top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ג'אז מומלץ - מיילס דייויס רוקח משקה של כלבות

עודכן: 3 באוג׳ 2023



התקליט BITCHES BREW, של מיילס דייויס.

הוקלט ב- 19 עד 21 באוגוסט 1969.

יצא ב-30 במרץ 1970.


האלבום BITCHES BREW הוא מערבולת של רוק-ג'אז והיה אלבום רב המכר של מיילס שנמכר עם צאתו יותר כל אלבום ג'אז אחר בהיסטוריה. יתר על כן, זה הציב את מיילס בדיוק איפה שהוא רצה להיות - בעולם האמנים החיים (הרבה אמני ג'אז לא ידעו כיצד להתאים את הקריירה שלהם, כשהג'אז גווע בסוף הסיקסטיז).


מיילס דייויס היה אחת הדמויות הכריזמתיות, הצבעוניות, הגאוניות, חסרות המנוחה והמשפיעות שידע עולם המוסיקה. הוא סלל קריירה של למעלה מחמישים שנה מחוץ לקופסא, קרוב ביותר אם לא על הקצה ממש. מיילס דייויס הינו תופעה בעלת השפעה עצומה על דורות של מוסיקאים ומאזינים. ענק ב-ע' הידיעה!


והאלבום BITCHES BREW, שיצא בשנת 1970, הוא לא פחות ממהפנט ואין אוסף ג'אז (או ג'אז-רוק או פיוז'ן) אמיתי שיכול להתהדר בעצמו ללא אלבום זה. שישה קטעים מיוחדים יש כאן עם חצוצרה מהדהדת להפליא שהיא והנושף בא הגיעו לפתוח אפשרויות חדשות. אחד מאלבומי הפיוז'ן המכוננים שמשלב סולואים של ג'אז עם מקצבי רוק. אלבום זה נועד לאלו שמחפשים הרפתקאות. מיילס דייויס היה הרפתקן.



באלבום כפול זה הוא העסיק נגנים רבים. כשנשאל על ההבדל בין הרכב גדול שכזה מול ההרכב המצומצם שהיה לו חמש שנים לפני כן, צחק מיילס: "אתה יודע, זה הרבה יותר כיף לדפוק כמה כלבות מאשר כל הזמן את אותה כלבה...".


כשאריק קלפטון השתתף בחידון של עיתון 'מלודי מייקר' בו משמיעים לו תקליטים, מבלי שיידע של מי הם, כך הגיב לתקליט BITCHES BREW: "זה נשמע לי כמו מיילס דייויס או דוקטור ג'ון. האם זה החדש של מיילס דייויס? לא שמעתי אותו מעולם לפני כן. מי המתופף פה? טוני ויליאמס? אפשר לראות את העטיפה? אני מאד רוצה לנגן עם מיילס דייויס. זה יכול להיות אתגר מדהים. אבל התחמקתי כמה פעמים מאפשרות שכזו. אני לא יודע אם אני ברמה של לנגן לצד מוסיקאי שכזה. יש לו מוסיקה שנמנעת מהמובן מאליו".



בספרו האוטוביוגרפי והנהדר סיפר מיילס על כמה רגעים שלו בעולם הרוק: 'באוגוסט 1970 הופעתי בפסטיבל האי ווייט. המפיקים שם ניסו לעשות משהו שיחקה את פסטיבל וודסטוק ולכן הזמינו לשם את כל כוכבי הרוק. אנשים הגיעו מכל העולם לפסטיבל. מעולם לא ראיתי כמות כה גדולה של קהל כשהופעתי. אומרים שהיו שם כ-350,000 איש. באותם ימים נשענה המוסיקה שלי על מקצבים וכלי הקשה ונראה שהאנשים בקהל אהבו את ששמעו. ג'ימי הנדריקס היה שם. הייתי אמור להיפגש עמו מיד לאחר מכן בלונדון כדי לדון באלבום משותף שהחלטנו לעשות. זה היה אחרי ניסיון ראשון לעשות אלבום, עם המפיק אלן דאגלס, שלא עבר את משוכת התכנון הראשוני.



ג'ימי ואני נהגנו לג'מג'ם רבות בבית שלי. אבל הדרכים מהפסטיבל ללונדון היו פקוקות לגמרי והפגישה המתוכננת שלנו לא התממשה. כשהגעתי ללונדון - ג'ימי כבר לא היה שם. המשכתי לצרפת, כדי להופיע את ההופעות שנקבעו לי ומשם בחזרה לניו יורק. לקראת סוף ספטמבר התקשר אליי המתזמר גיל אוונס וסיפר לי שג'ימי אמור להגיע אליו והאם ארצה להצטרף לפגישה. ברור שהסכמתי. חיכינו לבואו של ג'ימי כשגילינו לפתע כי הוא מת בלונדון.


הבחור נחנק מהקיא של עצמו. זו חתיכת דרך לסיים את החיים בעולם הזה. עד עכשיו אני לא מבין מדוע לא אמרו לו לא לערבב אלכוהול עם כדורי שינה. החרא הזה הרג כך את מרילין מונרו ועוד חברים טובים שלי. המוות של ג'ימי עיצבן אותי מאד, כי הוא היה ממש צעיר והיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם המוסיקלי שלנו. החלטתי שאני הולך להלוויה שלו, שנערכה בסיאטל. למרות ששנאתי ללכת ללוויות. הלוויה הזו הייתה נוראית ובמהלכה נדרתי שלא אלך יותר ללוויות - ואכן כך עשיתי מאז.




הכומר הלבן שהנחה את הטקס אפילו לא ידע לבטא את שמו של ג'ימי כראוי. הוא כל פעם שינה את שמו. זה היה מביך ביותר. חוץ מזה, הבן זונה הזה לא ידע בכלל מי זה ג'ימי הנדריקס ומדוע הוא כה חשוב. אני ממש התביישתי באופן בו הנדריקס קיבל בלווייתו טיפול כה רע".


הנה קצת מאד (מאד מאד) הסטוריה:


ההיסטוריה על קצה קוצה של שן מזלג אחת גורסת כי מיילס דייויס (1926-1991) התגלה כחצוצרן צעיר ע"י הסקסופוניסט צ'ארלי פרקר והחצוצרן דיזי גילספי, שניים מאבות המזון של סגנון הבי בופ. מיילס התפרסם במסגרת הביג בנד של גילספי ובהרכב של פרקר בימי אותה המהפכה. על יד הסולואים העמוסים של פרקר בלט סגנונו המינימליסטי של מיילס אותו ימשיך לפתח ולשכלל כל שנות פעילותו. צליל החצוצרה של מיילס מתאפיין בהיותו לירי, נמשך ומרחף, מזוהה וייחודי, כשהוא דואג לרוב לשים עמעם בחצוצרתו.



דרכו המוסיקלית של מיילס רצופה בחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות, סגנונות והשפעות שבהשראתן הלך והשתנה. דרך זו זיכתה אותו בכינוי 'הפיקאסו של הג'אז', בפיו של דיוק אלינגטון. מיילס ניחן ביכולת לזהות מגמות בהתהוות על סף פריצה, לאמצן, לפתחן ולהוביל בהטמעתן. כמנהיג הצטיין מיילס דייויס גם בזיהוי כישרונות צעירים ומבטיחים ושילובם בהרכביו. להלן רשימה חלקית: ביל אוונס, דייב הולנד, ג'ו זווינול, וויין שורטר, הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, ג'ון מקלפלין, טוני ויליאמס, רון קרטר. עבור חובבי הרוק בלבד, השמות לא אומרים הרבה. עבור אוהבי הג'אז? מדובר בענקים אמיתיים.


בחינה מהירה מראה כי לאורך הקריירה שלו ניגן מיילס תמיד עם אותה שכבת גיל של נגנים צעירים ממנו שניצוצות של אש בעיניהם ובנפשם רצון לשנות ולחדש. גם כשצעד את צעדיו הראשונים כנער בן עשרה וגם בעשור החמישי לחייו (בו אנו עוסקים כאן, באלבום כפול ומיוחד זה) ניגן מיילס בעיקר עם כישרונות צעירים ומבטיחים בשנות ה-20 לחייהם.



מבחינה פוליטית, מיילס היה שחור גאה, פעיל בתנועת המחאה נגד הגזענות ואף תמך בבדלנות שחורה ויניקה ממקורות התרבות האפריקאים. זה כמובן לא הפריע לו, והוא תמך גם ביניקה ממקורות מימון לבנים, כמה שיכל. הוא נוהל והופק למשך רוב הקריירה ע"י לבנים. ומדוע חשוב לציין את זה? כי מיילס לא ידע לומר תודה וניכס את כל הקרדיט לעצמו.


בקריירה תזזיתית, מגוונת ומצליחה היה מיילס דייויס מחלוצי, מובילי ו/או יוזמי מספר מהפכות בתחום הג'אז: הבי בופ, ה-COOL JAZZ, הזרם השלישי (שילוב של ג'אז וקלאסי), ההארד בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. הוא אולי לא המציא אך היווה את חוד החנית בהפצת המסרים.


יוני 1970. חצוצרן הג'אז הידוע, מיילס דייויס, נראה רחוק מתחום הג'אז. הוא לבוש ככוכב רוק (בהשפעתה של אשתו הטריה והצעירה שהעריצה את הנדריקס וסליי סטון) והחל לנגן במקומות של קהל שוחר רוק.



שלושה חודשים לפני כן יצא לחנויות אלבומו הכפול, BITCHES BREW, שהמם את עולם הג'אז וקירב את עולם הרוק לצלילים החדשניים והמיוחדים שבו. מיילס החל להתקרב גם לכוכבי הרוק של התקופה. אחד התכנונים היה לערוך מופע חד פעמי ביולי 1970 - עם מיילס, אריק קלפטון, ג'ק ברוס, ג'ון מקלאפלין, האורגניסט לארי יאנג והמתופף טוני וויליאמס. ארבעתם ביחד על במה אחת. נשמע כמו חלום טוב, נכון? המיקום של ההופעה נקבע ל- RANDALL'S ISLAND FESTIVAL, בתאריך 17 ביולי 1970. עם זאת, הרעיון כמעט ונפל אז (ודפי ההיסטוריה מוכיחים כי אכן נפל בהמשך הדרך...).



מיילס, שלא פגש מעולם את קלפטון עד לאותו רגע השיחה, הסביר: "אני ממש לא רוצה להיות כוכב פופ. הידיעה על עניין ההופעה שלי עם קלפטון מנסה למשוך אותי לשם בכוח. אחרי שלושים שנה בעסקי המוסיקה, הדבר היחיד שיוסיף חשיפה מיוחדת לשמי הוא אם ארצח מישהו. אני ממש לא צריך גימיקים כמו הופעה עם קלפטון כדי לשווק את שמי". כשמיילס קרא לראשונה את הידיעה על ההופעה הזו, הוא חשב להתקשר מיד למארגני הפסטיבל ולבטל את העניין. לאחר שנרגע קצת, הוא חשב שוב והחליט להשאיר את העניין, כי גם כך מדובר בהרכב שהוא ברובו מתחום הג'אז שלו.



מיילס: "אנחנו נעשה את המופע כפי שתוכנן. ללא ענייני אגו מיותרים". הדבר היחיד שהטריד אותו הוא עוצמת הנגינה של קלפטון וברוס. זאת כי הקשיב לאחרונה לאלבום של להקת 'קצפת' וחש כי השניים לא יודעים לנגן בשקט "אם שני אלה ינגנו חזק - אני אתחבר עם החצוצרה שלי לאחד המגברים ואראה להם מה זה..."


ביולי 1970 קיבל מיילס הזמנה, מצד להקת 'דם, יזע ודמעות', להופיע עמה במדיסון סקוור גארדן, ב-25 ביולי 1970. אך ההזמנה התקררה מהתלהבותה עקב התבטאות של החצוצרן נגד הלהקה, כי היא רחוקה מלהיות הלהקה המטריפה שהוא פעם חשב שהיא. מיילס חש כי הלהקה חסרה נגני סולו טובים. העסק נפל גם בגלל הדיונים סביב שכרו של מיילס, במידה ויבוא לנגן עם הלהקה ההיא. מיילס: "אני לא תאב בצע, אך אם הם כה להוטים לארח אותי - אז שישלמו בהתאם".



הרולינג סטון בביקורת מאז על האלבום של מיילס: "המוסיקה של מיילס ממשיכה לגדול ביופייה, בעדינותה ובגדולתה. האלבום הוא הרחבה נוספת לרעיון הבסיסי שהוא חקר בשני אלבומיו הקודמים. התיעוד הוא שלב נוסף בתהליך האבולוציה הבלתי פוסק שעבר מיילס מאז שנות הארבעים. האיש לא מפסיק לנוח על זרי הדפנה ומונע קדימה באופן יצירתי שאינו משתווה לאף אחד אחר בהיסטוריה של המוסיקה האמריקנית.


הדבר הנפלא בהתקדמותו של מיילס הוא שהוא מעודד אחרים לגדול איתו. במסגרת הצליל שלו יש די והותר מקום למוסיקאים שלו ולמאזינים שלו להמשיך אחר החזונות המיוחדים שלהם. כשמסתכלים אחורה על ההיסטוריה של ההרכב של מיילס, אנו מוצאים את ג'ון קולטריין, קאנונבול אדרלי, ביל אוונס, טוני וויליאמס, רון קרטר, וויין שורטר. נראה שהוא תמיד בוחר את הג'אזמנים הצעירים הטובים ביותר במדינה ואז נותן להם את החופש לפתח אופני נגינה ייחודיים משלהם. מיילס ידוע כאחד שדורש משמעת חמורה, אך מעולם אינו עריץ. כאשר אדם הופיע עם הקבוצה מספיק זמן כדי להשיג בסיס יציב, הוא עוזב את מיילס כענק.



ההרכב הנוכחי של מיילס דייוויס הוא בהחלט לא יוצא מן הכלל למסורת זו. יש כאן כישרון טהור יותר מאשר בכל קבוצה מסוג כלשהו שמופיעה כרגע. הפסנתר של צ'יק קוריאה מלא בחידושים טכניים ומושגיים, עד שנלכד בין תחושת פליאה לשאלה המכרסמת, 'מעניין איך הוא עושה את כל הדברים האלו?'. זה היה לפני כשנה שמבקר עיתון דאון ביט ניסה להבין את הנגינה של צ'יק ובסוף הוא נתן לו ציון של 'אין כוכבים' והתלונן עד כמה זה היה רחוק.

הבס של דייב הולנד והתופים של ז'ק דג'ונט מניחים את הדפוסים הקצביים האמורפיים לצליל המחושמל של מיילס. אם לנסח זאת בקצרה, הבחורים האלו גילו דרך חדשה לבשל, ​​דרך שנראית טבעית כמו כל מה שג'אז ידע אי פעם.


האלבום הזה הוא מקום נפלא להתחיל בו את המסע עם מיילס. המוסיקה הזו כל כך עשירה בצורתה ובחומר שהיא מאפשרת ואף מעודדת דמיון גואה של כל מי שמאזין. אם תרצו, תוכלו לחוות זאת כשטיח עצום של צלילים העוטף את כל ישותכם".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page