רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 ביוני (30.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה כוח שמניע כל מדינה. אי אפשר לשנות דברים בן לילה עם להיט. זמרי רוק, שנכנסים לפוליטיקה בשיריהם, הם טיפשים" (ג'וני לידון, סולן להקת סקס פיסטולס, בעיתון NME, בשנת 1978)

חתונת הרוק שלא צעדה רחוק! ב-30 ביוני בשנת 1975 התחתנה הזמרת שר עם גרג אולמן (מלהקת האחים אולמן). כן, הם לא יחזיקו מעמד זמן רב ביחד.

גרג אולמן בספרו: "העניינים ביני לבין שר הסתדרו די טוב, אבל הייתה בעיה אחת: היא לא הבינה שאני בסמים. בסופו של דבר, עם זאת, הייתי צריך להגיד לה שאני נרקומן, כי היא התחילה לרמוז על נישואים, שנשמעו לא כל כך רע כי היא הייתה בחורה טובה. הרגשתי שאנחנו מכירים מספיק טוב והיינו בדרך הנכונה, אז אולי כך גם אסיר את ההתמכרות מהדרך. אז קמתי בוקר אחד ואמרתי לה, 'תראי, אני חייב לספר לך

משהו. אני מכור לסמים'.

'ובכן, איך תתקן את זה?', היא שאלה ולא הייתה לי תשובה. ובכל זאת, שר ממש התמוגגה מכך שסיפרתי לה את האמת על ההתמכרות שלי. היא הייתה ממש חיובית, ואמרה דברים כמו 'אל תדאג, מותק, אתה יכול לנצח את זה. אני אעמוד ממש לידך, כל דקה'. היא לא התעצבנה, מה שגרם לי להרגיש נהדר. הייתי משוכנע שהיא עומדת לקום ולצאת בסערה מהבית כשאמרתי לה, וזה יהיה הסוף. הכנתי את עצמי לומר, 'טוב, זה היה מאוד כיף, תודה רבה', אבל היא הייתה לגמרי מאחורי.

עבדתי אז עם האחים אולמן על התקליט WIN, LOSE OR DRAW אבל מכל הלהקה, השלושה היחידים שהופיעו בקביעות היו המתופף ג'איימו, הפסנתרן צ'אק ליוול, והבסיסט לאמאר. ואז היה הגיטריסט דיקי בטס, שנראה כאילו אכפת לו רק לנגן בשירים שהוא כתב וניסה להכתיב את כל התהליך. בתור דיקטטור, דיקי נראה מוכן לתת לצ'אק ללכת מהלהקה. אני חושב שהוא קינא בצ'אק; הוא טען שצ'אק הורס את סולואי הגיטרה. דיקי האשים אותו בכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו, אבל הוא עשה את החרא הזה לכולם. תמיד אהבתי את צ'אק, והייתה לנו דינמיקה טובה; לא הגיע לו כל זה.

המצב רק החמיר מאוחר יותר באותו אביב של 1975, כשנפלתי מהאופנוע שלי ושברתי את היד הימנית. דיקי ממש כעס, כי הוא חשב שאני עשיתי את זה בכוונה כדי שלא אצטרך לחזור להופעות. הוא נתן לי להרגיש חרא עם זה וטען שרציתי להישאר בבית עם שר, אבל זה לא היה ככה בכלל. האלבום שיצא היה שיקוף של מצב הלהקה.

יום ראשון בבוקר, כשחזרתי ללוס אנג'לס עם שר, התעוררנו, והיא אמרה, 'מה אתה עושה היום?'. לא חשבתי על זה, כי אפילו לא יצאתי מהמיטה עדיין. היא אמרה, "טוב, תקשיב, חבר טוב שלי שלח לנו את המטוס הפרטי שלו. חשבתי שנטוס לווגאס ונתחתן'. התעוררתי מיד! 'להתחתן?', שאלתי.

'כן', היא אמרה. "אנחנו ביחד עכשיו די הרבה זמן - לא הגיע הזמן שתהפוך אותי לאישה הגונה?'.

חשבתי על זה ואמרתי, 'טוב, למה לא?' אכפת לי ממנה; דאגתי לה לא מעט. ובכן, היה אכפת לי מצד אחד שלה, כי היו שני צדדים של אותה אישה. אהבתי את הצד של הילדה חסרת האונים שהיה לה, אבל לא יכולתי לסבול את צד הגנרל שלה. כבר היה לי חמישה אגו מנייאקים בלהקה שלי, ולא הייתי צריך עוד אחד. אבל כן אהבתי את הצד השני שלה, אז אמרתי, 'בסדר, בואי נתחתן'.

ב-30 ביוני 1975, עלינו למטוס וטסנו לווגאס. שם הייתה לנו אחת מסוויטות החתונה במלון CEASER'S PALACE. ניסינו להישאר בפרופיל נמוך ככל האפשר, וזה היה קרוב לבלתי אפשרי. קודם הם היו צריכים להבריח אותנו למרכז העיר כדי לקבל את הרישיון, אז התחילה שמועה שפרנק סינטרה נמצא בקומה העליונה של המלון. זה עבד לטובתנו כי אז כולם חיפשו את פרנק. חזרנו עם רישיון הנישואין ועלינו למעלה לאיזו פגישה

בחדר, שאליו הובאו שני מגשי כסף גדולים עם קוויאר על כולם. זו הייתה הטעימה הראשונה שלי מקוויאר בלוגה שחור, והפכתי מכור לזה. השופט נכנס, אבל לא יכולתי להתרחק מהקוויאר. עד שמישהו אמר, 'אתה יכול להפסיק לדחוס את עצמך בקוויאר שנוכל להתחיל את החתונה?' אלוהים, אני אוהב את החרא הזה, ועד היום אני משתגע מזה. אז אנחנו עומדים שם, והשופט אומר, 'היום התכנסנו יחד לאחד את שני האנשים הללו בזוגיות חוקית'.

אמרתי, 'חכה רגע - תפסיק את החתונה'. אנשים הביטו בי כמו 'מה לעזאזל אתה עושה?' 'סלח לי, כבודו', אמרתי, 'אבל אני חושב שאני מדבר בשם שנינו כשאני אומר ששר ואני התחתנו בעבר, ואני זוכר שהשופט או המטיף היה אומר בטקס, 'התאספנו היום כדי לאחד את שני האנשים בנישואין קדושים'. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, 'מר אולמן, במדינת נבדה, נישואים אינם אלא חוק להגנה על ילדים'. לעזאזל, מה שהוא אמר באותו רגע כיבה לי את החשק להתחתן.

'אני צריך להמשיך?', הוא שאל. אמרתי לו להמשיך, אבל זה הרגע שהייתי צריך לברוח משם. אני זוכר שעמדתי שם במהלך החתונה וחושב מה הייתי עושה במקום אחר. אחרי שהטקס הסתיים, שר ואני חזרנו למטוס, ואף מילה מזוינת לא נאמרה בינינו בדרך חזרה ללוס אנג'לס, אף מילה אחת. רק שתיקה".

והנה הזווית של שר בסיפור, כפי שהביאה בספר שלה: "הגירושים שלי מסוני נסגרו סופית ביום שישי, 27 ביוני 1975, וזה לקח כל כך הרבה זמן והיה כל כך סבוך שהרגשתי הקלה כשזה נגמר. היו לי חיים משלי, וסוני ואני היינו בידידות. לא ידעתי אם מערכת היחסים שלי עם גרגורי תחזיק מעמד או לא. חייתי כל יום ביומו. ואז גיליתי שאני בהיריון, והחלטנו להתחתן. ג'ו די ארגן מטוס לירג'ט בבעלות מלון וקזינו הארא'ס כדי להטיס את כולנו ללאס וגאס.

לבשתי את חליפת שני החלקים בצבע תכלת עם עיטורי תחרה לבנים שלבשתי כשהצגתי את גרגורי בתוכנית הטלוויזיה שלי. בלי להתאפר או לסדר את השיער, חטפתי כובע קש רחב שוליים, קפצתי למכונית עם גרגורי ונסענו לשדה התעופה בברבנק. פשוט המשכתי לשים רגל אחת לפני השנייה. העתיד אף פעם לא חקוק באבן. עשיתי מה שחשבתי שהוא הדבר הנכון לעשות. חשבתי שלא משנה מה יקרה, אם אני עומדת ללדת תינוק, אז אני רוצה להיות נשואה. ג'ו חיכה לנו בווגאס ולקח אותנו ישר לסיזרס פאלאס, שם הוא ומיקי הפיצו במיומנות שמועה שפרנק סינטרה מתחתן עם חברתו ברברה מרקס באותו יום, אבל במקום אחר, כדי שהעיתונות תהיה עסוקה מדי במרדף אחרי הסיפור הזה ולא תשים לב אלינו. בסוויטה של מיקי, שופט בית המשפט המחוזי ג'יימס ברנן חיכה לערוך את הטקס, וזר פרחים לבנים חיכה לי, הכלה המתלבטת שיכלה לקפוץ מהספינה בכל רגע, למרות שאני הייתי זו שהשיקה אותה. חייכתי וניסיתי להיות מאושרת, אבל בפנים חשבתי, שר, מה התוכנית שלך? הטקס נגמר תוך דקות. אחר כך הצטלמנו וטסנו ישר הביתה. לא הייתי עוד שר בונו אלא שר אולמן, אשתו השלישית של גרגורי. מעט מאוד ביום חתונתנו היה רומנטי. לא הייתה ירח דבש. ידעתי שגרגורי צריך לחזור לעבודה, ואני הייתי צריכה לחזור ל-CBS כדי להתחיל בחזרות לעונה השנייה של התוכנית שלי. הפרידה העציבה את שנינו. למחרת בבוקר התעוררתי והוא נעלם.

לא הייתה לי האנרגיה להילחם עליו. אני לא חושבת שגם לו הייתה. אני לא בטוחה שבכלל ראיתי עתיד איתו בנקודה ההיא. זה היה מדכא. נכנסתי לחדר האמבטיה שלו ושמתי לב שהוא שכח את תיק הרחצה שלו. אני לא יודעת למה עברתי עליו, אבל בכיס הפנימי הייתה שקית ניילון מלאה באבקה לבנה. אני חושבת שכאשר משהו כזה קורה, זה בוחן את חוזק הקשר, ושלנו לא היה חזק. בדרך כלל היה לי הרצון לעזור לו ולו הייתה הנכונות לתת לי לנסות. אבל הפעם, לאף אחד משנינו לא היה אף אחד מהם.

עם זאת, לא יכולתי לתהות על כך יותר מדי. עדיין היה לי את ההיריון שלי לחשוב עליו. קבעתי תור לרופא שלי לבדיקה. הוא הכיר אותי היטב והפכנו לחברים. בזמן שבחן אותי, הוא גילה שיש לי כמה ציסטות בשחלות ואמר לי, "אני יכול להמשיך ולטפל בהן". הכרתי אותו כל כך הרבה זמן, שאם הן היו מסוכנות הוא היה אומר, "יש לך ציסטות. אני חייב להוציא אותן". הבנתי פחות או יותר למה הוא התכוון כשהציע זאת כבחירה. הייתי צריכה להיות בעבודה ביום שני. הייתי צריכה לשיר ולרקוד. היו לי ילד, אמא ואחות לדאוג להם. ידעתי שאני צריכה לעשות בחירה, וידעתי מהי. העובדה שלא היה לי את גרגורי לדבר איתו על זה הקשתה עליי, אבל קיבלתי את ההחלטה שלי והייתי כל כך אסירת תודה על החמלה של הרופא שלי שנתן לי אותה.

יום או יומיים לאחר מכן, ישבתי באולפן בסביבות שש בבוקר והתאפרתי כשיחצ"ן העיתונות שלי ריצ'רד גרנט, שהיה חבר שלי, התקשר אליי. הוא אמר, "שר, את יודעת שגרג מתגרש ממך?" "לא. תזמזם לי כמה תיבות מהשיר הזה" - הומור הוא לפעמים הדרך שלי להתמודד עם הרס. למעשה, הייתי מצחיקה מאוד על הסט באותו יום — זה היה כמו להפוך כאב לזהב. למעשה שמעתי את החדשות האלה כמה ימים קודם לכן מדיקי, שראה את גרגורי מגיש מסמכי גירושין במשרד עורך דינו, אבל כששאלתי את גרגורי על כך, הוא שיקר והכחיש זאת. ברור שזה היה נכון, כי עכשיו זה קרה. למחרת בבוקר, תשעה ימים לאחר חתונתנו, הגשתי בעצמי בקשה לגירושין, תוך ציון "חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור".

יום מקסים בחיי פול מקרטני: חשבתם שאתם יודעים הכל על הביטלס? תחשבו שוב. ה-30 ביוני 1968 לא היה עוד יום רגיל במשרד עבור פול מקרטני. למעשה, זה היה יום שהתחיל בעבודה מקצועית לחלוטין והסתיים באחת ההרפתקאות הספונטניות ומחממות הלב יותר בתולדות הרוק, כזו שכללה פסנתר ורוד, בכורה עולמית סודית לאחד השירים הגדולים בהיסטוריה, וחוואי מקומי אחד שלא ישכח את הערב הזה לעולם.

הכל התחיל בצפון אנגליה, בעיירה הציורית סולטייר. מקרטני, בתפקיד המפיק המוזיקלי, הגיע כדי להקליט את תזמורת כלי הנשיפה BLACK DYKE MILLS BAND. התזמורת, מהוותיקות והמפורסמות בתחומה, הייתה אחת ההחתמות הראשונות בחברת אפל, מיזם המולטימדיה החדש והשאפתני של הביטלס. למעשה, התקליטון הזה, שיצא לאור כחודשיים לאחר מכן, היה אחד מהדברים הראשונים אי פעם של הלייבל, תחת המספר הקטלוגי APPLE 4.

אז על הפרק עמדה הקלטת הנעימה THINGUMYBOB, לחן של לנון ומקרטני שנועד לשמש כשיר הנושא לקומדיית מצבים טלוויזיונית באותו השם, שבמרכזה עמד השחקן והקומיקאי הוותיק סטנלי הולוויי. כדי להשלים את התקליטון, הקליטה התזמורת גם גרסה מחודשת ומפתיעה ללהיט ה"סינג אלונג" של הלהקה, YELLOW SUBMARINE. על העטיפה, איך לא, הצטלם מקרטני בגאווה לצד חברי התזמורת וכלבתו האהובה, מרת'ה.

עד כאן, יום עבודה סטנדרטי לכוכב פופ. אבל אז, בדרך חזרה ללונדון, השעמום החל לתת את אותותיו. מקרטני נסע ברכב עם חבורה מובחרת: דרק טיילור, קצין העיתונות הנאמן של הביטלס, פיטר אשר, מוזיקאי מוכשר בפני עצמו (מהצמד פיטר וגורדון) ואחיה של ג'יין אשר, בת זוגו של פול דאז (מערכת יחסים שעמדה ממש רגע לפני סיום צורם, שכן פחות מחודש לאחר מכן, ביולי 1968, הודיעה ג'יין בשידור חי בטלוויזיה על ביטול האירוסין שלהם), וטוני בראמוול, חבר ילדות ואיש צוות. לפתע, רוח השטות וההרפתקנות השתלטה על החבורה. במקום לנסוע ישירות דרומה, הם סטו מהכביש הראשי בעקבות שלט לכפר קטן בשם הארולד (במחוז בדפורדשייר).

הכפר התגלה כמקום שכמו עמד מלכת. החבורה העליזה נכנסה לפאב מקומי בשם THE OAKLEY ARMS. הלקוחות המעטים בפאב בוודאי שפשפו את עיניהם בתדהמה כשזיהו את אחד האנשים המפורסמים בעולם מתיישב ליד הפסנתר הישן והקצת לא מכוון. ואז קרה הקסם: מקרטני החל לנגן ולהוביל שירה בציבור, ובשיא הערב, ביצע לראשונה בפני קהל כלשהו, קטן ככל שיהיה, את השיר החדש והסודי שהביטלס עבדו עליו באותם ימים: HEY JUDE.

במקביל, סיפור אחר התרחש בכפר. חוואי מקומי בשם גורדון מיטשל נתקל קודם לכן בחבורה, שניסתה לשאול אותו איך מגיעים לנהר. לאחר שיחה מבולבלת, הוא הבין לפתע במי מדובר. הוא מיהר לביתו, אסף את אשתו פאט, והשניים החלו להתחקות אחר עקבותיו של כוכב העל, ומצאו אותו בפאב. בראיון שנתן בשנת 2008, שחזר מיטשל את הערב הבלתי נתפס: "בילינו יחד עם פול בפאב, הוא היה מקסים וחברותי. לאחר מכן הוא שמע שאביה של אשתי חולה ומרותק למיטתו, והסכים מיד לבוא לבקר אותו בביתנו". מקרטני לא רק נכנס ובירך לשלום, הוא התיישב ליד הפסנתר בחדרו של האב החולה, שהיה צבוע בצבע ורוד עז. "מעולם לא ראיתי פסנתר ורוד", ציין מקרטני המופתע, ומיד החל לנגן גם לו.

הערב הפך לחגיגה משפחתית. "היה לנו ערב נפלא של שיחות, אוכל ויין טוב", סיפר מיטשל. "הבת שלי הביאה לפול גיטרה. הוא הפך את סדר המיתרים, כמנהגו של נגן שמאלי המאלתר על גיטרה של ימניים, והחל לנגן. הוא סיפר לנו שיש לו שיר חדש בשם HEY JUDE וניגן לנו אותו שם, בסלון שלנו!".

באופן משעשע, לא כולם במשפחה הבינו את גודל המעמד. "הבת הקטנה שלנו פשוט קמה והלכה לחדרה לקרוא ספר, בזמן שפול המשיך לנגן לנו". החבורה שוחחה בפתיחות על החיים באור הזרקורים. "שאלנו אותו על הקשיים בלהיות כוכב פופ בסדר גודל כזה. הוא סיפר לנו בכנות שזה אכן מקשה עליו מאוד". עבור אשתו של גורדון, פאט, שהלכה לעולמה בשנת 2002, זה היה רגע מכונן. "היא אהבה את פול כל חייה, והערב הזה היה עבורה התגשמות חלום", סיכם מיטשל.

טרגדיה בהופעה של פרל ג'אם! ב-30 ביוני בשנת 2000 נערך מופע של פרל ג'אם בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, כשתשעה אנשים נמחצו למוות כשהקהל מיהר לבמה. פרל ג'אם עצרה את ההופעה וביקשה מהאנשים לסגת אך היה זה מאוחר מדי.

ביום שישי, 30 ביוני, בשעה 22:15, פר יוהנסן התייצב לתפקיד. כמאבטח מתנדב בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, ג'והנסן תפס את תפקידו בבור הצר שבין מחסום הקהל לבמה הכתומה, הגדולה מבין שבעת אזורי ההופעות של הפסטיבל, והביט אל כ-50,000 המעריצים שחיכו לראות את פרל ג'אם. גודל הקהל לא היה משהו מיוחד. אבל היה ממש צפוף אם כי עדיין לא מסוכן. כבר היו שם הופעות עם גודל קהל שכזה ולא נרשמו בעיות.

אבל תוך שעה, האזור ממש מול יוהנסן הפך לגיהנום של רוק'נ'רול. שמונה גברים צעירים, בני שבע עשרה עד עשרים ושש, נחנקו למוות בעת שהופיעה פרל ג'אם. גבר תשיעי מת בבית חולים חמישה ימים לאחר מכן. פסטיבל רוסקילדה הפך לזירת אחד מאירועי המוות הגרועים ביותר הקשורים למופעי רוק. בעקבות אירוע קטלני זה, שונו לחלוטין תקני הבטיחות בהופעות חיות ברחבי העולם, והחל השימוש הנרחב במחסומי לחץ מיוחדים ובחלוקת הקהל למתחמים נפרדים כדי לווסת עומסים ולמנוע גלי הדף אנושיים.

גשם ירד מוקדם יותר באותו ערב - מה שהפך את האדמה במתחם לעיסת בוץ חלקה וטובענית. תנאי שטח אלו היו גורם קריטי באסון, שכן אנשים שהחליקו בגלל הדוחק לא הצליחו למצוא אחיזה כדי להתרומם חזרה על רגליהם ונרמסו - כשפרל ג'אם, אחת מכמעט 200 אמנים בינלאומיים וסקנדינביים שניגנו במהלך ארבעת ימי הפסטיבל, עלתה לבמה ב-22:30, אחרי הלהקה השוודית קנט. בעוד שפרל ג'אם המשיכה לנגן, ג'והנסן שם לב שמשהו לא בסדר. "היו כמה בנות", הוא אמר, "והיה קשה מאוד לעצור אותן. בדרך כלל יש לנו בחור אחד שמושך אותן למעלה מהבור. אבל היינו צריכים הפעם שניים".

לדברי עד ראייה אחד שהיה על הבמה, לאף אחד, כולל הלהקה, היה קשה לראות מה קורה בבור, מלבד המהומה השופעת הרגילה. אבל הנדנוד הצנטריפוגלי של המאווררים הפעילים הוציא אנשים מאיזון והם נפלו לבור. כריסטיאן מולר, בן 28, היה בקהל כחמישה עשר מטרים מהבמה. "ראיתי אנשים מתחילים ליפול", הוא אמר. "עדיין יכולתי לראות את הראש שלהם, אבל הם היו הרבה יותר נמוכים מכולנו. הבחור שמולי יכל היה לראות את הבעיות שיש להם ואמר, 'תדחוף לכיוון השני'. עשינו את זה שלוש פעמים, אבל זה לא עזר בכלל”.

"עוד לפני שהמוזיקה התחילה אנשים מעדו ימינה ושמאלה", אמר תומס מילר, בן 19, שהיה גם הוא בקדמת הקהל. "אחרי חצי שעה ידעתי שזה עניין של חיים ומוות. לא יכולתי להרים את הידיים. היה קשה לנשום. הרמתי את ראשי כדי להרגיש אוויר נקי. פחדתי על החיים שלי. אנשים רצו להגיע לחזית, והניחו את ידיהם זה על כתפיו של זה ונלחצו. זה הרגיש אגרסיבי".

אישה אחרת, שזוהתה רק בשם שרלוט, סיפרה לעיתון שראתה חמישה אנשים עומדים על גבר ושהיא ניסתה למשוך אותו למעלה. "השתגעתי", היא אמרה, "וצעקתי, 'זוזו, תזוזו, הוא צריך לקום, הוא צריך לקום'. אבל הם לא זזו, למרות שבוודאי הרגישו שהם עומדים עליו. אני לא זוכרת את הפנים שלו או משהו, אבל אני זוכרת שהוא הסתכל עליי. ואז זה נגמר. אני חושבת שהוא מת".

בערך בשעה 23:15, ארבעים וחמש דקות לתוך הסט של פרל ג'אם, פר ג'והנסן פנה למפקדת האבטחה שלו בבור וביקש ממנה להפסיק את המוזיקה, ואמר לה, "אני חושב שאנשים פה מתים". יוהנסן טען שהוא חזר על בקשתו פעמיים ושחבר אחר בצוות הבור אמר זאת פעם רביעית. בסופו של דבר, ההודעה עברה בשרשרת הפיקוד של צוות האבטחה למשרד ההפקה. פרל ג'אם הגיעו לסוף של השיר DAUGHTER (במהלכו חברי הלהקה היו שקועים בנגינה ועדיין לא היו מודעים לחלוטין למימדי האסון המתרחש למרגלותיהם) כשמנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, קלי קרטיס, מיהר לבמה ושוחח עם הזמר, אדי ודר.

ודר הפסיק את המוזיקה ופנה לקהל: "למה שקרה בחמש הדקות הקרובות אין שום קשר למוזיקה. אבל זה חשוב. תארו לעצמכם שאני חבר שלכם ושאתם חייבים לסגת לאחור כדי לא לפגוע בי. לכולכם יש חברים מלפנים. עכשיו אספור עד שלוש, וכולכם תיקחו שלושה צעדים אחורה". הקהל אכן זז לאחור. מאוחר מדי.

בתחתית הבור האנושי ההוא, בקוטר של כשבעה מטרים, הייתה ערימה של גופות. ג'והנסן ואנשי אבטחה אחרים זינקו לתוך ההמון והחלו להעביר קורבנות אל מעבר למחסום, שם הם נישאו אל מאחורי הקלעים לצורך טיפול חירום. מספר הקורבנות הכריע במהירות את התחנה הרפואית הרגילה של הבמה.

לא ברור כמה זמן עבר בין האזהרה הראשונה של ג'והנסן למפקד האבטחה שלו ועד לרגע בו ודר הפסיק את המוזיקה. ג'והנסן אמר שמדובר בחמש עשרה דקות תמימות. אחר התעקש שזה היה הרבה פחות. בכל מקרה, ודר קיבל את ההודעה מאוחר מדי. צוער משטרה בן עשרים ושש מהמבורג, גרמניה; גבר בן עשרים ושלוש מהולנד; שלושה שוודים (קרל-יוהן גוסטפסון, בן 20; פרדריק טורסון, בן 22 והנריק בונדיביר, בן 22) ושלושה דנים מתו כולם מחנק במקום. גבר תשיעי, אנטוני ג'יימס הארלי, בן 24 ממלבורן, אושפז עם חבלות בחזה והוצמד למכונת הנשמה מלאכותית, אך מת ב-5 ביולי. שלושה אנשים נוספים טופלו בבית חולים מקומי ועשרים וחמישה נוספים נפצעו באורח קל.

זמן קצר לאחר מכן, פרל ג'אם פרסמה הצהרה: "זה כל כך כואב.... אנחנו מחכים שמישהו יעיר אותנו ויגיד שזה היה פשוט סיוט נוראי. אין מילים להביע את ייסורינו ביחס להורים והאהובים של החיים היקרים הללו שאבדו. עדיין לא נאמר לנו מה התרחש בפועל, אבל זה נראה אקראי ומהיר להחריד. זה לא הגיוני. כשאתה מסכים לנגן בפסטיבל בסדר גודל ובמוניטין כאלו, אי אפשר לדמיין תרחיש כל כך קורע לב. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר, אבל אנחנו יודעים שזה כלום לעומת הצער של המשפחות והחברים של המעורבים. זה כל כך טרגי... אין מילים".

בעקבות האסון הכבד, פרל ג'אם ביטלה מידית את יתרת סיבוב ההופעות האירופאי שלה וחברי הלהקה, ששקעו באבל כבד וברגשות אשם, אף שקלו להתפרק לחלוטין. הטראומה ליוותה אותם שנים ארוכות, ובאלבומם RIOT ACT משנת 2002 הם שחררו את השיר LOVE BOAT CAPTAIN המוקדש לקורבנות, ובו מופיעה השורה קורעת הלב: LOST NINE FRIENDS WE'LL NEVER KNOW.. TWO YEARS AGO TODAY. מאז, הלהקה הקפידה להנציח את ההרוגים ולהקדיש להם רגע של שתיקה בהופעותיה.

האם סליי סטון חצוף או רענן? תלוי איך מתרגמים... ב-30 ביוני בשנת 1973 יצא אלבום חדש לסליי ומשפחת סטון. שמו הוא FRESH. אז איך הפכה הלהקה האופטימית והרב-גזעית מוודסטוק לחבורה מסוכסכת ומסוכנת? מה באמת קרה בעימות שהוביל לעזיבת הבסיסט לארי גראהם? וכיצד מתוך טירוף, סמים ופרנויה נולד התקליט הזה ששינה את הפ'אנק?

תשכחו כל מה שאתם יודעים על להקות שנכנסות לאולפן ופשוט מקליטות תקליט. הסיפור של התקליט FRESH הוא אופרה כאוטית על התפרקות, גאונות צרופה ושדים אישיים שהתרוצצו חופשי במסדרונות אולפן ההקלטות. רק כמה שנים קודם לכן, סליי והפמילי סטון היו התגלמות החלום האוטופי של וודסטוק: להקה צבעונית, מלאת שמחת חיים, שהמנוניה האופטימיים כבשו את העולם. אבל אחרי יצירת המופת האפלה והמסוגרת שלהם, THERE'S A RIOT GOIN' ON, החגיגה נגמרה. האורות כבו והפרנויה השתלטה. הרוח הקהילתית שהפכה את הפמילי סטון לסמל התרסקה לרסיסים, והאווירה במעגל הפנימי של סליי סטון הפכה למסוכנת.

הנפגע הראשון והמשמעותי ביותר מהסערה היה הבסיסט לארי גראהם, האיש שהמציא למעשה את טכניקת הסלאפ בגיטרת הבס והיה העוגן הקצבי של הלהקה (כמו נותן הקול הנמוך בה גם מגרונו). המתחים בינו לבין סליי סטון הגיעו לנקודת פיצוץ, ולא רק בגלל חילוקי דעות מוזיקליים. המעגל הפנימי של סליי התמלא בטיפוסים מפוקפקים, והשמועות על איומים אלימים הפכו למציאות. על פי עדויות, אחד מאנשי שלומו של סליי האשים את גראהם בכך שהוא שכר מתנקש כדי להרוג את מנהיג הלהקה. העימות הפך פיזי ואלים, ועזיבתו של גראהם הייתה בלתי נמנעת. הוא הותיר אחריו חלל עצום, שאיים למוטט את כל המבנה המוזיקלי של הפמילי סטון.

זמן קצר לאחר מכן, גם המתופף המקורי גרג אריקו, המנוע הקצבי של הלהקה, החליט שנמאס לו. ההופעות שבוטלו ברגע האחרון, ההתנהגות הבלתי צפויה של סליי והשימוש הכבד בסמים גבו ממנו מחיר כבד מדי. עזיבתו פירקה סופית את חטיבת הקצב שהגדירה את הסאונד של הלהקה והותירה את סליי עם צל חיוור של הרכבו המקורי.

אל תוך הוואקום הזה נשאבו שני מוזיקאים חדשים ורעבים. לתפקיד הבסיסט, סליי בחר אישית בראסטי אלן, מוזיקאי מוכשר שהיה צריך להיכנס לנעליו הענקיות של גראהם. לתפקיד המתופף הגיע אנדי ניומארק הצעיר, שנזרק ישירות למים העמוקים. האודישן שלו הפך לאנקדוטה שמגדירה את שיטות העבודה של סליי באותה תקופה: סליי ביקש ממנו לשבת מאחורי התופים ולנגן מקצב פשוט, במשך שעות, בלי שום ליווי מוזיקלי אחר. זה היה מבחן אופי וסיבולת יותר מאשר אודישן, וניומארק עמד בו. הוא קיבל את הג'וב.

ההקלטות למה שעתיד היה להפוך לתקליט FRESH התקיימו באולפני RECORD PLANT בקליפורניה. המקום החדיש הפך במהרה למבצרו היצירתי של סליי, וגם למאורת ההוללות הפרטית שלו. הוא הסתגר באולפן והחל בתהליך הקלטה מייגע ואובססיבי, שהונע על ידי פרפקציוניזם חסר פשרות וכמויות גדולות של קוקאין. סליי בילה לילות כימים בבניית השירים - שכבה אחר שכבה, מקליט, מוחק, ומקליט שוב, כשהוא מנגן בעצמו ברוב הכלים.

חברי הלהקה הוותיקים שנותרו – החצוצרנית סינת'יה רובינסון, הסקסופוניסט ג'רי מרטיני ואחותו של סליי, רוז סטון – מצאו את עצמם בתפקיד חדש ומתסכל. רוח השיתוף של פעם נעלמה כליל. הם הפכו לנגני אולפן שממתינים להוראות מהמנהיג, שהיה כעת המאסטר הבלעדי של הסאונד, בונה ומפרק את היצירה שלו, לעיתים קרובות לגמרי לבדו.

ואז הגיע הרגע המדהים ביותר בהפקה. לאחר חודשים של עבודה מפרכת, סליי השלים גרסה מלאה של התקליט. קלטות המאסטר היו מוכנות למשלוח לחברת התקליטים. אלא שבצעד שהימם את כולם, מהמנהלים בחברת התקליטים EPIC ועד חברי הלהקה, סליי החליט שהוא לא אוהב את התוצאה, גנז את הפרויקט כולו והכריז שהוא מתחיל הכול מהתחלה. על פי טכנאי ההקלטה, טום פליי, סליי הקליט מחדש כתשעים אחוז מהחומר, כשהוא מנגן את רוב התפקידים בעצמו.

הוא לא סתם ליטש שירים קיימים, הוא פירק אותם לגורמים ובנה אותם מחדש. הוא רדף אחרי צליל מסוים, טהור ומדויק, שרק הוא שמע בראשו. אחת הסיבות לסאונד הייחודי של הגרסה הסופית הייתה השימוש החלוצי שלו במכונת תופים פרימיטיבית, MAESTRO RHYTHM KING MRK-2, שלעיתים שימשה כמקצב הדגמה ולעיתים אף נשארה במיקס הסופי, והעניקה לשירים תחושה רובוטית ומהפנטת.

הגרסה הסופית של FRESH, זו שאנחנו מכירים, הייתה התוצאה של אותו מרתון יצירה אינטנסיבי ובודד. הסאונד היה נקי, חד וישיר יותר מהצלילים העכורים של התקליט הקודם, אך הוא עדיין שמר על חספוס ועוצמה פנימית. קולות הליווי של הרכב LITTLE SISTER, שכלל את אחותו של סליי, וט סטיוארט, סיפקו קונטרפונקט מלא נשמה לעיבודים הפ'אנקיים והקשוחים, והזכירו את שורשי הגוספל של הלהקה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה הוא הכיוון החדש של סליי לשנת 1973, מגוון של סגנונות ועמדות מוזיקליות. במובן מסוים זה משלים את המעגל שעובר כל מוזיקאי פופ מצליח, ממנטליות מסחרית קפדנית ועד לבגרות מורכבת ויצירתית יותר (אך עדיין משתלמת מבחינה מסחרית). התקליטים המוקדמים של משפחת סטון היו יצירות פופ קלאסיות ושופעות לרוח; הם המליצו לנו בדחיפות לרקוד למוזיקה וגם לעמוד. והם אמרו שאנחנו יכולים לעשות את זה אם ננסה.

כשסילבסטר 'סליי' סטון הגיע לעיר להשמיע את המוזיקה שלו, אנשים השתגעו ממנה. אבל ככל שחייו הפכו מסובכים יותר, כך גם המוזיקה שלו. חזיונות החזקה, הטרדות הרחוב, המהומה האישית והציבורית ניצחו את האופטימיות הנצחית, לכאורה, של התקליטים המוקדמים והפיקו משהו חדש. האלבום המדהים הזה פותח בפנינו את הדלת הפרטית של סליי לעולם של רגשות מעורבים וכל כך אישיים. התקליט חדש וחצוף כאחד: זה מתמקד בבעיות מסוימות שלו תוך שהוא מרתק את המאזין ביסודיות בקסמי ההמראה של מקצבי החיים השחורים. זו ערמומיות. זו יצירת המופת של סליי".

סליי סטון הסביר בספרו: "התקליט הזה יצא בתחילת הקיץ. אם התקליט הקודם, THERE'S A RIOT GOING ON, היה אפל, האלבום הזה היה קל, כמעט מסנוור. התחלתי להרגיש עשיר, ולא רק בחשבון הבנק. זה היה במסגרת התודעה שלי. ההצלחה של RIOT הסבירה לי שאנשים היו שמחים להאזין למוסיקה שלי, שהם זכו לתגמול על זה, וזו הייתה ההרגשה העשירה ביותר שיכולתי לדמיין. ריצ'רד אבדון צילם את תמונת העטיפה. הייתי רגיל לעבוד עם סטיב פיילי, שהיה פשוט יותר והגיע מהר לקונספט הכללי. אבדון היה יותר אמנותי, יותר אירופאי, אבל אהבתי אותו ואת הדרך שבה עבד. לתמונה לבשתי תלבושת מעור ואבני חן, קפצתי באוויר ובעטתי החוצה רגל. הוא ידע שאני הולך לעשות את זה. זה לא היה כאילו הפתעתי אותו. זה היה הרעיון שלי, לראות כמה גבוה אני יכול לעלות מהקרקע - לא סופרמן או סופר-פליי אלא סופר ערמומי - והוא תפס את זה. הייתי צריך להתחיל קצת בריצה, ארבעה או חמישה צעדים. קפצתי כעשר פעמים. הפסקתי כי התעייפתי אבל עד אז הייתה לו את התמונה שהוא היה צריך".

סטילס - תחילת ההחלקה למטה? כשב-30 ביוני 1971 יצא תקליט הסולו השני של סטיבן סטילס, איש לא שיער שזו יריית הפתיחה לאחת השנים האכזריות והקשות ביותר בקריירה של אחד המוזיקאים המצליחים בעולם. אחרי הפיצוץ הגדול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ותקליט בכורה מצליח, הוא היה בטוח שהוא על גג העולם. המציאות, לעומת זאת, עמדה להנחית עליו סדרת כאפות מצלצלות.

שנת 1971 התחילה עם רצון לשינוי. סטיבן סטילס, הגיטריסט והיוצר המחונן, הרגיש שהוא חייב לברוח מהרעש של לוס אנג'לס. העיר הפכה עבורו לסיר לחץ מנטלי, במיוחד לאחר ההתפרקות הסוערת של להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג וההצלחה המטאורית של אלבום הסולו הראשון שלו שהציבה לו רף ציפיות כמעט בלתי אפשרי. אהמט ארטגון, הנשיא הכול יכול של חברת התקליטים אטלנטיק, זרק לו הצעה: "סע למיאמי". אולפני CRITERIA בפלורידה במשך הזמן הזה בית חם לאמנים רבים. סטילס הסכים לנסות.

הסצנה הבאה נראית כאילו נלקחה מסרט. פברואר 1971, השעה שתיים לפנות בוקר. שני טכנאי הקלטות מנומנמים יושבים באולפן ומתעסקים עם סלילי ההקלטה של ​​הופעה חיה עם הגיטריסט ג'וני וינטר. לפתע, הדלת נפתחת ובפתח עומד סטיבן סטילס בכבודו ובעצמו, גיטרה בידו, מבט נחוש בעיניו. הוא לא הודיע מראש שיגיע - אלא פשוט הגיע. הוא רצה לעשות מוזיקה כאן ועכשיו. עוד באותו הלילה, הוא הקליט גרסה אקוסטית ראשונית לשיר בשם RELAXING TOWN, שם אירוני למדי בהתחשב בסערה שעמדה להתחולל בחייו. מילות השיר עצמו ביטאו את התיעוב והתסכול שחש סטילס כלפי הצביעות של תעשיית המוזיקה הממוסדת ואשליית התהילה. הוא ידע היטב על מה הוא מדבר.

במשך החודשים הבאים נערכו מרתונים של סשנים שיצרו את אלבום הסולו השני שלו. רוב השירים היו אישיים עד כאב, ניסיון כמעט נואש לשפוך את כל מה שעל ליבו אל תוך המוזיקה. אבל נראה שהרגשות שלו לא תמיד היו עם כוס תה ועוגיה. חלק מהטקסטים היו מלאי ארס וזעם, מה שהותיר את המבקרים והקהל המומים. הם לא ציפו לכזו מנה ממנו.

למרות נבחרת חלומות של אורחים שניגנו בתקליט, כולל שמות כמו אריק קלפטון, ד"ר ג'ון, בילי פרסטון ונילס לופגרן הצעיר, כלי נשיפה עשירים ואוירה גוספלית בשרנית - התוצאה הסופית לא הצליחה לשחזר את הקסם וההתלהבות של תקליט הבכורה. זה נשמע נהדר על הנייר, אבל באותה תקופה, הציפיות ממנו היו בשמיים, והקהל הרגיש שהוא פשוט לא מספק את הסחורה.

המבקרים, איך לומר, לא ריחמו עליו. במגזין CIRCUS נכתב: "סטילס הוא מוסיקאי על. ויש לו המון חברים מפורסמים שהוא מנגן איתם. ויש לו עטיפה יפה לאלבום הזה. אבל כאמן הוא לא הולך קדימה. אני מצפה מאמנים בדרג שלו לבוא כל פעם עם משהו מפוצץ ראש. אבל באלבום הזה כל האקורדים והמילים נשמעים נדושים. למי יש כוח לשמוע מיליונר רוטן? יש משהו מאד ציני בסטילס. הוא הולך על בטוח וזה מה שגורם למוסיקה לדשדש".

אם זה לא הספיק, מגזין הרולינג סטון הגיש את מנת הרעל שלו: "מה שיש לנו כאן, חברים, הוא אלבום סוג ב' של אמן סוג ב' מוצק, שכל כך הרבה אנשים במעמד בינוני-נמוך מתעקשים להאמין שהוא למעשה סוג א', עד שנראה שהוא התחיל להאמין לזה בעצמו, כפי שמעידה מה שהייתה לו החוצפה להתמכר בשני אלבומים סוג ב' ברציפות. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתכוון להכחיש שסטיבן הביא לפחות שיר אחד יוצא דופן ללא עוררין. מה שאני כן אומר שהוא מסיבה כלשהי שאינה מובנת לי, שלושת האורות הפחותים בהרבה בקרוסבי ושות', הם כולם נחשבים לגאונים, מה שבבירור פשוט אינו נכון. בכל אופן, חברים, המילים של "סטילס 2" הן לסירוגין טריוויאליות, עם חשיבות עצמית באופן דוחה, ופוגעניות לחלוטין. המוזיקה חסרת ברק וההפקה של כל העסק כל כך רחוקה מלהיות משביעת רצון עד שקשה להתרשם כלל מכל זה. מלבד CHANGE PARTNERS שהוא הלהיט הנוכחי ו-MARIANNE יורשו הסביר, אין ולו מנגינה אחת לזכור במעורפל בכל האלבום.

לרוב, סטיבן מסתפק פשוט בלשיר יחד עם האקורדים. התוספת של "כלי הנשיפה של ממפיס" (שלאורך כל האלבום נשמעים חלקלקים בנוסח לאס וגאס וקצת צורמניים) לעולם לא יכולים להקים לחיים מנגינה חלשה. מילות האלבום חושפות רבות על מי שכתב אותן: הן חושפות שסטיבן נגד גזענות ובעד איכות הסביבה. תתהו עד כמה בחור כמוהו באמת בעד איכות הסביבה, אם תיקחו בחשבון שהאדים שנפלטו ממפעל הוויניל שהדפיס את אלבומו כנראה לא הועילו במיוחד לאוויר ובוודאות הזיקו מאוד לציפורים בסביבת המפעל".

והביקורות הקטלניות היו רק ההתחלה. הצעד הבא היה לצאת למסע הופעות ענק ברחבי ארצות הברית ביולי 1971, מסע שכלל 52 הופעות. על הבמה ליוותה אותו להקה משובחת שכללה את המתופף דאלאס טיילור, הבסיסט פאזי סמואלס, הקלידן פול האריס, הגיטריסט סטיבן פרומהולץ וחטיבת כלי הנשיפה THE MEMPHIS HORNS. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו ככוכב יחיד, ונראה שהוא היה חסר מושג לגבי איך הקהל יקבל אותו.

ההלם הגיע כבר במופע הפתיחה בסיאטל. באולם העצום, שהכיל 15,000 מקומות, המתינו לו רק 3,000 צופים. סטילס, שעדיין ראה בעצמו סופרסטאר מהשורה הראשונה, היה המום לגמרי מהקהל הדליל. תגובתו המיידית הייתה לרוץ לבקבוק האלכוהול הקרוב ולהשתכר עד אובדן חושים. הפתיחה הצורמת הזו נתנה את הטון להמשך. ברוב ההופעות, הוא עלה לבמה שיכור לחלוטין ומזייף. מסע ההופעות הזה עמד בצל התמכרותו הגוברת של סטילס לאלכוהול ולקוקאין, התמכרויות שהעצימו את התנודות הקיצוניות במצב רוחו ופגעו אנושות ביכולתו לתפקד מקצועית ולהוביל מופע בסדר גודל כזה.

נקודת השפל המשפילה הגיעה בהופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. באופן אירוני, ההופעה עצמה הייתה מצוינת והקהל הגיב בהתלהבות. אבל עיתונאי הרוק החשובים של התקופה פשוט לא טרחו להגיע. למה? כי הם שמרו את הכוח ודיווחיהם לאירוע הגדול באמת שהתקיים שם מיד לאחר מכן: הקונצרט למען בנגלדש של ג'ורג' האריסון. ההופעה של סטילס התקיימה ב-30 ביולי 1971, ומיד לאחריה החלו ההקמות למופע הצדקה ההיסטורי של האריסון שנערך ב-1 באוגוסט, כך שכל תשומת הלב התקשורתית הוסטה מסטילס בבת אחת והותירה אותו באפלה תקשורתית.

העלבון היה צורב במיוחד. הוא גם לא קיבל שום הזמנה מהאריסון להשתתף במופע ההיסטורי, אפילו לא קרדיט תודה על כך שתרם את כל מערכת הסאונד, התאורה ואת מנהל ההפקה שלו לקונצרט הזה למען בנגלדש. בערב המופע, סטילס המאוכזב והפגוע הגיע למקום, התיישב בחדר ההלבשה, רוקן בקבוק אחר בקבוק ונבח לכל עבר מרוב תסכול. הכוכב הגדול הרגיש קטן, שקוף ובעיקר, לבד.

הצילצול הוא בשביל המורה - והמורה היא אליס קופר! ב-30 ביוני בשנת 1972 יצא התקליט המצליח של להקת אליס קופר, SCHOOL'S OUT. עד צאתו נחשבה להקת אליס קופר (כן... זו הייתה פעם להקה שלמה ולא רק מותג של איש אחד) כלהקה מוזרה.

זה לא היה קל לחברי להקת אליס קופר להגיע לפסגה. במשך כמה שנים החברים יצרו מוסיקה אך ספגו בעיקר ביקורות שליליות, מכירות איומות ולמעשה נאלצו לחיות מהיד לפה. הופעתם הייתה תיאטרלית אך רבים ראו בה בעיקר מוזרות ותו לא. באחת מהופעות הלהקה, בתחילת דרכה, בפסטיבל בטורונטו בשנת 1969, זרק מנהל הלהקה לעבר הזמר, וינסנט פורנייה, תרנגולת. פורנייה לא חשב פעמים והשליך אותה אל הקהל. הוא לא ידע שתרנגולות לא מסוגלות לעוף. החיה המסכנה הוחזרה אל הבמה בחתיכות נפרדות מקהל משולהב מדי. הדבר הוביל לפרסום נרחב בנושא ולאיסור של הורים לאפשר לילדיהם לראות הופעות של אליס קופר. הקהל הצעיר החל להתמגנט. זה נהיה מעניין.

המפנה הגיע כשהלהקה פגשה בחור בן 21 שטען כי הוא מפיק. אותו בחור היה בוב אזרין הקנדי ובהוראתו הפסיקה הלהקה להופיע ועברה להתגורר בחווה מחוץ לדטרויט, שם עברה שינוי מהותי. חבריה החלו להתאמן כל יום במשך 12 שעות על כישורי הנגינה שלהם ומשמעת הברזל ההיא השתלמה להם ובגדול. מבקרי המוזיקה הבחינו בשינוי והכתירו את הלהקה כדבר הגדול הבא. אזרין רקח אז את הרעיון להביא לאולפן מקהלת ילדים שתשיר בשיר הנושא. זו לא הפעם האחרונה בה ישלוף גימיק זה. בשנת 1979 הוא יביא מקהלת ילדים אחרת, הפעם לתקליט 'החומה' של פינק פלויד. ונחשו מה? גם הפעם זה נועד לשיר נגד בית ספר.

בכל אופן, וינסנט פורנייה (המוכר, כאמור, כאליס קופר) טען בזמנו שבוב אזרין הוא הג'ורג' מרטין של להקתו. עד להגעתו של אזרין הייתה להקת אליס קופר להקה פסיכדלית יותר, שהתגלתה אי שם בסוף שנות השישים על ידי לא אחר מאשר פרנק זאפה. אזרין הפך את אליס קופר למכונת מוזיקה משומנת ותיאטרלית.

האלבום SCHOOL'S OUT נחשב בעיני רבים לאלבום קונספט. המוזיקה שבאלבום הושפעה מהסרטים הישנים שהוקרנו אז בטלוויזיה האמריקנית. אליס קופר טען באופן מפתיע שהלהקה הושפעה בתקופה ההיא עמוקות מ'סיפור הפרברים', למרות שהרבה חשבו כי החברים הושפעו מ'התפוז המכני' של קובריק. השיר GUTTER CATS VS THE JETS הוא מחווה של אליס קופר ל'סיפור הפרברים' והנושא שחוזר באלבום הזה הוא אורח החיים של כנופיות הרחוב.

האלבום הזה הוקלט בתקופה בה חברי הלהקה הרגישו הכי טוב יחדיו והוא גם הראשון בו עשתה הלהקה שימוש בתזמורת שלמה בהקלטותיה. מה גם שהאלבום הזה היווה את סלילת הדרך לאלבום הבא והמעולה של אליס קופר, שנקרא MILLION DOLLAR BABIES.

וכשהלהקה הגיעה לכתיבת שיר הנושא הידוע של האלבום, חבריה שאלו את עצמם מהם שני הרגעים הכי מהנים שהיו בחייהם. אחד הרגעים היה בוקר של חג המולד בו נפתחות כל המתנות. רגע אחר היה היום האחרון ללימודים והיציאה לחופשת החג. אלו הם הרגעים שהונצחו בשיר הנושא. וזה מה שהפך אותו לשיר שנוצר מכל הלב. וכמובן שזה גם עזר לו להפוך ללהיט, שהגיע באוגוסט 1972 למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר במשך שלושה שבועות.

הנה הביקורת שמצאתי שפורסמה בזמנו בעיתון עולם הקולנוע: "כיצד נתייחס לאלים קופר? הנקבל אותו ברצינות? - תקליטו האחרון מוכיח כי זו הדרך היחידה לקבל אותו. זהו ללא ספק אחד מתקליטי הרוק האורגינאלים של השנה. כל דבר בתקליט, כולל העטיפה המקושקשת הינם מיוחדים. כל אחד מהקטעים הינו שלמות בפני עצמה. אליס קופר מוכיח כאן כי הינו אחד ההרפתקנים ואחד מן הכוחות החשובים ביותר במוסיקה האמריקאית בימינו. הצד הראשון של התקליט ממשיך בגישה הפראנואידית שפרסמה את אליס קופר, כמו למשל ב'הלימודים הסתיימו' שהוא קטע רוק'נ'רול יוצא מן הכלל ו'הצליל של לוני' הבא אחריו, שהינו אחד מההצהרות הגדולות של תרבות הסמים בת זמננו. צד שני מכיל שני קטעים פרועים המחזירים אותנו בדומה ל'הלימודים הסתיימו' - לימי בית הספר! הכוונה לשירים: 'חיה חברתית' ו'אלמה מאטר'. כאן מזניח אליס לחלוטין את הסנטימנטליות וקולו נשמע חזק ותוקפני במיוחד. עם זאת הנעימות עדיין ליריות וערבות. שני צדי התקליט מסתיימים בקטעי מוסיקה מוזרים, חצוצרות רועשות המזכירות צלילי מערבונים דמיוניים הממתנים מעט את טון התקליט כולו. אך ביחד עם הצלילים שקדמו להם יוצרים הסיומים גישה מוסיקלית חדשה".

מטאליקה בישראל! ב-30 ביוני בשנת 1993 הופיעה להקת מטאליקה, בפעם הראשונה, בפארק הירקון בתל אביב.

עד 1993, מטאליקה כבר לא הייתה רק להקה אלא מפלצת רוק. ארבעת הפרשים - ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט וג'ייסון ניוסטד - רכבו מחוץ לסצנת הת'ראש הנישתית כדי לכבוש את העולם, והגעתם לתל אביב לא הייתה רק עוד עצירה בסיבוב הופעות. זו הייתה הגעתו של טיטאן תרבותי לשערינו.

המסע לתל אביב החל שנתיים קודם לכן עם יציאת אלבומם החמישי, הנושא את שמו. האלבום משנת 1991, שנודע בכינויו "האלבום השחור", היווה שינוי משמעותי. האלבום, שהופק על ידי בוב רוק, שייף את הקצוות המשוננים והמורכבים של עברם כת'ראש מטאל לטובת סאונד הארד-רוק גרובי, ישיר ועוצמתי יותר. התוצאה הייתה שיא מסחרי חסר תקדים עם להיטים שהפכו להמנונים עולמיים, שהקפיצו את הלהקה לצמרת.

הצלחה זו זירזה את אחת מתקופות סיבובי ההופעות המפרכות והרחבות ביותר בהיסטוריה של הרוק. בין השנים 1991 ל-1993, הלהקה הייתה מכונת סיבובי הופעות בלתי פוסקת, מקיפה את העולם מספר פעמים. סיבוב ההופעות NOWHERE ELSE TO ROAM, שנערך מינואר עד יולי 1993, היה השלב האחרון והמנצח במחזור הופעות האלבום השחור. שם סיבוב ההופעות עצמו רמז על להקה שכבר כבשה את העולם הידוע וכעת מחפשת טריטוריות חדשות להנחת דגלה. בעוד שהמסלול כלל ערי בירה רוקיות אירופאיות מבוססות כמו וינה ואתונה, היא בלטה גם בזכות כניסתה של מטאליקה לשווקים פחות מתויירים עם עצירות באיסטנבול, ג'קרטה, ובעיקר בתל אביב. מטאליקה שרטטה מחדש באופן פעיל את מפת ההבי-מטאל העולמית.

מבנה ההופעות בסיבוב ההופעות הזה היה שונה. לא הייתה להקת חימום על הבמה ומטאליקה העניקה סט ארוך ומרשים (ואיזה סאונד!). עבור שוק כמו שלנו, שלא היה רגיל למופעי רוק בינלאומיים בסדר גודל כזה, זה לא היה רק קונצרט; זה היה ה-קונצרט.

מתחת לפני השטח של הניצחון העולמי הזה, הלהקה ניהלה לחצים פנימיים עצומים. מחזור ההקלטות וסיבובי ההופעות הבלתי פוסק החל לגבות את מחירו. חברי הלהקה לא היו בטוחים אם הם יוכלו להמשיך כך. גם הפרופיל הציבורי שלהם השתנה. הם כבר לא היו רק מוזיקאים; הם היו דמויות תקשורתיות מרכזיות.  

האווירה הייתה מחשמלת מההתחלה. פארק הירקון היה מלא בקהל שכבר ידע מה הוא הולך לקבל - אך עדיין לא שיער עד כמה. ההופעה שבאה לאחר מכן תוארה ללא ספק כאחת ההופעות הגדולות והטובות ביותר שנערכו אי פעם בישראל. האנרגיה של הקהל הייתה כה גדולה, עם מעגלי פוגו ענקיים ושאגות שביעות רצון, עד שדיווחים למחרת ציינו כי כ-150 משתתפים נזקקו לטיפול רפואי במהלך ואחרי המופע.  

זו לא הייתה רק מוזיקה; זו הייתה קתרזיס. העיתונות המקומית הביאה כותרות שצעקו, "מטאליקה קרעה את הפארק". הלהקה, שהייתה רגילה לקהל רב, הייתה, על פי הדיווחים, המומה מקבלת הפנים החמה של הקהל הישראלי ומאהבתם אותה. המופע היה מרתון של צליל וזעם, הופעה צפופה ועוצמתית שנמשכה שעתיים וארבעים וחמש דקות. חברי הלהקה, בשיא כוחם הפיזי והמוזיקלי, סיפקו אנרגיה בלתי פוסקת. הם רצו על פני הבמה בטירוף ונתנו את כל כולם כאילו זו הייתה הופעתם האחרונה עלי אדמות, עם הפקה אדירה של סאונד, תאורה, פירוטכניקה ולהבות מרשימים.

ג'יימס הטפילד היה סולן המטאל המושלם, נגינת הקצב האגרסיבית שלו בגיטרה והקול והנוכחות שלו שלטו על הבמה. לארס אולריך, למרות שפישט במודע את סגנון התיפוף שלו לעידן האלבום השחור, נותר מערבולת של אנרגיה משתלחת מאחורי התופים שלו. ג'ייסון ניוסטד סיפק בסיס בס רועם וקולות רקע עוצמתיים, נוכחות קבועה ומרגשת. קירק האמט, בינתיים, שחרר את סולואי הגיטרה שהפכו לחלק בלתי נפרד מסאונד הלהקה.

פתיחת המופע הייתה החלטה אסטרטגית מכרעת. במקום להוביל עם הלהיט הענק הנוכחי שלהם ENTER SANDMAN, הלהקה פצחה עם CREEPING DEATH. זה היה איתות רב עוצמה למעריצים מהדור הישן בקהל, הבטחה מיידית שמטאליקה לא נטשה את שורשיה. צעד זה היה גורם מרכזי בריפוי הקרעים עם המעריצים שחשו "נבגדים" על ידי הצליל המסחרי יותר של האלבום השחור. משם, רשימת השירים הייתה שזורה בצורה מופתית בין תקופות. איש החול נכנס בהדרן.

כן, מטאליקה עקפה ובענק את גאנס אנד רוזס שגם הופיעה פה. איך אומרים זאת? הם השאירו להם אבק!

להקת קווין משחקת את המשחק! ב-30 ביוני בשנת 1980 יצא תקליטה השמיני של המלכה הגדולה, שנקרא THE GAME. היה זה סוף עידן ושחר של יום חדש.

כך מתחיל עמוד חדש בסיפור המלכה של שנות השמונים - וגם עם התחלה טובה! תקליט זה הוא בקלות אחד ההישגים הטובים יותר של הלהקה באותו עשור. מבט חטוף אחד על עטיפת האלבום מראה שזו כבר לא המלכה הזוהרת והאופראית של פעם. נכון, פרדי עדיין לא מתהדר בה בשפם המסחרי שלו, אבל לפחות השיער נחתך קצר, וגם החבר'ה האחרים נראים מעודכנים בגל החדש.

לחברי קהל המעריצים השמרני והאדוק יותר של קווין הייתה סיבה טובה להזדעזע מחלק גדול ממה שהם פגשו ב-THE GAME. במקום ההצהרה "ללא סינטיסייזרים" שהייתה סממן קבוע ואמין על עטיפות התקליטים של הלהקה, הגיעה הודאה ברורה על הכללתו של סינטיסייזר ה-OBERHEIM OB-X. הסינטיסייזר הפוליפוני האנלוגי יצא לשוק בשנת 1979 וכבר מצא את דרכו לאלבומים מגוונים בתעשיה וגם עתיד היה להשתלט על הפלטה המוזיקלית של פסקול הלהקה לסרט פלאש גורדון. קווין היו כל כך לא מתנצלים על המפנה הטכנולוגי שלהם, עד שה-OB-X היה הדבר הראשון שמאזיני THE GAME שמעו עם הנחת המחט על הויניל.

בקושי הספיק הדיו להתייבש על עטיפת אלבום ההופעה הכפול שלהם, LIVE KILLERS וחברי להקת קווין כבר מצאו את עצמם שוב באולפן. הימים היו ימי תחילת יוני, וזמן קצר לאחר שחזרו מיפן, שם סיימו את סיבוב הופעות מפרך של התקליט JAZZ, כשהם נחתו במקום חדש ולא מוכר: אולפני MUSICLAND במינכן. זה לא סתם עוד אולפן, אלא המקדש של מפיק-העל האיטלקי ג'ורג'יו מורודר, האיש שהמציא את הסאונד של מלכת הדיסקו, דונה סאמר, ויצר בו את המנוני הענק שלה LOVE TO LOVE YOU BABY ו-I FEL LOVE. המקום, ששכן במרתף אפלולי של בית מלון, היה מגנט לאמני הרוק הגדולים ביותר. לד זפלין הקליטו שם, גם דיפ פרפל והרולינג סטונס ואי.אל.או - ועכשיו הגיעה תורה של קווין. אבל קווין לא הגיעה למינכן עם תוכנית מגירה. החברים היו מותשים. הם באו לגרמניה כדי לנשום, להתאוורר, להיות ביחד בלי לחץ. אף שיר עוד לא נכתב, ושום הפקת תקליט חדש לא עמדה על הפרק.

צילום העטיפה סימן שינוי נוסף, גם אם העוקבים השמרנים ביותר של קווין אולי לא הבינו מה המראה החדש של פרדי מרקיורי חשף לגבי התלהבותו מבגדי עור, אז הייתה ההשפעה הברורה של כל הלילות שהלהקה בילתה במקום שרוג'ר טיילור כינה "הדיסקוטק הלוהט ביותר בעולם". כשהם מנצלים עד תום את זמנם כגולים ממס, קווין הפכו למבקרים קבועים ב-SUGAR SHACK, מועדון לוהט במינכן לא רחוק מאולפני MUSICLAND, שם החלו להקליט את התקליט הזה ביוני 1979.

טיילור, שלא היה מרוצה מחלק גדול ממה שקרה בתקליט האולפני הקודם, JAZZ, נשמע נרגש מההזדמנויות שנוצרו על ידי הכיוונים החדשים, כמו גם מהמשימה של טכנאי ההקלטה, ריינהולד מאק, "לגרום לנו להישמע שוב כמו להקה".

"בדיוק עבדתי בלוס אנג'לס עם גארי מור", סיפר מאק, "יום אחד פגשתי את ג'ורג'יו מורודר שאמר שקווין נמצאת במינכן. אתה חייב ללכת לשם! אבל כשהגעתי, מצאתי רק הרים של ציוד". פיטר הינס, המנהל הטכני של הלהקה, הסביר למפיק הנבוך שמסיבות מס, חברי הלהקה חייבים להישאר מחוץ לבריטניה. מאק, איש מעשה, לא חיכה. הוא הציע להינס להרכיב את כלי הנגינה, רק למקרה שיתחשק להם לנגן. זמן קצר לאחר מכן, באופן ספונטני לחלוטין, נולד השיר הראשון על דבר קטן מטורף שנקרא אהבה.

אבל הכימיה לא הייתה מיידית. קווין, שהיו רגילים לשיטות עבודה קפדניות משלהם, פגשו במאק מישהו שעומד מולם. "היו לנו שיטות משלנו", הסביר בריאן מאי, "מאק פוצץ את כל זה מיד, כי היו לו שיטות משלו". "אחת החוזקות שלי היא שאני עובד מהר מאוד", הסביר מאק, "וקווין עובדים לאט מאוד. השיטה החדשה עבדה". אך האנרגיה היצירתית לא העלימה את המתחים. "עברנו תקופה רעה במינכן", הודה בריאן מאי, "נאבקנו במרירות זה בזה. כולם ניסינו לעזוב את הלהקה יותר מפעם אחת. אבל אז היינו חוזרים לרעיון שהלהקה גדולה יותר מכל אחד מאיתנו".

לאחר שהזמרת קייט בוש סירבה להופיע בערב גאלה של הבלט המלכותי, מנהל בחברת התקליטים EMI וחבר קרוב של פרדי, סר ג'וזף לוקווד, הציע שסולן קווין יתפוס את מקומה. "הכרתי בלט רק מהטלוויזיה", אמר פרדי, "אבל הפכתי מוקסם מזה". עם שבועיים בלבד של חזרות, פרדי התמסר למשימה. "היינו צריכים לרסן אותו כדי שלא יפגע בעצמו", העיד הרקדן דרק דין.

ב-7 באוקטובר 1979, על במת הקולוסיאום בלונדון, נישא על ידי שלושה רקדנים, פרדי ביצע גרסה אינסטרומנטלית ל-BOHEMIAN RHAPSODY והלהיט החדש שלו, CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE, מול קהל המום. רוג'ר טיילור, שישב בקהל, נזכר בחוויה הבלתי נשכחת: "היה רק ​​אדם אחד בעולם שיכול היה לעשות זאת". באותו ערב גורלי, פגש פרדי את פיטר פריסטון, שהיה אחראי על התלבושות. שבועיים לאחר מכן, פיטר קיבל טלפון מהנהלת קווין. הוא הפך לעוזרו אישי של פרדי ואיש סודו לשתים עשרה השנים הבאות, עד יומו האחרון של הזמר.

בפברואר 1980, קווין חזרו למינכן ולזרועותיו של מאק. הלהקה הייתה פרודוקטיבית מתמיד, למרות הסחות הדעת של חיי הלילה התוססים של העיר. בעוד פרדי חרש את מועדוני הלהט"ב, שאר החברים בילו במועדון ה-SUGAR SHACK, שלעיתים קרבות שימש להם כ"משרד". מערכת הסאונד האימתנית של המועדון הממה אותם. "כל דבר עם קצת גרוב ומרווח נשמע טוב שם", הסביר בריאן מאי. "אחרי זה הפכנו אובססיביים להשאיר מרווח במוזיקה שלנו". שיר אחד במיוחד, שנכתב על ידי הבסיסט השקט ג'ון דיקון, עבר את מבחן המועדון בהצטיינות יתרה. קראו לו ANOTHER ONE BITES THE DUST.

בעיתון רולינג סטון פרסם סטיב פונד, ב-19 בספטמבר 1980, את ביקורתו הארסית מאד על תקליט זה (אותה, אין לי ספק, קראו חברי הלהקה): "עם תקליטון אחד שיצא, כמה חודשים לפני תקליט זה, בישרה קווין כי היא זונחת את הרוק הנוצץ שלה לטובת רוק אנד רול בסיסי. אולי הגיעו למסקנה בלהקה הזו כי היא במבוי סתום וכי הגיע הרגע לזרוק את הבומבסטיות השחצנית והפוגענית שלה, שהפכה אלבומים כמו NEWS OF THE WORLD ו- JAZZ לאלבומים קרים. או שמא הוחלט שם ללכת על דרך חדשה כדי להתרענן.

מה שבטוח, זה נחמד להקשיב לקווין שרה שירים ולא המנונים. אבל זה עדיין לא אומר שהלהקה הזו מסוגלת לנגן באופן משכנע את הדבר החדש הזה. השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE נשמע קפוא מדי. כך גם עם שאר שירי הרוק פה. זה עצוב אבל נכון - קווין נשמעת בנינוחות דווקא בקטעים כמו 'רפסודיה בוהמית' או הסחרור של 'מירוץ אופניים'. אבל הקטע הפ'אנקי או הרוקאבילי החדש הזה לא מתאים לה, למרות שחבריה יודעים כיצד זה נשמע - הם לא מסוגלים בעצמם להביא את הרגש לתוך זה. התקליט החדש הזה של קווין פחות מבחיל מקודמיו, שהכילו המנונים שנשמעים כדברים שמתאימים גם למצעדי נאצים. העתיד לא נראה מזהיר ללהקה הזו. לא משנה כמה שחברי הלהקה ינסו להסתיר את זה - הם נשארו אגו מניאקים לא קטנים. כנראה שלהקת קווין מתה באופן סופי".

פרדי מרקיורי סיפר בזמנו: "את השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE כתבתי כשהשתעשעתי בגיטרה. גם ניגנתי את זה בהקלטה, כשבריאן סיפק את הגיטרה החשמלית. הידע שלי באקורדים בגיטרה מוגבל ביותר. אני רק לומד את זה ומקווה לדעת לנגן טוב יותר בעתיד. השיר הזה הוא לא יצירה טיפוסית שלי, אבל זה בגלל שאין דבר טיפוסי ביצירה שלי. השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST הוא להיט ריקודי, אבל זה לא אומר שמעכשיו נעשה דברים דומים לזה. אנחנו אוהבים להתנסות ואני למדתי הרבה מהמוסיקה השחורה שהקשבתי לה לאחרונה. מאנשים כמו מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר וארית'ה פרנקלין".

הנה כמה פרטי טריוויה שאספתי בשבילכם:

1. את השיר PLAY THE GAME, שפותח את התקליט, כתב פרדי על בן זוגו, טוני באסטין, לאחר שהשניים נפרדו. התקליטון עם השיר הזה הציג לראשונה בפני הקהל הרחב את דמותו החדשה של פרדי - עם שפם. מעריצים רבים לא אהבו את השפם הזה ונהגו אז לזרוק לבמה סכיני גילוח, כדי לרמוז לו להפסיק עם זה.

2. בשיר DRAGON ATTACK מוזכר שמו של 'מאק', שהיה טכנאי ההקלטה בתקליט הזה. לפני כן עבד מאק גם עם אי.אל.או.

3. את השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST רקח בסיסט הלהקה, ג'ון דיקון, בהשפעת השיר GOOD TIMES של להקת CHIC. דיקון ניגן בשיר הזה כלים נוספים לצד הבס, כמו צליל הפסנתר (שנשמע פה במהופך), גיטרה חשמלית ועוד. המתופף רוג'ר טיילור ניגן תפקידים קצרים בתופים, שחוברו באופן אולפני כ- LOOP. טיילור לא אהב בתחילה את השיר הזה, עד שהבין כי לקהל יש דרישה רבה לו. באופן מפתיע, דווקא בשיר הזה אין צלילים של סינטיסייזרים.

בתחילה סירבו חברי קווין לשחרר את השיר כתקליטון, אך ביקור של מייקל ג'קסון מאחורי הקלעים, באחת מהופעות הלהקה, שכנע את חבריה כי כדאי מאד שזה ישוחרר בפורמט הקטן ההוא. התקליטון הזה הפך לרב מכר היסטרי - מה שלא קרה עם השיר SAVE ME, שחותם את התקליט אך לא הצליח כתקליטון ועורר פאניקה קלה בקרב הלהקה וחברת התקליטים כשראו כי כך.

4. מי שישיג את גרסת ה- DVD AUDIO של התקליט הזה (ובה גם מיקס סראונד 5.1), יגלה כי יש שם טייק אחר לגמרי של השיר COMING SOON, שכתב רוג'ר טיילור. בגרסת הסראונד הזו נשמעים קולות שירה שונים וגם תפקידי גיטרה שלא נשמעים בגרסה הרגילה.

גם זה קרה ב-30 ביוני. תאריך שבו דרמות ענק, רגעים היסטוריים וביזאר קוסמי התערבבו יחד לכדי קקופוניה מפוארת. קדימה, אנחנו ממריאים במכונת הזמן של הרוק'נ'רול.

1982: המיקרופון האחרון של מאדי ווטרס

בלילה לח במיאמי, על במת ה-SPORTATORIUM, אירח גיבור הגיטרה אריק קלפטון את אחד האנשים שהיו הסיבה לכך שהוא בכלל הרים גיטרה מלכתחילה: אמן הבלוז מאדי ווטרס. הקהל שהגיע לראות את "סלואוהנד" קיבל שיעור מאלף בהיסטוריה של המוזיקה, אך לא ידע שהוא עד לרגע חד פעמי ומצמרר. זו הייתה ההופעה האחרונה של ווטרס, המלך הבלתי מעורער של הבלוז משיקגו, שהתעקש לעלות לנגן למרות שבריאותו הלכה והידרדרה, פחות משנה לפני שנפרד מהעולם באפריל 1983, בגיל 70, מדום לב בעקבות מאבק במחלת הסרטן. פרק שלם בתולדות המוזיקה נחתם באותו ערב, אך מורשתו של ווטרס ממשיכה להדהד עד היום.

1949: חמצן, גיטרות ונצנצים

ביום זה נולד אנדי סקוט, הגיטריסט של להקת הגלאם רוק SWEET. הלהקה הזו, שהייתה ידועה בפזמונים קליטים ובתלבושות מוגזמות, ידעה גם לייצר ריפים קטלניים. סקוט היה אחראי לחלק גדול מהסאונד הכבד יותר של הלהקה, ובעוד כולם זוכרים את THE BALLROOM BLITZ או את FOX ON THE RUN, רבים יסכימו שהיצירה המורכבת והמרתקת ביותר שלהם הייתה דווקא LOVE IS LIKE OXYGEN, המנון פופ-רוק מתקדם ומהפנט. ועל הדרך - בשנת 1951 נולד בסיסט הג'אז-פיוז'ן המוערך סטנלי קלארק.

1971: לא תאמינו איך דחו ככה את רוקסי מיוזיק!

ב-30 ביוני בשנת 1971 נכתב מכתב לזמר בריאן פרי ונשלח אליו. שימו לב למשפט המחץ שבסוף המכתב: "מר פרי היקר. תודה רבה ששלחת אלינו את הקלטות הדוגמה של ה'רוקסי מיוזיק'. אתמול ערכנו ישיבה בוחנת על זה והמוזיקה שלכם הניבה תגובות טובות. הלהקה הזו אכן נשמעת שונה מכל דבר מודרני אחר ששמענו. עם זאת, אנו חושבים שרוקסי מיוזיק לא ראויה לזכות בחוזה עם חברה כה יוקרתית וחשובה מבחינה בינלאומית כפולידור. אנו מאמינים שהשירים, בפורמט הנוכחי שלהם, ניסיוניים מדי מכדי למשוך מספיק קהל שיקנה את זה ויביא את זה למצעדים. כלי הנגינה העיקריים מנוגנים במיומנות, אבל כתיבת השירים חסרה את המיקוד שאמור להגיע עם מבנה קונבנציונלי יותר.

הצלילים האלקטרוניים 'מעניינים' אבל לא כמו מה שוולטר קרלוס עשה. המילים מעניינות לפרקים אבל השירה הראשית, לפי מה שאמר חבר מכובד של הוועדה, גורמות לדמיין את פרנקי ווהאן כשהוא כלוא בבית עם רוחות רפאים. אני מקווה שהביקורת הקטנה הזו תהיה יעילה לך. כדי לזכות אותך על התעניינותך בחברה שלנו, אני מצרף למכתב קסטה עם הלהיט האחרון של ג'יימס לאסט לחברת פולידור, POLKA PARTY. בתודה, יו. סי. סמית'...".

1967: כשהמי תמכו באבנים המתגלגלות

מה עושים כששניים מחברי הלהקה המתחרה הגדולה ביותר שלך נזרקים לכלא? אם אתם להקת המי, התשובה ברורה: מקליטים את השירים שלהם. כשמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס נעצרו באשמת סמים בעקבות הפשיטה המשטרתית המפורסמת על אחוזתו של ריצ'רדס בפברואר 1967 (שככל הנראה תוכננה כתרגיל עוקץ בשיתוף צהובון בריטי), חברי המי נכנסו לאולפן ביוני של אותה שנה והקליטו במהירות שיא שתי קלאסיקות של הסטונס, THE LAST TIME ו-UNDER MY THUMB. המטרה הייתה לשחרר תקליטון בזק ולהזרים כסף לקופת המלחמה המשפטית של חבריהם, שפתאום הפסיקו להתגלגל, וכן למחות בפומבי נגד מה שנתפס כרדיפה ממסדית של תרבות הנגד. הבסיסט ג'ון אנטוויסל החמיץ את ההקלטות כי היה עסוק בירח דבש, ולכן גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, מילא את מקומו והקליט בעצמו את תפקידי הבס בשני השירים. להקת המי אף שחררה הודעה רשמית לתקשורת: "הלהקה שלנו תמשיך להקליט חומרים של ג'אגר וריצ'רדס כל עוד הם כלואים, כדי להבטיח שעבודתם תמשיך להישמע". זו סולידריות רוק'נ'רולית במיטבה! בסופו של דבר, המחווה הקולגיאלית הספיקה: עונשי המאסר הכבדים של צמד הסטונס בוטלו או הומתקו בערעור ממש בסמוך ליציאת התקליטון, כך ש"המי" יכלו לחזור להתמקד בחומרים המקוריים שלהם.

1977: קיס נותנים את הדם שלהם, תרתי משמע

אם חשבתם שלהקת קיס היא רק איפור ופירוטכניקה, תחשבו שוב. בצעד שיווקי גאוני ומטורף לחלוטין, בשנת 1977, חברת הקומיקס MARVEL פרסמה חוברת מיוחדת בכיכובם של חברי הלהקה. זו לא הייתה סתם חוברת, אלא אירוע קוסמי. לאחר שהופיעו בתפקידי אורח בחוברות של HOWARD THE DUCK, בגיליונות 12 ו-13 בהם הוצגו כסוג של הזיה פסיכדלית, כאן החברים קיבלו את מרכז הבמה כגיבורי-על הנלחמים בדוקטור דום בעזרת ארבעה קמעות קסם מסתוריים שהעניקו להם את כוחות העל שלהם. כינוייהם הרשמיים היו "השד" (ג'ין סימונס), "ילד הכוכבים" (פול סטנלי), "איש החלל" (אייס פרלי) ו"איש החתול" (פיטר כריס). אבל השיא האמיתי היה במחווה למעריצים: חברי הלהקה תרמו מבחנות מדמם האישי, אשר עורבב עם הדיו האדום ששימש להדפסת החוברות.

לצורך הפרויקט, הגיעו חברי הלהקה באיפור מלא וברכב משוריין למפעל הדיו של חברת "בורדן" בניו יורק. אחות מוסמכת שאבה את דמם במקום, והם יצקו אותו במו ידיהם לתוך מיכלי הצבע הענקיים. כל התהליך המדהים הזה תועד ולווה בנוטריון ציבורי, כדי להוכיח שאכן מדובר בדם אמיתי. אותו מסמך נוטריוני אף צולם והודפס כהוכחה באחד מעמודי החוברת עצמה. המהלך המטורף התגלה כהברקה, והגיליון הפך לחוברת הבודדת הנמכרת ביותר בתולדות מארוול עד לאותה תקופה, עם מעל ל-400,000 עותקים. קיס לא רק נתנו למעריצים את הלב והנשמה, הם נתנו להם גם את כדוריות הדם האדומות – ובכך חתמו את שמם על אחת מהאגדות השיווקיות האייקוניות והביזאריות ביותר בהיסטוריה של תרבות הפופ.

2004: איש הקינקס במצוקה!

ב-30 ביוני בשנת 2004 חטף הגיטריסט דייב דייויס, מלהקת הקינקס, שבץ מוחי, בזמן שיצא מבניין הבי.בי.סי בלונדון, לאחר ראיון לקידום אלבומו האחרון, BUG. הוא יחלים בהדרגה וגם ילמד מחדש לנגן בגיטרה. "זה היה ממש מוזר", הוא סיפר. "לפני האירוע נעשיתי מאוד קשוב לאווירות שליליות ולאנרגיה שלילית. הרגשתי חולשה והתמוטטתי". הוא לא יכל לדבר או להזיז את יד ימין או רגל ימין. "אבל לא איבדתי את ההכרה בכלל, ומה שמצאתי ממש מוזר זה שאני יכול לראות מה קורה, או יותר חשוב להרגיש מה קורה... יכולתי לראות קצת מהעבר וקצת מהעתיד. כאשר נלקחתי מבית חולים אחד למשנהו, הכרתי את כל מי שפגשתי. זה היה כמו לצפות בסרט; זה הדבר היחיד שאני יכול להתחבר אליו. זה היה כמו פיצוץ שבו מעולם לא איבדתי את ההכרה אבל ראיתי רמות של הכרה. באמת יכולתי לראות מה אנשים חושבים. כשהגעתי לבית החולים, היה בחור קטן אחד, בחלק האחורי של החדר, מסינגפור, ואני נשבע שהאיש הזה היה מרפא מיסטי. בכל פעם שראיתי את הפנים שלו הרגשתי הרבה יותר טוב".

דייויס סבל מאוטם מוחי (עצירה בזרימת הדם) בצד השמאלי של מוחו. "הרופא שלי חשב שהייתי במתח קשה. הוא חשב שאולי היה לי לחץ דם גבוה במשך 10 עד 15 שנים בערך. אני צמחוני, אבל כן עישנתי. אם אתה רוצה שהמוח או הגוף שלך יסתבך בצרות, תעשן כל הזמן. פעם הייתי מעשן כקטר. אם הייתי בסיבוב הופעות לא הייתי מעשן בגלל שירה וכאלה, אבל אז אם הייתה לי הפסקה, הייתי הולך ומעשן ללא הפסקה". הוא שהה חודשיים בבית החולים, ואחריו עבר משטר שיקום קפדני. "העניין הוא שאני די עקשן, והעקשנות הזו עזרה לי בתהליך הריפוי כי אי אפשר לוותר. הייתי בשיקום עם כמה אנשים נפלאים שהיו הרבה יותר גרועים ממני עם טרשת נפוצה, ציסטות מוחיות ממש גרועות וכל מיני דברים איומים. למדתי כל כך הרבה מהאנשים האלו. הם היו המורים שלי, הגורואים שלי, המשפחה שלי. היו להם כל כך הרבה תקווה וחסד וציפיות לגבי טוב. זה היה ממש מדהים ונתן לי השראה.

מעולם לא הטלתי ספק בכך שאוכל לנגן שוב בגיטרה. יש משהו בבני אדם שמעורר את תחושת ההישרדות שלנו. במצב הישרדות אתה צריך להיות חיובי, כך ותצא מהדילמה הזו ותמשיך הלאה. הדבר הראשון שניגנתי בגיטרה, בתהליך השיקום, היה אותו הדבר שניגנתי כשהרמתי לידי את הגיטרה כילד - אקורד E. ל-E תמיד יהיה מקום מיוחד בלב ובנשמה שלי". דייויס סיפר שהייתה לו התגלות בבית החולים: "אנחנו כל כך אגואיסטים שאנחנו בעצם חושבים שאנחנו שולטים בחיינו, אבל זה מטומטם. אנחנו שולטים בכלום. כשהבנתי שאין מה לעשות בנידון, בעצם הרגשתי שאני מתחיל להשתפר".

2001: הרמוניות וטונים צורמים בחוף

סאגת הביץ' בויז, שהפכה עם השנים לאופרת סבון משפטית, הגיעה לשיא חדש. המשבר העמוק בלהקה החל לצוף על פני השטח ולפרק את ההרכב בעיקר בעקבות מותו של קרל ווילסון ממחלת הסרטן בשנת 1998, אירוע שערער את שיווי המשקל העדין בין החברים שנותרו. יותר משנה לאחר שבית משפט בקליפורניה קבע שהוא לא יכול להופיע תחת הכינוי "המשפחה והחברים של הביץ' בויז", אל ג'רדין תבע את חבריו לשעבר ללהקה ב-4 מיליון דולר, בטענה שהוא הודר מהעניינים.

הנאשמים בתביעה היו מייק לאב, בריאן ווילסון, בעלי העיזבון של קרל ווילסון טראסט וחברת התקליטים BROTHER RECORDS - הבעלים והמנהל של הסימן המסחרי ביץ' בויז. חברת התקליטים הזו הוקמה במקור על ידי חברי הלהקה עצמם בשנת 1967 במטרה להעניק להם עצמאות, וכל אחד מהחברים (או יורשיהם) החזיק בה במניות. עובדה זו הפכה את התביעה למאבק פנימי ומר במיוחד בין שותפים עסקיים בעלי זכויות זהות. "זו הטרדה קלת דעת, שבה אל ג'רדין מנסה להשיג כסף שלא מגיע לו", אמר עו"ד מטעם חברת התקליטים, מייקל פלין. "כל הנחת היסוד של הביץ' בויז הייתה לקדם אהבה, הרמוניה ומוזיקה", אמר ג'רדין כשהתכונן להופעה בקזינו בוושינגטון. "אבל כרגע ה'ביץ' בויז' לוקחים את המסלול הפיננסי ולא היצירתי. זו בעיה מוסרית".

לג'ארדין לא היה רצון להגדיר את עצמו בתור "הביץ' בויז", כשבמקום זאת בחר ב"המשפחה והחברים של הביץ' בויז". אך מייק לאב מנע ממנו כל שימוש בשם וצירף להחלטתו את חברת התקליטים להחלטה שאושרה על ידי בית משפט בקליפורניה בדצמבר 1999. באותה עת, מייק לאב היה היחיד שקיבל מהחברה את הרישיון הבלעדי להופיע תחת השם הרשמי "הביץ' בויז", מה שהותיר את ג'רדין מנודה לחלוטין מהמותג שהוא עצמו היה ממקימיו בתחילת שנות השישים. ג'ארדין טען שהוצע לו להשתמש בשם בשנת 1998, אך טענתו נדחתה.

נכון לאותם ימים ניתן היה לראות את הלהקה, שנודעה בעבר בשם הביץ' בויז, בשלושה הרכבים שונים שמופיעים. ההרכב הראשון היה הלהקה הרשמית בראשות מייק לאב וברוס ג'ונסטון; השני היה הרכב הסולו המצליח של בריאן ווילסון; והשלישי היה ההרכב של ג'רדין, שזכה לרוח גבית משפחתית כששילב בהופעותיו בין היתר את בנו מאט ואת בנותיו של בריאן ווילסון, וונדי וקרני מלהקת "וילסון פיליפס". למרות כל ההרגשה הרעה, ג'ארדין אמר שהוא ינגן עם לאב ו/או ווילסון אם יוכלו לקבור את המחלוקות ביניהם. "החבר'ה האלה הם השותפים שלי לכל החיים", אמר.

ואכן זה קרה כשהגיע לישראל להופעה עם בריאן ווילסון. ההופעה המדוברת התקיימה ביוני 2016 באמפי פארק רעננה. השניים הגיעו לארץ, יחד עם חבר הלהקה לשעבר בלונדי צ'פלין והוכיחו כי קשרי העבר וההרמוניות הקוליות הצליחו לגבור על התהומות המשפטיים.

1972: היום העמוס בחייו של דייויד בואי

עבור דייויד בואי, זה היה יום שהגדיר מחדש את המושג "כאוס". ראשית, מנהלו טוני דפרייס שינה את שם חברת העסקים שלהם ל-MAINMAN ולקח לעצמו 99 אחוזים מהבעלות על החברה כשהאחוז הבודד היה שייך לעובד בחברה, פיטר גרבר שהיה עורך דין מקורב לדפרייס. דפרייס עצמו ניהל את החברה בפזרנות עצומה וסגנון חיים ראוותני שנועד לבנות לבואי תדמית של מגה-סטאר, אך בפועל הותיר את הזמר כמעט ללא רווחים ממשיים מאותה תקופה. בואי לא נתבקש להיות שותף בחברה, למרות שהאמין שהוא שותף מלא בחברה עם דפרייס.במקביל, הופעה שלו ביום זה בוטלה, והאמן שהוזמן לחמם אותו, ג'ונתן קלי, מצא את עצמו לבד על הבמה מול אלפיים מעריצים זועמים שגילו רק במקום שבואי לא יופיע.

קלי, זמר ויוצר פולק-רוק אירי עדין, נאלץ להתמודד לבדו ולספוג את זעמו של קהל ששילם כדי לראות גלאם-רוק תיאטרלי, בחוויה שהוגדרה כאחת המלחיצות בקריירה שלו. את הזמן הפנוי שנוצר ניצל הזמר כדי ללכת עם חבריו, איגי פופ והצלם מיק רוק שלימים יזכה לכינוי "האיש שצילם את שנות השבעים" ויהפוך לצלם הרשמי של בואי וליוצר עטיפות האלבומים האיקוניות ביותר שלו, להופעה של אליס קופר. המופע התיאטרלי והפרוע שראה, שנערך באמפייר פול בוומבלי וכלל אלמנטים מזעזעים של אימה כמו גיליוטינות, כיסאות חשמליים ונחשים חיים, הדליק לו את הדמיון וזרע את הזרעים למה שיהפוך לסיבוב ההופעות של זיגי סטארדסט. בזמן שבואי קיבל השראה, איגי פופ, שהכיר את חברי אליס קופר עוד מימי דטרויט העליזים, הרגיש תסכול עצום לראות איך אלו מצליחים בגדול בזמן שהוא עדיין תקוע. איגי שהה באותם ימים בלונדון כיוון שבואי חילץ אותו ממשבר סמים בארה"ב והחתים אותו בחברת MAINMAN, מה שהוביל להקלטת אלבום המופת RAW POWER של להקת הסטוג'ס, שאותו בואי עזר להפיק ולמקסס מאוחר יותר.

ובדיוק שנה לאחר מכן, מעריציו של דייויד בואי קיבלו בשורה מרה: מופע סיום סיבוב ההופעות הענק שלו, שתוכנן להתקיים בארלס קורט, בוטל. במקום זאת, הופעת הסיום ההיסטורית של הסיבוב התקיימה בסופו של דבר ב-3 ביולי 1973 באולם האמרסמית' אודאון בלונדון, שם בואי הדהים את העולם – ואת חברי להקתו שלו – כשהכריז במפתיע מהבמה על סוף דרכו ו"רציחתו" הסמלית של דמותו של זיגי סטארדסט. ההחלטה לבטל מופע זה באה מצידו של מנהלו, טוני דפרייס, שמיהר להגיב כי מעתה והלאה הוא ובואי לא ישחררו תגובה נוספת בנושא. בואי הופיע לפני כן בארלס קורט. זה קרה ב-12 במאי 1973, אך תלונות רבות נרשמו מקרב הקהל שנכח שם, כי היה קשה לשמוע או לראות את האמן בפעולה. האולם היה חלל עצום ומפלס הישיבה בו היה שטוח לחלוטין. עקב כך, המעריצים מאחור לא הצליחו לראות דבר, מה שהוביל למהומות שבהן הקהל רמס כיסאות, שבר מחסומים ודחף קדימה באלימות לכיוון הבמה בניסיון נואש לצפות במופע. לכן הובטח כי הפקתו של בואי תדאג לשיפור משמעותי באקוסטיקה ובאופן בו יוצג על הבמה. ביטול ההופעה גרם לרבים להאמין כי הדרישות לשיפורים אלה לא מומשו. דפרייס הסכים להוסיף זאת: "נראה כי כרטיסים הוצאו למכירה ללא אישורי בעניין. נדאג להחזיר את הכסף לכל מי שרכש". אחד מאנשי היחצ"נות של ארלס קורט סיפר לעיתון NME: "נאסר עליי להגיב לתקשורת בעניין המופע של דייויד בואי אך אדגיש כי המופע של להקת סלייד, שנקבע אצלנו ליום שלאחר מכן, יתקיים כרגיל".

1979: הסרט של מקרטני שכמעט קרה

עיתון הדיילי מייל הבריטי חשף כי פול מקרטני עומד לככב בסרט אוטוביוגרפי על חייו, שייקרא BAND ON THE RUN. על פי התסריט, מקרטני היה אמור לגלם כוכב רוק שבורח מהלחצים ומקים להקה אנונימית. את התסריט כתב ווילי ראסל, שכתב בעבר מחזמר על הביטלס, "ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו... וברט", מחזמר שמקרטני עצמו סירב לראות. "זה יהיה כיף לעשות את זה", אמר פול, "זה מאוד דומה למי שאנחנו". למרות ההתלהבות, הפרויקט השאפתני הזה מעולם לא יצא לפועל ונותר כהערה מסקרנת בהיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה.

1986: ג'ת'רו טול נוחתים בפארק הירקון

לקראת הופעתה של ג'ת'רו טול בתל אביב, הלחץ בהפקה הישראלית היה בשיאו. עשרה ימים לפני המופע, נמכרו רק 4,000 כרטיסים למתחם הענק בפארק הירקון, למרות הבטחות לציוד הגברה שלא נשמע כמותו בארץ. המפיקים תלו תקוות בתוכנית הטלוויזיה "עד פופ", שאמורה הייתה לשדר קליפ של הלהקה ולעורר את הקהל. להקת החימום המובטחת, SIMPLY RED, ביטלה את הגעתה ברגע האחרון. אך כל מי שבחר להגיע בכל זאת, זכה להופעה מופתית של איאן אנדרסון וחבריו, שהפגינו וירטואוזיות ואהבה גדולה לקהל הישראלי, אהבה שהחזירה אותם לכאן עוד מספר פעמים.

1977: דילן חוזר לשוק הפנויים-פנויות

בבית המשפט, נישואיהם של בוב ושרה דילן הגיעו לסיומם באופן רשמי. שרה קיבלה משמורת על חמשת ילדיהם המשותפים, והשיר SARA מהתקליט DESIRE הפך למצבה מוזיקלית ליחסים שהיו ואינם.

1966: הביטלס כלואים בטוקיו

הביטלמאניה הגיעה ליפן, אבל ארבעת המופלאים לא זכו לראות הרבה ממנה. הם שוכנו בסוויטה הנשיאותית במלון הילטון בטוקיו תחת אבטחה כה כבדה, עד שנאסר עליהם לצאת מהחדר למעט להופעות. ג'ורג' האריסון תיאר זאת כך: "כשהגענו ליפן, הוכנסנו למכוניות קטנות מסוג שנות הארבעים יחד עם שוטרים חבושים בקסדות מתכת, כמו קסדות של חיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה. הסיעו אותנו בשיירה לעיר ולקחו אותנו להילטון טוקיו שם הכניסו אותנו לסוויטה בקומה העליונה - וזהו. הרשו לנו לצאת מהחדר רק כשהגיע הזמן להופיע".

1976: ניל דיימונד והצד הפחות נוצץ

המשטרה פשטה על ביתו של הזמר ניל דיימונד ומצאה כמות לא גדולה של מריחואנה. הכוכב הגדול נעצר, אך התיק נמחק במהירות לאחר שהסכים להשתתף בתוכנית למניעת שימוש בסמים. הייתה זו רק פגיעה בכנף עבור כוכב ענק בשנות השבעים.

1943: דני ליטני נולד

יום הולדת שמח לזמר הישראלי הנפלא, דני ליטני, ובאותה נשימה, קבלו סיפור מדהים: בשנת 1975, לאחר שביצע בפסטיבל הזמר את שירו "מה יהיה בסופנו?", כשלצידו, על הבמה שר גם אחיו, יוסי, מה הייתה רבה הפתעתו של דני כשגילה מה יהיה בסוף השיר הזה מבחינת תחנת גלי צה"ל. היה זה כשמפקד חיל האויר, בני פלד, פנה אל התחנה הידועה ודרש ממנה לא לשדר את השיר הזה. הוא נימק את דרישתו בהורדת מורל המאזינים עם שיר זה. דני ליטני, שהופתע מאד מהבקשה, יצא מיד במסע הסברה ובו טען כי לאה גולדברג לא חשבה על דבר שכזה כשכתבה את מילות השיר. ליטני הוסיף ושאל מדוע השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" כן אושר לשידור ואילו שיר זה לא. ליטני ראה בהתערבותו של פלד חוצפה מדרגה ראשונה. מפקד גלי צה"ל, מרדכי נאור, שלל את העניין ומסר כי פלד הביע בפניו שאינו אוהב את השיר, אך לא דרש להסירו מרשימת ההשמעות. היה זה ויכוח ישראלי קלאסי על אמנות, מורל ומה שביניהם.

בונוס: זיג זאג - זיג זאג... כן, פעם היה גם עיתון מוסיקה בשם זה. אז ניגשתי לשם כדי לאסוף לכם ציטוטים מעניינים שנאמרו פעם. בואו נצא למסע...

בשנת 1969 התראיין ג'ף בק ואמר גם על מערכת היחסים שלו עם המפיק מיקי מוסט והסינגל LOVE IS BLUE: "כל מה שמיקי רוצה לעשות זה ליצור להיטים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לנגן את המוזיקה שלי. כשהוקלט LOVE IS BLUE היה נורא קשה לעבוד איתו - הוא באמת נתן לי להבין מי הבוס - וזה לא הייתי אני". על פיטורי חבריו ללהקה: כשנשאל על עזיבתם של הבסיסט רוני ווד והמתופף מיקי וולר את להקתו, בק אמר, "טוב, הנגינה שלהם הידרדרה". על ההתלהבות שלו להקים להקה חדשה עם חברי ואנילה פאדג': "כמעט התעלפתי על הרצפה כשהם התקשרו אליי".

בשנת 1971 רוד סטיוארט חשף את ראשית דרכו הפורייה, אך הצנועה, ככותב שירים: "ובכן, אני לא חושב שאני כותב השירים הגדול בעולם; למעשה אני מוגבל מאוד. אבל אני כותב על דברים שחוויתי". הוא גם שיתף זיכרון הומוריסטי, וכואב מעט, מנעוריו שהשפיע על כתיבת השירים שלו, "אמא שלי הזקנה שרפה לי זוג נעלי ליוויס יפות. זה היה כמו לאבד רגל". סטיוארט התייחס גם לעבודת ההפקה שלו לתקליט עם הזמר לונג ג'ון באלדרי: "הפתעתי את עצמי לחלוטין, ואני חושב שזה הפתיע גם את אלטון ג'ון שגם הפיק בו. זה אלבום כל כך טוב - באמת תפס אותו בזמן הנכון, עם השירים הנכונים". על לימוד נגינה במפוחית: "לא יכולתי לנגן במפוחית בכלל - נהגתי לנגן בה, ותהיתי מדוע כל הזמן נגמרת לי הנשימה. ואז ראיתי את הסטונס וצפיתי במיק מנגן, והבנתי איפה טעיתי".

בשנת 1972 פיט טאונסנד, מלהקת המי, הציע את דעתו הבלתי מעורערת על הרולינג סטונס: "בפשטות, אני אישית מרגיש שהסטונס הם להקת הרוק'נ'רול הטובה בעולם - אני חושב על כך ללא תנאי". הוא גם סיפר על מפגש מתוח על הבמה: "היה לי פעם ויכוח עם מלאך גיהנום על הבמה בלסטר, וקיבלתי עונש. קיבלתי מכות... שברתי את הגיטרה שלי על עצם הבריח של איזה בחור, אבל זה לא נראה שעשה לו הרבה - היה לו עגיל באף, אני זוכר". הוא הרהר על אופי כתיבת השירים שלו עבור המי, "תמיד הייתי נפרד ככותב אבל חלק מאוד מהלהקה כמוזיקאי וגיטריסט". על גמילה מסמים: "כשהפסקתי, בגלל הגורו שלי - מאהר באבא - כל עולמי קרס פתאום. אני צריך ללמוד להקשיב למוזיקה מחדש, ואני צריך ללמוד איך לכתוב מחדש. איך ליהנות מהחיים מחדש, בלי להישען על סמים". על שאיפותיו המוקדמות: "כשהתחלתי, המטרה הייתה להרוויח כמה שיותר כסף בזמן הקצר ביותר, לא לתת לאף בן זונה להפריע, להיות כוכב גדול, לשכב עם המון נשים, ולסיים עם אחוזה בכפר. זה לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, ובינתיים למדתי קצת הגיון". על בוב דילן: "אני לא מניח לרגע שהוא היה מודע למה שאמר, אבל כשמסתכלים על זה במבט לאחור אפשר באמת לגלות כמות עצומה על האיש - יותר ממה שהיית מגלה אי פעם אם תפגוש את המזדיין הזה. הוא לא יחליף שתי מילים איתך - ואם תזכיר שיר שלו, סיימת איתו".

בראיון מאוגוסט של אותה שנה, פיטר ג'נר, מנהל מוקדם של פינק פלויד, נזכר ברושם הראשוני שלו מהלהקה: "הכל היה מאוד ביזארי ובדיוק מה שחיפשתי - להקת פופ אלקטרונית, מוזרה ורחוקה מהעולם. שמם היה 'הצליל של פינק פלויד'...".

מאוחר יותר באותה שנה, בדצמבר, ג'ימי פייג' מלד זפלין דן בעבודתו כנגן סשנים: "לא ממש היו נחוצים לי בסשן להקלטת השיר I CAN'T EXPLAIN של להקת המי, אבל הייתי שם - וכל מה שהצלחתי לעשות היה להכניס כמה צלילים בצד השני של התקליטון". על היותי אחד המאמצים הראשונים של הסיטאר במוזיקת ​​הפופ: "שלחו לי סיטאר מהודו, לפני כל שאר האנשים בפופ. בוודאי לפני ג'ורג' האריסון, למשל". על אלבום ההופעה החיה של היארדבירדס שהוקלט איתו בצורה הרת אסון בשנת 1968: "כמובן, זה היה נורא; הבחור עשה דברים כמו לתלות רק מיקרופון אחד מעל התופים. כשהלכנו להאזין לקלטת המאסטר היו שם את כל קריאות העידוד מהקהל שנוספו לאחר מכן ובכל פעם שהיה סולו וזה היה פשוט נורא, אז הם היו צריכים לגנוז את זה". על התמודדות עם עיתונות שלילית: "נהייתי ממש מיואש ומרוסק מכל העיתונות הרעה - לא בגלל שלא יכולנו לספוג ביקורת, כי אנחנו יכולים - אבל התגובות הממושכות והכוונות של העיתונות התישו אותי עד שהתחלתי להיות מאוד עצבני, במיוחד כשידעתי שאני עושה כמיטב יכולתי".

אלטון ג'ון הביט לאחור על ימיו הראשונים עם להקת BLUESOLOGY ועל לוחות הזמנים המתישים של סיבובי ההופעות: "אני לא יודע כמה הם קיבלו תשלום עבור סיבובי ההופעות האלה, אבל רק כדוגמה, ביום אחד במהלך סיבוב ההופעות של בילי סטיוארט, ניגנו בדאגלס האוס, מועדון של חיילים אמריקאים בלונדון, בארבע אחר הצהריים, ואז מיהרנו לברמינגהם כדי להופיע גם במלון ריץ וגם בפלאזה בולרום, ואז חזרנו למועדון הקאט בלונדון בארבע בבוקר. והיינו צריכים להעמיס, לפרוק ולהקים את כל הציוד בעצמנו!" על הגרייטפול דד: "הם להקה שמעריכים אותה יתר על המידה. ממש אהבתי את שני האלבומים הראשונים שלהם, אבל כשהם התחילו לעשות גרסאות של עשרים ושמונה דקות לשירים של צ'אק ברי. ואז האלבום המשולש הזה של אירופה 72 - כלומר, בואו נוציא אלבום טריפל ונקבל אלבום זהב מיידי". על אלבום ההופעה החיה 17.11.70: "במבט לאחור, זו לא הקלטה נפלאה, אבל אני חושב שהיא תקפה - למרות העובדה שמבחינת מכירות זה היה אסון". על ג'ף בק שרצה להצטרף ללהקה שלו: "הוא אמר שהוא ממש רוצה להצטרף ללהקה. אבל האתגר הגיע כשג'ף אמר, 'אני לא ממש אוהב את המתופף שלך - הייתי רוצה להביא את קוזי פאוואל''. ובכן, הייתה לנו פגישה והחלטתי שאני מעדיף להשאיר לצדי רק את המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי כי נהניתי מהם מאוד". על האזנה לתקליטים: "במקום להיות במועדון ספיקאיזי כל ערב, אני מעדיף להיות בבית ולנגן תקליטים. אני עושה את זה לעבודה שלי - להקשיב להכל - לא בגלל שאני רוצה לגנוב רעיונות מאנשים, אבל אני חושב שיש כל כך הרבה דברים שלעולם לא נשמעים, וחשוב מאוד להקשיב לכל מה שיוצא".

רוג'ר צ'פמן מלהקת פאמילי התייחס לפירוק הקרב של הלהקה: "היינו מחויבים כל כך הרבה זמן - במיוחד אני, צ'רלי וויני הגיטריסט ורוב טאונשנד המתופף. כל המחויבויות שלנו תמיד היו בפאמילי, ואנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתחייב לעצמנו קצת יותר. אני מתעורר יום אחד וחושב, 'מה פאמילי הולכת לעשות?'" הוא גם דיבר על סגנון השירה הייחודי שלו: "תמיד חשבתי על עצמי כמוזיקאי, למרות שעמדתי על הבמה ואולי אנשים צופים בי יותר, אבל אני תמיד חושב על עצמי כחלק מהלהקה ובונה מוסיקה עם המוזיקאים האחרים, וממריא ומנגן באינטראקציה עם החבר'ה האחרים". על הסיבה שבגללה הבסיסט המקורי של הלהקה, ריק גרץ', עזב כדי להצטרף לבליינד פיית': "כי הוא רצה להצטרף לבליינד פיית' - פשוט ככה. קלפטון מצד אחד, וינווד מצד שני, ובייקר מאחור. איזה פיתוי. והוא לא יכל לעמוד בפניו".

בונוס: מנפרד מאן - מודל החודש, יוני, בשנת 1971:

למרות שורה של להיטים, אינספור הופעות חיות וכמות לא מבוטלת של פרסום, הקלידן מנפרד מאן נותר אז המהגר האניגמטי. בתקופה ההיא הוא כבר סגר את הספר על להקתו הפרוגרסיבית, MANFRED MANN CHAPTER THREE, ותיכנן להתקדם הלאה עם הרכב נגנים חדש.

"ההרכב החדש מורכב כבר כחמישה חודשים", הוא אמר לתקשורת אז. "לא הסתרתי את החדשות על זה בכוונה, זה פשוט שההכנה להקלטה והופעה לוקחת קצת זמן. עשינו כמה דייטים באוסטרליה עם דיפ פרפל ולהקת FREE ונדהמתי ואני מרוצה מאוד מהאופן שבו קיבלו אותנו. אבל יותר חשוב, כמה טוב ניגנו ביחד".

הלהקה החדשה שלו אז, שתתפרסם בשם MANFRED MANN'S EARTH BAND, כללה את מיק רוג'רס האוסטרלי בגיטרה ושירה, המתופף כריס סלייד, קולין פטנדן בבס ומנפרד מאן, כמובן, בקלידים שונים, כולל סינטיסייזר מוג. "לא ערכתי אודישן לאלפי מוזיקאים וצמצמתי לרשימה קצרה. פשוט לקחתי סיכון וקיוויתי לטוב".

הוא היה אז מעורפל לגבי הסיבות לסיום להקת CHAPTER THREE. היא לא הוקמה במקור כדי למכור מיליוני אלבומים - "למרות שקיווינו שזה יגיע" - אבל מנפרד טען שזה אכן הגשים מטרה כלשהי. "אני לא צריך להגיד לכם שזו לא הייתה הצלחה כללית ענקית בציבור, נכון? מצאתי את עצמי יותר ויותר מאזין למייק האג (הזמר-קלידן באותה להקה) מקליט את האלבום שלו. מייק נכנס למוזיקה מגניבה יותר. הרגשתי צורך לחזור לפעולה שוב". הוא חש תיסכול מלהקת הפופ שהייתה תחת שמו בסיקסטיז והודה שהיא הפסיקה להופיע בגלל שחבריה כבר לא ניגנו טוב. ?אני לא יכול להסביר למה זה", הוא אמר, "אבל על הבמה, הסכום הכולל של חמישה חברי להקתנו אף פעם לא התקרב לעשרים וחמש. ואז להקת CHAPTER THREE יצאה לדרך ובפעם הראשונה מזה זמן רב גיליתי את ההנאות של נגינה בפני קהל חי. הסיבה היחידה שאי פעם הפסקתי הייתה בגלל שהלהקה לא נשמעה טוב, מעולם לא הייתה לי סלידה מהופעות".

אז להקתו החדשה באה עם תקליטון חדש ובו השיר LIVING WITHOUT YOU. "כל שינוי שעשיתי היה שינוי טבעי. כשכבר אין לך את אותם הדברים במשותף עם האנשים האלו, אתה ממשיך הלאה. אני מניח שהסינגל החדש שלנו די קונבנציונלי, אבל אז טי. רקס ודיפ פרפל מוציאים תקליטונים מצליחים ולא היית קורא להם פופ מיינסטרים, נכון? כמובן שאני לא יכול להיות באמת אובייקטיבי לגבי הלהקה, ואני לא אומר שזה משהו מדהים בטירוף. אבל בפעם הראשונה אני אופטימי לגבי הסכום הכולל שיגיע לעשרים וחמישה על הבמה. אני לא מקשיב לאלפי להקות בשבוע כמו שאני מניח שאתה צריך, אבל הייתי אומר שאנו טובים יותר מההרכבים הרגילים".

מנפרד מאן ומייק האג עדיין הפיקו אז ג'ינגלים מסחריים ביחד לפרסומות. "זה באמת בשביל תוספת הכסף," הוא אמר והנמיך את קולו, "אבל אני לא רוצה שתחשבו שאנחנו לא נהנים לעשות אותם. למעשה זכינו בפרס מאמריקה על פסקול הפרסומת הטוב ביותר בטלוויזיה".

בונוס: החודש, יוני בשנת 1987, חגגה להקת ג'נסיס את סיום סיבוב ההופעות שהביא לכיסה 60 מיליון דולר!!!

"זה סיבוב ההופעות האמריקאי האחרון שלנו", הודיע פיל קולינס לפני השיר האחרון בהופעה של ג'נסיס באצטדיון בניו ג'רזי, ב-31 במאי. "אנחנו עוד נגיע, אך איננו יודעים מתי". בינתיים לא היו חברי הלהקה צריכים לדאוג בענייני כסף. סיבוב ההופעות שארך עשרה חודשים הביא להם 60 מיליון דולר. זה הפך אותה ללהקה הרווחית של השנה וגם הציב רף חדש בספונסריות בסיבובי הופעות.

שלטים ענקיים עם המוטו של חברת משקאות הבירה MICHELOB, "הלילה שייך ל-MICHELOB", נמתחו בצדי הבמה. החברה לא הסכימה להסגיר לתקשורת כמה שילמה עבור השיווק הזה וכמה הסיבוב הזה עזר לה. אחרי כמה שנים של ירידה במכירות, נציג מהחברה הסביר שהסיבוב עודד את המכירות. החוזה שנחתם בין הלהקה לאותה חברה היה מורכב ובמסגרתו הופיעה ג'נסיס גם בפרסומת של החברה, עם שירה TONIGHT, TONIGHT, TONIGHT.

הקשר בין ג'נסיס ו-MICHELOB החל בסיבוב הופעות הסולו שהיה לקולינס לפני כן, לקידום תקליטו NO JACKET REQUIRED כמו גם בסיבוב ההופעות של להקת מייק והמכונאים (אותה הוביל מייק ראת'רפורד). שני הסיבובים האלו קיבלו חסות של החברה. הסיבה לבחירה בג'נסיס הובהרה על ידי נציג החברה: "הם לא מעוררי בעיות כי הם אינם מוחצנים. הם אנשים נורמליים. זה טוב לעסקים שלנו. אנחנו לא מבקשים מהם להיות אנשי מכירות. אנו רק רוצים להשתמש במוסיקה ובתדמית שלהם למוצר שלנו".

בשלב הזה, נראה היה שג'נסיס לא יכולה לטעות. פיל קולינס היה איש חכם וכשנשאל כיצד להקתו חתמה עם MICHELOB אחרי שיצאה בקמפיין של רוק נגד סמים, ענה הזמר-מתופף לעיתונאים: "אה, שאלה מכשילה.ובכן, כולם שותים בירה. זה לא ביג דיל. אנחנו לא אומרים שתלכו להשתכר ולאבד את זה. בירה אמריקאית כיום היא כמו משקה קל. אין פה בירה אמריקאית טובה - חוץ מהבירה של MICHELOB". המשפט האחרון גרם לכל העיתונאים לפרוץ בצחוק גדול, כמו גם הנציגים של חברת הבירה שחשו בהקלה.

בונוס: החודש, יוני 1968. האוויר מחשמל, האופנה משוגעת והמוזיקה? היא משנה את העולם. בעוד הדי המהומות בפריס עדיין באוויר, סצנת הפופ העולמית רותחת מאי פעם. מהאולפנים המעושנים של לונדון ועד הפסטיבלים שטופי השמש של אמריקה, זהו סיכום לוהט של כל מה שקרה, כל מה שנאמר וכל מה שעומד לקרות בעולם המוזיקה. קחו נשימה עמוקה, אנחנו צוללים פנימה.

האבנים המתגלגלות: שטן החוצה, קבצנים פנימה!

אחרי המסע הפסיכדלי של התקליט THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST הרולינג סטונס חוזרים לשורשים, ובגדול. הסינגל החדש שלהם, JUMPING JACK FLASH בדרך הבטוחה לפסגה. מיק ג'אגר, מרוצה כהרגלו, שלח מסר לקוראי המלודי מייקר: "תודה שהפכתם את ג'ק פלאש למספר אחד. אנחנו מרוצים. גם ג'ק פלאש".

אבל הבשורה האמיתית היא התקליט החדש, שייקרא "משתה הקבצנים". ג'אגר מקווה שהתקליט יראה אור ביום הולדתו, 26 ביולי. "הוא מאוד מגוון", הוא מבטיח, "הוא פשוט יותר מהקודם, אבל שונה מאוד". ומה לגבי הופעות? תשכחו מסיבובי הופעות רגילים. קית' ריצ'רדס חושף: "אנחנו חושבים על הופעות מסוג חדש. הן מערבות קרקס. יש לנו רעיונות לשלב את הסטונס עם קרקס". כן, קראתם נכון.

הפלישה הבריטית לא עוצרת: חדשות חמות:

בנוגע ללהקת THE MOVE: הלהקה חווה טלטלה עם עזיבתו של הבסיסט אייס קפורד, אך לא עוצרת. הם משחררים את ה-EP הראשון בבריטניה במהירות 33 סיבובים לדקה, שהוקלט באופן חי במועדון המארקי בלונדון. הסינגל הבא המתוכנן הוא WILD TIGER WOMAN פרי עטו של רוי ווד.

בנוגע ללהקת THE SMALL FACES: תקליט הקונספט החדש שלהם מגיע בעטיפה עגולה ומהפכנית דמוית קופסת טבק. צד אחד שלו הוא סוויטת רוק פסיכדלית עם קריינות של הקומיקאי סטנלי אנווין.

בנוגע ללהקת מנפרד מאן: הסינגל החדש שלהם, MY NAME IS JACK, ייצא ב-14 ביוני. תחילה יוחס השיר לפול סיימון, אך כעת מתברר שנכתב על ידי ג'ון סיימון. הבסיסט קלאוס פורמן מודה: "אני קצת מאוכזב מהתוצאה הסופית, אבל עדיין חושב שזה מספיק טוב כדי להיות להיט".

בנוגע ללהקת המי: פיט טאונסנד ורוג'ר דלטרי חושפים שהם עובדים על אופרת רוק שלמה, אך לפני כן ישחררו סינגל חדש בשם DOGS. דלטרי מתלונן על המיסוי הכבד בבריטניה: "אנחנו משלמים 18 שילינג ו-3 פני על כל פאונד. בקושי שווה לעבוד פה".

היארדבירדס מתפרקים? שמועות עקשניות טוענות שהלהקה תתפרק עם שובה מאמריקה. הגיטריסט ג'ימי פייג' מתכנן להקים הרכב חדש עם סולן ומתופף אחרים. רבים בענף מהמרים שההרכב הזה, אם יקום, יזכה להצלחה מסחררת.

אריק ברדון (הזמר של האנימלס) על השינויים האחרונים: "אני עושה מדיטציה כבר חודש ועכשיו אני רק רוצה להתמסטל עם חבריי. LSD? זה שינה אותי. לא, אני לא מתחרט שהשתמשתי בזה. עכשיו עשיתי מעגל שלם. LSD הוא טירוף זמני. זה יפה אבל אתה לא יכול להישאר שם כל החיים שלך, אלא אם כן אתה רוצה להישאר משוגע. אני רק רוצה להיות אני ולחיות".

פול מקרטני (הביטלס) על השירים החדשים שלהם: "עשרים נכתבו כשהיינו עם המהtרישי בהודו. את העשרה האחרים כתבנו בזמן שחזרנו ללונדון. הם לא עוסקים בשום דבר ספציפי, הם רק שירים. הם אפילו לא קשורים במיוחד זה לזה". על הקלטת האלבום החדש: "אין לנו לוח זמנים, אנחנו רק מקליטים עד שאנחנו מסיימים. יש לנו את האולפן מוזמן לכמה שבועות. יש לילות שאנחנו עשויים להקליט עד חמש בבוקר. אם לילה אחד אכן ילך טוב, בלילה הבא נישאר מאוחר יותר עד שמונה בבוקר וכך הלאה עד שנשלים את המשימה. כל מה שיש לנו זה קומץ שירים וארבעה בנים לשיר אותם. זה כל מה שיש ללהקה בשם הביטלס". על פרויקט אפל: "נראה שזה הולך בסדר. אנחנו מרוצים מהדברים, איך שהם מתקדמים. כמו כל הדברים שאנחנו עושים, זה התחיל בתור כאוס אבל עכשיו זה הולך די טוב. תמיד לוקח לנו זמן לראות את הטעויות שלנו ולתקן אותן. אבל עכשיו הדברים מתחילים ליפול על מקומם. הם הולכים חלק יותר וזה ימשיך להשתפר עד שזה יהיה מושלם. אנחנו רוצים לתת לצעירים הזדמנות להתחיל בלי ללכת על הברכיים לבוס של איזו חברת ענק".

קית' ריצ'רד (הרולינג סטונס) על עב"מים: "ראיתי כמה. אני מאמין שהם קיימים - הרבה אנשים ראו אותם. הם קשורים להרבה דברים, כמו שחר האדם, למשל. זה לא רק עניין של אנשים שמבחינים בצלחת מעופפת. אני לא מומחה. אני עדיין מנסה להבין מה קורה". על סרטם ONE PLUS ONE עם ז'אן-לוק גודאר: "התחלנו את הסרט בכך שפשוט המשכנו בדרך שהיינו בעבר. המשכנו לעשות את האלבום שלנו והוא (גודארד) צילם אותנו עושים את זה. אין תסריט או משהו. הוא פשוט עובד מנקודה אחת לאחרת". על האלבום החדש שלהם: "יש לנו מספיק הקלטות כדי להוציא את האלבום אבל אנחנו רוצים להשלים עוד ארבעה או חמישה דברים כדי שיהיה לנו תערובת טובה של דברים בו. הוא בהחלט ייצא בחודש הבא ואנחנו עדיין שואפים להוציא אותו ב-26, שזה יום ההולדת של מיק".

צ'רלי ווטס (הרולינג סטונס) על סרטו של ז'אן-לוק גודאר: "העניין הוא שכל סרט של גודאר הוא לא כמו סיפורים בסיסיים. הם הרבה יותר אינטימיים, הוא יכול לצלם סרט כולו בחדר אחד. כשהוא בעבודה, אתה פשוט לא יודע שמצלמים אותך. שמעתי אנשים אומרים שזה סרט תיעודי, אבל הוא יוצר סרט על יצירה". על השריפה באולפן ההקלטה בעת הצילומים: "זה היה מפחיד. האורות התחממו מדי, וכשהשריפה התחילה לא חשבתי שהם יכולים לכבות אותה. זה היה מצחיק. ישבנו והסתכלנו על האש ולא חשבנו שזה קורה עד שהתחילו להוציא מטפים". על העתיד של הרולינג סטונס: "אין לי מושג מה הרולינג סטונס הולכים לעשות הלאה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעשות מה שאנחנו תמיד עושים. לעשות עוד סינגל. לעשות עוד אלבום". על מצב הרוח של הלהקה: "עברנו תקופה של דיכאון בשנה שעברה, אנשים משתנים כל יום, לא? יום אחד נוכל לעשות רצועה שנשמעת נורא.לעבוד כל הלילה ובסוף זה נשמע נורא. ואז למחרת, זה נשמע אחרת לגמרי... אנחנו צריכים להמשיך כי אין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות". על הטעמים המוזיקליים שלו: "הרייב האהוב עלי כרגע, אפשר לומר, הוא התקליט THE SORCERER של מיילס דייויס. ואני אוהב להקשיב לדברים השקטים שמנגן באדי ריץ' - כמו האלבום שלו עם ארט טייטום".

פיטר גרין (פליטווד מק) על הנגינה לקהל: "אנחנו רוצים שאנשים ייהנו. אנחנו בדרך כלל מנגנים קטע אחד מהיר ואז אחד לאט כי זה מה שהלהקה רוצה לעשות. אנחנו לא רוצים שהקהל ישתעמם. אכפת לנו מאנשים ואנחנו רוצים לגרום להם לצחוק ולבכות. למעשה אנחנו מוצאים שעדיף לנגן לבנות כי הן לא מודאגות אם אתה הולך לנגן מהר או לאט. אני חושב שבנות הן יותר רגשניות". על בלוז: "בלוז זה בלוז. זה לא משנה אם זה של דאסטר בנט או בי.בי קינג, זה רגשי... אם אין לך בלוז על שום דבר, אתה לא יכול לנגן או לשיר בלוז, תשכח מזה. יש אנשים שחושבים שזו רק דרך לנגן בגיטרה אבל זה לא. אתה צריך להיות רגיש כמו דאסטר בנט, ששר על דברים עולמיים אבל רוב הבלוז עוסק בנשים. כתשעה מכל עשרה קטעי בלוז עוסקים בנשים ולא בעניין של צבעוניות". על סגנון הגיטרה שלו: "זה אני... הפכתי הרבה יותר מוכשר ואני מנגן עם פחות תווים כדי להביע את עצמי עכשיו, למרות שיש לי מדי פעם ערב שבו אני צריך לעשות רייב". על הנגינה בפני קהל של כהי עור: "הייתי רוצה... אבל כרגע זה כל כך אלים שם".

חבר להקת מרמלדה מספר - דין פורד הזמר על המעבר ללונדון: "החלטנו לבוא ללונדון כדי לרעוב או להצליח. אתה יכול לקבל עשרה שירי מקום 1 בסקוטלנד ועדיין לא להצליח. ונמאס לנו לשחק כינור שני תמיד ללהקות אנגליות שהיו יותר גרועות מאיתנו אבל קיבלו את כל ההיסטריה רק ​​בגלל שהחברים בהן אנגלים". על מוסר העבודה שלהם: "לא חסרה לנו עבודה בכלל. אנחנו מקבלים הזמנה על ידי אמרגנים בכסף טוב כי הם יודעים עכשיו מה סוג ההצגה שנעלה. אנחנו מנסים לתת מענה לכולם".

קולות מאמריקה: הנדריקס, קאש והמאנקיז פותחים פה

ג'ימי הנדריקס: הגיטריסט הווירטואוז ממשיך לכבוש את אמריקה, עם הופעות ענק בקרניגי הול ובהוליווד בול. הוא יופיע בפסטיבל וובורן באנגליה, בהופעתו היחידה בבריטניה הקיץ, וגם יתארח בתוכנית הטלוויזיה של דאסטי ספרינגפילד.

ג'וני קאש: "האיש בשחור" משחרר את הסינגל FOLSOM PRISON BLUES, שהוקלט בהופעה חיה ונועזת בכלא פולסום שבקליפורניה. התקליט מההופעה צפוי להזניק מחדש את הקריירה שלו. בסתיו הוא יחזור לבריטניה לסיבוב הופעות עם ג'ון קרטר וקארל פרקינס.

המאנקיז: למרות סיום סדרת הטלוויזיה המצליחה שלהם, מיקי דולנז מכריז שהלהקה לא מתפרקת. "סירבנו לעשות עוד עונה", הוא חושף, "הממסד רצה שהיא תישאר בדיוק אותו דבר, ואנחנו לא. הסדרה הייתה צריכה לגדול או למות". הלהקה עובדת על סרט קולנוע, ודולנז מודה שהם לא היו מרוצים מהלהיט האחרון שלהם, VALLERIE: "זה שיר בן שנתיים שלא רצינו שישוחרר".

הביץ' בויז: אחרי שהסיור עם המהארישי התפרק, הלהקה מבלה באולפן. מייק לאב מספר שהם שוקלים הופעות מאחורי מסך הברזל וגם בדרום אפריקה. כשנשאל על הופעות בפני קהל מופרד גזעית, ענה: "אין לנו דרך לדעת, ובכל מקרה, אנחנו לא רוצים להתערב בסצנה הזאת. מבחינת הפרדה גזעית, אנחנו א-פוליטיים". על שיתוף הפעולה של להקתו עם הביטלס ודונובן: "לא ממש. לא היה לנו זמן לארגן שום דבר מאז שהייתי בלונדון. כרגע, אנחנו לא יכולים להמשיך עם התוכניות, אבל אני למעשה מתכנן להתקשר למנהל של דונובן בקרוב מאוד כדי להתחיל לדון בזה". ועל תחיית הרוק בארה"ב: "קראתי שהרוק'נ'רול חוזר בבריטניה, אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה קורה כאן באמריקה".

סקוט ווקר נגד האפרטהייד: הזמר סקוט ווקר דחה הצעה לסיבוב הופעות בדרום אפריקה תמורת 10,000 ליש"ט, בשל סעיפים בחוזה שדרשו הופעות בפני קהל מופרד גזעית. "אני לא מאמין בדברים כאלה", אמר, "הם לא יכולים לצפות ממני לעשות משהו שמתנגש עם המצפון שלי". במקום זאת, הוא ייסע ברכבת ליפן לסיבוב הופעות.

טום ג'ונס חותם על חוזה עתק של 9 מיליון ליש"ט לחמש שנים עם ATV ו-ABC האמריקאית לסדרת טלוויזיה משלו.

בונוס: כשלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל יוצאת איכשהו ללא פגע...

החודש, יוני הלוהט של 1970, מצאה את עצמה הלהקה הכי חמה באמריקה, CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, או בקיצור CCR (שבדיוק סיימה את שנת 1969 עם הישג היסטורי חסר תקדים - מכירת יותר תקליטים בארצות הברית מאשר הביטלס), מסיימת סיבוב הופעות אירופאי בן חמישה שבועות שהיה פחות "סיבוב הופעות" ויותר "מסע הישרדות רוק'נ'רולי". הציפייה לראות את ג'ון פוגרטי וחבריו הייתה בשמיים (במיוחד לקראת צאת אלבומם הנמכר והמצליח ביותר, COSMO'S FACTORY, ממש בחודש שלאחר מכן), וכך גם מחירי הכרטיסים שהאמירו לסכום הדמיוני של 17 דולר של אז! רק לשם השוואה, כרטיס לפסטיבל וודסטוק המיתולוגי ב-1969 עלה 18 דולר לשלושה ימים שלמים של מוזיקה. תוסיפו לזה כמה סצנות אלימות, ותקבלו מתכון לבלגן היסטרי.

המסע האירופי נפתח בלונדון האופנתית, שם הלהקה כבשה את הבמה היוקרתית של רויאל אלברט הול ולפני שהמשיכה לרוטרדם בהולנד ומשם לאסן, גרמניה. ואז, כמו שאומרים אצלנו, התחיל האקשן האמיתי, או כמו שגיטריסט הקצב ואחיו הבכור של ג'ון, טום פוגרטי, אמר: "הכיף הגדול"... אם כי ספק אם הוא התכוון לזה ברצינות.

הבסיסט, סטו קוק, תיאר את הנסיעה משדה התעופה באסן לאולם ההופעות ה"גרוגהאל" המפורסם, שהיה ידוע כמוקד עלייה לרגל להופעות רוק פרועות במיוחד באותן שנים כאחת החוויות המטלטלות (תרתי משמע) של חייו. עוד לפני שהספיקו לומר DOWN ON THE CORNER, הלימוזינות הנוצצות שלהם הוקפו בהמון מעריצים גרמנים נלהבים מדי שהחליטו להביע את הערצתם באמצעות ניעור אינטנסיבי של הרכבים. כנראה שזו הייתה הדרך שלהם לומר "אנחנו אוהבים אתכם, בחורים!". הנהג המקומי, שלא בדיוק היה רגיל לכוכבי רוק אמריקאים בפאניקה, איבד את העשתונות וניסה לברוח מהרכב. בחוסר מזל קוסמי, פתיחת דלתו שחררה אוטומטית את נעילת כל הדלתות האחרות. למזלם של חברי הלהקה, מנהל הדרכים, ברוס יאנג, היה שם כדי לסגור את הדלתות רגע לפני שההמון שטף אותם.

טום פוגרטי סיפר מאוחר יותר: "הצצתי לאחור וראיתי מחזה שלא אשכח: אלפי אנשים רצים לעברנו במלוא המהירות, כאילו היינו הנקניקייה האחרונה על הגריל". כשהגיעו סוף סוף לדלת הכניסה המיוחלת לאולם, נתקלו החברים במכשול נוסף: שוטר מקומי מבולבל שלא ממש הצליח להבדיל בין כוכבי הרוק הבינלאומיים לבין חבורת חוליגנים פוטנציאלית. ובינינו, אפשר להבין אותו - בניגוד למראה הפסיכדלי והנוצץ של רוב כוכבי התקופה, חברי CCR התאפיינו במראה "פועלי" של חולצות פלנל משובצות, ג'ינס רגילים וזקנים מחוספסים. אז הוא ניסה לחסום את כניסתם.

מאחר ולאף אחד מחברי הלהקה לא היה זמן או חשק לערוך אודישן לשומר הסף ולשיר לו את "מרי הגאה" כדי להוכיח את זהותם, טום פוגרטי וסטו קוק לקחו יוזמה. בפעולת קומנדו זריזה, הם פשוט דחפו את השוטר ההמום הצידה ופרצו פנימה, מאפשרים לג'ון פוגרטי ולמתופף דאג "קוסמו" קליפורד לחמוק פנימה אחריהם. אבל ההרפתקאות לא תמו כאן. בפנים הם גילו לתדהמתם שהאבטחה המקומית מורכבת משומרים אימתניים במדים נוקשים, מצוידים בכלבי רועים גרמניים שנראו כאילו יצאו מסרט מלחמה. כל מעריץ אומלל שניסה לקום ולרקוד לצלילי השירים זכה ל"טיפול אישי" מאותם שומרים קשוחים.

חברי CCR, שלא שלטו ברזי השפה הגרמנית, הבינו שכל מה שנותר להם הוא לנגן את הסטליסט שלהם הכי מהר שאפשר ולקוות לטוב. הם אכן "טסו" דרך הלהיטים הגדולים שלהם ברצף וללא הפסקות דיבור בין השירים, כדי לא לתת לקהל או לאבטחה זמן להתלקח. הסיוט, אגב, לא הסתיים באסן. סצנה דומה להפליא התרחשה בעיר אחרת במערב גרמניה. הפעם בברלין, באולם ה"ספורטפאלאסט", שם הקהל הגיע לרמת טירוף כזו שהמעריצים עקרו כיסאות מהמקום והשליכו אותם לעבר הבמה. כ-25 שוטרים גרמנים חמורי סבר עמדו בשורה צפופה לפני הבמה, כאילו ציפו לפלישה ולא לקונצרט רוק.

איכשהו, למרות הכל, הלהקה סיימה את הסיבוב בשלום יחסי, כשהיא מוכיחה שוב שגם כשהעולם סביבם משתגע, המוזיקה שלהם תמיד תנצח. עם זאת, הלחצים והטראומות של סיבוב ההופעות הזה, יחד עם חיכוכים אגו וניהול הולכים וגוברים, נתנו את אותותיהם. פחות משנה לאחר מכן, בתחילת 1971, עזב טום פוגרטי את הלהקה בטריקת דלת, מה שסימן את תחילת הסוף של אחד ההרכבים הגדולים בתולדות הרוק.

בונוס: פינת חדשות מהפופ מהחודש אך פעם - שנת 1969... סערה בעולם הפופ: הסטונס והביטלס בקרב ראש בראש, סופרגרופס חדשות כובשות את הבמה, והכוכבים פותחים את הלב!

יוני 1969 רוטט מהתרגשות! עולם המוזיקה סוער וגועש עם שינויים דרמטיים, כניסות מטאוריות למצעדים ופסטיבלים שמבעירים את הקיץ באש. מהקרע ברולינג סטונס והתשובה הפילוסופית של ג'ון לנון, דרך הופעת הבכורה ההיסטורית של בליינד פיית' ועד למסעות ההופעות הנועזים מאחורי מסך הברזל – הנה כל מה שחם וקורה בעולם הפופ בשנת 1969!

הטיטאנים מתנגשים: הביטלס נגד הסטונס - העתיד כבר כאן

הדרמה הגדולה של החודש מגיעה מכיוונם של הרולינג סטונס, שהודיעו על עזיבתו של הגיטריסט בריאן ג'ונס. בראיון בלעדי, מיק ג'אגר שופך אור על הפרידה: "ידענו כבר כמה חודשים שלבריאן לא היה חשק; הוא לא נהנה וזה הגיע לשלב שבו היינו צריכים לשבת ולדבר על זה. אז עשינו זאת והחלטנו שהדבר הטוב ביותר הוא שבריאן יעזוב". ג'אגר מכחיש כל מרירות ומספר על המחליף החדש, מיק טיילור, בוגר "בית הספר לגיטריסטים של ג'ון מאייאל".

"הוא לא מנגן שום דבר כמו בריאן. הוא נגן בלוז והוא רוצה לנגן רוק'נ'רול, אז זה בסדר". הסטונס כבר מתכוננים במלוא המרץ לעידן החדש: לפי התיכנון הם יקיימו שתי הופעות ענק באוויר הפתוח בקולוסיאום ברומא והופעת חינם מתוכננת בלונדון ב-5 ביולי, ככל הנראה בהייד פארק. וסינגל חדש, HONKY TONK WOMEN, צפוי לצאת ב-4 ביולי. "מיק טיילור קולט דברים מהר מאוד והוא מסתדר מצוין עם קית'", סיפר מיק ג'אגר בהתלהבות למלודי מייקר. "ערכתי לו כמה סשנים והוא היה טוב מאוד. אני לא יודע אם הוא טוב כמו אריק קלפטון, אבל זה לא מה שהרולינג סטונס עוסקים בו"

לא פחות משלושה אלבומים חדשים צפויים בחמשת החודשים הקרובים.

בגזרת הביטלס, העסקים ממשיכים כרגיל – כלומר, בצורה לא שגרתית בעליל. ג'ון לנון, יחד עם יוקו אונו, ממשיך את מסע הצלב שלו למען השלום. השניים הקליטו במלון במונטריאול, יחד עם 40 חברים את המנון השלום החדש GIVE PEACE A CHANCE. לנון מגיב למבקרים על בזבוז הכסף בקמפיין: "אני יכול לתת את כל הכסף שלי לביאפרה, ואולי כמה אלפי ילדים יהיו בטוחים לאותו יום. אבל המלחמה עדיין תימשך. אני משתמש בכסף שלי כקמפיין כולל לפרסום מטרת השלום".

הלהקה עצמה עומדת לשחרר אלבום חדש ביולי, שייקרא ככל הנראה GET BACK, DON'T LET ME DOWN AND 12 OTHER TRACKS. לנון מתאר אותו כ"חזרה לא גמורה להופעה של הביטלס שמעולם לא הייתה". בנוסף, אלבום חתונה של ג'ון ויוקו נמצא בדרך. ומה לגבי הופעות? לנון מודה שהלהקה חלוקה בנושא: "אנחנו פשוט ארבעה בני-עשרה מזדקנים, שלא מסכימים על הופעות".

לידת הענקים: סופרגרופס, פיצולים ואיחודים

האירוע המדובר ביותר של הקיץ היה הופעת הבכורה של הסופרגרופ בליינד פיית', המורכבת מאריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ'. כ-120,000 צעירים התאספו בהייד פארק להופעת חינם היסטורית, שהוכיחה כי "הפופ כבר אינו נחלתם הבלעדית של הילדודס". ההופעה צולמה בצבע עבור הטלוויזיה. על אף שהיו דיווחים על בעיות סאונד קלות, האווירה הכללית הייתה מחשמלת. מיק ג'אגר, שנכח בקהל, אמר מאוחר יותר: "חשבתי שהם היו נחמדים מאוד... ג'ינג'ר היה פנטסטי. המתופף הכי טוב ששמעתי אי פעם". עם זאת, היו גם קולות מאוכזבים. מעריץ אחד כתב למערכת של המלודי מייקר: "זה נשמע מאוד כמו סטיבי ווינווד ולהקת ליווי". כך או כך, נראה שבליינד פיית' כאן כדי להישאר. כפי שאמר מעריץ אחר, "זו הצלחה עוד לפני שהם הוציאו תקליט אחד. כמעט במעמד של הביטלס"

במקביל, סצנת הפופ נפרדת מלהקת מאנפרד מאן במתכונתה המוכרת. חברי הלהקה – מאנפרד מאן, מייק האג, מייק ד'אבו, טום מגינס וקלאוס פורמן – נפרדו כידידים. הלהקה התפרקה, ומאנפרד מאן ומייק האג הקימו הרכב חדש בשם MANFRED MANN CHAPTER THREE. מאנפרד מסביר: "הגיע הזמן להתחייב לעשיית משהו שלדעתי כדאי מבחינה אמנותית. האנשים שאהבו את מאנפרד מן לא יאהבו את ההרכב החדש שלנו. הצד של להקת הפופ של מאנפרד מאן נגמר, וכל חבר בלהקה מרוצה מכך. אנחנו מוותרים על הצלחה ודאית ולוקחים סיכון. אם ניכשל, לפחות נוכל להגיד שניסינו. בהחלט לא הייתי קורא מה שאנחנו מקימים להקת ג'אז. הייתי רוצה לחשוב שהמוזיקה תהיה סינתזה של עצמנו ושל כל מה שאהבנו והיינו מעורבים בו".

במקביל, גם בלהקת SMALL FACES הרוחות סוערות לאחר עזיבתו של הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט. הקלידן איאן מקלייגן הבהיר שהלהקה לא מחפשת תחליף. "כשנפרדנו מסטיב, קיבלנו הצעות מאנשים מכל הארץ שרצו להצטרף", הוא סיפר. "אבל זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים". הלהקה, שכוללת כעת את רוני ווד על הגיטרה, מתכננת לעלות לבמה ביולי תחת שם חדש. "אנחנו חייבים להיפטר מהשם הישן, לא משנה מה אחרים יגידו. אנשים צריכים לדעת שהפייסס התפרקו". נחשו מה? הם עוד יקראו לעצמם THE FACES.

גם סביב הבי ג'יס יש דרמה: רובין גיב עזב רשמית לקריירת סולו, והסינגל הראשון שלו, SAVED BY THE BELL אמור לצאת בחודש הזה. אחיו, מוריס גיב, מגיב: "המחלוקת לא פגעה בנו. אני מקווה שהסינגל שלו יהיה להיט, לא הייתי עוצר את זה. הוא אחי".

הסיפור המרתק יותר מגיע מהביץ' בויז, שהעזו לצאת לסיבוב הופעות באירופה שכלל את צ'כוסלובקיה. גם הטרמלוס הופיעו בפסטיבל הפופ בברטיסלבה וזכו להצלחה מסחררת. הקהל המקומי השתולל ודרש הדרן שלישי במשך עשר דקות. עם זאת, הפסטיבל עצמו הוכתם בצנזורה פוליטית שהובילה לאיום בשביתה מצד הזמרים המקומיים. הביץ' בויז והטרמלוס אף הסתבכו במסע קניות מטורף לאחר שקיבלו תשלום במטבע מקומי שאסור לייצא, ובזבזו סכום השווה לכ-1,000 ליש"ט בשעה אחת על כלי זכוכית ומזכרות.

הלהקה המהפכנית של הרגע היא ללא ספק המי, שאופרת הרוק השאפתנית שלה, "טומי", זוכה לשבחים מקיר לקיר. פיט טאונסנד, שחלם על פרויקט כזה במשך שנים, יצר יצירה רצינית ובעלת משמעות שצפויה להקנות כבוד חדש לעולם הפופ. "בתקופה שבה הפופ סופג ביקורת כבדה, ההישג של המי ביצירת משהו כה משמעותי וראוי צריך לקבל הכרה כמתיחת פנים חשובה לתדמית המוכה של הפופ" - כך פרסם כתב הבית של המלודי מייקר, כריס וולש.

הרוח החדשה הזו מגיעה גם לאולמות הקונצרטים. לראשונה אי פעם, יתקיימו "פופ פרומס" ברויאל אלברט הול, מה-29 ביוני ועד ה-5 ביולי. היוזמה, של האמרגן רוי גסט, תציג שורה של אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם המי, לד זפלין, פליטווד מק, צ'אק ברי, הדבלינרס, צ'יקן שאק, פנטאנגל ועוד רבים. "אם זה יהיה הצלחה אמנותית וכלכלית, נוכל להפוך את זה לאירוע שנתי", אמר גסט. הביטלס כבר הזמינו תא לכל השבוע, והסטונס צפויים להגיע להופעות של צ'אק ברי.

בלוז, סול ומהומות באיגוד: הסצנה רותחת

סצנת הבלוז הבריטית ממשיכה לפרוח. להקת צ'יקן שאק, עם הלהיט המפתיע I'D RATHER GO BLIND, מוכיחה שבלוז איכותי יכול להגיע למצעדים. "לא משנה איזו להקה אתה, אם יש לך תקליט מספיק טוב, הוא צריך להיכנס למצעד", אמר מנהיג הלהקה, סטן ווב. ווב גם מבטיח שהלהקה תישאר נאמנה לשורשים: "אלה האנשים שהתחילו איתך. לא תתפסו אותי מנגן באולם נשפים. אפשר להרוויח אותו כסף בהופעות ובמכללות".

אך לא הכל ורוד. איגוד המוזיקאים הבריטי (MU) הטיל איסור על הופעות של אמנים אמריקאים בטלוויזיה הבריטית, בעקבות סכסוך עם האיגוד האמריקאי המקביל.

החלום האמריקאי: שם נמצא הכסף הגדול

נראה שכל מבט של להקה בריטית נשוא כרגע מערבה, אל מעבר לאוקיינוס. אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לפחות בכל הנוגע לתהילה וכסף. האמן שמגלם זאת יותר מכל הוא כמובן ג'ימי הנדריקס. הנדריקס הודה בפתיחות במניעים. "כרגע אתה יכול להרוויח עד פי 20 יותר בארצות הברית על אותה עבודה בדיוק שאתה עושה כאן,באנגליה. אנחנו חייבים להיות בעסק הזה כדי להרוויח כסף. מי יודע כמה זמן זה יכול להימשך?".

אבל זה לא רק הכסף. הקהל האמריקאי, כך נטען, מקשיב אחרת. מיקי וולר, המתופף החדש של להקת STEAMHAMMER שהצטרף אליהם מלהקתו של ג'ף בק, מתכונן לנסיעה הרביעית שלו לארה"ב ומסביר: "אני אוהב קהלים אמריקאים. הם מקשיבים ושופטים להקה על פי המוזיקליות, בעוד שהאנגלים נוטים להתייחס אליהם כמו לקבוצות כדורגל".

גם להקת THE MOVE מתכננת את הפלישה הראשונה שלה לאמריקה בקיץ, עם סיבוב הופעות בשווי 100,000 דולר. באופן מפתיע, זהו ביקורם הראשון שם, לאחר שסיבובי הופעות קודמים בוטלו. זמר הלהקה, קארל וויין, מודה שהדברים כמעט התפרקו השנה, בין היתר בגלל תדמית "הבחורים הרעים" שדבקה בהם. כעת, עם הצלחת BLACKBERRY WAY, הם מרגישים שהם יכולים להתחיל מחדש.

הפיצולים והשינויים הופכים לדבר שבשגרה. בלהקת THE MOVE, עזיבתו של הגיטריסט טרבור ברטון, שהיה "מאוד בכיוון של בלוז", פתחה את הדלת לכיוון מסחרי יותר עם הצטרפותו של הבסיסט ריק פרייס. בלהקת THE NICE, לעומת זאת, יש המאוכזבים מכך שהם לא החליפו את הגיטריסט שעזב, דייב או'ליסט. קורא בשם ברוס וינדזור כתב במכתב למערכת עיתון ביט אינסטרומנטל: "בלי גיטריסט נראה שיש חור בסאונד שלהם. אני חושב שלהקה של ארבעה היא המספר הקטן ביותר שקית' אמרסון צריך לעבוד איתו".

הבלוז מתפתח, הג'אז פורץ פנימה

בום הבלוז הבריטי, שהיה הכוח המניע של השנים האחרונות, מגיע לנקודת מפנה. יש מי שנשאר נאמן למקורות, כמו הגיטריסט טוני מקפי מלהקת GROUNDHOGS. מקפי מודה שהוא מנסה "להתקרב ככל האפשר למוזיקה השחורה המקורית". אך אחרים מרגישים שהגיע הזמן להתקדם. מרטין קוויטנטון מלהקת STEAMHAMMER, שליוותה את פרדי קינג בסיבוב ההופעות שלו באנגליה, אומר: "אני חושב שבום הבלוז הבריטי מתקרב לסיומו, למרות שהתחושה הכללית כמובן תישאר. אבל היא תיושם על דברים אחרים". הלהקה שלו מתחילה לשלב יותר אלתור ומושפעת יותר ויותר מג'אז.

הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו היא "קולוסיאום" של המתופף ג'ון הייסמן. הייסמן, שהתחיל את דרכו במועדוני נוער של הכנסייה, עבר דרך הלהקות של גרהאם בונד, ג'ורג'י פיים וג'ון מאייאל, לפני שהקים להקה שתאפשר לו חופש מוזיקלי מוחלט. "רציתי להקה של מוזיקאים שמנגנים באופן טבעי בדרך שלי, כך שלא יהיו בעיות של התאמה והסתגלות", הוא מסביר. התוצאה היא שילוב עוצמתי של רוק וג'אז, שהקנה להם מקום בפסטיבל הג'אז במונטרה.

אפילו להקת CIRCUS, שהייתה בעבר להקת הליווי של ג'ין וינסנט, משנה כיוון. מל קולינס, נגן החליל והסקסופון, אומר: "אנחנו מתקרבים יותר ויותר לג'אז כל הזמן, למרות שאנחנו עושים גם דברים עממיים, כמעט בלוז, פופ ומוזיקה חופשית".

על הדרך... חברת הגיטרות פנדר משיקה גרסה חדשה לגיטרה המפורסמת שלה: טלקסטר חצי-אקוסטית (SEMI ACOUSTIC), המשלבת את התכונות הקלאסיות עם צלילים אקוסטיים. הדגם הראשון, כך נטען, הוטס במיוחד עבור ג'ורג' האריסון.

הכוכבים מדברים

קליף ריצ'רד על ה"אנדרגראונד": "אני חושב שג'ת'רו טול הם פנטסטיים. יש להם כל כך הרבה כישרון".

אנדי פיירוות'ר-לאו (הזמר של אמן קורנר) על מעריצים: "זו אחת ההרגשות הגדולות בעולם עבורי להיות על הבמה ולשמוע אותם צורחים עליי. זה נהדר לשבת ולחשוב כמה בר-מזל אני להיות במצב שאני נמצא בו".

סמוקי רובינסון על תחרות בכתיבת שירים: "זה לא מדאיג אותי כלל. פעם, לפני כ-30 שנה, אם לא היית הוגי קרמייקל או ג'ורג' גרשווין, אף אחד לא היה מקשיב לך. עכשיו כל ילד יכול לכתוב שיר... וזה דבר טוב"

העתיד, אם כן, נראה פתוח, פרוע ובלתי צפוי. כפי שאומר המפיק רון ריצ'רדס (שהפיק את כל להיטי ההוליס): "אני פשוט לא יכול להביט קדימה בצד המוזיקלי הטהור של הדברים. אני פשוט אצטרך להמשיך ולראות מה מתפתח". וכולנו נמשיך להקשיב, מרותקים.

בונוס: פינת חדשות מהפופ מהחודש אך פעם - שנת 1968: עם כל מה שבוער בעולם המוזיקה: מהשמועות על הפירוק של CREAM ועד התקליט החדש של הסטונס, הנה כל מה שאתם חייבים לדעת.

להקת CREAM מכחישים את הסוף: "הכל שמועות בלבד"

למרות זרם בלתי פוסק של לחשושים במסדרונות על כך שלהקת הסופר-גרופ הראשונה בעולם, CREAM, עומדת להתפרק בכל רגע, העיתון הבריטי המוביל NME מדווח שהמציאות קצת אחרת. מסתבר שהשלישייה, המורכבת מהגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף הפראי ג'ינג'ר בייקר, בכלל עסוקה בקביעת לוחות זמנים להופעות בחודשים הקרובים.

לאחר סיבוב הופעות אמריקאי סוער, הלהקה המשיכה היישר ליבשת אוסטרליה, שם היא תוביל מופע ענק של להקות בלוז בריטיות במהלך חודש יוני. במקביל, רוברט סטיגווד, המנהל את ענייני הלהקה ביד רמה, כבר סוגר תאריכים לסיבוב הופעות בריטי ביולי.

יודעי דבר מספרים שההופעות של הלהקה ידועות במתח הרב ששורר על הבמה, ולעיתים אף במלחמות אגו של ממש בין ברוס לבייקר, שהגיעו למצבים בהם אחד מהם פשוט נטש את הבמה באמצע שיר. אך כפי שקלפטון התעקש שוב ושוב בראיון למגזין רולינג סטון לפני הסיבוב האמריקאי האחרון: "כל השמועות על פירוק הן שטויות". הזמן יגיד אם מדובר בהדחקה או במציאות.

הסטונס חוזרים למקורות עם BEGGAR'S BANQUET

הנה זה בא: מיק ג'אגר הכריז בלונדון שהתקליט הבא של הרולינג סטונס ייקרא "משתה קבצנים". התקליט, שכולל שנים עשר שירים חדשים פרי עטם של הצמד ג'אגר וריצ'רדס, כמעט מוכן. הוא יכלול את הסינגל החדש והבועט על ג'ק פלאש המקפץ, שכבר מסמן חזרה לסאונד הבלוז-רוק המחוספס והמוכר של הלהקה, אחרי ההרפתקה הפסיכדלית שלהם בתקליט הקודם.

ג'אגר חשף שבפעם הראשונה, הוא ינגן בגיטרה בתקליט. הוא גם מקווה שהתקליט יראה אור בדיוק בזמן ליום הולדתו, ב-26 ביולי. הלהקה נכנסה לאולפן הצילום של דייוויד ביילי כדי לצלם את עטיפת התקליט החדש, והבטיחה שהעיצוב יהיה פשוט וישיר, בניגוד מוחלט לקולאז'ים המורכבים והתמונות התלת-ממדיות שאפיינו את יצירתם האחרונה.

בצד פחות משמח, הגיטריסט בריאן ג'ונס הסתבך שוב עם החוק ונעצר על החזקת "קנאביס הודי". הוא שוחרר בערבות של 2,000 ליש"ט עד לדיון בעניינו. ענן שחור ממשיך לרחף מעל חבר הלהקה המוכשר אך הבעייתי.

כוכבי MOTOWN למען צדק חברתי

נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, הוכיח השבוע שלנשמה אין מחיר. הוא ביטל את כל ההופעות המתוכננות של אמני החברה שלו כדי להפיק מופע התרמה מיוחד למען "מצעד האנשים העניים" שעבר באטלנטה. יותר מ-13,000 איש גדשו את הסיביק סנטר בעיר כדי לחזות בדיאנה רוס והסופרימס, הטמפטיישנס, סטיבי וונדר וגלדיס נייט והפיפס. בין הצופים היו כ-1,600 צועדים, שהיו בדרכם ממיסיסיפי לוושינגטון הבירה.

המופע, שאורגן לפי בקשתה של הגברת קורטה סקוט קינג, אלמנתו של מרטין לות'ר קינג, היה מופע התרמה לקמפיין למען העניים ומופע חינם עבור הצועדים, שרבים מהם מעולם לא זכו לראות את הכוכבים הענקיים האלו בהופעה חיה.

הוסיאה וויליאמס, ממובילי המצעד, אמר: "אני בטוח שרבים מהצועדים, שהמורל שלהם היה נמוך, המשיכו במסע בזכות ההזדמנות של פעם בחיים לראות את הכוכבים הגדולים ביותר". גורדי ספג את כל ההפסדים הכספיים מהביטולים והטיס במיוחד מניו יורק תזמורת בת אחת-עשרה נגנים של מוטאון עבור המופע.

מלך הסול כובש את אפריקה

ג'יימס בראון, הסנדק של הסול, הרחיק עד לחוף השנהב כדי להופיע בחגיגות יום השנה הראשון לעצמאותה של המדינה האפריקאית הקטנה. במהלך 48 השעות שבילה שם, הוא הספיק לתת שתי הופעות ולצלם ספיישל טלוויזיוני של שעה. משרד הרדיו והטלוויזיה של חוף השנהב, שיזם את הבאתו של כוכב העל האמריקאי, שיכן אותו במלון המפואר ביותר במדינה ובנה עבורו במה מיוחדת להופעות. תהילתו של בראון, שהרשימה גם ממרחק של 7,000 מייל, משכה 3,000 מעריצים נלהבים, למרות מחיר הכרטיס הגבוה.

דייב מייסון חוזר לטראפיק

הדלת המסתובבת של להקת טראפיק ממשיכה לעבוד שעות נוספות. הזמר, הגיטריסט והסיטאריסט דייב מייסון, שעזב את הלהקה במפתיע בסוף השנה שעברה כדי להתמקד בקריירת סולו כמפיק וזמר, חזר באופן רשמי וקבוע להרכב שאותו ייסד יחד עם סטיבי ווינווד, כריס ווד וג'ים קפאלדי.

האיחוד המפתיע התרחש לפני מספר שבועות בניו יורק, לשם הגיע מייסון לרגל עסקיו. הוא נתקל בחברי הלהקה, קיבל הצעה לחזור, והסכים. זאת למרות שווינווד עצמו הצהיר בעבר שהוא לא צופה שמייסון יחזור. מייסון כבר הספיק להקליט עם הלהקה בניו יורק וחזר איתה לבריטניה, שם החברים משלימים את העבודה על תקליטם הבא. מייסון כתב כמה מהשירים החדשים, והתקליט צפוי לצאת באנגליה בסוף הקיץ.

הפלישה הבריטית נמשכת: פליטווד מאק מגיעה לאמריקה.

תתכוננו, אמריקה. פליטווד מאק, אחת הלהקות הדומיננטיות והאותנטיות ביותר בסצנת הבלוז הבריטית, תגיע לראשונה לארצות הברית בחודש יוני, גם בתקליטים וגם בהופעות חיות. הכוכב המרכזי של הלהקה הוא הגיטריסט פיטר גרין, האיש שנכנס לנעליו העצומות של אריק קלפטון בלהקתו של ג'ון מאייאל, הבלוז ברייקרס.

הלהקה הוקמה לפני קצת יותר משנה על ידי גרין (גיטרה, מפוחית ושירה), שגם כותב את רוב החומרים יחד עם ג'רמי ספנסר (גיטרה ושירה). על קצב הלהקה, שעל שמם היא נקראת, אמונים המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי. במקביל, הלהקה תופיע ללא הפסקה בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס.

דרמה בעולם הפולק: דונובן נפרד מהמנהל לטובת אבא

הזמר דונובן נפרד ממנהלו הוותיק, אשלי קוזאק, ומעתה ינוהל במשותף על ידי אביו, דונלד ליטש, יחד עם ויק לואיס שישמש כסוכן ההופעות והעסקים שלו. דונובן התגלה במקור על ידי המלחין ג'ף סטיבנס, וקוזאק ניהל אותו בשלוש השנים האחרונות.

דונובן הסתפק בתגובה לקונית לעיתון בריטי: "כן, יש פרידה, אבל אני לא מוכן להרחיב בשלב זה". קוזאק עצמו לא היה זמין לתגובה. המעריצים זוכרים את אביו של דונובן מסיבוב ההופעות האחרון כ"האיש הקירח בגלימה לבנה ארוכה שהציג את דונובן על הבמה, ולאחר מכן מכר ספרי תוכנייה למזכרת". באופן אירוני, רק לאחרונה תיאר קוזאק את יחסיו עם דונובן כ"מערכת היחסים היפה ביותר שהייתה לי אי פעם", ודונובן אמר על הקשר: "זו הפעם הראשונה בעסקי המוזיקה שהכל הרגיש נכון". כנראה שהכל היה נכון, עד שכבר לא.

עוד תופיניי פופ מיוני 1968... סערה בעולם הפופ: הביטלס מקימים אימפריה, קלפטון מסתבך והמשטרה בשווייץ מאבדת את העשתונות הנה הצצה בלעדית אל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה: כל מה שחם, כל מה שמבעבע וכל מה שאסור לכם לפספס. ממהפכת התפוח של הביטלס ועד המהומה בפסטיבל בציריך, החדשות הלוהטות לפני כולם.

התפוח נופל רחוק מהעץ: הביטלס מקימים את APPLE

זה רשמי, קבלו את המהפכה הבאה של הביטלס. הרביעייה מליברפול חתמה על הסכם היסטורי עם ענקית התקליטים קפיטול רקורדס, היושבת בלוס אנג'לס, להפצה, ייצור ושיווק של הלייבל הפרטי והחדש שלהם, אפל רקורדס, ברחבי ארצות הברית וקנדה. מדובר בהרבה יותר מעוד עסקת הפצה. במסגרת ההסכם, כל ההקלטות העתידיות של הלהקה, שעד כה יצאו תחת קפיטול באמריקה, יונפקו מעתה והלאה בלייבל החדש והנוצץ. למעשה, הלהקה מקימה אימפריה של ממש, APPLE CORPS, שתעסוק לא רק במוזיקה, אלא גם באופנה, קולנוע ואפילו ייצור ציוד אלקטרוני.

הסנונית הראשונה שתבשר על בוא האביב של אפל צפויה להיות פסקול הסרט WONDERWALL, פרי עבודתו של הגיטריסט השקט, ג'ורג' האריסון. זהו למעשה תקליט הסולו הראשון שמוציא חבר כלשהו בלהקה, והוא מתוכנן לצאת בסוף יולי או בתחילת אוגוסט. במקביל, בלייבל החדש כבר החתימו אמנים מבטיחים שאיש עדיין לא שמע עליהם, במטרה לגלות את הדבר הגדול הבא.

ומה לגבי הופעות? ובכן, בשבוע שעבר הובעה בלונדון תקווה מחודשת לראות את הלהקה שוב על הבמה. האמרגן הבריטי ויק לואיס הזכיר את הביטלס בהקשר של מופע רוק'נ'רול שהוא מנסה לארגן במוסקבה. כן, קראתם נכון, מאחורי מסך הברזל. לואיס נסע לרוסיה כדי לסגור את פרטי חילופי התרבות הללו, שעשויים לכלול גם את דונובן ונינה סימון. הוא מקווה שהייחודיות של הופעה במוסקבה תשכנע את הביטלס לשקול הופעה חיה נוספת.

קלפטון יצא זכאי, הבאפלו ספרינגפילד פחות

חדשות טובות ורעות מגיעות אלינו מלוס אנג'לס. הגיטריסט אריק קלפטון, מלהקת CREAM, זוכה מכל אשמה, בעוד ששלושה מחברי להקת הבאפלו ספרינגפילד הורשעו בעבירות קלות, כל זאת בעקבות פשיטת סמים.

במהלך האירועים המשפטיים, האישום המקורי נגד קלפטון, שהיה נוכח במקום בו עישנו מריחואנה, הומר בסעיף קליל בהרבה של הפרעה לשלום הציבור. קלפטון התייצב בפני השופט ג'ון ג'יי מריק בבית המשפט במאליבו, אשר קבע כי אין מספיק ראיות כדי להעמידו לדין על עבירת הסמים. לאחר מכן, השופט זיכה אותו גם מאשמת הפרעה לשלום הציבור.

לעומת זאת, חבריו לסצנה, ניל יאנג, ג'ים מסינה וריצ'י פיוריי מהבאפלו ספרינגפילד, נשפטו בנפרד והורשעו באותו בית משפט. ארבעת המוזיקאים היו בין העצורים בפשיטה ב-19 במרץ בטופנגה קניון, לאחר ששריף מחוז לוס אנג'לס נענה לתלונה על "מסיבה רועשת". מאז המקרה המצער, להקת הבאפלו ספרינגפילד הספיקה להתפרק, אירוע שעתיד להוביל להקמת הרכבים משמעותיים אחרים בעתיד.

מהומה בציריך: המשטרה השוויצרית נגד הרוק'נ'רול

נראה שהרשויות בשווייץ לא ממש מתחברות לרוח החופשית של הרוק'נ'רול. בפסטיבל רוק בן שני ערבים שנערך בציריך בחודש שעבר, המשטרה המקומית, ה-POLIZEI, התנהלה בפראות ובפרנויה מוחלטת כלפי הקהל והאמנים כאחד. רשימת ההופעות הבריטית כללה שמות כמו ג'ימי הנדריקס, אריק ברדן והאנימלס, טראפיק, THE MOVE וג'ון מאייאל. עבור הקהל זו הייתה חגיגה, אך עבור השוטרים השוויצרים, המוזיקה הייתה מינית מדי, פוליטית מדי ופשוט מערערת מדי.

תגובת המשטרה לכל סימן של התלהבות מצד הקהל, שמנה כ-18,000 איש, או אפילו תנועה קלה לכיוון הבמה, הייתה אגרופים ואלות. השוטרים שילבו זרועות וצעדו דרך האצטדיון, מנפצים ראשים בדרכם. הקהל המבוהל והזועם הגיב בהשמדת כל הכיסאות במקום תוך כדי נסיגה.

אולי היו אלה קטעי ה-STORMTROOPER במופע האור שליווה את שירו האנטי-מלחמתי של אריק ברדן, SKY PILOT, שהרגיזו את הרשויות. תהא הסיבה אשר תהא, המוזיקאים הוטרדו ללא הרף. הם עברו חיפושים בכל שעות היממה בחיפוש אחר "חומרים לא חוקיים", הציוד שלהם פוזר, הם נחקרו לגבי הדרכונים שלהם ועוד.

אריק ברדן הנמרץ לא נשאר חייב, ושבוע קודם לכן הביע את דעתו הנחרצת: "אני נגד מלחמה, אבל נמאס לי להגיד לאנשים לא להילחם. אם הם רוצים להילחם, שיילחמו. הצרפתים הבינו את העניין. אם הם לא אוהבים את הממשלה, הם פשוט יוצאים לרחובות ומחליפים אותה. רק צריך להיות מהירים יותר מהשוטרים".

'ג'ולס' היא התשובה של אנגליה לג'ניס

תכירו את התגלית החדשה של בריטניה, ג'ולי דריסקול, המוכרת יותר בכינוי החיבה "ג'ולס". הזמרת הצעירה, שהקליטה את הגרסה לשיר THIS WHEEL'S ON FIRE מתוך קלטות המרתף המפורסמות של בוב דילן, מוצפת בהצעות לסרטים מאז הצלחתה המסחררת של ההקלטה באנגליה. ג'ולס ושותפה המוזיקלי, הקלידן בריאן אוגר, עומדים לכבוש גם את השוק האמריקאי.

הזמרת בת העשרים ואחת כבר זוכה להשוואות לג'ניס ג'ופלין מסן פרנסיסקו, ולא בכדי. היא שקועה עמוק בבלוז, אם כי סגנונה מתוק ובלדי יותר מזה של ג'ניס, והיא הפכה לדמות נשית בולטת בעולם הפופ גם מחוץ למוזיקה, ומצטלמת למגזיני אופנה. לא פחות משלוש עשרה הצעות לסרטים הגיעו בעקבות יציאת השיר, מתוכן הסוכנים שלה שוקלים ברצינות שלוש מהן, אחת אמריקאית, אחת איטלקית ואחת בריטית.

הביטלס בדרך לתקליט משולש?

וחדשות אחרונות מגזרת הביטלס: כל הפרויקטים מתקדמים לשביעות רצונו של פול מקרטני, כפי שאמר בלונדון לפני שבועיים. "יש לנו שלושים שירים לעבוד איתם על התקליט הבא שלנו", גילה. "יכול להיות שנקליט את כל השלושים ונבחר ארבעה עשר לתקליט, או שזה יהפוך לשני תקליטים, או אפילו חבילה של אלבום משולש. ההפקה תהיה באחת משתי הקצוות, או פשוטה לחלוטין או שתכלול הכל בפנים". הפרויקט השאפתני הזה, כפי שאנו למדים, עתיד להפוך לאלבום לבן, כפול ומהולל.

פול הוסיף שהוא מרוצה מחברת APPLE CORPS. "כמו כל הדברים שאנחנו עושים", אמר, "זה התחיל ככאוס, אבל עכשיו זה מתנהל די טוב".

ולסיום, הוא הפריך את השמועות על כך שהלהקה פנתה לספיריטואליזם בעקבות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. דיווחים בעיתונות הבריטית טענו שהביטלס משתתפים בסיאנסים כדי ליצור קשר עם מנהלם המנוח, בריאן אפשטיין. פול הבהיר את הנושא: "בשלב כלשהו במהלך הקיץ המטורף הזה, ג'ורג' וג'ון קיבלו טלפון ממדיום שאמר שבריאן מנסה ליצור איתנו קשר, שיש לו משהו להגיד לנו. לא רצינו לפספס שום סיכוי, אז ג'ון וג'ורג' הלכו לסיאנס. אבל הם לא האמינו לכל זה. לא היה בזה שום דבר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459