top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ביי ביי ביטלס - פרטים נדירים לאחר הפירוק

עודכן: 16 בספט׳ 2023



הביטלס היא אחת הלהקות המשפיעות והאהובות בכל הזמנים, והשפעתה על המוזיקה והתרבות הפופולרית מורגשת עד היום. למרות הצלחתה המדהימה, הלהקה התפרקה בסופו של דבר בשנת 1970, והותירה מעריצים ומקורבים בתעשיית המוזיקה כאחד תוהים מה יהיה עם הארבעה.


בשנים שלאחר הפרידה, כל אחד מהביטלס המשיך בקריירת סולו ויצא לדרכים הייחודיות שלו. עם זאת, התוצאות של הפירוק לא היו חפות מאתגרים ומחלוקות. מאבקים משפטיים, קרעים אישיים ואפילו אירועים טרגיים כמו מותו בטרם עת של ג'ון לנון בשנת 1980, כל אלו הוסיפו לסיפורים המורכבים ולעיתים הסוערים של התקופה שלאחר הביטלס.


למרות העליות והמורדות, ההשפעה והמורשת של הביטלס המשיכה לגדול בשנים שלאחר התפרקותה. מקונצרטי מחווה ועד מהדורות מחודשות של אלבומים קלאסיים, העולם המשיך לחגוג ולכבד את המוזיקה של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה. אה כן, וזה גם כולל ספר שלם שכתבתי והוצאתי על הביטלס ושמו "ביטלמאניה!". אז במאמר זה תקבלו עוד זוויות על הביטלס, לאחר פירוק הלהקה, שנוגעות בלהקה הזו.


20 באפריל, בשנת 1974, היה אמור להיות דבר חשוב בהנצחת הביטלס בליברפול.


באותו חודש זעקה כותרת בעיתון רקורד מירור: 'הביטלס מזלזלים בטקס זכרון עבורם!'. בפנים נכתב כך: "שדרן הבי.בי.סי מליברפול, פיטר פרייס, קיבל התעלמות מופגנת מג'ורג' האריסון ורינגו סטאר אחרי שהזמין אותם לטקס גילוי פסל של הביטלס בליברפול. הפסל, שעוצב בידיו של הפסל הידוע ארת'ור דולי, יוצב מחוץ למקום בו היה מועדון הקאברן. פרייס, שהגה את הרעיון, גייס אלפיים ליש"ט לכיסוי ההוצאות וכעת הוא מאוכזב כי ג'ורג' ורינגו לא מעוניינים בכך. גילוי הפסל יהיה ב-20 באפריל ופרייס הביע את הבנתו כי השניים כבר לא מעוניינים בלהקה הזו, עתה כשהיא כבר לא פעילה. 'אבל הם אפילו לא ענו למכתביי', קונן השדרן. 'אני מקווה ליצור קשר עם פול מקרטני אך אני מניח שגם הוא לא יתעניין. ג'ון לנון בארה"ב כך שאין אפשרות להביאו. הקאברן נסגר כדי לפנות מקום להצבת פסי רכבת תחתית, אך אנו נפתח את האיזור, במיוחד ביום זה, כדי לשחזר את אווירת העבר'. לפרייס יש תוכנית שבועית קבועה ברדיו 'מרסיסייד', מזה ארבע שנים, שבה הוא מציג את השירים החדשים".



20 בינואר בשנת 1988 - הביטלס בהיכל התהילה של הרוק והטעם חמוץ וממש לא מתוק.



האירוע היוקרתי נערך במלון וולדורף אסטוריה הניו יורקי. היה זה הטקס השלישי של היכל התהילה של הרוק. בין האמנים שהוכנסו לשם הפעם היו הביץ' בויז, בוב דילן, הדריפטרס, דיאנה רוס והסופרימס (דיאנה החליטה להחרים את הטקס ולא באה) וגם הביטלס, כשמיק ג'אגר היה זה שנשא נאום והכניסם פנימה למוסד. ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר נכחו שם עם יוקו אונו. גם בנה עם לנון, שון, נכח כמו אחיו הגדול למחצה, ג'וליאן). פול מקרטני בלט בהיעדרו.



מקרטני החליט לא להגיע לטקס ושלח מסר שבו הצביע על עניינים עסקיים לא פתורים בביטלס. הוא הוסיף במכתבו: "זה יהיה צבוע מצדי להופיע על הבמה איתם, לחייך ולנופף לקהל". בתוך התעשייה החלו להצביע על סיבות נוספות לסירובו, כשתיעובו את ג'ורג' או האשמתו את יוקו במתן אישור לחברת הנעליים, נייק, להשתמש לפרסומת שלה בשיר REVOLUTION.


ג'ורג' אמר בנאומו לקהל: "אין לי הרבה מה להגיד כי אני הרי הביטל השקט. חבל שפול איננו כאן כי הוא זה שתמיד בא מוכן עם נאום בכיסו. כולנו יודעים מדוע ג'ון איננו כאן ואני בטוח שהוא היה מגיע. זה קשה לי לעמוד כך על הבמה ולייצג את הביטלס, אך לצערי זה מה שנשאר. כולנו אהבנו את ג'ון וכולנו אוהבים את פול". רינגו הכניס חוש הומור כשאמר, "אתם יכולים לשבת עכשיו, כי אהיה פה עוד שעות".


גם הביץ' בויז הוכנסו להיכל הרוק ביום זה וזמר הלהקה, מייק לאב, הכריז בנאומו תוך שהוא שוכח את מהות שם משפחתו: "הביץ' בויז ממשיכים לעשות כיום 180 הופעות בשנה. אני רוצה לראות את הביטלס מגיעים להישג הזה". רבים ראו בנאומו התנשאות וטיפשות ובעיתונים גרסו אז כי נראה שנער החוף שהה יותר מדי זמן בשמש או אולי בלע יותר מדי חול ים. לאב לגלג על ידוענים רבים שהיו בטקס, כשלאחר מכן אמר אלטון ג'ון, "אני כה שמח שהוא לא הזכיר גם אותי שם".



בסיום הטקס הצטרפו ג'ורג' ורינגו לג'אם סשן עתיר הכוכבים. בתקופה ההיא היו עדיין ההופעות מאולתרות וחסרות כיוון ממשי. בהמשך יהפוך טקס זה גם למקום בו הופעות מיוחדות ייערכו בו כשהן מוקפדות לחלוטין.



אוזי אוסבורן בשנת 1996 ברולינג סטון:

"כולם יודעים שאני מעריץ שרוף של הביטלס. אבל האכזבה האדירה שלי איתם הגיעה מאוסף האנתולוגיה שלהם שיצא עכשיו, כי השיר FREE AS A BIRD נשמע כמו הביטלס שמתנגשים עם להקת אי.אל.או וג'ון לנון נשמע כאילו דחפו לו גרב לאף. פול מקרטני מרחף ברקע ואפילו ג'ף לין עושה קולות. תסלחו לי, אבל זה ממש לא הביטלס".



ב-18 בספטמבר 1973 רכש רינגו סטאר את אחוזתו של ג'ון לנון, TITTENHURST PARK, ובה 26 חדרים ושטח ענקי ובו גם אגם.



לנון נאלץ להוציא את האחוזה למכירה כדי לממן את ההלוואות שלקח ממנהלו, אלן קליין. האחוזה, עם אולפן הקלטות בה, הייתה בבעלותו של המתופף עד שנת 1988, כשמכר אותה לשייח' זאיד בין סולטאן אאל נהיאן, הנשיא הראשון של איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי. אם חשבתם שהשייח' ישמור על שטח האחוזה כפי שהיה, תשאלו את השכנים שסבלו יומם וליל מרעש אדיר של משאיות ודחפורים.


באותו יום של 1973 עבר לנון מחוץ לבניין הדקוטה והיישר ללוס אנג'לס. בשנת 1980 הסביר מדוע: "יוקו זרקה אותי משם! היא אמרה לי להסתלק משם. אז אמרתי בסדר וחשבתי שאצא סופסוף למסלול של רווק הולל. אבל בדיעבד זה היה גרוע בשבילי". עם הגיעו ללוס אנג'לס הוא נכנס למלון בוורלי הילס, תחת השם הבדוי מיסטר קורי. היכונו בהמשך למסע הוללות שלו - עם המון אלכוהול וסמים - אותו הוא יכנה "סוף השבוע האבוד".


ב-17 בנובמבר, יצא בשנת 2003 האלבום LET IT BE... NAKED עם הביטלס.



היה זה חלומו הגדול של פול מקרטני להציג לעולם את הצורה בה הוא דמיין במקור את הפרויקט שלו, שהחל בינואר 1969 ובשם GET BACK. פרויקט זה נחל מפח נפש גדול, כששלושה חודשים לאחר מכן עמדו ארבעה ביטלס מול ערמות סלילים אדירות שתיעדו כל צליל ודיבור שהם עשו. לא היה להם את הכוח להרכיב מזה אלבום ראוי.



המפיק שהם הציבו לצדם אז, גלין ג'ונס, הופקד על הכנת אלבום. הוא בחר כמה שירים ודיאלוגים והציג את הדבר לחברי הלהקה שנבהלו מהתוצאה וגנזו אותה, כשהם שולחים אותו לבצע נסיון נוסף. גם הנסיון השני נגנז ובינתיים נעשה דיבור על הקלטת אלבום חדש לגמרי. מה שייקרא בשם אבי רואד.


כל ההקלטות נחו במחסן עד שבשנת 1970 הביא אלן קליין, המנהל העסקי של ג'ון, ג'ורג' ורינגו (פול לא הסכים לחתום על חוזה איתו) את המפיק פיל ספקטור, לעבוד על הסלילים ולהביאם לרמה מוגמרת. התוצאה הכעיסה רבים, כולל את פול.



האלבום והסרט שיצאו, תחת השם LET IT BE, נתפסו בזמנו כמצבה עצובה של להקה מפוארת. עברו הרבה שנים מאז עד שפול החליט לעשות מעשה בנידון, שבא בתוצאת האלבום הזה.


העולם הרחב קיבל את האלבום הזה כאילו מדובר באלבום חדש של הביטלס. פול רצה ששיריו יישמעו ללא ריפוד מיותר, לטענתו. זו כמובן זכותו, אבל האם זה באמת היה נחוץ? ובכן, מה רע בלקבל עוד שירי ביטלס באיכות מאסטר? אותי זה כמובן שימח, אך מעניין כיצד ג'ון לנון של שנת 2003 היה מגיב על כך.



אני תוהה כי לנון הישן והטוב והחי אמר על ההקלטות, "הפלנו על פיל ספקטור כמות לא נורמלית של הקלטות מחורבנות עם אווירה מזופתת בהן. הוא הצליח להוציא מהן משהו טוב. הוא עשה עבודה טובה". מיד לאחר מכן הלכו לנון וגם האריסון לעבוד עם ספקטור, באלבומי הסולו שלהם. ומקרטני? הוא לא רצה לשמוע מספקטור יותר. הוא רצה את שיריו ללא כל התיזמור והניפוח ההפקתי.



מקורו של פרויקט זה התעורר במהלך מפגש מקרי של פול מקרטני בטיסה עם במאי הסרט "לט איט בי", מייקל לינדזי-הוג, בתחילת שנות ה-2000. הם דנו בחוסר הזמינות של הסרט בפורמטים של וידאו ו- DVD וזה הוביל לדיון על "פסקול" אפשרי עם מיקס מחודש שילווה יציאת DVD עתידית. בתחילת 2002 גייס מקרטני את טכנאי ההקלטה של אולפני אבי רואד (פול היקס, גאי מאסי ואלן רוז) כדי לחזור לכספות, לשלוף סלילים ולהרכיב אלבום חדש לגמרי. היקס, מאסי ורוז עשו עבודה מקיפה, וניקו באופן דיגיטלי כל רצועה בודדת של כל שיר לפני עריכת רמיקס שלהם, כולל גם תיקוני טעויות פה ושם.



השירים בגרסה ה"עירומה" שונים מהגרסאות שהוצגו באלבום LET IT BE המקורי. לזה נוסף דיסק באורך 22 דקות, שכותרתו היא "זבוב על הקיר", שמכיל קטעי שירים ודיאלוג מהסשנים, שנערכו על ידי מפיק הרדיו, קווין האולט, שאמר: "ציפיתי לשמוע את סוג המחלוקות והוויכוחים שכולנו שמענו עליהם. במקום זאת, שמעתי את חברי הלהקה ממש נהנים. בסופו של דבר, הם, למעשה, די נרגשים ממה שהם עושים".



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "קשה לסקור את זה מבלי לטבוע במגוון הנושאים המטרידים שניפצו את הביטלס. בתור התחלה, הדיסק הזה זוכה לשיווק מזוייף כגרסה המופשטת של האלבום שהביטלס התכוונו לעשות אז.


הרעיון הזה, כמובן, מגוחך. האמת המצערת היא שג'ון לנון וג'ורג' האריסון מתים, ולא משנה מה היתרונות שלו, LET IT BE... NAKED קיים בעצם כתירוץ לפול מקרטני, לאחר עשרות שנים של תלונות, להסיר סופית את אפקטי ההפקה של פיל ספקטור משירו 'הדרך הארוכה והמפותלת'. כתוצאה מכך, השיר נשמע כעת כמו הקלטת דמו מעורפלת ולא ככתובה המפוארת (ולמען האמת הרגשית) של הביטלס שספקטור הפך אותה לכזו בזמנו...



...האם לאמן בסדר גודל של מקרטני מגיע שהשירים שלו יישמעו בדיוק כמו שהוא רוצה שהם יישמעו? בהחלט. אבל מצד שני, לנון סבר אחרת בנוגע לספקטור. אז זה נחמד לקבל שיפורים קוליים לאלבום בכללותו. מעריצים מזדמנים, לעומת זאת, יתהו על מה כל המהומה; טירונים עדיין צריכים לקבל את המקור וקנאי הביטלס כנראה יתאכזבו מכך שאין פה קשר קטן עם הגרסאות המוקדמות של פרויקט גט באק, שיצאו בבוטלגים - לטוב ולרע. זו פשוט פרשנות למה שהאלבום היה אמור להיות. ממש כמו הפרשנות של ספקטור. לט איט בי? לתת לזה להיות בדיוק כפי שזה היה? נראה שאין סיכוי".


בשנת 2021 זכה הפרויקט GET BACK לצאת כעוד פרשנות, כקופסת הקלטות מהודרת ובה המון קטעים שטרם יצאו, ספר מהודר וגם סרט שכל אוהד ביטלס חיכה לו בכיליון עיניים - סרט הטרילוגיה בעריכה הנהדרת (ופה ושם מניפולטיבית) של פיטר ג'קסון.


ב-19 ביולי 1971 ערכו ג'ון ויוקו מסיבת עיתונאים במשרדים של חברת אפל, שם הם דיברו על ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT.



ג'ון הסביר לעיתונאים שהספר הודפס לראשונה, במהדורה מצומצמת, בשנת 1964 והודפס מחדש לפני שנה. "זה מכר אלפיים עותקים פה ו- 50,000 עותקים בארה"ב", ענה לנון לתגובה של עיתונאים שנראו לא מתעניינים בספר אלא בו. "זה נלקח ברצינות בארה"ב, אתם יודעים", הוא ענה להם בציניות. לאחר מכן הוא המשיך להגיד: "באנגליה, אני נחשב לאדם שזכה בהגרלה והיא נחשבת ליפנית ברת המזל שנישאה לאיש שזכה בהגרלה. באמריקה מתייחסים אלינו כאמנים".



למחרת ערכו השניים עוד מסיבת עיתונאים לספר של יוקו, והפעם באחוזה הפרטית שלהם. מאחר והגיעו הרבה עיתונאים סקרנים, ג'ון קבע שהם יקדישו זמן של רבע שעה לכל אחד. לכתב אחד הוא סיפר: "אני כותב עכשיו את השירים הטובים ביותר שלי, אבל הדאגה העיקרית כרגע שלי ושל יוקו היא להחזיר אלינו את בתה, קיוקו. כל השאר מקבל עדיפות שניה. לכן אנחנו לא מעורבים במופע הצדקה שג'ורג' עושה למען בנגלה דש. כרגע סיימתי את רוב ההקלטות לתקליט החדש שלי. אני יודע שאנשים מתאבלים ומשתוקקים על חזרת הביטלס, אבל זו אשליה. אני במצב בו אי אפשר להגיד לי לא. אין לי מושג מה קורה עם פול. אנחנו בקושי בקשר. פעם היינו ילדים עם מטרה דומה והיום אנחנו בשני קצוות שונים". יוקו הוסיפה ש"זה עצוב". לנון: "זה לא עצוב. כך מסתובב העולם. תפוחים גדלים, הם נופלים ויש להם גרעינים ואז זה חוזר חלילה. אין בזה מיסתורין. זו מהות החיים".



ב-21 ביולי התחילו ג'ון ויוקו לצלם את סרטם שייקרא IMAGINE. בהמשך יקראו לו מבקרים, "אחד הסרטים הביתיים הכי יקרים שנעשו". בנוסף לסצנות עם השניים בסירה באגם הפרטי, הם צילמו את עצמם גם משחקים שחמט כשהוא גם אוכל את החיילים של המשחק.


למחרת הם קמו מוקדם וצילמו סצנות בשטח האחוזה, כשהערפל עוזר לאווירה. בשעת אחר הצהריים צולם הקליפ הידוע של השיר IMAGINE, כשג'ון מנגן בפסנתר הכנף הלבן ויוקו פותחת את התריסים שבחדר ונותנת לאור השמש להיכנס. סצנות נוספות צולמו והשניים היו לקראת סיום, כשהוא התיישב להצטלם לעטיפת התקליט. בסוף היום סיפרה יוקו את שערו ולמרבית ההפתעה, סצנה זו לא צולמה.



ב-24 ביולי עבד דני ליין על אלבום סולו כשלפתע הטלפון צלצל ומעבר לקו הוא שמע את קולו של פול מקרטני, שמזמין אותו לסור אליו. ליין מיד מקפיא את ההכנות של אלבום הסולו ויוצא ללונדון כדי לשמוע מה יש לפול להציע לו.


חברי הביטלס עונים על הנסיונות לאחדם.


ג'ון (1971): "לאחד את הביטלס זה כמו לחזור לבית הספר. מי רוצה את זה בכלל?"


ג'ורג' (1973): "עכשיו כשאני עובד עם נגנים אחרים אני מבין שהביטלס לא היו כה טובים. אנחנו נתאחד רק אם נהיה מרוששים. גם אז לא אשמח לנגן עם פול. הוא נגן בס טוב אבל הוא כוחני מדי. לרינגו יש את תיפוף ה'באקביט' הטוב ביותר בעסק. עם ג'ון הייתי מצטרף ללהקה כאן ועכשיו אבל אין סיכוי שאצטרף ללהקה עם פול מקרטני. זה לא אישי אלא מנקודת מבט של מוזיקאי".


רינגו (1974): "הטיפשות ממשיכה להסתובב גם בלעדינו".


פול (1974): "במשך כל המרירות חשבתי כמו ג'ון, שהביטלס הם זבל. אבל האמת שהם לא. אני חושב שזה היה נפלא ואני הייתי שמח לראות את זה חוזר לקסם ההוא. לא נראה לי שכיום יהיה מישהו מאיתנו שיוותר על עסקיו כדי לחזור לביטלס. לכולנו טוב מדי כרגע לבד. לפני ארבע שנים עזבנו את הצבא ואין לנו חשק לחזור לשם כעת. אני לא רואה את עצמי כעת עולה לבמה ושר את השירים שעשינו בביטלס".


פול (1976): "ג'ון ואני חברים כרגע. אבל זה מוקדם מדי לדעת אם נצליח גם לעבוד שוב יחדיו. מה שבטוח הוא שלא נוכל להיות שוב כצמד קבוע אלא לעבוד פה ושם בפרויקטים זמניים. אני לא אתנגד לזה. אנחנו לא אויבים. לאחרונה הוצעו לנו מיליון דולרים למופע אחד. ובכן, האיש שהציע לנו את זה הוא בושה. קוראים לו בוב ארום. אני כה גאה בביטלס וההצעה הזו גרמה לאנשים רבים לצחוק עלינו שסירבנו לזה. אני לא רוצה שנתאחד כך. הדרך היחידה בה הביטלס יוכלו להתאחד היא בעזרת מוזיקה חדשה ולא בעזרת כסף".


פול (1979): "לא היה לי מוזר לג'מג'ם עם ג'ורג' ורינגו בחתונה של אריק קלפטון. שתינו כהוגן וצחקנו ולפתע מצאנו את עצמנו על הבמה. אני חשתי בטוב. זה יהיה נחמד לעשות זאת שוב, כשהפעם גם ג'ון יהיה איתנו". (הערה: דני ליין, מלהקת כנפיים של פול, נכח במסיבה זו ודיווח כי היה זה ג'אם נוראי ומביך)


ג'ון (1980): "הביטלס לא קיימים וזה לא יקרה גם בעתיד. ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וריצ'ארד סטארקי יכולים לערוך מופע ביחד אבל זה לא יהיה הביטלס ששרים על שדות תות או על ארי הים. כי אנחנו כבר לא בשנות העשרים שלנו. כשתחנת רדיו עושה סוף שבוע עם הביטלס, הם תמיד ישדרו את אותם עשרה שירים. אולי זה סימן טוב לא להתאחד. הביטלס והסיקסטיז הביאו מסר אחד והוא החשיבות בלימוד השחייה. צריך לנוע קדימה ולא לעצור במקום. זה כמו לחיות באזור הדמדומים במקום לחיות בהווה. זו אשליה".


רינגו (1981): "ילד אחד עצר אותי בשדה תעופה במיאמי ואמר לי כי עכשיו, עם הירצחו של ג'ון, לא נצטרך יותר לענות על שמועות של איחוד. הדברים שלו הממו אותי, אבל הוא צדק. אני מצטער שהיינו צריכים את מותו של ג'ון כדי להפסיק את השמועה הזו. לא הייתי רוצה לעולם שזה יהיה הדבר שיפסיק את השמועות. אבל כנראה שהשמועה תמשיך להתרוצץ. כבר עכשיו אני שומע שמועות על אלבום זיכרון ששלושתנו אמורים להקליט לזכר ג'ון. זה מטופש. כל אחד יכול היום להצהיר כי הוא יודע כיצד לאחד את הביטלס ואז ישר יקבל ראיון בטלוויזיה. אפילו כשישאר רק אחד מאיתנו, אנשים ימשיכו להגיד שהוא הולך להתאחד עם עצמו".


פול (1982): "אנחנו ביחסים טובים כעת. אבל אף אחד משלושתנו יניע כעת את עניין איחוד הלהקה. אין לנו עניין להרוס את האופן בו עזבנו את הלהקה אז, בשנת 1970".


פול (1984): "אנשים ממשיכים לשאול אותי 'מתי תחזרו שוב?'. הם לא מבינים שאינני מסוגל. היה פעם מחזה שעלה בברודוויי ושמו 'ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וברט' שהמציא את זה שכל השאר רוצים להתאחד. המחזה הציג אותי כאיש שפירק את הלהקה כשההיפך הוא הנכון. רינגו עזב ראשון כי הוא לא חשב שהתיפוף שלו טוב. אנחנו הפצרנו בו שיחזור. ואז ג'ורג' עזב. הם כולם עזבו חוץ ממני".


פול (1986): "הייתי רוצה לחזור לעבוד עם ג'ורג' ורינגו אך זה נושא רגיש".


ג'ורג' (1987): "אני מודה שיש לי בעיה. אינני רוצה להיכנס למצב בו דוחקים אותי להיות שוב בביטלס, עם פול ורינגו. אם מישהו מתכוון לעשות דבר שכזה, כדאי מאד שיודיעו לי על כך מראש".



הביטלס מדברים, בעשור האייטיז, על ענייני כסף.



פול (1984): ״אני מייעץ לכל אחד שכתב שיר להיות גם הבעלים שלו. אבל אין מו״ל אחד שיתן לך להיות הבעלים של הזכויות עליו. אני תמיד מדבר על ׳יסטרדיי׳ כי זה שיר גדול שלי והגדול היחיד שעשיתי באמת לבדי. והנה, אני לא הבעלים של הזכויות עליו״.


פול (1989): ״אני לא ממש בענייני חיי לוקסוס. אני לא מתרשם מזה. הדוגמה הכי מוחשית לכך היא ג׳ון. ברגע שהכסף נשפך עלינו, הוא עבור לגור במקום ששכן קרוב למועדון גולף וזה נראה כאחוזת המלוכה. כשקיבלתי בפעם הראשונה כסף משמעותי עם הביטלס, לקח לי זמן לאזן את עצמי ולהיות הגיוני במושא. והמסקנה שלי היא שאסור לתת לכסף לנהל אותך אלא לתת לך ליהנות ממנו״.


פול (1986): ״נהגנו בביטלס לשאול את רואי החשבון שלנו האם אנחנו כבר מיליונרים. הם נהגו להשיב לנו באופן מעורפל עם משפטים כמו ׳כן, על הנייר׳. אז שאלנו במה מדובר. האם אנחנו מיליונרים או לא? ואז הם השיבו שהכסף לא ממש נמצא בבנק. היה קשה מאד להוציא תשובה ברורה מהאנשים ההם והחשבונות מעולם לא נתנו לנו להרגיש כי הצלחנו״.


פול (1990): ״מישהו פעם אמר לי שהביטלס היו אנטי חומרניות, אבל זו אגדה. ג׳ון ואני לא פעם התיישבנו ואמרנו ׳קדימה, בוא נכתוב לנו בריכת שחיה׳. זה נאמר באופן תמים כאנשי מעמד הפועלים״.


פול (1987): ״תמיד רימו אותנו ולא אכפת לי מי אוהב או לא אוהב את ההצהרה הזו שלי. מיריית הזינוק היו השירים שלנו תמיד תחת השם ׳לנון-מקרטני׳. היה אפשר לשנות את הסדר מתישהו אבל זה לא קרה. כך שאפילו שיר שכתבתי לבדי כמו יסטרדיי נאלצתי לחלוק בו עם ג׳ון שלא עשה בו כלום״.


ג׳ון (1980): ״פול ואני עשינו עסקה כשהיינו בני 15. זה לא היה עניין משפטי אלא פשוט החלטנו שכל שיר שיהיה ייצא תחת שנינו״.


פול (1987): ״הזכויות של שירי ג׳ון יחזרו בקרוב לחיקה של יוקו אבל חידוש הזכויות על שיריי לא יתחדש בקרוב לצערי הרב כי אני עדיין חי וחתמנו על ויתור הזכות לחידוש כל עוד אנו בחיים. כך שעכשיו יוקו תרוויח מ'יסטרדיי' הרבה יותר ממני. אין לי מה לעשות בנידון ולפחות אני יכול לישון בשקט בלילה. בזמנו לקחתי את הביטלס לבית משפט ומאז אני חש אשמה בצעד זה. אבל מה אתם הייתם עושים אם כל הכסף שעבדתם למענו היה נכנס לכיס של אחר? כן, אני מדבר על אלן קליין. הוא הרוויח חמישה מיליון ליש״ט רק משנה אחת בה ניהל את הביטלס. אז הפכתי לאיש הרע וזו הייתה טראומה עבורי״.


פול (1989): ״אני שונא את ענייני חילוקי הדעות העסקיים. כבר עברו עשרים שנה ואפל עדיין בבלגאן. לכן לא הגעתי לטקס הכנסת הביטלס להיכל התהילה של הרוק כי אנו חייבים קודם כל להסדיר את מה שקורה בינינו. הם תבעו אותי והסכמתי להגיע רק אם יבטלו את זה. אבל הם משכו את העניין עם ג׳ורג׳ שהיה בהוואי ולא זמין. אחר כך קיבלתי ממנו מסר שאשב בשקט ושהכל יסתדר. אז החלטתי לא לעמוד איתם כך על הבמה ולעשות הצגה״.



בתחילת אוגוסט 1973 הודה פול מקרטני שאינו מרוצה מהתכנית של המפיק, רוברט סטיגווד, להפיק מחזה מוזיקלי על סרג'נט פפר. בספר "ביטלמאניה!" תקבלו גם את נסיון ההשתלטות של סטיגווד על הביטלס בשנת 1967.



כמו כן, דיווחים בתקשורת מספרים שג'ורג' האריסון מתכנן להקים חברת תקליטים עצמאית עם בוב דילן, פול סיימון וג'ואן באאז, שמיהרה להגיב שהכל שטויות במיץ חיפושיות.

בינתיים פרסם עיתונאי בריטי, גרהאם סאונדרס, ש"יוקו התקשרה אליי וסיפרה שהיא הולכת לרופאים שייעצו לה בבעיה שמדאיגה אותה ואת ג'ון. השניים מודאגים שאחרי שלוש שנות נישואים הם עדיין לא מצליחים להביא תינוק".


יוקו, מאוחר יותר: "בשלב מסוים חששנו שיש בעיה, אבל נאמר לנו שאין לנו בעיה פיזית. תמיד הייתי אדם עצבני ולג'ון ולי יש הרבה בעיות שיצרו מתחים. כמו, למשל, המאבק שלו בשלטון האמריקני בעניין רצונו להישאר פה. כמות דואר השנאה שאנו מקבלים והמאבק האישי שלי לקבלת משמורת על הבת שלי, מנישואיי הקודמים, לא מועילים. הרופאים אמרו בבירור שהמתח הוא הגורם לאי הבאת ילדים".


ב-4 באוגוסט פרסם מלודי מייקר שנתגלו 36 שירים מוקלטים עם הביטלס במועדון סטאר קלאב הגרמני. היה זה אלן וויליאמס, מנהלה הראשון של הלהקה, ששם את ידו על ההקלטות ואיים בהתלהבות שישמח לשחרר זאת אפילו כבוטלג, לאחר שחברת אפל דחתה אותו ואת ההקלטות. "אולי הם רוצים שם למחוק לגמרי את ההיסטוריה המוקדמת של הביטלס", אמר וויליאמס.



בינואר 1990 צצו דיווחיים בתקשורת הבריטית על רעיון שביקשה לקדם סינת'יה לנון, גרושתו של ג'ון, ובו לאחד את הביטלס עם בנה, ג'וליאן. אז היא הקימה הרכב כדי לקיים איתו הופעה חד פעמית וכך ליצור רעש בעניין רצינות מטרתה.



את ההופעה של אותו הרכב (שלא נאמר מי היה אמור להיות בו) היא קבעה לאפריל, בשער ברנדנבורג שבברלין. נמסר גם שהיא ביקשה מפינק פלויד לשמש כלהקת חימום לאיחוד הזה של הביטלס שבראשה. לפי דבריה, זה למען שלום עולמי. דובר מטעם האו"ם מסר אז: "שמענו על המזימה הזו ואנו לא בטוחים שזה מה שיביא שלום עולמי".


פול מקרטני, שהיה אז באמצע סיבוב הופעות מצליח מאד שלו, רתח מזעם ומיהר להגיב: "אני ממש זועם. ג'וליאן הוא ילד נחמד אבל לא בליגה של ג'ון. אי אפשר להחליף את ג'ון ובלעדיו, לא יהיו שוב הביטלס".


גם יוקו אונו מיהרה להגיב ומסרה דרך הדובר שלה: "זה צעד שנעשה בטעם הדוחה ביותר".

סינת'יה לא נרתעה ומסרה בחזרה: "אני לא חושבת שאני מנצלת את השם לנון. פעם גב' לנון - תמיד גב' לנון. הלב שלי נמצא ברוק'נ'רול ותמיד יהיה".



ב-21 באוגוסט 1971 פרסם המלודי מייקר את החלק הראשון משני חלקי הראיון שנערך עם ג'ורג' מרטין. בראיון היה דבר אחד שעיצבן מאד את ג'ון לנון.



מרטין אמר: "למרות שהם כתבו שירים משלהם, היו להם אותם כשירים ולא כמוזיקה לתקליטים. הם לא חשבו במונחים של תקליטים... הם חשבו על פזמון, קטע אמצעי וסוף. כשהתחלתי איתם, ארגנתי את ההתחלות והסיומים ואת קטעי הסולו שלהם. זה נראה אלמנטרי עכשיו, אבל אז הייתי מתזמן את הפזמון שלהם. בהדרגה גדל שיתוף הפעולה".


לנון קרא את המאמר וניגש לכתוב למערכת העיתון: "ג'ורג' מרטין היקר, אני כתבתי לבדי את השיר PLEASE PLEASE ME. זה הוקלט בדיוק לפי סדר הדברים שאני כתבתי. אתה זוכר את זה? באהבה, ג'ון ויוקו".



ב-26 במרץ בשנת 1987, החלה חברת נעלי הספורט NIKE לפרסם את מוצריה עם שיר של הביטלס ושמו REVOLUTION. הדבר הכעיס מאד את המעריצים של הלהקה - ולא רק אותם.



זו הפעם הראשונה בה שיר של להקה זו מככב בפרסומת ופול מקרטני, שידע כי זה בגלל שחברו מייקל ג'קסון רכש מאחורי גבו את קטלוג הביטלס, ממש לא היה מרוצה מהעניין וכעס על יוקו אונו שהעניקה אישור לזה. חברת נייק טענה כי שילמה רבע מיליון דולר לקבלת האישור מבעלי השיר.


מגזין טיים מיהר להגיב: "מארק דייויד צ'אפמן הרג את לנון, אבל לקח לכמה אנשי תקליטים, חברת נעליים אחת ונפש תאומה להפכו לכותב ג'ינגלים". לא ברור האם התכוונו שם במילים SOUL BROTHER לפול מקרטני (שהתנגד לדבר) או ליוקו אונו (שאישרה את זה).


גם עיתון "שיקגו טריבון" ראה זאת באור שלילי והגיב: "כך זה נראה כשהאידיאלים של הרוק מתנגשים עם החמדנות הקרה". עיתון "ניו רפאבליק": "לשיר הייתה משמעות עד שהגיעה נייק ודרכה עליו".


ב-28 ביולי בשנת 1987, תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים. התביעה, שהוגשה לבית משפט במנהטן, טוענת כי חברת הנעליים, נייקי בע"מ, "סחרה שלא כדין ברצונם הטוב ובפופולריות של הביטלס".


פיליפ ה. נייט, יו"ר נייק, הגיב במהרה לתביעה: "ניהלנו משא ומתן ושילמנו עבור כל הזכויות החוקיות מחברות התקליטים קפיטול ואי.אם.איי, שיש להן זכויות רישוי לכל ההקלטות המקוריות של הביטלס, ושילמנו גם ל- SBK, המייצגת את האינטרסים של מייקל ג'קסון כבעלים של זכויות הפרסום. כל המשמעויות שעשינו משהו לא תקין או לא מכבד כלפי הביטלס אינן נכונות לדעתנו".


התביעה הוסדרה בסוף מחוץ לכתלי בית המשפט.



בשנת 1974 נשאלו אמנים בעיתון NME האם ירצו לראות את הביטלס פעילים שוב יחדיו. הנה תשובותיהם:


פיל לינוט (הזמר-בסיסט של להקת ליזי הרזה): "זה יהיה טוב. יהיה מעוניין לראות אם הם עדיין יכולים לנגן ביחד. סצנת הרוק היום מפספסת את ההתרגשות של הביטלס".



ג'ון לורד (האורגניסט של להקת דיפ פרפל): "אני בדילמה. זה יהיה נהדר לראות אותם שוב יחד, אבל באותו זמן הייתי שונא להיות מאוכזב. יהיה נחמד לקבל את לנון ומקרטני שוב יחד בדרך כלשהי. נראה שלנון איבד את הכיוון שלו, בעוד שלמקרטני יש את זה. יהיה מעניין לראות מה הם יעשו עכשיו".



ג'רי מרסדן (מנהיג להקת העבר, ג'רי אנד דה פייסמייקרז): "אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם הם יעשו זאת זה יהיה עצוב. הם לעולם לא יוכלו לעשות את אותו הדבר עם אותה השפעה כשהייתה להם בהתחלה. זה עשוי לקלקל מיתוס יפה".



אליס קופר: "אני חושב שזה יהיה טוב - כך לפחות רינגו יהיה עסוק. שמעתי שהוא ניסה להשיג עבודה כשרת בבית הספר התיכון בהוליווד".



אנדי מקאיי (הסקסופוניסט של להקת רוקסי מיוזיק): "יש להניח שאם הביטלס ייווצרו מחדש, זה יהיה רק ​​לאלבום ולא עם ראייה לחיים כלהקה עובדת. כמו כן, אם הם יעשו מוזיקה מחדש, זה מאוד לא סביר שכל אלבום שיעשו יהיו בו רק ארבעתם. הם ודאי ישלבו מוזיקאים אחרים. ואז תהיה לנו תחיה מזויפת של הביטלס. רוב עבודות הסולו שלהם די טובות, אבל ברור שאם הם יחזרו - הם יצטרכו להתאמץ מאד".



דייב קאזינס (הזמר של להקת הסטרובס): "אמנם הייתי מעוניין באלבום נוסף של הביטלס, אבל עדיף להשאיר את האגדה לבד. זה יכול להיות כמו כשהבירדס קמו מחדש והאלבום שהתקבל מהם היה מאכזב".



נודי הולדר ודייב היל (הזמר והגיטריסט מלהקת סלייד): "לא היינו קופצים באוויר אם הביטלס יחזרו יחד אבל אולי זה יכול להיות נחמד. באמת, זה לא מפריע לנו ואנחנו לא מודאגים מהרעיון. זה יכול להיות טיפה מאכזב".



בריאן קונולי (הזמר של להקת SWEET): "הייתי רוצה לראות את הביטלס יחד. זה יעשה להם טוב לכתוב שוב ביחד. אני לא חושב שזה יכול לגרום לאכזבה. זה יהיה מעניין לראות כיצד הדור הצעיר מגיב להם כיום. קשה לי להאמין את הביטלס מפיקים שירים לבני הנוער כמונו, אך הכל יכול להיות".



ג'ורג' מרטין: "יהיה נחמד לראות את הביטלס ביחד שוב, אבל מעולם לא יכולתי לראות אותם נפגשים שוב בתור הביטלס. הייתי עם ג'ון בלוס אנג'לס ערב אחד בנובמבר האחרון, והוא אמר לי שהוא הצטער שהוא לא ראה את פול מזה זמן רב. אבל הם נפגשו מאז, כמובן. הם לא יוכלו לחזור כלהקה. הם חזקים כבודדים. אולי יחזרו לאירוע אחד של צדקה. זה יהיה נחמד לחשוב עליהם שוב כחברים".



ב-25 ביולי 1973 היה ג'ורג' האריסון זועף מאד. הוא כתב צ'ק בסך מיליון ליש"ט לממשלת בריטניה לתשלום מס על הכנסות, לדבריהם, מהאלבום והסרט עם המופע למען בנגלה דש, שנערך בשנת 1971.


למחרת הקים רינגו סטאר חברת מו"לות בשם WOBBLE MUSIC LTD


ב-27 ביולי 1973 הגיעו הגיטריסטים של להקת כנפיים, דני ליין והנרי מקולוק, לחווה הסקוטית של פול מקרטני. המטרה הייתה להתחיל תקופה של חמישה שבועות בשביל כתיבת שירים לתקליט הבא של להקתם.


יומיים לאחר מכן פורסם בחדשות שג'ון לנון מתכוון למכור את אחוזתו הבריטית TITTENHUURST PARK, אותה הוא רכש בשנת 1969. נמסר שהוא מתכוון לבקש תמורתה חצי מיליון ליש"ט (של אז, כמובן). כמה ימים לפני כן כבר נאספו כל הפריטים שם ונשלחו לג'ון ויוקו, שכבר התגוררו בניו יורק. פיטר בנדרי, שהופקד על עניין המכירה, סיפר אז: "יש משא ומתן עם אנשים וג'ון לא יחזור לכאן לבטח. למעשה, אין לו תכניות לחזור לאנגליה. אחוזתו היא מקום יפהפה ואני בטוח שעצוב לו להיפרד ממנה, אבל נדרש המון ממנו כדי לשמור עליה". אם קראתם את הפוסט עד כה, אתם כבר בטח יודעים למי הוא מכר את זה בסוף.



מה באמת חשבו הביטלס זה על זה? הנה כמה ציטוטים מן העבר כדי לשפוך עוד אור בנושא.


ג'ון (1970): "למרות כל הדברים, הביטלס יכלו לנגן מוזיקה טובה במידה ולא היו מתוחים. התקליט החדש של פול מחורבן וכנראה הוא יעשה אחד טוב בהמשך אם ילחצו אותו. כשאני מקשיב ברדיו לשירים של ג'ורג', אני חושב שהם נהדרים לאוזניי. יש לי טעם מוזר".


פול (1974): "שנאתי את האופן בו ג'ון הטיח בי ביקורת. ניתחתי כל משפט שכתב עליי ושאלתי את עצמי האם הוא באמת חש כך. הייתה תקופה שחשבתי שהוא צודק ואני באמת כלום. לינדה הצילה אותי כשאמרה לי שזה לא נכון והוא רק מנסה לחתוך בבשרי. אז חזר לי הביטחון שאני לא שר כמו אנגלברט המפרדינק, כפי שהוא אמר. אני לא כותב רק בלדות. אבל דבריו בהחלט פגעו בי מאד ועמוק".


ג'ון (1980): "נפגעתי מאד מהספר שג'ורג' כתב. בספר הזה שכתב על חייו הוא לא הזכיר את שמי. מדהים שהוא זוכר כל סקסופוניסט שניגן איתו ואני לא בספר שלו".


פול (1980 - ביום מותו של ג'ון) : "החבאתי את עצמי היום במקום העבודה אבל זה מנקר במוחי. אני מרוסק, כועס ועצוב מאד. לא פעם ג'ון היה חצוף כלפיי אך הערצתי אותו מאד ותמיד ניסיתי לשמור איתו על קשר. במשך השנים הוא נראה בעיני רבים כמשוגע ויצר לא מעט אויבים, אך הוא היה פנטסטי. הוא היה אכפתי ועם שיר כמו 'תנו צ'אנס לשלום' הוא עזר לעצור את מלחמת ויאטנם".


רינגו (1981): "אני יודע שתמיד ארגיש בבית עם יוקו. היא ספגה המון חרא. היא ולינדה מקרטני. אבל פירוק הביטלס לא היה באשמתן. זה קרה כי פתאום גילינו שאנחנו כבר כמעט בני שלושים והשתנינו. לא יכולנו להמשיך יותר כך. אני לא מתכוון לשחזר את העבר. הביטלס הסתיימו בשנת 1970 וזה לא מרכז הכובד בחיי. בואו נעשה את ההופעות של היום ולא את אלה של אתמול".


פול (1984): "מותו של ג'ון היה מטורף. זה היה מכעיס, זה היה מפחיד וזה היה מטורף. זה נראה כאילו הגיע סוף העולם עבורי".


פול (1986): "היה לי יום נהדר אתמול כשג'ורג' בא לבקר אותי לראשונה מזה ביליוני שנים. בילינו היטב יחדיו. הוא היה החבר האמיתי הראשון שלי בביטלס ואיבדנו את החברות הזו ברגע שהפכנו מקצועיים וכל ההצלחה עם הביטלס. הוא הגיע אתמול ולא דיברנו על אפל ולא נגענו בכלי נגינה. פשוט חזרנו להיות חברים. לג'ון היה מזל כי הוא הצליח לשפוך החוצה את כל הכאב שלו. אני אדם שונה לחלוטין ויש המון כאב בתוכי שמנסה עדיין לצאת. ג'ון היה איש נהדר אבל חלק מהנהדרות שלו הייתה שהוא לא היה קדוש. אולי יכולנו להתייחס ליוקו באופן חיובי יותר. אני חש לא בסדר כשאינני מדבר איתה, כי לא הסתדרנו בינינו. היא הייתה שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד אז. הרבה אנשים מתקשים לעכל אותה גם היום. אבל ג'ון אהב אותה ואני חייב לכבד אותה דרכו. ניסיתי לעשות זאת. לפחות אני מרגיש שהשפיות חזרה לשרור ביחסים שלי עם ג'ורג' ורינגו. אנו יכולים להיפגש ולהתחבק ולהגיד שאנו אוהבים זה את זה".


פול (1987): "בראיה לאחור עם ג'ון, הוא היה איש נהדר. תמיד הערצתי אותו. כל הלהקה העריצה אותו אבל אינני יודע אם ג'ורג' ורינגו יגידו לכם את זה. הוא היה האליל שלנו. אני הייתי אחד מחבריו הטובים ביותר. אני לא יכול להצהיר כי הייתי הקרוב ביותר, למרות שזה אפשרי, אך אני לא אעשה כך. אני לא זקוק לקרדיט הזה. כשג'ון נרצח תקע מישהו מיקרופון בפניי וביקש את תגובתי לעניין. אני השבתי שזה מבאס אבל התכוונתי למשהו עמוק יותר. אבל אז הגיעו דברי ההלל על ג'ון שהוא היה נהדר ורבים יתגעגעו אליו. והנה אני נותרתי רק עם מילה שלא פירשו אותה נכון. אחרי שג'ון נרצח התקשרה אליי יוקו ואמרה לי שהוא אהב אותי. זה היה מרגש מצידה לספר לי את זה כי בעיניי נראה היה שהוא לא אוהב אותי".


ג'ורג' (1988): "פול צריך לעבוד עם סוגים שונים של אנשים ואני מקווה שהוא ימצא מישהו שיגיד לו משהו כי רוב האנשים שעובדים איתו מפחדים להגיד לו משהו לא טוב על יצירתו. זה מצב לא טוב. הסרט שהוא עשה, 'תנו את ברכתי לרחוב ברוד', היה טעות אחת גדולה".



ב-21 באוקטובר 1974 חזר ג'ון לנון לעבוד על תקליט שירי הרוק'נ'רול הישנים. באמתחתו סלילי ההקלטות מהסשנים שעשה קודם עם פיל ספקטור, עד שהאחרון לקח אותם, בשנה הקודמת, ונעלם לפתע. לאחרונה הצליח לנון להחזירם אליו. ברצף ההקלטות החדש החליט לנון להקליט מחדש את שירתו. בין לבין הוא אף ביצע לכמה שניות את WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין.



לנון: "קיבלתי את הסלילים והאמת שלא יכולתי להקשיב להם, כי זה הזכיר לי את הטירוף בלוס אנג'לס. כשהקשבתי לזה, הבנתי שיש המון בלגאן, עם המון נגנים שמנגנים יחדיו ללא כיוון וקושי רב לערוך להם מיקס. נאלצתי לזרוק הרבה שירים הצידה בגלל זה ולהתחיל מחדש".


ב-22 באוקטובר זכה התקליט WALLS AND BRIDGES, של לנון, לתואר תקליט זהב בארה"ב. באותו יום ערכו פול ולינדה מקרטני מסיבת עיתונאים בארה"ב ובה הודיעו על הפרטים לסיבוב ההופעות הקרוב של להקת כנפיים, לשנים 1976-1975.


פול לכתבים: "יש לי מעריצים צעירים בימינו. יש שאפילו מביאים פרחים ללינדה. אני מאד שמח עכשיו כאיש משפחה".



למחרת, 23 באוקטובר 1974, ערך ג'ורג' האריסון מסיבת עיתונאים משלו, במלון בברלי ווילטשיר שבקליפורניה. מטרתו הייתה להכריז על סיבוב הופעות שלו בצפון אמריקה. האריסון לנוכחים: "ניסיתי להשחיל כמה הופעות לפני חג המולד, אך כל המקומות כבר נתפסו. חשבתי לעשות הופעה בלונדון אך זה לא ייצא".


הוא גם דיבר על אריק קלפטון שגר אז עם אשתו של ג'ורג', פאטי: "אריק היה חבר קרוב שלי מזה שנים. אני שמח על מה שקורה להם. אני עדיין מיודד איתו. הוא נהדר ואני מעדיף שהיא תהיה איתו מאשר עם איזה מסומם".



גם על יחסיו העדכניים עם ג'ון ופול הוא דיבר: "היחסים טובים מאד. לא ראיתי את ג'ון זמן רב אבל דיברנו בטלפון. פגשתי לא מזמן את פול והיה נחמד. אבל זה לא אומר שנקים להקה. אני לא מופתע ממה שהביטלס עדיין עושים לאנשים. מילאנו מקום בסיקסטיז. כל האנשים שגדלו איתנו בסיקסטיז מרגישים כנראה פינה חמה בלבם כלפינו. זה טבעי. אנשים מפחדים להשתנות. אי אפשר לחיות בעבר. הקטע של איחוד הביטלס הוא פנטזיה. נעשה את זה רק אם נפשוט רגל. אני מעדיף שווילי וויקס יהיה הבסיסט לצדי מאשר פול מקרטני. עם כל הכבוד לפול, לקח לי זמן להשתחרר מהקופסה ולהיות מסוגל לנגן עם אחרים. פול בסיסט טוב אך כוחני לפעמים. אשמח להצטרף ללהקה עם ג'ון בכל רגע, אך לא עם פול מקרטני. זה לא אישי, אלא מנקודת מבט מוזיקלית בלבד. התקליט החדש של לנון נהדר. אין לי מה להגיד, באמת. אני מוזיקאי, לא דברן. אם תקבלו את האלבום שלי ('דארק הורס'), זה כמו 'פייטון פלייס', כלומר, הוא יגיד לכם בדיוק מה עשיתי".



פול מקרטני מדבר באייטיז על הביטלס



בשנת 1984 הוא אמר: ״כשהביטלס התפרקו זה היה כמו שמישהו ימשוך את השטיח מתחת לרגליי. לפתע לא הייתה לי קריירה. לא הרווחתי כסף וכל הרווחים שלי נשאבו בחברת אפל. לא יכולתי לקבל את הכסף שמגיע לי כי חתמתי על מסמך בעייתי. איבדתי את הביטחון שלי״.


באוקטובר 1986 הוא אמר: ״לא קיבלנו לגמרי את יוקו, אבל כמה להקות אתם מכירים שהיו מקבלות? זו הייתה בדיחה. ממש כמו ספיינל טאפ. אהבתי את ג׳ון. הייתי חברו הטוב לזמן רב ואז הלהקה החלה להתפרק. זה היה מאד עצוב ואני חטפתי על הראש כמי שפירק את הלהקה - מה שלא היה נכון״.


ב-25 ביולי 1971 ערך פול מקרטני סשן הקלטה סודי בסטודיו מס' 2 באבי רואד.



האבטחה שהוא הציב סביב העניין הייתה כה מהודקת שהוא אפילו אסר על הצוות של חברת EMI (שהאולפן כאמור בבעלותה) להיכנס לבניין. כשהתקשורת גילתה על כך במהרה, מיהרה גם העוזרת של פול, שלי טרנר, להסביר: "פול מאד שמח עם הלהקה שיש לו כרגע ועם ההקלטות שהוא עשה".


למחרת נערכו בניו יורק החזרות הראשונות לקראת המופע למען בנגלה דש. בינתיים הגיעו למתחם החזרות רק ג'ורג' הריסון וקלאוס פורמן (הבסיסט), כשחברי להקת באדפינגר, שהוזמנו גם הם לנגן שם, טסו לשדה התעופה קנדי ומיהרו למקום החזרה.



למחרת ערך האריסון מסיבת עיתונאים עם ראווי שנקאר כדי לבשר על מופע הצדקה הזה. אז ניסה האריסון להסביר לכתבים הצמאים למידע על המתח שלו, להופיע לראשונה ללא חבריו לשעבר בביטלס לצידו. "יש רגעים שהייתי רוצה לחזור לביטלס, אבל יש גם רגעים שאנחנו מעריכים מאד שאנחנו כבר לא ביחד", הוא אמר. כשהכתב שאל מדוע, האריסון הבין שכדאי להסית את הנושא בחזרה למטרה לשמה הוא כינס את הארוע.


באותו יום פורסם ראיון עם ג'ון לנון בעיתון "ליברפול אקו" בו הוא אמר: "אי אפשר יותר להחשיב את ג'ון לנון ואת יוקו אונו בנפרד. שני אלו הם אדם אחד".



ב-28 ביולי 1971 התכוננו פול ולינדה לעזוב את אנגליה לחופשה של שלושה ימים, אבל השמחה הפכה לכעס גדול כשנודע להם כי חברת המו"לות NORTHERN SONGS (שפעלה באנגליה) וחברת המו"לות MACLEN MUSIC (שפעלה בניו יורק) תובעות אותם בסך מיליון וחמישים אלף דולר. הטענה הייתה שפול נתן לאשתו קרדיט הלחנה בשיר ANOTHER DAY ובכך ניסה לקחת מחצית מהתמלוגים, שמגיעים לפי ההסכם לכיסם של כל הביטלס כשותפים עסקיים בחברת אפל.


ב-30 ביולי 1971, זמן קצר לאחר צאת התקליטון "בנגלה דש" של ג'ורג' האריסון, מיהר הבי.בי.סי להחרים אותו משידור בגלל תוכנו הפוליטי.




עולם הקולנוע. שנת 1971. על הצילום האחרון בהחלט של ארבעת הביטלס, שנעשה ב-22 באוגוסט בשנת 1969.



ב-11 באוגוסט, בשנת 1976, יצא אלבום בכורה ללהקת KLAATU. רבים חשבו אז שמדובר בביטלס בתחפושת.




מאז פירוק הביטלס, בשנת 1970, היו כמה מקרים בהם נחשדו פרויקטים מוזיקליים מסוימים, באופן לא רציונלי, כאיחוד אולפני של הביטלס תחת שם אחר. אחד הבולטים בהם היה המקרה הבא.


בשנת 1976 שמר ג'ון לנון על פרופיל נמוך ביותר. הוא לא החשיב את עצמו יותר כמוזיקאי אלא כאבא במשרה מלאה לשון. את הגיטרה הוא החליף באפיית לחם ביתי ואת הפסנתר בחבילת חיתולים להחלפה. אך לקהל מעריצי הביטלס זה לא הפריע כדי לחפש את הביטלס בכל דבר שזז. כתוצאה מכך הפכה להקה בשם KLAATU למטרה אליה הופנו החיצים. ולא סתם. התקליט של אותה להקה יצא בחברת התקליטים CAPITOL, שטיפלה בקטלוג הביטלס בארה"ב.


הצלילים שבתקליט זה הזכירו לרבים את הביטלס של 1967 (אם כי אזניים רגישות להפקה מוזיקלית יגלו מיד כי מדובר במוצר בעל שנתון מתקדם יותר). אותה חברת תקליטים, שחשה כי יש בידיה מוצר שיווקי מתוחכם, הוציאה את התקליט, באוגוסט 1976, ללא אספקת מידע על הלהקה, קרדיט כותבי השירים או תמונות שלה. עיתון המוזיקה האמריקאי TROUSERS PRESS פרסם כי 'התקליט הזה הוא תשובה מוחצת לתקליטיו של דייויד בואי'. עיתון RECORD MONTH שבקנדה, כינה את האלבום 'תקליט קונספטואלי נהדר'. אבל הביקורות החיוביות לא תורגמו למכירות טובות. כל זה עד שהגיעה כתבת עיתון אחת ששינתה את הכל.



זה קרה ברוד איילנד פורסמה, כשסטיב סמית', כתב עיתון מקומי בשם PROVIDENCE JOURNAL, פישפש בערימת התקליטים שהגיעה למערכת ושלף משם את התקליט עם ציור השמש שבעטיפתו. הוא לקח את התקליט לביתו, הקשיב לו והבין כי יש פה דמיון ליצירתה של הביטלס. סמית' ניגש למשימה וכתב ביקורת, שפורסמה בעיתון ההוא ב-17 בפברואר 1977. בכתבה זו, שהכותרת שלה הייתה 'האם קלאטו היא למעשה הביטלס?', סיפר כי התקליט הזה מדבר על מיסתורין, קסמים ונסיעות. דבר שאמור להוביל לעובדה הברורה (עאלק...) כי הביטלס באים בתקליט הזה לתקן את הכישלון שחוו עם סרטם 'מסע הקסם המסתורי' (או בתרגום נכון - מסע המיסתורין הקסום). בביקורת הזו כתב סמית' כי השירה דומה לזו של פול מקרטני, התיפוף דומה לזה של רינגו סטאר והגיטרה נשמעת כמו מעשה ידיהם של האריסון ולנון. סמית' אף הלך רחוק יותר וציין כי שם הלהקה הזו נגזר מעטיפת תקליט הסולו של רינגו סטאר, משנת 1974, שנקרא GOODNIGHT VIENNA ובו נראה רינגו עומד בפתח חללית כשלפניו עומד יצור חוצן שנראה כמו הדמות קלאטו, מסרט משנת 1951 ושמו THE DAY THE EARTH STOOD STILL.



סמית' יצר קשר עם חברת קפיטול כדי לקבל מידע נוסף על הלהקה, אך הוחזר משם כשידיו ריקות. סמית' סיפר שנים לאחר מכן: "בחברה ההיא אמרו לי שאינם יודעים דבר על הלהקה הזו. אני לא האמנתי להם, כי חברת תקליטים שכזו לא תחתים להקה כלשהי מבלי לדעת עליה פרטים".



אבל זו הייתה האמת. חברת קפיטול החתימה את קלאטו מבלי לדעת על חבריה. היה זה פרנק דייויס, שהחתים את הלהקה במקור לחברה משלו, שמכר אותה לחברת התקליטים הגדולה, שהשתכנעה להחתים מיד עם הקשבתה לשירים שהוקלטו. בתחילה רצו בחברת קפיטול לראות את חברי הלהקה חותמים בעצמם על החוזה, אך דייויס הודיע להם שהוא ערב בעניין ולכן הוא יחתום על החוזה במקומם.


אז מי זו להקת קלאטו? הלהקה הקנדית הזו הוקמה בשנת 1973 על ידי צמד המוזיקאים ג'ון וולושוק ודי לונג. וולשוק ניגן בפסנתר, אורגן, מלוטרון, גיטרה אקוסטית, גיטרה בס, סינטיסייזרים וכלי הקשה. הוא גם שר. לונג ניגן בה אקוסטית, גיטרה חשמלית, סיטאר חשמלי, סינטיסייזר, יוקללי ומלוטרון. וכן, הוא גם שר. אל השניים הצטרף בהמשך חבר שלישי ושמו טרי דרייפר שאייש את עמדת התופים.


בזמנו לא ידעו עליהם דבר. התקליט יצא ולא היכה גלים, עד שבאה הכתבה של סמית' והפכה לכלי נשק חם בידי אנשי השיווק של חברת קפיטול. צילום הכתבה הזו נשלח על ידם לכל מקום בעולם והחל להצית שריפות. דרייפר: "הקלטנו באנגליה את התקליט השני שלנו, כשלפתע הגיעו אלינו השמועות כי משווים אותנו לביטלס. צחקנו מהעניין וחזרנו להקליט. אבל כשחזרנו מאנגליה לקנדה, זה כבר נהיה מטורף. כל מגזיני המוזיקה דיברו עלינו. לא ידענו אם כדאי לנו לצאת מהארון הזה ולהתוודות או להישאר תחת ההילה הפיקטיבית הזו. מיום ליום החלו לצוץ, על ידי מעריצי הביטלס, רמזים נוספים בעניין התקליט כמוצר של הביטלס. השירים שבתקליט החלו להישמע בתחנות הרדיו וסמית', כתב הביקורת, אף זומן לראיונות פה ושם. בעוד הסופה מתחוללת בחוץ, שהו חברי הלהקה באולפן ועסקו בהקלטת התקליט השני, שייקרא HOPE. בינתיים עסקה חברת קפיטול בייצור מאסיבי של התקליט, כדי לעמוד בדרישות השוק. השמועות הגיעו, מן הסתם, גם לאוזני הביטלס עצמם.



בחלק מהמקומות הוא נקרא בשם 3:47 EST ובמקומות אחרים נקרא כשם הלהקה. השיר הפותח שבו, CALLING OCCUPANTS OF INTERPLANETARY CRAFT, אף הפך ללהיט מינורי. אפילו הקארפנטרס העניקו לו גרסת כיסוי משלהם שהפכה ללהיט בביצועם.

ההיסטריה סביב התקליט הזה גרמה לחברת התקליטים לדחות את אלבומה השני של הלהקה, כדי לזכות בעוד כמה חודשים של חליבת התעלול הזה. לחברי הלהקה הייתה זה מתנה מבורכת, שהעניקה להם זמן רב יותר לעבוד עליו ללא לחץ.


אבל מי שיצר את הסיפור היה גם זה שכיבה אותו. סטיב סמית' המשיך לחפור לעומק הסיפור, עד שהגיע לחברתו לשעבר של אחר מחברי קלאטו. היא סיפרה לו שלא מדובר בביטלס ואם היה שואל אותה לפני שהיה מפרסם את הכתבה ההיא שפרסם - לא היה קורה כל זה. בנוסף, מנהל תכניות הרדיו של תחנת WWDC-FM מוושינגטון, דווייט דגלאס, בדק היכן נרשמו השירים מבחינת מו"לות. שם גילה כי אין זכר לשמות של חברי הביטלס בסיפור. מה שהוא גילה ברישום הזה הוא את שמות חברי להקת קלאטו.




במהרה גילה העולם כי הביטלס לא קשורים כלל לתקליט וכל הנוצר סביב 'קלאטו' התאייד לאוויר. כשיצא האלבום השני, מיהר עיתון רולינג סטון להכריז: "עכשיו ברור יותר מתמיד כי הלהקה הזו אינה הביטלס". התקליט השני של קלאטו יצא בספטמבר 1977 ונחשב ליצירה מורכבת של הלהקה הזו, שהניבה ביקורות חיוביות. אך על כל ביקורת חיובית צצה גם כתבה שזעקה כי קלאטו היא תרמית. חברת קפיטול דחפה את חברי הלהקה להתחיל ולהתראיין, כדי להרגיע את הסיפור. העניין של קפיטול בקלאטו דעך, עם נסיון כושל להפוך את הלהקה ללהקת פופ. להקת קלאטו הפכה לקורבן של שמועה ובשל כך נזרקה החוצה, במקום להתקבל בזכות כישרונם המוזיקלי של חבריה.



ב-24 ביולי בשנת 1978, יצא לאקרנים אחד הסרטים הגרועים יותר שנעשו עם שירי הביטלס. לסרט קראו SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND והוא הכיל כוכבים כלהקת הבי ג'יז, פיטר פרמפטון והשחקן ג'ורג' ברנס.



עלילת הסרט הייתה כזו: מאז שנשלחו לקרב במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, סמל פפר ולהקת מועדון הלבבות הבודדים של HEARTLAND באו להעביר את מסר השמחה והאהבה לעולם. עם מותו של הסמל פפר בשנת 1958, הוצגו כלי הלהקה בבית העירייה של הארטלנד כסמלים לאותה אהבה ושמחה. לפני מותו ביקש סמל פפר מנכדו המתבגר, בילי שירס, לקחת על עצמו את המושכות להקמת להקה משלו כדי להמשיך ולהפיץ את המסר של אותה שמחה ואהבה. בילי (בכיכובו של פיטר פרמפטון) מגייס לעניין את אחיו, דאגי שירס, כמנהל הלהקה.



בילי ושלושת חבריו הטובים, האחים מארק, דייב ובוב הנדרסון (הלא הם הבי ג'יז), יוצאים להרפתקה כלהקה חדשה של מועדון לבבות בודדים. הם מגיעים במהירות לידיעת מפיק המוזיקה ההוליוודית B.D. (ביג דיל) הופלר. בעוד הבחורים עוסקים בהוליווד בהפצת דברי השמחה והאהבה לעולם, נכנס להארטלנד מר מאסטרד המרושע שמטרתו להשמיד את השמחה.


לשם כך הוא מתכנן לגנוב את הכלים בעירייה ולקדם את המוזיקה של "להקת הנבל העתידי" (אותה שיחקה להקת איירוסמית') במקום "להקת מועדון הלבבות הבודדים". מזימתו נחשפת ושירס וחבריו עושים ככל שביכולתם להחזיר את השמחה והאהבה.



והתוצאה? הנה היא בביקורת של הרולינג סטון:

"זה אחד הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם. לא רק שהוא הרג את היצירה של הביטלס אלא גם הפך לזבל שמות ידועים כמו הבי ג'יז ופיטר פרמפטון. הנוכחות הקולנועית של פרמפטון גרועה אפילו יותר מזו של אוליביה ניוטון ג'ון. הבי ג'יז נראים כל כך חסרי חיים עד שיש חשש כי יפלו באמצע הסרט ולא יקומו. זה סרט שבו כל החלטה הייתה שגויה. המטרה הייתה לתת לשחקנים (אם אפשר לקרוא להם כך) להגיד כמה שמעט טקסטים, לעשות העוויות פנים, לנשוך שפה ובעיקר להיראות כמעוכבי התפתחות. גם פסקול הסרט הזה הוא נוראי, במחיר מוגזם של 15.90 דולר, שנשמע כמו התקליטים המוזלים מהסיקסטיז, בהם אמנים אנונימיים ביצעו שירים ידועים. לא יאמן שג'ורג' מרטין שותף להפקת התקליט הזה. השאלה הגדולה היא - האם פיטר פרמפטון באמת כל כך גרוע? התשובה היא כן. ומדוע הבי ג'יז, שהיו חיקוי של הביטלס בסיקסטיז, לא השכילו להביא את צוות ההפקה העדכני שלהם לתקליט הזה? הם לא עשו את מה שאדמה, רוח ואש ואיירוסמית' אמרו לג'ורג' מרטין - 'לך תתחפף מפה'...".



שנה לאחר צאת הסרט אמר ג'ורג' האריסון לרולינג סטון את דעתו על הסרט: "אני מרחם על הבי ג'יז ועל פיטר פרמפטון, שעשו את הסרט על סרג'נט פפר, כי הם בנו את שמם בכבוד והנה לפתע הם נפלו לחמדנות, בצורה הכי קלאסית שלה. אני חושב שזה פגע בתדמית שלהם. זה כמו שהביטלס ינסו לעשות את הרולינג סטונס, כשברור כי הסטונס יכולים לעשות זאת טוב יותר".


ג'ון לנון ויוקו אונו מודל מאי 1972, בראיון לעיתון רקורד מירור.



האם לדעתכם ניו יורק מבטאת טוב יותר את המציאות של העולם המערבי?

ג'ון: כן. זהו המקום המתקדם ביותר בעולם.

יוקו: כמו כן, ישנם שם 10,000 יפנים, מיליוני יהודים, יוונים.

ג'ון: שחורים.

יוקו: איטלקים.

ג'ון: כל אומות העולם נמצאות כאן.

יוקו: כל אומות העולם נמצאות כאן. זו עיר בינלאומית.

ג'ון: העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם.


תרמת (ברולינג סטון) למיתוס התרבות שנוצרה סביב מוזיקת ​​הרוק והפופ, אך יחד עם זאת הרסת את המצע, את הרכב הפוליטיקה שלך ואת הכוח הפוטנציאלי שייצגו הביטלס מהבחינה הזו. האם זה לא מהווה דילמה?


ג'ון: כן, אבל אפילו בכוחות עצמי עדיין יש לי הרבה כוח. אני יכול לגייס את התקשורת, ומהו כוח ללא התקשורת, ללא גישה לציבור? הכוח הזה קיים בגלל הביטלס והיה לי חלק משלי בזה. עכשיו ג'ון ויוקו גדולים יותר מג'ון לנון, גדולים יותר מג'ורג' האריסון או פול מקרטני. זה הכוח שלנו עכשיו והכוח הזה שייך לכולם. אנו הופכים אותו לזמין לכולם במקום להשתמש בו על ידי הביטלס עבור הביטלס. הרסנו את המיתוסים של תרבות הרוק כי המוזיקאים - וזה נכון לגבי להקות המי והסטונס כמו הביטלס - כולם דיברו על פוליטיקה במוזיקה שלהם אבל לא עשו דבר במציאות.



ל'מהפכה מספר תשע 'יש דימוי של כאוס אולטימטיבי, מעין סוף העולם. האם אתה חושב שזה עומד לקרות?

ג'ון: אה כן. אבל הסוף לא קיים, גם ההתחלה לא.


אבל יש כל כך הרבה בלבול שנראה שהקטע נשמע כמו סוף העולם.

ג'ון: לא. לא, זה היה פשוט דימוי קולי של מאי 1968, קולאז' פשוט של מהפכה שמתקדמת.


האם אתה עדיין מקליט בעצמך חוויות צליל במכשירי הקלטה?

ג'ון: כן, והאלבום של יוקו מכיל הרבה חומר כזה.

יוקו: אנו עובדים יחד.

ג'ון: זה היה רק ​​בשבילי, אבל יוקו שכנעה אותי לשחרר את זה. בגללה עשיתי את 'מהפכה מספר תשע'. כעת אנו ממשיכים עם הרעיונות הללו בעבודתה של יוקו.

יוקו: סטרוברי פילדס היה השיר הראשון של הביטלס ששמעתי והוא מאוד הרשים אותי. אני לא יודעת כלום על רוק או פופ, אבל זה נגע בי. יש את האוניברסליות הזו במוזיקה של ג'ון. אין צורך להכיר את הרוק ואת כל התרבות הזו, אלא אם כן היא נוגעת, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. לנתק אינטלקטואליזם ומצבים וסגנונות, ולתקשר בפשטות וישירות.



ברוב השירים שלך אתה מאפשר לצד הפגיע של האישיות שלך להופיע. זה כמו פנייה למישהו.


ג'ון: כן, זה נכון. כשכתבתי את 'אמא' ואת 'גיבור מעמד הפועלים', אנשים אמרו, "אה, הוא הופך פתאום לאינטרוספקטיבי". אבל לא הייתי יותר אינטרוספקטיבי ממה שהייתי ב- HELP או I'M A LOSER או בסטרוברי פילדס. ההבדל היחיד היה שהם כבר לא שירי הביטלס.

ג'ון: IMAGINE, הן השיר עצמו והן האלבום, זה אותו דבר כמו 'גיבור מעמד הפועלים' ו'אמא' 'ו'אלוהים' באלבום הראשון שעשיתי לבד. אבל התקליט הראשון הזה היה אמיתי מדי עבור אנשים, כך שאף אחד לא קנה אותו. זה נאסר ברדיו. אבל השיר IMAGINE, שאומר, 'תתארו לעצמכם שלא הייתה יותר דת, לא עוד מדינה, לא יותר פוליטיקה' - הוא למעשה המניפסט הקומוניסטי, למרות שאני לא קומוניסט במיוחד ואיני משתייך לשום תנועה כזו.

זה היה בדיוק אותו מסר כמו שיריי הקודמים, אך מצופה עם סוכר. עכשיו זה להיט גדול כמעט בכל מקום ומכיוון שהוא מצופה בסוכר הוא מתקבל בברכה. עכשיו אני מבין מה אתה צריך לעשות - פשוט להעביר את המסר הפוליטי שלי עם מעט דבש. זה לנסות לשנות את האדישות של צעירים...



...האדישות הקיימת באמריקה חודרת לכל עבר מכיוון שכולם עוקבים אחר התבנית האמריקנית, ובעיקר בגלל המוזיקה. סגנון החיים של המאה הזו עוצב על ידי אמריקה. צעירים אדישים. הם חושבים שאין מה לעשות ושהכל נגמר. הם רוצים למצוא מקלט בסמים כדי להרוס את עצמם. העבודה שלנו היא להגיד להם שיש עוד תקווה ועדיין יש הרבה מה לעשות. עלינו לשנות את דעתם; עלינו להגיד להם שזה בסדר ושדברים יכולים להשתנות, ורק בגלל שה'פלאוואר פאוואר' לא עבד, זה לא אומר שהכל נגמר. זוהי רק ההתחלה. המהפכה רק החלה. זו רק ההתחלה של שינויים גדולים.




בספטמבר 1975 התראיין ג'ורג' האריסון לעיתון מלודי מייקר. הנה כמה ציטוטים נבחרים שבחרתי משם:



"בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. מארלי מזכיר לי מאד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כה פשוט אך כה יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו כל הלילה. התקליט החדש שאני מוציא, שנקרא EXTRA TEXTURE, משמח אותי כי הוא גם התקליט האחרון שאני, לפי החוזה, בחברת 'אפל'. פול כבר עשה עיסקה עם חברת 'קפיטול' מעתה ואילך. שיהיה בהצלחה לפול. לא נראה לי שג'ון או רינגו יעשו תקליט נוסף בזמן הקרוב. אז נראה שאני אהיה זה שיסגור את 'אפל' בתקליט.



זה מצחיק כי אני גם הראשון שהוציא תקליט ב'אפל', עם הפסקול לסרט WONDERWALL. יש בי עצב על סוף דרכה של החברה הזו, כי היא החלה כמשהו טוב שנעקץ יותר מדי על ידי עניינים עסקיים. כולנו עושים טעויות ו'אפל' הייתה טעות איומה. כיום אני מתחבר יותר למוזיקה שבארה"ב.


אני לא מחובר למה שקורה באנגליה. לא מתחבר לכל ה'סליידים' (להקות כמו להקת סלייד) ושאר להקות הגלאם. אני אוהב את פיטר סקלרן, שמזכיר לי את הארי נילסן. מזה שנים לא הקשבתי לאלבומים של הביטלס. זכור לי שעבדנו מאד קשה על המוזיקה שלנו, עם מעט מאד ערוצים באולפן ומגברים קטנים על הבמות. הדימוי שלי כאקס-ביטל עצבן אותי לא פעם, כי אנשים לא מקשיבים למה שאני עושה היום אלא מתייחסים למה שעשיתי בעבר. אבל אני מעדיף להיות אקס-ביטל מאשר אקס-נאצי. אבל אני הכי רוצה להיות כאן ועכשיו".


ב-1 ביולי 1971 סיפר פול מקרטני לכתבים כיצד רדף אחרי בחורה שפלשה לשטח חוותו שבסקוטלנד. עם זאת, הוא הכחיש את טענותיה שהוא היכה אותה.



"כל שעשיתי הוא להבריח אותה. לא נגעתי בה. אם היא נפצעה, זה ודאי בגלל שהיא נפלה במורד הגבעה". אותה בחורה הייתה קרוליין מיצ'ל, אמריקנית בת 24, שהודתה שעזבה את ביתה בסולט לייק סיטי, כדי להגיע לאנגליה ולרדוף אחר הביטלס. "לא אשוב לשטח של פול. הוא איש מרושע", היא סיכמה.


ב-3 ביולי 1971 טסו ג'ון ויוקו לניו יורק, שם הם סיימו את הקלטת השיר IMAGINE באולפני רקורד פלאנט.



גם ג'ורג' נמצא ביום זה בניו יורק ובא לאולפן טלוויזיה כדי לצפות בצילום תוכנית עם אייק וטינה טרנר. בפרק זה התארחו הביץ' בויז. שמועות החלו לצוף שהאריסון יצטרף, ביחד עם קית' מון מלהקת המי, לסיבוב ההופעות של הביץ' בויז באנגליה, בחודש נובמבר.


באותו יום הגיע התקליט RAM, של פול ולינדה מקרטני, למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי.


למחרת סיים ג'ון לנון את הקלטת השירים IT'S SO HARD, I DON'T WANT TO BE A SOLDIER ו- HOW DO YOU SLEEP. לסשן הצטרף נגן הסקסופון קינג קרטיס. שישה שבועות לאחר מכן קינג יירצח ברחוב. ביום זה הגיעו ג'ורג' ופאטי האריסון למופע של ליאון ראסל, באיינגלווד פורום, כשלמחרת הוא עסק בהקלטת שני שירים לתקליטון הבא שלו. אלו הם BANGLA DESH ו- DEEP BLUE. בין לבין הוא עסק בהשלמת הפסקול לסרט, שהפיקה חברת אפל, בשם RAGA.


ב-6 ביולי 1971 חגג אלן קליין, מנהלו של לנון אז, יום הולדת והזמין גם את ג'ון ויוקו למסיבת הגן שלו, בביתו שבניו יורק.



גם אנדי וורהול נכח שם וחצוצרן הג'אז, מיילס דייויס. "האם היא יפנית?", שאל מיילס את לנון על אשתו. "לא, היא ניו יורקית", ענה לנון בחריפות מהולה בקסם אישי. "מדוע לא התחתנת עם כלה לבנה ונחמדה?", המשיך מיילס להקשות את המצב. "זה מה שחשבתי שהיא", השיב לנון. "כולם אמרו לי שאני עיוור".



בשנת 1977 התראיינה לינדה מקרטני לעיתון 'רקורד מירור' וכך סיפרה:



"מאד הייתי רוצה לראות את הביטלס מתאחדים. אבל רק למען המוזיקה ולא בשביל מיליוני הדולרים שכולם מדברים עליהם. כרגע פול נחוש להישאר עם להקת כנפיים ואני כבר משועממת מהשאלות שנשאלות על איחוד הביטלס. אנשים האשימו אותי רבות בכך שאני שכנעתי את פול לעזוב את הביטלס. אבל זה ממש שטויות. פול בכלל לא היה זה שהחליט שהביטלס צריכים להפסיק לעבוד יחדיו. ג'ון היה הראשון שעזב.


בכל אופן, העבודה שלנו כרגע היא לנגן מוזיקה, אך אני לא חושבת שאני אמורה למלא את החלק הזה בכל שעה בחיי. להקות רבות מתפרקות בגלל שהן מנסות למלא את התפקיד הבימתי שאחרים הכתיבו לה, בכל שעות היממה. אנשים ממהרים לתת ביקורות עד כדי כך שהם מוציאים כל השראה מאמן כלשהו. ככה הפילו גם את ג'ורג'י בסט. אנשים רבים ביקרו אותי בתחילה על הנגינה שלי בלהקה ואני בהחלט הייתי ראויה לביקורת הזו, כי לא ממש ידעתי לנגן. למדתי כמה אקורדים אבל זה לא הספיק. צריך שגם תהיה תחושה בנגינה. לא ידעתי לספק קצב טבעי בנגינתי כמו פול".


ב-9 ביולי בשנת 1972, הופיע פול מקרטני בפעם הראשונה במסגרת להקת כנפיים. זו הייתה הפעם הראשונה של מקרטני בדרכים מאז שעזב את סיבובי ההופעות עם הביטלס ב-1966.


זה היה יום ראשון כשלהקת כנפיים עלתה להופיע, באוויר הפתוח של האמפיתאטרון CHATEAUVILLON הצרפתי. מאחורי הקלעים, לפני תחילת המופע, נשאל מקרטני על סיבוב הופעות זה: "רצינו להתחיל את זה במקום קטן יחסית. בהמשך נופיע באנגליה, אבל אם אתה הולך לנגן באנגליה או באמריקה עם להקה חדשה - מיד ישימו אותך על המוקד. לכן חשוב שנהיה ממש מוכנים לזה וזה לוקח זמן להגיע לשם".



כמו כן, הוא גילה שם שג'ורג' האריסון הזמין אותו להופיע במופע למען בנגלה דש שבניו יורק. לכתבים הסקרנים הוא הוסיף שדחה את ההצעה על הסף בטענה שאם יגיע, זה ייראה כאילו הביטלס מתאחדים. "הביטלס נגמרו באופן סופי וזה ממש לא מתאים לי לחזור לשם עכשיו".


כאלפיים איש הגיעו לראות את ההופעה, שאחריה סיפר פול לכתב המלודי מייקר שנכח שם, כריס צ'רלסוורת': "אנחנו נגיע בהמשך לאנגליה, אך לא עכשיו כי הקהל הבריטי ביקורתי מאד. אנחנו להקה חדשה שצריכה עוד להשתפשף". כשנשאל האם ראה לאחרונה את שאר הביטלס, מצב רוחו התקדר: "לא, ואין לי סיבה לעשות זאת. אני לא מעוניין לראותם. הם בשלהם ואני בשלי".



כתב אחר שאל את פול על ההעדפה לנסוע ממקום למקום באוטובוס קומותיים. "הרעיון בא כשהיינו בחופשה לפני הסיבוב. אז הבנו שנהיה באירופה במהלך הקיץ וחבל לשהות כל הזמן בתוך קופסאות ולחפש אוויר לנשום. אז באנו עם הרעיון לקחת אוטובוס ולהסיר את הגג שבקומה השניה שלו. כך אנחנו פשוט שוכבים שם ומשתזפים".



לינדה מקרטני נשאלה על חווייתה מהמופע: "הייתי מתוחה מאד בחלק הראשון. לא הייתה לנו האפשרות לעשות בדיקת סאונד כראוי ולא עשינו חזרות ממשיות לפני כן. קפצנו למים כך שלקח לי זמן להתחמם שם. בחלק השני של ההופעה היינו מצויינים".


פול: "את הסיבוב הזה אנחנו מארגנים בעצמנו ואין בו מטרה להרוויח כסף. אני משתדל הפעם להימנע מכל הגנבים והפרזיטים שבדרך כלל נדבקים לאמנים בהופעות ועושקים אותם. כל הסצנה מסריחה".



ג'יימס ג'ונסון דיווח על המופע הראשון בסיבוב לעיתון NME: "זה לא היה אירוע משמעותי באמת. אבל כנראה שכך רצה מקרטני שיהיה. הוא רצה התחלה שקטה. הוא לא יכל למצוא נקודה מסתורית יותר להופעה. אפילו נהגי מוניות התקשו למצוא היכן זה בדיוק. פרסום ההופעה היה אפסי והשמועה עברה מפה לאוזן. המופע לא היה טוב, כפי שמקרטני הודה, וביצועים לשירים כמו FULL MOON OF KENTUCKY לא היו מזהירים. לינדה היא ללא ספק החוליה החלשה בהרכב. נגינתה לא מוסיפה כלל. כשפול אמר לאיש הסאונד שאחד המיקרופונים לא פועל, צעק מישהו מהקהל שיתן אותו לאשתו". במופע לינדה גם שרה את השיר שכתבה, SEASIDE WOMAN.



ב-22 באוקטובר בשנת 1971, הודיע המפיק ג'ורג' מרטין (שעבד עם הביטלס) לכלי התקשורת שהוא מצא את הלנון והמקרטני הבאים.


השניים עונים לשמות פאריש וגורביץ' והגיעו מלונדון. מרטין הוסיף כי אלבום הבכורה של השניים ייצא בנובמבר. האם הוא יצדק בנבואתו? המממ....



ב-10 באוגוסט, בשנת 1985, בגד מייקל ג'קסון בחברו הטוב, פול מקרטני.



הכל החל כשמקרטני יעץ לג'קסון לעשות רווחים על ידי קניית קטלוגים. בתקופה של שיתוף פעולה בעל יתרון הדדי, הסביר מקרטני לג'קסון עד כמה יכולות להיות זכויות פרסום מוזיקה משתלמות, במיוחד לאור העובדה שבסוף שנות השישים איבד מקרטני את חלקו בחברת NORTHERN SONGS, שהקים. עם ג'ון לנון, דיק ג'יימס ובריאן אפשטיין. לאחר שכתב הרבה מהלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס, מובן מאליו שמקרטני לא היה מרוצה מכך שכבר לא קיבל תמלוגים מהקטלוג. (על התהליך של איבוד הזכויות של לנון ומקרטני על שיריהם, בשנת 1969, תקראו בהרחבה בספר שלי על הביטלס,"ביטלמאניה!").


בשנים 1984-1983 הקליט פול לא פעם עם מייקל ג'קסון (או בעברית, מיכאל - לפי קטע העיתון הנדיר שאני שם פה) ושיריהם הפכו ללהיטים.



פול כבר היה מומחה אז ברכישת קטלוגים, כולל הקטלוג של הזמר באדי הולי, וג'קסון נהג להתבדח עמו שיום אחד הוא יהיה הבעלים של שירי הביטלס. מקרטני האמין שחברו מתבדח, אך בשנת 1985 הבדיחה הפכה למציאות; ג'קסון רכש ופול אכל קש. החברות ביניהם נשברה.



לפני כן היה קטלוג הביטלס בבעלות חברת טרקטורונים, שבראשה עמד המיליארדר האוסטרלי רוברט הולמס, שנראה היה מוכן להוריד ממנו את האוסף היקר למי שמציע את הסכום הגבוה ביותר. אותה חברה של הולמס הייתה בעלת הזכויות של יותר מ-250 שירי ביטלס. ג'קסון הורה לעורך הדין שלו, ג'ון ברנקה, לרכוש בשמו את הקטלוג.


על פי הדיווחים, ברנקה פנה למקרטני וליוקו אונו, כדי לברר את תכניותיהם, אם בכלל, בנוגע למכירה המוצעת, אך המחיר היה גבוה מדי עבורם והם נסוגו מבלי לדעת שג'קסון מתכנן מהלך. בסוף 1984 הציע ברנקה הצעה ראשונית בשם ג'קסון בסך 30 מיליון דולר והמשא ומתן נמשך כשנה עד שג'קסון הגדיל את הצעתו ל-47.5 מיליון דולר והעסקה הושלמה. סכום הרכישה היה כמחצית מהרווחים שג'קסון עשה בחמש השנים האחרונות



כמעט כל השירים של לנון ומקרטני הפכו להיות בבעלותו, חוץ מהשירים LOVE ME DO ו- PS I LOVE YOU (אותם רכש מקרטני לחברה שלו, MPL PRODUCTIONS). שירים נוספים - PLEASE PLEASE ME, DON'T BOTHER ME ו- ASK ME WHY נותרו בבעלותו של המו"ל, דיק ג'יימס.


ג'קסון עמד איתן בתחרות על המכירה מול חברות EMI, CBS, THE LAWRENCE WELK GROUP וחברת קוקה קולה.


מקרטני לא היה מרוצה מהבשורה. "אני חושב שזה צעד מפוקפק שהוא עשה", אמר על הרכישה, "להיות חבר של מישהו ואז לקנות את השטיח שעליו הוא עומד". השבר היה כה גדול שמקרטני וג'קסון כמעט ולא דיברו שוב. "פול ואני למדנו בדרך הקשה על עסקים", כתב מלך הפופ באוטוביוגרפיה שלו.



הרכישה המשיכה לסייע לג'קסון לשמור על אורח חייו המפואר וכבר בסוף שנות התשעים סבר מקרטני שהגיע הזמן שיקבל העלאה עבור חלקו בכתיבת השירים. "כתבתי לו כמה מכתבים בסגנון, 'מייקל, אחרי 30 שנה שהצלחת עם החברה הזו שבבעלותך עכשיו, אתה לא חושב שמגיעה לי העלאה?'. תגובתו של ג'קסון לבקשתו הייתה: "הו פול, זה רק עסקים".

ועסקים היו בהחלט מה שג'קסון עשה בכל הקשור לרכישתו החדשה. שירי הביטלס הפכו לפתע פסקולים לפרסומות. היה זה מהלך משתלם של ג'קסון שמקרטני גינה ויוקו דווקא עודדה (כדרך להפיץ את המוזיקה של בעלה המנוח לדור צעיר). הביטלס נמנעו בכוונה משימוש מסחרי שכזה, אמר מקרטני, למרות שהיו להם הצעות רבות.


בשנת 2006 פורסם כי ג'קסון קרוב לעסקה שתמנע ממנו פשיטת רגל, על ​​ידי מימון מחדש של הלוואות שביצע בסך מאות מיליוני דולרים. כחלק מהעסקה, נמסר שהוא גם יסכים בשלב כלשהו בעתיד לוותר לחברת סוני על חלק מקטלוג שירים הכולל את להיטי הביטלס.



ג'קסון, שנכנס לחובות אדירים כדי לממן את אורח חייו היקר גם כשהקריירה המוזיקלית שלו דעכה, נראה כמה פעמים על סף חורבן. הוא כמעט סגר את החווה הרחבה שלו בקליפורניה שנקראת NEVERLAND, מהלך שבא לאחר שהרשויות בקליפורניה איימו לתבוע אותו על כספים שלא שולמו לעובדי החווה.


כך מכר ג'קסון לחברת סוני, ב-7 בנובמבר 1995, 50 אחוז מהקטלוג תמורת 95 מיליון דולר.



בעקבות מותו הסתובבו שמועות שהוא השאיר בצוואתו את זכויות הקטלוג למקרטני, רעיון שמקרטני אמר שהוא לא מאמין שיקרה. שבע שנים לאחר מותו של ג'קסון הסכימה חברת סוני לשלם 750 מיליון דולר למנהלי עזבונו על מנת לרכוש את יתרת 50 האחוזים בחברה. לפי הערכות, קטלוג הביטלס בלבד מוערך בשווי העולה על מיליארד דולר.


לאחר תביעה בבית המשפט האמריקני, בשנת 2017, הגיע מקרטני להסדר עם חברת סוני בנוגע לזכויות יוצרים לקטלוג הביטלס. על פי חוק זכויות היוצרים האמריקני, שנחקק בשנת 1976, אפשר לכותבי שירים להשיב לעצמם זכויות יוצרים ממו"לים 35 שנים לאחר שניתנו להם. מקרטני הודיע ​​לשופט, "פתרנו את העניין על ידי התקשרות בהסכם הסדר חסוי".


ב-3 בנובמבר, בשנת 1973, פרסם המלודי מייקר ראיון מיוחד שערך העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' עם ג'ון לנון. לא מזמן התכתבתי עמם צ'ארלסוורת' והוא סיפר לי שמכל הראיונות שערך עם הביטלס, זה היה הראיון האהוב עליו ביותר.



הנה כמה ציטוטים של לנון מאותו ראיון: "אני לא מתגעגע לאנגליה. ממש כמו שלא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עזבו משם ללונדון. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר הכי מדליקה שיש. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא כמו ההבדל בין לונדון לליברפול. אם אחוש געגועים, זה לא יהיה ללונדון ולליברפול אלא דווקא לסקוטלנד ואירלנד, שם ביליתי חופשות משפחתיות רבות כילד וכנער".


על אלבומו החדש: "מישהו אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום אימאג'ין רק עם ביצים. אני אוהב את האמירה הזו. יוקו לא באלבום הזה והחלטנו קצת להפריד את הכוחות ביצירה שלנו. עכשיו, כשהיא כבר יודעת כיצד להפיק אלבום, החלטתי לזוז הצידה מהדרך שלה, כי אנחנו די מתוחים ביחד באולפן. זה לא אומר שנפרדנו. אני מדבר הרבה עם רינגו לאחרונה. הוא עבר לגור באחוזה שלי באנגליה. זה נחמד לדעת שתהיה לי שם מיטה. עם פול לא דיברתי מאז שעשה את סיבוב ההופעות האחרון שלו עם כנפיים. שמעתי את האלבום האחרון שלו, RED ROSE SPEEDWAY, והוא נשמע בסדר גמור".


במהלך הראיון שאל צ'ארלסוורת' את לנון האם יש סיכוי לאיחוד הביטלס. לנון השיב שיש סיכוי שזה יקרה, אבל זה לא יהיה למשהו קבוע.



ג'ון לנון, ביולי 1973 לרולינג סטון:

"כל הזמן מדברים מסביבנו על איחוד הביטלס והכסף שיגיע עם זה. זאת כי הכסף שנעשה עד כה נגנב, אבד או בוזבז. כל הדיבור הזה של איחוד מגיע מאנשים לצד הביטלס שמשתוקקים לעשות המון כסף מהדבר הזה. אני לא מתעניין בזה ולא בלנגן שוב עם הצוות הישן ההוא. כשאתה עושה משהו רק כי הציבור רוצה בכך, זה הופך למשהו שונה ממה שאתה רוצה. אז אתה מתחיל לעשות מוזיקת מעליות".



ג'ון לנון, בציטוטים מאחד מראיונותיו האחרונים - הפעם לעיתון ניוזוויק:



שאלה: מדוע פרשת מהעולם המוזיקלי בשנת 1975?

לנון: 'כי הייתי חתום על חוזים מאז גיל 22. ובמסגרת החוזים תמיד נאלצתי לעשות משהו. נאלצתי לכתוב מאה שירים עד יום שישי. להוציא תקליטון עד יום שבת. הפכתי למשהו שלא רציתי. המטרה המקורית שלי כאמן הייתה להימצא במצב חופשי. אני לא מהטיפוסים שיכלו לשהות בכיתה או במשרד. אבל לפתע חשתי כי אינני חופשי'.


שאלה: מדוע פרשת למשך חמש שנים?

לנון: 'אם ידועה לך ההיסטוריה שלי, לקח לי זמן רב להביא לאוויר העולם תינוק חי. רציתי לתת לשון חמש שנים מלאות כאבא. את ג'וליאן לא ראיתי כלל כשגדל. ועכשיו הוא פתאום כבר בן 17 ומדבר איתי על אופנועים'.



שאלה: התאוריה של פול מקרטני לפרישתך הייתה שעשית הכל חוץ מאשר להיות אתה עצמך.

לנון: 'מה לעזאזל הוא מתכוון בזה? פול לא ידע בכלל מה אני עושה והוא ודאי היה סקרן כמו כל האחרים. עברו עשר שנים מאז שתיקשרתי איתו כמו שצריך. אני יודע עליו בדיוק כמו שהוא יודע עליי - שזה למעשה כלום. לפני כשנתיים הוא הגיע פתאום לדלת הכניסה שלי ונכנס לדירה. כעסתי עליו שלא השתמש בפעמון כדי להודיע על בואו. זה כי היה לי יום קשה עם התינוק. אני סחוט לגמרי ואתה נכנס לביתי עם גיטרה מזורגגת...'


שאלה: האם הפסקת להקשיב למוזיקה?

לנון: 'אני מקשיב בעיקר למוזיקה קלאסית או מוזיקת מעליות. עבודות מוזיקליות של אחרים כבר לא ממש מעניינות אותי. לא הלכתי כלל למועדוני רוק. זה כמו לשאול את פיקאסו אם הוא הלך לאחרונה למוזיאון'.



שאלה: 'למה חזרת להקליט?'

לנון: 'כי עקרת הבית גם רוצה לפצוח בקריירה. ב-9 באוקטובר אהיה בן ארבעים ושון יהיה בן חמש וזה הזמן שאוכל לומר לו שאני גם עושה דברים אחרים. בקושי אחזתי בגיטרה בחמש השנים האחרונות. פעם אחת היה שון אצל אחד השכנים שהראה לו את הסרט 'צוללת צהובה'. שון רץ הביתה ושאל אותי אם זה אני ששר שם והאם אני הייתי חיפושית. עניתי לו שכן'.


שאלה: אנשים רבים מאשימים את יוקו בכך שהוציאה אותך מהביטלס. מה היא האמת?

לנון: 'רציתי לפרוש מהביטלס עוד בשנת 1966. חיפשתי דרך לצאת מהלהקה מהרגע בו צילמתי ב-1966 את הסרט HOW I WON THE WAR. זה היה בדיוק כשהפסקנו להופיע ועשיתי לראשונה דבר מחוץ ללהקה. אבל לא היה לי את האומץ אז לפרוש מהלהקה. פחדתי מאד לצאת מהארמון. וזה בדיוק הפחד שהרג בסוף את אלביס פרסלי'.



ב-4 ביולי 1980 חזר עוזרו האישי של ג'ון לנון, פרד סימן, לדקוטה, לאחר חופשה. שם הוא מגלה, ממעגל חברים מקורב, שיוקו מתכננת להתגרש מג'ון.


באותו יום טסו רינגו סטאר וחברתו, ברברה באך, מלוס אנג'לס ללונדון. אז הוא הודה בפני עיתונאים סקרנים שהוא מתכוון להתחתן איתה. "אנחנו עדיין צריכים לסכם כמה דברים וזה ודאי יקרה בלונדון", הוא אמר להם.


ביום זה יצא לאור הספר I ME MINE, שכתב ג'ורג' האריסון. כל עותק, מאלפיים העותקים שהודפסו, עלה 148 ליש"ט! הסכום השערורייתי יגרום לרבים לצאת נגד המוצר. מהדורה זולה בהרבה תצא בהמשך. ג'ון יקרא את הספר הזה ויתעצבן כהוגן כי שמו לא מוזכר שם כמעט כלל.



ב-8 ביולי 1980 קיבל ג'ורג' מכתב מחברת הטלוויזיה THAMES ובו בקשה שישתתף בתוכנית RACE A THON, שזו תוכנית תחרות מכוניות. הוא לא ענה למכתב.


ב-9 ביולי 1980 התראיין פול מקרטני לבי.בי.סי וסיפר שם לשדרן, פול גמבאצ'יני: "אני לא חושב שג'ון לנון יקליט יותר אי פעם. שאלתי אותו על מוזיקה והוא השיב לשלילה. כרגע הוא לא מעוניין בזה. למעריצי לנון זה כמובן מוסיף למיסתורין שלו, אבל יש לי תחושה שהוא לא יטרח להקליט עוד".



1 בספטמבר 1970: ברט סולריס בן העשרים מובא לבית המשפט באשמת חדירה לשטח ביתו של פול מקרטני בלונדון. לטענתו אמר שהוא חבר בכת דתית בשם ISKOW. הוא נשאר במעצר לשמונה ימים נוספים.


2 בספטמבר 1971: כרוזים שכותרתם "פול מקרטני באמת מת!" הודבקו ברחובות שמסביב לדירה של פול ולינדה מקרטני בפארק אווניו 895, ניו יורק. הכרוז הסביר: "שני אלבומי הסולו של פול נראים כעבודות של אחד שמוחו לא מתפקד. מקרטני לא נתן מעולם כסף לארגונים מתקדמים, לא עשה צדקה מזה שנים וכתב מילים לשירים ללא מודעות חברתית". מי שניהל את המחאה הזו היה איי.ג'יי ווברמן, נשיא הארגון לשחרור הרוק מכוכבי פופ מצליחים ורמאים.


3 בספטמבר 1971: רינגו סטאר משיק חברת עיצוב רהיטים, ביחד עם השותף, רובין קוויקשאנק. שם החברה הוא RINGO O' ROBIN


5 בספטמבר 1971: ג'ון לנון ויוקו אונו מתראיינים לפיטר מקייב ורובט שונפלד (ששנה לאחר מכן יוציאו את הספר APPLE TO THE CORE).


שאלה - ג'ורג' האריסון הוא הביטלס האניגמטי ביותר. האם אתה טוען שג'ורג' רגיל יותר ממה שהוא מנסה להיות?

ג'ון: אי אפשר לדעת עם ג'ורג'. תמיד יש לו השקפה. אי אפשר להגיד לו דבר. הוא תמיד טרנדי ועם הבגדים הנכונים...

יוקו: אבל מבחינה אינטלקטואלית הוא לא מתוחכם.

ג'ון: נכון. הוא מאד צר במחשבתו. פול הרבה יותר נרחב מג'ורג'. פעם אחת אמרתי משהו לג'ורג', בפגישה שלנו באפל, והוא הגיב בעצבנות ש'אני אינטליגנט כמוך, אתה יודע'...