Noam Rapaport

עם מעט עזרה מידידיי - כשג'ו קוקר עולה, מתרסק ושוב עולה

ג'ו קוקר היה זמר בעל קול ייחודי ועוצמתי בעולם מוזיקת הרוק, הידוע בשירה מלאת הנשמה שלו ובהופעותיו הנלהבות. כשאנשים שמעו אותו לראשונה ברדיו, הם היו בטוחים שמדובר בזמר כהה עור שהיה לפני כן חבר בלהקת 'נשמה'. הוא הפך לאחד המתורגמנים המוכרים ביותר של הפופ עם תפיסות נלהבות שעשה את שיריהם של אחרים. הוא זכה לתהילה לראשונה בסוף שנות ה-60 עם הביצוע המחשמל שלו לשיר של הביטלס. קול החצץ והנוכחות הבימתית האינטנסיבית שלו הפכו אותו במהירות לדמות אהובה בעולם הרוק. סגנונו של קוקר התאפיין ביכולתו להחדיר למוזיקת רוק ובלוז קלאסית צליל מובהק משלו, וליצור צליל נצחי ועכשווי כאחד. המוזיקה שלו הייתה גם אישית מאוד, שיקפה לעתים קרובות את המאבקים שלו בהתמכרות ובריאות נפשית. לאורך הקריירה שלו, קוקר המשיך לחדש ולהתפתח, שיתף פעולה עם כמה מהשמות הגדולים בתעשייה ויצר קטלוג יצירה חשוב. במאמר זה אחקור את סגנונו של ג'ו קוקר, במהלך הקריירה שלו, ואבחן את חשיבותו לעולם מוזיקת הרוק, עם העליות והמורדות.

ג'ון רוברט קוקר נולד ב-20 במאי 1944 בשפילד, אנגליה. שפילד היא עיר בצפון אנגליה, שהייתה ידועה באפרוריות שלה. הייתה זו עיר תעשיה עם הרבה עשן מיתמר ומפעלים לייצור פלדה.

כשהיה קוקר נער הוא נהג לקנות תקליטים באופן שיגרתי וללמוד מהם. הוא החל לנגן בתופים ובמפוחית ב-1959 עם להקה בשם הקאבלירס. בהשפעת ריי צ'ארלס וכוכבי סקיפל כמו לוני דונגן, הוא עבר לשירה מובילה ומיתג את עצמו מחדש בשם ואנס ארנולד - שם שבא בהשראת זמר הקאנטרי האמריקאי, אדי ארנולד, וגם מדמות מסרט בכיכובו של אלביס פרסלי, LOVE ME TENDER.

קוקר הרגיש את המקוריות של ריי צ'ארלס נוגעת בו. צרחתו של איש הקלידים העיוור והסופר מוכשר נשמעה כאחת שבוקעת מלבו ומשם היישר ללב של הבחור הצעיר משפילד. שירתו הממיסה של צ'ארלס לימדה את קוקר כיצד לנוע עם הקול גם בכיוון הזה.

בשנת 1964 הייתה לו להקה בשם JOE COCKER'S BIG BLUES, שעשתה סיבוב הופעות בבסיסי חיל אוויר אמריקנים בצרפת אבל כשהלהקה חזרה לאנגליה, כל שהצליחה לקבוע היו הופעות זניחות בפאבים קטנים.

קוקר עבד גם כמתקין בלוני גז כשלפתע נחתה הזדמנות מעניינת. קוקר: "קיבלנו הזמנה להגיע לאודישן במנצ'סטר מול דיק רואו, מחברת התקליטים DECCA. עברנו את הבחינה והגענו ללונדון כדי להקליט כמה שירים, אך החברה לא הייתה מרוצה מהם. מסתבר שאהבו אותי שם אבל לא את שאר הלהקה. כתוצאה מכך הקלטתי תקליטון סולו".

קוקר קיבל חופשה מעבודתו לשישה חודשים כשחתם עם חברת התקליטים, אבל התקליטון שלו עם גרסה לשיר של הביטלס, I'LL CRY INSTEAD, לא זכה לתשומת לב רבה ("הם דחו את הצעתי להקליט את GEORGIA ON MY MIND") והוא חזר לענייני הגז. בהקלטת התקליטון שרו זמרי להקת THE IVY LEAGUE, שנמצאים עמו בתמונה זו, מסשן ההקלטה...

בשנת 1978 ענה עיתון להיטון לקורא דורון ויצמן מעכו, כשהוא מקדים בשנה את התאריך המדויק לצאת התקליטון.

בראיון שהעניק בזמנו סיפר קוקר: "כאשר עזבתי את התופים, התחלתי לשיר. לא ידעתי מה לעשות בידיי שהתפנו מאחיזה במקלות. זמרים מרגישים בדרך כלל את הקצב ברגליהם, אבל אצלי הוא מתרכז בקצות האצבעות. משום כך אני מנפנף בידיי בעת ההופעה, למעלה ולמטה בתנועות סיבוביות. יש המכנים אותי בשל כך בשם 'ג'ו טחנת הרוח'...".

הוא סיפר (בשנת 1969) לעיתון בקנזאס: ""ידעתי שאני רוצה לשיר בגיל 12 - אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה. הפכתי למתקן גז בגיל 16, כי לא יכולתי ללמוד. הייתי מאוד בטוח בעצמי אבל זה התפורר כי היה לי תקליטון נוראי ומנהל נורא. אני התהפכתי במשך שנה בערך בלי לעשות כלום. זה היה הזמן של הביטלס ופשוט לא היה לי את הקול המתאים".

לעיתון אחר, מניו המפשייר, הוא סיפר אז: "כשעבדתי בימים בתור מתקין גז ובלילות שרתי במועדונים, הייתי מאוד עייף. כמעט ויתרתי על השירה כי לא ראיתי איך אני יכול לעשות את שתי העבודות. למען האמת, ויתרתי על שירה לזמן מה, כי התאמת גז השתלמה יותר מאשר לשיר בשפילד. היום שבו וויתרתי היה כששרתי כל הלילה בלילה הקודם. בהפסקת הצהריים שלי בתור מתקין גז נכנסתי לפארק לאכול את הסנדוויץ' שלי על ספסל בפארק ונרדמתי שם. כשהתעוררתי, היה חושך ופספסתי את כל העבודה של אחר הצהריים. זה לא יכול היה להמשיך ככה, אז ויתרתי. אבל עם הויתור חשתי שמשהו טוב נתלש מחיי. ידעתי שאני חייב לחזור לזה".

בעיתון אחר סיפר: "בשנת 1965 דיכאה אותי סצנת המוסיקה, עד כדי כך שעזבתי את זה למשך שנה. הייתי מעריץ נלהב של מוסיקת נשמה אך בזמן ההוא הפכה המוסיקה הזו לקלישאה ולטעמי איבדה את מטרתה. אז ישבתי ללא מעש עד שנתקלתי בבחור בשם כריס סטיינטון, שידע לנגן היטב בגיטרה ובקלידים.".

קוקר וסטיינטון הקימו להקה בשם THE GREASE BAND כשעמם מנגנים ורנון נאש (בפסנתר), דייב ממוט (בתופים) וופרנק מיילס (בגיטרה). סטיינטון ניגן בבס.

הקלטת דמו שהם עשו, עם שיר מקורי בשם MARJORINE, התגלגלה לידיו של שדרן רדיו בשם דייב מקפי. הוא התלהב ושלח את זה לטוני הול שדאג להעביר זאת הלאה למפיק דני קורדל, שהיה אז המפיק של להקת פרוקול הארום. קורדל התרשם והגיע לראות הופעה של הלהקה בשפילד ודאג לאחר מכן לקבוע הקלטות מסודרות בלונדון. עם זאת, קורדל רצה רק את קוקר ואת סטיינטון בהקלטת השיר, כשהוא מגייס לעניין את מתופף הסשנים קלם קטיני, הגיטריסטים אלברט לי וג'ימי פייג'. שלושת חברי גריז הנותרים נשארו מאחור בשפילד.

טכנאי ההקלטה היה גלין ג'ונס, שכתב בספרו: "ג'ו הגיע משפילד. הוא הופיע באולפני אולימפיק עם יד ימינו, כריס סטיינטון, בחור קטן ורזה וחיוור עם שיער ארוך. התברר שכריס היה לא רק מנגני המקלדת הטובים ביותר על פני כדור הארץ אבל היה גם טכנאי הקלטה. הוא היה המוזיקאי הראשון שאני זוכר שאמר לי איך להקליט את הפסנתר שלו באופן מעשי עוד לפני שאמרנו שלום, ואני מאוד שמח שהוא עשה זאת, שכן השיטה שלו עבדה בצורה מבריקה בשיר שהקלטנו".

בשנת 1968 יצא הסינגל, MARJORINE, תחת שמו של קוקר, והפך ללהיט מינורי למדי, כשבסוף מאי 1968 נכנס למצעד המכירות, לשבוע אחד בלבד, במקום ה-48.

להקת הגריז קיבלה פנים חדשות עם צירופם של האורגניסט טומי אייר, הגיטריסט מיקי ג'י והמתופף טומי ריילי (השניים האחרונים ענו למודעת דרושים שפרסם קוקר במלודי מייקר). בהופעות הם ביצעו שירים של הביטלס, צ'אק ג'קסון ועוד, כשקוקר, עם כוס בירה בידו, סיפר בדיחות בין השירים. כשריילי וג'י יצאו לחופשה, הם לא ידעו שקוקר וסטיינטון (שאז ניגן בבס) מתכוונים לקחת נגני אולפן במקומם להמשך ההקלטות.

קוקר לא ידע אז ששיר נוסף של הביטלס הוא זה שיהפוך אותו לכוכב רוק בינלאומי. הוא לקח את WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, והפך את השיר הקליל הזה, מהתקליט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" למפגן בלוז מחשמל בשלושה רבעים. בתחילה היו אלו סטיב וינווד וג'ים קפאלדי (מלהקת טראפיק) שניסו את כוחם בהקלטת השיר עם קוקר, אך קורדל לא היה מרוצה והביא במקומם את ג'ימי פייג' ובי ג'יי ווילסון. הפעם זה יצא נהדר וזה יצא כתקליטון באוקטובר 1968.

הביטלס כה נדהמו ממה שעשה לשיר שלהם שהציבו מודעה בעיתון ובה הכיתוב (שבא כקריצה על השיר היי ג'וד): HEY JOE, DONT MAKE IT BAD... TAKE A SAD SONG AND MAKE IT BETTER.

ללהקת הגריז הצטרפו הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף קני סלייד.

באוקטובר 1968, התראיין קוקר לעיתון NME:

"הסיבה שהקלטתי גרסה שלי לשיר הזה של הביטלס היא כי קיבלנו תגובות נפלאות מהקהל כשביצענו אותו להנאתנו במועדונים. המפיק שלי, דני קורדל, חשב שהתגובה טובה מדי מלהתעלם ממנה. הוא דחק בי להקליט את זה. זה מוזר אך באולפן ההקלטה לא הצלחנו להשיג את מה שרצינו, כלומר את האווירה של השיר במועדון. זה יכל להיות הרבה יותר טוב, אבל השיר מצליח לא רע במצעדים אז אני לא ממש מתלונן. הייתי מעורב אישית בעיבוד השיר הזה. אני כל הזמן תוהה כיצד שירים במקצב של ארבעה רבעים יישמעו כשאהפוך אותם לקצב הוואלס. זה מה שעשיתי פה וזה הצליח. אני חושב שזו תהיה טעות מצידי להקליט עוד שירים של לנון ומקרטני. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מנצל את קטלוג הביטלס לטובתי מבלי שאנסה ליצור בעצמי". (זמן קצר לאחר מכן הקליט קוקר שיר שג'ורג' האריסון נתן לו ושמו SOMETHING. לאחר מכן הקליט גם את SHE CAME IN THROUGH THE BATHROOM WINDOW - נ.ר).

על סצנת מוסיקת הנשמה ששטפה את אנגליה הוא אמר אז:

"זו סצנה מזויפת. לא כל זמר נשמה הוא אחד שבאמת יש לו נשמה. פול סיימון, למשל, הוא אחד עם המון נשמה. כך גם סטיבי וינווד. ארית'ה פרנקלין הפילה אותי לרצפה מתדהמה עם השיר RESPECT. אבל אז בא ווילסון פיקט ומראה בדיוק את הצד השני והפחות אמיתי. הוא לא זמר נשמה בעיניי. כלומר, כל השטויות האלו שהוא שר עם המילה SOCKITTOME (סאק איט טו מי) מלהיבות את הנוער אבל זה לא מוסיקת נשמה. זה גימיק זול. אני בטוח שמישהו יכה בי על דבריי, כי אני לא זמר שחור".

מדוע הוא קרא ללהקת הליווי שלו בשם THE GREASE BAND? כך הוא אמר אז...

"המילה 'גריז' משמעותה בסלנג נשמה. אהבתי את המילה הזו אבל זה גם גרם לנו לדחייה מהופעות. אמרגנים ראו את שם הלהקה ולא רצו לגעת בזה. הם לא הבינו את המשמעות וחשבו שזה גריז שמושחים בשיער. הם חשבו שאנחנו להקה שעושה שירים של ביל היליי. בלהקת הגריז שלי יש את כריס סטיינטון, שהוא כבר שלוש שנים איתי. הוא בסיסט שמנגן בפשטות אבל הוא מגיב מוסיקלית נהדר לשירתי. איתו אני כותב את רוב השירים. הוא יודע לנגן בהרבה כלים. המתופף הוא קני סלייד והוא ניגן עם הרבה אמנים לפניי. טומי אייר הוא האורגניסט. הוא רק בן 18 ואוהב מאד את מוסיקת הג'אז. שומעים את זה בנגינתו. הנרי מקולוק הוא הגיטריסט שלנו. הוא בא מאירלנד והוא נהדר".

בינואר 1969 עזב טומי אייר את להקת הגריז וכריס סטיינטון עבר מהבס לעמדת הקלידים, כשאת תפקיד הבס אייש אלן ספנר.

במאי 1969, ולאחר דחיה ארוכה מתאריך היציאה המקורי שנקבע, יצא תקליט הסולו הראשון של ג'ו קוקר.

Feeling Alright / Bye Bye Blackbird / Change In Louise / Marjorine / Just Like A Woman / Do I Still Figure In Your Life? / Sandpaper Cadillac / Don't Let Me Be Misunderstood / With A Little Help From My Friends / I Shall Be Released

חבורת הנגנים שבאו לעזור באלבום מרשימה לא פחות מנוכחותו של קוקר; יש פה את סטיב וינווד שמנגן באורגן, ג'ימי פייג' שהיה רגיל אז לנגן לאחרים וגם כבר היה בתהליך מתקדם של הנעת להקתו החדשה, שתיקרא לד זפלין. ויש פה את המתופף בי. ג'יי. ווילסון מלהקת פרוקול הארום, כמו גם הקלידן מת'יו פישר מאותה להקה. וגם מייק קלי, המתופף של SPOOKY TOOTH, נמצא פה והגיטריסט הנרי מקולוק והבסיסט כריס סטיינטון והאורגניסט טומי אייר.

עיתון רולינג סטון כתב ביקורתו על תקליט זה, כולל תיאור שקשה לי להאמין כי קרה באמת כך: "ג'ו קוקר ולהקת הגריז שלו עמדו לסיים הופעה במועדון ויסקי א גו גו, שהתקיימה לא מזמן בלוס אנג'לס. ברגע שהחלו לבצע את 'עם מעט עזרה מחבריי' הגיעה בחורה אחת, שנראית כמעריצה אדוקה, ונשכבה על הבמה בין רגליו של קוקר, חשפה את איברו והחלה לבצע בו אקט אוראלי. רגעים לאחר מכן שיחרר קוקר את צרחת חייו. גם התקליט הזה שלו צריך לשחרר צרחה שכזו מצד מאזיניו. זה תקליט נהדר. למרות שהוא רק בן 24 משפילד, קוקר נשמע כאיש שחור ודרומי שנמצא בגיל העמידה. הקול שלו משקף בתוכו הרבה כאב ויאוש.

אין ספק שקוקר מחקה רבות את סגנון שירתו של ריי צ'ארלס. יש מקומות בתקליט שהוא אף מקבל ליווי נשי מאותן אלה ששרו אחרי צ'ארלס. אבל ג'ו הלך מעבר לחיקוי. הוא הוסיף משלו בצורה כזו שהגשתו משכנעת ביותר. המפיק דני קורדל ראוי לכל מחמאה על הפקת התקליט הזה. אפילו שהוא נתן לג'ימי פייג' לנגן סולו גיטרה שלא מתאים כלל לאווירת השיר BYE BYE BLACKBIRD. הוא עבד רבות על כך שהתקליט הזה יהיה מושלם ושומעים שהוא באמת ניסה והצליח, כמעט לגמרי, במשימה זו. יש בתקליט גם שלושה שירים מקוריים שנכתבו במיוחד לקולו של קוקר.

השיר MARJORINE נכתב במקור על ידי הקלידן שלו, כריס סטיינטון, כמנגינת ליווי למופע בובות, כשקוקר הוסיף לזה מילים. וגם שני השירים המקוריים האחרים נהדרים. אני ממש מתענג מהמחשבה על צאת אלבומו השני".

עיתון 'רקורד מירור' הבריטי פרסם ביקורת מתעתעת על התקליט ביוני 1969: "הסאונד הכללי בתקליט הזה הוא של מוסיקת נשמה ידועה שעובדה באופן דרמטי ביותר. חלק מהשירים יוצאים מורווחים מזה. שירים כמו DO I STILL FIGURE IN YOUR LIFE של פיט דלו או BYE BYE BLACKBIRD של לאונרד כהן. אך אחרים, בייחוד הקאברים לדילן, נשמעים משעממים ומופקים מדי. באופן מוסיקלי האלבום מבריק וגם ההפקה בו מבריקה".

עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב ביקורת משלו ביולי 1969: "זו הייתה ציפייה גדולה לתקליט השלם של ג'ו קוקר אך הסבלנות השתלמה. אין פה שיר אחד שהוא לא טוב. שימו לב למוסיקאים המוכרים שמלווים אותו פה".

באוגוסט 1969 נראה כי רוב תושבי דטרויט עדיין לא הכירו את ג'ו קוקר, לפי קטע העיתונות הזה, שיצא בעיתון DETROIT FREE PRESS.

בנובמבר 1969 יצא תקליטו השני של קוקר, שנקרא !JOE COCKER.

Dear Landlord / Bird On The Wire / Lawdy Miss Clawdy / She Came In Through The Bathroom Window / Hitchcock Railway / That's Your Business Now / Something / Delta Lady / Hello, Little Friend / Darling Be Home Soon

בעיתון NME נכתב בביקורת בזמנו: "ג'ו הקליט את זה באמריקה עשה עבודה נהדרת. המפיקים, דני קורדל וליאון ראסל, תפסו את הצליל המלהיב שג'ו עושה על הבמה. חשבתי שתקליטו הראשון של ג'ו היה טוב אבל החדש טוב יותר. הדרך בה הוא מתרגם כמה שירים היא גאונית".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: "אלבום מעולה עם ג'ו בביצועי שיא. הוא שר נהדר כשלצדו מוסיקאים מצויינים - כריס סטיינטון, הנרי מקולוק וליאון ראסל. זה אלבום שאסור להחמיץ".

את הפריצה המשמעותית האמיתית שלו הוא עשה כשהופיע, בשנת 1969, בפסטיבל וודסטוק. משכורתו בפסטיבל זה עמדה על 1,375 דולר (כולל תשלום לנגניו).

קוקר עלה עם להקת הגריז לבמת הפסטיבל בשעה שלוש וחצי בצהריים, ב-17 באוגוסט 1969, וביצע סט מחשמל (שהורכב בעיקר מגרסאות כיסוי לשירי אחרים) שהסתיים בעיבוד הידוע שלו לשיר של הביטלס, WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. קוקר: "קלידן הלהקה, כריס סטיינטון, סיפר לי אחר כך שהוא וכל האחרים בלהקה נטלו אסיד לפני ההופעה, ורק אני נותרתי ממוקד".

הופעתו שם, שצולמה בסרט הפסטיבל, ביססה אותו כאחד מהזמרים החזקים והבלתי ניתנים להדחקה של הפופ. הקהל של הפסטיבל חיבק אותו בחום וכך עשו גם המונים אחרים שנהרו לבתי הקולנוע לצפות בסרט.

בספטמבר 1969 חזר ג'ו קוקר למצעדים לאחר שנדמה היה כי לא יצליח.

כשהלהיט "עם מעט עזרה מידידיי" החל לדעוך ולא נראה שיר שימשיך את ההצלחה במצעדים, רבים חשבו שהוא איבד את זה. אבל לאחר כשנה הוא הגיח, עם השיר DELTA LADY, שכתב ליאון ראסל לאהובתו, הזמרת ריטה קולידג'. קוקר הוכיח שכוחו עדיין במתניו והתקליטון הגיע למקום ה-10 במצעד המכירות הבריטי.

באותו שבוע צהל קוקר וסיפר, בשיחת טלפון מארה"ב, לכתב NME: "השיר נכתב על ידי ליאון ראסל. פגשתי אותו בזמן שהוא הקליט אלבום עם דלייני ובוני. הוא עזר להפיק את האלבום וגם ניגן בו. במקרה פגשתי אותו שוב בהמשך הדרך, והיו בידו שני שירים חדשים שכתב. אחד מהם היה השיר הזה והשני היה HELLO LITTLE FRIEND, שגם אותו הקלטנו...

...הקלטנו את 'דלטה ליידי' באולפני 'איי אנד אם' שבלוס אנג'לס, באוגוסט השנה. שם הקלטנו שירים נוספים לאלבום השני שלי. כולם מדברים על ההפסקה הארוכה שקרתה בין הסינגל הראשון שלי לנוכחי. כשהקשבנו להקלטה של השיר 'דלטה ליידי', ידעתי שזה יהיה שיר טוב להוציא כסינגל. אבל כשנחתנו באנגליה, חששתי שפישלנו פה בהשערה, אבל השיר היה טוב מאד לטעמי. כנראה שהותשתי מהסצנה. עשינו סיבוב הופעות עם ג'ין פיטני ולא ידעתי אם החומר שלי יתקבל בברכה. עכשיו אני בטוח יותר במה שאני עושה.

התקליט החדש שלנו, אני ולהקת גריז, מאד חשוב לנו. התקליט הראשון שלי הצליח באמריקה אך באנגליה הוא ללא ממש היכה גלים. אולי בגלל הדחיה שלו מהתאריך המקורי שנקבע להוצאתו. בתקליט החדש אנחנו מבצעים שירים של אחרים, שאני בטוח שאנשים רבים יכירו.

האמת שאין לי מושג כמה השתניתי לאחרונה. זה נכון שבאמריקה עושים הרבה כסף, אבל גם מבזבזים יותר כסף. כשאחזור לאנגליה, אדע כמה שינוי חל בי".

(כותרת בעיתון בוויסקונסין)

(כותרות בעיתון בנוואדה)

וודסטוק הפך את קוקר לכוכב עולמי, אבל השלב הבא הותיר אותו שבור לגמרי.

באוגוסט בשנת 1970, יצא אלבום ההופעה הנהדר הזה של ג'ו קוקר. היה זה גם הדבר שהרס אותו. הוא הוקלט באולם פילמור איסט שבניו יורק, ב-27 וב-28 במרץ 1970, כששם האלבום נלקח משיר עם אותו שם ששר נואל קאוארד בשנת 1931.

שנת 1969 הייתה שנה מופלאה עבור הזמר ג'ו קוקר אך למרות כל זה החליט שהוא לא רוצה יותר להופיע בארה"ב. הוא רצה לצאת לחופשה ופירק את הגריז. עסקי המוסיקה שברו אותו והוא חזר לבית הוריו בשפילד, שם גם בילה את חג המולד. הוא היה מותש ונזקק לחופשה אבל ההפוגה שלו לא תימשך זמן רב, כי המנהל הקשוח שלו, די אנתוני בניו יורק, קבע לו סיבוב הופעות אמריקאי בארבעים ושמונה ערים תוך חמישים ושישה ימים. קוקר, מודע לכך, החל קוקר להתחמק מזה. "ככל שג'ו אמר יותר, 'לא', כך די אנתוני נהיה יותר ויותר

מבשר רעות", אמר אלן ספנר, הבסיסט בלהקת גריז. "כל השאר, פחות או יותר אמרנו, 'טוב, זה נראה כאילו אנחנו עושים את זה בכל מקרה,' אבל ג'ו דבק בשלו וזה הצטבר... אבל בשלב הזה זה כבר קרה משהו נוסף - אני חושב שהוא יכול היה לראות שהחיים שלו נשלטו על ידי אנשים אחרים".

"ג'ו נהג להגיד, 'כל עסקי הכוכבים האלה הם זבל'", הסביר דני קורדל. "הוא רצה לחזור לימים ההם, בפאבים של שפילד, עם אנשים שנהנים מעצמם. הוא אמר שאנשים עושים מוזיקה טובה יותר ככה".

די אנתוני התעלם מהסירובים ומהתחנונים של קוקר שכבר לא הייתה לו להקה, ובזעם רב התקשר לקורדל, שהיה בלוס אנג'לס כדי לנסות להשיג אותו לשכנע את קוקר. "הנחתי את הטלפון", נזכר קורדל, "כששמונה

שעות אחר כך נשמעת דפיקה בדלת. אני פותח את הדלת של המוט בו שהיתי ומולי די אנתוני. אנחנו בהוליווד ודי טס מניו יורק והוא נהיה ממש גועלי כלפיי שם. שנאתי אותו. מעולם לא אישרתי אותו לטפל בג'ו, כמנהל שלו, כי מבחינתי הוא לא ממש יודע מאיפה ג'ו בא. הוא טיפל בטוני בנט, למען השם".

ההופעה המאיימת של אנתוני אצל קורדל שכנעה את קוקר. הזמר הבין שאין לו הרבה מה לומר בעניין - לאחר שקיבל אזהרות על תביעות משפטיות, חרמות מצד איגודי מוזיקאים, ביטול אשרת עבודה בארה"ב ואיומים מפורשים של פגיעה גופנית. פשוט לא הייתה לו ברירה. הוא פנה לדני קורדל, ושניהם בדקו כיצד להרים מופע.

קורדל נכנס לפאניקה וביאושו הרב התקשר לליאון ראסל וביקש ממנו לעזור לו לצאת מהתסבוכת. הרעיון לחבור להופעות עם קוקר קסם מאד לראסל ושניגש לעשות שיחות טלפון רבות. כל מוסיקאי שקיבל טלפון מראסל וקורדל הסכים מיד להצטרף למסע. כמו כן, ראסל ציווה על קורדל לארגן צוות צילום לסרט וגם כתבי חדשות. שיסקרו את העניין.

החזרות למופע התנהלו במשך חמישה ימים בשבוע. 12 שעות של חזרה בכל יום. השם של האנסמבל והמופע, MAD DOGS AND ENGLISHMEN, היה המצאה של קורדל משיר ששר הזמר נואל קאוארד בשנת 1931.

ביומן הסיבוב נכתב בזמנו כך:

11 במרץ 1970. ג'ו קוקר טס ללוס אנג'לס מתוך כוונה להתאושש מחודשים מתישים בדרכים ולהקים להקה חדשה להופיע איתה במהלך הקיץ הקרוב.

12 במרץ 1970. די אנת'וני טס ללוס אנג'לס כשהוא מביא את הבשורה כי קוקר חייב לצאת תוך שמונה ימים לסיבוב הופעות, לפי החוזה, אחרת איגוד המוסיקאים, רשויות ההגירה והיזמים המעורבים יפעלו נגדו, עד כדי החרמתו מהופעות עתידיות באמריקה.

13 במרץ 1970. ליאון ראסל, ששמע על מצוקתו של ג'ו, הציע את שירותיו בהקמת להקה ונגינה בה. בסוף היום התאספו עשרה נגנים והחלו החזרות.

14 במרץ 1970. כשלוש מאות איש מתייצבים לצפות בלהקה החדשה (הכוללת כיום אחת עשרה זמרים וגם עשרה נגנים) מתאמנים במשך תריסר שעות על במת הסאונד של חברת A&M.

15 במרץ 1970. חזרה נוספת של תריסר שעות מתקיימת ומטוס פרטי נשכר לסיבוב ההופעות.

16 במרץ 1970. עוד 11 שעות של חזרות.

17 במרץ 1970. עוד חזרת מרתון מבוימת, שמוקלטת בשלמותה, כולל שירים לסינגל עם THE LETYTER ו- SPACE CAPTAIN. הפמליה, המכונה מעתה MAD DOGS AND ENGLISHMEN, מונה כיום שלושים ושישה, כולל הנגנים, שלושה אנשי קול, שני מזכירים, שלושה מנהיגים, מנהלים, נשים, אוהבים, ילדים בעלי חיים אחרים.

18 במרץ 1970. מישהו מציע לצלם את כל הסיבוב. מטוס נוסף, גדול יותר, נשכר להכיל את הפמליה.

19 במרץ 1970. ארבעים ושלושה איש מגיעים לדטרויט, שם הופעתם החיה הראשונה מתרחשת למחרת.

27 ו-28 במרץ 1970. ארבע הופעות מאוחר יותר מגיעים ג'ו קוקר ואנשיו לפילמור איסט, שם האלבום הזה הוקלט בשלמותו, כשהחלק הארי מגיע מההופעות שנערכו בערב שישי.

16 במאי 1970. לאחר שהופיעו יחד את ההצגה האחרונה שלהם (בסן ברנרדינו, קליפורניה) ולאחר מכן התנשקו, התחבקו ובכו את הדמעות, ג'ו קוקר ושאר האנשים פונים לדרכם, אבל לא לפני שהעניקו לכל אחד מאיתנו, שראה אותם או שמע את האלבום הזה או שיראה את סרט, מנה נדיבה של שמחה.

ההופעות נחלו הצלחה אדירה. סולד אאוט בכל מקום. קוקר שר את נשמתו בכל הופעה. הוא היה בשיאו וראסל "הכובען המטורף" העניק לו תפקידי פסנתר מרהיבים, ניצוח על כל האנסמבל וגם נגינת גיטרה נהדרת פה ושם. נגנים נהדרים נוספים נתנו את כל כולם על הבמה: כריס סטיינטון (היחיד שנשאר מלהקתו הקודמת של קוקר) על אורגן ההאמונד, ג'ים גורדון, ג'ים קלטנר וצ'אק בלאקוול בתופים, קארל ריידל בבס, בובי קיז בסקסופון, ג'ים פרייס בחצוצרה, מקהלה שלמה ביחד עם הזמרת ריטה קולידג' (עליה נכתב השיר "דלטה ליידי") ועוד... ועוד... וגם ילדים ואפילו כלב דלמטי.

כל חברי ההופעה (יותר מארבעים איש) טסו ממקום למקום במטוס פרטי שנכתב עליו מבחוץ COCKER POWER. לכל אחד באנסמבל ניתן כינוי מיוחד. זאת בגלל ההרגשה כי בסיבוב הזה הייתה אווירה של קומונה שבטית. הכינוי של ראסל היה THE MASTER OF SPACE AND TIME, בגלל תפילותיו לפני ההופעות וגם היותו הדמות המרכזית בשירות הקבוצתיות שנערכו מאחורי הקלעים לפני עלייתם לבמה.

כל צורת ההפקה הזו נראתה כמו קרקס אחד גדול. במרכז הבמה עמד ג'ו קוקר כשמאחוריו ניצב מאלף האריות האמיתי של הערב, לאון ראסל.

אך עם כל הרצון לייצר אווירת אהבה ושיתופיות, היה קשה מאד להתעלם מקיומו של מתח אדיר. המתח נבע מהעובדה שרוב הזרקורים הופנו לראסל במקום לקוקר. ראסל גנב את ההצגה. קוקר היה מבולבל בשל שימוש מאסיבי בסמים והרבה האשימו את ראסל בכך שהוא ניצל עד תום את קוקר למען קידום שמו בלבד. ג'ו קוקר היה פחות או יותר לבד, בעולם משלו. לא היה אחד שאמר לו שם מתי הוא מגזים עם הסמים והאלכוהול. היה ברור שקוקר לא הצליח לתפוס מצבים. לא היה לו חוש עסקי. דני קורדל וליאון ראסל, שגם היו שותפים עסקיים בחברת תקליטים חדשה שהקימו בשם SHELTER, פעלו מאחורי גבו. בסוף סיבוב ההופעות המתיש הזה הפך קוקר לשבר כלי. הוא שתה אלכוהול בכמויות מבהילות ונכנס למצב של דיכאון תהומי. הוא נזרק ונראה היה כי הקריירה שלו נגמרה בעוד זו של ראסל הרקיעה שחקים.

ההקלטות משלושה מופעים יצאו באוגוסט 1970 כאלבום כפול.

Introduction / Honky Tonk Women / Introduction / Sticks And Stones / Cry Me A River / Bird On The Wire / Feelin' Alright / Superstar / Introduction / Let's Go Get Stoned / Blue Medley: I'll Drown In My Own Tears - When Something Is Wrong With My Baby - I've Been Loving You Too Long / Introduction /Girl From The North Country / Give Peace A Chance / Introduction (Conversation) / She Came In Thru The Bathroom Window / Space Captain / The Letter / Delta Lady

הרולינג סטון בא בביקורת בזו הלשון: "התקליט הזה נחוץ ביותר למעריציו של ג'ו קוקר בלבד. כל השאר, זה מבחינת לקיחת סיכון מצדם. הסיבה לכך לא קשה להבנה. כל ההפקה הזו כמה תוך כמה ימים, כדי למלא התחייבות חוזית והיא נשמעת כמו דבר שקם תוך כמה ימים כדי למלא התחייבות חוזית. חוץ מליאון ראסל, שמלהטט בפסנתר ובגיטרה, אין לאף אחד בתקליט זהות משל עצמו. כל הלהקה פה נשמעת כלהקת ליווי ותו לא. והעיבודים כה צפויים ומכאניים.

שיר כמו CRY ME A RIVER ממש מביך בגרסה שבתקליט הזה והביצוע של 'נשות הונקי טונק' חסר נשמה. קוקר עצמו כנראה לא הצליח להתעלות פה מעל כל ההפקה הסמיכה הזו. לא הכל כה נורא. יש פה ושם ניצוצות, כמו למשל בשיר LET'S GO GET STONED, למרות שגם בסיום שיר זה יש בעיה. בתקליט שומעים שהקהל בפילמור נלהב ונרגש, כך שזה כנראה רק עניין של טעם. הבה נקווה שעכשיו, עם פירוק ההפקה הזו, ירכיב ג'ו להקה קטנה יותר, כמו זו שהייתה לו בעבר, ויעשה משהו שמתאים הרבה יותר למידותיו".

סרט המופע גם יצא לאקרנים והגיע לארצנו. אז קיבל ביקורת מעיתון העולם הזה...

כפי שמעידים הסרט והאלבום - ההרכב של MAD DOGS AND ENGLISHMEN היה אחת הלהקות הגדולות ביותר בתקופה קסומה בעולם הרוק. "אל תחשבו שג'ו אהב לעבוד עם להקה גדולה", אמר ראסל. "הוא מעדיף להקה קטנה יותר, שבה הוא מקבל יותר הזדמנות לשיר ולאלתר. עם להקה גדולה יש עיבודים צמודים, ואתה מאלתר רק כשאתה מגיעים לחלק מסוים של אימפרוביזציה".

בסופו של דבר זה הסתכם בכסף. ראסל וקורדל הרוויחו בענק, וקוקר היה שבור כלכלית. לא היה לו יותר כסף. זה היה הסוף המר. הוא נותר כועס.

"אני חושבת שג'ו היה מרוצה מהמוזיקה ומהתוצאות, אבל זה לא היה שלו", אמרה הזמרת ריטה קולידג'. "הוא היה במרכז הבמה, הוא היה הכוכב, אבל הוא יצא משם חסר פרוטה. הרבה אנשים יצאו משם עם עתיד. ג'ו יצא משם פשוט פגום. אני רק חושבת שהוא נהג ברוע כלפי ג'ו".

"זה היה מאוד יקר", אמר ראסל בסוף הסיור. "אם היה לנו מטוס פרטי זה היה עולה לנו לפחות פי שלושה או ארבעה יותר. אבל ג'ו לא מעוניין בכסף". מכיוון שהוצאות הסיבוב שולמו על ידי חברת התקליטים A&M,

קוקר היה צריך להחזיר אותם כנגד תמלוגים עתידיים בעוד ראסל וקורדל שילשלו לכיסיהם כספים כמפיקי הדבר מבלי שיצטרכו לשלם על ההוצאות. הם הרוויחו מיליוני דולרים. ג'ו קוקר, שהיה האמן החתום, ממש לא הרוויח כך. כך שראסל לא ממש הציל את קוקר עם הפרויקט הזה אלא די ניצל אותו למענו. חלק גדול מהמתח והנפילה נבעו מהעובדה ששני הבחורים (קוקר וראסל) לא הצליחו לתקשר. כל אחד מהם הרגיש נבגד על ידי השני ולעולם לא קיימו שיחה משמעותית על הרגשות שלהם לגבי סיבוב ההופעות הזה.

"בתוך החודשיים הבאים התחלתי לקבל הרבה אייטמים רעים בעיתונים על איך שניצלתי אותו", אמר ראסל באחד הראיונות האחרונים לפני מותו. "למען האמת, כאשר עשינו את ההפקה, דני קורדל ניגש אלי יום אחד ואמר, 'אתה יודע, אתה הולך להיות מואשם בהפקת רווחים בקריירה'. אמרתי, 'מה זה לעזאזל?' הוא אמר, 'כשבחור אלמוני מנצל מישהו ידוע לשימוש עצמי'. קיוויתי שג'ו יצעד קדימה ויגיד, 'כל הדברים שהם אומרים בעיתונות נגד ליאון זה לא נכון. זה לא מה שקרה'. אבל הוא מעולם לא עשה זאת. אז אולי הוא גם חשב כך".

"אנשים אמרו שליאון ניסה להתעלות מעל ג'ו על הבמה ולהשתלט על המופע", אמרה אלמנתו של ראסל, ג'אן ברידג'ס. "זה לא המקום ממנו הוא בא. זה כאב לו עד יום מותו... אנשים כעסו על ליאון כי הם חשבו שהוא הבחור הרע הגדול הזה. ליאון היה כל כך נרגש לנגן עם ג'ו. הוא רצה לעשות כמיטב יכולתו. הוא רצה שהלהקה תעשה את הכי טוב שלה. הוא רצה שלג'ו תהיה הופעה נהדרת".

כריס סטיינטון: "הסיבוב ההופעות הזה התחיל בסדר. היו כל כך הרבה סמים שנלקחו. הם נתנו לו קוקאין וכל

מיני דברים, כל הדברים המוזרים האלו. והוא נראה לי כאילו הוא מתחפף קצת. הוא איבד את זה באותם ימים, ואני לא יודע איך הוא התמיד להופיע, אבל הוא הצליח איכשהו. זה היה חבל, באמת. אנשים היו סתם נותנים לו כל דבר והגראנדמאסטר ליאון לא לקח כלום. הוא תמיד היה מאוזן. היה לנו קצת קוקאין, והצעתי לו קצת,

והוא אמר, 'לא, תודה. זה לא טוב לי'..."

ביולי 1971 יצא אוסף השירים הראשון של ג'ו קוקר ושמו COCKER HAPPY. אבל באותו זמן ג'ו קוקר ממש לא היה שמח.

הדפסה אחרת קראה לאוסף זה בשם COCKER POWER.

במאי 1972 ניסה קוקר לחזור לעניינים - ואם כבר לחזור לעניינים, אז בגדול. כך חשבו קוקר ומנהלו החדש, נייג'ל תומס, כשקבעו הופעה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק.

השניים ידעו שסיכון רב נמצא בהימור שכזה. קוקר נעדר מהבמות במשך כשנה וחצי ובחזרה לקראת המופע הגדול הזה הוא נראה שונה מאותו קוקר שניצב כלפיד אש בשנים הקודמות. הוא היה כבוי, כשלגופו חולצה עם הדפס של עלה מריחואנה, שבקושי הסתירה את הכרס שלו. להקת הליווי שלו כללה שני מוסיקאים חדשים: סקסופוניסט ושמו פרד שרבו וחצוצרן בשם דיק אלפרדו, שניגן בכסא גלגלים. המתופף של הלהקה, קונראד איזידור, פגש את השניים בפאב, כמה ימים לפני החזרה למופע הגדול הזה, והזמין אותם להצטרף.

נייג'ל המנהל לקח את ענייני קוקר לידיו, כשאחת מדרישותיו בחוזה ההופעות של הלקוח שלו, הייתה שמזמין ההופעה חייב לספק לו שני ארגזים של שמפניית דון פרינון מבציר 64, המשקה האהוב עליו ביותר.

לצדו של קוקר על הבמה ניצב חברו הוותיק, הקלידן כריס סטיינטון, שהיה גם המנהל המוסיקלי של המופע והופתע מהבאת שני נגני כלי הנשיפה ללהקה וגם מההחלטה להביא, יום לפני המופע במדיסון סקוור גארדן, נגן כלי הקשה ושמו פליקס פלאקו. אבל החזרה המוסיקלית פוגגה את חששותיו. העסק נשמע טוב לאוזניו.

נייג'ל מצידו, חשש מדבר אחר. גלגלי מוחו עבדו בקצב רב כדי למצוא פיתרון לבעיית כסא הגלגלים של אלפרדו. במהלך ההפסקה בחזרה, מיהר קוקר לחבורה קטנה שעמדה מאחור. הייתה זו חבורת מקומיים שאחזה בכמות חשיש משובח ושמחה לעשן עם הזמר הידוע, ששמח גם הוא למצוץ השראה ירוקה ומתקתקה. קוקר גילה במהרה כי החשיש הזה היה כה טוב שהוא עלול להשאיר אותו עם גרון צרוד מדי. אבל לא היה אכפת לו. הוא רצה לעשן, מבלי להתחשב בכך שמיתרי גרונו הם הכלי החשוב ביותר בהפקה הזו.

קוקר היה איש שבור אז. המחיר ששילם על ההפקה עם ליאון ראסל היה קשה מאד עבורו. ההפקה ההיא הפכה אותו לחפץ שנזרק מיד ליד. ממנהלים לדילרים, ממעריצות לעורכי דין. כמין קרוסלה שהבלמים שלה התקלקלו ואין דרך מילוט ממנה. כולם נלחמו עליו כנמרים על חתיכת בשר טרי והוא לא הצליח לומר לאף אחד מהם את המילה השלילית, אלא הניד בראשו להסכמה. עכשיו הוא מנסה לחזור.

מדיסון סקוור גארדן. ההימור הגדול התחיל וכעשרים אלף איש הגיעו לראותו שם. זה נשמע הרבה יחסית, אך בהתחשב בגודלו של המקום - היה זה רק כמחצית מהנדרש לאכלוס מלא של המקום. אלו שהגיעו, ציפו לקבל את אותה מנת חשמל והתלהבות שחוו בהפקה עם ליאון ראסל, אבל מה שקיבלו הייתה להקה חלודה ומסורבלת כשבראשה עמד זמר שלא הצליח להפיק את נפלאות העבר שהלהיבו אותם כל כך. הם התיישבו והקשיבו, בחוסר אונים, לקטעי בלוז ארוכים. הם רצו לרקוד אך לא היה עם מה. הם התחננו שיבצע להם את 'ספייס קפטיין' או את השיר של הביטלס על ההיא שנכנסה דרך חלון חדר האמבטיה, אך זה לא קרה.

שבועיים לאחר המופע במדיסון סקוור גארדן, הסגיר אלן ספנר הבסיסט לרולינג סטון כי הלהקה הייתה עצבנית מדי מכדי לנגן כמו שצריך. הלהקה עלתה לבמה כשהיא במצב רוח טוב אבל מהשיר השלישי החל הכל לקרוס. לא פעם ניסה קוקר לסיים שיר עם הנפת ידו, אך הסימנים קיבלו התעלמות והלהקה המשיכה לנגן ולהרוס שירים. המופע צלל לתהום. כולם חשבו כי זו מעידה חד פעמית, אך שבועיים לאחר מכן הדבר חזר על עצמו בבוסטון. הקהל הגיב באדישות. רק בהמשך הסיבוב חזר החשמל לזרום וההופעות הפכו טובות יותר.

קוקר יצא לסיבוב הזה כשאין בידיו תקליט חדש לשיווק. לכן הקהל דרש ממנו רק את שירי העבר שלו והשתעמם מכל קטע חדש שלא הכיר. לא היה לו אז להיט חם ברדיו, אבל הוא הוסיף להקשות כשסירב לשיר את להיטי העבר שלו על הבמה, תוך שהוא מזלזל בבריאותו וכך גם בקהל שלו. התהילה גבתה מחיר יקר עבור האיש, שחמש שנים לפני כן הרוויח פרוטות כשרברב.

אז בא המפיק האמריקני, די אנת'וני, שהציב אותו בתוכנית האירוח האמריקאית של אד סאליבן והפך אותו לכוכב, עם סלילת סיבוב הופעות במשך חמישה חודשים בארה"ב.

שני סיבובים נוספים באו לאחר מכן וגם הופעה חשובה בפסטיבל וודסטוק. קוקר החל להרוויח 6,500 דולר להופעה. הוא פיטר את להקת הליווי הקבועה שלו בתקווה לנוח, כשלפתע התקשרו אליו להודיע לו כי לפי החוזה הוא חייב להופיע עוד. כך נוצרה ההפקה עם ליאון ראסל שגרמה לשבר הגדול עבורו. הכסף הגדול כבר לא עודד אותו. קוקר יכל להמשיך להופיע ולהפוך למיליונר, אך הלחץ היה גדול מדי. הוא החליט לשבור את החוזה שלו עם די אנת'וני, שהאמון בו התאייד, ולשכור את שירותיו של נייג'ל כמנהלו החדש. אנת'וני לא אהב את מה שקרה ותבע את קוקר. העסק נסגר מחוץ לכתי בית המשפט כשקוקר, כאמור, שילם רבע מיליון דולר.

אבל מה שקדם לכך היה מריבה נוראית בין אנת'וני למפיק של קוקר, דני קורדל. כל אחד מהם האשים את השני בתקשורת.

קורדל: "במרץ 1970, אחרי שקוקר וסטיינטון החליטו לפרק את להקת הגריז, נסע ג'ו להירגע קצת בגמ'אייקה ומשם טס ללוס אנג'לס, כדי להרכיב שם להקה חדשה. ביום בו הגיע ג'ו ללוס אנג'לס ניצבו מולו אנת'וני ויד ימינו, פרק בארסלונה. הם הציבו מולו דרישה להופיע בסיבוב הופעות שהם קבעו לו ואיימו עליו שאם לא יעשה את זה, הוא לא יורשה יותר להופיע בארה"ב לעולם. זה היה הרגע בו קוקר הפסיק לסמוך על אנת'וני. הם הכריחו אותו להופיע כשהתאריך הראשון ביומן היה שבוע בלבד לאחר הפגישה המאיימת הזו. קוקר התקשר אליי בהיסטריה ואני התקשרתי לליאון ראסל כדי להציל את המצב".

אנת'וני: "אתה לא יכול להרכיב להקת ליווי שכזו תוך יום אחד בלבד, כפי שקורדל מנסה להציג את זה. הם כבר ערכו חזרות ואנחנו ידענו את זה. לג'ו היה חוזה איתנו והוא היה חייב לקיים אותו".

קורדל: "אנת'וני לא שילם כלל לג'ו. הוא רק דאג ליילל שאני מזמין כל הזמן יין יקר על חשבון ההפקה. אבל כשהגיע חשבון ההפקה, היה ברור לכל כי אנת'וני חייב לג'ו 32,000 דולר. זה חוב שלא שולם לו עד היום".

אנת'וני: "הנה עוד שקר גס של קורדל. ג'ו בעצמו אמר שההתחשבנות שלי איתו מאוזנת לגמרי. הוא אמר את זה לי בנוכחות ארבעה עדים. כל הוצאה חריגה בסיבוב ההופעות ההוא הייתה בגלל ג'ו וקורדל. לא בגללי. אני הבאתי את ג'ו למצב בו היו לו תקליטי זהב והמחיר שלו זינק למעלה. הוא לא יכול לעבוד על אף אחד שאין לו כסף. הוא וקורדל התנהגו בטימטום, כשאילצו אותי להסכים שיופיעו בטולסה, הבית של ליאון ראסל. אז הייתי צריך לארגן מטוסים מסיאטל לטולסה, בשביל הפיקניק הלא נחוץ הזה, ומשם בחזרה לסאן פרנסיסקו. מי אמור לשלם על זה? אני?! לכן זה יצא מכיסו של קוקר. העניין המטופש הזה גרם לו להפסד של 12,000 דולר. שלחנו לג'ו מכתב, לפני כן, כדי להזהיר אותו שזה צעד מטופש. אבל קיבלנו מהם תגובה מאיימת, שאם הם לא יופיעו שם - ליאון ראסל יפרוש מההפקה".

קורדל: " המטרה שלי עכשיו הייתה להחזיר את ג'ו למעגל העבודה. הוא וליאון כבר לא דיברו ביניהם. הוא היה שבור ואני לחצתי עליו לחזור לעניינים, עם הקמת להקת ליווי יציבה וקביעת הופעה בפסטיבל פופ ביפן. אבל אז אנת'וני חשב שאני מנסה לעשות מניפולציה ניהולית על הגב שלו ולכן חסם את זה. ג'ו היה שבר כלי שגר בבית בבית שלי בלוס אנג'לס, התחבר עם ילדיי אבל לא עשה הרבה מעבר לכך. אחר כך החליט לחזור לאנגליה. הגעתי לשם כדי לנסות ולהקליט אותו, עם נגני ליווי כמו רינגו סטאר ואלווין לי. אבל ג'ו הודיע שאינו מוכן וכל הסיפור התקפל".

אנת'וני בינתיים לא ויתר ושלח לקוקר מכתב מאיים שבו הודעה כי נשארו לו עוד ארבע שנים עמו, לפי החוזה. קוקר המבוהל חש כי הוא לכוד. הוא לא זכר כלל שחתם על חוזה שכזה. הוא וקורדל חשדו כי החתימה במסמך שצורף הייתה מזויפת והגישו אותה למומחה בכתב יד, אך ללא הועיל.

אנת'וני: "ג'ו יודע היטב שהוא חתם לי. הוא מנסה לעשות את עצמו. ניסיתי המון פעמים להיפגש איתו אבל הוא הבריז לי בכל פעם שכזו. אני דורש מקורדל שיוכיח לי שיש מסמך או ממצא אחר שמוכיח כי ג'ו אמר לי מפורשות שאינו רוצה בניהולי יותר. הדבר האחרון שג'ו אמר לכיווני היה, כשפנה לאחי, לפני שטס בחזרה לאנגליה ב-1970, ואמר לו שימסור לי כי יפגש איתי בקרוב ונמשיך להתגלגל יחדיו. רק כשהגענו לשלב של יישור ההדורים מחוץ לכתלי בית המשפט, ישבנו בחדר בבית מלון וגם אז לקח לו עשר דקות עד שהוציא מפיו את המשפט שאינו מעוניין בי כמנהל, בעוד שכולם לחשו באוזנו מסביב שיגיד את זה כבר".

קורדל: "בשלב מסוים נמאס לכריס סטיינטון לחכות לג'ו והוא החליט לחזור לארה"ב ולעבוד שם עם זמרים אחרים, אבל הוא לא מצא מישהו ברמה של ג'ו, אז הוא התקשר אליו וביקש ממנו להגיע לארה"ב. ג'ו הסכים אבל בתנאי שאנת'וני לא יהיה יותר בסיפור".

אנת'וני: "עכשיו קורדל מדבר כמו גיבור גדול. גיבור אחרי שהמעשה כבר נעשה והעסק הוסדר מחוץ לבית המשפט. אם הייתי יודע אז דברים שאני יודע עכשיו, הייתי תובע אותו בצורה כזו שהוא לא היה יוצא מזה. אין לי ספק שקורדל שטף את המוח של קוקר. לפחות אני מרוצה מהסכום שקיבלתי מג'ו".

באוקטובר 1972 הגיע קוקר להופעות באוסטרליה. זה לא נגמר טוב. מה קרה שם? בואו לקרוא...

זה היה ב-14 באוקטובר 1972, כמשטרת אדלייד עצרה את קוקר וחמישה מחברי הפמליה שלו בגין החזקת מריחואנה. ששת הנאשמים נקנסו ב-300 דולר כל אחד ושוחררו בערבות. בהתחשב בשערוריות קודמות עם להקות בריטיות שהגיעו לסיבוב הופעות באוסטרליה (בעיקר הרולינג סטונס, המי וה-פנים הקטנות), נכתב בעיתון אוסטרלי: "ג'ו קוקר... עוד אחד שמייצג רצף של בדרנים מעבר לים שהגיעו לכאן והפגינו בוז כלפי החוקים שלנו. מי צריך אותו בכלל?".

פרשן חדשות אחר אמר: "הייתי מוודא שהדרכונים שלהם מסומנים, כדי שלא יחזרו לעולם. אנחנו לא רוצים את הסוג הזה כאן, הם מוזמנים לפה כמו מטען של זבוב פירות ארגנטינאי”.

בנובמבר 1972 יצא לג'ו קוקר תקליט בשם SOMETHING TO SAY (הוא גם נקרא פה ושם בשם JOE COCKER). מתוכו יצא התקליטון HIGH TIME WE WENT, אבל הקהל עדיין לא השתכנע לגמרי והתקליט לא הפך לרב מכר. זה לא בדיוק תקליט שלם, אלא הדבקות מפה ומשם; יש בו שני צדי תקליטונים שקוקר הקליט אחרי MAD DOGS AND ENGLISHMEN, כמה קטעי אולפן חדשים וכמה הקלטות מהופעות בסיבוב האחרון שלו שנקטע.

Pardon Me Sir / High Time We Went / She Don't Mind / Black-Eyed Blues / Something To Say / Midnight Rider / Do Right Woman / Woman To Woman / St. James Infirmary

לג'ו קוקר לא היה קל לחזור להצלחת ימי העבר שלו, אך הוא המשיך לצעוד בהתמדה ובנחישות, גם אם צעדיו היו לא פעם כושלים.

באוגוסט 1974 יצא תקליטו I CAN STAND A LITTLE RAIN.

Put Out The Light / I Can Stand A Little Rain / I Get Mad / Sing Me A Song / Moon Is A Harsh Mistress / Don't Forget Me / You Are So Beautiful / It's A Sin When You Love Somebody / Performance / Guilty

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו:"אלבום הקאמבק של ג'ו קוקר הוא לא האסון האחרון שלו בלוס אנג'לס (במהלכו הוא היה שיכור מכדי להופיע). יהיו הקשיים שלו כמבצע חי אשר יהיו, בתקליט קוקר רחוק מלהיות מקרה אבוד. אמנם הוא לא הזמר שהיה פעם כי הקול שלו מושחת כמעט מעבר לאמונת שיקום. אבל זה מה שהופך את התקליט הזה לכל כך מרגש. זהו תיעוד על כאב ודעיכה אשר, כדי להבהיר את נקודותיו, חושף ומנצל באכזריות את מצבו הפגוע של קוקר.

דוגמה אחת לכך היא YOU ARE SO BEAUTIFUL, שיר של בילי פרסטון שבסופו, דורש מקוקר להגיע לשני צלילים גבוהים שאין לו סיכוי להגיע אליהם. הוא נמתח, נאבק, רועד ונכשל; הכישלון שלו גורם למאזין לכאוב, וזה בדיוק האפקט המיועד של התקליט. האלבום כואב, איטי, מדוכא, מדכא - ומשפיע מאוד. הסבל בקולו כל כך עז שאף תפאורה לא יכולה להעצים או לדלל אותו".

בעיתון LEADER POST מקנדה נכתב אז בביקורת: "עברו שנתיים מאז אלבום האולפן האחרון של ג'ו קוקר, השלישי שלו. אלבומו השני קדם לשלישי ב- 18 החודשים. כיום, זה זמן ארוך מדי ומעט מדי הקלטות כדי לשמור על נוכחות וחשיבות רבה כאמן.

ג'ו קוקר היה אולי האירוע המוסיקלי הגדול ביותר של תחילת שנות ה-70 שכולם עקבו אחריו ואיכשהו הרגישו חלק ממנו. עם זאת, לאחר הסיבוב עם ליאון ראסל נותר קוקר שרוף ומותש ונעלם מהעין. כעת בגלל ההיעדרות הממושכת, אלבומו החדש מייצג ניסיון נוסף לקאמבק. לרוע המזל, זה צפוי לכישלון, מכמה סיבות. רוק ופופ לא סובלים קאמבקים בחביבות. רק פול אנקה באמת הצליח כי הוא מצא שוק חדש. עשרות אחרים ניסו ואף אחד לא באמת הצליח.

הקהל ברוק משתנה כל כך מהר שגרעין ציבור הרוק כיום מכיר רק מרחוק את הביטלס, לא יודע דבר על דילן (למרות ההצלחה בסיבוב ההופעות האחרון שלו) ואינו מתעניין במיוחד בסטונס. ייתכן שג'ו קוקר זכור או מוכר מעט יותר מכיוון שקומתו, כשהיה בפסגה, הייתה כה עצומה. זה כשלעצמו מקשה על ההתמודדות עם הרישומים הבאים שלו.

באלבום החדש הוא חסר מאוד וקולו נעלם. החיספוס שלו בעבר הוא עכשיו רק צרידות אלכוהול, הניסוח שלו מטושטש ומרושל והוא נשמע עייף ומאוכזב. יש פה רית'ם אנד בלוז נינוח וזה בסדר עבור שנת 1970 שירדה מענני הפסיכדליה, אבל שנת 1974 היא קשה ומתכתית או מאוד מהודקת ופ'אנקית. למרבה הצער, קוקר לא מתאים לכל זה".

ג'ו קוקר המשיך להוציא תקליטים שלא משכו קהל רב.

JAMAICA SAY YOU WILL:

(That's What I Like) In My Woman / Where Am I Now / I Think It's Going To Rain Today / Forgive Me Now / Oh Mama / Lucinda / If I Love You / Jamaica Say You Will / It's All Over But The Shoutin' / Jack-A-Diamonds

STINGRAY:

The Jealous Kind / I Broke Down / You Came Along / Catfish / Moon Dew / The Man In Me / She Is My Lady / Worrier / Born Thru Indifference / A Song For You

הביקורות על JAMAICA SAY YOU WILL, בזמנו, האשימו לא פעם את ההפקה של ג'ים פרייס וגם את ג'ו קוקר כאחד שחוזר על טעויות העבר. ביקורת מעיתון THE BRANDON SUN (קנדה) קבעה: "ג'ו קוקר לא מיוחד יותר".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על STINGRAY: "החומר חלש והעובדה שקולו היום הוא רק תזכורת עצובה למה שהיה טוב בעבר הופכים את התקליט לכזה שאין בו אפילו שיר אחד טוב". בעיתון THE OTTAWA JOURNAL פורסם בביקורת אז: "אם ג'ו קוקר לא יצליח לקרב אליו את מתנגדיו עם אלבום זה - הוא לא יעשה זאת לעולם, כי זה האלבום הטוב של השנה".

סיבוב ההופעות לקידום התקליט לא היה קל לקוקר, כי בחר בנגני סשנים מקצועיים: "הנגנים רצו לקבל סכום כולל של 15,000 דולר בשבוע. אפילו כשקיבלו את זה, הם דאגו לנצל כל יום חופשי כדי לטוס ולהספיק להגיע לסשן אולפני כזה של אמן אחר. סיימתי את הסיבוב הזה כשאני חייב הרבה מאד כספים - אבל הם היו נגנים מעולים! זה היה עונג לצאת לסיבוב עם אנשים שיכולים לנגן כך".

בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת על אחת מהופעותיו: "זה מדהים שג'ו הצליח לעמוד על רגליו במשך 90 דקות של ההופעה. הדבר הטוב ביותר שקוקר יכול לעשות כרגע זה לקחת חופשה בחוות בריאות למשך שנה".

בסוף שנת 1976 הופיע קוקר מספר פעמים עם להקה בשם KOKOMO.

בשנת 1977 פורסמה בעיתון רקורד מירור ביקורת על הופעתו של ג'ו קוקר בבירמינגהם: "קוקר הוא אחד האמנים ששייכים לקבוצה שלא מילאה את הבטחתה. יש בקוקר קול אדיר שלא זכה לפרסים הראויים לו. ועכשיו, למרות שהיקף המותניים התרחב והשיער נסוג, הוא עדיין יודע להעניק הופעה טובה. קולו נשאר מרשים, עם המון כוח, זעם, רגש ואיכות נדירה שכזו מפי זמר לבן. לקוקר יש את כל זה, דבר שהופך את העניין לעצוב יותר. מה גם שהקהל שהגיע היה מעורפל עדיין משתיית יתר של תחילת השנה וגם רגליו היו כבדות מלנוע בהתאם. כמו כן, אולם בינגלי הוא אולם קר ומנוכר להופיע בו. ועדיין, קוקר הצליח לנצח שם".

בקושי נשמע משהו מג'ו קוקר, עד שבינואר 1978 הוא חתם על חוזה הקלטות חדש שבמסגרתו יצא עוד תקליט שלא עורר גלים רבים - LUXURY YOU CAN AFFORD.

Fun Time / Watching The River Flow / Boogie Baby / A Whiter Shade Of Pale / I Can't Say No / Southern Lady / I Know (You Don't Want Me No More) / What You Did To Me Last Night / Lady Put The Light Out / Wasted Years / I Heard It Through The Grapevine

ביקורות רבות לא ראו בתקליט הזה לוקסוס ועדיין, היו שאהבו והאמינו בו, כמו הביקורת שפורסמה בעיתון בצפון קרוליינה אז: "ג'ו קוקר הוא הדוגמה הטובה ביותר לקלישאה האכזרית ההיא, של האמן המתפוגג. ההתפוררות שלו מול עיני הציבור היא הסוג העגום ביותר של טרגדיה: פרפורמר שנלעס ונזרק על הכביש. מי שראה את קוקר בקושי מסוגל לעמוד ומשמיע מנגינות כמעט בלתי ניתנות לזיהוי בקושי יכל לצפות לאלבום יפהפה כמו זה, עם קצב מיומן וביצוע נקי. בבלדות קוקר באמת מוצא את הקול הייחודי הזה שלו. איפה שהוא השיג עדינות כמעט מעוררת רחמים ב- YOU ARE SO BEAUTIFUL, עם הקול השבור שלו, פה הוא מקבל שליטה בוגרת שמדברת על גבר שעולה למעלה מהמעמקים. האם קוקר יכול לשמור על היציבות הנוכחית שלו באמצעות עוד סיבוב הופעות? נחכה ונראה. אבל, בלי קשר, האלבום הזה עומד כהישג אמיץ, כזה שמחזיר מידה של גבורה למוסיקת הרוק".

המצב היה בכי רע כשהגיע להופיע באוסטרליה לקידום תקליט זה, כשלצדו להקת THE AMERICAN STANDART BAND. קוקר: "מצאתי את עצמי מקלל את הקהל, 'אתם חבורה מזורגגת של קנגורואים. אתם כלל לא יודעים מה זה רית'ם אנד בלוז'. אבל נראה שהם לא לקחו את זה קשה מדי".

כשרבים חשבו שאין יותר לג'ו קוקר מה להציע, הגיע ה-22 במאי בשנת 1982 ובו יצא התקליט SHEFFIELD STEEL.

Look What You've Done / Shocked / Sweet Little Woman / Seven Days / Marie / Ruby Lee / Many Rivers To Cross / So Good So Right / Talking Back To The Night / Just Like Always

הנה מה שנכתב בביקורת על התקליט ברולינג סטון:

"בהדרכתו התושייתית של ראש חברת התקליטים, כריס בלאקוול, מצא ג'ו קוקר בית חדש באותה חברת ISLAND. ללא ספק, התקליט הזה, שהוקלט בג'מייקה, הוא רצף המנגינות הנעים והעקבי ביותר של הזמר מזה שנים רבות. הוא נתמך על ידי להקת בית מעולה שלאורך כל הדרך מוצאת גרוב מוצק ורוכבת עליו בטוב טעם.

קוקר, הנינוח בבירור פה, מאפשר לקולו להתגלגל בצורה טבעית כסירת מפרש ברוח ג'מייקנית. זה לא הרית'ם אנד בלוז המטלטל של פעם; אלא זה כיסא נדנדה נוח. ל'שפילד סטיל' יש המון רגעים משובחים; קוקר עושה את בוב דילן גאה בשיר SEVEN DAYS ומכסה גם את TALKING BACK TO THE NIGHT של סטיבי וינווד. בידיו של קוקר, קלאסיקת הרגאיי, MANY RIVERS TO CROSS, הופכת לאוטוביוגרפיה מרגשת. יש פה גם שירים של רנדי ניומן וג'ימי ווב.

זה נהדר לשמוע את הקול החרוך ביותר ברוק'נ'רול כשהוא אומר את האמירה הערמומית שלו. 'שפילד סטיל' מלא במנגינות מקניטות, מנצנצות, מרתקות ובהן מקצבי נשמה-פ'אנק ג'מייקניים ושירה בטוחה, מה שמוכיח שאתה יכול לבשל על אש נמוכה ועדיין הגרוב שלך ייצא לוהט".

ג'ו קוקר הפך לשם חם בתעשיה וזכה בפרס גראמי על הדואט עם ג'ניפר וורנס, UP WHERE WE BELONG, לפסקול הסרט "קצין וג'נטלמן. היה זה הבוס של איילנד רקורדס, כריס בלאקוול, שרצה שקוקר יקליט את השיר עם וורנס, אבל קוקר היה בסיבוב הופעות באותה תקופה. בלאקוול התעקש וקוקר טס ללוס אנג'לס, אחר צהריים אחד, הקליט את הרשיר עם וורנס באותו ערב, וטס חזרה כדי לחדש את סיבוב ההופעות.

ביולי 1983 הגיע קוקר לארצנו.