רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 ביוני (30.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה כוח שמניע כל מדינה. אי אפשר לשנות דברים בן לילה עם להיט. זמרי רוק, שנכנסים לפוליטיקה בשיריהם, הם טיפשים" (ג'וני לידון, סולן להקת סקס פיסטולס, בעיתון NME, בשנת 1978)

לא תאמינו איך דחו ככה את רוקסי מיוזיק! ב-30 ביוני בשנת 1971 נכתב מכתב לזמר בריאן פרי ונשלח אליו. שימו לב למשפט המחץ שבסוף המכתב:

"מר פרי היקר. תודה רבה ששלחת אלינו את הקלטות הדוגמה של ה'רוקסי מיוזיק'. אתמול ערכנו ישיבה בוחנת על זה והמוזיקה שלכם הניבה תגובות טובות. הלהקה הזו אכן נשמעת שונה מכל דבר מודרני אחר ששמענו. עם זאת, אנו חושבים שרוקסי מיוזיק לא ראויה לזכות בחוזה עם חברה כה יוקרתית וחשובה מבחינה בינלאומית כפולידור.

אנו מאמינים שהשירים, בפורמט הנוכחי שלהם, ניסיוניים מדי מכדי למשוך מספיק קהל שיקנה את זה ויביא את זה למצעדים. כלי הנגינה העיקריים מנוגנים במיומנות, אבל כתיבת השירים חסרה את המיקוד שאמור להגיע עם מבנה קונבנציונלי יותר.

הצלילים האלקטרוניים 'מעניינים' אבל לא כמו מה שוולטר קרלוס עשה. המילים מעניינות לפרקים אבל השירה הראשית, לפי מה שאמר חבר מכובד של הוועדה, גורמות לדמיין את פרנקי ווהאן כשהוא כלוא בבית עם רוחות רפאים.

אני מקווה שהביקורת הקטנה הזו תהיה יעילה לך. כדי לזכות אותך על התעניינותך בחברה שלנו, אני מצרף למכתב קסטה עם הלהיט האחרון של ג'יימס לאסט לחברת פולידור, POLKA PARTY. בתודה, יו. סי. סמית'...".

איש הקינקס במצוקה! ב-30 ביוני בשנת 2004 חטף הגיטריסט דייב דייויס, מלהקת הקינקס, שבץ מוחי, בזמן שיצא מבניין הבי.בי.סי בלונדון, לאחר ראיון לקידום אלבומו האחרון, BUG. הוא יחלים בהדרגה וגם ילמד מחדש לנגן בגיטרה.

"זה היה ממש מוזר", הוא סיפר. "לפני האירוע נעשיתי מאוד קשוב לאווירות שליליות ולאנרגיה שלילית. הרגשתי חולשה והתמוטטתי". הוא לא יכל לדבר או להזיז את יד ימין או רגל ימין. "אבל לא איבדתי את ההכרה בכלל, ומה שמצאתי ממש מוזר זה שאני יכול לראות מה קורה, או יותר חשוב להרגיש מה קורה... יכולתי לראות קצת מהעבר וקצת מהעתיד.

כאשר נלקחתי מבית חולים אחד למשנהו, הכרתי את כל מי שפגשתי. זה היה כמו לצפות בסרט; זה הדבר היחיד שאני יכול להתחבר אליו. זה היה כמו פיצוץ שבו מעולם לא איבדתי את ההכרה אבל ראיתי רמות של הכרה. באמת יכולתי לראות מה אנשים חושבים. כשהגעתי לבית החולים, היה בחור קטן אחד, בחלק האחורי של החדר, מסינגפור, ואני נשבע שהאיש הזה היה מרפא מיסטי. בכל פעם שראיתי את הפנים שלו הרגשתי הרבה יותר טוב".

דייויס סבל מאוטם מוחי (עצירה בזרימת הדם) בצד השמאלי של מוחו. "הרופא שלי חשב שהייתי במתח קשה. הוא חשב שאולי היה לי לחץ דם גבוה במשך 10 עד 15 שנים בערך. אני צמחוני, אבל כן עישנתי. אם אתה רוצה שהמוח או הגוף שלך יסתבך בצרות, תעשן כל הזמן. פעם הייתי מעשן כקטר. אם הייתי בסיבוב הופעות לא הייתי מעשן בגלל שירה וכאלה, אבל אז אם הייתה לי הפסקה, הייתי הולך ומעשן ללא הפסקה".

הוא שהה חודשיים בבית החולים, ואחריו עבר משטר שיקום קפדני. "העניין הוא שאני די עקשן, והעקשנות הזו עזרה לי בתהליך הריפוי כי אי אפשר לוותר. הייתי בשיקום עם כמה אנשים נפלאים שהיו הרבה יותר גרועים ממני עם טרשת נפוצה, ציסטות מוחיות ממש גרועות וכל מיני דברים איומים. למדתי כל כך הרבה מהאנשים האלו. הם היו המורים שלי, הגורואים שלי, המשפחה שלי. היו להם כל כך הרבה תקווה וחסד וציפיות לגבי טוב. זה היה ממש מדהים ונתן לי השראה.

מעולם לא הטלתי ספק בכך שאוכל לנגן שוב בגיטרה. יש משהו בבני אדם שמעורר את תחושת ההישרדות שלנו. במצב הישרדות אתה צריך להיות חיובי, כך ותצא מהדילמה הזו ותמשיך הלאה. הדבר הראשון שניגנתי בגיטרה, בתהליך השיקום, היה אותו הדבר שניגנתי כשהרמתי לידי את הגיטרה כילד - אקורד E. ל-E תמיד יהיה מקום מיוחד בלב ובנשמה שלי".

דייויס סיפר שהייתה לו התגלות בבית החולים: "אנחנו כל כך אגואיסטים שאנחנו בעצם חושבים שאנחנו שולטים בחיינו, אבל זה מטומטם. אנחנו שולטים בכלום. כשהבנתי שאין מה לעשות בנידון, בעצם הרגשתי שאני מתחיל להשתפר".

חתונת הרוק שלא צעדה רחוק! ב-30 ביוני בשנת 1975 התחתנה הזמרת שר עם גרג אולמן (מלהקת האחים אולמן). כן, הם לא יחזיקו מעמד זמן רב ביחד.

גרג אולמן בספרו: "העניינים ביני לבין שר הסתדרו די טוב, אבל הייתה בעיה אחת: היא לא הבינה שאני בסמים. בסופו של דבר, עם זאת, הייתי צריך להגיד לה שאני נרקומן, כי היא התחילה לרמוז על נישואים, שנשמעו לא כל כך רע כי היא הייתה בחורה טובה. הרגשתי שאנחנו מכירים מספיק טוב והיינו בדרך הנכונה, אז אולי כך גם אסיר את ההתמכרות מהדרך. אז קמתי בוקר אחד ואמרתי לה, 'תראי, אני חייב לספר לך

משהו. אני מכור לסמים'.

'ובכן, איך תתקן את זה?', היא שאלה ולא הייתה לי תשובה. ובכל זאת, שר ממש התמוגגה מכך שסיפרתי לה את האמת על ההתמכרות שלי. היא הייתה ממש חיובית, ואמרה דברים כמו 'אל תדאג, מותק, אתה יכול לנצח את זה. אני אעמוד ממש לידך, כל דקה'. היא לא התעצבנה, מה שגרם לי להרגיש נהדר. הייתי משוכנע שהיא עומדת לקום ולצאת בסערה מהבית כשאמרתי לה, וזה יהיה הסוף. הכנתי את עצמי לומר, 'טוב, זה היה מאוד כיף, תודה רבה', אבל היא הייתה לגמרי מאחורי.

עבדתי אז עם האחים אולמן על התקליט WIN, LOSE OR DRAW אבל מכל הלהקה, השלושה היחידים שהופיעו בקביעות היו המתופף ג'איימו, הפסנתרן צ'אק ליוול, והבסיסט לאמאר. ואז היה הגיטריסט דיקי בטס, שנראה כאילו אכפת לו רק לנגן בשירים שהוא כתב וניסה להכתיב את כל התהליך. בתור דיקטטור, דיקי נראה מוכן לתת לצ'אק ללכת מהלהקה. אני חושב שהוא קינא בצ'אק; הוא טען שצ'אק הורס את סולואי הגיטרה. דיקי האשים אותו בכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו, אבל הוא עשה את החרא הזה לכולם. תמיד אהבתי את צ'אק, והייתה לנו דינמיקה טובה; לא הגיע לו כל זה.

המצב רק החמיר מאוחר יותר באותו אביב של 1975, כשנפלתי מהאופנוע שלי ושברתי את היד הימנית. דיקי ממש כעס, כי הוא חשב שאני עשיתי את זה בכוונה כדי שלא אצטרך לחזור להופעות. הוא נתן לי להרגיש חרא עם זה וטען שרציתי להישאר בבית עם שר, אבל זה לא היה ככה בכלל. האלבום שיצא היה שיקוף של מצב הלהקה.

יום ראשון בבוקר, כשחזרתי ללוס אנג'לס עם שר, התעוררנו, והיא אמרה, 'מה אתה עושה היום?'. לא חשבתי על זה, כי אפילו לא יצאתי מהמיטה עדיין. היא אמרה, "טוב, תקשיב, חבר טוב שלי שלח לנו את המטוס הפרטי שלו. חשבתי שנטוס לווגאס ונתחתן'. התעוררתי מיד! 'להתחתן?', שאלתי.

'כן', היא אמרה. "אנחנו ביחד עכשיו די הרבה זמן - לא הגיע הזמן שתהפוך אותי לאישה הגונה?'.

חשבתי על זה ואמרתי, 'טוב, למה לא?' אכפת לי ממנה; דאגתי לה לא מעט. ובכן, היה אכפת לי מצד אחד שלה, כי היו שני צדדים של אותה אישה. אהבתי את הצד של הילדה חסרת האונים שהיה לה, אבל לא יכולתי לסבול את צד הגנרל שלה. כבר היה לי חמישה אגו מנייאקים בלהקה שלי, ולא הייתי צריך עוד אחד. אבל כן אהבתי את הצד השני שלה, אז אמרתי, 'בסדר, בואי נתחתן'.

ב-30 ביוני 1975, עלינו למטוס וטסנו לווגאס. שם הייתה לנו אחת מסוויטות החתונה במלון CEASER'S PALACE. ניסינו להישאר בפרופיל נמוך ככל האפשר, וזה היה קרוב לבלתי אפשרי. קודם הם היו צריכים להבריח אותנו למרכז העיר כדי לקבל את הרישיון, אז התחילה שמועה שפרנק סינטרה נמצא בקומה העליונה של המלון. זה עבד לטובתנו כי אז כולם חיפשו את פרנק. חזרנו עם רישיון הנישואין ועלינו למעלה לאיזו פגישה

בחדר, שאליו הובאו שני מגשי כסף גדולים עם קוויאר על כולם. זו הייתה הטעימה הראשונה שלי מקוויאר בלוגה שחור, והפכתי מכור לזה. השופט נכנס, אבל לא יכולתי להתרחק מהקוויאר. עד שמישהו אמר, 'אתה יכול להפסיק לדחוס את עצמך בקוויאר שנוכל להתחיל את החתונה?' אלוהים, אני אוהב את החרא הזה, ועד היום אני משתגע מזה. אז אנחנו עומדים שם, והשופט אומר, 'היום התכנסנו יחד לאחד את שני האנשים הללו בזוגיות חוקית'.

אמרתי, 'חכה רגע - תפסיק את החתונה'. אנשים הביטו בי כמו 'מה לעזאזל אתה עושה?' 'סלח לי, כבודו', אמרתי, 'אבל אני חושב שאני מדבר בשם שנינו כשאני אומר ששר ואני התחתנו בעבר, ואני זוכר שהשופט או המטיף היה אומר בטקס, 'התאספנו היום כדי לאחד את שני האנשים בנישואין קדושים'. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, 'מר אולמן, במדינת נבדה, נישואים אינם אלא חוק להגנה על ילדים'. לעזאזל, מה שהוא אמר באותו רגע כיבה לי את החשק להתחתן.

'אני צריך להמשיך?', הוא שאל. אמרתי לו להמשיך, אבל זה הרגע שהייתי צריך לברוח משם. אני זוכר שעמדתי שם במהלך החתונה וחושב מה הייתי עושה במקום אחר. אחרי שהטקס הסתיים, שר ואני חזרנו למטוס, ואף מילה מזוינת לא נאמרה בינינו בדרך חזרה ללוס אנג'לס, אף מילה אחת. רק שתיקה".

והנה הזווית של שר בסיפור, כפי שהביאה בספר שלה: "הגירושים שלי מסוני נסגרו סופית ביום שישי, 27 ביוני 1975, וזה לקח כל כך הרבה זמן והיה כל כך סבוך שהרגשתי הקלה כשזה נגמר. היו לי חיים משלי, וסוני ואני היינו בידידות. לא ידעתי אם מערכת היחסים שלי עם גרגורי תחזיק מעמד או לא. חייתי כל יום ביומו. ואז גיליתי שאני בהיריון, והחלטנו להתחתן. ג'ו די ארגן מטוס לירג'ט בבעלות מלון וקזינו הארא'ס כדי להטיס את כולנו ללאס וגאס.

לבשתי את חליפת שני החלקים בצבע תכלת עם עיטורי תחרה לבנים שלבשתי כשהצגתי את גרגורי בתוכנית הטלוויזיה שלי. בלי להתאפר או לסדר את השיער, חטפתי כובע קש רחב שוליים, קפצתי למכונית עם גרגורי ונסענו לשדה התעופה בברבנק. פשוט המשכתי לשים רגל אחת לפני השנייה. העתיד אף פעם לא חקוק באבן. עשיתי מה שחשבתי שהוא הדבר הנכון לעשות. חשבתי שלא משנה מה יקרה, אם אני עומדת ללדת תינוק, אז אני רוצה להיות נשואה. ג'ו חיכה לנו בווגאס ולקח אותנו ישר לסיזרס פאלאס, שם הוא ומיקי הפיצו במיומנות שמועה שפרנק סינטרה מתחתן עם חברתו ברברה מרקס באותו יום, אבל במקום אחר, כדי שהעיתונות תהיה עסוקה מדי במרדף אחרי הסיפור הזה ולא תשים לב אלינו. בסוויטה של מיקי, שופט בית המשפט המחוזי ג'יימס ברנן חיכה לערוך את הטקס, וזר פרחים לבנים חיכה לי, הכלה המתלבטת שיכלה לקפוץ מהספינה בכל רגע, למרות שאני הייתי זו שהשיקה אותה. חייכתי וניסיתי להיות מאושרת, אבל בפנים חשבתי, שר, מה התוכנית שלך? הטקס נגמר תוך דקות. אחר כך הצטלמנו וטסנו ישר הביתה. לא הייתי עוד שר בונו אלא שר אולמן, אשתו השלישית של גרגורי. מעט מאוד ביום חתונתנו היה רומנטי. לא הייתה ירח דבש. ידעתי שגרגורי צריך לחזור לעבודה, ואני הייתי צריכה לחזור ל-CBS כדי להתחיל בחזרות לעונה השנייה של התוכנית שלי. הפרידה העציבה את שנינו. למחרת בבוקר התעוררתי והוא נעלם.

לא הייתה לי האנרגיה להילחם עליו. אני לא חושבת שגם לו הייתה. אני לא בטוחה שבכלל ראיתי עתיד איתו בנקודה ההיא. זה היה מדכא. נכנסתי לחדר האמבטיה שלו ושמתי לב שהוא שכח את תיק הרחצה שלו. אני לא יודעת למה עברתי עליו, אבל בכיס הפנימי הייתה שקית ניילון מלאה באבקה לבנה. אני חושבת שכאשר משהו כזה קורה, זה בוחן את חוזק הקשר, ושלנו לא היה חזק. בדרך כלל היה לי הרצון לעזור לו ולו הייתה הנכונות לתת לי לנסות. אבל הפעם, לאף אחד משנינו לא היה אף אחד מהם.

עם זאת, לא יכולתי לתהות על כך יותר מדי. עדיין היה לי את ההיריון שלי לחשוב עליו. קבעתי תור לרופא שלי לבדיקה. הוא הכיר אותי היטב והפכנו לחברים. בזמן שבחן אותי, הוא גילה שיש לי כמה ציסטות בשחלות ואמר לי, "אני יכול להמשיך ולטפל בהן". הכרתי אותו כל כך הרבה זמן, שאם הן היו מסוכנות הוא היה אומר, "יש לך ציסטות. אני חייב להוציא אותן". הבנתי פחות או יותר למה הוא התכוון כשהציע זאת כבחירה. הייתי צריכה להיות בעבודה ביום שני. הייתי צריכה לשיר ולרקוד. היו לי ילד, אמא ואחות לדאוג להם. ידעתי שאני צריכה לעשות בחירה, וידעתי מהי. העובדה שלא היה לי את גרגורי לדבר איתו על זה הקשתה עליי, אבל קיבלתי את ההחלטה שלי והייתי כל כך אסירת תודה על החמלה של הרופא שלי שנתן לי אותה.

יום או יומיים לאחר מכן, ישבתי באולפן בסביבות שש בבוקר והתאפרתי כשיחצ"ן העיתונות שלי ריצ'רד גרנט, שהיה חבר שלי, התקשר אליי. הוא אמר, "שר, את יודעת שגרג מתגרש ממך?" "לא. תזמזם לי כמה תיבות מהשיר הזה" - הומור הוא לפעמים הדרך שלי להתמודד עם הרס. למעשה, הייתי מצחיקה מאוד על הסט באותו יום — זה היה כמו להפוך כאב לזהב. למעשה שמעתי את החדשות האלה כמה ימים קודם לכן מדיקי, שראה את גרגורי מגיש מסמכי גירושין במשרד עורך דינו, אבל כששאלתי את גרגורי על כך, הוא שיקר והכחיש זאת. ברור שזה היה נכון, כי עכשיו זה קרה. למחרת בבוקר, תשעה ימים לאחר חתונתנו, הגשתי בעצמי בקשה לגירושין, תוך ציון "חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור".

יום מקסים בחיי פול מקרטני: חשבתם שאתם יודעים הכל על הביטלס? תחשבו שוב. ה-30 ביוני 1968 לא היה עוד יום רגיל במשרד עבור פול מקרטני. למעשה, זה היה יום שהתחיל בעבודה מקצועית לחלוטין והסתיים באחת ההרפתקאות הספונטניות ומחממות הלב יותר בתולדות הרוק, כזו שכללה פסנתר ורוד, בכורה עולמית סודית לאחד השירים הגדולים בהיסטוריה, וחוואי מקומי אחד שלא ישכח את הערב הזה לעולם.

הכל התחיל בצפון אנגליה, בעיירה הציורית סולטייר. מקרטני, בתפקיד המפיק המוזיקלי, הגיע כדי להקליט את תזמורת כלי הנשיפה BLACK DYKE MILLS BAND. התזמורת, מהוותיקות והמפורסמות בתחומה, הייתה אחת ההחתמות הראשונות בחברת אפל, מיזם המולטימדיה החדש והשאפתני של הביטלס. על הפרק עמדה הקלטת הנעימה THINGUMYBOB, לחן של לנון ומקרטני שנועד לשמש כשיר הנושא לקומדיית מצבים טלוויזיונית באותו השם. כדי להשלים את התקליטון, הקליטה התזמורת גם גרסה מחודשת ומפתיעה ללהיט ה"סינג אלונג" של הלהקה, YELLOW SUBMARINE. על העטיפה, איך לא, הצטלם מקרטני בגאווה לצד חברי התזמורת וכלבתו האהובה, מרת'ה.

עד כאן, יום עבודה סטנדרטי לכוכב פופ. אבל אז, בדרך חזרה ללונדון, השעמום החל לתת את אותותיו. מקרטני נסע ברכב עם חבורה מובחרת: דרק טיילור, קצין העיתונות הנאמן של הביטלס, פיטר אשר, מוזיקאי מוכשר בפני עצמו (מהצמד פיטר וגורדון) ואחיה של ג'יין אשר, בת זוגו של פול דאז, וטוני בראמוול, חבר ילדות ואיש צוות. לפתע, רוח השטות וההרפתקנות השתלטה על החבורה. במקום לנסוע ישירות דרומה, הם סטו מהכביש הראשי בעקבות שלט לכפר קטן בשם הארולד.

הכפר התגלה כמקום שכמו עמד מלכת. החבורה העליזה נכנסה לפאב מקומי. הלקוחות המעטים בפאב בוודאי שפשפו את עיניהם בתדהמה כשזיהו את אחד האנשים המפורסמים בעולם מתיישב ליד הפסנתר הישן והקצת לא מכוון. ואז קרה הקסם: מקרטני החל לנגן ולהוביל שירה בציבור, ובשיא הערב, ביצע לראשונה בפני קהל כלשהו, קטן ככל שיהיה, את השיר החדש והסודי שהביטלס עבדו עליו באותם ימים: HEY JUDE.

במקביל, סיפור אחר התרחש בכפר. חוואי מקומי בשם גורדון מיטשל נתקל קודם לכן בחבורה, שניסתה לשאול אותו איך מגיעים לנהר. לאחר שיחה מבולבלת, הוא הבין לפתע במי מדובר. הוא מיהר לביתו, אסף את אשתו פאט, והשניים החלו להתחקות אחר עקבותיו של כוכב העל, ומצאו אותו בפאב.

בראיון שנתן בשנת 2008, שחזר מיטשל את הערב הבלתי נתפס: "בילינו יחד עם פול בפאב, הוא היה מקסים וחברותי. לאחר מכן הוא שמע שאביה של אשתי חולה ומרותק למיטתו, והסכים מיד לבוא לבקר אותו בביתנו". מקרטני לא רק נכנס ובירך לשלום, הוא התיישב ליד הפסנתר בחדרו של האב החולה, שהיה צבוע בצבע ורוד עז. "מעולם לא ראיתי פסנתר ורוד", ציין מקרטני המופתע, ומיד החל לנגן גם לו.

הערב הפך לחגיגה משפחתית. "היה לנו ערב נפלא של שיחות, אוכל ויין טוב", סיפר מיטשל. "הבת שלי הביאה לפול גיטרה. הוא הפך את סדר המיתרים, כמנהגו של נגן שמאלי המאלתר על גיטרה של ימניים, והחל לנגן. הוא סיפר לנו שיש לו שיר חדש בשם HEY JUDE וניגן לנו אותו שם, בסלון שלנו!".

באופן משעשע, לא כולם במשפחה הבינו את גודל המעמד. "הבת הקטנה שלנו פשוט קמה והלכה לחדרה לקרוא ספר, בזמן שפול המשיך לנגן לנו". החבורה שוחחה בפתיחות על החיים באור הזרקורים. "שאלנו אותו על הקשיים בלהיות כוכב פופ בסדר גודל כזה. הוא סיפר לנו בכנות שזה אכן מקשה עליו מאוד".

עבור אשתו של גורדון, פאט, שהלכה לעולמה בשנת 2002, זה היה רגע מכונן. "היא אהבה את פול כל חייה, והערב הזה היה עבורה התגשמות חלום", סיכם מיטשל.

טרגדיה בהופעה של פרל ג'אם! ב-30 ביוני בשנת 2000 נערך מופע של פרל ג'אם בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, כשתשעה אנשים נמחצו למוות כשהקהל מיהר לבמה. פרל ג'אם עצרה את ההופעה וביקשה מהאנשים לסגת אך היה זה מאוחר מדי.

ביום שישי, 30 ביוני, בשעה 22:15, פר יוהנסן התייצב לתפקיד. מאבטח מתנדב בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, ג'והנסן תפס את תפקידו בבור הצר שבין מחסום הקהל לבמה הכתומה, הגדולה מבין שבעת אזורי ההופעות של הפסטיבל, והביט אל כ-50,000 המעריצים שחיכו לראות את פרל ג'אם. גודל הקהל לא היה משהו מיוחד. אבל היה ממש צפוף אם כי עדיין לא מסוכן. כבר היו שם הופעות עם גודל קהל שכזה ולא נרשמו בעיות.

תוך שעה, האזור ממש מול יוהנסן הפך לגיהנום של רוק'נ'רול. שמונה גברים צעירים, בני שבע עשרה עד עשרים ושש, נחנקו למוות בעת שהופיעה פרל ג'אם. גבר תשיעי מת בבית חולים חמישה ימים לאחר מכן. פסטיבל רוסקילדה הפך לזירת אחד מאירועי המוות הגרועים ביותר הקשורים למופעי רוק.

ירד גשם מוקדם יותר באותו ערב - כשפרל ג'אם, אחת מכמעט 200 אמנים בינלאומיים וסקנדינביים שניגנו במהלך ארבעת ימי הפסטיבל, עלתה לבמה ב-22:30, אחרי הלהקה השוודית קנט. כשפרל ג'אם המשיכה לנגן, ג'והנסן שם לב שמשהו לא בסדר. "היו כמה בנות", הוא אמר, "והיה קשה מאוד לעצור אותן. בדרך כלל יש לנו בחור אחד שמושך אותן למעלה מהבור. אבל היינו צריכים הפעם שניים".

לדברי עד ראייה אחד שהיה על הבמה, לאף אחד, כולל הלהקה, היה קשה לראות מה קורה בבור, מלבד המהומה השופעת הרגילה. אבל הנדנוד הצנטריפוגלי של המאווררים הפעילים הוציא אנשים מאיזון והם נפלו לבור. כריסטיאן מולר, בן 28, היה בקהל כחמישה עשר מטרים מהבמה. "ראיתי אנשים מתחילים ליפול", הוא אמר. "עדיין יכולתי לראות את הראש שלהם, אבל הם היו הרבה יותר נמוכים מכולנו. הבחור שמולי יכל היה לראות את הבעיות שיש להם ואמר, 'תדחוף לכיוון השני'. עשינו את זה שלוש פעמים, אבל זה לא עזר בכלל”.

"עוד לפני שהמוזיקה התחילה אנשים מעדו ימינה ושמאלה", אמר תומס מילר, בן 19, שהיה גם הוא בקדמת הקהל. "אחרי חצי שעה ידעתי שזה עניין של חיים ומוות. לא יכולתי להרים את הידיים. היה קשה לנשום. הרמתי את ראשי כדי להרגיש אוויר נקי. פחדתי על החיים שלי. אנשים רצו להגיע לחזית, והניחו את ידיהם זה על כתפיו של זה ונלחצו. זה הרגיש אגרסיבי".

אישה אחרת, שזוהתה רק בשם שרלוט, סיפרה לעיתון שראתה חמישה אנשים עומדים על גבר ושהיא ניסתה למשוך אותו למעלה. "השתגעתי", היא אמרה, "וצעקתי, 'זוזו, תזוזו, הוא צריך לקום, הוא צריך לקום'. אבל הם לא זזו, למרות שבוודאי הרגישו שהם עומדים עליו. אני לא זוכרת את הפנים שלו או משהו, אבל אני זוכרת שהוא הסתכל עליי. ואז זה נגמר. אני חושבת שהוא מת".

בערך בשעה 23:15, ארבעים וחמש דקות לתוך הסט של פרל ג'אם, פר ג'והנסן פנה למפקדת האבטחה שלו בבור וביקש ממנה להפסיק את המוזיקה, ואמר לה, "אני חושב שאנשים פה מתים". יוהנסן טען שהוא חזר על בקשתו פעמיים ושחבר אחר בצוות הבור אמר זאת פעם רביעית. בסופו של דבר, ההודעה עברה בשרשרת הפיקוד של צוות האבטחה למשרד ההפקה. פרל ג'אם הגיעו לסוף של השיר DAUGHTER כשאיש הפקה מיהר לבמה ושוחח עם הזמר, אדי ודר.

ודר הפסיק את המוזיקה ופנה לקהל: "למה שקרה בחמש הדקות הקרובות אין שום קשר למוזיקה. אבל זה חשוב. תארו לעצמכם שאני חבר שלכם ושאתם חייבים לסגת לאחור כדי לא לפגוע בי. לכולכם יש חברים מלפנים. עכשיו אספור עד שלוש, וכולכם תיקחו שלושה צעדים אחורה". הקהל אכן זז לאחור. מאוחר מדי.

בתחתית הבור האנושי ההוא, בקוטר של כשבעה מטרים, הייתה ערימה של גופות. ג'והנסן ואנשי אבטחה אחרים זינקו לתוך ההמון והחלו להעביר קורבנות אל מעבר למחסום, שם הם נישאו אל מאחורי הקלעים לצורך טיפול חירום. מספר הקורבנות הכריע במהירות את התחנה הרפואית הרגילה של הבמה.

לא ברור כמה זמן עבר בין האזהרה הראשונה של ג'והנסן למפקד האבטחה שלו ועד לרגע בו ודר הפסיק את המוזיקה. ג'והנסן אמר שמדובר בחמש עשרה דקות תמימות. אחר התעקש שזה היה הרבה פחות. בכל מקרה, ודר קיבל את ההודעה מאוחר מדי. צוער משטרה בן עשרים ושש מהמבורג, גרמניה; גבר בן עשרים ושלוש מהולנד; שלושה שוודים (קרל-יוהן גוסטפסון, בן 20; פרדריק טורסון, בן 22 והנריק בונדיביר, בן 22) ושלושה דנים מתו כולם מחנק במקום. גבר תשיעי, אנטוני ג'יימס הארלי, בן 24 ממלבורן, אושפז עם חבלות בחזה והוצמד למכונת הנשמה מלאכותית, אך מת ב-5 ביולי. שלושה אנשים נוספים טופלו בבית חולים מקומי ועשרים וחמישה נוספים נפצעו באורח קל.

זמן קצר לאחר מכן, פרל ג'אם פרסמה הצהרה: "זה כל כך כואב.... אנחנו מחכים שמישהו יעיר אותנו ויגיד שזה היה פשוט סיוט נוראי. אין מילים להביע את ייסורינו ביחס להורים והאהובים של החיים היקרים הללו שאבדו. עדיין לא נאמר לנו מה התרחש בפועל, אבל זה נראה אקראי ומהיר להחריד. זה לא הגיוני. כשאתה מסכים לנגן בפסטיבל בסדר גודל ובמוניטין כאלו, אי אפשר לדמיין תרחיש כל כך קורע לב. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר, אבל אנחנו יודעים שזה כלום לעומת הצער של המשפחות והחברים של המעורבים. זה כל כך טרגי... אין מילים".

האם סליי סטון חצוף או רענן? תלוי איך מתרגמים... ב-30 ביוני בשנת 1973 יצא אלבום חדש לסליי ומשפחת סטון. שמו הוא FRESH. אז איך הפכה הלהקה האופטימית והרב-גזעית מוודסטוק לחבורה מסוכסכת ומסוכנת? מה באמת קרה בעימות שהוביל לעזיבת הבסיסט לארי גראהם? וכיצד מתוך טירוף, סמים ופרנויה נולד התקליט הזה ששינה את הפ'אנק?

תשכחו כל מה שאתם יודעים על להקות שנכנסות לאולפן ופשוט מקליטות תקליט. הסיפור של התקליט FRESH הוא אופרה כאוטית על התפרקות, גאונות צרופה ושדים אישיים שהתרוצצו חופשי במסדרונות אולפן ההקלטות. רק כמה שנים קודם לכן, סליי והפמילי סטון היו התגלמות החלום האוטופי של וודסטוק: להקה צבעונית, מלאת שמחת חיים, שהמנוניה האופטימיים כבשו את העולם. אבל אחרי יצירת המופת האפלה והמסוגרת שלהם, THERE'S A RIOT GOIN' ON, החגיגה נגמרה. האורות כבו והפרנויה השתלטה. הרוח הקהילתית שהפכה את הפמילי סטון לסמל התרסקה לרסיסים, והאווירה במעגל הפנימי של סליי סטון הפכה למסוכנת.

הנפגע הראשון והמשמעותי ביותר מהסערה היה הבסיסט לארי גראהם, האיש שהמציא למעשה את טכניקת הסלאפ בגיטרת הבס והיה העוגן הקצבי של הלהקה (כמו נותן הקול הנמוך בה גם מגרונו). המתחים בינו לבין סליי סטון הגיעו לנקודת פיצוץ, ולא רק בגלל חילוקי דעות מוזיקליים. המעגל הפנימי של סליי התמלא בטיפוסים מפוקפקים, והשמועות על איומים אלימים הפכו למציאות. על פי עדויות, אחד מאנשי שלומו של סליי האשים את גראהם בכך שהוא שכר מתנקש כדי להרוג את מנהיג הלהקה. העימות הפך פיזי ואלים, ועזיבתו של גראהם הייתה בלתי נמנעת. הוא הותיר אחריו חלל עצום, שאיים למוטט את כל המבנה המוזיקלי של הפמילי סטון.

זמן קצר לאחר מכן, גם המתופף המקורי גרג אריקו, המנוע הקצבי של הלהקה, החליט שנמאס לו. ההופעות שבוטלו ברגע האחרון, ההתנהגות הבלתי צפויה של סליי והשימוש הכבד בסמים גבו ממנו מחיר כבד מדי. עזיבתו פירקה סופית את חטיבת הקצב שהגדירה את הסאונד של הלהקה והותירה את סליי עם צל חיוור של הרכבו המקורי.

אל תוך הוואקום הזה נשאבו שני מוזיקאים חדשים ורעבים. לתפקיד הבסיסט, סליי בחר אישית בראסטי אלן, מוזיקאי מוכשר שהיה צריך להיכנס לנעליו הענקיות של גראהם. לתפקיד המתופף הגיע אנדי ניומארק הצעיר, שנזרק ישירות למים העמוקים. האודישן שלו הפך לאנקדוטה שמגדירה את שיטות העבודה של סליי באותה תקופה: סליי ביקש ממנו לשבת מאחורי התופים ולנגן מקצב פשוט, במשך שעות, בלי שום ליווי מוזיקלי אחר. זה היה מבחן אופי וסיבולת יותר מאשר אודישן, וניומארק עמד בו. הוא קיבל את הג'וב.

ההקלטות למה שעתיד היה להפוך לתקליט FRESH התקיימו באולפני RECORD PLANT בקליפורניה. המקום החדיש הפך במהרה למבצרו היצירתי של סליי, וגם למאורת ההוללות הפרטית שלו. הוא הסתגר באולפן והחל בתהליך הקלטה מייגע ואובססיבי, שהונע על ידי פרפקציוניזם חסר פשרות וכמויות גדולות של קוקאין. סליי בילה לילות כימים בבניית השירים - שכבה אחר שכבה, מקליט, מוחק, ומקליט שוב, כשהוא מנגן בעצמו ברוב הכלים.

חברי הלהקה הוותיקים שנותרו – החצוצרנית סינת'יה רובינסון, הסקסופוניסט ג'רי מרטיני ואחותו של סליי, רוז סטון – מצאו את עצמם בתפקיד חדש ומתסכל. רוח השיתוף של פעם נעלמה כליל. הם הפכו לנגני אולפן שממתינים להוראות מהמנהיג, שהיה כעת המאסטר הבלעדי של הסאונד, בונה ומפרק את היצירה שלו, לעיתים קרובות לגמרי לבדו.

ואז הגיע הרגע המדהים ביותר בהפקה. לאחר חודשים של עבודה מפרכת, סליי השלים גרסה מלאה של התקליט. קלטות המאסטר היו מוכנות למשלוח לחברת התקליטים. אלא שבצעד שהימם את כולם, מהמנהלים בחברת התקליטים EPIC ועד חברי הלהקה, סליי החליט שהוא לא אוהב את התוצאה, גנז את הפרויקט כולו והכריז שהוא מתחיל הכול מהתחלה. על פי טכנאי ההקלטה, טום פליי, סליי הקליט מחדש כתשעים אחוז מהחומר, כשהוא מנגן את רוב התפקידים בעצמו.

הוא לא סתם ליטש שירים קיימים, הוא פירק אותם לגורמים ובנה אותם מחדש. הוא רדף אחרי צליל מסוים, טהור ומדויק, שרק הוא שמע בראשו. אחת הסיבות לסאונד הייחודי של הגרסה הסופית הייתה השימוש החלוצי שלו במכונת תופים פרימיטיבית, MAESTRO RHYTHM KING MRK-2, שלעיתים שימשה כמקצב הדגמה ולעיתים אף נשארה במיקס הסופי, והעניקה לשירים תחושה רובוטית ומהפנטת.

הגרסה הסופית של FRESH, זו שאנחנו מכירים, הייתה התוצאה של אותו מרתון יצירה אינטנסיבי ובודד. הסאונד היה נקי, חד וישיר יותר מהצלילים העכורים של התקליט הקודם, אך הוא עדיין שמר על חספוס ועוצמה פנימית. קולות הליווי של הרכב LITTLE SISTER, שכלל את אחותו של סליי, וט סטיוארט, סיפקו קונטרפונקט מלא נשמה לעיבודים הפ'אנקיים והקשוחים, והזכירו את שורשי הגוספל של הלהקה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה הוא הכיוון החדש של סליי לשנת 1973, מגוון של סגנונות ועמדות מוזיקליות. במובן מסוים זה משלים את המעגל שעובר כל מוזיקאי פופ מצליח, ממנטליות מסחרית קפדנית ועד לבגרות מורכבת ויצירתית יותר (אך עדיין משתלמת מבחינה מסחרית). התקליטים המוקדמים של משפחת סטון היו יצירות פופ קלאסיות ושופעות לרוח; הם המליצו לנו בדחיפות לרקוד למוזיקה וגם לעמוד. והם אמרו שאנחנו יכולים לעשות את זה אם ננסה.

כשסילבסטר 'סליי' סטון הגיע לעיר להשמיע את המוזיקה שלו, אנשים השתגעו ממנה. אבל ככל שחייו הפכו מסובכים יותר, כך גם המוזיקה שלו. חזיונות החזקה, הטרדות הרחוב, המהומה האישית והציבורית ניצחו את האופטימיות הנצחית, לכאורה, של התקליטים המוקדמים והפיקו משהו חדש. האלבום המדהים הזה פותח בפנינו את הדלת הפרטית של סליי לעולם של רגשות מעורבים וכל כך אישיים. התקליט חדש וחצוף כאחד: זה מתמקד בבעיות מסוימות שלו תוך שהוא מרתק את המאזין ביסודיות בקסמי ההמראה של מקצבי החיים השחורים. זו ערמומיות. זו יצירת המופת של סליי".

סליי סטון הסביר בספרו: "התקליט הזה יצא בתחילת הקיץ. אם התקליט הקודם, THERE'S A RIOT GOING ON, היה אפל, האלבום הזה היה קל, כמעט מסנוור. התחלתי להרגיש עשיר, ולא רק בחשבון הבנק. זה היה במסגרת התודעה שלי. ההצלחה של RIOT הסבירה לי שאנשים היו שמחים להאזין למוסיקה שלי, שהם זכו לתגמול על זה, וזו הייתה ההרגשה העשירה ביותר שיכולתי לדמיין. ריצ'רד אבדון צילם את תמונת העטיפה. הייתי רגיל לעבוד עם סטיב פיילי, שהיה פשוט יותר והגיע מהר לקונספט הכללי. אבדון היה יותר אמנותי, יותר אירופאי, אבל אהבתי אותו ואת הדרך שבה עבד. לתמונה לבשתי תלבושת מעור ואבני חן, קפצתי באוויר ובעטתי החוצה רגל. הוא ידע שאני הולך לעשות את זה. זה לא היה כאילו הפתעתי אותו. זה היה הרעיון שלי, לראות כמה גבוה אני יכול לעלות מהקרקע - לא סופרמן או סופר-פליי אלא סופר ערמומי - והוא תפס את זה. הייתי צריך להתחיל קצת בריצה, ארבעה או חמישה צעדים. קפצתי כעשר פעמים. הפסקתי כי התעייפתי אבל עד אז הייתה לו את התמונה שהוא היה צריך".

כשב-30 ביוני 1971 יצא תקליט הסולו השני של סטיבן סטילס, איש לא שיער שזו יריית הפתיחה לאחת השנים האכזריות והקשות ביותר בקריירה של אחד המוזיקאים המצליחים בעולם. אחרי הפיצוץ הגדול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ותקליט בכורה מצליח, הוא היה בטוח שהוא על גג העולם. המציאות, לעומת זאת, עמדה להנחית עליו סדרת כאפות מצלצלות.

שנת 1971 התחילה עם רצון לשינוי. סטיבן סטילס, הגיטריסט והיוצר המחונן, הרגיש שהוא חייב לברוח מהרעש של לוס אנג'לס. אהמט ארטגון, הנשיא הכול יכול של חברת התקליטים אטלנטיק, זרק לו הצעה: "סע למיאמי". אולפני CRITERIA בפלורידה במשך הזמן הזה בית חם לאמנים רבים. סטילס הסכים לנסות.

הסצנה הבאה נראית כאילו נלקחה מסרט. פברואר 1971, השעה שתיים לפנות בוקר. שני טכנאי הקלטות מנומנמים יושבים באולפן ומתעסקים עם סלילי ההקלטה של ​​הופעה חיה עם הגיטריסט ג'וני וינטר. לפתע, הדלת נפתחת ובפתח עומד סטיבן סטילס בכבודו ובעצמו, גיטרה בידו, מבט נחוש בעיניו. הוא לא הודיע מראש שיגיע - אלא פשוט הגיע. הוא רצה לעשות מוזיקה כאן ועכשיו. עוד באותו הלילה, הוא הקליט גרסה אקוסטית ראשונית לשיר בשם RELAXING TOWN, שם אירוני למדי בהתחשב בסערה שעמדה להתחולל בחייו.

במשך החודשים הבאים נערכו מרתונים של סשנים שיצרו את אלבום הסולו השני שלו. רוב השירים היו אישיים עד כאב, ניסיון כמעט נואש לשפוך את כל מה שעל ליבו אל תוך המוזיקה. אבל נראה שהרגשות שלו לא תמיד היו עם כוס תה ועוגיה. חלק מהטקסטים היו מלאי ארס וזעם, מה שהותיר את המבקרים והקהל המומים. הם לא ציפו לכזו מנה ממנו.

למרות נבחרת חלומות של אורחים שניגנו בתקליט, כולל שמות כמו אריק קלפטון, ד"ר ג'ון, בילי פרסטון ונילס לופגרן הצעיר, כלי נשיפה עשירים ואוירה גוספלית בשרנית - התוצאה הסופית לא הצליחה לשחזר את הקסם וההתלהבות של תקליט הבכורה. זה נשמע נהדר על הנייר, אבל באותה תקופה, הציפיות ממנו היו בשמיים, והקהל הרגיש שהוא פשוט לא מספק את הסחורה.

המבקרים, איך לומר, לא ריחמו עליו. במגזין CIRCUS נכתב: "סטילס הוא מוסיקאי על. ויש לו המון חברים מפורסמים שהוא מנגן איתם. ויש לו עטיפה יפה לאלבום הזה. אבל כאמן הוא לא הולך קדימה. אני מצפה מאמנים בדרג שלו לבוא כל פעם עם משהו מפוצץ ראש. אבל באלבום הזה כל האקורדים והמילים נשמעים נדושים. למי יש כוח לשמוע מיליונר רוטן? יש משהו מאד ציני בסטילס. הוא הולך על בטוח וזה מה שגורם למוסיקה לדשדש".

אם זה לא הספיק, מגזין הרולינג סטון הגיש את מנת הרעל שלו: "מה שיש לנו כאן, חברים, הוא אלבום סוג ב' של אמן סוג ב' מוצק, שכל כך הרבה אנשים במעמד בינוני-נמוך מתעקשים להאמין שהוא למעשה סוג א', עד שנראה שהוא התחיל להאמין לזה בעצמו, כפי שמעידה מה שהייתה לו החוצפה להתמכר בשני אלבומים סוג ב' ברציפות. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתכוון להכחיש שסטיבן הביא לפחות שיר אחד יוצא דופן ללא עוררין. מה שאני כן אומר שהוא מסיבה כלשהי שאינה מובנת לי, שלושת האורות הפחותים בהרבה בקרוסבי ושות', הם כולם נחשבים לגאונים, מה שבבירור פשוט אינו נכון. בכל אופן, חברים, המילים של "סטילס 2" הן לסירוגין טריוויאליות, עם חשיבות עצמית באופן דוחה, ופוגעניות לחלוטין. המוזיקה חסרת ברק וההפקה של כל העסק כל כך רחוקה מלהיות משביעת רצון עד שקשה להתרשם כלל מכל זה. מלבד CHANGE PARTNERS שהוא הלהיט הנוכחי ו-MARIANNE יורשו הסביר, אין ולו מנגינה אחת לזכור במעורפל בכל האלבום. לרוב, סטיבן מסתפק פשוט בלשיר יחד עם האקורדים. התוספת של "כלי הנשיפה של ממפיס" (שלאורך כל האלבום נשמעים חלקלקים בנוסח לאס וגאס וקצת צורמניים) לעולם לא יכולים להקים לחיים מנגינה חלשה. מילות האלבום חושפות רבות על מי שכתב אותן: הן חושפות שסטיבן נגד גזענות ובעד איכות הסביבה. תתהו עד כמה בחור כמוהו באמת בעד איכות הסביבה, אם תיקחו בחשבון שהאדים שנפלטו ממפעל הוויניל שהדפיס את אלבומו כנראה לא הועילו במיוחד לאוויר ובוודאות הזיקו מאוד לציפורים בסביבת המפעל".

והביקורות הקטלניות היו רק ההתחלה. הצעד הבא היה לצאת למסע הופעות ענק ברחבי ארצות הברית ביולי 1971, מסע שכלל 52 הופעות. על הבמה ליוותה אותו להקה משובחת שכללה את המתופף דאלאס טיילור, הבסיסט פאזי סמואלס, הקלידן פול האריס, הגיטריסט סטיבן פרומהולץ וחטיבת כלי הנשיפה THE MEMPHIS HORNS. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו ככוכב יחיד, ונראה שהוא היה חסר מושג לגבי איך הקהל יקבל אותו.

ההלם הגיע כבר במופע הפתיחה בסיאטל. באולם העצום, שהכיל 15,000 מקומות, המתינו לו רק 3,000 צופים. סטילס, שעדיין ראה בעצמו סופרסטאר מהשורה הראשונה, היה המום לגמרי מהקהל הדליל. תגובתו המיידית הייתה לרוץ לבקבוק האלכוהול הקרוב ולהשתכר עד אובדן חושים. הפתיחה הצורמת הזו נתנה את הטון להמשך. ברוב ההופעות, הוא עלה לבמה שיכור לחלוטין ומזייף.

נקודת השפל המשפילה הגיעה בהופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. באופן אירוני, ההופעה עצמה הייתה מצוינת והקהל הגיב בהתלהבות. אבל עיתונאי הרוק החשובים של התקופה פשוט לא טרחו להגיע. למה? כי הם שמרו את הכוח ודיווחיהם לאירוע הגדול באמת שהתקיים שם מיד לאחר מכן: הקונצרט למען בנגלדש של ג'ורג' האריסון.

העלבון היה צורב במיוחד. הוא גם לא קיבל שום הזמנה מהאריסון להשתתף במופע ההיסטורי, אפילו לא קרדיט תודה על כך שתרם את כל מערכת הסאונד, התאורה ואת מנהל ההפקה שלו לקונצרט הזה למען בנגלדש. בערב המופע, סטילס המאוכזב והפגוע הגיע למקום, התיישב בחדר ההלבשה, רוקן בקבוק אחר בקבוק ונבח לכל עבר מרוב תסכול. הכוכב הגדול הרגיש קטן, שקוף ובעיקר, לבד.

ה-30 ביוני היה תאריך הולדתה של זמרת להקת הסופרימס, פלורנס באלארד. היא נולדה בשנת 1943 ומתה ב-22 בפברואר 1976. הנה על סיפורה העגום...

להקת הסופרימס ידעה הצלחה גדולה משנת 1964 ואחת משלוש הזמרות בה, פלורנס באלארד, חשבה כי הנה הגיע זמנה לתהילה, אך שלוש שנים לאחר מכן, באביב 1967, התקיימה פגישה באחוזתו בדטרויט של מנהל חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, כדי לדון בעתיד הסופרימס. ברי דיבר בפתיחות על רצונו להפוך את חברת הלהקה, דיאנה רוס, לכוכבת הבולטת ושתי האחרות הסכימו בחוסר רצון. באלארד הבהירה לכל שהיא לא תגרום צרות נוספות ושבסך הכל היא רוצה להישאר בלהקה.

אבל לא עבר זמן רב עד שהמציאות של מה שקורה החלה להשפיע עליה. פעמיים באותו אביב היא החמיצה הופעות בגלל "מחלה", ואילצה את דיאנה רוס ומארי וילסון להופיע כצמד. ואז, ב-30 באפריל 1967, כאשר הסופרימס עמדו שוב להופיע, באלארד הייתה חולה שוב, הפעם עם שפעת. הסופרימס העיפו אותה מהלהקה ובמקומה נכנסה סינדי בירדסונג, שאף דמתה פיזית לבאלארד.

גורדי בספרו האוטוביוגרפי: "פלורנס שתתה המון ואיחרה להופעות ולראיונות. היא גם נעדרה מחזרות וזה הכביד עלינו. כולם ידעו מה דעתי בנוגע לשתייה ולסמים. תמיד טענתי שיותר קל להתרחק מזה מאשר לצאת מזה. עד שהבנתי שאין מנוס אלא להוציא אותה מהלהקה". לתקשורת דיווחה חברת מוטאון שבאלארד פרשה בגלל תשישות מהופעות.

גורדי: "עשינו כך כי אלכוהוליזם בשנות השישים טופל בתקשורת באופן שונה מהיום. בזמנו זה היה דבר ששומרים בסוד". הלהקה החלה להיקרא מעתה "דיאנה רוס והסופרימס".

ב-26 ביולי 1967 נערכה פגישה בין באלארד וסגן נשיא מוטאון, מייק רוסקינד. שם נאמר לה שהיא כבר לא בסופרימס יותר. למרות שהוצעה לה הארכת חוזה, היא סירבה ובמקום זאת היא הסכימה לתשלום של 2,500 דולר בשנה למשך שש שנים - סך הכל 15,000 דולר עבור תרומותיה לסופרימס. בתמורה, נאסר עליה להזדהות כחברה לשעבר בסופרימס או לקבל תמלוגים נוספים ממוטאון. היא עזבה את הפגישה בדמעות ומיהרה לשכור עורך דין שהצליח לארגן לה פיצויים גבוהים יותר מהחברה, כשהאיסורים נותרו ובנוסף נאסר עליה להפעיל תביעה אזרחית נגד מוטאון או מישהי מהסופרימס.

היא נכנסה לדיכאון עמוק, תקופה שבמהלכה היא ישבה בביתה וסירבה אפילו להאזין למוסיקה. העולם קרס סביבה; החלום שהיא חלמה מאז ילדותה עכשיו נארז כפנטזיה של מישהו אחר. היא הייתה מרירה. למרות זאת, לא משנה כמה ניסו המראיינים, הם לא יכלו להוציא מילה רעה אחת על מוטאון מהפה שלה, וגם לא כל פרט עסיסי של יציאתה מהסופרימס. האסטרטגיה שלה הייתה לדבר על העתיד ולהשתמש בזה כדי להדוף שאלות על העבר, שתשובה עליהן תסבך אותה משפטית.

באלארד ניסתה לצאת לקריירת סולו אך לא הצליחה להתרומם ובשנת 1971 תבעה את מוטאון בסך תשעה מיליון דולר, בטענה שגורדי חתר תחתיה כשחתמה לחברה אחרת וגרם לה לאבד שם כספים, אך התיק נסגר בבית המשפט והותיר אותה מרוששת. נישואיה קרסו והותירו אותה להתמודד לבדה עם שלושה ילדים לפרנס.

השתייה שלה החריפה והפעם לוותה בעלייה מדאיגה במשקל. הצלחתה של דיאנה רוס כסולנית הביאה להתעניינות מחודשת בסופרימס אך התמלוגים לא הגיעו לקפה של באלארד, שבריאותה כבר הייתה רופפת מאוד. היא חיה כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה כאב, נפשי ופיזי, שהיא הייתה חלשה ובמצב נפשי שביר. היא נשדדה ברחוב כמה פעמים, מה שהפך אותה לפרנואידית. לא הועיל כשהיא החליקה על מדרכה קפואה ושברה את הקרסול שלה. היא קיבלה מרשם למשככי כאבים, אותם שילבה בצורה מסוכנת עם אלכוהול.

משקלה עמד על למעלה ממאתיים ק"ג והיא נותרה לשבת אומללה בביתה, שותה כוס אחר כוס של וודקה ומקשיבה לתקליטים הישנים בהם שרה וליבה נחמץ. בתחילת 1975 היא כבר איבדה את דעתה. למי שהסכים להקשיב לה היא טוותה תיאוריות קונספירציה, שחברת מוטאון שטפה לה את המוח עם אלכוהול ושלטה בה. ברי גורדי חשש שהיא תחשוף את הפרסום הרע ושילם לה דמי שתיקה בסתר. בתחילת 1976 היא לא חשה בטוב אך סירבה לטפל בעצמה, עד שב-21 בפברואר היא אושפזה בבית חולים במישיגן, לאחר שחשה כאבים עזים ובקהות גפיים. שם היא מלמלה בקושי, "אני חייבת לצאת מפה כדי לטפל בילדיי".

הרופאים עמלו במשך כל הלילה, אך קריש דם בעורק הכלילי לא הותיר סיכוי. באלארד בת ה-32 מתה למחרת בבוקר. מאוחר יותר אישר חוקר מקרי המוות כי היא בלעה כמות 'לא מוגדרת' של כדורי תזונה ואלכוהול.

מותה של "בלונדי" באלארד גרם לעצב גדול במוטאון. למרות זאת, ברי גורדי לא הגיע להלוויה אבל התעקש לשלם עבור הטקס, שטופל על ידי מוטאון כהזדמנות לטהר, או לפחות לגזור, רגשות אשם ישנים על ידי הוצאת הרבה כסף על אישה שגורדי ביקש להתנתק ממנה כשהיא ביקשה ממנו כמה דולרים. אחרי הכל, חברת מוטאון הייתה ביזנס ענק שדרש מהקולות הכישרוניים בו רק לשיר – ולא לזמר דברים לא נעימים.

הטקס בכנסייה תוכנן בקפידה כמו מופע של הסופרימס בלאס וגאס; פרחים היו בכל מקום, עם זרים גדולים וסידורי פרחים עטופים בהודעות פרידה. זו תהיה אולי ההלוויה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בדטרויט, אשר בוודאי הייתה מעלה גיחוך מהמנוחה, מכיוון שכל כך מעטים רצו להכיר אותה בשנותיה הרעות. באותו יום, הכנסייה הייתה מלאה ב-2,500 אנשים, שרבים מהם הגיעו עם מצלמות כדי ללכוד הגעת ידוענים. זה היה קרקס. כל לימוזינה שעצרה גרמה עוד כאב ראש לשוטרים שביקשו לשמור על הסדר.

כשדיאנה רוס יצאה מהלימוזינה שלה, בחליפה שחורה ומכובדת, קריאות עידוד מהולות בשריקות בוז וקריאות "מקווים שאת שמחה עכשיו, דיאנה, כי עשית את זה לפלו!". מוגנת על ידי שני שומרי ראש, היא הוכנסה פנימה בהדרת כבוד, שגרמה לאמנים אחרים להחמיץ פנים בתחושה שגם ביום מוות של כזה היא הייתה חייבת לגנוב את אור הזרקורים.

רבים בקהל המשיכו לצעוק ולצעוק והכומר ביקש להשתיקם מתוך כבוד למתה בזמן שהוא מסר את ההספד, ואמר שזו "החזרה הביתה של פלו". כאשר ההספד הסתיים, רבים בכנסייה רצו לעזוב אבל דיאנה רוס קמה והתקדמה, לקחה מיקרופון וקראה למרי וילסון, שהתייפחה במושב שלה ולא ציפתה להגיד משהו. וילסון קמה ועמדה ליד הארון. בהמשך היא תספר שרתחה על דיאנה שגררה אותה לדבר.

הטקס הסתיים בנגינה של נגן העוגב ובשירת מקהלה. הארון של באלארד הוצא למכונית המתים. סידורי הפרחים הושלכו לתוך הקהל כמו בשר לתוך בריכת כרישים, כדי להרחיק אותו. הקבורה הייתה בבית הקברות של פארק הזיכרון בדטרויט, הרחק מהאספסוף והתקשורת. רק כתריסר אבלים עשו את הדרך לשם כשהארון הורד לאדמה. דיאנה רוס לא נראתה בסביבה.

מארי וילסון תכתוב בהמשך: "היינו שני האנשים היחידים שחלקו את הרגעים הגדולים ביותר של פלו. מסיבה זו בלבד, דיאנה הייתה צריכה להיות שם. אני הייתי". מרי זרקה פרח על הארון כשירד לתוך האדמה. נדיבותו של ברי גורדי נעצרה באתר הקבורה וכל מה שמשפחתה של באלארד יכלה להרשות לעצמה זו מצבת לוח מתכת שטוח חלק רקום בפרחים וחרוט בו "פלורנס גלנדה צ'פמן, אישה ואמא".

לאלמן שלה נשאר נכס אחד לוהט - כתב היד שבאלארד עבדה בו על ספר חייה, שהוא עכשיו ניסה להציע למו"לים, נכשל ונשאר רק למכור אותו, תמורת 10,000 דולר של דמי שתיקה, לחברת מוטאון. בערוב ימיו אמר: "מוטאון הרגה את אשתי והתשלום להלווייתה היה רק אקט של פרסום עסקי".

הצילצול הוא בשביל המורה - והמורה היא אליס קופר! ב-30 ביוני בשנת 1972 יצא התקליט המצליח של להקת אליס קופר, SCHOOL'S OUT. עד צאתו נחשבה להקת אליס קופר (כן... זו הייתה פעם להקה שלמה ולא רק מותג של איש אחד) כלהקה מוזרה.

זה לא היה קל לחברי להקת אליס קופר להגיע לפסגה. במשך כמה שנים החברים יצרו מוסיקה אך ספגו בעיקר ביקורות שליליות, מכירות איומות ולמעשה נאלצו לחיות מהיד לפה. הופעתם הייתה תיאטרלית אך רבים ראו בה בעיקר מוזרות ותו לא. באחת מהופעות הלהקה, בתחילת דרכה, בפסטיבל בטורונטו בשנת 1969, זרק מנהל הלהקה לעבר הזמר, וינסנט פורנייה, תרנגולת. פורנייה לא חשב פעמים והשליך אותה אל הקהל. הוא לא ידע שתרנגולות לא מסוגלות לעוף. החיה המסכנה הוחזרה אל הבמה בחתיכות נפרדות מקהל משולהב מדי. הדבר הוביל לפרסום נרחב בנושא ולאיסור של הורים לאפשר לילדיהם לראות הופעות של אליס קופר. הקהל הצעיר החל להתמגנט. זה נהיה מעניין.

המפיק שהפך כאוס לזהב

המפנה הגיע כשהלהקה פגשה בחור בן 21 שטען כי הוא מפיק. אותו בחור היה בוב אזרין הקנדי ובהוראתו הפסיקה הלהקה להופיע ועברה להתגורר בחווה מחוץ לדטרויט, שם עברה שינוי מהותי. חבריה החלו להתאמן כל יום במשך 12 שעות על כישורי הנגינה שלהם ומשמעת הברזל ההיא השתלמה להם ובגדול. מבקרי המוזיקה הבחינו בשינוי והכתירו את הלהקה כדבר הגדול הבא. אזרין רקח אז את הרעיון להביא לאולפן מקהלת ילדים שתשיר בשיר הנושא. זו לא הפעם האחרונה בה ישלוף גימיק זה. בשנת 1979 הוא יביא מקהלת ילדים אחרת, הפעם לתקליט 'החומה' של פינק פלויד. ונחשו מה? גם הפעם זה נועד לשיר נגד בית ספר.

בכל אופן, וינסנט פורנייה (המוכר, כאמור, כאליס קופר) טען בזמנו שבוב אזרין הוא הג'ורג' מרטין של להקתו. עד להגעתו של אזרין הייתה להקת אליס קופר להקה פסיכדלית יותר, שהתגלתה אי שם בסוף שנות השישים על ידי לא אחר מאשר פרנק זאפה. אזרין הפך את אליס קופר למכונת מוזיקה משומנת ותיאטרלית.

האלבום SCHOOL'S OUT נחשב בעיני רבים לאלבום קונספט. המוזיקה שבאלבום הושפעה מהסרטים הישנים שהוקרנו אז בטלוויזיה האמריקנית. אליס קופר טען באופן מפתיע שהלהקה הושפעה בתקופה ההיא עמוקות מ'סיפור הפרברים', למרות שהרבה חשבו כי החברים הושפעו מ'התפוז המכני' של קובריק. השיר GUTTER CATS VS THE JETS הוא מחווה של אליס קופר ל'סיפור הפרברים' והנושא שחוזר באלבום הזה הוא אורח החיים של כנופיות הרחוב.

הרגעים המאושרים ביותר בעולם

האלבום הזה הוקלט בתקופה בה חברי הלהקה הרגישו הכי טוב יחדיו והוא גם הראשון בו עשתה הלהקה שימוש בתזמורת שלמה בהקלטותיה. מה גם שהאלבום הזה היווה את סלילת הדרך לאלבום הבא והמעולה של אליס קופר, שנקרא MILLION DOLLAR BABIES.

כשהלהקה הגיעה לכתיבת שיר הנושא הידוע של האלבום, חבריה שאלו את עצמם מהם שני הרגעים הכי מהנים שהיו בחייהם. אחד הרגעים היה בוקר של חג המולד בו נפתחות כל המתנות. רגע אחר היה היום האחרון ללימודים והיציאה לחופשת החג. אלו הם הרגעים שהונצחו בשיר הנושא. וזה מה שהפך אותו לשיר שנוצר מכל הלב. וכמובן שזה גם עזר לו להפוך ללהיט, שהגיע באוגוסט 1972 למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר במשך שלושה שבועות.

הנה הביקורת בזמנו מעיתון עולם הקולנוע: "כיצד נתייחס לאלים קופר? הנקבל אותו ברצינות? - תקליטו האחרון מוכיח כי זו הדרך היחידה לקבל אותו. זהו ללא ספק אחד מתקליטי הרוק האורגינאלים של השנה. כל דבר בתקליט, כולל העטיפה המקושקשת הינם מיוחדים. כל אחד מהקטעים הינו שלמות בפני עצמה. אליס קופר מוכיח כאן כי הינו אחד ההרפתקנים ואחד מן הכוחות החשובים ביותר במוסיקה האמריקאית בימינו. הצד הראשון של התקליט ממשיך בגישה הפראנואידית שפרסמה את אליס קופר, כמו למשל ב'הלימודים הסתיימו' שהוא קטע רוק'נ'רול יוצא מן הכלל ו'הצליל של לוני' הבא אחריו, שהינו אחד מההצהרות הגדולות של תרבות הסמים בת זמננו. צד שני מכיל שני קטעים פרועים המחזירים אותנו בדומה ל'הלימודים הסתיימו' - לימי בית הספר! הכוונה לשירים: 'חיה חברתית' ו'אלמה מאטר'. כאן מזניח אליס לחלוטין את הסנטימנטליות וקולו נשמע חזק ותוקפני במיוחד. עם זאת הנעימות עדיין ליריות וערבות. שני צדי התקליט מסתיימים בקטעי מוסיקה מוזרים, חצוצרות רועשות המזכירות צלילי מערבונים דמיוניים הממתנים מעט את טון התקליט כולו. אך ביחד עם הצלילים שקדמו להם יוצרים הסיומים גישה מוסיקלית חדשה".

ב-30 ביוני בשנת 1993 הופיעה להקת מטאליקה, בפעם הראשונה, בפארק הירקון בתל אביב.

עד 1993, מטאליקה כבר לא הייתה רק להקה אלא מפלצת רוק. ארבעת הפרשים - ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט וג'ייסון ניוסטד - רכבו מחוץ לסצנת הת'ראש הנישתית כדי לכבוש את העולם, והגעתם לתל אביב לא הייתה רק עוד עצירה בסיבוב הופעות. זו הייתה הגעתו של טיטאן תרבותי לשערינו.

שלטונו של האלבום השחור

המסע לתל אביב החל שנתיים קודם לכן עם יציאת אלבומם החמישי, הנושא את שמו. האלבום משנת 1991, שנודע בכינויו "האלבום השחור", היווה שינוי משמעותי. האלבום, שהופק על ידי בוב רוק, שייף את הקצוות המשוננים והמורכבים של עברם כת'ראש מטאל לטובת סאונד הארד-רוק גרובי, ישיר ועוצמתי יותר. התוצאה הייתה שיא מסחרי חסר תקדים עם להיטים שהפכו להמנונים עולמיים, שהקפיצו את הלהקה לצמרת.

הצלחה זו זירזה את אחת מתקופות סיבובי ההופעות המפרכות והרחבות ביותר בהיסטוריה של הרוק. בין השנים 1991 ל-1993, הלהקה הייתה מכונת סיבובי הופעות בלתי פוסקת, מקיפה את העולם מספר פעמים. סיבוב ההופעות NOWHERE ELSE TO ROAM, שנערך מינואר עד יולי 1993, היה השלב האחרון והמנצח במחזור הופעות האלבום השחור. שם סיבוב ההופעות עצמו רמז על להקה שכבר כבשה את העולם הידוע וכעת מחפשת טריטוריות חדשות להנחת דגלה. בעוד שהמסלול כלל ערי בירה רוקיות אירופאיות מבוססות כמו וינה ואתונה, היא בלטה גם בזכות כניסתה של מטאליקה לשווקים פחות מתויירים עם עצירות באיסטנבול, ג'קרטה, ובעיקר בתל אביב. מטאליקה שרטטה מחדש באופן פעיל את מפת ההבי-מטאל העולמית.

מבנה ההופעות בסיבוב ההופעות הזה היה שונה. לא הייתה להקת חימום על הבמה ומטאליקה העניקה סט ארוך ומרשים (ואיזה סאונד!). עבור שוק כמו שלנו, שלא היה רגיל למופעי רוק בינלאומיים בסדר גודל כזה, זה לא היה רק קונצרט; זה היה ה-קונצרט.

להקה בצומת דרכים

מתחת לפני השטח של הניצחון העולמי הזה, הלהקה ניהלה לחצים פנימיים עצומים. מחזור ההקלטות וסיבובי ההופעות הבלתי פוסק החל לגבות את מחירו. חברי הלהקה לא היו בטוחים אם הם יוכלו להמשיך כך. גם הפרופיל הציבורי שלהם השתנה. הם כבר לא היו רק מוזיקאים; הם היו דמויות תקשורתיות מרכזיות.  

"רעידת האדמה" בפארק הירקון

האווירה הייתה מחשמלת מההתחלה. פארק הירקון היה מלא בקהל שכבר ידע מה הוא הולך לקבל - אך עדיין לא שיער עד כמה. ההופעה שבאה לאחר מכן תוארה ללא ספק כאחת ההופעות הגדולות והטובות ביותר שנערכו אי פעם בישראל. האנרגיה של הקהל הייתה כה גדולה, עם מעגלי פוגו ענקיים ושאגות שביעות רצון, עד שדיווחים למחרת ציינו כי כ-150 משתתפים נזקקו לטיפול רפואי במהלך ואחרי המופע.  

זו לא הייתה רק מוזיקה; זו הייתה קתרזיס. העיתונות המקומית הביאה כותרות שצעקו, "מטאליקה קרעה את הפארק". הלהקה, שהייתה רגילה לקהל רב, הייתה, על פי הדיווחים, המומה מקבלת הפנים החמה של הקהל הישראלי ומאהבתם אותה. המופע היה מרתון של צליל וזעם, הופעה צפופה ועוצמתית שנמשכה שעתיים וארבעים וחמש דקות. חברי הלהקה, בשיא כוחם הפיזי והמוזיקלי, סיפקו אנרגיה בלתי פוסקת. הם רצו על פני הבמה בטירוף ונתנו את כל כולם כאילו זו הייתה הופעתם האחרונה עלי אדמות, עם הפקה אדירה של סאונד, תאורה, פירוטכניקה ולהבות מרשימים.

ג'יימס הטפילד היה סולן המטאל המושלם, נגינת הקצב האגרסיבית שלו בגיטרה והקול והנוכחות שלו שלטו על הבמה. לארס אולריך, למרות שפישט במודע את סגנון התיפוף שלו לעידן האלבום השחור, נותר מערבולת של אנרגיה משתלחת מאחורי התופים שלו. ג'ייסון ניוסטד סיפק בסיס בס רועם וקולות רקע עוצמתיים, נוכחות קבועה ומרגשת. קירק האמט, בינתיים, שחרר את סולואי הגיטרה שהפכו לחלק בלתי נפרד מסאונד הלהקה.

פתיחת המופע הייתה החלטה אסטרטגית מכרעת. במקום להוביל עם הלהיט הענק הנוכחי שלהם ENTER SANDMAN, הלהקה פצחה עם CREEPING DEATH. זה היה איתות רב עוצמה למעריצים מהדור הישן בקהל, הבטחה מיידית שמטאליקה לא נטשה את שורשיה. צעד זה היה גורם מרכזי בריפוי הקרעים עם המעריצים שחשו "נבגדים" על ידי הצליל המסחרי יותר של האלבום השחור. משם, רשימת השירים הייתה שזורה בצורה מופתית בין תקופות. איש החול נכנס בהדרן.

כן, מטאליקה עקפה ובענק את גאנס אנד רוזס שגם הופיעה פה. איך אומרים זאת? הם השאירו להם אבק!

להקת קווין משחקת את המשחק! ב-30 ביוני בשנת 1980 יצא תקליטה השמיני של המלכה הגדולה, שנקרא THE GAME. היה זה סוף עידן ושחר של שחר חדש. קווין, הלהקה שכבשה את העולם בשנות השבעים, מצאה את עצמה על פרשת דרכים. אחרי מסע הופעות עולמי מתיש ואלבום הופעה חיה כפול, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. היעד: מינכן, גרמניה. התוצאה: מהפך מוזיקלי שיגדיר מחדש את הצליל שלהם ויזניק אותם אל פסגת שנות השמונים.

וכך מתחיל עמוד חדש בסיפור המלכה של שנות השמונים - וגם עם התחלה טובה! תקליט זה הוא בקלות אחד ההישגים הטובים יותר של הלהקה באותו עשור. השינויים ניכרים כבר מההתחלה - במובן המילולי, כלומר: מבט חטוף אחד על עטיפת האלבום מראה שזו כבר לא המלכה הזוהרת והאופראית של פעם. נכון, פרדי עדיין לא מתהדר בה בשפם המסחרי שלו, אבל לפחות השיער נחתך קצר, וגם החבר'ה האחרים נראים מעודכנים בגל החדש.

זה משחק עם צליל חדש

לחברי קהל המעריצים השמרני והאדוק יותר של קווין הייתה סיבה טובה להזדעזע מחלק גדול ממה שהם פגשו ב-THE GAME. במקום ההצהרה "ללא סינטיסייזרים" שהייתה סממן קבוע ואמין על עטיפות התקליטים של הלהקה, הגיעה הודאה ברורה על הכללתו של סינטיסייזר ה-OBERHEIM OB-X. הסינטיסייזר הפוליפוני האנלוגי יצא לשוק בשנת 1979 וכבר מצא את דרכו לאלבומים מגוונים בתעשיה וגם עתיד היה להשתלט על הפלטה המוזיקלית של פסקול הלהקה לסרט פלאש גורדון. קווין היו כל כך לא מתנצלים על המפנה הטכנולוגי שלהם, עד שה-OB-X היה הדבר הראשון שמאזיני THE GAME שמעו עם הנחת המחט על הויניל.

בקושי הספיק הדיו להתייבש על עטיפת אלבום ההופעה הכפול שלהם, LIVE KILLERS וחברי להקת קווין כבר מצאו את עצמם שוב באולפן. הימים היו ימי תחילת יוני, וזמן קצר לאחר שחזרו מיפן, שם סיימו את סיבוב הופעות מפרך של התקליט JAZZ, כשהם נחתו במקום חדש ולא מוכר: אולפני MUSICLAND במינכן. זה לא סתם עוד אולפן, אלא המקדש של מפיק-העל האיטלקי ג'ורג'יו מורודר, האיש שהמציא את הסאונד של מלכת הדיסקו, דונה סאמר, ויצר בו את המנוני הענק שלה LOVE TO LOVE YOU BABY ו-I FEL LOVE. המקום, ששכן במרתף אפלולי של בית מלון, היה מגנט לאמני הרוק הגדולים ביותר. לד זפלין הקליטו שם, גם דיפ פרפל והרולינג סטונס ואי.אל.או - ועכשיו הגיעה תורה של קווין. אבל קווין לא הגיעה למינכן עם תוכנית מגירה. החברים היו מותשים. הם באו לגרמניה כדי לנשום, להתאוורר, להיות ביחד בלי לחץ. אף שיר עוד לא נכתב, ושום הפקת תקליט חדש לא עמדה על הפרק.

צילום העטיפה סימן שינוי נוסף, גם אם העוקבים השמרנים ביותר של קווין אולי לא הבינו מה המראה החדש של פרדי מרקיורי חשף לגבי התלהבותו מבגדי עור, אז הייתה ההשפעה הברורה של כל הלילות שהלהקה בילתה במקום שרוג'ר טיילור כינה "הדיסקוטק הלוהט ביותר בעולם". כשהם מנצלים עד תום את זמנם כגולים ממס, קווין הפכו למבקרים קבועים ב-SUGAR SHACK, מועדון לוהט במינכן לא רחוק מאולפני MUSICLAND, שם החלו להקליט את התקליט הזה ביוני 1979.

טיילור, שלא היה מרוצה מחלק גדול ממה שקרה בתקליט האולפני הקודם, JAZZ, נשמע נרגש מההזדמנויות שנוצרו על ידי הכיוונים החדשים, כמו גם מהמשימה של טכנאי ההקלטה, ריינהולד מאק, "לגרום לנו להישמע שוב כמו להקה".

"בדיוק עבדתי בלוס אנג'לס עם גארי מור", סיפר מאק, "יום אחד פגשתי את ג'ורג'יו מורודר שאמר שקווין נמצאת במינכן. אתה חייב ללכת לשם! אבל כשהגעתי, מצאתי רק הרים של ציוד". פיטר הינס, המנהל הטכני של הלהקה, הסביר למפיק הנבוך שמסיבות מס, חברי הלהקה חייבים להישאר מחוץ לבריטניה. מאק, איש מעשה, לא חיכה. הוא הציע להינס להרכיב את כלי הנגינה, רק למקרה שיתחשק להם לנגן. זמן קצר לאחר מכן, באופן ספונטני לחלוטין, נולד השיר הראשון על דבר קטן מטורף שנקרא אהבה.

אבל הכימיה לא הייתה מיידית. קווין, שהיו רגילים לשיטות עבודה קפדניות משלהם, פגשו במאק מישהו שעומד מולם. "היו לנו שיטות משלנו", הסביר בריאן מאי, "מאק פוצץ את כל זה מיד, כי היו לו שיטות משלו". "אחת החוזקות שלי היא שאני עובד מהר מאוד", הסביר מאק, "וקווין עובדים לאט מאוד. השיטה החדשה עבדה". אך האנרגיה היצירתית לא העלימה את המתחים. "עברנו תקופה רעה במינכן", הודה בריאן מאי, "נאבקנו במרירות זה בזה. כולם ניסינו לעזוב את הלהקה יותר מפעם אחת. אבל אז היינו חוזרים לרעיון שהלהקה גדולה יותר מכל אחד מאיתנו".

פרדי מרקיורי בעקבות ברישניקוב

לאחר שהזמרת קייט בוש סירבה להופיע בערב גאלה של הבלט המלכותי, מנהל בחברת התקליטים EMI וחבר קרוב של פרדי, סר ג'וזף לוקווד, הציע שסולן קווין יתפוס את מקומה. "הכרתי בלט רק מהטלוויזיה", אמר פרדי, "אבל הפכתי מוקסם מזה". עם שבועיים בלבד של חזרות, פרדי התמסר למשימה. "היינו צריכים לרסן אותו כדי שלא יפגע בעצמו", העיד הרקדן דרק דין.

ב-7 באוקטובר 1979, על במת הקולוסיאום בלונדון, נישא על ידי שלושה רקדנים, פרדי ביצע גרסה אינסטרומנטלית ל-BOHEMIAN RHAPSODY והלהיט החדש שלו, CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE, מול קהל המום. רוג'ר טיילור, שישב בקהל, נזכר בחוויה הבלתי נשכחת: "היה רק ​​אדם אחד בעולם שיכול היה לעשות זאת". באותו ערב גורלי, פגש פרדי את פיטר פריסטון, שהיה אחראי על התלבושות. שבועיים לאחר מכן, פיטר קיבל טלפון מהנהלת קווין. הוא הפך לעוזרו אישי של פרדי ואיש סודו לשתים עשרה השנים הבאות, עד יומו האחרון של הזמר.

בחזרה לגרמניה, בחזרה למשרד

בפברואר 1980, קווין חזרו למינכן ולזרועותיו של מאק. הלהקה הייתה פרודוקטיבית מתמיד, למרות הסחות הדעת של חיי הלילה התוססים של העיר. בעוד פרדי חרש את מועדוני הלהט"ב, שאר החברים בילו במועדון ה-SUGAR SHACK, שלעיתים קרבות שימש להם כ"משרד". מערכת הסאונד האימתנית של המועדון הממה אותם. "כל דבר עם קצת גרוב ומרווח נשמע טוב שם", הסביר בריאן מאי. "אחרי זה הפכנו אובססיביים להשאיר מרווח במוזיקה שלנו". שיר אחד במיוחד, שנכתב על ידי הבסיסט השקט ג'ון דיקון, עבר את מבחן המועדון בהצטיינות יתרה. קראו לו ANOTHER ONE BITES THE DUST.

רולינג סטון סוקל באבנים!

בעיתון 'רולינג סטון' פרסם סטיב פונד, ב-19 בספטמבר 1980, את ביקורתו הארסית מאד על תקליט זה: "עם תקליטון אחד שיצא, כמה חודשים לפני תקליט זה, בישרה קווין כי היא זונחת את הרוק הנוצץ שלה לטובת רוק אנד רול בסיסי. אולי הגיעו למסקנה בלהקה הזו כי היא במבוי סתום וכי הגיע הרגע לזרוק את הבומבסטיות השחצנית והפוגענית שלה, שהפכה אלבומים כמו NEWS OF THE WORLD ו- JAZZ לאלבומים קרים. או שמא הוחלט שם ללכת על דרך חדשה כדי להתרענן.

מה שבטוח, זה נחמד להקשיב לקווין שרה שירים ולא המנונים. אבל זה עדיין לא אומר שהלהקה הזו מסוגלת לנגן באופן משכנע את הדבר החדש הזה. השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE נשמע קפוא מדי. כך גם עם שאר שירי הרוק פה. זה עצוב אבל נכון - קווין נשמעת בנינוחות דווקא בקטעים כמו 'רפסודיה בוהמית' או הסחרור של 'מירוץ אופניים'. אבל הקטע הפ'אנקי או הרוקאבילי החדש הזה לא מתאים לה, למרות שחבריה יודעים כיצד זה נשמע - הם לא מסוגלים בעצמם להביא את הרגש לתוך זה.

התקליט החדש הזה של קווין פחות מבחיל מקודמיו, שהכילו המנונים שנשמעים כדברים שמתאימים גם למצעדי נאצים. העתיד לא נראה מזהיר ללהקה הזו. לא משנה כמה שחברי הלהקה ינסו להסתיר את זה - הם נשארו אגו מניאקים לא קטנים. כנראה שלהקת קווין מתה באופן סופי".

פרדי מרקיורי סיפר בזמנו: "את השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE כתבתי כשהשתעשעתי בגיטרה. גם ניגנתי את זה בהקלטה, כשבריאן סיפק את הגיטרה החשמלית. הידע שלי באקורדים בגיטרה מוגבל ביותר. אני רק לומד את זה ומקווה לדעת לנגן טוב יותר בעתיד. השיר הזה הוא לא יצירה טיפוסית שלי, אבל זה בגלל שאין דבר טיפוסי ביצירה שלי.

השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST הוא להיט ריקודי, אבל זה לא אומר שמעכשיו נעשה דברים דומים לזה. אנחנו אוהבים להתנסות ואני למדתי הרבה מהמוסיקה השחורה שהקשבתי לה לאחרונה. מאנשים כמו מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר וארית'ה פרנקלין".

הנה כמה פרטי טריוויה שאספתי בשבילכם:

1. את השיר PLAY THE GAME, שפותח את התקליט, כתב פרדי על בן זוגו, טוני באסטין, לאחר שהשניים נפרדו. התקליטון עם השיר הזה הציג לראשונה בפני הקהל הרחב את דמותו החדשה של פרדי - עם שפם. מעריצים רבים לא אהבו את השפם הזה ונהגו אז לזרוק לבמה סכיני גילוח, כדי לרמוז לו להפסיק עם זה.

2. בשיר DRAGON ATTACK מוזכר שמו של 'מאק', שהיה טכנאי ההקלטה בתקליט הזה. לפני כן עבד מאק גם עם אי.אל.או.

3. את השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST רקח בסיסט הלהקה, ג'ון דיקון, בהשפעת השיר GOOD TIMES של להקת CHIC. דיקון ניגן בשיר הזה כלים נוספים לצד הבס, כמו צליל הפסנתר (שנשמע פה במהופך), גיטרה חשמלית ועוד. המתופף רוג'ר טיילור ניגן תפקידים קצרים בתופים, שחוברו באופן אולפני כ- LOOP. טיילור לא אהב בתחילה את השיר הזה, עד שהבין כי לקהל יש דרישה רבה לו. באופן מפתיע, דווקא בשיר הזה אין צלילים של סינטיסייזרים.

בתחילה סירבו חברי קווין לשחרר את השיר כתקליטון, אך ביקור של מייקל ג'קסון מאחורי הקלעים, באחת מהופעות הלהקה, שכנע את חבריה כי כדאי מאד שזה ישוחרר בפורמט הקטן ההוא. התקליטון הזה הפך לרב מכר היסטרי - מה שלא קרה עם השיר SAVE ME, שחותם את התקליט אך לא הצליח כתקליטון ועורר פאניקה קלה בקרב הלהקה וחברת התקליטים כשראו כי כך.

4. מי שישיג את גרסת ה- DVD AUDIO של התקליט הזה (ובה גם מיקס סראונד 5.1), יגלה כי יש שם טייק אחר לגמרי של השיר COMING SOON, שכתב רוג'ר טיילור. בגרסת הסראונד הזו נשמעים קולות שירה שונים וגם תפקידי גיטרה שלא נשמעים בגרסה הרגילה.

גם זה קרה ב-30 ביוני: יש ימים שבהם היקום המוזיקלי מחליט פשוט להתפוצץ. ה-30 ביוני הוא בדיוק יום כזה, תאריך שבו דרמות ענק, רגעים היסטוריים וביזאר קוסמי התערבבו יחד לכדי קקופוניה מפוארת. אז תפסו חזק, אנחנו ממריאים במכונת הזמן של הרוק'נ'רול.

1982: המיקרופון האחרון של מאדי ווטרס

בלילה לח במיאמי, על במת ה-SPORTATORIUM, אירח גיבור הגיטרה אריק קלפטון את אחד האנשים שהיו הסיבה לכך שהוא בכלל הרים גיטרה מלכתחילה: אמן הבלוז מאדי ווטרס. הקהל שהגיע לראות את "סלואוהנד" קיבל שיעור מאלף בהיסטוריה של המוזיקה, אך לא ידע שהוא עד לרגע חד פעמי ומצמרר. זו הייתה ההופעה האחרונה של ווטרס, המלך הבלתי מעורער של הבלוז משיקגו, לפני שנפרד מהעולם. פרק שלם בתולדות המוזיקה נחתם באותו ערב.

1949: חמצן, גיטרות ונצנצים

ביום זה נולד אנדי סקוט, הגיטריסט של להקת הגלאם רוק SWEET. הלהקה הזו, שהייתה ידועה בפזמונים קליטים ובתלבושות מוגזמות, ידעה גם לייצר ריפים קטלניים. סקוט היה אחראי לחלק גדול מהסאונד הכבד יותר של הלהקה, ובעוד כולם זוכרים את THE BALLROOM BLITZ או את FOX ON THE RUN, רבים יסכימו שהיצירה המורכבת והמרתקת ביותר שלהם הייתה דווקא LOVE IS LIKE OXYGEN, המנון פופ-רוק מתקדם ומהפנט. ועל הדרך - בשנת 1951 נולד בסיסט הג'אז-פיוז'ן המוערך סטנלי קלארק.

1967: כשהמי תמכו באבנים המתגלגלות

מה עושים כששניים מחברי הלהקה המתחרה הגדולה ביותר שלך נזרקים לכלא? אם אתם להקת המי, התשובה ברורה: מקליטים את השירים שלהם. כשמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס נעצרו באשמת סמים, חברי המי נכנסו לאולפן והקליטו שתי קלאסיקות של הסטונס, THE LAST TIME ו-UNDER MY THUMB. המטרה הייתה לשחרר תקליטון בזק ולהזרים כסף לקופת המלחמה המשפטית של חבריהם, שפתאום הפסיקו להתגלגל. הבסיסט ג'ון אנטוויסל החמיץ את ההקלטות כי היה עסוק בירח דבש. להקת המי אף שחררה הודעה רשמית לתקשורת: "הלהקה שלנו תמשיך להקליט חומרים של ג'אגר וריצ'רדס כל עוד הם כלואים, כדי להבטיח שעבודתם תמשיך להישמע". זו סולידריות רוק'נ'רולית במיטבה!

1977: קיס נותנים את הדם שלהם, תרתי משמע

אם חשבתם שלהקת קיס היא רק איפור ופירוטכניקה, תחשבו שוב. בצעד שיווקי גאוני ומטורף לחלוטין, חברת הקומיקס MARVEL פרסמה חוברת מיוחדת בכיכובם של חברי הלהקה. זו לא הייתה סתם חוברת, אלא אירוע קוסמי. לאחר שהופיעו בתפקידי אורח בחוברות של HOWARD THE DUCK, כאן החברים קיבלו את מרכז הבמה כגיבורי-על הנלחמים בדוקטור דום. כינוייהם הרשמיים היו "השד" (ג'ין סימונס), "ילד הכוכבים" (פול סטנלי), "איש החלל" (אייס פרלי) ו"איש החתול" (פיטר כריס). אבל השיא האמיתי היה במחווה למעריצים: חברי הלהקה תרמו מבחנות מדמם האישי, אשר עורבב עם הדיו האדום ששימש להדפסת החוברות. כל התהליך המדהים הזה תועד ולווה בנוטריון ציבורי, כדי להוכיח שאכן מדובר בדם אמיתי. קיס לא רק נתנו למעריצים את הלב והנשמה, הם נתנו להם גם את כדוריות הדם האדומות.

2001: הרמוניות וטונים צורמים בחוף

סאגת הביץ' בויז, שהפכה עם השנים לאופרת סבון משפטית, הגיעה לשיא חדש. יותר משנה לאחר שבית משפט בקליפורניה קבע שהוא לא יכול להופיע תחת הכינוי "המשפחה והחברים של הביץ ' בויז", אל ג'רדין תבע את חבריו לשעבר ללהקה ב-4 מיליון דולר, בטענה שהוא הודר מהעניינים. הנאשמים בתביעה היו מייק לאב, בריאן ווילסון, בעלי העיזבון של קרל ווילסון טראסט וחברת התקליטים BROTHER RECORDS - הבעלים והמנהל של הסימן המסחרי ביץ' בויז. "זו הטרדה קלת דעת, שבה אל מנסה להשיג כסף שלא מגיע לו", אמר עו"ד מטעם חברת התקליטים, מייקל פלין. "כל הנחת היסוד של הביץ' בויז הייתה לקדם אהבה, הרמוניה ומוזיקה", אמר ג'רדין כשהתכונן להופעה בקזינו בוושינגטון. "אבל כרגע ה'ביץ' בויז' לוקחים את המסלול הפיננסי ולא היצירתי. זו בעיה מוסרית". לג'ארדין לא היה רצון להגדיר את עצמו בתור "הביץ' בויז", כשבמקום זאת בחר ב"המשפחה והחברים של הביץ' בויז". אך מייק לאב מנע ממנו כל שימוש בשם וצירף להחלטתו את חברת התקליטים להחלטה שאושרה על ידי בית משפט בקליפורניה בדצמבר 1999. ג'ארדין טען שהוצע לו להשתמש בשם בשנת 1998, אך טענתו נדחתה. נכון לאותם ימים ניתן היה לראות את הלהקה, שנודעה בעבר בשם הביץ' בויז, בשלושה הרכבים שונים שמופיעים. למרות כל ההרגשה הרעה, ג'ארדין אמר שהוא ינגן עם לאב ו/או ווילסון אם יוכלו לקבור את המחלוקות ביניהם. "החבר'ה האלה הם השותפים שלי לכל החיים", אמר. ואכן זה קרה כשהגיע לישראל להופעה עם בריאן ווילסון.

1972: היום העמוס בחייו של דייויד בואי

עבור דייויד בואי, זה היה יום שהגדיר מחדש את המושג "כאוס". ראשית, מנהלו טוני דפרייס שינה את שם חברת העסקים שלהם ל-MAINMAN ולקח לעצמו 99 אחוזים מהבעלות על החברה כשהאחוז הבודד היה שייך לעובד בחברה, פיטר גרבר. בואי לא נתבקש להיות שותף בחברה, למרות שהאמין שהוא שותף מלא בחברה עם דפרייס.במקביל, הופעה שלו ביום זה בוטלה, והאמן שהוזמן לחמם אותו, ג'ונתן קלי, מצא את עצמו לבד על הבמה מול אלפיים מעריצים זועמים שגילו רק במקום שבואי לא יופיע. את הזמן הפנוי שנוצר ניצל הזמר כדי ללכת עם חבריו, איגי פופ והצלם מיק רוק, להופעה של אליס קופר. המופע התיאטרלי והפרוע שראה הדליק לו את הדמיון וזרע את הזרעים למה שיהפוך לסיבוב ההופעות של זיגי סטארדסט. בזמן שבואי קיבל השראה, איגי פופ, שהכיר את חברי אליס קופר עוד מימי דטרויט העליזים, הרגיש תסכול עצום לראות איך אלו מצליחים בגדול בזמן שהוא עדיין תקוע.

ובדיוק שנה לאחר מכן, מעריציו של דייויד בואי קיבלו בשורה מרה: מופע סיום סיבוב ההופעות הענק שלו, שתוכנן להתקיים בארלס קורט, בוטל. ההחלטה לבטל מופע זה באה מצידו של מנהלו, טוני דפרייס, שמיהר להגיב כי מעתה והלאה הוא ובואי לא ישחררו תגובה נוספת בנושא. בואי הופיע לפני כן בארלס קורט. זה קרה ב-12 במאי 1973, אך תלונות רבות נרשמו מקרב הקהל שנכח שם, כי היה קשה לשמוע או לראות את האמן בפעולה. לכן הובטח כי הפקתו של בואי תדאג לשיפור משמעותי באקוסטיקה ובאופן בו יוצג על הבמה. ביטול ההופעה גרם לרבים להאמין כי הדרישות לשיפורים אלה לא מומשו. דפרייס הסכים להוסיף זאת: "נראה כי כרטיסים הוצאו למכירה ללא אישורי בעניין. נדאג להחזיר את הכסף לכל מי שרכש". אחד מאנשי היחצ"נות של ארלס קורט סיפר לעיתון NME: "נאסר עליי להגיב לתקשורת בעניין המופע של דייויד בואי אך אדגיש כי המופע של להקת סלייד, שנקבע אצלנו ליום שלאחר מכן, יתקיים כרגיל".

1979: הסרט של מקרטני שכמעט קרה

עיתון הדיילי מייל הבריטי חשף כי פול מקרטני עומד לככב בסרט אוטוביוגרפי על חייו, שייקרא BAND ON THE RUN. על פי התסריט, מקרטני היה אמור לגלם כוכב רוק שבורח מהלחצים ומקים להקה אנונימית. את התסריט כתב ווילי ראסל, שכתב בעבר מחזמר על הביטלס, "ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו... וברט", מחזמר שמקרטני עצמו סירב לראות. "זה יהיה כיף לעשות את זה", אמר פול, "זה מאוד דומה למי שאנחנו". למרות ההתלהבות, הפרויקט השאפתני הזה מעולם לא יצא לפועל ונותר כהערה מסקרנת בהיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה.

1986: ג'ת'רו טול נוחתים בפארק הירקון

לקראת הופעתה של ג'ת'רו טול בתל אביב, הלחץ בהפקה הישראלית היה בשיאו. עשרה ימים לפני המופע, נמכרו רק 4,000 כרטיסים למתחם הענק בפארק הירקון, למרות הבטחות לציוד הגברה שלא נשמע כמותו בארץ. המפיקים תלו תקוות בתוכנית הטלוויזיה "עד פופ", שאמורה הייתה לשדר קליפ של הלהקה ולעורר את הקהל. להקת החימום המובטחת, SIMPLY RED, ביטלה את הגעתה ברגע האחרון. אך כל מי שבחר להגיע בכל זאת, זכה להופעה מופתית של איאן אנדרסון וחבריו, שהפגינו וירטואוזיות ואהבה גדולה לקהל הישראלי, אהבה שהחזירה אותם לכאן עוד מספר פעמים.

1977: דילן חוזר לשוק הפנויים-פנויות

בבית המשפט, נישואיהם של בוב ושרה דילן הגיעו לסיומם באופן רשמי. שרה קיבלה משמורת על חמשת ילדיהם המשותפים, והשיר SARA מהתקליט DESIRE הפך למצבה מוזיקלית ליחסים שהיו ואינם.

1966: הביטלס כלואים בטוקיו

הביטלמאניה הגיעה ליפן, אבל ארבעת המופלאים לא זכו לראות הרבה ממנה. הם שוכנו בסוויטה הנשיאותית במלון הילטון בטוקיו תחת אבטחה כה כבדה, עד שנאסר עליהם לצאת מהחדר למעט להופעות. ג'ורג' האריסון תיאר זאת כך: "כשהגענו ליפן, הוכנסנו למכוניות קטנות מסוג שנות הארבעים יחד עם שוטרים חבושים בקסדות מתכת, כמו קסדות של חיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה. הסיעו אותנו בשיירה לעיר ולקחו אותנו להילטון טוקיו שם הכניסו אותנו לסוויטה בקומה העליונה - וזהו. הרשו לנו לצאת מהחדר רק כשהגיע הזמן להופיע".

1976: ניל דיימונד והצד הפחות נוצץ

המשטרה פשטה על ביתו של הזמר ניל דיימונד ומצאה כמות לא גדולה של מריחואנה. הכוכב הגדול נעצר, אך התיק נמחק במהירות לאחר שהסכים להשתתף בתוכנית למניעת שימוש בסמים. הייתה זו רק פגיעה בכנף עבור כוכב ענק בשנות השבעים.

1943: דני ליטני נולד

יום הולדת שמח לזמר הישראלי הנפלא, דני ליטני, ובאותה נשימה, קבלו סיפור מדהים: בשנת 1975, לאחר שביצע בפסטיבל הזמר את שירו "מה יהיה בסופנו?", כשלצידו, על הבמה שר גם אחיו, יוסי, מה הייתה רבה הפתעתו של דני כשגילה מה יהיה בסוף השיר הזה מבחינת תחנת גלי צה"ל. היה זה כשמפקד חיל האויר, בני פלד, פנה אל התחנה הידועה ודרש ממנה לא לשדר את השיר הזה. הוא נימק את דרישתו בהורדת מורל המאזינים עם שיר זה. דני ליטני, שהופתע מאד מהבקשה, יצא מיד במסע הסברה ובו טען כי לאה גולדברג לא חשבה על דבר שכזה כשכתבה את מילות השיר. ליטני הוסיף ושאל מדוע השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" כן אושר לשידור ואילו שיר זה לא. ליטני ראה בהתערבותו של פלד חוצפה מדרגה ראשונה. מפקד גלי צה"ל, מרדכי נאור, שלל את העניין ומסר כי פלד הביע בפניו שאינו אוהב את השיר, אך לא דרש להסירו מרשימת ההשמעות. היה זה ויכוח ישראלי קלאסי על אמנות, מורל ומה שביניהם.

בונוס: דיפ פרפל מודל יוני 1971:

הנה ראיון מאוד מעניין ומוקדם עם הבסיסט, רוג'ר גלובר. מסתבר שהם נאבקו באותו דבר שאנחנו עושים היום; הקהל רוצה לשמוע רק את השירים הישנים והידועים שלהם! גלובר מדבר על קריירה אפשרית כמפיק ועל כך שבשל אתגרים בריאותיים, הוא ציפה שיצטרך לפרוש כמוזיקאי בסיבוב הופעות בעוד שנים לא רבות. ובכן, אנחנו יודעים איך זה יצא.

"אני מאוד גאה בתקליט IN ROCK. ידענו שזה הולך להימכר כי עשינו שישה חודשים של הופעות וידענו שזה יצליח, אבל אף אחד לא ציפה שזה יימשך כל כך הרבה זמן". אחרי הכל, זו הייתה נקודת מפנה עבוד דיפ פרפל. "תשעה חודשים אחרי שהוא יצא עדיין הקשבתי לו, אבל זה מתחיל להתפוגג עכשיו", הוסיף גלובר. "יש לי את ההקלטות של התקליט החדש עכשיו אז אני מנגן את זה. אני לא מנגן את המוקדמות כי אנחנו יותר מקצועיים ולא כדאי להקשיב להן. הדבר החשוב ביותר בחדש הוא לסיים את התקליט החדש ולשלוח לאמריקה כי אנחנו טסים לשם ביולי. זה נקרא FIREBALL והוא ייצא ביולי, או אוגוסט לכל המאוחר. המהדורה הבריטית תהיה טובה יותר כי אנחנו שמים את השיר STRANGE KIND OF WOMAN בהדפסה האמריקאית אבל יהיה שיר אחד חדש לגמרי באלבום הבריטי בשם DEMON'S EYE. ניסינו לנגן קצת מהאלבום החדש באולם ראונדהאוס בלונדון, בפסטיבל קמדן. עשינו את NO ONE CAME בקמדן וזה לא הלך טוב כי לא היה בו את הקסם הזה, אנשים לא היו רגילים לזה. הם רוצים לשמוע את השירים הישנים.

ספגנו ביקורת על כך שלא שינינו את האקט הבימתי, אבל אנשים לא רוצים שנשתנה. זה קצת מתסכל כי אתה נהיה משועמם לנגן את אותם השירים. דבר מתסכל נוסף הוא שאין לך זמן לעשות חזרות, לא עשינו חזרות מאז ינואר - אתה חוזר מסיבוב הופעות והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לעשות חזרות. סיבובי הופעות גובים מחיר מבחינה בריאותית. אין הרבה ימים ריקים ביומן. אין זמן לעשות שום דבר אחר מלבד לנגן עם דיפ פרפל, זה אומר על כולנו, עליי במיוחד. אנחנו מגיעים לשלב, ברגע שהצלחנו לפרוץ לאמריקה, של לקחת דברים בקלות. נוכל להגיע לשלב שבו נוכל לדחות עבודה".

גלובר היה אז גם מאוד להוט להפיק והיה באולפן עם צמד המכונה MACLVER HINE - רופרט הין ודיוויד מאקלבר - משלימים אלבום בפיקוחו עבור חברת התקליטים של דיפ פרפל, PURPLE RECORDS. "רופרט שר ומנגן קצת בגיטרה ודיוויד כותב את המילים ומנגן בגיטרה דברים יפים. פול באקמאסטר עושה את העיבודים. אני מכיר את רופרט כבר שש שנים ולפני שנה הוא ודיוויד כתבו יחד אבל רק בשביל השעשוע. נתתי להם עצות כי הם היו מאוד מופנמים וכתוצאה מכך השירים נטו להיות מאוד מלודרמטיים או מתפתלים. חודשיים לאחר מכן, שמעתי אותם שוב והם הפילו אותי לאחור. המוזיקה שלהם די בלתי ניתנת להגדרה... פ'אנקי... זה מגובש מספיק כדי ליצור אלבום טוב. להפיק זה משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. להפיק זה הדבר הבא כמוזיקאי בשבילי. אני לא יכול לראות אותי מחזיק מעמד בדרכים, בהערכה זהירה, יותר משלוש שנים נוספות, אז ברור שאני חייב להסתכל לעתיד. יש הבדל בין להיות מפיק ללהיות מוזיקאי. כשאנשים שאתה מכיר ומכבד באים ומבקשים ממך עצות, זה די מפחיד. עם זאת, אני לא אהיה מפיק מעתה ואילך, זה רק דבר חד פעמי. אבל זה עוזר לך לעתיד".

למרות שבקושי יש מספיק זמן לנשום, גלובר רצה לראות את דיפ פרפל שוב באולפן ההקלטות. "הממוצע הנוכחי שלנו הוא אלבום אחד ושני תקליטונים בשנה. אני חושב שאנחנו צריכים להקליט יותר. ביקורת גדולה אחת שקיבלתי על הלהקה היא שאנחנו צריכים להוציא לשוק יותר מוצרים טובים. לכן יוצאים בוטלגים שלנו, כמו H BOMB. אני רואה בבוטלגים בשעשוע קל. לא כל כך אכפת לי. קניתי בוטלג של דיפ פרפל בגרמניה והוא עלה לי חמישייה, אז הם מרוויחים ממני כסף. אתה יכול לעצור את המפעילים הגדולים ואתה יכול לקבל צו מניעה, אבל אתה לא יכול לעצור את המפעילים הקטנים. שמעתי בוטלג של לד זפלין שהיה כל כך גרוע שהבנתי שגם ללהקות אחרות יש את הבעיה הזו".

בנוגע לביצועי הלהקה שמהירים יותר על הבמה מאשר בתקליט: "זה קצת מהיר. על הבמה אתה נוטה לעשות דברים קצת יותר מהר מאשר בתקליט. אנחנו חייבים לחזור לאמריקה. השיר HUSH כנראה היה רק ​​מזל, זו הייתה חברת תקליטים חדשה והייתה דחיפה גדולה. מלבד מכירת כמה תקליטים זה לא עשה הרבה טוב ללהקה בכלל. סינגל-להיט שם ​​ממתג אותך כלהקה לבני נוער, ומה שהם קיבלו זו להקה שעירה. עשינו שבועיים בגרמניה, ארבעה דייטים באיטליה ואחד בציריך. בזמן שהיינו ברומא, אביו של אחד מאנשי הצוות שלנו מת אז הטסנו אותו הביתה וזה השאיר אחד לציוד ואחד לנו. אחרי איטליה טסנו לציריך. המשאית שנשאה את הציוד נתקעה בכפר עם מעט מאוד כסף ואף אדם שדיבר אנגלית. הוא התקשר לכל חברות ההשכרה של משאיות אבל הן ניתקו אותו מהקו כי הוא לא דיבר איטלקית. הוא הגיע להילטון בציריך אבל לא הצליח להשיג אותנו וגילינו שאין לנו את הציוד ביום ההופעה. ניסינו כל דרך להשיג את הציוד לשם אבל הכל היה סגור. בסופו של דבר קיבלנו מגברים קטנים ושאר ציוד ששאלנו איכשהו כדי לעלות לבמה מול שבעת אלפים איש. זה היה נורא ואמרנו 'בעתיד - בלי ציוד -אין הופעה'. שבוע לאחר מכן, עשינו הופעה בלוקסמבורג והכבישים נחסמו. היה עיכוב של 12 שעות והם לא יכלו להגיע להופעה בזמן אז דיפ פרפל שכרה מטוס תמורת 1,200 פאונד כדי להטיס את הציוד ממילאנו - זו הייתה הוצאה אישית בלבד. זו הייתה הופעה טובה אבל בברלין, אחד מאנשי הצוות שלנו, רון, החליף נתיך וקיבל התחשמלות וכמעט מת, הוא היה במצב ממש גרוע. אבל בסך הכל, אני מרוצה. לפני שהצטרפתי ללהקה למדתי עיצוב פנים אבל לא ממש נהניתי והפכתי למוזיקאי מאוד לא מוצלח במשך הרבה מאוד זמן, רק השנים האחרונות הדליקו אותי. מעולם לא התחרטתי על מה שעשיתי... אתה רק באמת מסתכל אחורה על הזמנים הטובים. אני מאוד אסיר תודה לדיפ פרפל על מה שהם עשו בשבילי".

בונוס 2: מנפרד מאן מודל יוני 1971.

הקלידן, מנפרד מאן, הקים אז להקה חדשה, שוב בשם MANFRED MANN, שתשנה את שמה בקרוב ל-MANFRED MANN'S EARTH BAND.

למרות שורה של להיטים, אינספור הופעות חיות וכמות לא מבוטלת של פרסום, מנפרד מאן נותר המהגר האניגמטי. הוא סגר את הספר על להקתו, CHAPTER THREE, בפעם האחרונה. "ההרכב החדש מורכב כבר כחמישה חודשים", הוא הסביר אז. "לא פרסמתי את החדשות בכוונה, כי לקח זמן להסתגל ללהקה החדשה. עשינו כמה דייטים באוסטרליה עם דיפ פרפל ולהקת FREE ונדהמתי מהאופן הטוב שבו קיבלו אותנו. אבל יותר חשוב, כמה טוב שניגנו ביחד".

הלהקה החדשה כללה את מיק רוג'רס האוסטרלי בגיטרה ושירה, מתופף בשם כריס סלייד, קולין פטנדן בבס ומנפרד, כמובן, בקלידים שונים, כולל סינטיסייזר מוג. "לא ערכתי אודישן לאלפי מוזיקאים. פשוט לקחתי סיכון וקיוויתי לטוב".

בנוגע לסיום להקת MANFRED MANN CHAPTER THREE, הוא אמר: "היא לא הוקמה כדי למכור מיליוני אלבומים - למרות שקיווינו שזה יגיע - אבל זה אכן הגשים מטרה כלשהי. זו לא הייתה הצלחה כללית ענקית בציבור, נכון? מצאתי את עצמי יותר ויותר מאזין למייק האג (חברו ללהקה ההיא - נ.ר) שמקליט את האלבום שלו. מייק נכנס למוזיקה מגניבה יותר. הרגשתי צורך לחזור לפעולה שוב. כשיצאתי עם CHAPTER THREE, גיליתי את ההנאות של נגינה בפני קהל חי. הסיבה היחידה שאי פעם הפסקתי הייתה בגלל שהלהקה לא נשמעה טוב, מעולם לא הייתה לי סלידה מהופעות".

אז מנפרד מאן חוזר עם להקה חדשה ועם סינגל בשם LIVING WITHOUT YOU ורשימת תאריכים להופעות ביומן. "בטח שעברתי כמה שינויים בהרכב אבל בכל פעם שאני יוצא למשהו חדש, אני תמיד חושב שזה קבוע. אני אוהב שיהיה לי משהו מאורגן ואני עובד עם אנשים שיש לי בהם אמון. כל שינוי שעשיתי היה שינוי טבעי. כשכבר אין לך את אותם הדברים במשותף עם האנשים האלו, אתה ממשיך הלאה. אני מניח שהסינגל שהוצאנו די קונבנציונלי, אבל אז טי רקס ודיפ פרפל מוציאים סינגלים מצליחים ולא קוראים להם פופ מיינסטרים, נכון? כמובן שאני לא יכול להיות באמת אובייקטיבי לגבי הלהקה, ואני לא אומר שזה משהו מדהים בטירוף. אבל בפעם הראשונה אני אופטימי לגבינו. אני לא מקשיב לאלפי להקות בשבוע אבל הייתי אומר שאנחנו יותר טובים מהרגילים".

פעם מנפרד מאן נהג לקטול את שירי להקתו. "אני חושב שכמה מהג'ינגלים הטובים יותר שעשינו לטלוויזיה עדיפים על הסינגלים הגרועים ביותר", הוא אמר, אבל מאז הוא שינה את דעתו ובשנת 1971 הוא נראה מרוצה. "אני יושב ומנגן עכשיו את התקליטים הישנים האלו שעשיתי ואני חושב שאולי הם לא היו רעים אחרי הכל... די טובים אפילו", הוא אמר.

מנפרד ומייק האג עדיין הפיקו ב-1971 ג'ינגלים מסחריים ביחד. "באמת בשביל תוספת הכסף", הוא אמר. "אבל אני לא רוצה שתחשבו שאנחנו לא נהנים לעשות אותם. למעשה זכינו בפרס מאמריקה על פסקול הפרסומת הטוב ביותר בטלוויזיה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459