הקרב האחרון של ג'ון לנון

שנת 1975 בניו יורק הייתה תקופה מוזרה, אפילו בסטנדרטים של ג'ון לנון. החיפושית לשעבר בדיוק יצאה ממה שכונה "סוף השבוע האבוד" (שנמשך בפועל כשנה וחצי), הוא חזר לזרועותיה של יוקו אונו, והוא סוף סוף עמד להפוך לאבא שוב. אבל בדיוק כשהחיים היו אמורים להירגע, לנון מצא את עצמו בסיטואציה שנשמעת כמו התחלה של בדיחה גרועה: כוכב רוק, מאפיונר יהודי ועורך דין מעונב נכנסים לבית משפט.

הסיפור הזה, שכמעט ולא סופר עד היום בפרטי פרטים, חושף צד אחר לגמרי של לנון: לא רק האמן המיוסר או הפעיל הפוליטי, אלא אדם שנלחם על הכבוד האמנותי שלו מול בריונות של העולם התחתון, תוך כדי שהוא מלמד שופט פדרלי איך עושים רוק'נ'רול.

הכל התחיל במכתב מאיים שנחת על שולחנו של ג'יי ברגן, עורך דין ניו-יורקי מצליח אך מרובע למדי. המכתב הגיע מ"רולט רקורדס", חברה בבעלותו של מוריס לוי – דמות ידועה לשמצה בתעשיית המוזיקה, ששמו נקשר לא פעם למשפחות הפשע של ניו יורק. לוי טען שלנון הפר הסכם ושחייבים לו הקלטות.

הפגישה הראשונה בין ברגן ללנון התקיימה במשרדי קפיטול רקורדס. ברגן, לבוש בחליפת עסקים מוקפדת, ציפה לפגוש כוכב רוק ראוותני. במקום זאת, נכנס לחדר בחור שנראה כאילו קנה את הבגדים שלו בחנות יד-שנייה: מכנסיים בצבע בז', חולצה בהירה עם עניבת פייזלי קשורה ברישול, ז'קט חום וקסקט שחור. "הוא ג'ון לנון," חשב לעצמו ברגן, "הוא יכול להתלבש איך שבא לו".

כשיצאו יחד מהבניין אל הקור הניו-יורקי המקפיא, לנון פנה לעורך הדין החדש שלו ושאל בדאגה: "שכחת את המעיל שלך?". ברגן הרים את הצעיף שלו וענה: "אני לובש רק צעיף". לנון הביט בו במבט משועשע ומבולבל, וכך נרקמה לה אחת החברויות המפתיעות יותר בחייו של הכוכב.

כדי להבין איך לנון הסתבך עם דמות כמו מוריס לוי, צריך לחזור אחורה. לוי תבע את לנון ב-1970 בטענה שהשיר COME TOGETHER של הביטלס בא עם שורה שנלקחה מהשיר YOU CAN'T CATCH ME של צ'אק ברי (שזכויותיו היו שייכות ללוי). כדי לסגור את העניין בשקט, לנון הסכים להקליט שלושה שירים שבבעלותו של לוי באלבום הבא שלו.

אבל לוי, טיפוס שלא מסתפק במועט, רצה יותר. הוא רצה לשווק את האלבום החדש של לנון, אלבום קאברים לשירי רוק'נ'רול ישנים, דרך חברת השיווק הטלוויזיונית שלו. לנון, שהיה חתום בחוזה בלעדי בקפיטול/EMI, ידע שזה בלתי אפשרי. אבל לוי לא היה אדם שמקבל "לא" כתשובה. הוא החל להפעיל לחץ. הוא הזמין את לנון לפגישות במועדון שלו, "קלאב קוואלרו", ואפילו גרר את לנון והלהקה לחזרות בחווה שלו בצפון המדינה.

באחד הערבים במועדון, כדי להוריד את לוי מהגב שלו, לנון עשה טעות קריטית. הוא נתן ללוי שני סלילים של הקלטות גולמיות של האלבום, רק כדי שלוי יוכל להאזין להם במשרד. לוי לקח את הסלילים האלה, וברגע של שכרון כוח צעק בפני עורך הדין של לנון: "אני הולך להוציא את זה! יש לי הזדמנות! יש לי הזדמנות!".

וכך, בפברואר 1975, העולם התעורר לבוטלג חוקי-למחצה בשם ROOTS. האלבום הציג עטיפה מחרידה מבחינה עיצובית וכלל שירים לא גמורים ומיקסים גרועים. לוי אפילו התחיל לשווק אותו בטלוויזיה. לנון זעם. "המעריצים שלי ישנאו את זה," הוא אמר לברגן. "זה נשמע כמו חזרה גרועה בברודוויי לפני שההצגה מוכנה".

הדרך למשפט הייתה רצופה ברגעים סוריאליסטיים. במהלך התצהיר המוקדם, לנון נאלץ לשבת מול מוריס לוי בחדר ישיבות צפוף. לוי, איש גדול ומגושם עם קול צרוד, ישב מאחורי עורך הדין שלו ולא הפסיק לעשות פרצופים ולגלגל עיניים בכל פעם שלנון ענה תשובה שלא מצאה חן בעיניו.

בשלב מסוים, ג'יי ברגן, עורך הדין המנומס בדרך כלל, איבד את סבלנותו. "מר קנזר," הוא פנה לעורך הדין של לוי, "אם מר לוי ימשיך לעוות את פניו בכל פעם שמר לנון עונה, אני אדרוש שהוא יעזוב את החדר". כשלוי המשיך, ברגן איים לפוצץ את העסק: "אני מסתכל עליו ישר... אם זה לא ייפסק, אנחנו קמים והולכים". הבריון הגדול השתתק.

אבל הרגעים היפים באמת קרו בהפסקות. באותו יום, ברגן לקח את לנון לארוחת צהריים בבר הצדפות המפורסם בתחנת גרנד סנטרל. להפתעתו, לנון מעולם לא ביקר שם. כמו תייר נלהב, ג'ון עמד במרפסת והביט בהשתאות על התקרה הגבוהה וההמון הסואן. "זה חדר יפהפה," הוא אמר. "הארכיטקטורה מופלאה".

במהלך הארוחה, שני נערי שירות ניגשו לבקש חתימה. לנון, באדיבות בריטית אופיינית, אמר: "לא בזמן שאני אוכל. כשאסיים, אתן לכם חתימה". והוא אכן קיים.

כדי להוכיח שלוי שיקר כשטען שהחזרות בחווה היו חלק מ"הסכם עסקי", ברגן היה צריך להביא את הנגנים של לנון להעיד. הוא טס ללוס אנג'לס ולדטרויט, חמוש במגפי בוקרים וג'ינס משופשף כדי להיראות פחות "עורך דין" ויותר "רוק'נ'רול".

הדמויות שהוא פגש היו צבעוניות להפליא. ג'סי אד דייוויס, הגיטריסט ממוצא אינדיאני, היה דמות מפתח. דייוויס, שאהב את החיים הטובים, סיפר איך ניצח את מוריס לוי שבעה משחקים ברצף בשש-בש עד שהמאפיונר התעצבן והפסיק לשחק. הוא גם סיפר איך הוא והמתופף ג'ים קלטנר שאלו רובים מהאוסף של לוי וירו בתפוחים בחצר החווה מתוך שעמום.

ביום העדות, ג'סי אד דייוויס איחר. הוא בילה את הלילה הקודם עם רוני ווד מהרולינג סטונס, והתעורר בדקה ה-90. כשהוא סוף סוף הגיע לבית המשפט, הוא נראה מיליון דולר: מעיל פרווה ארוך מעל חליפת שלושה חלקים ירוקה. לנון, שהיה לחוץ מהאיחור ("מוזיקאים חסרי אחריות!"), נרגע מיד כשהחבר שלו נכנס בדילוגים.

על דוכן העדים, דייוויס סיפק את אחת השורות הטובות במשפט. כשעורך הדין של לוי שאל אותו אם הם השתמשו בדפי תווים בחזרות בחווה, דייוויס ענה בנונשלנטיות: "אני חושב שהיו כמה דפים זרוקים שם, אבל אתה לא צריך דף תווים בשביל לנגן את 'טוטי פרוטי', אתה יודע".

לנון עצמו הגיע לבית המשפט מוכן לקרב. הוא לבש ז'קט כחול כהה, חולצת משבצות, ועניבה מצוירת ביד המציגה פרפר לכוד ברשת עכביש. "אני הפרפר הלכוד ברשת של מוריס לוי", הוא הסביר לברגן. "אני הולך ללבוש את זה במשפט".

באחד הימים, לנון הגיע למשרד עם צנצנת של ליטר מלאה בנוזל חשוד. "זה מיץ שום", הוא הסביר בגאווה. "אנחנו שותים את זה. זה מלא ויטמינים ומחזק את המערכת החיסונית. יוקו גילתה כמה זה בריא". ברגן הריח את הצנצנת וניאות להודות שזה ינקה לו את הסינוסים, אבל ויתר על הטעימה.

המשפט התחיל ברגל שמאל אצל השופט מקמהון, שכינה את תביעת ה-14 מיליון דולר של לוי "חלום באספמיה". אבל הדרמה האמיתית התרחשה ביום השני. עורך הדין של לוי, ביל שורטמן, ניסה לעשות רושם על המושבעים ושלף את עטיפת האלבום TWO VIRGINS של לנון ויוקו – העטיפה המפורסמת בה הם מופיעים עירומים לחלוטין.

השופט מקמהון, שמרן וקפדן, הזדעזע. הוא ניסה לדחוף את האלבום לפח האשפה שמאחוריו. כששורטמן התעקש להציג את הערום למושבעים, השופט הכריז על משפט חוזר ופסל את עצמו מהתיק בצעקות, תוך שהוא מכנה את התנהגותו של עורך הדין "שערורייתית ומזוהמת".

לרגע היה נדמה שהכל אבוד, אבל אז הגיע המפנה. התיק הועבר לשופט תומאס גריסה. גריסה היה ההפך הגמור ממקמהון: צעיר, אינטלקטואל, וחובב מוזיקה קלאסית שניגן בצ'מבלו ובפסנתר בזמנו הפנוי. הכי חשוב – הוא לא ידע כלום על הביטלס או על לנון. מהרגע הזה, המשפט הפך מכיתת יורים לכיתת אמן. לנון, שישב על דוכן העדים, הפך למורה הפרטי של השופט לענייני רוק'נ'רול.

העדות של לנון הייתה מופת של כנות, הומור ומקצועיות. הוא הסביר לשופט בסבלנות אין קץ את ההבדל בין "מיקס גולמי" ל"מאסטר סופי". הוא תיאר איך אלבום נוצר: "זה כמו להרכיב פאזל, רק שאין תשובה אחת נכונה, רק אתה יודע את התשובה. אתה מרכיב את זה וזה נראה מתאים, ואז אתה מסתכל שוב וזה לא נכון, ואז אתה מפרק הכל ומתחיל מחדש".

כשנשאל על הנזק שנגרם למוניטין שלו בגלל האלבום הפיראטי ROOTS, לנון לא היסס. "פגשתי את הציבור", הוא אמר. "פגשתי נהג מונית שאמר לי, 'מצטער, כבר קניתי את האלבום הלא נכון'. זה הציבור. הם מדברים איתי ברחוב. אני יודע מה הם חושבים. אני לא חי באיזה מגדל שן. אני הולך ברחובות. אני נכנס למוניות ואני יודע מה הם חושבים".

לנון גם סיפק הצצה נדירה לתהליך היצירה של הביטלס. הוא סיפר איך בתחילת הדרך EMI שלטו בהכל, אפילו בעטיפות האלבומים, ואיך הלהקה למדה את המקצוע תוך כדי תנועה עד שלקחו שליטה מלאה. "היינו יהירים מספיק... לרצות להקליט את החומרים שלנו כשרוב האנשים היו אסירי תודה רק להיות באולפן".

אחד הרגעים המשעשעים היה כשנשאל על כרטיס החבר שלו במועדון של לוי. "אני נוטה להצטרף לכל מקום שיש בו כרטיס", הוא הודה. "אני אוהב כרטיסי אשראי... אני רואה אנשים מנופפים בכרטיסים ואני שואל 'אפשר לקבל אחד?' ומקבל בדואר. אני גם חבר ב'פיטר לוגר' (מסעדת סטייקים מפורסמת) והייתי שם רק פעמיים".

באחד הבקרים, כשנכנסו למשרד של ברגן, לנון הודיע: "ליוקו יש משהו להגיד לך." יוקו הישירה מבט ואמרה: "התייעצתי עם הסוואמי שלי אתמול בלילה. הוא אמר שהמשפט יופסק היום". ברגן היה סקפטי. הרי השופט מאיץ בהם, העדים בדרך, איך המשפט ייעצר? אבל באותו יום בדיוק התפוצצה פרשת תמונת הערום, השופט מקמהון פסל את עצמו, והמשפט אכן הופסק. יוקו שתקה, לנון הביט בה בהערצה, ועורך הדין למד לא להתווכח עם הסוואמי.

השופט גריסה היה כל כך מסוקרן מהעולם החדש שנגלה לפניו, שהוא ביקש לשמוע את המוזיקה. מערכת סטריאו הובאה לאולם הדיונים (התקנה מיוחדת של טכנאי מאולפני ההקלטה המובילים אז בסביבה, 'רקורד פלנט'), והדיונים הפכו למסיבת האזנה.

באחד המקרים, כשנוגן האלבום LIVE PEACE IN TORONTO, השופט שאל: "זה רוק או מה זה?". מתוך הקהל, ג'ון לנון לא התאפק וצעק: "זה הכל רוק!". עורך הדין ניצל את ההזדמנות והעלה את לנון לדוכן העדים לסיבוב נוסף, לא מתוכנן. "תוכל להסביר לי מה ההבדל בין רוק'נ'רול לרוק?" שאל השופט התמים. "זה אותו דבר," ענה לנון. "בסופו של דבר, קוראים לכל דבר עם ביט 'רוק'נ'רול'. הם פשוט קוראים לזה 'רוק' מטעמי נוחות".

כשהשופט ביקש לשמוע את השיר INSTANT KARMA, לנון פנה אליו ואמר: "אתה יודע מה זה קארמה, כבודו?". כשהשופט הודה שלא, לנון הסביר: "זה עניין מזרחי... כולנו כאן בגלל קארמה".

השיא היה כשהשופט האזין לשיר BLUE SUEDE SHOES. הוא נראה נהנה. אחר כך, כשעורך הדין של לוי ניסה להשמיע את השיר ANGEL BABY מהאלבום הפיראטי כדי להוכיח את טענתו, אפילו השופט שם לב לזיופים המחרידים. דייב מארש, מבקר המוזיקה של הרולינג סטון שהובא כעד מומחה, לא ריחם: "זה נשמע כמו משהו ששומעים במופע חשפנות... הלהקה לא מכוונת עם ג'ון".

עורך הדין של לוי, שורטמן, לא ויתר. הוא ניסה שוב ושוב להוכיח שהמוניטין של לנון כבר הרוס ממילא בגלל תמונות הערום והאלבומים האוונגרדיים שלו, ולכן האלבום הפיראטי הגרוע לא באמת הזיק לו. הוא שלף שוב את עטיפת TWO VIRGINS ושאל את לנון אם הוא אישר אותה.

"כן, אישרתי אותה," ענה לנון בגאווה. "אני צילמתי את התמונה בעצמי. אני גאה בזה מאוד... מאיפה השגת את זה? זה נדיר מאוד". שורטמן ניסה לעקוץ ושאל אם לנון יחתום לו על האלבום בסוף המשפט. "זה יהיה לעונג," ירה לנון חזרה. "זה הפך אותי לידוע לשמצה; זה שווה הרבה כסף בשוק השחור". לנון הסביר לשופט את הפילוסופיה שלו לגבי הערום: "אין לי בושה לגבי עירום... אני סטודנט לאמנות בהכשרתי ועירום בעיניי הוא יפה. אם לא, כל אמן ב-2,000 השנים האחרונות היה עומד למשפט".

רגע מוזר במיוחד התרחש במסדרונות בית המשפט. מאי פאנג, שהייתה בת הזוג של ג'ון בתקופת הפרידה מיוקו וליוותה אותו באותם סופי שבוע אבודים, הגיעה להעיד. בסוף היום, לנון לחש לברגן בבהילות: "ג'יי, אתה חייב להוציא את מאי מהאולם ולתוך המעלית. היא לובשת את מעיל החורף של יוקו. אנחנו לא יכולים להיות באותה מעלית איתה". ברגן לא שאל שאלות וחילץ את מאי החוצה. למחרת, מאי הגיעה להעיד כשהיא לבושה בשמלת עור צמודה. ברגן נאלץ להודות שהיא נראתה נהדר, אבל קיווה שהשופט יתמקד בעדות ולא במחשוף.

בסופו של דבר, הצדק ניצח, ובגדול. השופט גריסה פסק לטובת לנון וחברת התקליטים קפיטול וקבע כי לוי הוציא את האלבום באופן לא חוקי ביודעין. הוא פסק פיצויים משמעותיים (במונחי אותם ימים) – כמעט 420,000 דולר. בפסק הדין, השופט כתב מילים חמות על לנון, כשהוא מתאר את היצירה שלו כ"אינטלקטואלית יותר מתוצרים של אמנים אחרים" ומכיר בכך שהמוניטין שלו הוא עניין עדין שיש להגן עליו. כשהבשורה הגיעה, לנון צעק בטלפון: "יוקו, יוקו, ניצחנו!". זה לא היה רק הניצחון הכספי. לנון הצליח להביס בריון שניסה לסחוט אותו, והוא עשה זאת בדרך שלו – בלי להתפשר ובלי לפחד.

אבל לוי לא ויתר בקלות. הוא ניסה לתבוע פיצויים על כך שלנון לא הקליט שיר נוסף שהיה אמור להכניס לו תמלוגים עתידיים. לוי טען בביטחון שאם לנון היה מקליט את השיר, אמנים אחרים היו עושים "קאברים" וזה היה שווה לו מאות אלפי דולרים. הוא אפילו טען שסטיבן סטילס הקליט את השיר YOU CAN'T CATCH ME רק בגלל שלנון הקליט אותו. במהלך מבריק, ברגן הוכיח שסטילס הקליט את השיר שנה לפני שלנון הוציא את הגרסה שלו. השקר של לוי נחשף במערומיו. השופט פסק ללוי פיצוי מגוחך של 6,795 דולר בלבד – מכה משפילה למאפיונר שציפה למאות אלפים.

ב-27 ביולי 1976, זמן קצר לאחר הניצחון הגדול, ג'ון לנון קיבל סוף סוף את הגרין קארד שלו. הוא היה חופשי. חופשי ממוריס לוי, חופשי ממאבקים משפטיים, וחופשי לגדל את בנו שון.

ב-16 בפברואר, לנון שלח לברגן מתנה: תמונה שצילם בוב גרואן, בה נראים כולם יושבים ב"סלופי לואיס", מסעדת הדגים הפשוטה והאהובה עליהם ליד בית המשפט, מחייכים ורגועים.

ארבע שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1980, ג'יי ברגן נכנס לאולפני "רקורד פלנט" וראה את יוקו יושבת על הספה. הוא ידע שג'ון נמצא באחד החדרים, עובד. הוא רצה לגשת, לתת חיבוק, להגיד שלום לחבר איתו עבר את אחת המלחמות המוזרות והחשובות בחייו. אבל הוא היסס. הוא לא רצה להפריע. "אני תמיד אתחרט שלא דיברתי", הוא כתב לימים. ימים ספורים לאחר מכן, ג'ון לנון נרצח. אבל בסיפור הזה, בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, הוא ניצח. הוא ניצח את המאפיה, הוא ניצח את השיטה, והוא עשה את זה עם עניבת פרפר, מיץ שום, והרבה מאוד רוק'נ'רול.