תקליט פסיכדלי - האמנות של להקת ארט

קבלו את הסיפור שלא ייאמן על להקה אחת, אינספור שמות ומהפך מוזיקלי מסחרר! ומה זה קשור ללהקת SPOOKY TOOTH? בואו נגלה ביחד...

מאולמות אפלים לפסגת הפסיכדליה: מסע הקסמים (והקשיים) של ART

בעולם המוזיקה הבריטי של אמצע שנות השישים, כשכל פינה בלונדון רחשה חידושים וצלילים מהפכניים, סיפורה של להקת ART הוא יהלום גולמי, פרק מרתק ולעיתים נשכח בקורות חברת התקליטים האגדית איילנד רקורדס. הלהקה הזו, שנולדה במועדוני הרית'ם אנד בלוז המחוספסים של קרלייל הרחוקה, התגלגלה, השתנתה והתפתחה דרך הופעות בלתי פוסקות, החלפת שמות תכופה וחיפוש מתמיד אחר זהות מוזיקלית. השיא הגיע בשנת 1967, שנה קסומה אחת, בה ART לא רק נגעה בפסגת היצירה הפסיכדלית אלא גם סייעה להגדיר ז'אנר שלם, רגע לפני שהשילה את עורה פעם נוספת והפכה ללהקת SPOOKY TOOTH המוכרת יותר. אז קחו פופקורן, כי זה סיפור עם טוויסטים בעלילה!

הדרך הארוכה מקרלייל: RAMRODS ו-THE VIPs – חממה לכישרונות

הכל התחיל אי שם בשנת 1963 בעיר הצפונית קרלייל, עם להקת THE RAMRODS. חבורת רית'ם אנד בלוז צעירה ונמרצת שכללה את מייק האריסון בשירה, ג'ים הנשו בגיטרה וקלידים, פרנק קניון בגיטרה נוספת ועמם וולטר ג'ונסטון בתופים. מהר מאוד, כמו שקורה להרבה להקות בתחילת דרכן, התברר שיש כבר להקה אמריקאית עם שם זהה (נו, תמיד יש איזה יאנקי שמקלקל את החגיגה). אז הם הפכו ל-THE VIPs. כאילו כדי להוסיף עוד קצת "וואו" לעניין, הצטרף אליהם בסיסט להקת הדקוטות לשעבר, גרג רידלי. הקריירה המוקלטת שלהם נפתחה עם התקליטון "אל תמשיכי לצעוק עליי", פרי עטו של הנשו.

התקליטון לא כבש את המצעדים בבריטניה, אבל הוא בהחלט פתח לחברים דלתות להופעות חיות בכל רחבי הממלכה המאוחדת ואפילו בגרמניה – מה שסימן את תחילתה של מערכת יחסים ארוכה ופורייה עם אותה ארץ. בשנתיים הבאות, THE VIPs (שגם הספיקו להיקרא THE VIPPS לרגע קט, לכבוד תקליטון בחברת CBS ב-1966 בשם WINTERTIME) ליטשו את יכולותיהם. מייק האריסון תיאר זאת כ"חניכות שלנו", כשהם מנגנים ללא הרף במועדונים ואולמות ריקודים. הלו"ז הרצחני הזה השתלם: בתחילת 1966 הם כבר היו להיט במועדוני לונדון היוקרתיים וזכו למעמד פולחן במועדון הכוכבים האגדי של המבורג, הסטאר קלאב, אותו מקום שבו הביטלס חישלו את עצמם שנים ספורות קודם לכן.

איילנד קורצת הדם החדש שמגיע

בתקופה זו של נסיקה, כששמם כבר לחשש בכל פינה אפשרית, לכדו THE VIPs את תשומת ליבו של גאי סטיבנס, איש מפתח במחלקת האמנים והרפרטואר (A&R) בחברת התקליטים המשגשגת איילנד רקורדס של כריס בלקוול. הוא היה ידוע באוזן החדה שלו ובחיבתו לצלילי רית'ם אנד בלוז מהודקים. הוא ראה בלהקה התאמה מושלמת ללייבל, שכבר התהדר בשמות כמו ספנסר דייויס גרופ. החוזה נחתם, והלהקה החלה לקבל משכורת שבועית קבועה מאיילנד – חלום רטוב לכל מוזיקאי צעיר. אך למרות הביטחון הכלכלי החדש והוצאת התקליטון I WANNA BE FREE בסוף 1966, זה הביא עמו מתחים פנימיים. וולטר ג'ונסטון, המתופף המקורי, מותש מההופעות הבלתי פוסקות ומתגעגע הביתה, החליט לעזוב.

המחליף לא איחר להגיע: מייק קלי, יליד ברמינגהם, חבר קרוב של חברי ספנסר דייוויס גרופ וכריס ווד, שלימים יהיה חבר בלהקת טראפיק. קלי, שהגיע עם סט תופים חדש של חברת לודוויג, סיפר: "הייתי על הרכבת לתחנת פדינגטון כשפגש אותי אלברט היטון, מנהל ההופעות של THE VIPs. משם נלקחתי לרחוב אוקספורד 155, למשרדים הצפופים של איילנד, כדי לפגוש את הלהקה". הגעתו של קלי הייתה יותר מסתם החלפת מתופף. זה הרחיק אותה ממסלול הרית'ם אנד בלוז למשהו אחר.

ניצחון מהאגדות: שידור הצדקה של UNICEF משנה את הכל!

כמעט בן לילה, ההרכב המחודש מצא את עצמו בסחרור של פעילות: מופע צדקה עמוס כוכבים של יוניצ'ף בפריס, עוד סבב הופעות בסטאר קלאב וסיבוב הופעות ארצי. אבל ההופעה באולם אולימפיה בפריס, במסגרת מופע הצדקה, היא זו ששינתה את מזלם של החברים באופן דרמטי. המופע שודר ברחבי העולם באמצעות לוויין התקשורת החדשני INTELSAT 1 – טכנולוגיה שהייתה כמעט מדע בדיוני באותם ימים! הלהקה, עם קלי שבקושי הספיק ללמוד את התפקידים שלו על התופים, ניגנה סט קצר ולפתע פתאום, מצאה את עצמה עם I WANNA BE FREE כלהיט בינלאומי. התקליטון זינק למקום השני במצעדים הבינלאומיים, כשרק YOU KEEP ME HANGING ON של דיאנה רוס והסופרינס מונע ממנו להגיע לפסגה. אולם, ההצלחה הזו חמקה במידה רבה מחברי הלהקה עצמם, שהמשיכו במסעותיהם המפרכים בוואן הישן שלהם תמורת שכר זעום, בעוד האמרגן האירופי שלהם גורף את הרווחים. אירוניה קלאסית של עולם המוזיקה.

חולות הזמן משתנים: עזיבות, הצטרפויות וצלילים מתפתחים

סיבובי ההופעות הבלתי נגמרים גבו מחיר כבד. בסוף 1966, כותב השירים העיקרי ג'ים הנשו עזב, וכמה חודשים אחריו הלך גם פרנק קניון. מחליפו של הנשו היה לות'ר גרוסבנור, שהביא עמו אנרגיה חדשה, פרועה ובלתי צפויה. קלי תיאר אותו כ"משוגע לגמרי. הוא התאים לנו בול. הצטרפותו שינתה את הסאונד שלנו, והרחיקה אותנו עוד יותר מהרית'ם אנד בלוז".

אנקדוטה קטנה מאותה תקופה בסטאר קלאב ממחישה את האווירה: קית' אמרסון הצטרף לזמן קצר ללהקה כאורגניסט האמונד. קלי סיפר: "ללות'ר קצת נמאס מהנורמליות של קית'. אז לפני שעלינו לבמה, הוא זרק כדור ספיד למשקה הקולה של קית'. באמצע הסט קית' גילה שאם מנערים את האורגן הוא נשמע כאילו זה מתפוצץ, והוא פשוט המשיך לעשות את זה שוב ושוב. הוא עשה מזה קריירה!" אמרסון עזב זמן קצר לאחר מכן. בעוד ש-LSD מצטייר לעיתים קרובות כסם של 1967, עבור להקות בריטיות רבות בדרכים כמו THE VIPs, אמפטמינים (כדורי ספיד) היו הדלק הנפוץ יותר, חיוניים כדי לשרוד את לוחות הזמנים הרצחניים.

לידתה של ART והקיץ הפסיכדלי הקסום

בתחילת 1967, הנוף המוזיקלי השתנה בקצב מסחרר. ג'ימי הנדריקס כבר נחת בלונדון והצית אותה, להקת CREAM הוציאה את תקליט הבכורה FRESH CREAM, הביטלס כבר שיחררו את REVOLVER פורץ הדרך והתכוננו להרעיף על הציבור המון תותים רעננים, והצלילים הפסיכדליים מסן פרנסיסקו החלו לחלחל לתודעה הבריטית. THE VIPs, בחיפוש מתמיד אחר כיוון מוזיקלי חדש, אימצו שם חדש וקולע בהצעתו של גאי סטיבנס: ART. פשוט, קצר, ומרמז על יומרות אמנותיות.

קיץ 1967, "קיץ האהבה" המפורסם, סיפק הפסקה נדירה מסיבובי ההופעות, ואפשר ללהקה זמן להתנסות, לספוג את רוח התקופה הפסיכדלית ולהמציא את עצמה מחדש. סרג'נט פפר יצא לאויר העולם ורגע מכונן היה הצפייה המשותפת בשידור הלווייני של הביטלס בתוכנית הטלוויזיה הגלובלית הראשונה OUR WORLD, עם השיר ALL YOU NEED IS LOVE, בדירתו של סטיבנס. "זה היה רגע מכונן," נזכר קלי. "כל מה שהביטלס עשו היה חשוב. זה היה כמו הביאה השנייה".

גאי סטיבנס, למרות (ואולי בגלל) אישיותו ה"מוכשרת באופן מאני" כפי שתיארו אותו, מילא תפקיד חיוני יותר ויותר בהתפתחות של ART. כריס בלקוול, בחוכמתו, איפשר ל-ART זמן לגדול ולהתנסות תחת הדרכתו של סטיבנס. קלי תיאר את הקשר המיוחד: "גאי וארבעתנו הפכנו קרובים מאוד. היינו ממש התינוקות שלו והוא היה זקוק למשפחה. הוא הגה את הרעיון להקליט את השיר FOR WHAT IT'S WORTH של בופאלו ספרינגפילד. התקליטון, ששמו שונה לשוק הבריטי ל-WHAT'S THAT SOUND (כדי למנוע בלבול עם שיר אחר), זכה להשמעות רבות ברדיו אך לא הצליח להיכנס למצעדים, אולי כי חסרה לו התהודה הפוליטית של המקור האמריקאי, שעסק במהומות בסאנסט סטריפ. עבור ART וסטיבנס, עם זאת, שיקולים מסחריים היו משניים לחקירה האמנותית.

התקליט SUPERNATURAL FAIRY TALES: יצירת מופת פסיכדלית או כאוס יצירתי?

שיאה של התקופה הפורה הזו היה התקליט היחיד של ART, שנשא את השם המכשף SUPERNATURAL FAIRY TALES. התקליט, שעוטר בעטיפה פסיכדלית מהפנטת היה, כפי שתיארו אותו, "אוסף שירים פראי, קודר ולעיתים קרובות מבולגן ומגושם". יש הרואים בו מבשר מוקדם לרוק המתקדם.

התקליט, שהופק על ידי סטיבנס, שהיה ככל הנראה תחת השפעת אמפטמינים לאורך רוב התהליך, אימץ בחום את הרוח הניסיונית של "משפחת" איילנד. צלילים חדשים כמו המלוטרון ואפקטים של פאז בגיטרות, שולבו במקצבים מורכבים ועיבודים אינסטרומנטליים נועזים. הדעות על התקליט היו חלוקות; מייק האריסון פטר אותו מאוחר יותר כסתם תקליט, בעוד מייק קלי הודה בתהליך היצירה הכאוטי: "גאי סטיבנס הפיק את התקליט של ART. הוא עשה את זה. אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל הוא עשה את זה". מה שבטוח, התקליט הזה הוא מסמך מרתק של תקופה.

כמה מילים על התקליט

ובכן, יש פה שירי פסיכדליה קצרים שנשמעים כי נעשו על ידי ארבעה שבאו לכייף. זה תקליט רוק עם אפקטים פסיכדליים פה ושם (איך אפשר בלי ה-PHASER האופנתי של התקופה?). זה נפתח בסערה עם השיר THINK I'M GOING WEIRD. אחריו בא הקאבר לשיר ההוא של בופאלו ספרינגפילד. האמת? זה כייפי, זה חביב - אבל המקור עוצמתי יותר. משם עוברים לשיר מקורי בשם AFRICAN THING עם משקל ריתמי של 6/8 שמבוצע באופן מושך ועם קטע תיפוף בונגוס שבטי באמצע. זהממשיך גם עם השיר הרוקי ROOM WITH A VIEW שאני אפילו שומע בו ניחוחות של ה-SMALL FACES. ויש בלדה אקוסטית בדמות FLYING ANCHORS. תראו - זה לא סרג'נט פפר, זה לא MR FANTASY וזה לא החלילן בשערי השחר. עדיין, זה מהנה מאד לחובבי פסיכדליה בריטית.

אירוע קהילתי: תומכים ב-HAPSHASH ובמעיל הצבעוני

להקת ART, ברוח האתוס הקהילתי והשיתופי של התקופה, שימשה גם כלהקת הליווי בפרויקט התקליט של HAPSHASH & THE COLOURED COAT, שנקרא HAPSHASH AND THE COLOURED COAT FEATURING HUMAN HOST AND THE HEAVY METAL KIDS (שם קליט, אין ספק). סטיבנס ניצח על ההקלטה, שהפכה למעין ג'אם סשן חופשי בהשתתפות דמויות שונות מהסצנה הלונדונית התוססת, כולל לא אחר מאשר בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס, שניגן במגוון כלים. אבל לות'ר גרוסבנור, שהתרשם פחות מההמולה האמנותית, יצא בסערה מהאולפן והכריז בדרמטיות: "זה לא רוק'נ'רול!". נו, כל אחד והרוק'נ'רול שלו.

סופה של ART, הגעתה של SPOOKY TOOTH: המהפך האחרון

למרות ערכיו האמנותיים והחדשנות שלו, התקליט SUPERNATURAL FAIRY TALES נכשל מסחרית. עד שיצא לשוק בסוף 1967, להקת ART למעשה כבר לא הייתה קיימת. כריס בלקוול, הבוס הגדול של איילנד, שהכיר בחסרונו של כותב שירים חזק ובפוטנציאל המסחרי המוגבל של הלהקה, במיוחד בהשוואה להצלחה הגוברת של חבריהם ללייבל, להקת טראפיק, החליט שהגיע הזמן לשינוי דרסטי.

הפתרון הגיע בדמותו של גארי רייט, מוזיקאי אמריקאי מוכשר ועתיר ביטחון עצמי, לשעבר חבר להקת THE NEW YORK TIMES. בלקוול, בצעד אופייני, ארגן פגישה גורלית: "ART, תכירו את גארי רייט. גארי רייט, תכיר את ART. אתם הולכים להקים להקה או שזה יהיה הרגע האחרון שלכם ביחד". מייק קלי הודה בכנות: "בלקוול ידע, וידענו גם אנחנו, שאנחנו צריכים כותב שירים". רייט הראוותן, שהיה גם חבר של מפיק הבית של איילנד, ג'ימי מילר (שעבד עם הרולינג סטונס ו-טראפיק), לא התחבר מיד לחברי הלהקה הצפון-אנגלים המחוספסים, אבל הצורך היה ברור כשמש.

להתחלה החדשה הזו היה צורך בשם חדש ומרענן. גארי רייט, שהיה חביבו של בלקוול, הציע את השם SPOOKY TOOTH (שן מפחידה) מתוך רשימה שקיבל מחבר באוניברסיטת ייל היוקרתית. למרות שחברי הלהקה היססו בתחילה (ובצדק, השם קצת מוזר), החלטתו של בלקוול הייתה סופית. זה סימן שינוי מהותי בדינמיקת הכוחות; עידן SPOOKY TOOTH ראה את רייט וג'ימי מילר לוקחים יותר ויותר שליטה, ומובילים את הלהקה לכיוון יותר רוקי. גאי סטיבנס נדחק החוצה, והניסויים החופשיים של תקופת ART הוחלפו במידה רבה בגישה מובנית ומחושבת יותר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459