רוקדים על סף הפצצה: הסיפור המסחרר של דוראן דוראן

בראשית שנות השמונים, כשצל המלחמה הקרה עוד ריחף מעל העולם, קמה לה להקה שהציעה את האסקפיזם המושלם. הם היו יפי תואר, לבושים במיטב האופנה וסיפקו פסקול שאי אפשר היה שלא לרקוד לצליליו. אלו היו דוראן דוראן, הרכב פופ שכל מטרתו הייתה לספק פנטזיה טהורה.

הם לא התביישו בכך, ואף התגאו בכך שהם נמנעים במכוון ממסרים פוליטיים או מדרשות חברתיות. באחת מהתבטאויותיו המצוטטות ביותר, הכריז הסולן סיימון לה בון: "אנחנו רוצים להיות הלהקה שתרקדו לצליליה כשהפצצה תיפול". הגישה הזו, ששילבה נהנתנות עם מודעות עצמית, לא הפריעה להם לפתח הערכה עצמית מופרזת למדי, ובסדרת מהלכים מחושבים ומתוזמרים היטב, הם הציעו את עצמם לעולם בתור הביטלס החדשים. האם היה להם הכישרון לגבות את היומרה?

הסיפור מתחיל בשנת 1977 בעיר התעשייתית ברמינגהם - עיר שהביאה בעבר להקות כמו המודי בלוז ואי.אל או. ובכן, צמד החברים ניק רודס וג'ון טיילור, שני נערים עם חלומות גדולים, הגו לראשונה את הרעיון להקים להקה שתהיה הכלאה בלתי אפשרית בין שתי תופעות קוטביות: האנרגיה הפראית של הסקס פיסטולס והגרוב המתוחכם של להקת הדיסקו CHIC. הם רצו את הזעם של הפאנק ואת הקצב של רחבות הריקודים. את שמם הם שאלו מדמות הנבל בסרט הקאלט המד"בי משנת 1968, BARBARELLA, בכיכובה של ג'יין פונדה, בחירה שהעידה על חיבתו של רודס לקולנוע.

ההרכב הראשוני של הלהקה היה רחוק מהתמונה המוכרת. הוא כלל את רודס על סינטיסייזר ומכונת תופים, ג'ון טיילור בגיטרה מובילה, סטיב דאפי כסולן וסיימון קולי בבס וקלרינט. דאפי וקולי לא החזיקו מעמד זמן רב ועזבו בחיפוש אחר הרפתקה אותנטית יותר של רוק. במקומם הגיע אנדי וויקט כסולן, אך גם הוא פרש זמן קצר לאחר שהלהקה צירפה לשורותיה את המתופף הראשון שלה, רוג'ר טיילור, שהגיע מלהקה מקומית אחרת.

הדלת המסתובבת של חברי הלהקה המשיכה לפעול, עם גיטריסטים וזמרים שהצטרפו ועזבו, אך הגרעין של רודס והטיילורים (ג'ון ורוג'ר) החל להתגבש. סביבם, השילוב הייחודי בין דיסקו לרוק התעצב והתפתח. לימים סיפר רודס שבאותה תקופה הם הושפעו עמוקות מלהיטים כמו "האם אתם חושבים שאני סקסי" של רוד סטיוארט, מהסאונד של התקליט YOUNG AMERICANS של דיוויד בואי, וגם מקטעים מסוימים של להקת SPARKS.

הלהקה הפכה לחלק אינטגרלי מסצנת ה"ניו רומנטיק" של ברמינגהם, שהתרכזה סביב מועדון בשם ה-RUM RUNNER. המועדון שאף לשחזר את האווירה הזוהרת של STUDIO 54 הניו יורקי וערך ערבי מחווה לגיבורים האמיתיים של דוראן דוראן: רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי. השפעתו של סולן רוקסי מיוזיק, בריאן פרי, ניכרה במוזיקה שלהם גם שנים לאחר מכן.

החיפוש אחר גיטריסט מוביל הסתיים כשאנדי טיילור נענה למודעה במגזין המוזיקה מלודי מייקר. הוא כמעט נפסל על הסף כשהופיע לאודישן לבוש בג'ינס, פריט לבוש שנחשב באותם ימים לפשע אופנתי של ממש בחוגים הנכונים. אך כישרונו גבר על חוסר הטעם הלבושי.

החתיכה האחרונה והחשובה ביותר בפאזל הגיעה ממקור לא צפוי. ברמנית ב-RUM RUNNER סיפרה לבן זוגה, סטודנט לדרמה בשם סיימון לה בון, שהלהקה מחפשת נואשות סולן. לה בון הגיע לאודישן כשהוא לבוש במכנסי עור צמודים בהדפס נמר ורוד ומשקפי שמש, והותיר רושם בל יימחה. החברים לא רק אהבו את המראה והכריזמה שלו (בעיניהם הוא נראה כמו אלביס בימיו המוקדמים) אלא גם התרשמו עמוקות מספר השירים שכתב. בקיץ 1980, הפאזל הושלם. ההרכב הקלאסי והסופי של דוראן דוראן התייצב: סיימון לה בון (שירה), ניק רודס (קלידים), אנדי טיילור (גיטרה מובילה), ג'ון טיילור (גיטרה בס) ורוג'ר טיילור (תופים).

הלהקה החלה לצבור תאוצה עם הופעות בפסטיבל אדינבורו ובמועדונים נחשבים בלונדון. ההזדמנות הגדולה הגיעה כשנבחרו לחמם את הזמרת הייזל אוקונור בסיבוב הופעות ארצי בסוף 1980. מייקל ברו, שניהל יחד עם אחיו את מועדון ה-RRUM RUNNER והפך למנהל הלהקה, האמין בהם כל כך עד שמכר את ביתו כדי לממן את השתתפותם בסיבוב ההופעות. ההימור השתלם. במהלך ההופעות, נציגים מחברת התקליטים EMI זיהו את הפוטנציאל והחתימו אותם על חוזה.

עד מרץ 1981, דוראן דוראן כבר הובילו סיבוב הופעות משלהם, והסינגל הראשון, PLANET EARTH, דהר במצעדים. אך ההצלחה לא הייתה מיידית לחלוטין. שלושה חודשים לאחר מכן, הסינגל השני, CARELESS MEMORIES, נתקע במקום ה-37, מה שהיווה נסיגה זמנית.

שנת 1981 גם זימנה להם אש וביקורת קשה מעיתוני המוזיקה הנחשבים בבריטניה, כמו ה-NEW MUSICAL EXPRESS והמלודי מייקר, שהאשימו אותם ברדידות ובשטחיות. אולם, במקביל, מגזיני פופ חדשים וצעירים כמו THE FACE ו-SMASH HITS אימצו אותם בחום והפכו לשופר שלהם. תקליט הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות DURAN DURAN, נמכר היטב. הוא כלל את שני הסינגלים הראשונים ואת הלהיט הגדול הבא, GIRLS ON FILM, שהעניק להם את הלהיט הראשון שלהם באמת.

במקביל למוזיקה, דוראן דוראן הבינו מהר מאוד את כוחו של המדיום החדש ששינה את פני התעשייה: הווידאו קליפ. הקליפים המושקעים והמסוגננים שלהם משכו תשומת לב עצומה. הקליפ ל-GIRLS ON FILM, בבימוי הצמד המוכשר גודלי וקרים (ךשעבר חברי להקת 10CC), היה בעל אופי פורנוגרפי-רך ונאסר לשידור ב-BBC.

"אנחנו רואים בווידאו צורת אמנות", הצהיר רודס, בעוד לה בון תיאר את עצמו כ"אמן רציני מאוד" שלוקח את הווידאו "ברצינות תהומית". שנה לאחר מכן, הם שכללו את הנוסחה עם סדרה של קליפים מרהיבים שצולמו בלוקיישנים אקזוטיים כמו סרי לנקה ואנטיגואה על ידי הבמאי ראסל מולקאי. הקליפים הללו, עם עצי הדקל, החופים שטופי השמש והיאכטות, חלקו דימויים דומים לפרסומות טלוויזיה למשקאות יוקרתיים, ויצרו עולם פנטזיה מושלם למעריצים.

הביקורת לא איחרה לבוא. המבקרים טענו שהאסתטיקה הזו שטחית, וכך גם המילים של לה בון. רוב השירים, שהתאימו לעולם הלקוח מתוך עלון תיירות, היו ספוגים בקלישאות של "ימי קיץ", "אור ירח", "צללים" ו"חצות סוער". אלו אולי ענו על הצרכים הרגשיים של בני נוער, אך היו רחוקים מלהיות חדשניים.

בשנת 1982, הלהקה הצליחה להתנער מתדמית ה"ניו רומנטיק" ולהגיע לקהל רחב יותר. התוצאה הייתה שרשרת הצלחות מסחררת. התקליט השני שלהם, RIO, היה בטוח ועוצמתי יותר מקודמו והניב ארבעה להיטי ענק. לאחר צילומי הקליפים האייקוניים, הם יצאו למסע הופעות עולמי של שמונה חודשים, שכלל חימום של להקת בלונדי בארצות הברית.

העבודה הקשה השתלמה. ההופעות החיות שלהם היו מרגשות, מבדרות וסולד-אאוט לחלוטין. בבריטניה, הם שלטו ללא עוררין בסקרי הקוראים של SMASH HITS, וסיימון לה בון אף זכה בתואר "האדם הנחשק ביותר". אך חשוב מכך, בעידן של שליטה עולמית, הקליפים שלהם זכו לפופולריות עצומה בערוץ הטלוויזיה האמריקאי החדש, MTV.

במרץ 1983, הם סוף סוף כבשו את פסגת המצעד הבריטי עם הסינגל IS THERESOMETHING I SHOULD KNOW - שיר שלא יצא באף תקליט שלם שלהם. את רוב השנה בילתה הלהקה מחוץ לבריטניה, בגלות מס, ושבו לשתי הופעות צדקה בארץ מולדתם. הראשונה, בנוכחות הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה, סבלה משלל תקלות טכניות מביכות: פדל התוף נשבר פעמיים, לאנדי טיילור נקרע מיתר בגיטרה, וקופסת שוקולדים שנזרקה מהקהל פגעה בגיטרת הבס של ג'ון טיילור והוציאה אותה מכיוון.

ההופעה השנייה, באצטדיון הכדורגל וילה פארק בברמינגהם, הסתבכה עוד יותר. תכנון לקוי גרם לכך שלא נמכרו מספיק כרטיסים כדי לכסות את ההוצאות, והלהקה נאלצה לשלם 5,000 ליש"ט מכיסה הפרטי לעמותה שאותה ביקשה לקדם. למרות זאת, היה מעניין לראות שהקהל בהופעה היה מורכב ממשפחות שלמות, הורים וילדים. דוראן דוראן היו להקת הפופ שהורים יכלו לנשום לרווחה לגביה, רחוקים שנות אור מהסכנה של ג'וני רוטן או מהמורכבות של ג'ון לנון. לכן, זה היה הלם קטן עבור הלהקה כשהסינגל הראשון מהתקליט השלישי שלהם, UNION OF THE SNAKE, הגיע "רק" למקום הרביעי במצעד.

למרות הכול, הישגיה של דוראן דוראן בראשית שנות השמונים היו אדירים. הם היו חלק מתנועה שקבעה כיוון חדש לרוק ולפופ, בתקופה שבה הפאנק כבר לא ענה על צורכי הקהל. השילוב האלגנטי שלהם בין אופנה מסוגננת, מקצבים לרחבת הריקודים וקליפים מבריקים היה כנראה השיא של פופ שנת 1983.

עם זאת, לאורך כל הדרך, דוראן דוראן נטו לבלבל בין "סטייל" ל"עומק". קשה להאמין שלהקה שהתקיימה כך על פני השטח, והדגישה את הפופ כבידור טהור, יכלה אי פעם ליצור תקליט כמו REVOLVER של הביטלס. מוזיקאים המנסים לספק את הצרכים הרגשיים הרחבים יותר שמוזיקת רוק קלאסית משרתת, זקוקים לחזון רחב הרבה יותר. וזה, כמובן, היה האס שגיבוריהם של דוראן דוראן, כמו דייויד בואי ובריאן פרי, תמיד החביאו בשרוול חליפות המעצבים האופנתיות שלהם. עדיין, המוסיקה של דוראן דוראן, כשהיא טובה - היא ממש - אבל ממש - טובה!