיסק בשנת 1995. למרות כל זאת, זאפה תיעב את העיצוב וכינה אותו בשנת 1968 "פיסת גרפיקה מכוערת להחריד".

המוזיקה עצמה הייתה מסע חסר תקדים אל תוך מוחו הקודח של זאפה. הצד הרביעי של האלבום הכפול הגיע לשיא עם הקטע בן 12 הדקות, THE RETURN OF THE SON OF MONSTER MAGNET. זו הייתה קקופוניה מאורגנת של צרחות, דיבורים וצלילים תעשייתיים. למרבה האירוניה, זאפה לא היה מרוצה מהתוצאה, כפי שאמר בשנת 1967: "אני עדיין כועס על חברת התקליטים שלא אפשרה לי לסיים את היצירה הזו. מה שאתם שומעים בתקליט זה ערוצי הנגינה הבסיסיים. זה הכל. רק בסיסי ליצירה שתיכננתי בראשי. אני לא מבין כיצד חברת תקליטים לוקחת על עצמה את האחריות להוציא מוצר לא מוגמר שכזה. אבל הם עשו את זה שם ואנשים באו אליי ואמרו לי כמה נפלא הקטע הזה. אבל אני חושב שהוא מחורבן".

חברת התקליטים, מבולבלת לחלוטין, ניסתה לקדם את האלבום בדרכים מגוחכות. אחת מהן הייתה שליחת פאזל של העטיפה לשדרני רדיו, חתיכה אחת בכל יום. "זה היה ממש אסון", סיכם זאפה. המוצר היה כישלון מסחרי יחסי, והדבר פגע קשות בתקציב שהוקצה לתקליטם הבא.

אך בעוד המכירות דישדשו, עולם המוזיקה הקשיב בתדהמה. עיתון HIT PARADER פרסם אז: "האלבום הזה מכופף כל היגיון. אם אתם מחפשים את מה שקורה היום באמת, לכו ותשיגו אותו". עיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם בספטמבר 1967 כי האלבום הזה מתיש לפרקים. עדיין, ההשפעה הייתה מיידית ועצומה. ידוע למשל שפול מקרטני מהביטלס הושפע ממנו עמוקות בזמן העבודה על יצירת המופת שלהם, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. למעשה, ההשפעה הייתה כה עמוקה, שמקרטני צוטט בזמנו אומר כי המטרה המוצהרת של הביטלס בהקלטות של סרג'נט פפר הייתה "לעשות את ה-FREAK OUT שלנו". מבנה האלבום של זאפה העניק לביטלס את האומץ לשבור את מוסכמות הפופ ולייצר יצירה רעיונית שלמה שמשלבת רוק, אוונגרד, הומור ואמנות חזותית מוקפדת.

ולמי שרוצה לצלול עמוק יותר אל תוך תהליך היצירה הכאוטי והמבריק הזה, מומלץ בחום להשיג את קופסת האוצר MOFO, ראשי תיבות של MAKING OF FREAK OUT, המכילה את כל ההקלטות והסקיצות מהסשנים הבלתי נשכחים ההם. זוהי הצצה נדירה לקרביים של מהפכה.

הבסיסט החשוב מאד איננו! ב-27 ביוני בשנת 2015 מת מסרטן בסיסט להקת יס המופלא, כריס סקווייר, בגיל 67.

כריס סקווייר היה בסיסט כה בולט בימים ההם שאנשים רבים קראו לצליל הבס שהפיק בשם 'הצליל של כריס סקווייר' וזה מראה כמה תרומתו הייתה חשובה. הוא השתמש לא מעט בגיטרה בס מתוצרת חברת ריקנבקר.

"נראה שגיטרות הריקנבקר יותר פופולריות עכשיו מאי פעם", הוא אמר לעיתון SOUNDS בשנת 1976. "אז כמעט ולא היו כאלה בסביבה, אבל עכשיו אתה רק צריך להדליק את הטלוויזיה, לצפות בתכנית 'טופ אוף דה פופס' ותראה תריסר מהן".

סקווייר נתקל לראשונה בכלי זה כשהיה בן 17 ועבד בחנות המוזיקה 'בוסי והוקס' ברחוב ריג'נט שבלונדון. הוא למד לנגן בס בגיטרה זולה, אך הייתה לו הזדמנות לקנות בס טובה יותר דרך הסניף, עם כלי הנגינה החשמליים של החברה, שפעל אז בכיכר פיקדילי. בזמנו, בוסי והוקס היו הסוכנים העיקריים של ריקנבקר, ולדבריו של כריס, "זה פשוט נראה כמו הכלי הטוב ביותר שיש. ראיתי את להקת המי ואת ג'ון אנטוויסל שהופיע עם זה ונדלקתי. אז קניתי אחד, ואני חייב להודות שמעולם לא נתקלתי מאז בבס שנשמעת כמו זו. אני עדיין משתמש בגיטרה הראשונה ההיא, ולמרות שקניתי אחרות מאז, מעולם לא ממש מצאתי אחת שתשיג את אותו צליל"

יכול להיות שזה היה בגלל פס הייצור שהפך המוני?

סקווייר: "אם כל מה שהיצרנים הגדולים מעוניינים זה לנפח את הרווחים הרבעוניים שלהם, על חשבון האיכות, אז בטווח הארוך אני חושב שהם יפסידו. כלומר, תסתכלו על תעשיית הרכב שלנו... פנו אליי מספר פעמים מאלמביק, שהבטיחו שהם יכולים לעשות טוב יותר ממה שיש לי עכשיו, אבל למעשה עדיין לא הזמנתי מהם כלום. יש לי כבר מבחר די גדול של גיטרות בס. גיבסון, פנדר, בס עם שישה מיתרים של דנאלקטרו, שהיא גיטרה טובה מאוד זה עלה לי רק מאה דולר בארצות הברית לפני שלוש שנים, אבל זה נשמע מצוין".

"רוב הזמן אני משתמש במגבר של 100 וואט מתוצרת מארשאל, שזה משהו שהיה לי הרבה זמן. הפסקתי להשתמש בו לזמן מה כאשר יס נסעה לראשונה לאמריקה והתחלתי להשתמש במגברי הטרנזיסטור של סאן שקיבלתי מהם צליל טוב מאוד. אבל עדיין משהו היה חסר לי בהם".

כשאלביס פרסלי חזר מהמתים והצית את העולם מחדש! ב-27 ביוני 1968, מול קהל קטן ומצלמות טלוויזיה, אלביס פרסלי עלה על במה קטנטנה שנראתה כמו זירת איגרוף, אחז בגיטרה, ופצח במופע הקמבק הגדול בתולדות הרוק. זה לא היה סתם קאמבק, זו הייתה תחיית מתים. הזיעה ניגרה ממנו, חליפת העור השחורה נצמדה לגופו כאילו נולדה עליו, והחיוך החצוף חזר לקשט את פניו.

אבל בואו נחזור רגע אחורה. כשהמלך השתחרר מהצבא במרץ 1960, הציפייה הייתה לשובו של מושיע. אחרי הכל, הוא שירת את הדוד סם במערב גרמניה והיעדרותו רק הגבירה את הצימאון של הקהל. חברת התקליטים RCA דאגה לפמפם תקליטונים שלו בזמן שנעדר, אבל משהו בחשמל כבה. כשהוא חזר מהצבא, הנחיתה הייתה רכה מדי. למעשה, במסגרת "תוכנית האב" של מנהלו, המטרה המוצהרת הייתה למתג אותו מחדש ולהפוך אותו מאלביס המורד לאלביס, בדרן לכל המשפחה.  

כדי להוסיף חטא על פשע, אלביס פרסלי הלך להתארח בתוכניתו של פרנק סינטרה. עבור מעריצי הרוק'נ'רול הצעירים, סינטרה הייתה האנטיתזה לכל מה שהם העריצו. הוא היה הממסד, הדור הישן. המעריצים לא האמינו למראה עיניהם את האליל הפרוע שלהם מתחנף לאויב הגדול. זה הרגיש כמו סכין בלבם. ואז הגיעו הדיווחים מהצבא: החייל הפראי שציפו לו התגלה כחייל למופת, ממושמע ומצטיין. תדמית המורד התנפצה לרסיסים. האריה הפך לחתלתול מבוית.

הגורם במפנה הזה היה איש אחד: קולונל טום פארקר, המנהל הממולח של אלביס. את פארקר, שבכלל לא היה קולונל, עניין דבר אחד בלבד: כסף. הוא נווט את אלביס לכיוון סרטים הוליוודיים זולים ושירים רכים יותר, כאלה שיתאימו גם לאוזניים של הסבתות והדודות. וזה עבד, לפחות כלכלית. אלביס גרף שלושה מיליון דולר בשנה מהסרטים, והתמלוגים מהתקליטים של הפסקולים זרמו כמו נהר. החוזה הסטנדרטי, בן העמוד האחד של פארקר מול האולפנים, הבטיח לאלביס שכר עתק של מיליון דולר לסרט, אך לא השאיר בידיו אחוזי בעלות, והוביל תסריטאים לדחוף שירים חסרי ערך לסרטים רק כדי לגזור עליהם קופון. אבל המחיר האמנותי היה כבד.  

רוב התקליטים שלו הפכו לפסקולים של סרטי נוסחה שצולמו בשיטת הסרט הנע, מלאים בעיבודים רכים וכינורות. היי, איפה הגיטרה המלוכלכת של סקוטי מור? המעריצים הוותיקים חשו נבגדים. הם שלחו לצבא אריה וקיבלו בחזרה בובת שעווה. אפילו הביטלס, שגדלו על ברכיו, לא חסכו בביקורת וטענו שאלביס איבד את זה. בשנת 1965, הם יצאו מאוכזבים מהמפגש עם אליל נעוריהם שהפך לאיש משועמם ומשעמם.

אלביס עצמו הרגיש מאוים. הפלישה הבריטית, בראשות הביטלס, כבשה את אמריקה בשנת 1964 והותירה אותו מאחור. בוב דילן שר שהזמנים משתנים, והם אכן השתנו. עולם הרוק התקדם, התפתח, התנסה בסאונדים חדשים. בשנת 1967, כשסרג'נט פפר של הביטלס שלט בעולם, אלביס פרסלי נראה כמו שריד מעידן אחר. עבור רבים, הוא פשוט "עזב את הבניין" לתמיד. בשיחות עם סטיב בינדר (במאי הספיישל) בהמשך, אלביס עצמו הודה עד כמה סלד מהסרטים בהם גילם ללא הרף את הבחור שנקלע לקטטה, מכסח למישהו את הצורה, ובטייק הבא מתחיל לשיר לו.

אבל אז הגיעה שנת 1968, השנה ששינתה את הכל. הנה היומן של אותה שנה לקראת הקאמבק הגדול: 3 בינואר: אלביס מתלונן במרירות ל-RCA על הסאונד של התקליטון החדש שלו, GUITAR MAN. הוא מרגיש שהצליל שונה ממה שהקליט באולפן. המכירות מדשדשות. 12 בינואר: טום סרנוף, נשיא רשת NBC, מכריז על עסקת ענק: ספיישל טלוויזיה ראשון של אלביס מאז 1960. החבילה כוללת רבע מיליון דולר לספיישל, 850 אלף דולר לסרט ו-25 אלף דולר לפסקול. תחילה, התכנון של הקולונל היה שהכסף הזה יממן משדר חג מולד שמרני בו אלביס יגיד 'חג שמח' וישיר ברצף 26 שירי חג מולד מול האח.

1 בפברואר: פרסיליה יולדת את בתם היחידה, ליסה מארי. אלביס כל כך לחוץ עד שסבתו נאלצת להזכיר לו שפרסיליה היא זו שיולדת, לא הוא. הוא דורש אבטחה משטרתית סביב בית החולים. 4 במרץ: למורת רוחם של המעריצים, אלביס מתייצב לצילומי עוד סרט. החוזה הישן עדיין כובל אותו. 4 באפריל: מרטין לות'ר קינג נרצח בממפיס, עירו של אלביס. הוא מזועזע עמוקות. יום אחר כך הוא הגיע ללאס וגאס לראות את טום ג'ונס מופיע. 14 במאי: בפגישה עם מפיק הספיישל, בוב פינקל, אלביס מבהיר: "אני רוצה להראות לכולם מה אני באמת מסוגל לעשות". הוא שוכר את סטיב בינדר, שביים את סרט ההופעות המהפכני THE TAMI SHOW. בינדר, אגב, כמעט וסירב להצעה כי תיכנן לביים סרט קולנוע, עד ששותפו לחברת ההפקה, בונס האו, פקח את עיניו להזדמנות העצומה.  

17 במאי: בינדר נפגש עם אלביס. כבר בתחילת הפגישה, כשאלביס שאל בכנות היכן לדעתו הקריירה שלו עומדת, בינדר ענה ללא היסוס: "בשירותים". התשובה הישירה זכתה מיד בכבוד ובהערכה של אלביס. לראשונה מזה שנים, אלביס מרגיש ניצוץ של יצירתיות. בינדר הצעיר והרגוע הוא ההפך הגמור מאנשי האולפנים המבוגרים והשמרנים. הוא רוכש את אמונו של אלביס ומבטיח לו דבר אחד: "אנחנו יכולים לגרום לך להיות אתה". 11 ביוני: מעצב התלבושות ביל בילו מציע את התכנון הגאוני: חליפת עור שחורה צמודה. החליפה הושפעה מתמונה של אלביס על אופנוע הארלי דייווידסון, ששאבה השראה ברורה מדמותו הקולנועית של מרלון ברנדו.  

12 ביוני: הסרט SPEEDWAY, בכיכובו לצד ננסי סינטרה, יוצא לאקרנים ונוחל כישלון חרוץ. 19 ביוני: בחזרות, סטיב בינדר זורק רעיון מהפכני: במקום ספיישל חג מולד קיטשי, בוא נשחזר את האווירה החשמלית של הג'אמים הספונטניים של אלביס עם חבריו. ההחלטה הזו נולדה לאחר שאלביס התעקש להתגורר בחדר ההלבשה הישן של דין מרטין באולפנים, שם בילה שעות לאחר ארוחת הערב בנגינת ג'אם חופשית. למרות שהקולונל אסר על הכנסת מצלמות לחדר, בינדר הגניב פנימה פנקס ורשמקול קטן כדי לתעד את "הקסם הטהור". אלביס מתלהב ומורה להטיס את הגיטריסט סקוטי מור והמתופף די ג'יי פונטנה, חבריו מהימים הגדולים. 22 ביוני: מור ופונטנה נוחתים, והחיבור עם אלביס הוא מיידי, כאילו לא עברו שנים. הקסם חוזר.  

27 ביוני 1968. אולפני NBC. אלביס לחוץ, הוא לא הופיע מול קהל חי שנים. החרדה הגיעה לשיאה כשאלביס הסתגר בחדר האיפור, טען שהראש שלו ריק לחלוטין וניסה לבטל את הופעתו. בינדר נאלץ לרשום לו על פתק כמה נושאי שיחה ולצוות עליו לצאת אל הבמה. הוא שואל את בינדר שוב ושוב, "מה יקרה אם הם לא ימחאו כפיים?". קולונל פארקר, שחילק כרטיסים רק למקורביו, כמעט וגרם לאסון כשהאולם נשאר ריק למחצה. פארקר עשה זאת כניסיון סבוטאז' ישיר מכיוון שזעם על ביטול קונספט חג המולד, ובמקום להביא מעריצים אמיתיים מממפיס כפי שהבטיח, חילק את הכרטיסים לשומרים בשער של האולפנים. בינדר המבוהל רץ למסעדת המבורגרים סמוכה והתחנן בפני הסועדים יבואו למלא את הכיסאות.  

ואז אלביס, שמאד חשש לקראת הרגע והיה זקוק לחיזוקים מצד אנשיו, עלה לבמה. שזוף, רזה, נראה טוב מאי פעם. חליפת העור, הזיעה, הגיטרה. כדי להדגיש את תחושת הלייב ואת האינטימיות של ההופעה, בינדר התעקש להכניס לבמה צוות עם מצלמת כתף ניידת ששאל במיוחד ממחלקת הספורט של NBC. הוא פתח עם HEARTBREAK HOTEL, המשיך עם JAILHOUSE ROCK ו-BLUE SUEDE SHOES, ובין השירים באו בדיחות שפשוט עבדו... במהלך הקטע הזה, אלביס נע בכיסאו בחוסר מנוחה כאילו ישבו עליו נמלים. הוא היה חי, נושם, סקסי ובועט. האריה חזר לשאוג.  

הספיישל שודר ב-3 בדצמבר והפך לסנסציית רייטינג. למעשה, 42 אחוזים מכלל משקי הבית שצפו בטלוויזיה באותו הערב כיוונו את המקלטים שלהם לאלביס, מה שהפך את המופע להישג הרייטינג הגדול ביותר של הרשת לשנת 1968. אמריקה התאהבה במלך שלה מחדש. את משקל ההוכחה הסופי נתן שיר הסיום העוצמתי IF I CAN DREAM, שנכתב כתגובה לרציחותיהם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי, ובאמצעותו הוכיח אלביס שהקול והמסר שלו לא רק עדכניים, אלא ממש חיוניים לאומה האמריקאית השסועה. לפתע, כולם רצו לדעת מה הצעד הבא. התשובה הגיעה במהירות: סדרת הופעות חדשה במלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, בסכום אסטרונומי של 100,000 דולר לשבוע. ובשנת 1969, רכוב על גל ההצלחה, הוא שיחרר את שיר החשדות האולטימטיבי, שהפך ללהיט הענק האחרון שלו שכבש את פסגת המצעד. אלביס חזר להיות המלך הבלתי מעורער של הרוק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459