תקליט מומלץ - המאסטרפיס הצרפתי של נינו פרר

פינת "התקליט המומלץ" – והפעם אני הולך על יצירה נהדרת של נינו פרר הצרפתי, שיצאה בשנת 1972. התקליט נקרא METRONOMIE, והוא חובה לכל אוהבי הרוק המתקדם והפריק-אאוט.

נינו פרר, אחד המוזיקאים האקלקטיים והאניגמטיים ביותר בצרפת, מעולם לא היה אדם שנוהה אחר טרנדים. במהלך הקריירה שלו הוא נע בין להיטי פופ אופטימיים (אתם ודאי מכירים את MIRZA) לרוק ניסיוני שהפתיע את המבקרים והמעריצים כאחד. בין הישגיו הרבים, "מטרונומי" בולט כהישג מיוחד במינו.

פרר נולד אמנם באיטליה, אך בילה את רוב חייו בצרפת, שם הפך לשם דבר במהלך שנות ה-60. הקריירה המוקדמת שלו הייתה נטועה בתנועת ה-YE YE – ז'אנר ששילב בצרפת השפעות פופ ורוק מאנגליה ומארה"ב. הצליל שלו – שילוב של מילים הומוריסטיות, לחנים קליטים ומקצבים מרקידים – חיבב אותו על קהל רחב. אך הוא היה הרבה יותר מסתם יצרן להיטים; הוא היה רב-נגן (מולטי-אינסטרומנטליסט), צייר והוגה דעות שביקש להשתחרר מהתכתיבים של תעשיית המוזיקה המרכזית.

עד סוף שנות ה-60 פרר התעייף מסצנת המוזיקה המסחרית, כיוון שהרגיש מוגבל נוכח הציפייה שיהיה כוכב פופ. למרות התהילה וההצלחה הכלכלית, הוא מעולם לא חש בנוח עם מעמדו כ"כוכב". בראיונות הוא הביע לא פעם התפכחות עמוקה מתעשיית המוזיקה, שראה בה רדודה ונצלנית. הוא השתוקק להכרה כמוזיקאי רציני, אך מצא את עצמו מתוסכל מהלהיטים הקודמים שלו, שהפכו אותו בעיני הציבור לבדרן קל.

התסכול הזה עלה בקנה אחד עם תנועה אמנותית רחבה יותר לכיוון מוזיקה ניסיונית, הניזונה מרוק פסיכדלי ומהשפעות פרוגרסיביות. מתוך התסכול הזה נולד "מטרונומי", שהיווה סטייה חדה מעבודתו הקודמת של פרר. המנגינות הקליטות והידידותיות לרדיו שהפכו אותו למפורסם נעלמו; ובמקומן הגיעה חקירה נועזת של צליל, מרקם וקצב. שם האלבום מרמז על קונספט הליבה שלו – זמן וקצב. המילה "מטרונומי" מתייחסת למטרונום, המכשיר המשמש לשמירה על דיוק הקצב במוזיקה, ונושא זה שזור לכל אורך האלבום במובן המילולי והמוזיקלי כאחד. פרר נראה כמי שמוקסם מהטבע המכני של הזמן; הוא משתמש בקצב ככוח מניע במוזיקה תוך הרהור בנושאים קיומיים עמוקים, כולל סמים – והרבה. נינו פרר ביקש ליצור תקליט שיישמע כמו השפעת סם.

בסך הכל, ניתן להאזין ל"מטרונומי" כפי שצופים בסרט: סצנות מסוימות עשויות להיות מושכות יותר מאחרות, אך כולן יחד יוצרות תמונה אחת שלמה. האלבום מקוטלג לעיתים קרובות כרוק מתקדם, אך הוא מכיל גם אלמנטים של פ'אנק, ג'אז ופסיכדליה. זהו אינו תקליט רוק טיפוסי; הוא כולל קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומתפתלים, מקצבים מפתיעים ושינויי מצב רוח בלתי צפויים. הזמן הוא הגיבור של האלבום, ופרר מתגלה בו כגיבור מוזיקלי אמיתי, גם אם הדבר גבה ממנו מחיר יקר. מדובר באלבום העוסק באקולוגיה ובאדם המתמודד עם האופן שבו הוא מנצל את הטבע.

הקלטת התקליט התבצעה בשני שלבים: הראשון במאי 1971, והשני בנובמבר של אותה שנה. הוא יצא למסע הזה עם שותפו הוותיק, ברנרד אסטרדי, אך האווירה באולפן הייתה מתוחה מדי. נינו וברנרד לא הצליחו להסכים ביניהם על הכיוון האמנותי. "רצינו להרוג זה את זה", סיפר אסטרדי, "נינו היה טמפרמנטלי, אבל גם אני הייתי כזה! העוזר שלי היה מבועת ממה שקרה שם. נינו ואני לא רצינו לראות אחד את השני, זה היה לא נעים...". גידופים הוטחו שם לרוב בין שני הצדדים.

פרר היה ידוע כפרפקציוניסט, והאלבום הזה לא היה יוצא דופן. הוא ניגן במספר כלים בתקליט, כולל בס, גיטרה וקלידים (פסנתר, אורגן האמונד, מלוטרון ועוד), והיה מעורב עמוקות בכל היבט של ההפקה. הוא גם הקיף את עצמו בקבוצה של מוזיקאים מוכשרים, ביניהם המתופף ברנרד לובאט, הסקסופוניסט פייר דוטור והקלידן מישל גראייר, שעזרו להפיח חיים בעיבודים המורכבים שלו.

קטע הנושא הפותח את התקליט הוא יצירה אינסטרומנטלית בת 11 דקות המציגה את האופי החופשי, הכמעט היפנוטי, של האלבום. הוא נפתח בקצב פשוט ופועם, שנבנה בהדרגה לאווירה פסיכדלית מתערבלת של סאונד, שנשמע לעיתים כמו סוף העולם. קולו של פרר, כשהוא כבר מופיע באלבום, תופס לעיתים קרובות מקום משני. בקטעים כמו "Cannabis", השירה שלו מתפקדת ככלי נגינה נוסף. נראה כי פרר ראה ביצירה הזו את אחת הפסגות של יצירתו; הוא נתן בה את כל כולו.

בזמנו, הביקורות החמיאו לתקליט ופרר אף הוזמן להיות האורח הראשי בתוכנית טלוויזיה צרפתית מובילה שהוקדשה לאלבום. שם הוא בחר לבצע את השיר CANNABIS באנגלית. הסיבה הייתה פשוטה – הוא רצה לעקוף את הצנזורה. אחרי הכל, השיר עוסק בסמים (מן הסתם אפשר להבין זאת משמו, אז מעניין כיצד הוא לא צונזר גם באנגלית...).

אך למרות הרצון הטוב, התקליט לא זכה להצלחה מסחרית עם יציאתו. אופיו הניסיוני הרחיק חלק ממעריציו של פרר, שציפו לשירי הפופ הקלילים שפרסמו אותו. בדיעבד, "מטרונומי" נחשב לאחת מיצירות המופת שלו – יצירה נועזת וחסרת פשרות שדחפה את גבולות הרוק הצרפתי. מבחינתי, זהו אחד מתקליטי הרוק המתקדם הצרפתי הטובים ביותר. עם האלבום הזה הכריז נינו פרר על עצמאותו; היה לו את החופש להלחין ללא מגבלות – ועדיין, לא נשמע מאז המשך באותו סגנון פריק-אאוט.

הנוסחה שנינו פרר מצא באלבום הזה לא חזרה על עצמה באותו אופן בתקליטיו הבאים. האם הכישלון המסחרי הוא שאילץ את פרר לפנות לכיוונים אחרים? אולי הוא פשוט רצה לחפש מקום אחר? למצוא נוסחה מוזיקלית פשוטה וישירה יותר מזו של "מטרונומי"? או שאולי היה זה ניסוי חד-פעמי שהצליח עבורו, ומשם הגיע הזמן להמשיך הלאה?

עם השנים הוא התאכזב יותר ויותר מהתעשייה. הוא נסוג לאזור כפרי בצרפת, שם חי בבדידות יחסית. עבודתו המאוחרת, אף שעדיין הייתה ניסיונית, לבשה גוון מופנם יותר. הוא נאבק בהתקפי דיכאון, שהוחמרו בשל תחושה עמוקה של חוסר סיפוק קיומי.

נינו פרר שם קץ לחייו בשנת 1998, זמן קצר לאחר פטירת אמו – אירוע שעל פי הדיווחים שבר אותו לחלוטין. מותו זעזע את הציבור הצרפתי ואת עולם המוזיקה, במיוחד נוכח העובדה שפרר שהה רוב הזמן מחוץ לאור הזרקורים בשנותיו האחרונות. התברר כי מאבקו הממושך בדיכאון, תחושות חוסר ההתאמה ונטל התהילה, הם שהובילו אותו לסיים את חייו.

בסופו של דבר, חייו ומותו של נינו פרר שזורים בסיפורו של אדם שנקלע בין דרישות התהילה לבין שאיפותיו האמנותיות; אדם שחיפש מפלט במוזיקה, אך בסופו של דבר לא הצליח להימלט מהסערה הפנימית שרדפה אותו. מותו לא היה רק אובדן של מוזיקאי מחונן, אלא טרגדיה עמוקה שממשיכה להדהד סוגיות של בריאות הנפש ולחצי הפרסום בעולם היצירתי. מורשתו ממשיכה להתקיים דרך המוזיקה שלו – כש"מטרונומי" ניצב בגאווה בראש המורשת הזו. איך לא?