עם מעט עזרה מידידיי - כשג'ו קוקר עולה, מתרסק ושוב עולה
Updated: Feb 4
כשאנשים שמעו אותו לראשונה ברדיו, הם היו בטוחים שמדובר בזמר כהה עור שהיה לפני כן חבר בלהקת 'נשמה'. ג'ו קוקר, הזמר הבריטי בעל קול החצץ, הפך לאחד המתורגמנים המוכרים ביותר של הפופ עם תפיסות נלהבות שעשה את שיריהם של אחרים.
ג'ון רוברט קוקר נולד ב-20 במאי 1944 בשפילד, אנגליה. שפילד היא עיר בצפון אנגליה, שידועה באפרוריות שלה. עיר תעשיה עם הרבה עשן מיתמר ומפעלים לייצור פלדה.
כשהיה קוקר נער, הוא נהג לקנות תקליטים באופן שיגרתי וללמוד מהם. הוא החל לנגן בתופים ובמפוחית ב-1959 עם להקה בשם הקאבלירס. בהשפעת ריי צ'ארלס וכוכבי סקיפל כמו לוני דונגן, הוא עבר עד מהרה לשירה מובילה ומיתג את עצמו מחדש בשם ואנס ארנולד - שם שבא בהשראת זמר הקאנטרי האמריקאי, אדי ארנולד, וגם מדמות מסרט בכיכובו של אלביס פרסלי, LOVE ME TENDER.
קוקר הרגיש את המקוריות של ריי צ'ארלס נוגעת בו. צרחתו של איש הקלידים העיוור והסופר מוכשר נשמעה כאחת שבוקעת מלבו ומשם היישר ללב של הבחור הצעיר משפילד. שירתו הממיסה של צ'ארלס לימדה את קוקר כיצד לנוע עם הקול גם בכיוון הזה.
בשנת 1964 הייתה לו להקה בשם JOE COCKER'S BIG BLUES, שעשתה סיבוב הופעות בבסיסי חיל אוויר אמריקנים בצרפת אבל כשהלהקה חזרה לאנגליה, כל שהצליחה לקבוע היה הופעות בפאבים קטנים.
קוקר עבד גם כמתקין גז במועצת הגז של איסט מידלנדס, כשלפתע נחתה הזדמנות מעניינת. קוקר: "קיבלנו הזמנה להגיע לאודישן במנצ'סטר מול דיק רואו, מחברת התקליטים DECCA. עברנו את הבחינה והגענו ללונדון כדי להקליט כמה שירים, אך החברה לא הייתה מרוצה מהם. מסתבר שאהבו אותי שם אבל לא את שאר הלהקה. כתוצאה מכך הקלטתי תקליטון סולו".
קוקר קיבל חופשה מעבודתו לשישה חודשים כשחתם עם חברת התקליטים, אבל התקליטון שלו עם גרסה לשיר של הביטלס, I'LL CRY INSTEAD, לא זכה לתשומת לב רבה ("הם דחו את הצעתי להקליט את GEORGIA ON MY MIND") והוא חזר לענייני הגז. בהקלטת התקליטון שרו זמרי להקת THE IVY LEAGUE, שנמצאים עמו בתמונה זו, מסשן ההקלטה...
בשנת 1978 ענה עיתון להיטון לקורא דורון ויצמן מעכו, כשהוא מקדים בשנה את התאריך המדויק לצאת התקליטון.
בראיון שהעניק בזמנו סיפר קוקר: "כאשר עזבתי את התופים, התחלתי לשיר. לא ידעתי מה לעשות בידיי שהתפנו מאחיזה במקלות. זמרים מרגישים בדרך כלל את הקצב ברגליהם, אבל אצלי הוא מתרכז בקצות האצבעות. משום כך אני מנפנף בידיי בעת ההופעה, למעלה ולמטה בתנועות סיבוביות. יש המכנים אותי בשל כך בשם 'ג'ו טחנת הרוח'...".
הוא סיפר (בשנת 1969) לעיתון בקנזאס: ""ידעתי שאני רוצה לשיר בגיל 12 - אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה. הפכתי למתקן גז בגיל 16, כי לא יכולתי ללמוד. הייתי מאוד בטוח בעצמי אבל זה התפורר כי היה לי תקליטון נוראי ומנהל נורא. אני התהפכתי במשך שנה בערך בלי לעשות כלום. זה היה הזמן של הביטלס ופשוט לא היה לי את הקול המתאים".
לעיתון אחר, מניו המפשייר, הוא סיפר אז: "כשעבדתי בימים בתור מתקין גז ובלילות שרתי במועדונים, הייתי מאוד עייף. כמעט ויתרתי על השירה כי לא ראיתי איך אני יכול לעשות את שתי העבודות. למען האמת, ויתרתי על שירה לזמן מה, כי התאמת גז השתלמה יותר מאשר לשיר בשפילד. היום שבו וויתרתי היה כששרתי כל הלילה בלילה הקודם. בהפסקת הצהריים שלי בתור מתקין גז נכנסתי לפארק לאכול את הסנדוויץ' שלי על ספסל בפארק ונרדמתי שם. כשהתעוררתי, היה חושך ופספסתי את כל העבודה של אחר הצהריים. זה לא יכול היה להמשיך ככה, אז ויתרתי. אבל עם הויתור חשתי שמשהו טוב נתלש מחיי. ידעתי שאני חייב לחזור לזה".
הקריירה שלו החלה להתגבש בסביבות 1965, כאשר עם הקלידן כריס סטיינטון הקים את להקת "גריז", שניגנה קאברים של שירי מוטאון בפאבים ברחבי צפון אנגליה, עד שבשנת 1967 עברו הם ללונדון.
הקלטת דמו שהם עשו, עם שיר מקורי בשם MARJORINE, התגלגלה לידיו של שדרן רדיו בשם דייב מקפי. הוא התלהב ושלח את זה לטוני הול שדאג להעביר זאת הלאה למפיק דני קורדל, שהיה אז המפיק של להקת פרוקול הארום. קורדל התרשם והגיע לראות הופעה של הלהקה בשפילד ודאג לאחר מכן לקבוע הקלטות מסודרות בלונדון. עם זאת, קורדל רצה רק את קוקר ואת סטיינטון בהקלטת השיר, כשהוא מגייס לעניין את מתופף הסשנים קלם קטיני, הגיטריסטים אלברט לי וג'ימי פייג'. שלושת חברי גריז הנותרים נשארו מאחור בשפילד.
בשנת 1968 יצא הסינגל, MARJORINE, תחת שמו של קוקר, והפך ללהיט מינורי למדי, כשבסוף מאי 1968 נכנס למצעד המכירות, לשבוע אחד בלבד, במקום ה-48.
להקת הגריז קיבלה פנים חדשות עם צירופם של האורגניסט טומי אייר, הגיטריסט מיקי ג'י והמתופף טומי ריילי (השניים האחרונים ענו למודעת דרושים שפרסם קוקר במלודי מייקר). בהופעות הם ביצעו שירים של הביטלס, צ'אק ג'קסון ועוד, כשקוקר, עם כוס בירה בידו, סיפר בדיחות בין השירים. כשריילי וג'י יצאו לחופשה, הם לא ידעו שקוקר וסטיינטון (שאז ניגן בבס) מתכוונים לקחת נגני אולפן במקומם להמשך ההקלטות.
קוקר לא ידע אז ששיר נוסף של הביטלס הוא זה שיהפוך אותו לכוכב רוק בינלאומי. הוא לקח את WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, והפך את השיר הקליל הזה, מהתקליט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" למפגן בלוז מחשמל בשלושה רבעים. בתחילה היו אלו סטיב וינווד וג'ים קפאלדי (מלהקת טראפיק) שניסו את כוחם בהקלטת השיר עם קוקר, אך קורדל לא היה מרוצה והביא במקומם את ג'ימי פייג' ובי ג'יי ווילסון. הפעם זה יצא נהדר וזה יצא כתקליטון באוקטובר 1968.
הביטלס כה נדהמו ממה שעשה לשיר שלהם שהציבו מודעה בעיתון ובה הכיתוב (שבא כקריצה על השיר היי ג'וד): HEY JOE, DONT MAKE IT BAD... TAKE A SAD SONG AND MAKE IT BETTER.
ללהקת הגריז הצטרפו הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף קני סלייד.
באוקטובר 1968, התראיין קוקר לעיתון NME:
"הסיבה שהקלטתי גרסה שלי לשיר הזה של הביטלס היא כי קיבלנו תגובות נפלאות מהקהל כשביצענו אותו להנאתנו במועדונים. המפיק שלי, דני קורדל, חשב שהתגובה טובה מדי מלהתעלם ממנה. הוא דחק בי להקליט את זה. זה מוזר אך באולפן ההקלטה לא הצלחנו להשיג את מה שרצינו, כלומר את האווירה של השיר במועדון. זה יכל להיות הרבה יותר טוב, אבל השיר מצליח לא רע במצעדים אז אני לא ממש מתלונן. הייתי מעורב אישית בעיבוד השיר הזה. אני כל הזמן תוהה כיצד שירים במקצב של ארבעה רבעים יישמעו כשאהפוך אותם לקצב הוואלס. זה מה שעשיתי פה וזה הצליח. אני חושב שזו תהיה טעות מצידי להקליט עוד שירים של לנון ומקרטני. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מנצל את קטלוג הביטלס לטובתי מבלי שאנסה ליצור בעצמי". (זמן קצר לאחר מכן הקליט קוקר שיר שג'ורג' האריסון נתן לו ושמו SOMETHING. לאחר מכן הקליט גם את SHE CAME IN THROUGH THE BATHROOM WINDOW - נ.ר).
על סצנת מוסיקת הנשמה ששטפה את אנגליה הוא אמר אז:
"זו סצנה מזויפת. לא כל זמר נשמה הוא אחד שבאמת יש לו נשמה. פול סיימון, למשל, הוא אחד עם המון נשמה. כך גם סטיבי וינווד. ארית'ה פרנקלין הפילה אותי לרצפה מתדהמה עם השיר RESPECT. אבל אז בא ווילסון פיקט ומראה בדיוק את הצד השני והפחות אמיתי. הוא לא זמר נשמה בעיניי. כלומר, כל השטויות האלו שהוא שר עם המילה SOCKITTOME (סאק איט טו מי) מלהיבות את הנוער אבל זה לא מוסיקת נשמה. זה גימיק זול. אני בטוח שמישהו יכה בי על דבריי, כי אני לא זמר שחור".
מדוע הוא קרא ללהקת הליווי שלו בשם THE GREASE BAND? כך הוא אמר אז...
"המילה 'גריז' משמעותה בסלנג נשמה. אהבתי את המילה הזו אבל זה גם גרם לנו לדחייה מהופעות. אמרגנים ראו את שם הלהקה ולא רצו לגעת בזה. הם לא הבינו את המשמעות וחשבו שזה גריז שמושחים בשיער. הם חשבו שאנחנו להקה שעושה שירים של ביל היליי. בלהקת הגריז שלי יש את כריס סטיינטון, שהוא כבר שלוש שנים איתי. הוא בסיסט שמנגן בפשטות אבל הוא מגיב מוסיקלית נהדר לשירתי. איתו אני כותב את רוב השירים. הוא יודע לנגן בהרבה כלים. המתופף הוא קני סלייד והוא ניגן עם הרבה אמנים לפניי. טומי אייר הוא האורגניסט. הוא רק בן 18 ואוהב מאד את מוסיקת הג'אז. שומעים את זה בנגינתו. הנרי מקולוק הוא הגיטריסט שלנו. הוא בא מאירלנד והוא נהדר".
בינואר 1969 עזב טומי אייר את להקת הגריז וכריס סטיינטון עבר מהבס לעמדת הקלידים, כשאת תפקיד הבס אייש אלן ספנר.
במאי 1969, ולאחר דחיה ארוכה מתאריך היציאה המקורי שנקבע, יצא תקליט הסולו הראשון של ג'ו קוקר.
Feeling Alright / Bye Bye Blackbird / Change In Louise / Marjorine / Just Like A Woman / Do I Still Figure In Your Life? / Sandpaper Cadillac / Don't Let Me Be Misunderstood / With A Little Help From My Friends / I Shall Be Released
חבורת הנגנים שבאו לעזור באלבום מרשימה לא פחות מנוכחותו של קוקר; יש פה את סטיב וינווד שמנגן באורגן, ג'ימי פייג' שהיה רגיל אז לנגן לאחרים וגם כבר היה בתהליך מתקדם של הנעת להקתו החדשה, שתיקרא לד זפלין. ויש פה את המתופף בי. ג'יי. ווילסון מלהקת פרוקול הארום, כמו גם הקלידן מת'יו פישר מאותה להקה. וגם מייק קלי, המתופף של SPOOKY TOOTH, נמצא פה והגיטריסט הנרי מקולוק והבסיסט כריס סטיינטון והאורגניסט טומי אייר.
עיתון רולינג סטון כתב ביקורתו על תקליט זה, כולל תיאור שקשה לי להאמין כי קרה באמת כך: "ג'ו קוקר ולהקת הגריז שלו עמדו לסיים הופעה במועדון ויסקי א גו גו, שהתקיימה לא מזמן בלוס אנג'לס. ברגע שהחלו לבצע את 'עם מעט עזרה מחבריי' הגיעה בחורה אחת, שנראית כמעריצה אדוקה, ונשכבה על הבמה בין רגליו של קוקר, חשפה את איברו והחלה לבצע בו אקט אוראלי. רגעים לאחר מכן שיחרר קוקר את צרחת חייו. גם התקליט הזה שלו צריך לשחרר צרחה שכזו מצד מאזיניו. זה תקליט נהדר. למרות שהוא רק בן 24 משפילד, קוקר נשמע כאיש שחור ודרומי שנמצא בגיל העמידה. הקול שלו משקף בתוכו הרבה כאב ויאוש.
אין ספק שקוקר מחקה רבות את סגנון שירתו של ריי צ'ארלס. יש מקומות בתקליט שהוא אף מקבל ליווי נשי מאותן אלה ששרו אחרי צ'ארלס. אבל ג'ו הלך מעבר לחיקוי. הוא הוסיף משלו בצורה כזו שהגשתו משכנעת ביותר. המפיק דני קורדל ראוי לכל מחמאה על הפקת התקליט הזה. אפילו שהוא נתן לג'ימי פייג' לנגן סולו גיטרה שלא מתאים כלל לאווירת השיר BYE BYE BLACKBIRD. הוא עבד רבות על כך שהתקליט הזה יהיה מושלם ושומעים שהוא באמת ניסה והצליח, כמעט לגמרי, במשימה זו. יש בתקליט גם שלושה שירים מקוריים שנכתבו במיוחד לקולו של קוקר.
השיר MARJORINE נכתב במקור על ידי הקלידן שלו, כריס סטיינטון, כמנגינת ליווי למופע בובות, כשקוקר הוסיף לזה מילים. וגם שני השירים המקוריים האחרים נהדרים. אני ממש מתענג מהמחשבה על צאת אלבומו השני".
עיתון 'רקורד מירור' הבריטי פרסם ביקורת מתעתעת על התקליט ביוני 1969: "הסאונד הכללי בתקליט הזה הוא של מוסיקת נשמה ידועה שעובדה באופן דרמטי ביותר. חלק מהשירים יוצאים מורווחים מזה. שירים כמו DO I STILL FIGURE IN YOUR LIFE של פיט דלו או BYE BYE BLACKBIRD של לאונרד כהן. אך אחרים, בייחוד הקאברים לדילן, נשמעים משעממים ומופקים מדי. באופן מוסיקלי האלבום מבריק וגם ההפקה בו מבריקה".
עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב ביקורת משלו ביולי 1969: "זו הייתה ציפייה גדולה לתקליט השלם של ג'ו קוקר אך הסבלנות השתלמה. אין פה שיר אחד שהוא לא טוב. שימו לב למוסיקאים המוכרים שמלווים אותו פה".
באוגוסט 1969 נראה כי רוב תושבי דטרויט עדיין לא הכירו את ג'ו קוקר, לפי קטע העיתונות הזה, שיצא בעיתון DETROIT FREE PRESS.
בנובמבר 1969 יצא תקליטו השני של קוקר, שנקרא !JOE COCKER.
Dear Landlord / Bird On The Wire / Lawdy Miss Clawdy / She Came In Through The Bathroom Window / Hitchcock Railway / That's Your Business Now / Something / Delta Lady / Hello, Little Friend / Darling Be Home Soon
בעיתון NME נכתב בביקורת בזמנו: "ג'ו הקליט את זה באמריקה עשה עבודה נהדרת. המפיקים, דני קורדל וליאון ראסל, תפסו את הצליל המלהיב שג'ו עושה על הבמה. חשבתי שתקליטו הראשון של ג'ו היה טוב אבל החדש טוב יותר. הדרך בה הוא מתרגם כמה שירים היא גאונית".
במלודי מייקר נכתב בביקורת: "אלבום מעולה עם ג'ו בביצועי שיא. הוא שר נהדר כשלצדו מוסיקאים מצויינים - כריס סטיינטון, הנרי מקולוק וליאון ראסל. זה אלבום שאסור להחמיץ".
את הפריצה המשמעותית האמיתית שלו הוא עשה כשהופיע, בשנת 1969, בפסטיבל וודסטוק. משכורתו בפסטיבל זה עמדה על 1,375 דולר (כולל תשלום לנגניו).
קוקר עלה עם להקת הגריז לבמת הפסטיבל בשעה שלוש וחצי בצהריים, ב-17 באוגוסט 1969, וביצע סט מחשמל (שהורכב בעיקר מגרסאות כיסוי לשירי אחרים) שהסתיים בעיבוד הידוע שלו לשיר של הביטלס, WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. קוקר: "קלידן הלהקה, כריס סטיינטון, סיפר לי אחר כך שהוא וכל האחרים בלהקה נטלו אסיד לפני ההופעה, ורק אני נותרתי ממוקד".
הופעתו שם, שצולמה בסרט הפסטיבל, ביססה אותו כאחד מהזמרים החזקים והבלתי ניתנים להדחקה של הפופ. הקהל של הפסטיבל חיבק אותו בחום וכך עשו גם המונים אחרים שנהרו לבתי הקולנוע לצפות בסרט.
בספטמבר 1969 חזר ג'ו קוקר למצעדים לאחר שנדמה היה כי לא יצליח.
כשהלהיט "עם מעט עזרה מידידיי" החל לדעוך ולא נראה שיר שימשיך את ההצלחה במצעדים, רבים חשבו שהוא איבד את זה. אבל לאחר כשנה הוא הגיח, עם השיר DELTA LADY, שכתב ליאון ראסל לאהובתו, הזמרת ריטה קולידג'. קוקר הוכיח שכוחו עדיין במתניו והתקליטון הגיע למקום ה-10 במצעד המכירות הבריטי.
באותו שבוע צהל קוקר וסיפר, בשיחת טלפון מארה"ב, לכתב NME: "השיר נכתב על ידי ליאון ראסל. פגשתי אותו בזמן שהוא הקליט אלבום עם דלייני ובוני. הוא עזר להפיק את האלבום וגם ניגן בו. במקרה פגשתי אותו שוב בהמשך הדרך, והיו בידו שני שירים חדשים שכתב. אחד מהם היה השיר הזה והשני היה HELLO LITTLE FRIEND, שגם אותו הקלטנו...
...הקלטנו את 'דלטה ליידי' באולפני 'איי אנד אם' שבלוס אנג'לס, באוגוסט השנה. שם הקלטנו שירים נוספים לאלבום השני שלי. כולם מדברים על ההפסקה הארוכה שקרתה בין הסינגל הראשון שלי לנוכחי. כשהקשבנו להקלטה של השיר 'דלטה ליידי', ידעתי שזה יהיה שיר טוב להוציא כסינגל. אבל כשנחתנו באנגליה, חששתי שפישלנו פה בהשערה, אבל השיר היה טוב מאד לטעמי. כנראה שהותשתי מהסצנה. עשינו סיבוב הופעות עם ג'ין פיטני ולא ידעתי אם החומר שלי יתקבל בברכה. עכשיו אני בטוח יותר במה שאני עושה.
התקליט החדש שלנו, אני ולהקת גריז, מאד חשוב לנו. התקליט הראשון שלי הצליח באמריקה אך באנגליה הוא ללא ממש היכה גלים. אולי בגלל הדחיה שלו מהתאריך המקורי שנקבע להוצאתו. בתקליט החדש אנחנו מבצעים שירים של אחרים, שאני בטוח שאנשים רבים יכירו.
האמת שאין לי מושג כמה השתניתי לאחרונה. זה נכון שבאמריקה עושים הרבה כסף, אבל גם מבזבזים יותר כסף. כשאחזור לאנגליה, אדע כמה שינוי חל בי".
(כותרת בעיתון בוויסקונסין)
(כותרות בעיתון בנוואדה)
וודסטוק הפך את קוקר לכוכב עולמי, אבל השלב הבא הותיר אותו שבור לגמרי.
באוגוסט בשנת 1970, יצא אלבום ההופעה הנהדר הזה של ג'ו קוקר. היה זה גם הדבר שהרס אותו. הוא הוקלט באולם פילמור איסט שבניו יורק, ב-27 וב-28 במרץ 1970, כששם האלבום נלקח משיר עם אותו שם ששר נואל קאוארד בשנת 1931.
שנת 1969 הייתה שנה מופלאה עבור הזמר ג'ו קוקר אך למרות כל זה החליט שהוא לא רוצה יותר להופיע בארה"ב. הוא רצה לצאת לחופשה ופירק את הגריז. עסקי המוסיקה שברו אותו והוא חזר לבית הוריו בשפילד, שם גם בילה את חג המולד. הוא ביקש להיעלם מהסצנה אבל כנראה הייתה לו בעיית זיכרון קלה כי כבר נקבע לו סיבוב עם חמישים הופעות בארה"ב והנה הוא נתקע ללא להקה. אם הוא לא יופיע בארה"ב, הוא ייתבע בענק על הפרת חוזה וגם איגוד המוסיקאים יחרים אותו.
דני קורדל, מנהלו של קוקר, נכנס לפאניקה וביאושו הרב התקשר לליאון ראסל וביקש ממנו לעזור לו לצאת מהתסבוכת. הרעיון לחבור להופעות עם קוקר קסם מאד לראסל ושניגש לעשות טלפונים רבים. כל מוסיקאי שקיבל טלפון מראסל וקורדל הסכים מיד להצטרף למסע. כמו כן, ראסל ציווה על קורדל לארגן צוות צילום לסרט וגם סיקור של כתבים לחדשות.
החזרות למופע התנהלו במשך חמישה ימים בשבוע. 12 שעות של חזרה בכל יום. השם של האנסמבל והמופע, MAD DOGS AND ENGLISHMEN, היה המצאה של קורדל משיר ששר הזמר נואל קאוארד בשנת 1931.
