ציפורי האש של מהאווישנו אורקסטרה

אשששששש!!!

יש דברים במוזיקה שקשה להכניס לקופסה, כאלו שמפוצצים כל תווית שמנסים להדביק להם. כזאת בדיוק הייתה MAHAVISHNU ORCHESTRA. על הנייר, הם תויגו כלהקת ג'אז-פיוז'ן, אבל בואו נודה על האמת – לחבורה הזו היו את האנרגיות, החוצפה והעוצמה של להקת רוק מהשורה הראשונה, ואפילו יותר.

בשלהי שנות השבעים, ז'אנר הפיוז'ן החל לגלוש למחוזות מנומסים מדי, סוג של מוזיקת מעליות וירטואוזית שנועדה בעיקר להרשים חברים עם מערכת סטריאו יקרה. אבל בתחילת העשור, הסיפור היה שונה לגמרי. כמה הרכבי רוק-ג'אז פורצי דרך שינו את כל מה שחשבנו על מוזיקה אינסטרומנטלית. בחזית עמדו שלוש ענקיות: WEATHER REPORT המתוחכמת, RETURN TO FOREVER של הקלידן צ'יק קוריאה, ומהאווישנו אורקסטרה, שללא ספק הייתה הכי קרובה לעולם הרוק הבועט של אותה תקופה.

וזו הייתה נבחרת חלומות אמיתית, אולי אפילו האם-אמא של כל נבחרות החלומות. בפינה אחת, הגיטרה החשמלית מלאת הדיסטורשן והאנרגיה המתפרצת של ג'ון מקלאפלין - שגם חא היה כלל פראייאר בנגינה בגיטרה אקוסטית. מולו ניצבו הפסנתר החשמלי והסינטיסייזר של יאן האמר. מאחור, התיפוף הרועם, הכמעט על-אנושי, של בילי קובהאם. על הבס הופקד ריק לאירד, שהצליח להיות יציב כמו סלע ומרקד כמו פרפר בו זמנית. ומעל כולם ריחף הכינור החשמלי המהפנט של ג'רי גודמן. ביחד, הם יצרו מסע מחשמל ומחושמל.

הלהבה הפנימית וההשפעה של הנדריקס

הכל התחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, במפגש גורלי. קובהאם ומקלאפלין נפגשו במהלך ההקלטות לאלבום המכונן של מיילס דייוויס משנת 1970, BITCHES BREW. הכימיה הייתה מיידית. הם הקימו את מהאווישנו אורקסטרה, ובשנת 1971 שחררו את תקליט הבכורה המהפכני THE INNER MOUNTING FLAME. התקליט הזה היכה בתדהמה את סצנת הרוק של התקופה. נגנים רבים שמעו אותו ופשוט רצו להיות כמוהם.

בניגוד לרוב הרכבי הפיוז'ן, מהאווישנו לא פחדו ללכלך את הידיים. הם שאבו המון מהעוצמה של הרוק, וסיבה מרכזית לכך הייתה השפעתו האדירה של ג'ימי הנדריקס. מקלאפלין, גיטריסט בריטי צעיר, ניגן לא מעט עם הנדריקס בסוף שנות השישים והושפע עמוקות מהגישה הבלתי מתפשרת שלו לגיטרה החשמלית.

באופן משעשע, גם עיתונות הפופ המקומית ניסתה להבין את התופעה. בביקורת שפורסמה אז בעיתון להיטון על תקליט הבכורה, ניכר בעיקר בלבול. הכותב, שלא ממש הבין את גודל התופעה, כתב: "כל השם הארוך הזה מתרכז סביב לאישיותו של אדם אחד - הגיטריסט ג'ון מקלאפלין. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, חרג מאלמוניותו ושמו החל עולה ככוכב שביט... עיתוני הפופ מגדירים אותו כהנדריקס החדש - אבל אין זה נכון. כי בניגוד להנדריקס, שהתרכז בעיקר בפעלולי גיטרה וחסר את המלודיות הבסיסיות - שם מקלאפלין את הדגש על נגינה יפה, לא ראוותנית, המזכירה לעיתים את סגנונו של אריק קלפטון". כמובן, ההשוואה לקלפטון הייתה מופרכת, והטענה שלהנדריקס חסרו מלודיות היא פשוט מגוחכת. הכתבה המשיכה עם הצגה משובשת של שמות החברים וסיכמה בכך שללהקה חסר "זמר טוב" – פספוס מוחלט של כל מהות ההרכב.

ציפורי אש: הפסגה וההתרסקות

שנה לאחר מכן, בשנת 1972, הגיע השיא. התקליט השני, BIRDS OF FIRE, הוא יצירת מופת שמפילה לסתות עד עצם היום הזה. הוא היה מגוון יותר מקודמו, והסאונד של הלהקה נשמע כל כך בטוח בעצמו, כל כך עוצמתי, שזה כמעט מפחיד. ההצלחה הייתה מסחררת, והתקליט נסק למקום ה-15 במצעד הבילבורד האמריקאי – הישג פנומנלי לתקליט אינסטרומנטלי מורכב כל כך.

הכנת החומר לתקליט הזה החלה כשמקלאפלין וקובהאם עבדו לבדם בחדר חזרות בניו יורק, ורק לאחר מכן צירפו את שאר הנגנים. ההקלטות עצמן נערכו באולפני טריידנט המפורסמים בלונדון, עם טכנאי ההקלטות קן סקוט, שעבד גם עם דיוויד בואי, סופרטרמפ והביטלס. כל הסיפור ארך שלושה ימים בלבד, עם קונסולת 24 ערוצים, תחת לחץ תקציבי אדיר. אחד הדברים הזכורים ביותר מאותן הקלטות הייתה מערכת התופים הענקית של קובהאם, שהייתה כה גדולה עד שלא נכנסה לתא התופים באולפן ונאלצו למקם אותה במרכז החדר.

התקליט שיצא מכל זה הפך להצלחה מסחררת והלהקה הופיעה בשצף קצב כשגם המחיר שלה עלה בהתאם. עם כל זאת - המחיר של הדינמיקה בין החברים היה יקר מדי. החמישה לא יכלו לעמוד מול זה והסדקים נפערו. על כך, תיכף...

קצת על הקטעים בתקליט

קטע הנושא הפותח קובע מיד את הטון הנועז של האלבום. זה נפתח עם כמה צלילי גונג תרועתיים ואחריהם נכנסת הגיטרה החשמלית של מקלאפלין שאליה מצטרף במהרה גם הקלאווינט של יאן האמר. ואז מגיעים ג'רי גודמן וריק לאירד שמנגנים ביחד את הריף הברור ואחרון חביב שנכנס לתמהיל הוא בילי קובהאם. זה מבוא עוצר נשימה למשחק הגומלין הטלפתי של הלהקה וליכולתה לשלב אנרגיית רוק צורבת עם השפה ההרמונית המתוחכמת של הג'אז והמבנים המחזוריים של המוזיקה הקלאסית ההודית.

לאחר מכן מגיע הקטע MILES BEYOND שהוא מחווה למיילס דייוויס, חצוצרן הג'אז עמו מקלאפלין וקובהאם עבדו. זו יצירה מתוחכמת ופאנקית. הפסנתר החשמלי של האמר מדגים גרוב מדבק, המספק ניגוד חריף לעוצמה הלוהטת של קטע הפתיחה. כמה שהקטע הזה יפה! אחריו בא CELESTIAL TERRASTRIAL COMMUTERS שהוא מערבולת של פעילות מוזיקלית מלהיבה. קטעי היוניסון בין מקלאפלין לגודמן נמצאים כאן בשיא מדויקותם ומדהימות, עדות לכימיה המדהימה שלהם. עבודת הסינטיסייזר של האמר במוג מוסיפה מרקם ייחודי לצליל, כאשר הסולואים שלו עוסקים לעתים קרובות בקריאה ותגובה מרגשת עם הגיטרה של מקלאפלין.

ואז מגיע הקטע שגרם לקרע האשון בלהקה. SAPPHIRE BULLETS OF PURE LOVE. אז החברים תכננו למתוח את הטכנאי קן סקוט: ברגע שהוא יבקש מהם לנגן לבדיקת סאונד, הם יפרצו ב-30 שניות של כאוס מוזיקלי מוחלט. להפתעתם, הכאוס הזה נשמע להם כל כך טוב שהם החליטו לכלול אותו בתקליט תחת השם SAPPHIRE BULLETS OF PURE LOVE. הבעיה החלה כשמקלאפלין מיהר לרשום את הקרדיט על הקטע על שמו בלבד, וגרף בהתאם את כל התמלוגים. חבריו ללהקה רתחו מזעם. אחרי זה מגיע קטע שמיימי בשם THOUSAND ISLAND PARK הקרוי על שם מקום מפלט רוחני בצפון מדינת ניו יורק, שמציע הפוגה פסטורלית ומהורהרת. הנגינה האקוסטית, סטייה מההתקפה החשמלית של רוב האלבום, יוצרת תחושה של אינטימיות ושלווה. נגינת הגיטרה האקוסטית של מקלפלין עדינה ומורכבת כשמטיילת לצדה נגינת הפסנתר האקוסטי של האמר. השניים, כביכול, לא ממש "יושבים" באופן מהודק זה עם הצלילים של חברו אבל משהו באפקט הזה יוצר אלמנט מאד מאד מסקרן. וצד א' נחתם עם HOPE העוצמתי שנבנה באופן מחזורי לקרשנדו מרקיע ומלכותי. זה פשוט ואוווו!

צד ב' נפתח עם רול תופים והלהקה מתפרצת אחריו לקטע ONE WORD. זה הקטע הארוך ביותר בתקליט, כולל סולואים ארוכים מכל חברי הלהקה, כל אחד מהם בא עם גאונות אלתורית.ואיך שהם יודעים לנגן ביחד כרוב - זה מפחיד! אחרי כל זה בא SANCTUARY שמספק רגע נחוץ של שלווה והתבוננות פנימית. זו בלדה יפהפייה ומדיטטיבית שנשפכת ל-OPEN COUNTRY JOY הקליל והחגיגי יותר. רגע של שמחה מוזיקלית בלתי מרוסנת, תצוגה של יכולתה של הלהקה פשוט ליהנות ולנגן בתחושת התלהבות מדבקת. והמסע נחתם עם RESOLUTION העוצמתי והמרומם.

זעם בתזמורת

הזעם בתוך הלהקה התפרץ במלוא עוזו במהלך העבודה על התקליט השלישי בתחילת 1973. מקלאפלין, שהיה המנהיג הבלתי מעורער, החל לספוג תלונות ודרישות משאר החברים, שרצו גם הם לקבל מקום כיוצרים. המתחים באולפן הגיעו לשיא. הבסיסט ריק לאירד הסתובב באולפן ממורמר וטען שהוא סובל מ-BVIS, קיצור של BAD VIBES IN STUDIO (אווירה רעה באולפן). הכנר ג'רי גודמן איבד את עשתונותיו ונתן אגרוף בדלת חסינת הרעשים של האולפן.

הפיצוץ הסופי הגיע בספטמבר 1973, בטיסה להופעות בטוקיו. מקלאפלין לקח איתו גיליון של מגזין המוזיקה CRAWDADDY כדי לקרוא ראיון שנערך עמו. מה שהוא לא ידע זה שבאותה כתבה רואיינו גם שאר חברי הלהקה, והם ניצלו את הבמה כדי לשפוך את כל התסכול שלהם על היותם "נגני משנה". הטיסה הפכה לסערת הטחות מילוליות, ובסיומה דרשו החברים שינוי מיידי בחוזה. שלושה חודשים לאחר מכן, הלהקה התפרקה.

התקליט האבוד וההשפעה על "כוורת"

ההקלטות לאותו תקליט שלישי נגנזו והפכו למעין גביע קדוש עבור המעריצים. במקומן, שחררה חברת התקליטים תקליט הופעה חיה בשם FROM NOTHINGNESS TO ETERNITY, שסבל מסאונד בינוני והיווה סיום מאכזב לקריירה מטאורית. שנים רבות לאחר מכן, באופן פלאי, נמצאו סרטי המאסטר המקוריים של ההקלטות הגנוזות. הן שוחררו לבסוף תחת השם THE LOST TRIDENT SESSIONS, והוכיחו שמדובר בפצצת רוק מופלאה וברמת נגינה מהגבוהות שנשמעו אי פעם. אבל עבור חברי הלהקה זה היה סיוט להקליט את זה.

ומה הקשר הישראלי? ובכן, נראה שההשפעה של מהאווישנו הגיעה עד ללהקת כוורת. תקשיבו לקטע ONE WORD מהתקליט BIRDS OF FIRE. באמצע הקטע מופיע דו-שיח של סולואים בין מקלאפלין-האמר וגודמן (שהשתמש בפדאל ווא-ווא לכינור שלו). כשחטיבת הקצב מספקת גרוב נהדר. בכוורת זה נשמע דומה עם דני סנדרסון ויצחק קלפטר שמשוחחים ביניהם עם הגיטרות (כשדני בא לחקות את גודמן עם שימוש בווא-ווא). יש אפילו ציטוט ברור במהלך הסולו הראשון מהם היישר מסולו הסינטיסייזר של האמר. ואז בא סולו התופים של מאיר פניגשטיין שנשמע דומה בסגנון למה שבילי קובהאם עשה. דיברתי עם חברי כוורת והם אישרו ואף הסבירו לי מה היה.

עידן חדש, שם ישן

לאחר הפירוק, הדרכים נפרדו. ומקלאפלין? הוא לא בזבז זמן. כבר בשנת 1974 הוא הקים הרכב חדש תחת אותו השם, MAHAVISHNU ORCHESTRA, אך עם 11 נגנים וצליל שונה לחלוטין. רבים ראו בשימוש בשם המקורי מפגן אגו ומהלך שנוי במחלוקת. ההרכב החדש כלל את הכנר הצרפתי ז'אן לוק פונטי, המתופף מייקל וולדן, והקלידנית והזמרת גייל מוראן (שלימים נישאה לצ'יק קוריאה). התקליט הראשון של ההרכב הזה, APOCALYPSE, הוקלט עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון והופק על ידי לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס.

זהו תקליט יפהפה בפני עצמו, אך עבור רבים, מהאווישנו אורקסטרה האמיתית תמיד תהיה אותה חמישייה מקורית מהשנים 1973-1971. אותה אגרסיביות זכרית, אותה אנרגיה מתפרצת, ואותו שילוב חד פעמי של גאונות וטירוף. הם מעולם לא התאחדו, כנראה שהמשקעים היו עמוקים מדי. מה שבטוח הוא שהם השאירו אחריהם מורשת מוזיקלית שממשיכה להדהד ולהשפיע עד היום. למי שעדיין לא מכיר, BIRDS OF FIRE הוא המקום המושלם להתחיל בו את המסע המחשמל הזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.