רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 במרץ (17.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

ב-17 במרץ בשנת 1968 שודרה התוכנית של אד סאליבן עם להקת הבי ג'יס. מה קרה שם? בואו לקרוא...

זה קרה בדיוק כשניו יורק נצבעה בירוק לכבוד יום פטריק הקדוש, אבל החגיגה האמיתית התרחשה בתוך הטלוויזיה הכי נחשבת באמריקה. באותו ערב גורלי, שודרה התוכנית של אד סאליבן עם להקת הבי ג'יס, והעולם הבין סופית שהפלישה הבריטית קיבלה תגבורת של הרמוניות קוליות שגורמות גם למכשירי הרדיו הכי ישנים להתרגש. המנחה המעונב, אד סאליבן, שהיה ידוע בחוש הריח שלו לכישרונות (לצד השמרנות שלו מול הגל הצעיר שנע מולו), הציג את שלושת האחים לבית גִיבּ בפני מיליוני צופים נלהבים שחיכו לראות אם הבאזז שהגיע מאירופה אכן מוצדק.

תוכניתו של סאליבן הייתה זו שחשפה, שנים קודם לכן, את אלביס ואת הביטלס למיינסטרים האמריקאי, ונחשבה באותה תקופה למופע הבידור החשוב ביותר במדינה. אולם, כשלהקת הבי ג'יס הגיעה להופיע אצלו, נראה סאליבן מנותק וחסר התלהבות. "אני חושב שלאד היה סוג של דמנציה", אמר רובין, "כי הוא הציג אותנו במילים: 'ועכשיו, להקה נהדרת מאנגליה – קארי גרנט!'". למעשה, רובין לא דייק פה. סאליבן הציג את הלהקה כ"להקת הבי ג'יס המושכת, עם הסולן בארי גיב".

חברי הלהקה חשו תסכול מכך שסאליבן לא הציג אותם כהרכב, אלא כנגני ליווי לבארי גיב, שאמר: "נראה שהוא באמת לא ידע מי אנחנו. הוא אמר דברים חסרי היגיון, הצהרות מוזרות, כאילו משהו אצלו בקופסה לא היה בסדר". חברי הלהקה הפגינו חוסר עניין בעודם מנגנים לצלילי הפלייבק של השיר המוקלט, מלבד שירתו של בארי שהייתה חיה. שני שירים בוצעו בתוכנית – WORDS ו-TO LOVE SOMEBODY. חברי הלהקה נראו מתוחים ונבוכים באותו מעמד; רובין ישב באי-נוחות ליד הפסנתר בחיוך מאולץ, כשכולם נראים נוקשים למדי.

ב-17 במרץ בשנת 1970 הקליטו ג'ימי הנדריקס וארתור לי (מלהקת LOVE) שירים ביחד. אז מה היה שם?

השניים החליטו להזמין זמן אולפן כדי להקליט שיר.

"העובדה שארתור הכיר לי את ג'ימי הייתה רגע השיא בקריירה המוזיקלית שלי", נזכר טכנאי ההקלטה ריילי רייסר באותו סשן. "ראיתי את ג'ימי בהופעה ב-UCLA פחות משנה קודם לכן, והנה עכשיו פגשתי אותו. זה היה די מגניב. ארתור מעולם לא התרברב בכך שהוא מכיר אנשים כמו ג'ימי הנדריקס; הוא פשוט לא היה טיפוס כזה. עבורו, ג'ימי היה רק עוד אחד מבני גילו. הם נראו כמו שני חברים שנפגשו במקרה ומשוחחים על ימים עברו. אני לא יודע אם הפגישה תוכננה מראש; אני לא חושב שג'ימי הגיע במיוחד כדי לנגן, זה פשוט קרה. הם הקליטו את השיר THE EVERLASTING FIRST. להנדריקס היה שם סולו קצר, וממה שקראתי עליו, הוא היה פרפקציוניסט ונהג להקליט טייקים רבים עד שהיה מרוצה. אבל ארתור אמר: 'לא, זה נהדר!'. לפעמים, הטייק הראשון הוא הטוב ביותר".

למעשה, להקת LOVE הקליטה באולפן שלושה שירים עם הנדריקס: השני היה EZY RIDER (בגרסה שונה מזו שהקליט בעצמו ושראתה אור מאוחר יותר), והשלישי היה ג'אם ארוך בשם LOON.

לגיטריסט הלהקה דאז, גארי רולס, היו גם זיכרונות משהותו עם הלהקה בלונדון: "כשהייתי באנגליה, חזרתי מהליכה והנה ג'ימי הנדריקס יושב על הספה בדירה שלנו. חשבתי לעצמי, 'וואו... בנאדם, איזה מגניב זה?'. אמרתי לו שאני אוהב את מה שהוא עושה ואיזה תענוג זה לפגוש אותו. שוחחנו, והראיתי לו את הפנדר סטרטוקאסטר שלי משנת 1954. הוא התלהב ממנה וניגן בה קצת, ואז ארתור אמר: 'היי, אולי נעשה מוזיקה ביחד?'. כולם חשבו שזה רעיון מעולה. עוזר הלהקה הבריטי שלנו, שקראנו לו פשוט H ונראה כמו חבר פרלמנט עם קוקו קטן, התקשר לאולפני OLYMPIC והם היו פנויים. ירדנו לשם ובסופו של דבר ניגנו יחד כ-12 שעות".

ארתור לי: "כשהייתי בניו יורק קודם לכן, בהופעה בפילמור איסט, פגשתי בחורה שנראתה בדיוק כמו בריז'יט בארדו. קראו לה דסה והיא אמרה שהיא מפינלנד. זו הייתה מעין אהבה ממבט ראשון. למרות שגרתי עם סוזן בלוס אנג'לס, לא היינו נשואים ופשוט הייתי חייב לראות את דסה שוב. סיפרתי לה שאני יוצא לסיבוב הופעות בבריטניה ושאלתי אם תרצה להצטרף. היא הסכימה, וכמה ימים אחרי שהגעתי ללונדון – היא הגיעה גם.

כשנכנסנו לדירה פנינו ישר לחדר השינה, ושם השלתי ממשקלי כעשרה קילוגרמים. אמרתי לה שאני יוצא למועדון לפגוש את ג'ימי. אני לא יודע למה, אבל שאלתי אותה אם היא מכירה אותו. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'הלוואי שזה לא מה שאני חושב'. היא חייכה אליי ואמרה: 'כן, אבל ג'ימי הוא כמו אח בשבילי. אתה המאהב שלי'. ובכן, זה חתם את העניין. לג'ימי ולי היה 'קטע' דומה עם גרופיות – נדמה היה שכמעט כל בחורה שרציתי הייתה לפני כן עם ג'ימי, וכל בחורה שהייתה איתו הגיעה בסוף אליי. למחרת בבוקר סיפרתי לדסה שאני נשוי ואב לארבעה, והתנצלתי על כך שאני חייב לחזור ללוס אנג'לס כדי לראות אותם. שילמתי על כרטיס הטיסה שלה חזרה לפינלנד.

אחת הדרכים שבהן גרמתי לג'ימי להקליט איתי – או לפחות הדרך שבה משכתי את תשומת ליבו – קרתה לילה אחד במועדון ה-SPEAKEASY בלונדון. הגענו לשם יחד. המאבטח בדלת אמר לי שאני יכול להיכנס, אבל ג'ימי לא. כששאלתי למה, הוא הסביר שג'ימי נקלע שם לקטטה בעבר והם לא רצו שזה יחזור על עצמו. אמרתי לו שג'ימי בסדר, שהפמליה שלנו רגועה, וששום קרב לא יתפתח הלילה. בסוף הוא הסכים. אמרתי לג'ימי: 'תראה בנאדם, אף אחד מאיתנו לא הולך להישאר כאן עוד הרבה זמן; אז כל עוד אנחנו כאן, כדאי שנעשה משהו ביחד'. כשזקקתי את זה ככה, הוא פשוט קפא ונתן לי את מלוא תשומת הלב. הוא שקע במחשבה עמוקה כשהביט בי מעבר לשולחן; הוא הסתכל לי עמוק בעיניים וידעתי שהוא חושב על מוות בטרם עת.

סשן ההקלטה התנהל אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי. חשבתי שזה יהיה מפגש אינטימי, ואני לא זוכר שסיפרתי על כך לאיש מלבד הלהקה; אך להפתעתי, המקום היה עמוס באנשים. היו שם בחורות שמעולם לא ראיתי וטיפוסים זרים ומוזרים. הייתי בהלם, אבל ג'ימי אמר: 'זה בסדר, תן להם להישאר'. יותר מפעם אחת ג'ימי חשב שסיימנו והתחיל לארוז את הציוד, ואז הוא היה חוזר פתאום לאולפן בזמן שניגנו ושואל: 'באיזה סולם אתם?'. חברי הלהקה שלי היו בעננים".

ב-17 במרץ בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת גרייטפול דד, שנקרא כשמה.

האמת? מרבית המעריצים המושבעים של הגרייטפול דד, אותם אנשים המכונים "דד הדס", לא ממהרים להתלהב למשמע תקליט הבכורה של הלהקה. לא נתקלתי במעריץ להקה עד כה שהציב את התקליט הזה ברשימת חמשת התקליטים הגדולים של הלהקה. אולי כי היצירה הזו כלל לא נשמעה כמו הסאונד הקלאסי המזוהה עם החבורה? אולי כי הנגנים טרם הבשילו להבאת הסגנון הייחודי שלהם? נו טוב, החבר'ה אז התגבשו מתוך שברים ורסיסים של להקותיהם הקודמות באזור סן פרנסיסקו בשנת 1965, כשהם לא בדיוק הונעו על ידי דחף להתנסות או רצון להמציא סוג מוזיקה חדשני ורדיקלי. הם היו בסך הכל חבורה של בחורים קליפורניים מגניבים עם ניסיון נגינה מסוים מאחוריהם. ועטיפת תקליט הבכורה הזה? היא הייתה פסיכדלית וטריפית למהדרין - אז זה בוודאי בלבל לא מעט אנשים שציפו לשמוע פה את הטירוף שבא בתקליט סיקסטיז אחרים עם הלהקה הזו. מה שהם קיבלו זו הזמנה למסיבת אסיד מטריפה - וכשהם פתחו את הדלת להיכנס פנימה, הם גילו קהל בליינים סטרייטי שמעשן רק סיגריה רגילה פה ושם, משחקים במשחקי קופסה והתאורה בהירה וקבועה.

הגיטריסט ג'רי גרסיה הגיע עם רקע שהיה נוטה יותר לכיוון הפולק והבלוגראס, בעוד שהבסיסט פיל לש הגיע מרקע של מוסיקה אלקטרונית ניסיונית, מה שהפך אותו למעשה לאלמנט הניסיוני היחיד בהרכב באותם ימים. שאר החברים הגיעו מלהקות רוק שונות. בנקודת זמן זו, הכיוון המוזיקלי של הלהקה הוכתב בעיקר על ידי פיגפן, הלא הוא הקלידן רון מקרנן, עם אהבתו הגדולה לסגנונות הבלוז והרית'ם אנד בלוז ולצליל המגניב של אורגני הוינטג'. הצליל הזה היה למעשה דומיננטי ונשמע בתקליט הספציפי הזה הרבה יותר מאשר הגיטרה של ג'רי גרסיה (הייתם מאמינים?!).

אבל הטענה שהתקליט לא נשמע כלל כמו החומרים המאוחרים יותר של הלהקה הייתה לא ממש נכונה. אמנם הוא בהחלט לא נשמע כמו שני תקליטי האולפן הבאים שבהם הדד צללו ראש בראש אל תוך בריכת הפסיכדליה, אך רבים מהלחנים כאן לא היו רחוקים כל כך מהרטרו-פולק והקאנטרי שהופיעו בתקליט WORKINGMAN'S DEAD וביצירות מאוחרות יותר. מעבר לכך, יותר ממחצית מהשירים בתקליט הזה נכנסו לרשימת השירים הקבועה בהופעות של הגרייטפול דד ונשארו שם לפחות עד מותו של פיגפן ב-1973, וחלקם אף הרבה מעבר לכך.

בתקליט זה, שאורכו 35 דקות בלבד, יש שני אלמנטים שמתנגשים באופן מעניין. האלמנט הראשון הוא אלמנט המסחריות, עם שירים ברורים וקצרים (לפי דרישת חברת התקליטים) לצד אלמנט החופשיות והרצון להימתח, כמו למשל בקטע המסיים ששמו VIOLA LEE BLUES. ובניגוד לאולמות ההופעות, באולפן ההקלטה לא היה מי שירקוד לצליליהם, בניסיונותיהם להרכיב טייק טוב. זו הייתה חוויה שונה בהחלט. טכנאי האולפן, דייויד הייסינגר (שהובא להקלטות בשל הצלחתו בהקלטת הרולינג סטונס וג'פרסון איירפליין), היה עסוק בלעשות את עבודתו כראוי ולתמוה לעצמו האם עבודתו תוכר אי פעם מעבר לזה שהוא קיבל עבורה כמה פרוטות. בעיני הגרייטפול דד הוא נראה כאיש נודניק וחלקלק מלוס אנג'לס, עם שיזוף תמידי ושיער משוח בקפידה לאחור.

יש לנו פה בתקליט, למעשה, עסק עם חמישייה, שנקראה לפני כן THE WARLOCKS והורכבה מהגיטריסטים ג'רי גרסיה ובוב וויר. הבסיסט פיל לש, האורגניסט רון 'פיגפן' מקרנן והמתופף ביל קראוצמן. אז הוחלט שיש צורך בהחלפת שם והוחלט להביא את השם שמתייחס לסדרת סיפורי-עם עתיקים ובהם אותו נושא בסיסי; מטייל נכנס לכפר ומגלה את תושביו מחללים, או מסרבים לקבור גופת מת כי לא נהג כראוי. המטייל משלם את חובותיו של המת ודואג לקבורה מכובדת. בהמשך מסעותיו, האיש ניצל על ידי אירוע מסתורי, אשר נזקף לזכות רוחו אסירת התודה של אותו מת.

אז בינואר 1967, ועם ידע מועט בהקלטות אולפניות, הגיעו חברי הלהקה להקלטת תקליט הבכורה הזה באולפן בלוס אנג'לס. חברת התקליטים, "האחים וורנר" שהחתימה את החבורה, לא ידעה לאיזו צרה היא נכנסה עם צעד ראשון זה שלה בתחום הרוק. הזמן דחק נגד הלהקה, עם ארבעה ימים בלבד להקליט תקליט שלם. חבריה, שפחדו לפשל, לא העזו לקחת אל.אס.די באולפן בעת שהקליטו. הם ידעו שלא היה להם את הכסף המיותר בשביל לבזבז יום הקלטה במידה וההזיה תיקח אותם רחוק מדי. חברת התקליטים נשפה חזק בעורף והשיר THE GOLDEN ROAD נוצר במאמץ רב להביא תקליטון מסחרי. עם זאת, השיר לא הצליח לעורר הדים, מעבר להיותו חלק מהתקליט הזה. אז נשאלה מאז השאלה - האם הגרייטפול דד לא היו מוכנים לאולפן? או שמא האולפן לא היה ערוך לגרייטפול דד?

זה נפתח עם שיר ברור ומובנה שמביא את גרייטפול דד להישמע ממש כמו הביטלס באופן המסודר שלהם,עם THE GOLDEN ROAD. אחריו מגיע BEAT IT ON DOWN THE LINE שמזכיר דווקא את ימי הרוק'נ'רול של הפיפטיז. שיר כזה שיכל לעמוד לצד שירי הרוק'נ'רול של צ'אק ברי או ריצ'רד הקטן (אך עם פחות אנרגיה משתלחת). ואז מגיעה מנת הבלוז-רוק הראשונה עם הסטנדרט GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL, שרבים אהבו אז לעשות לזה גרסה משלהם. כך גם הדד. איזה יופי זה נשמע פה. והמיקס הסיקסטיזי הזה? שזרק את רוב כלי הנגינה לצדדים השונים של הסטריאו (חוץ מהבס שנשאר באמצע, כמו גם השירה והמפוחית )? - תענוג!!! וממנת הבלוז הזו קופצים לאמריקנה שכזו עם COLD RAIN AND SNOW המקורי שנשמע כאילו נבנה קודם לכן בגראז' (מסודר יחסית) אי שם בסן פרנסיסקו. ומשם עוברים לגרסה מהירה ומהודקת של SITTIN ON TOP OF THE WORLD. עוד סטנדרט שכזה שקיבל הרבה ביצועים אז. צד א' מסתיים עם CREAM PUFF WAR שהוא גם קטע מקורי.

הופכים את התקליט לצד השני. ואז מגיע עוד שיר שנטחן בסיקסטיז עד דק מרוב ביצועים, אם באנגליה ואם בארה"ב. זה הוא MORNING DEW. עדיין זה מענג פה. אחריו מגיע NEW, NEW MINGLEWOOD BLUES. זה לא ממש נשמע כמו בלוז אבל זה קטע לא מזיק שמוביל אל הדובדבן שבקצפת.

כן, הנה בא הפינוק הטוב ביותר פה כסוף התקליט - בדמות היצירה בת עשר הדקות ששמה VIOLA LEE BLUES. זו מפלצת אמיתית של ג'אם. יש פה דינמיקה אדירה שמראה את היסוד למה שהגרייטפול דד יהיו בהחלט נודעים עמו בהמשך הדרך. השיר התחיל כבלוז-רוק סטנדרטי עם ריפים ועם ניצוצות מזדמנים של סולאי רוק שמענגים אך נעלמים במהירות אל השכחה. אבל אז, בסביבות הדקה הרביעית, הלהקה דוחפת בהדרגה את המחסום, מפוצצת את הווליום ומגבירה את הקצב. בום! באנג! האורגן מתחיל להשתולל וכך גם הגיטרות. האקורדים צורמים וגבוהים יותר ויותר, נכנסים למטחים של אקורדים - בום בום בום! ואז... פוף!!!! זה נגמר ומותיר אותי - ואחרים כמוני בוודאי - רוצים עוד מזה.

נו, בתקליט הבא, הפסיכדליה האולטימטיבית תושפרץ החוצה. הם יקראו לזה ANTHEM OF THE SUN, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. הנה באה השמש!

הסגול של ג'ימי זה השחור החדש! ב-17 במרץ בשנת 1967 יצא באנגליה התקליטון השני של שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס, כשהשיר המוביל בו נקרא PURPLE HAZE.

לונדון רעדה אז מהמהפכה הפסיכדלית, וכשיצא באנגליה התקליטון השני של שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס, כשהשיר המוביל בו נקרא PURPLE HAZE? בום!!! השילוב בין הגיטריסט הכי פרוע בעיר לבין טכנולוגיה חדשנית יצר מפץ ששינה את פני המוזיקה. זה היה השיר הראשון שהכיל את האפקט OCTAVIA, שקיבל הנדריקס ממהנדס אלקטרוניקה חריף בשם רוג'ר מאייאר. האפקט הזה, שמוסיף אוקטבה לצליל הגיטרה, יצר סאונד מתכתי וחללי שלא נשמע כמותו קודם לכן. טכנאי ההקלטה, אדי קריימר, הסביר זאת היטב כשאמר: "בסוף השיר הזה אפשר לשמוע גיטרה שמנוגנת באוקטבה גבוהה מאד. משהו טריפי".

רוג'ר מאייאר סיפר על התהליך: "הבסיס היה הבלוז, אבל הקירות של בית הבלוז היו קרובים מדי זה לזה והיה כבר צורך לבקע אותם. דיברתי עם ג'ימי על האופן בו אפשר לעשות משהו מיוחד בשיר הזה. הוא נהג כל הזמן להביע את רצונו בצורת צבעים. התפקיד שלי היה לספק לו את הרכיב האלקטרוני שיגשים צבע מסוים שבמוחו". התוצאה הייתה חוויה רב-חושית שבה הצליל הפך לצבע והצבע הפך לחשמל. עד כדי כך!

העבודה הקשה החלה באולפן זמן מה לפני שהציבור זכה לשמוע את התוצאה הסופית. השיר הוקלט ב-11 בינואר בשנת 1967, באולפני DE LANE LEA שבלונדון. בעוד השיר הניסיוני הזה מקבל עור וגידים, השיר הקודם איתו, היי ג'ו, טיפס במצעד התקליטונים הבריטי והפך את הנדריקס לכוכב עולה בשמי הממלכה. באותם ימים האולפנים היו פשוטים יחסית, וההקלטה בוצעה עם מכונות ובהן ארבעה ערוצי הקלטה בלבד, מה שדרש יצירתיות עצומה כדי לדחוס את כל השכבות המוזיקליות של הנדריקס וחבריו.

ההשראה לשיר הגיעה במקומות הכי לא צפויים. מילות השיר נכתבו מאחורי הקלעים במועדון UPPER CUT, ב-26 בדצמבר 1966, כשריף הגיטרה הידוע נוצר בראשו כעשרה ימים לפני כן. הריף הזה, שמבוסס על מרווח של טריטון, המכונה גם המרווח של השטן, יצר תחושה של מתח ומסתורין. מנהלו של הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר, שגר אז עמו באותה דירה, שמע אותו יום אחד מנגן את הרעיון החדש וההתלהבות הציפה אותו. צ'אנדלר (שלפני כן היה הבסיסט של האנימלס, דרך אגב) הבין מיד שיש כאן להיט ענק. הוא ציווה על הגיטריסט להמשיך ולעבוד על זה כי לדעתו זה יהפוך לתקליטון הבא. השמועות אומרות שהטקסט המקורי היה ארוך בהרבה וכלל התייחסויות למסע בחלל, בהשראת ספרי מדע בדיוני שג'ימי אהב לקרוא.

צ'אנדלר לקח את תפקיד המפיק בשיא הרצינות ונזכר בחוויה באולפן: "לקח לנו ארבע שעות להקליט את השיר הזה. בזמנו זה היה נחשב לזמן רב מדי באולפן להקלטת שיר. זה השיר בו התחלנו להתנסות בחיפוש אחר צלילים ואפקטים שונים ומשונים. בעוד שבשיר 'היי ג'ו' הייתי הבסיסט לשעבר של האנימלס שמנסה את כוחו בלהיות מנהל, הפעם כבר הייתי בשליטה מלאה". השליטה הזו השתלמה, והשיר הפך לאבן דרך ברוק הפסיכדלי.

השיר גם יצר את אחת הטעויות המפורסמות בהיסטוריה של המוזיקה, כאשר מעריצים רבים חשבו שג'ימי שר על רצונו לנשק בחור מסוים (EXCUSE ME WHILE I KISS THIS GUY), בעוד שהוא בכלל התכוון לנשק את השמיים (EXCUSE ME WHILE I KISS THE SKY). למרות הפרשנויות השונות, הנדריקס תמיד טען שמדובר בחלום שחלם ובו הוא הולך מתחת למים. הנה מילים מוקדמות שכתב הנדריקס לשיר הזה, שחושפות מעט מהלך הרוח המקורי שלו:

PURPLE HAZE BEYOND INSANE

IS IT PLEASURE OR IS IT PAIN

DOWN ON THE CEILING LOOKING AT THE BED

SEE MY BODY PAINTED BLUE AND RED

אז התקליטון הזה לא רק כבש את המצעדים אלא הגדיר מחדש מה גיטרה חשמלית יכולה לעשות כשמסביב יש ערפל סמיך בצבע סגול.

הקסם של קווין לא מפסיק לשגע - אברה קדברה! ב-17 במרץ בשנת 1986 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין, A KIND OF MAGIC.

למעשה, השיר הזה לא נחת מהשמיים, אלא נולד מתוך צורך קולנועי לספק מוסיקה עבור הסרט HIGHLANDER, שסיפר על לוחמים בני אלמוות שנלחמים לאורך ההיסטוריה, בכיכובם של כריסטופר למברט ושון קונרי. והמתופף של הלהקה, רוג'ר טיילור, היה האיש שכתב את המנגינה ואת האקורדים המקוריים עבור השיר הזה. אך אז נכנס לתמונה סולן והשפם, פרדי מרקיורי, והחליט לעשות קצת סדר בבלגן המוזיקלי. בזמן שרוג'ר טיילור והגיטריסט בריאן מאי טסו ללוס אנג'לס כדי לעבוד על מוזיקת הסרט בפברואר 1986, פרדי מרקיורי לקח את מושכות השיר לידיו. הוא כתב ליין בס חדש וממכר, הוסיף רעיונות אינסטרומנטליים משלו, שינה את העיבוד מקצה לקצה והפיק מיקס חדש יחד עם טכנאי ההקלטה, דיוויד ריצ'רדס, באולפני MOUNTAIN בשוויץ. פרדי זיהה שיש פה פוטנציאל ללהיט ענק שקבור בתוך רעיון טוב, לקח שליטה על השיר. הוא השאיל וריאציה של ליין הבס מהשיר שכתב לפני כן KEEP PASSING THE OPEN WINDOWS (שיצא בתקליט THE WORKS), הגביר את הקצב והפך את הכל לחבילת פופ מושלמת למצעדים.

על פי הדיווחים מהאולפנים באותה תקופה, רוג'ר טיילור התעצבן מאוד כשגילה שפרדי מרקיורי כתב מחדש כמעט לגמרי את השיר מאחורי גבו בזמן שזה לא היה בסביבה, מה שאולי הסביר מדוע הקרדיט הרשמי על השיר נשאר בסופו של דבר תחת שמו של רוג'ר טיילור בלבד למרות השינויים הדרסטיים שביצע מרקיורי. בסופו של דבר, רוג'ר טיילור אישר את העיבודים החדשים שהתאימו הרבה יותר למצעדי הפזמונים והסכים שהשיר יהיה התקליטון השני מתוך התקליט של הלהקה שייקרא A KIND OF MAGIC. כך נוצרו למעשה שתי גרסאות: הגרסה המוכרת והפופית שמופיעה בתקליט ובתקליטון, וגרסה שנייה, שהתאימה יותר לחזון המקורי של רוג'ר טיילור. הגרסה הקולנועית הייתה עם פחות אווירת פופ, הדגישה קטעים אינסטרומנטליים מסוימים והתנגנה בסוף הסרט על רקע כתוביות הסיום.

השיר הזה נולד מהמשפט HEY, IT'S A KIND OF MAGIC שנאמר בסרט HIGHLANDER על ידי הגיבור הראשי, קונור מקלאוד, לדמות הנשית רייצ'ל. זה קרה בסצנה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהוא הציל אותה מהנאצים. חייל נאצי ירה בו והוא נפל, אך כיוון שהוא בן אלמוות - הוא לא מת. כשרייצ'ל ההמומה שאלה אותו איך זה ייתכן שהוא עדיין בחיים, הוא ענה לה את המשפט המפורסם עם קריצה שובבית. זו הייתה נקודת המוצא של רוג'ר טיילור לכתיבת השיר. הוא הסביר את השינוי שעבר השיר כך: "במקור, זה היה הרבה יותר קולנועי; למעשה, השיר שימש בסוף הסרט ככתוביות הסיום, והוא היה הרבה פחות מכוון לריקוד, היה לו קצב הרבה יותר מקוטע וזה היה קונספט גרנדיוזי יותר. אחר כך עיבדנו אותו מחדש, ואני יודע שפרדי גילה עניין בשיר; עיבדנו אותו מחדש לתקליטון, בעצם".

השיר A KIND OF MAGIC קבע תקדים היסטורי בלהקה כשהיה השיר הראשון בקטלוג התקליטים שלה ששמו הפך גם לשם התקליט כולו. בנוסף, זה היה התקליט הראשון של הלהקה שהוקלט כולו בשיטה דיגיטלית מתקדמת, מה שהעניק לו סאונד נקי ומלוטש במיוחד.

האווירה באולפן לא תמיד הייתה רגועה וחברית. תקרית דיפלומטית כמעט פרצה כשרוג'ר טיילור ניצל את העדרו של הגיטריסט בריאן מאי כדי לשאול את הגיטרה האישית והמפורסמת שלו, ה-RED SPECIAL. בריאן מיי סיפר על התחושות שלו לגבי העניין בשנת 2003: "הייתי מחוץ לאולפן - כולנו נכנסנו ויצאנו בזמנים שונים, וזה נמשך ונמשך - והם עבדו על הקטע שבו השיר בא עם המשפט 'אני שומע הרמוניות סודיות'. אז רוג'ר הלך ותפס את הגיטרה שלי, חיבר אותה למגבר ולמערכת שלי, וניגן את הקטע הזה בהרמוניה בת שלושה קולות. תמיד הייתה לי הרגשה שמשהו עם זה קצת הופר וזה מרגיש מוזר. לא הייתי עושה את זה ככה!" בריאן מאי גם תיאר את הגרסה המקורית של רוג'ר טיילור ככזו שהייתה קודרת וכבדה למדי, וציין כי: "פרדי לגמרי הקל על השיר הזה כדי להפוך את זה לדבר נגיש מסחרית".

התקליטון יצא עם צד ב' שכלל קטע אינסטרומנטלי של רוג'ר טיילור בשם A DOZEN RED ROSES FOR MY DARLING.

מי המודל השנתי של אלביס קוסטלו? ב-17 במרץ בשנת 1978 יצא תקליט שני לאלביס קוסטלו ושמו THIS YEAR'S MODEL. מה שבטוח - בוב דילן לא היה המודל של קוסטלו אז. "כבר שכחתי מי זה דילן", נבח קוסטלו בראיון אז.

פה הגיע הרגע הגדול של המשקפופר הכי קשוח בשכונ, כשיצא התקליט השני של אלביס קוסטלו, דקלן מקמנוס בשבילנו, שזכה לשם הקליט THIS YEAR'S MODEL. התקליט הזה בא לעולם כשמונה חודשים בלבד לאחר שקוסטלו שחרר את תקליט הבכורה שלו, אבל מי שציפו לעוד מאותו הדבר - קיבלו הלם תרבותי רציני ביותר.

בעוד שבתקליט הראשון קוסטלו נשמע כמו זמר פולק-רוק טוב שהתבלבל בכתובת, כאן הוצגה לעולם חיה מוסיקלית שונה לגמרי בדמות להקת ליווי משומנת היטב שנקראה THE ATTRACTIONS. הלהקה כללה את סטיב נייב בקלידים, ברוס תומאס בבס ופיט תומאס בתופים, וזה המקום לציין שהשניים האחרונים לא היו קרובי משפחה למרות השם הזהה. הזיווג של הלהקה המוכשרת הזו עם קוסטלו ועם המפיק הממזרי, ניק לואו, הידוע בכינויו המפציץ, הוכח כאן כקלף מנצח לכל הדעות. ניק לואו הצליח לזקק את הזעם של קוסטלו לכדי יהלום מלוטש וחד. ממש כמו עדשת מצלמה שממוקדת היטב על המטרה.

מעטים היו האנשים שציפו לתקליט כזה מדהים וממוקד באותה תקופה. מבחינת סאונד, הכיוון החדש היה ברור לחלוטין והיכה בפרצוף. בעוד שמהפכת הפאנק נוסדה באותן שנים על רוק מבוסס גיטרה מחוספסת, והגיטרה מסוג פנדר של קוסטלו אכן נכחה והניעה את העסק כאן, התקליט הוגדר דווקא על ידי צליל אחר לגמרי. שימו לב לפתיחה של התקליט שמשפריצה אקורדים בשיר NO ACTION, שם הגיטרה נותנת את הטון, אבל הכוכב האמיתי היה אורגן ה-VOX CONTINENTAL שהופקד בידיו המיומנות של סטיב נייב.

אותו כלי נגינה ייחודי, שבשנות הסיקסטיז העליזות קיבל הוד והדר בלהקת הדלתות, נזנח מעט בשנות הסבנטיז והיה הרבה פחות בשימוש עד שקוסטלו ונייב החליטו להחזיר לו את הכבוד האבוד. השילוב בין הסאונד הרטרואי של האורגן לבין האנרגיה של הפאנק יצר משהו חדש ומרענן שאי אפשר היה להתעלם ממנו באולפן בלונדון שבו הוקלט התקליט.

התקליט הזה הוא למעשה אלבום קונספט, המסוכם בשלוש מילים פשוטות אך טעונות: צרות של אישה. ועוד איזה צרות קוסטלו הצליח לדחוף שם. הפתיחה של התקליט באה עם השורות "אני לא רוצה לנשק אותך, אני לא רוצה מגע", מה שמבהיר מיד שהרומנטיקה מתה או לפחות נמצאת בטיפול נמרץ אצלו. במקומות אחרים בתקליט, קוסטלו עבר מוטציה מוזיקלית וטקסטואלית מרתקת מאנטי-רומנטי ללוזר ממורמר שצועק "הידיעה שאת איתו גורמת לי להשתגע".

הוא לא עצר שם והמשיך לתפקד כמעט בתור סטוקר מרושע כשהוא שר "אני אהיה בסרטון ואני אצפה בו", ואפילו הציג צד של מחזר נלהב בצורה קצת עקומה כשאמר "זו את, לא סתם עוד פה של שפתון אופנה". ובאופן מוזר למדי, לתקליט שצורח מודרניות של לייט סבנטיז בכל תו שמנוגן בו, יש וייב חזק מאד משנות ה-60. זה בולט לא רק במוזיקה אלא גם בעטיפה שעיצב בארני באבלס. העטיפה שלו תיארה את קוסטלו לא כאיש מוזר וחסר מטרה כפי שהצטייר אולי בעטיפת תקליטו הראשון (MY AIM IS TRUE), אלא כמטאור צעיר ומבטיח שעומד מאחורי מצלמת האסלבלד מקצועית ונמצא בשליטה מלאה על המצב.

אז כן, התקליט שיצא לא נשמע כמו אף אחד אחר באותה תקופה. מדובר ביצירת מופת שהפכה את קוסטלו מהשאיפה להיות כותב שירים מוכשר ליוצר שעומד בזכות עצמו. השינוי הזה לא היה בלתי צפוי לחלוטין עבור מי שעקב אחרי המצעדים באותה שנה. השיר WATCHING THE DETECTIVES כבר היה להיט במצעדים קודם לכן, ולמרות שקוסטלו לא היה חלק משמעותי מתנועת הפאנק הקלאסית, הכעס שלו והכנות המשתלחת של השירים שלו, יחד עם הזעם המוחלט בהופעותיו החיות, השתלבו היטב בסצנה התוססת של שנת 1977. הוא בהחלט היה בולט ומעניין.

זה תקליט שהוא תענוג אמיתי לאוזניים ובתכל'ס - אחת השעות היפות יותר בקריירה של קוסטלו. המבקרים הגדירו את זה בתור גישה של פאנק-רך עם אלמנטים בולטים של גל חדש. בשלב הזה, קוסטלו החליט לוותר על התפקיד המיושן של דמוי באדי הולי עבור הדור החדש, כשהוא מטפס לרכב בינתיים על האוכף של להקת הקלאש ודוהר קדימה.

אז האם זה באמת עובד? התשובה היא בהחלט כן. הכעס המפורסם של קוסטלו נשמע היטב גם פה והוא אפקטיבי מאד, במיוחד כשהוא עטוף בלחנים קליטים. התקליט כולל להיטים ענקיים כגון I DON'T WANT TO GO TO CHELSEA או השיר המקפיץ PUMP IT UP. את האחרון כתב קוסטלו בסיטואציה די משעשעת, כשישב על מדרגות החירום במלון בעיר ניוקאסל במהלך סיבוב הופעות בשנת 1977. באותה תקופה הוא היה מוטרד מאוד מכך שהחברים שלו לדרכים לקחו את פילוסופיית הסקס והסמים והרוק'נ'רול באופן מילולי מדי, מה שגרם לו להוציא את כל התסכול בלהיט הקצבי הזה.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "זה הדבר הטוב ביותר ששמעתי מאז הדבר הטוב ביותר ששמעתי לפני כן".

כשדפש מוד הפסיקו לחייך והתחילו להפחיד את המצעדים. בתאריך 17 במרץ בשנת 1986, העולם קיבל הזמנה רשמית למסיבה הכי אפלולית בעיר כאשר יצא התקליט BLACK CELEBRATION של להקת דפש מוד.

זה היה נוקאאוט רציני מארבעת הבחורים ששרו לפני כן שהם ממש לא יכולים להיות מסופקים ממה שיש. כל מי שחשב עד אז שדפש מוד היא לא יותר מאשר להקת פופ גנרית שתקועה בתוך סינטיסייזרים משעממים, וגם כל מי שסבר שהלהקה טובה רק כשזה מגיע לסינגלים ולהיטים ברדיו, קיבל עצה חמה באותם ימים לגשת ישירות אל התקליט החדש ולהודות באמת הכואבת שהם פשוט טעו ובגדול. כמובן שניתן היה לנסות וללכלך על התקליט הזה אם מישהו ממש רצה בכך, הרי בשביל זה קיים הרצון החופשי לעשות דברים, אבל אף אחד לא יכול היה באמת להתעקש ברצינות שאין בתוך BLACK CELEBRATION שום דבר איכותי. זו הייתה הטענה האמיתית הראשונה של הלהקה לאמנות רצינית, והניסיון הזה הצליח בהחלט.

אנשים רבים כתבו מוזיקה קודרת בהשפעה גותית עוד לפני דפש מוד, אבל מעטים מאוד מהם טרחו להפוך את המוזיקה הקודרת שלהם לפופית ומסחרית כל כך. בתקליט BLACK CELEBRATION שכלל מרטין גור את מכונת יצירת הלהיטים שלו עד למקסימום. במקביל, כשהוא מושפע מאירועים שליליים שקרו בחייו האישיים באותה תקופה, הוא כיבה את האורות והידק את כל הברגים במכונת הסינת'-פופ שכבר תפקדה אצל הלהקה. הוא התמודד עם הנושאים הללו בדרך שלעיתים לא הייתה מעודנת במיוחד. כשמחזיקים תקליט שהמילה BLACK מופיעה בשמו וגם בשלושה שמות של שירים נפרדים בו, יודעים שמישהו דוחף את דברים מצמררים פה ושם לתוך הפסיכולוגיה של המאזינים.

היה מדובר פה כנראה באוסף השירים הקליט ביותר על מוות, פחד וצמרמורת שנוצר אי פעם. כל שיר עובד פה עם כמה מהעיבודים המתוחכמים יותר של הלהקה עד לאותו זמן. כמעט לכל השירים היו התפתחויות מלודיות בלתי צפויות לחלוטין. ברור שהשירים הללו היו בעלי משמעות רבה עבור מי שכתב אותם. מצד שני, הלהקה מעולם לא הפכה לדרמטית מדי. לשירים אמנם היה חלק נכבד של צמרמורת, אבל לא הזמר הראשי, דייב גהאן, ולא מרטין גור, שלקח את תפקיד השירה המובילה בכמה מהשירים, הפגינו רגשנות מוגזמת באף אחד מהם.

התהליך להכנת התקליט לא היה פשוט והמתח בתוך האולפן היה גבוה יותר מהקולות של דייב גהאן ברגעי השיא. ההפקה בברלין הייתה כה אינטנסיבית עד שהלהקה כמעט התפרקה במהלך ההקלטות. מרטין גור, המוח היצירתי שמאחורי המילים, החליט לאמץ לוק שכלל הרבה עור, שרשראות וגישה שלא השאירה מקום לספק: הילדים האלו גדלו. התקליט הזה סימן את המעבר המוחלט של דפש מוד מלהקת בנים חביבה עם סינטיסייזרים קטנים להרכב שחוקר את הפינות האפלות יותר של הנפש האנושית. מרטין גור אמר על התקופה ההיא את הדברים הבאים: "אני חושב שהתקליט הזה היה נקודת מפנה עבורנו, הרגשנו שאנחנו סוף סוף יוצרים משהו שיש לו משקל אמיתי ושהוא לא רק בידור חולף". מעבר למוזיקה, BLACK CELEBRATION שינה את הדרך שבה עולם הפופ התייחס לדיכאון, לבדידות ולחרדה. הוא הפך אותם למשהו שאפשר לרקוד לצליליו במועדונים אפלוליים. המבקרים בהתחלה היו קצת מבולבלים מהסאונד החדש והכבד, אבל הקהל כבר ידע את האמת: מדובר ביצירה ששינתה דברים פה. דניאל מילר, המייסד של חברת התקליטים MUTE, נזכר פעם באותם ימים ואמר: "זה היה אחד הפרויקטים הקשים ביותר שעבדנו עליהם, אבל ברגע ששמענו את התוצאה הסופית ידענו שיש לנו משהו מיוחד מאוד בידיים".

שיר הנושא פתח את העסק עם מלודיה מרשימה וזורמת בזמן שדייב גהאן הפציר בנו HAVE A BLACK CELEBRATION TONIGHT. כך קיבלנו מיד את הרעיון שהשירים אכן יעמדו בציפיות של השם ושל עטיפת התקליט השחורה למדי. השיר FLY ON THE WINDSCREEN היה איטי יותר ואפילו מפחיד יותר, עם כלי ההקשה התעשייתיים הטיפוסיים של הלהקה שהמעריצים כבר התרגלו אליהם. נוצר שם ניגוד מבריק בין הבתים המפחידים והלועגים שקבעו DEATH IS EVERYWHE-E-E-E-E-E-RE! לבין הפזמון הרומנטי שצבוע בשחור וביקש COME HERE, KISS ME NOW.

התקליט הזה הוקלט באולפני האנסה בברלין, ממש ליד החומה, מה שהוסיף לאווירה המתוחה והתעשייתית. ממש כמו מה שדייויד בואי עשה שנים לפני כן. חברי הלהקה, ביניהם אלן ויילדר ואנדי פלטשר, השתמשו בטכניקות סאמפלינג חדשניות כמו הקלטת קולות של זיקוקים והטחת פטישים. ברור שזה לא היה רוק וגם לא פופ במובן האמיתי של המילה, אלא משהו שונה, וזה היה אחד מאותם מקרים נדירים שבהם נוכחות של גיטרות רוק אולי הייתה הורסת את האפקט.

אולי BLACK CELEBRATION היה בעצם ה-PET SOUNDS של דפש מוד? ומדובר פה בחמישים דקות שצריך לעכל. אבל אם יש מי שרוצים לדעת את ההבדל בין סינת'-פופ מעולה לבין סינת'-פופ זוועתי, רק צריך להניח את התקליט הזה לצד תקליט של מודרן טוקינג. הו, אלוהים - יש לי צמרמורת (ולא של עונג) כשאני רק נזכר בשם דיהטר בוהלן וההוא ששר לידו. לא זוכר את השם שלו.

גם זה קרה ב-17 במרץ. הנה הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של הרגעים הגדולים, המביכים והמחשמלים ביותר בתולדות הרוק.

השנה הייתה 1968, ולונדון בערה סביב ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם. בלב המהומה, בכיכר טרפלגר, הסתובב בחור אחד בשם מיק ג'אגר מהלהקת הרולינג סטונס. הוא לא רק הסתכל מהצד, אלא נכח בתוך האירוע הסוער, והחוויה הזו הולידה אצלו את ההשראה לכתיבת השיר STREET FIGHTING MAN. באותה תקופה ג'אגר נחשב לסמל המרד, והשיר הפך לאחד ההמנונים הפוליטיים הכי חזקים בקריירה של הלהקה.

קפיצה קטנה אחורה ל-1957 מגלה לנו איך המלך של הרוק'נ'רול התפנק. אלביס פרסלי רכש אז את אחוזת GRACELAND המפורסמת שבממפיס, טנסי. האחוזה כללה לא פחות מ-23 חדרים, ואלביס שילם עליה סכום של 102,500 דולר, שבאותם ימים נחשב להון עתק. הוא עבר להתגורר בה כמה שבועות לאחר הרכישה. מעניין לדעת שהשם של האחוזה הגיע בכלל מבתו של בונה המקום המקורי, שקראו לה גרייס טוף. האחוזה הזו הפכה מאז למוקד עלייה לרגל עבור מעריצים מכל העולם.

בדיוק שנה לאחר מכן, בשנת 1958, קארל פרקינס, הזמר-גיטריסט שנתן לנו את הלהיט על נעלי הזמש הכחולות, הופיע בפעם הראשונה בטלוויזיה האמריקנית בתוכנית בשם OZARK JAMBOREE. למרות הכישרון האדיר שלו, פרקינס תמיד נשאר קצת בצילו של אלביס, אבל הרגע ההוא בטלוויזיה היה נקודת ציון משמעותית בקריירה שלו.

האהבה פרחה ב-1971 כשפיטר גבריאל, הסולן של להקת ג'נסיס, התחתן עם ג'יל. השניים נשארו יחד למשך 17 שנים של זוגיות. פרט פיקנטי במיוחד הוא שג'יל יצאה לפני כן עם חבר אחר בלהקה, הבסיסט מייק ראת'רפורד, מה שמוכיח שהכל נשאר במשפחת בראשית.

הביטלס מעולם לא נחו, וב-1967 הם סיימו את העבודה על השיר SHE'S LEAVING HOME עם הקלטת קולות רקע באולפני EMI. השיר הזה היה ייחודי כי אף אחד מהחברים לא ניגן בו בכלי נגינה, אלא לוו בתזמורת מיתרים. מי שכן ניגנה שם הייתה שילה ברומברג, נגנית הנבל, שהייתה האישה הראשונה שניגנה בהקלטה כלשהי של ארבעת המופלאים.

צדק ומוזיקה נפגשו ב-1976 כשתיק הרצח נגד המתאגרף רובין הוריקן קארטר נפתח מחדש. המהלך הזה קרה במידה רבה בזכות השיר HURRICANE של בוב דילן, שהחזיר את הסיפור לתודעה הציבורית. דילן שר בשיר הזה בלהט שקארטר הואשם בפשע שלא ביצע, והלחץ הציבורי עשה את שלו. וקפיצת פליק-פלאק לאחור, בשנת 1962 ריי צ'ארלס לא רק שר, הוא גם ניהל, כשהקים חברת תקליטים משלו בשם TANGERINE.

לצד ההצלחות, היו גם רגעים עצובים. בשנת 1990 מת בגיל 43 הבסיסט ריק גרץ', שבתקופת הזוהר של סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז היה חבר בלהקות מובילות כמו FAMILY, BLIND FAITH ו-TRAFFIC. לאחר מכן עומעם כוכבו ומסלול חייו פנה לצריכת אלכוהול רב מדי, מה שהוביל לסופו המוקדם. ובשנת 2024 נפרדנו מסטיב הארלי, הסולן של להקת COCKNEY REBEL, שהלך לעולמו בגיל 73. משפחתו מסרה אז הודעה מרגשת: "אנו הרוסים לבשר כי בעלנו ואבינו הנפלא מת בשלווה בבית, עם משפחתו לצידו. שירת הציפורים מהיער שלו שהוא כל כך אהב שרה עבורו. ביתו התמלא בקולות ובצחוק של ארבעת נכדיו". למרות שסיבת המוות לא נחשפה רשמית באותו רגע, הארלי מת חודש בלבד לאחר שהודיע שיפרוש מסיבוב הופעות בשנת 2024 בשל טיפול מתמשך במאבק נגד מחלת הסרטן. דרך אגב, שמו האמיתי היה סטיבן מלקולם רונלד נייס.

אחד התיעודים המפורסמים ביותר של להקת לד זפלין נוצר ביום זה ב-1969 בדנמרק. הלהקה הגיעה לאולפני הטלוויזיה של גלאדסאקסה לצילומים בשעות אחר הצהריים מול קהל דני קטן, קשוב ומנומס. אדמונט ג'נסן הפיק את המופע שצולם בשחור ולבן, ושודר לראשונה ב-19 במאי 1969. עיתונאית ושמה אן ביורנדל נכחה במופע ודיווחה: "להקת לד זפלין בנתה לעצמה קהל אוהד בדנמרק, שראה הופעות של הלהקה כאן והגיע גם לצילום. כולנו הגענו למקום הצילום, באולפן שבגלאדסאקסה. כל הצילום ארך כשעה וחצי, כולל ארגון הבמה והתאורה. הלהקה הופיעה באופן נפלא ברגע בו נדלקו המצלמות". ג'ימי פייג' ניגן במופע זה בגיטרת הפנדר טלקאסטר אותה צבע בצבעים פסיכודליים (שאי אפשר לראותם בצילום זה, מן הסתם). קולו של פלאנט עדיין רועם כאריה המשחר לטרף. וחטיבת הקצב של ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס נעה כספינה מיטלטלת בין רוגע מהפנט להתפרצות געשית חורכת. ארבעה שירים תועדו במופע זה: COMMUNICATION BREAKDOWN המהיר, DAZED AND CONFUSED האווירתי והגנוב, BABE, I'M GONNA LEAVE YOU האיטי והדרמטי ו-HOW MANY MORE TIMES בו רוברט פלאנט הציג את עצמו ואת חברי להקתו, לפני שהם יצאו למסע סווינגי סוער שהוביל לפיתולים מסקרנים בדרך.

גם הביטלס ידעו לחגוג, וב-1968 הם עשו זאת בהודו, באשראם של המהארישי מאהש יוגי. ביום זה הם חגגו יום הולדת 24 לאשתו של ג'ורג' האריסון, פאטי, באשראם של המהארישי מאהש יוגי, ברישיקש. באותו יום חגג שם גם המוזיקאי פול הורן את יום הולדתו ולכן המסיבה הייתה גם לכבודו. כל הביטלס היו שם בלוויית מייק לאב, מהביץ' בויז, הזמר דונובן ועוד. כולם שרו HAPPY BIRTHDAY בקולי קולות. פאטי ופול הורן ישבו, בישיבה מזרחית, על במה קטנה שמולה הוצבה עוגת יום ההולדת שלהם. פאטי לבשה ביגוד הודי מרהיב ופול הורן לבש ביגוד דומה, כשמקדימה נכתב שמו הפרטי ומאחור המילים JAI GURU DEV (שפירושן באנגלית LONG LIVE GURU DEV). ג'ון לנון, כידוע, השחיל משפט זה בשירו ACROSS THE UNIVERSE. בגד זה ניתן לו במתנה מפול מקרטני ובת זוגו, ג'יין אשר. ג'יין גם חתכה את עוגת יום ההולדת וחילקה ממנה לחוגגים. לאחר מכן העניק מקרטני לפאטי מתנה בדמות דילרובה, שזה כלי נגינה דמוי צ'לו שמנגנים בו עם קשת. הוא אף ניסה להדגים לנוכחים את הנגינה בכלי, עד שהתייאש והניח אותו בצד. האריסון נטל לידיו סיטאר והחל לנגן בו ראגות להנאת הנוכחים. לאחר מכן ניגן בכלי זה את ההמנון GOD SAVE THE QUEEN. מקרטני ליווה אותו כשהוא מנגן בטאמפורה, שהיה שייך לדונובן. בינתיים עסק לנון בשיתוף רשמיו בענייני מדיטציה עם אייב, שהיה בחור אמריקאי ששהה עימם שם ועסק גם הוא בכך. לאחר הצלילים המוסיקליים הגיע הזמן למפגן זיקוקי דינור. זו הפעם השלישית שזיקוקים היו חלק ממסיבת יום הולדת שם. הפעם הראשונה הייתה עם יום הולדתו של האריסון, שלושה שבועות לפני כן. ויומיים לאחר מכן חגג גם מייק לאב את יום הולדתו. האירוע הסתיים במופע קסמים שהציג קוסם הודי, שהגיע במיוחד מ- DEHRA DUN. הביטלס התנדבו לעזור לקוסם בכל פעם שהוא ביקש עזרה מהקהל להציג את קסמיו.

ובאותו יום באותה שנה, בבוסטון, להקת ה-DOORS גרמה למפיקים להזיע בתיאטרון באק ביי כשגילו ממש ברגע האחרון כי הלהקה תגיע להופיע 'רק' בעיכוב של שעתיים. בניסיון נואש למלא את החלל גייסו הם במהרה שתי להקות חימום ושמן OREGON FACTORY ו- TURTLE CRY. לאחר מכן 'קנו' המפיקים עוד זמן עם הקרנת שני קליפים שיווקיים שהדלתות צילמו לשירים BREAK ON THROUGH ו- THE UNKNOWN SOLDIER. הקליפ השני מהם הוחרם משידור בטלוויזיות שבבוסטון בגלל תוכנו, בו נראה מוריסון כבול לעמוד כאדם מול כיתת יורים. לאחר מכן נשמע צליל ירי והוא נראה יורק דם מלאכותי מפיו ומוביל לסצנות קשות שצולמו במלחמת ויאטנם ונערכו בקליפ. הקהל במקום דווקא התלהב מקליפ זה וביקש להקרינו שוב. המפיקים היו חייבים למשוך עוד זמן ולכן נטל אחד מהם מיקרופון ועבר בין אנשים בקהל כדי לקבל את תגובתם לקליפ ששודר. בסוף הגיעו ארבעת חברי הלהקה ועלו לבמה כשג'ים מוריסון נראה חסר חשק להופיע והראה זאת באדישות יתר מול הקהל, שהריע מבלי לשים לב כי מולו עומד מישהו שלא רוצה להיות איתם הערב.

אזכיר גם את ג'ון סבסטיאן מלהקת THE LOVIN SPOONFUL שנולד ב-1944. הוא פשוט היה צריך למשוך זמן בגלל פקקי התנועה הכבדים. בשנת 2010 נפרדנו מאלכס צ'ילטון, מנהיג BIG STAR וסולן ה-BOX TOPS לשעבר (עם הלהיט THE LETTER), שמת בגיל 59. המופע המתוכנן שלו ב-SXSW הפך למופע מחווה לזכרו.

דייויד בואי הופיע ב-1972 בבירמינגהם מול חצי אולם ריק (או חצי מלא - תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה). אבל ביום זה קרה משהו טוב עבורו. למקום הגיע הצלם, מיק רוק, כדי לראיינו לירחון בשם MEN ONLY. השניים המשיכו ממקום ההופעה לביתו של בואי כדי לקיים את המשך הריאיון. מיק רוק: "מיד נוצר בינינו קליק. אמרתי לו שאני מאד אוהב את לו ריד ואת סיד בארט. לא היה צריך יותר מזה". רוק הפך במהרה להיות הצלם הקבוע של בואי. במהלך הריאיון היה שיערו של בואי צבוע בצבע אדום בהיר, אך הוא אמר שם שברצונו לצבוע אותו באדום מזעזע יותר. כמה ימים לאחר מכן, כשרוק הגיע לבית של בואי כדי לצלם אותו, הוא נוכח לראות שבואי לא רק איים - הוא גם קיים. השיער היה צבוע כרצונו.

בצד הפחות מוזיקלי, בשנת 2008 הת'ר מילס זכתה ב-23.7 מיליון פאונד בגירושיה מפול מקרטני. הסכום היה גבוה משמעותית ממה שפול הציע בתחילה. מערכת היחסים שלהם כללה סיפורים מוזרים כמו זריקת טבעת יהלומים בשווי 25,000 דולר מחלון מלון במיאמי, שהוחזרה בעזרת גלאי מתכות. השופט במשפט הגירושין לא התרשם ממילס וכינה אותה "עדה פחות מרשימה", בניגוד למקרטני שתואר כ"עקבי, מדויק וישר".

טעויות יכולות להפוך ללהיטים: בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליטון של להקת CREAM עם השיר BADGE, שנכתב על ידי אריק קלפטון וג'ורג' האריסון. השם של השיר נוצר מטעות בקריאה של קלפטון, שראה את האריסון כותב את מילות השיר על נייר. קלפטון, שקרא בהיפוך את הנייר, ראה את המילה BRIDGE, שהיא בעגה המוסיקלית מעבר מוסיקלי בשיר שאינו בית או פזמון) כמילה BADGE. כששאל את האריסון לפשר המילה, האריסון צחק ותיקן אותו על טעותו. אך שם השיר נשאר על פי טעותו של קלפטון.

אציין גם את הולדתם של סקוט גורהאם מלהקת THIN LIZZY ב-1951, בילי קורגן מלהקת SMASHING PUMPKINS ב-1967, ופול קאנטנר מלהקת JEFFERSON AIRPLANE ב-1941 (שמת ב-2017). קית' מון, המתופף של המי, התחתן בסתר ב-1966 עם קים קאריגן שהייתה בהריון. ה-TALKING HEADS הופיעו לראשונה בטלוויזיה ב-1979 ב-AMERICAN BANDSTAND עם השיר TAKE ME TO THE RIVER. ולסיום, ב-1974 רינגו סטאר הוציא את השיר BACK OFF BOOGALOO, שכוון ישירות לפול מקרטני (בוגאלו היה הכינוי שלו). רינגו רצה שפול יפסיק עם ההערות שלו בתקשורת ופשוט יחזור לעשות מוזיקה טובה. ובשנת 1973 חוותה להקת אי.אל.או את מופע הסולד-אאוט הראשון שלה. זה היה ב-MALVERN WINTER GARDENS ב-WORCEStTERSHIRE. מצד שני - בשנת 1969 בוטלה הופעה של פינק פלויד באוניברסיטת לובן, בלובן, בלגיה - בדיוק כשהלהקה עמדה לעלות לבמה. אז פרצו קרבות בין חברי הקהל הצרפתים והפלמים.

בונוס: מלון חמשת הכוכבים של פרוקול הארום. החודש, מרץ בשנת 1973, יצא התקליט GRAND HOTEL של להקת פרוקול הארום. כשהרוק הסימפוני לבש טוקסידו!

הסיפור של הלהקה התחיל כמובן עוד קודם לכן. התחנה הראשונה באה עם יצירת המופת, A WHITER SHADE OF PALE. המוזיקה שלהם הציגה אווירה מלכותית במיוחד, שבה המילים עתירות הדמיון של קית' ריד הכתירו צליל שניתן היה לזהות באופן מיידי. השפעות קלאסיות באו עם צליל רוקי, כאשר השירה של גארי ברוקר לוותה בצליל הפסנתר האקוסטי שלו לצד צלילי אורגן האמונד שמנים. יחד עם נגינת גיטרה בלוזית, תיפוף בהשראת עולם הרוק ותפקידי בס מלודיים, נוצרה המהות של הרכב בריטי ייחודי.

אבל מצאת להיט הבכורה המטריף ההוא, חברי פרוקול הארום לא הצליחו לשחזר את ההצלחה בתחום הלהיטים והבינה שכוחה האמיתי נמצא בעשיית תקליטים שלמים.

באווירה הזו יצא לאור התקליט GRAND HOTEL, ובתקופה ההיא הוא נאלץ להילחם על מקומו כדי שיישמע. כי באותה תקופה יצאו לעולם יצירות ענק כמו DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד, כמו גם, BAND ON THE RUN של פול מקרטני וכנפיים. האלבום QUADROPHENIA של להקת המי - וכמובן דרך הלבנים הצהובות של אלטון ג'ון.

למרות התחרות מול אלבומים כה מרשימים, התקליט השישי והנפלא הזה של פרוקול הארום היה בהחלט מתחרה ראוי. ניתן לחוש כבר מהמבט הראשון בעטיפה המזמינה, שמציגה את הלהקה בלבוש ערב מלא מצולמת מחוץ למלון אלגנטי, שמדובר בתקליט עם קלאסה. דרך אגב, הצילום נערך באחוזה שכורה במאליבו ששימשה בעבר כאתר הצילומים לסרט המפחיד והמצליח, "תינוקה של רוזמרי".

בין התקליט הקודם, LIVE IN CONCERT WITH THE EDMONTON SYMPHONY ORCHESTRA (כן, ההוא עם CONQUISTADOR המתוזמר להפליא), לבין יציאתו של GRAND HOTEL, עברה הלהקה שינוי נוסף בהרכב. מיק גראבהם גויס כגיטריסט החדש במקומו של דייב בול. המהירות שבה עזב בול הייתה כה גדולה, שברגע האחרון נאלצו להדביק את ראשו של גראבהם על גופו של קודמו עבור עטיפת התקליט, ובכוס השמפניה שעל גב העטיפה עדיין ניתן היה לראות את השתקפות ראשו של דייב בול. מיק גראבהם החל את דרכו עם הרכב הפופ PLASTIC PENNY בסוף שנות השישים וניגן בלהקת הקאנטרי-רוק המוערכת COCHISE. כמעריץ ותיק של פרוקול הארום, הוא סירב להירתע גם כשנודע לו שההופעה הראשונה שלו תהיה קונצרט עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית. חתיכת כניסה ללהקה!

עם הצטרפותם של מיק גראבהם והבסיסט אלן קרטרייט לצד גארי ברוקר, קית' ריד, המתופף בי.ג'יי ווילסון והאורגניסט כריס קופינג, נכנסה הלהקה לתקופה היציבה ביותר בקריירה שלה, שנמשכה ארבע שנים ושלושה תקליטים. GRAND HOTEL זכה לקבלת פנים חמה במגזין מלודי מייקר, שם נכתב כי זהו התקליט הטוב ביותר שלהם עד אז. האמת? מבחינתי - התקליט הכי טוב שלהם זה SHINE ON BRIGHTLY. הייתי חייב לפרוק את זה פה.

רבים הופתעו מכך שהנושא של מלון פאר לא התפרש על פני כל התקליט, מה שהיה הופך אותו לתקליט קונספט. קית' ריד בחר להשאיר את הקונספט בתוך שיר הנושא בלבד, שם שילב שורות על מאכלי גורמה ומצעים מפונפנים. ובאמצע השיר אנו נכנסים לאולם הנשפים הנוצץ, עם מנגינת הוואלס הסוערת. אפשר לדמיין את התזמורת שמנגנת באולם, את הזוגות הרוקדים ואת המלצרים עם עניבות הפרפר והתסרוקות המוקפדות. ממש בארוק בעולם הרוק!

השיר FOR LIQUORICE JOHN נכתב על חבר ותיק של הלהקה, דייב מאנדי, שהיה בבית הספר עם גארי ברוקר אך התאבד בקפיצה מבניין גבוה בזמן שהלהקה הקליטה את התקליט. בנימה אחרת, השיר A SOUVENIR OF LONDON זכה לכותרת במגזין הרוק SOUNDS שבישרה כי הבי.בי.סי החרים את הסינגל של הלהקה מחשש שזה מתייחס למחלת מין, בעוד שבמציאות הוא נכתב על חפץ תמים לחלוטין כמו עיפרון.

אז כן, שאר התקליט נראה כמעט כבנוי סביב שני העמוד הענקי של שיר הנושא. אף אחד מהשירים האחרים לא היה גרנדיוזי באותה מידה, אך רובם עדיין כתובים בצורה יוצאת מן הכלל. יש רק שיר שהייתי כנראה מוציא מפה - זה המניפסט נגד הטלוויזיה TV CAESAR. המלודיה שלו פשוט לא באותה רמה. זה אולי היה פחות כואב אם הפזמון לא היה חוזר על עצמו לפחות מיליון פעמים לאורך השיר שארכו שש דקות.

התקליט הוקלט באולפני AIR של ג'ורג' מרטין, שם קית' ריד הבחין בחנויות המזכרות של לונדון שהיוו השראה לשיר. מבחינה מוזיקלית, השיר נשמע שונה מכל מה שהלהקה ניסתה בעבר, עם סאונד של מופעי רחוב שבו בי.ג'יי ווילסון ניגן על תוף בס גדול במקום על מערכת התופים הרגילה שלו, והלהקה השתמשה בבנג'ו ובכפות כדי ליצור אווירה של שיר רחוב לונדוני ישן.

המפיק כריס תומאס, שהפיק את התקליט, עבד במקביל על התקליט השני של רוקסי מיוזיק (שנקרא FOR YOUR PLEASURE) ועל המיקס של DARK SIDE OF THE MOON. באותה תקופה פנה אליו גם ג'ון קייל כדי שיפיק את תקליט הסולו שלו PARIS 1919 לאחר שהתרשם מעבודתו של תומאס עם פרוקול הארום בתקליט ההופעה החיה שלהם עם התזמורת מאדמונטון.

מבחינה כרונולוגית, זה כנראה תקליט המופת האחרון של פרוקול הארום. ואיזה תקליט! ככה צריך להיות בית מלון שמכבד את עצמו!

להקת REFUGEE? - בהחלט!!! כי ככה עושים רוק מתקדם! החודש, מרץ בשנת 1974, יצא התקליט היחיד של שלישיית הפרוג, REFUGEE. אז הנה הסיפור שאני מביא לכם על זה.

זה היה אמור להיות הדבר הגדול הבא של שנת 1974. היה שם קלידן וירטואוז עם מבטא שוויצרי כבד, שני פליטים מלהקת רוק מוערכת וציפיות שהגיעו עד השמיים. בסוף זה נגמר עם תקליט אחד מושלם, עזיבה דרמטית לטובת להקה ענקית וחלום שהתנפץ לרסיסים.

הכל התחיל בשיחת טלפון שחיכתה ארבע שנים על הקו. הקלידן פטריק מוראז נזכר ברגע ההוא שבו הכל התניע: "כשלהקת THE NICE הייתה לקראת פירוק, עם עזיבתו של קית' אמרסון, החלפתי בזמנו מספרי טלפון עם הבסיסט לי ג'קסון והמתופף בריאן דוויסון, מאותה להקה, ואמרתי להם, "אם אי פעם תצטרכו זוג ידיים נוסף, תתקשרו אליי". הם לא התקשרו אליי במשך ארבע שנים. אבל יום אחד, בדיוק כשסיימתי להקליט את המוסיקה לסרט בשם THE INVITATION, שזכה בפרס בפסטיבל קאן, לי התקשר ואמר לי להגיע אליהם, כי הוא ובריאן רוצים להקים איתי שלישיה. למחרת הגעתי ללונדון ואז החל המסע המשותף שלנו עם להקת REFUGEE".

בזמן שלי ג'קסון ניסה בכל כוחו להחזיק בחיים את להקתו JACKSON HEIGHTS, חברו לקצב, בריאן דוויסון, היה שקוע בצרות צרורות. בעיות האלכוהול שלו החמירו עד כדי כך שהוא איבד שליטה ולא היה מסוגל לנגן אפילו מקצב פשוט. גם בבית המצב היה עגום, כאשר נישואיו השניים סבלו מההתדרדרות והתמוטטו לחלוטין. בסוף שנת 1972 הוא עוד הספיק להתארח בתקליט LIFEMASK של רוי הארפר, אבל הביקוש אליו כנגן סשנים היה דליל ביותר והעתיד נראה שחור משחור. בינתיים, מתחת לרדאר, לי ג'קסון ופטריק מוראז כבר החלו לרקום את המזימה המוזיקלית הבאה שלהם.

התכנון המקורי של השניים היה בכלל להרחיב את להקת JACKSON HEIGHTS, אבל ככל שהם כתבו יותר מוזיקה יחד, הם הבינו שיש להם ביד מפלצת אחרת לגמרי. הם הבינו שדרוש כאן מתופף שיודע לתת עבודה רצינית ולעמוד בקצב המורכב. לי ג'קסון ידע מיד למי עליו לפנות. דוויסון כבר חזר אז לכושר. הלחץ הכבד ביותר הונח על כתפיו של פטריק מוראז, כי כולם בתעשייה ידעו שהשלישייה הזו תזכה להשוואה מיידית ללהקת הנייס ולקית' אמרסון, שהיה בשנת 1974 אחד הקלידנים הפופולריים והנערצים ביותר בעולם.

למעשה, קית' אמרסון עצמו היה זה שהציע ללי ג'קסון ולבריאן דוויסון את פטריק מוראז כמחליף ראוי שיכול להמשיך את המורשת של להקת הנייס במקומו. אבל אי שם בשנת 1970, השניים היו מותשים נפשית מהפירוק של הלהקה והעדיפו פשוט לסגור את הבסטה.

ביום החזרות הראשון של REFUGEE, בריאן דוויסון היה כל כך לחוץ ועצבני מהמעמד, שהוא פשוט שתה המון והגיע לחדר החזרות עם האנג אובר רציני ביותר. אבל למרות הפתיחה הצולעת, המצב רק הלך והשתפר. כל מי שזכה להציץ לחזרות של הלהקה נדהם מהכישרון של פטריק מוראז, שהיה בשלב הזה קלידן אלמוני לחלוטין עבור הקהל הרחב. אחרי הכל, כמה כבר שמעו על להקת העבר שלו ששמה MAINHORSE, שלא הצליחה להתרומם מעל פני השטח והשאירה אחריה תקליט אחד טוב ופסקול של סרט?

נחזור לענייננו ולבנייתה של REFUGEE. שלושת החברים השקיעו שעות רבות בחזרות במטרה לעלות על הבמה עוד לפני שהם מקליטים את תקליט הבכורה. זו הייתה החלטה חכמה. ההופעה הראשונה התקיימה ב-2 בדצמבר 1973 במועדון ROUNDHOUSE בלונדון, כשהסט ליסט שילב בין חומרים מקוריים חדשים לבין שירים ישנים של להקת הנייס.

ההקלטות באולפן היו פוריות במיוחד, כשפטריק מוראז מלהטט בין הררי הקלידים שלו באופן מעורר התפעלות. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי שכתב, PAPILLON, קיבל את שמו כי חברי הלהקה הרגישו שצלילי סינטיסייזר המוג מזכירים להם רפרוף של פרפרים. גם הסרט המצליח בשם זה, בכיכובו של סטיב מקווין, שהיה להיט ענק באותם ימים, העניק השראה.

הקטע השני בתקליט, SOMEDAY, היה טעון בהרבה כאב, ולא במקרה. הוא נכתב על רקע התפרקות נישואיו הראשונים של לי ג'קסון. למעשה, אמרסון פירק את להקת הנייס בזמנו כי טען שקולו של לי ג'קסון לא מתאים ללחניו. לא יודע מה אתכם - אבל אני מאד אוהב את הקול הזה שלו. ואת צד א' של התקליט חתמה היצירה השאפתנית THE GRAND CANYON SUITE. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את זה - לפני שנים רבות, כשהייתי חייל. הלסת שלי נפלה לרצפה. פטריק מוראז כתב את המוזיקה אחרי שצפה בסרט דוקומנטרי של הבי.בי.סי על הגרנד קניון. הוא ביקש מלי ג'קסון לכתוב מילים, אבל הבסיסט סבל ממחסום כתיבה, עד שבאחד הלילות הוא חלם שהוא עף מעל הקניון כשידיו משמשות ככנפיים. משם המילים כבר זרמו (או התעופפו...) מעצמן.

צד ב' נפתח בקטע האינסטרומנטלי RITT MICKLEY. השם המוזר נולד מהמבטא השוויצרי של פטריק מוראז שניסה לומר את המילה RHYTHMICALLY (באופן קצבי). והתקליט נחתם ביצירה הארוכה CREDO שהציגה שוב יכולות הלחנה גבוהות ונגינה שלא מן העולם הזה.

אחד האנשים שהכי התרשמו מהתוצאה היה לא אחר מאשר קית' אמרסון. לי ג'קסון הגיע לביתו עם ההקלטה הטריה כדי לקבל חוות דעת, והתגובה של אמרסון הייתה תדהמה מוחלטת מהרמה הגבוהה. אבל למרות הביקורות המצוינות והעובדה שהעתיד נראה מבטיח, התקליט לא נמכר בכמויות גדולות כשיצא לשוק. עם זאת, בלהקה כבר דיברו על הקלטת תקליט שני ועל יציאה לסיבוב הופעות יוקרתי בארצות הברית כלהקת החימום של אריק קלפטון.

אבל בהמשך של 1974, הכל התהפך. בריאן דוויסון המתופף קרא להנאתו את המגזין מלודי מייקר (נו, כל מוסיקאי מקצועי באנגליה היה חייב אז לקרוא את העיתון הזה) ופתאום הוא נתקל בכתבה שדיווחה על הפרישה הדרמטית של הקלידן ריק וויקמן מלהקת יס. הוא מיהר לביתו של פטריק מוראז, הראה לו את העיתון ואמר לו בביטחון שחברי להקת יס בטח ירדפו אחריו בקרוב. פטריק מוראז הרגיע אותו והשיב שאם תגיע הצעה כזו, הוא ידחה אותה על הסף. אבל בריאן דוויסון נשאר מודאג מאוד, ובצדק.

אחרי שחברי להקת יס ניסו ללא הצלחה כמה מחליפים (ביניהם ואנגליס, כמו גם הקלידן של קט סטיבנס והקלידן של להקת WALLY), המנהל של הלהקה, בריאן ליין, שמע את שמו של פטריק מוראז. הוא לא היסס והזמין את מוראז לחזרה, ושם הונחה על השולחן הצעה להצטרף ללהקה תמורת שכר מפתה ביותר. פטריק מוראז לא עמד בפיתוי, אמר "יס", וכינס מיד את שני חבריו ל-REFUGEE כדי להודיע להם שהוא עוזב לטובת הלהקה הגדולה ההיא. כך הגיע לסיומו המסע הקצר אך המפואר של אחת הלהקות המוחמצות של שנות השבעים. ואיזה תקליט מהמם הם עשו ביחד!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459