"שלושה מצחיק מול שלושה עצוב" - והפעם זו קינג קרימזון

קינג קרימזון מעולם לא הייתה להקת רוק מתקדם רגילה. היא הייתה, כפי שהגדיר זאת במדויק הגיטריסט והחבר הקבוע היחיד בתולדותיה, רוברט פריפ, "דרך לעשות דברים". ה"דרך" הזו הייתה מסע מתמיד ומפרך על חבל דק, המתוח בין קפדנות אינטלקטואלית כמעט מתמטית לבין כאוס אנושי גולמי ובלתי נשלט. ההיסטוריה של הלהקה אינה קו ישר של תקליט אחד שמוביל לבא אחריו, אלא סדרה של התרסקויות מרהיבות ויפהפיות, כשכל קריסה כזו מותירה אחריה שובל של מוזיקה מהפכנית ששינתה את פני הרוק המתקדם.

במרכזה של הסופה הזו, בעין הציקלון שהוא עצמו יצר, ישב פריפ. אותו אינטלקטואל קפדן שאיכשהו הצליח לרתום את הכאוס הזה לטובת האמנות, גם כשהכאוס איים לבלוע אותו ואת חבריו ללהקה שוב ושוב. כדי לפענח את נשמתה הסוערת של הלהקה, יש לצלול לתוך עולם של סתירות. זו הייתה להקה שחבריה הגיעו לרמות של טלפתיה מוזיקלית על-חושית על הבמה, אך נכשלו באופן פתטי בתקשורת האנושית הבסיסית ביותר מאחורי הקלעים. ששת הסיפורים הבאים – שלושה של צחוק ושלושה של בכי – הם חלונות הצצה לנפשה של להקה שהייתה "גם בלתי נסבלת וגם מפוארת".

הצד המצחיק: ריקוד הליצן

האגואיסט וההדרן: השלמה לפני המופע: בסוף 1969, קינג קרימזון הייתה הדבר הכי חם בלונדון. על הבמה, הם היו "כוח ורוע" כפי שתיארו אותם, יחידה ממושמעת שהותירה קהלים ומוזיקאים אחרים, כולל ג'ימי הנדריקס בכבודו ובעצמו, פעורי פה. מאחורי הקלעים, לעומת זאת, הסיפור היה קצת אחר. ערב אחד, בהופעה במכללה בלונדון, הלהקה עלתה לבמה לקול תשואות הקהל, האוויר היה מחשמל מציפייה, אבל משהו היה חסר. או יותר נכון, מישהו: הסולן והבסיסט, גרג לייק.

הדקות נקפו והחיפוש הקדחתני החל. חברתו דאז של הקלידן איאן מקדונלד, שרלוט בייטס, נשלחה למצוא את האיש הנעדר. "הייתה את כל הציפייה הזו לפני שהלהקה עולה, ואז פשוט חלל של 20 דקות כשכל הלהקה על הבמה חוץ מגרג", נזכרה בייטס. "בסוף היינו צריכים ללכת להביא אותו, והוא פשוט השתולל בחדר ההלבשה. גרג היה אגו ענק, פשוט שמוק גדול על שתי רגליים. הוא הניח את האגו על השולחן והיה גאה בזה".

הנוסע חסר ההכרה: שכחה בגובה 30,000 רגל: עוברים קדימה לשנת 1972. הלהקה התגלגלה להרכב חדש, זה של תקופת התקליט ISLANDS, גרסה שנחשבה להרבה יותר ארצית, מבוססת בלוז וספוגת אלכוהול מקודמותיה. את אופיו של ההרכב הזה ניתן לסכם בסיפור אחד על חרדה בשחקים וחוסר הכרה מוחלט. במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית, הלהקה מצאה את עצמה במטוס קטן עם שני מדחפים – מהסוג שבאדי הולי ואוטיס רדינג מצאו את מותם בו. חששותיהם התאמתו כשהמטוס נקלע לסופת רעמים חזקה.

הסצנה, כפי שתיאר אותה המתופף איאן וואלאס, הייתה פאניקה כללית. "נכנסנו לסערה נוראית והמטוס התנדנד מצד לצד, עלה וירד, וכל מי שהיה במטוס הקיא, כולל הדיילות. אבל היה חריג אחד בולט: הבסיסט והסולן, בוז בארל. חוץ מבוז, שהיה פשוט שרוע בכיסא לידי, מנמנם לחלוטין, נוחר לאורך כל הדרך בגלל חיבתו למפגשי שתייה בלילה הקודם".

צליל הדממה: ריסון משתלם: בנובמבר 1973, באולם קונצרטגבו באמסטרדם, ההרכב המרשים של קינג קרימזון – עם פריפ, ג'ון ווטון, ביל ברופורד ודייוויד קרוס – היה בשיא כוחו. סימן ההיכר של הופעותיהם היה אלתור קבוצתי, שבו קטעים שלמים נולדו באופן ספונטני על הבמה. ברגע כזה, כשהלהקה החלה לטוות יצירה עדינה ויפהפייה, המתופף ביל ברופורד קיבל החלטה אמנותית מכרעת ויוצאת דופן: הוא לא ניגן כלל.

ברופורד החליט שהוא ישמור על שתיקה לאורך כל הקטע, וסימן זאת לאחרים על ידי הצלבת מקלות התיפוף על חזהו, מה שהותיר את פריפ, ווטון וקרוס לחקור לבדם את המלודיה המתהווה. המעשה הזה של איפוק עמוק נחשב לחלק כל כך מהותי מהיצירה, שלימים זכתה לשם "טריו", עד שברופורד קיבל קרדיט מלא על כתיבתה. פריפ כתב מאוחר יותר בהערצה על המשמעת של המתופף שלו, והסביר שברופורד זכה לקרדיט על בסיס "התרומה של שתיקתו".

הצד העצוב: דמעות בחצר המלך

למרות רגעי הקלילות, ההיסטוריה של קינג קרימזון היא בעיקר סיפור על לחץ, קונפליקט ומחיר רגשי כבד. אותו חיכוך שיצר את המוזיקה הלוהטת של הלהקה הוביל גם לשברים, בגידות ופרידות כואבות.

סוף התחלה מנצחת: החטא הקדמון: דצמבר 1969. קינג קרימזון הייתה צריכה לחגוג. היא סיימה סיבוב הופעות בכורה כביר בארצות הברית, התקליט שלה היה הצלחה מסחררת, וג'ימי הנדריקס הכריז עליה כ"להקה הטובה בעולם". ואז, ברגע אחד, הכל נגמר. פירוק ההרכב המקורי היה טרגדיה שנולדה משבריריות אנושית. הלחץ הבלתי פוסק של הדרכים גבה את מחירו. המתופף מייקל ג'יילס מאס ב"חוסר המציאות המוזר של החיים בדרכים", ואיש החליל-סקסופון והמלוטרון, איאן מקדונלד, סבל מגעגועים קשים הביתה לחברתו.

נקודת השבירה הגיעה במכונית, על כביש מהיר בין לוס אנג'לס לביג סור. עוזר הלהקה, דיק פרייזר נהג ברכב, והפך לאדם הראשון מחוץ ללהקה ששמע את החדשות המרות. "נהגתי... איאן ומייק ישבו מאחור, פריפ ישב במושב הנוסע, והם פשוט הודיעו לו את זה במכונית. 'אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר'... פריפ היה די אומלל ופשוט השתתק. הייתי בהלם כי קינג קרימזון הייתה הכל בשבילי",. בניסיון נואש להציל את המצב, פריפ הציע הצעה מדהימה: "כדי לשמור על הלהקה יחד, הצעתי שאני אעזוב במקומם, אבל איאן אמר שהלהקה היא יותר אני מאשר הם". האירוע הזה הפך לטראומה המכוננת של קינג קרימזון, פצע שפריפ ינסה לאחות כל חייו.

השותפות המנותקת: השיחה הקרה ביותר: בסוף 1971, התפורר העמוד האחרון שקישר את הלהקה להרכב המקורי: השותפות היצירתית בין רוברט פריפ למייסד-שותף והפזמונאי פיטר סינפילד. סינפילד היה הרבה יותר מכותב מילים; הוא המציא את שם הלהקה, עיצב את זהותה החזותית והיה האדריכל הרעיוני שלה לצד פריפ. אך מערכת היחסים ביניהם הידרדרה למאבק כוח.

הסוף הגיע בשיחת טלפון, רגע שנחרט בזיכרונם של השניים משתי נקודות מבט מנוגדות לחלוטין. עבור פריפ, זה היה מהלך הכרחי, כמעט כירורגי. הוא זכר זאת כ"נקודת מפנה אישית", רגע של לקיחת אחריות. "זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי לעצמי 'רוברט'. כששמעתי את עצמי מדבר, שמעתי את עצמי אומר: 'שלום פיטר, זה רוברט'. ואז, 'אני לא יכול לעבוד איתך יותר'". עבור סינפילד, זה היה הלם מוחלט ושברון לב. זוגתו, סטפני רובן, זכרה את הרגע: "רוברט היה על הקו ויכולתי לראות את פניו של פיט וידעתי שמשהו לא בסדר. כשהוא ניתק, אני חושבת שהוא אמר משהו כמו 'הוא לא רוצה לעבוד איתי יותר'... הוא פשוט לא היה מוכן לזה". המעבר המודע של פריפ מ"בוב" החבר ל"רוברט" המנהל סימן את הרגע שבו הלהקה הפכה, למעשה, לדיקטטורה נאורה בשליטתו הבלעדית של הגיטריסט.

קרב ה-BEAT: רקוויאם להרכב: עשור לאחר מכן, ההיסטוריה חזרה על עצמה. הרביעייה של מלך הארגמן באייטיז – פריפ, אדריאן בילו, טוני לוין וביל ברופורד – הייתה ההרכב היציב והמצליח ביותר מאז ההתחלה. תקליטם הראשון, DISCIPLINE, היה המצאה מחדש מבריקה. אך כשהם נכנסו לאולפן בשנת 1982 להקליט את תקליט ההמשך, BEAT, ההרמוניה התפוגגה והוחלפה במתח ובמלחמות אגו.

הסכסוך התמקד בהקלטת הקטע "רקוויאם". אדריאן בילו, הסולן והגיטריסט האמריקאי הכריזמטי, הרגיש שתרומתו לא מוערכת מספיק והתעצבן שרוברט מקבל את כל הקרדיט על הכל. מלחמה קרה פרצה באולפן בין שני הגיטריסטים, בתחרות סמויה על דומיננטיות. המצב הגיע לפיצוץ כאשר בילו, תחת לחץ אדיר לספק מילים, התעמת עם פריפ ואמר לו במפורש לעזוב את האולפן, מעשה ששלח גלי הלם במחנה. פריפ נסע משם ולא שמעו ממנו כשלושה ימים. למרות שהם השלימו והלהקה סיימה תקליט נוסף, הנזק נגרם. פריפ הצהיר מאוחר יותר שהלהקה התפרקה בסוף BEAT.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.