Search
  • Noam Rapaport

הביטלס - אחרי הפירוק (פרטי מידע נדירים ומיוחדים מהסבנטיז והלאה)

Updated: Jan 6




20 באפריל בשנת 1974, היה אמור להיות דבר חשוב בהנצחת הביטלס בליברפול.


באותו חודש זעקה כותרת בעיתון רקורד מירור: 'הביטלס מזלזלים בטקס זכרון עבורם!'. בפנים נכתב כך: "שדרן הבי.בי.סי מליברפול, פיטר פרייס, קיבל התעלמות מופגנת מג'ורג' האריסון ורינגו סטאר אחרי שהזמין אותם לטקס גילוי פסל של הביטלס בליברפול. הפסל, שעוצב בידיו של הפסל הידוע ארת'ור דולי, יוצב מחוץ למקום בו היה מועדון הקאברן. פרייס, שהגה את הרעיון, גייס אלפיים ליש"ט לכיסוי ההוצאות וכעת הוא מאוכזב כי ג'ורג' ורינגו לא מעוניינים בכך. גילוי הפסל יהיה ב-20 באפריל ופרייס הביע את הבנתו כי השניים כבר לא מעוניינים בלהקה הזו, עתה כשהיא כבר לא פעילה. 'אבל הם אפילו לא ענו למכתביי', קונן השדרן. 'אני מקווה ליצור קשר עם פול מקרטני אך אני מניח שגם הוא לא יתעניין. ג'ון לנון בארה"ב כך שאין אפשרות להביאו. הקאברן נסגר כדי לפנות מקום להצבת פסי רכבת תחתית, אך אנו נפתח את האיזור, במיוחד ביום זה, כדי לשחזר את אווירת העבר'. לפרייס יש תוכנית שבועית קבועה ברדיו 'מרסיסייד', מזה ארבע שנים, שבה הוא מציג את השירים החדשים".



20 בינואר בשנת 1988 - הביטלס בהיכל התהילה של הרוק והטעם חמוץ וממש לא מתוק.


האירוע היוקרתי נערך במלון וולדורף אסטוריה הניו יורקי. היה זה הטקס השלישי של היכל התהילה של הרוק. בין האמנים שהוכנסו לשם הפעם היו גם הביטלס, כשמיק ג'אגר היה זה שנאם והכניסם פנימה. ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר נכחו שם, כמו גם יוקו אונו (עם בנה שון ובנו של ג'ון לנון מנישואיו הקודמים, ג'וליאן).


פול מקרטני החליט לא להגיע לטקס ושלח מסר שבו הצביע על עניינים עסקיים לא פתורים בביטלס. הוא הוסיף במכתבו: "זה יהיה צבוע מצדי להופיע על במה איתם, לחייך ולנופף לקהל". בתוך התעשייה החלו להצביע על סיבות נוספות לסירובו, כשתיעובו את ג'ורג' או האשמת יוקו במתן אישור לחברת הנעליים, נייק, להשתמש לפרסומת שלה בשיר REVOLUTION.


ג'ורג' אמר בנאומו לקהל: "אין לי הרבה מה להגיד כי אני הרי הביטל השקט. חבל שפול איננו כאן כי הוא זה שתמיד בא מוכן עם נאום בכיסו. כולנו יודעים מדוע ג'ון איננו כאן ואני בטוח שהוא היה מגיע. זה קשה לי לעמוד כך על הבמה ולייצג את הביטלס, אך לצערי זה מה שנשאר. כולנו אהבנו את ג'ון וכולנו אוהבים את פול". רינגו הכניס חוש הומור כשאמר "אתם יכולים לשבת עכשיו, כי אהיה פה עוד שעות".


גם הביץ' בויז הוכנסו להיכל הרוק ביום זה וזמר הלהקה, מייק לאב, הכריז (די בטפשות) בנאומו: "הביץ' בויז ממשיכים לעשות כיום 180 הופעות בשנה. אני רוצה לראות את הביטלס מגיעים להישג הזה".


בסיום הטקס הצטרפו ג'ורג' ורינגו לג'אם סשן עתיר הכוכבים. בתקופה ההיא היו עדיין ההופעות מאולתרות וחסרות כיוון ממשי. בהמשך יהפוך טקס זה גם למקום בו הופעות מיוחדות ייערכו בו כשהן מוקפדות לחלוטין.


אוזי אוסבורן בשנת 1996 ברולינג סטון:

"כולם יודעים שאני מעריץ שרוף של הביטלס. אבל האכזבה האדירה שלי איתם הגיעה מאוסף האנתולוגיה שלהם, כי השיר FREE AS A BIRD נשמע כמו הביטלס שמתנגשים עם אי.אל.או וג'ון לנון נשמע שר כאילו דחפו לו גרב לאף. פול מקרטני מרחף ברקע ואפילו ג'ף לין עושה קולות. תסלחו לי, אבל זה לא הביטלס".



ב-18 בספטמבר 1973 רכש רינגו סטאר את אחוזתו של ג'ון לנון, TITTENHURST PARK, ובה 26 חדרים ושטח ענקי ובו אגם. לנון נאלץ להוציא את האחוזה למכירה כדי לממן את ההלוואות שלקח ממנהלו, אלן קליין. רינגו יקים שם אולפן הקלטות שייקרא STARTLING STUDIO. האחוזה תהיה בבעלותו עד שנת 1988, כשאז הוא ימכור אותה לשייח' זאיד בין סולטאן אאל נהיאן, נשיאה הראשון של איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי. ואם חשבתם שהשייח' ישמור על שטח האחוזה כפי שהיה, תשאלו את השכנים שסבלו יומם וליל מרעש אדיר של משאיות ודחפורים.


באותו יום של 1973 עבר לנון מחוץ לבניין הדקוטה והיישר ללוס אנג'לס. בשנת 1980 הסביר מדוע: "יוקו זרקה אותי משם! היא אמרה לי להסתלק משם. אז אמרתי בסדר וחשבתי שאצא סופסוף למסלול של רווק הולל. אבל בדיעבד זה היה גרוע בשבילי". עם הגיעו ללוס אנג'לס הוא נכנס למלון בוורלי הילס, תחת השם הבדוי מיסטר קורי. היכונו בהמשך לסוף השבוע האבוד.


בינתיים פול מקרטני עסוק בהקלטת התקליט BAND ON THE RUN.


ב-17 בנובמבר, יצא בשנת 2003 האלבום LET IT BE... NAKED עם הביטלס.


היה זה חלומו הגדול של פול מקרטני להציג לעולם את הצורה בה הוא דמיין במקור את הפרויקט שלו, שהחל בינואר 1969 ובשם GET BACK. פרויקט זה נחל מפח נפש גדול, כששלושה חודשים לאחר מכן עמדו ארבעה ביטלס מול ערמות סלילים אדירות שתיעדו כל צליל ודיבור שהם עשו. לא היה להם את הכוח להרכיב מזה אלבום ראוי.


המפיק שהם הציבו לצדם אז, גלין ג'ונס, הופקד על הכנת אלבום. הוא בחר כמה שירים ודיאלוגים והציג את הדבר לחברי הלהקה שנבהלו מהתוצאה וגנזו אותה, כשהם שולחים אותו לבצע נסיון נוסף. גם הנסיון השני נגנז ובינתיים נעשה דיבור על הקלטת אלבום חדש לגמרי. מה שייקרא בשם אבי רואד.


בינתיים נחו בצד כל ההקלטות, עד שבשנת 1970 הביא אלן קליין, המנהל העסקי של ג'ון, ג'ורג' ורינגו (פול לא הסכים לחתום על חוזה איתו) את המפיק פיל ספקטור, לעבוד על הסלילים ולהביאם לרמה מוגמרת. התוצאה הכעיסה רבים, כולל את פול.


האלבום והסרט שיצאו, תחת השם LET IT BE, נתפסו בזמנו כמצבה עצובה של להקה מפוארת. עברו הרבה שנים מאז עד שפול החליט לעשות מעשה בנידון, שבא בתוצאת האלבום הזה.


העולם הרחב קיבל את האלבום הזה כאילו מדובר באלבום חדש של הביטלס. פול רצה ששיריו יישמעו ללא ריפוד מיותר, לטענתו. זו כמובן זכותו, אבל האם זה באמת היה נחוץ? ובכן, מה רע בלקבל עוד שירי ביטלס באיכות מאסטר? אותי זה כמובן שימח, אך מעניין מה ג'ון לנון של שנת 2003 היה מגיב על כך.


אני תוהה כי לנון הישן והטוב והחי אמר על ההקלטות את זה: "הפלנו על פיל ספקטור כמות לא נורמלית של הקלטות מחורבנות עם אווירה מזופתת בהן. הוא הצליח להוציא מהן משהו טוב. הוא עשה עבודה טובה". מיד לאחר מכן הלכו לנון וגם האריסון לעבוד עם ספקטור, באלבומי הסולו שלהם. מקרטני? הוא לא רצה לשמוע מספקטור יותר. הוא רצה את שיריו ללא כל התיזמור והניפוח ההפקתי.


מקורו של פרויקט זה התעורר במהלך מפגש מקרי של פול מקרטני עם במאי הסרט "לט איט בי", מייקל לינדזי-הוג, בטיסה בתחילת שנות ה-2000. הם דנו בחוסר הזמינות של הסרט בפורמטים של וידאו ו- DVD וזה הוביל לדיון על "פסקול" אפשרי בעם מיקס מחודש שילווה יציאת DVD עתידית. בתחילת 2002 גייס מקרטני את הטכנאי ההקלטה של אולפני אבי רואד (פול היקס, גאי מאסי ואלן רוז) כדי לחזור לכספות, לשלוף סלילים ולהרכיב אלבום חדש לגמרי. מכיוון שרוב החומרים הוקלטו באופן חי, חריגות סאונד רבות היו קיימות בקלטות. היקס, מאסי ורוז עשו עבודה מקיפה, וניקו באופן דיגיטלי כל רצועה בודדת של כל שיר לפני עריכת רמיקס שלהם, כולל גם תיקוני טעויות פה ושם.



השירים בגרסה ה"עירומה" שונים מאוד לרוב מהגרסאות שהוצגו באלבום "לט איט בי" המקורי. במקום להיות פרויקט רמיקס פשוט, האלבום החדש הכיל מספר הבדלים משמעותיים מהגרסה המקורית של 1970. דיסק בונוס בן 22 דקות, שכותרתו היא "זבוב על הקיר", כלל קטעי שירים ודיאלוג מהסשנים, והוא נערך על ידי מפיק הרדיו, קווין האולט, שאמר: "ציפיתי לשמוע את סוג המחלוקות והוויכוחים שכולנו שמענו עליהם. במקום זאת, שמעתי את חברי הלהקה ממש נהנים. בסופו של דבר, הם, למעשה, די נרגשים ממה שהם עושים".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "קשה לסקור את זה מבלי לטבוע במגוון הנושאים המטרידים שניפצו את הביטלס. בתור התחלה, הדיסק הזה זוכה להייפ (בקריצה מוזיקלית ל'גרסת הבמאי') כ'טייק של הלהקה' - כלומר, הגרסה המופשטת של האלבום שהביטלס התכוונו לעשות אז.


הרעיון הזה, כמובן, מגוחך. האמת המצערת היא שג'ון לנון וג'ורג' האריסון מתים, ולא משנה מה היתרונות שלו, LET IT BE NAKED קיים בעצם כתירוץ לפול מקרטני, לאחר עשרות שנים של תלונות, להסיר סופית את אפקטי ההפקה של פיל ספקטור מ'הדרך הארוכה והמפותלת'. כתוצאה מכך, השיר נשמע כעת כמו הקלטת דמו מעורפלת ולא ככתובה המפוארת (ולמען האמת הרגשית) של הביטלס שספקטור הפך אותה לכזו.


האם לאמן בסדר גודל של מקרטני מגיע שהשירים שלו יישמעו בדיוק כמו שהוא רוצה שהם יישמעו? בהחלט. אבל מצד שני, לנון סבר אחרת בנוגע לספקטור. אז זה נחמד לקבל שיפורים קוליים לאלבום בכללותו. מעריצים מזדמנים, לעומת זאת, יתהו על מה כל המהומה; טירונים עדיין צריכים לקבל את המקור. וקנאי הביטלס כנראה יתאכזבו מכך שאין פה קשר קטן עם הגרסאות המוקדמות של פרויקט גט באק, שיצאו בבוטלגים - לטוב ולרע. זו פשוט פרשנות לא למה שהאלבום היה אמור להיות. ממש כמו הפרשנות של ספקטור. לט איט בי? לתת לזה להיות בדיוק כפי שזה היה? נראה שאין סיכוי".


בשנת 2021 זכה הפרויקט GET BACK לצאת כעוד פרשנות, בקופסה מהודרת ובה המון הקלטות שטרם יצאו, ספר מהודר וגם סרט שכל אוהד ביטלס חיכה לו בכליון עיניים - הסרט ההוא בעריכת פיטר ג'קסון.


ב-19 ביולי 1971 ערכו ג'ון ויוקו מסיבת עיתונאים במשרדים של חברת אפל, שם הם דיברו על ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT. ג'ון מסביר לעיתונאים שהספר הודפס לראשונה, במהדורה מצומצמת, בשנת 1964 והודפס מחדש לפני שנה. "זה מכר אלפיים עותקים פה ו- 50,000 עותקים בארה"ב", ענה לנון לתגובה של עיתונאים שנראו לא מתעניינים בספר. "זה נלקח ברצינות בארה"ב, אתם יודעים", הוא ענה להם בציניות. לאחר מכן הוא המשיך להגיד: ,באנגליה אני נחשב לאדם שזכה בהגרלה והיא נחשבת ליפנית ברת המזל שנישאה לאיש שזכה בהגרלה. באמריקה מתייחסים אלינו כאמנים".


למחרת ערכו השניים עוד מסיבת עיתונאים לספר של יוקו, והפעם באחוזה הפרטית שלהם. מאחר והגיעו הרבה עיתונאים סקרנים, ג'ון קבע שהם יקדישו זמן של רבע שעה לכל אחד. לכתב אחד הוא סיפר: "אני כותב עכשיו את השירים הטובים ביותר שלי, אבל הדאגה העיקרית כרגע שלי ושל יוקו היא להחזיר אלינו את בתה, קיוקו. כל השאר מקבל עדיפות שניה. לכן אנחנו לא מעורבים במופע הצדקה לבנגלה דש. כרגע סיימתי את רוב ההקלטות לתקליט החדש שלי. אני יודע שאנשים מתאבלים ומשתוקקים על חזרת הביטלס, אבל זו אשליה. אני במצב בו אי אפשר להגיד לי לא. אין לי מושג מה קורה עם פול. אנחנו בקושי בקשר. פעם היינו ילדים עם מטרה דומה והיום אנחנו בשני קצוות שונים". יוקו הוסיפה ש"זה עצוב". לנון: "זה לא עצוב. כך מסתובב העולם. תפוחים גדלים, הם נופלים ויש להם גרעינים ואז זה חוזר חלילה. אין בזה מיסתורין. זו מהות החיים".


ב-21 ביולי התחילו הם לצלם את סרטם שייקרא IMAGINE. בהמשך יקראו לו מבקרים כ"אחד הסרטים הביתיים הכי יקרים שנעשו". בנוסף לסצנות עם השניים בסירה באגם הפרטי, הם צילמו את עצמם גם משחקים שחמט כשהוא גם אוכל את החיילים של המשחק.

למחרת הם קמו מוקדם וצילמו סצנות בשטח האחוזה, כשהערפל עוזר לאווירה. בשעת אחר הצהריים צולם הקליפ הידוע של השיר IMAGINE, כשג'ון מנגן בפסנתר הכנף הלבן ויוקו פותחת את התריסים שבחדר ונותנת לאור השמש להיכנס. סצנות נוספות צולמו והשניים היו לקראת סיום, כשהוא התיישב להצטלם לעטיפת התקליט. בסוף היום סיפרה יוקו את שערו ולמרבית ההפתעה, סצנה זו לא צולמה.


ב-24 ביולי עבד דני ליין על אלבום סולו כשלפתע הטלפון צלצל ומעבר לקו הוא שמע את קולו של פול מקרטני, שמזמין אותו לסור אליו. ליין מיד מקפיא את ההכנות של אלבום הסולו ויוצא ללונדון כדי לשמוע מה יש לפול להציע לו.


חברי הביטלס עונים על הנסיונות לאחדם.


ג'ון (1971): "לאחד את הביטלס זה כמו לחזור לבית הספר. מי רוצה את זה בכלל?"


ג'ורג' (1973): "עכשיו כשאני עובד עם נגנים אחרים אני מבין שהביטלס לא היו כה טובים. אנחנו נתאחד רק אם נהיה מרוששים. גם אז לא אשמח לנגן עם פול. הוא נגן בס טוב אבל הוא כוחני מדי. לרינגו יש את תיפוף ה'באקביט' הטוב ביותר בעסק. עם ג'ון הייתי מצטרף ללהקה כאן ועכשיו אבל אין סיכוי שאצטרף ללהקה עם פול מקרטני. זה לא אישי אלא מנקודת מבט של מוסיקאי".


רינגו (1974): "הטיפשות ממשיכה להסתובב גם בלעדינו".


פול (1974): "במשך כל המרירות חשבתי כמו ג'ון, שהביטלס הם זבל. אבל האמת שהם לא. אני חושב שזה היה נפלא ואני הייתי שמח לראות את זה חוזר לקסם ההוא. לא נראה לי שכיום יהיה מישהו מאיתנו שיוותר על עסקיו כדי לחזור לביטלס. לכולנו טוב מדי כרגע לבד. לפני ארבע שנים עזבנו את הצבא ואין לנו חשק לחזור לשם כעת. אני לא רואה את עצמי כעת עולה לבמה ושר את השירים שעשינו בביטלס".


פול (1976): "ג'ון ואני חברים כרגע. אבל זה מוקדם מדי לדעת אם נצליח גם לעבוד שוב יחדיו. מה שבטוח הוא שלא נוכל להיות שוב כצמד קבוע אלא לעבוד פה ושם בפרויקטים זמניים. אני לא אתנגד לזה. אנחנו לא אויבים. לאחרונה הוצעו לנו מיליון דולרים למופע אחד. ובכן, האיש שהציע לנו את זה הוא בושה. קוראים לו בוב ארום. אני כה גאה בביטלס וההצעה הזו גרמה לאנשים רבים לצחוק עלינו שסירבנו לזה. אני לא רוצה שנתאחד כך. הדרך היחידה בה הביטלס יוכלו להתאחד היא בעזרת מוסיקה חדשה ולא בעזרת כסף".


פול (1979): "לא היה לי מוזר לג'מג'ם עם ג'ורג' ורינגו בחתונה של אריק קלפטון. שתינו כהוגן וצחקנו ולפתע מצאנו את עצמנו על הבמה. אני חשתי בטוב. זה יהיה נחמד לעשות זאת שוב, כשהפעם גם ג'ון יהיה איתנו". (הערה: דני ליין, מלהקת כנפיים של פול, נכח במסיבה זו ודיווח כי היה זה ג'אם נוראי ומביך)


ג'ון (1980): "הביטלס לא קיימים וזה לא יקרה גם בעתיד. ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וריצ'ארד סטארקי יכולים לערוך מופע ביחד אבל זה לא יהיה הביטלס ששרים על שדות תות או על ארי הים. כי אנחנו כבר לא בשנות העשרים שלנו. כשתחנת רדיו עושה סוף שבוע עם הביטלס, הם תמיד ישדרו את אותם עשרה שירים. אולי זה סימן טוב לא להתאחד. הביטלס והסיקסטיז הביאו מסר אחד והוא החשיבות בלימוד השחייה. צריך לנוע קדימה ולא לעצור במקום. זה כמו לחיות באזור הדמדומים במקום לחיות בהווה. זו אשליה".


רינגו (1981): "ילד אחד עצר אותי בשדה תעופה במיאמי ואמר לי כי עכשיו, עם הירצחו של ג'ון, לא נצטרך יותר לענות על שמועות של איחוד. הדברים שלו הממו אותי, אבל הוא צדק. אני מצטער שהיינו צריכים את מותו של ג'ון כדי להפסיק את השמועה הזו. לא הייתי רוצה לעולם שזה יהיה הדבר שיפסיק את השמועות. אבל כנראה שהשמועה תמשיך להתרוצץ. כבר עכשיו אני שומע שמועות על אלבום זיכרון ששלושתנו אמורים להקליט לזכר ג'ון. זה מטופש. כל אחד יכול היום להצהיר כי הוא יודע כיצד לאחד את הביטלס ואז ישר יקבל ראיון בטלוויזיה. אפילו כשישאר רק אחד מאיתנו, אנשים ימשיכו להגיד שהוא הולך להתאחד עם עצמו".


פול (1982): "אנחנו ביחסים טובים כעת. אבל אף אחד משלושתנו יניע כעת את עניין איחוד הלהקה. אין לנו עניין להרוס את האופן בו עזבנו את הלהקה אז, בשנת 1970".


פול (1984): "אנשים ממשיכים לשאול אותי 'מתי תחזרו שוב?'. הם לא מבינים שאינני מסוגל. היה פעם מחזה שעלה בברודוויי ושמו 'ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וברט' שהמציא את זה שכל השאר רוצים להתאחד. המחזה הציג אותי כאיש שפירק את הלהקה כשההיפך הוא הנכון. רינגו עזב ראשון כי הוא לא חשב שהתיפוף שלו טוב. אנחנו הפצרנו בו שיחזור. ואז ג'ורג' עזב. הם כולם עזבו חוץ ממני".


פול (1986): "הייתי רוצה לחזור לעבוד עם ג'ורג' ורינגו אך זה נושא רגיש".


ג'ורג' (1987): "אני מודה שיש לי בעיה. אינני רוצה להיכנס למצב בו דוחקים אותי להיות שוב בביטלס, עם פול ורינגו. אם מישהו מתכוון לעשות דבר שכזה, כדאי מאד שיודיעו לי על כך מראש".


הביטלס מדברים בעשור האייטיז על ענייני כסף.


פול (1984): ״אני מייעץ לכל אחד שכתב שיר להיות גם הבעלים שלו. אבל אין מו״ל אחד שיתן לך להיות הבעלים של הזכויות עליו. אני תמיד מדבר על ׳יסטרדיי׳ כי זה שיר גדול שלי והגדול היחיד שעשיתי באמת לבדי. והנה, אני לא הבעלים של הזכויות עליו״.


פול (1989): ״אני לא ממש בענייני חיי לוקסוס. אני לא מתרשם מזה. הדוגמה הכי מוחשית לכך היא ג׳ון. ברגע שהכסף נשפך עלינו, הוא עבור לגור במקום ששכן קרוב למועדון גולף וזה נראה כאחוזת המלוכה. כשקיבלתי בפעם הראשונה כסף משמעותי עם הביטלס, לקח לי זמן לאזן את עצמי ולהיות הגיוני במושא. והמסקנה שלי היא שאסור לתת לכסף לנהל אותך אלא לתת לך ליהנות ממנו״.


פול (1986): ״נהגנו בביטלס לשאול את רואי החשבון שלנו האם אנחנו כבר מיליונרים. הם נהגו להשיב לנו באופן מעורפל עם משפטים כמו ׳כן, על הנייר׳. אז שאלנו במה מדובר. האם אנחנו מיליונרים או לא? ואז הם השיבו שהכסף לא ממש נמצא בבנק. היה קשה מאד להוציא תשובה ברורה מהאנשים ההם והחשבונות מעולם לא נתנו לנו להרגיש כי הצלחנו״.


פול (1990): ״מישהו פעם אמר לי שהביטלס היו אנטי חומרניות, אבל זו אגדה. ג׳ון ואני לא פעם התיישבנו ואמרנו ׳קדימה, בוא נכתוב לנו בריכת שחיה׳. זה נאמר באופן תמים כאנשי מעמד הפועלים״.


פול (1987): ״תמיד רימו אותנו ולא אכפת לי מי אוהב או לא אוהב את ההצהרה הזו שלי. מיריית הזינוק היו השירים שלנו תמיד תחת השם ׳לנון-מקרטני׳. היה אפשר לשנות את הסדר מתישהו אבל זה לא קרה. כך שאפילו שיר שכתבתי לבדי כמו יסטרדיי נאלצתי לחלוק בו עם ג׳ון שלא עשה בו כלום״.


ג׳ון (1980): ״פול ואני עשינו עסקה כשהיינו בני 15. זה לא היה עניין משפטי אלא פשוט החלטנו שכל שיר שיהיה ייצא תחת שנינו״.


פול (1987): ״הזכויות של שירי ג׳ון יחזרו בקרוב לחיקה של יוקו אבל חידוש הזכויות על שיריי לא יתחדש בקרוב לצערי הרב כי אני עדיין חי וחתמנו על ויתור הזכות לחידוש כל עוד אנו בחיים. כך שעכשיו יוקו תרוויח מ'יסטרדיי' הרבה יותר ממני. אין לי מה לעשות בנידון ולפחות אני יכול לישון בשקט בלילה. בזמנו לקחתי את הביטלס לבית משפט ומאז אני חש אשמה בצעד זה. אבל מה אתם הייתם עושים אם כל הכסף שעבדתם למענו היה נכנס לכיס של אחר? כן, אני מדבר על אלן קליין. הוא הרוויח חמישה מיליון ליש״ט רק משנה אחת בה ניהל את הביטלס. אז הפכתי לאיש הרע וזו הייתה טראומה עבורי״.


פול (1989): ״אני שונא את ענייני חילוקי הדעות העסקיים. כבר עברו עשרים שנה ואפל עדיין בבלגאן. לכן לא הגעתי לטקס הכנסת הביטלס להיכל התהילה של הרוק כי אנו חייבים קודם כל להסדיר את מה שקורה בינינו. הם תבעו אותי והסכמתי להגיע רק אם יבטלו את זה. אבל הם משכו את העניין עם ג׳ורג׳ שהיה בהוואי ולא זמין. אחר כך קיבלתי ממנו מסר שאשב בשקט ושהכל יסתדר. אז החלטתי לא לעמוד איתם כך על הבמה ולעשות הצגה״.


בתחילת אוגוסט 1973 הודה פול מקרטני שאינו מרוצה מהתכנית של המפיק, רוברט סטיגווד, להפיק מחזה מוזיקלי על סרג'נט פפר. בספר "ביטלמאניה!" תקבלו גם את נסיון ההשתלטות של סטיגווד על הביטלס בשנת 1967.


כמו כן, דיווחים בתקשורת מספרים שג'ורג' האריסון מתכנן להקים חברת תקליטים עצמאית עם בוב דילן, פול סיימון וג'ואן באאז, שמיהרה להגיב שהכל שטויות במיץ חיפושיות.

בינתיים פרסם עיתונאי בריטי, גרהאם סאונדרס, ש"יוקו התקשרה אליי וסיפרה שהיא הולכת לרופאים שייעצו לה בבעיה שמדאיגה אותה ואת ג'ון. השניים מודאגים שאחרי שלוש שנות נישואים הם עדיין לא מצליחים להביא תינוק".


יוקו, מאוחר יותר: "בשלב מסויים חששנו שיש בעיה, אבל נאמר לנו שאין לנו בעיה פיזית. תמיד הייתי אדם עצבני ולג'ון ולי יש הרבה בעיות שיצרו מתחים. כמו, למשל, המאבק שלו בשלטון האמריקני בעניין רצונו להישאר פה. כמות דואר השנאה שאנו מקבלים והמאבק האישי שלי לקבלת משמורת על הבת שלי, מנישואיי הקודמים, לא מועילים. הרופאים אמרו בבירור שהמתח הוא הגורם לאי הבאת ילדים".


ב-4 באוגוסט פרסם מלודי מייקר שנתגלו 36 שירים מוקלטים עם הביטלס במועדון סטאר קלאב הגרמני. היה זה אלן וויליאמס, מנהלה הראשון של הלהקה, ששם את ידו על ההקלטות ואיים בהתלהבות שישמח לשחרר זאת אפילו כבוטלג, לאחר שחברת אפל דחתה אותו ואת ההקלטות. "אולי הם רוצים שם למחוק לגמרי את ההיסטוריה המוקדמת של הביטלס", אמר וויליאמס.


בינואר 1990 צצו דיווחיים בתקשורת הבריטית על רעיון שביקשה לקדם סינת'יה לנון, גרושתו של ג'ון, ובו לאחר את הביטלס עם בנה, ג'וליאן. אז היא הקימה הרכב כדי לקיים איתו הופעה חד פעמית וכך ליצור רעש בעניין רצינות מטרתה.


את ההופעה של אותו הרכב (שלא נאמר מי היה אמור להיות בו) היא קבעה לאפריל, בשער ברנדנבורג שבברלין. נמסר גם שהיא ביקשה מפינק פלויד לשמש כלהקת חימום לאיחוד הזה של הביטלס שבראשה. לפי דבריה, זה למען שלום עולמי.


דובר מטעם האו"ם מסר אז: "שמענו על המזימה הזו ואנו לא בטוחים שזה מה שיביא שלום עולמי".


פול מקרטני, שהיה אז באמצע סיבוב הופעות מצליח מאד שלו, רתח מזעם ומיהר להגיב: ,אני ממש זועם. ג'וליאן הוא ילד נחמד אבל לא בליגה של ג'ון. אי אפשר להחליף את ג'ון ובלעדיו, לא יהיו שוב הביטלס".


גם יוקו אונו מיהרה להגיב ומסרה דרך הדובר שלה: "זה צעד שנעשה בטעם הדוחה ביותר".

אבל סינת'יה לא נרתעה ומסרה בחזרה: "אני לא חושבת שאני מנצלת את השם לנון. פעם גב' לנון - תמיד גב' לנון. הלב שלי נמצא ברוק'נ'רול ותמיד יהיה".



ב-21 באוגוסט פרסם המלודי מייקר את החלק הראשון משני חלקי הראיון שנערך עם ג'ורג' מרטין. בראיון היה דבר אחד שעיצבן מאד את ג'ון לנון. מרטין אמר: "למרות שהם כתבו שירים משלהם, היו להם אותם כשירים ולא כמוזיקה לתקליטים. הם לא חשבו במונחים של תקליטים... הם חשבו על פזמון, קטע אמצעי וסוף. כשהתחלתי איתם, ארגנתי את ההתחלות והסיומים ואת קטעי הסולו שלהם. זה נראה אלמנטרי עכשיו, אבל אז הייתי מתזמן את הפזמון שלהם. בהדרגה גדל שיתוף הפעולה".


לנון קרא את המאמר וניגש לכתוב למערכת העיתון: "ג'ורג' מרטין היקר, אני כתבתי לבדי את השיר PLEASE PLEASE ME. זה הוקלט בדיוק בסדר הדברים שאני כתבתי. אתה זוכר את זה? באהבה, ג'ון ויוקו".


ב-28 ביולי בשנת 1987, תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים.


חברת הנעליים נייק, שהחלה להשתמש בשיר של הביטלס בתחילת השנה בקמפיין פרסום מתוקשר בטלוויזיה, נתבעה. התביעה, שהוגשה לבית משפט במנהטן, טוענת כי חברת הנעליים, נייקי בע"מ, "סחרה שלא כדין ברצונם הטוב ובפופולריות של הביטלס".


דובר חברת נייקי, קווין בראון, סירב להגיב כי לדבריו אף אחד בחברה לא ראה את כתב התביעה, שדורשת פיצויים של עד 15 מיליון דולר.


פיליפ ה. נייט, יו"ר נייק, הגיב במהרה לתביעה: "ניהלנו משא ומתן ושילמנו עבור כל הזכויות החוקיות מחברות קפיטול- EMI, שיש להן זכויות רישוי לכל ההקלטות המקוריות של הביטלס, ושילמנו גם ל- SBK, המייצגת את האינטרסים של מייקל ג'קסון כבעלים של זכויות הפרסום. כל משמעויות שעשינו משהו לא תקין או לא מכבד לביטלס אינן נכונות לדעתנו".


נייק טענו כי שילמו רבע מיליון דולר ואף קיבלו אישור מיוקו אונו. היא צוטטה במגזין "טיים" באומרה כי הפרסומת "מנגישה את המוזיקה של ג'ון לדור חדש". פול מקרטני, השותף החי לכתיבת השיר בחר לא הגיב בפומבי.


התביעה הוסדרה בסוף מחוץ לכתלי בית המשפט.


בשנת 1974 נשאלו אמנים בעיתון NME האם ירצו לראות את הביטלס פעילים שוב יחדיו. הנה תשובותיהם:


פיל לינוט (הזמר-בסיסט של להקת ליזי הרזה): "זה יהיה טוב. יהיה מעוניין לראות אם הם עדיין יכולים לנגן ביחד. סצנת הרוק היום מפספסת את ההתרגשות של הביטלס".


ג'ון לורד (האורגניסט של להקת דיפ פרפל): "אני בדילמה. זה יהיה נהדר לראות אותם שוב יחד, אבל באותו זמן הייתי שונא להיות מְאוּכזָב. יהיה נחמד לקבל את לנון ומקרטני שוב יחד בדרך כלשהי. נראה שלנון איבד את הכיוון שלו, בעוד שלמקרטני יש את זה. יהיה מעניין לראות מה הם יעשו עכשיו".


ג'רי מרסדן (מנהיג להקת ג'רי אנד דה פייסמייקרז): "אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם הם יעשו זאת זה יהיה עצוב. הם לעולם לא יוכלו לעשות את אותו הדבר עם אותה השפעה כשהייתה להם בהתחלה. זה עשוי לקלקל מיתוס יפה".


אליס קופר: "אני חושב שזה יהיה טוב - כך לפחות רינגו יהיה עסוק. שמעתי שהוא ניסה להשיג עבודה כשרת בבית הספר התיכון בהוליווד".


אנדי מקאיי (הסקסופוניסט של להקת רוקסי מיוזיק): "יש להניח שאם הביטלס ייווצרו מחדש, זה יהיה רק ​​לאלבום ולא עם ראייה לחיים כלהקה עובדת. כמו כן, אם הם יעשו מוזיקה מחדש, זה מאוד לא סביר שכל אלבום שיעשו יהיו בו רק ארבעתם. הם ודאי ישלבו מוזיקאים אחרים. ואז תהיה לנו תחיה מזויפת של הביטלס. רוב עבודות הסולו שלהם די טובות, אבל ברור שאם הם יחזרו - הם יצטרכו להתאמץ מאד".


דייב קאזינס (הזמר של להקת הסטרובס): "אמנם הייתי מעוניין באלבום נוסף של הביטלס, אבל עדיף להשאיר את האגדה לבד. זה יכול להיות כמו כשהבירדס קמו מחדש והאלבום שהתקבל מהם היה מאכזב".


נודי הולדר ודייב היל (הזמר והגיטריסט מלהקת סלייד): "לא היינו קופצים באוויר אם הביטלס יחזרו יחד אבל אולי זה יכול להיות נחמד. באמת, זה לא מפריע לנו ואנחנו לא מודאגים מהרעיון. זה יכול להיות טיפה מאכזב".


בריאן קונולי (הזמר של להקת סוויט): "הייתי רוצה לראות את הביטלס יחד. זה יעשה להם טוב לכתוב שוב ביחד. אני לא חושב שזה יכול לגרום לאכזבה. זה יהיה מעניין לראות כיצד הדור הצעיר מגיב להם כיום. קשה לי להאמין את הביטלס מפיקים שירים לבני הנוער כמונו, אך הכל יכול להיות".


ג'ורג' מרטין: "יהיה נחמד לראות את הביטלס ביחד שוב, אבל מעולם לא יכולתי לראות אותם נפגשים שוב בתור הביטלס. הייתי עם ג'ון בלוס אנג'לס ערב אחד בנובמבר האחרון, והוא אמר לי שהוא הצטער שהוא לא ראה את פול מזה זמן רב. אבל הם נפגשו מאז, כמובן. הם לא יוכלו לחזור כלהקה. הם חזקים כבודדים. אולי יחזרו לאירוע אחד של צדקה. זה יהיה נחמד לחשוב עליהם שוב כחברים".