המלך ג'ון (לנון) ומפגשים מהסוג השלישי

הכל התחיל בפברואר 1975. ג'ון לנון חזר הביתה לאחר "סוף השבוע האבוד" שלו (שנמשך בפועל כ-15 חודשים) עם המאהבת מיי פאנג. החזרה לדקוטה לא הייתה חלקה. יוקו אונו, האישה החזקה שלצידו, חשדה שג'ון הורעל על ידי המאהבת שהיא בעצמה דאגה לה ("תה יסמין," היא לחשה בדרמטיות), ודרשה קריאה דחופה בקלפי טארוט.

אלא שהייתה בעיה קטנה: ג'ון לא ידע מי הקורא בקלפים. יוקו, מחשש שג'ון יקנא בשמו הפרטי של הקורא (שבמקרה היה גם הוא ג'ון), הציגה אותו בשם הבדוי "צ'רלי סוואן". וכך, בחדר הלבן המפורסם של הדקוטה – שבו הכל, מהרצפה ועד הפסנתר, היה לבן בוהק – התייצב לנון, קורן כריזמה למרות הנסיבות, ולחץ יד ל"צ'רלי".

"אתה צ'רלי?" שאל לנון בחשדנות משועשעת. "יוקו קוראת לך ג'ון? היא לא יכולה לעשות את זה, אני ג'ון!".

הסשן הראשון היה מבחן. ג'ון, ספקן מטבעו אך צמא לתשובות, בחן את הקורא. הוא סיפר על עב"מ שראה ("חללית קטנה, אולי לשני אנשים, גלשה בשקט מעל האיסט ריבר") וחיכה לתגובה. כשהבין ש"צ'רלי" לא מתרגש ולא מנסה להיות גורו, הקרח נשבר.

אבל מתחת להומור הסתתרה אמת כואבת. ג'ון, שהעולם ראה בו גאון מוזיקלי, הרגיש ריק. "המוזה שלי נעלמה," הוא הודה בכאב. "פוף! עלתה בארובה. נעלמה. יש לך תשובות לזה, אורקל?". הוא תיאר את עצמו כמי ש"מכר את נשמתו" עבור ההצלחה, וכעת נותר ללא היכולת ליצור. האלבום "רוק'נ'רול" שיצא באותה תקופה היה, לדבריו, פרויקט מקולל שנולד מתוך ייאוש ולא מתוך יצירה.

השעמום והריק היצירתי הובילו את לנון לחפש ריגושים במחוזות אחרים. הספרייה של הדקוטה הפכה למעבדה לקריאה. ג'ון שקע בספרי כשפים, ויוקו, שחששה שהוא מנסה להטיל עליה קללה, החליטה להקדים תרופה למכה וללמד אותו "קסם" בעצמה.

אחד הרעיונות הפרועים ביותר של ג'ון באותה תקופה היה החיפוש אחר "חנית הגורל" – החנית האגדית שדקרה את ישו על הצלב, ולפי האמונה מעניקה למחזיק בה שליטה עולמית. "אנחנו יכולים למצוא אותה," הוא אמר בעיניים נוצצות. "היטלר רצה אותה, אבל אנחנו נהיה הרפתקנים עם כסף וזמן". התוכנית כללה מסע באוטובוס לדרום-מזרח אירופה, בחיפוש אחר מנזרים נידחים. למה הוא רצה אותה? "כוח," הוא ענה בכנות. "לעשות מה שאני רוצה, לשנות את העולם. כוכב רוק זה לא באמת כוח. אף אחד לא מקשיב כשלא חייבים".

התוכנית נגנזה (בעיקר בגלל בעיות ההגירה של ג'ון בארה"ב), אבל העיסוק במיסטיקה נמשך. ליום הנישואין שלהם במרץ 1975, ג'ון החליט לערוך טקס "דרואידי" לחידוש הנדרים. הוא שלח את הקורא בקלפים לעצב טקס, ורץ בעצמו לקנות מצרכים בחנות למוצרי כישוף. הוא חזר משם משועשע עד דמעות: "הם היו כל כך רציניים! ביקשתי גביע, והמוכרת עם שרשרת של ראש שטן שאלה אותי בלחש אם אני צריך עוד משהו. שאלתי אותה: 'יש לכם במקרה פסל של... מריה הקדושה?'".

בליל הטקס, לבושים בלבן, ג'ון ויוקו עמדו מול מזבח מאולתר בחדר הלבן, החליפו טבעות והבטיחו לטבול אותן בים בעתיד. זה היה רגע נדיר של אינטימיות בתוך הכאוס.

כשהבשורה על ההריון הגיעה, השמחה הייתה מהולה בחרדה עצומה. יוקו, בת 42, חששה מסיבוכים ומלידת תינוק עם מומים. היא ניהלה את ההריון כמו מבצע צבאי המבוסס על אמונות תפלות, דיאטות קיצוניות וקריאות טארוט אינסופיות.

ג'ון, מצידו, נקרע בין הרצון להיות אבא טוב לבין הפחדים שלו. הוא ניסה לסדר את החיים" שלו לקראת התינוק. הצעד הראשון היה אכזרי אך פרקטי: לפטר את המאהבת לשעבר, מיי פאנג, כדי לנתק מגע סופית. הוא הסביר: "אם אדבר איתה, אבקר אותה, וזה יהרוס את הנישואין".

הלידה עצמה, ביום הולדתו ה-35 של ג'ון (9 באוקטובר 1975), הייתה דרמטית. יוקו עברה ניתוח קיסרי, וג'ון, שציפה ללידה טבעית בבית, מצא את עצמו בבית חולים, מול רופא שדיבר איתו על מוזיקה בזמן שאשתו בחדר הניתוח. "הוא שאל אם יוקו לקחה סמים כי התינוק רעד," סיפר ג'ון בזעם. "אמרתי לו, 'אולי הוא רועד כי חתכת את אמא שלו וגררת אותו החוצה!'".

כשראה את שון לראשונה, ג'ון תיאר אותו כ"צימוק אדום". אבל החרדה האמיתית הייתה למראה יוקו המותשת. למרות התמונות המחייכות בעיתונים, ג'ון היה שרוי בדיכאון עמוק לאחר הלידה. "העיתונות חגגה, אבל אני הרגשתי כאילו איבדתי אישה ולא רק הרווחתי בן".

בחודשים הראשונים, החרדות של יוקו לא פסקו. היא הייתה משוכנעת שראשו של שון קטן מדי ודרשה להתייעץ עם רופאים אלטרנטיביים. ג'ון, מנגד, ניסה למצוא את מקומו החדש. הוא אסף כל קטע עיתונות על הלידה, אבל הרגיש שהתינוק גונב לו את ההצגה. "פעם, כשג'וליאן נולד, כולם התעניינו בי," הוא התלונן במרירות. "עכשיו, התינוק הוא הכוכב. אני רק האבא".

בזמן שג'ון שקע בטיפול בתינוק ובבטלה, יוקו החלה להשתלט על העניינים העסקיים של "אפל" (חברת התקליטים של הביטלס). המצב בחברה היה משותק: ארבעת הביטלס שלחו נציגים, עורכי דין רבו עם עורכי דין, ושום החלטה לא התקבלה. יוקו החליטה שהיא תהיה הנציגה של ג'ון. ג'ון, ששנא ישיבות עסקים ("הם סתם יושבים שם ודופקים אותי"), הסכים בשמחה. "שימי פתק על החולצה שכתוב עליו 'אבא מרשה'", הוא צחק.

יוקו התכוננה לפגישות כמו למלחמה. היא למדה את חולשותיהם של עורכי הדין הממולחים. הטקטיקה שלה הייתה מבריקה: היא שיחקה את תפקיד "האישה הקטנה שלא מבינה", שאלה שאלות תמימות לכאורה שגרמו לצד השני לחשוף מידע, ולעיתים קיימה פגישות בחדר השינה כשהיא שוכבת במיטה, מאלצת את אנשי העסקים המעונבים לחלוץ נעליים ולשבת על כיסאות לא נוחים.

היא הפכה ל"ג'וקר" בחבילת הקלפים של הביטלס. כאישה היחידה בחדר, וכמי שמחזיקה בקול המכריע של לנון, היא הצליחה לתמרן בין האינטרסים של פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר. ג'ון היה גאה בה, מרחוק. "נשים תמיד ניהלו לי את החיים," הוא הודה. "מימי, סינתיה, יוקו. אני הצוות, הן הקפטן".

אחד הסיפורים המוזרים ביותר התרחש ב-1977. יוקו, בתחושה שהיא זקוקה להגנה ולכוח נוסף, החליטה להגיע לקרטחנה שבקולומביה כדי לפגוש מכשפה בשם נורה. ג'ון נשאר בבית, ויוקו לקחה איתה את "צ'רלי" (הקורא בקלפים). המסע היה סוריאליסטי. הם התארחו בטירה משופצת של מכר, שכללה קופים משתוללים ומשרתים יחפים. נורה, אישה כהת עור ומרשימה עם עיניים של נחש, דרשה 60,000 דולר תמורת שירותיה. יוקו שילמה בלי להניד עפעף.

הטקס המרכזי התרחש בלילה, בחלק נטוש של הבית. לאור נרות וריח גופרית, נורה הקריבה יונה ("ציפור קטנה לשד הרע שבתוכך") ודרשה מיוקו לחתום על חוזה הכתוב בכתב סתרים עתיק. יוקו, בבעתה מוחלטת, סירבה לחתום ודרשה שהמלווה שלה יחתום במקומה. "תחתום אתה! אני אדאג לך!", היא התחננה. וכך נחתם החוזה המיסטי, כשיוקו משוכנעת שהיא קיבלה את הכוח המאגי מבלי לשלם את המחיר הרוחני.

במשך מספר קיצים רצופים, יוקו גררה את המשפחה ליפן לביקורים ארוכים, בטענה שהמספרים בנומרולוגיה היפנית מחייבים זאת כדי להביא מזל. בפועל, עבור ג'ון, הנסיעות הללו היו סיוט מתמשך. הוא שנא את יפן. הוא הרגיש זר, מבודד וכלוא במלון. "אני מת," הוא הכריז בשיחת טלפון דרמטית לארה"ב בעיצומו של אחד הביקורים. "הרגו אותי. יוקו הרגה אותי, המקום הזה הרג אותי. אני רוח רפאים".

ג'ון בילה ימים שלמים בחדר המלון, צופה בטלוויזיה ללא קול, מסרב לצאת. כשהוא כן יצא, הוא נאלץ להתמודד עם "אחייניות יפן" (קרובות משפחה של יוקו) שגררו אותו למסעות שופינג אינסופיים, כשהן מגהצות את כרטיס האמריקן אקספרס שלו ללא רחמים. "אני מרגיש כמו כספומט מהלך," הוא רטן.

המפגש עם אמה של יוקו היה טעון במיוחד. האם, אריסטוקרטית יפנית קרה, ראתה בג'ון "קוף לבן ועשיר" ותו לא. יוקו קיוותה להרשים את אימה בעושרם, אך ג'ון, בניסיון נואש להיות נחמד, החל להרעיף על האם מתנות ותשומת לב. יוקו זעמה: "הוא משפיל אותי! הוא מתנהג כאילו היא מלכה ואנחנו המשרתים!".

הכסף של הביטלס זרם, ויוקו חיפשה דרכים יצירתיות להשקיע אותו (ולחסוך במס). הרעיונות היו, בלשון המעטה, לא קונבנציונליים. היה את עניין הפרות: יוקו קנתה עדר של 103 פרות הולשטיין גזעיות וארבע חוות במדינת ניו יורק. התוכנית הגרנדיוזית כללה מכירת חלב גולמי (דבר לא חוקי באותה עת בניו יורק) וגידול ירקות אורגניים. ג'ון הגיב בבוז: "פרות! מה לעזאזל אני מבין בפרות? כל מה שהן עושות זה לייצר ריר!". הפרויקט נכשל, אסמים נשרפו, והחלום החקלאי נגוז.

ואז הגיעה המומיה. יוקו שוכנעה לרכוש סרקופג מצרי עתיק, בהבטחה שמדובר בגלגול נשמות קודם שלה. כשהמשלוח הגיע והארון נפתח, האכזבה הייתה קשה. "תסתכל על הפנים האלה!", היא זעקה. "היא לא נראית יפנית בכלל! היא נראית פרסית! וזה עושה אותי מכוערת!". למרות האכזבה המיסטית, ההשקעה הכספית דווקא השתלמה כשבנק סיטיבנק נכנס לשוק העתיקות והקפיץ את המחירים.

הנדל"ן היה אובססיה נוספת. יוקו התעקשה לקנות אחוזות ענק שהיו יקרות לתחזוקה וקשות למכירה. היא קנתה בתים בווירג'יניה, בלונג איילנד ובפלורידה, מתוך מחשבה שהם יחיו בכולם לסירוגין. הבית בפאלם ביץ', שנרכש בהון עתק, שימש אותם לחופשה אחת בלבד לפני שנמכר בהפסד.

באביב 1980, פול מקרטני נעצר ביפן על החזקת מריחואנה ונכלא. העולם הזדעזע, אבל בדקוטה, התגובה הייתה מורכבת. ג'ון, למרות הטינה הישנה, זעם על העוול. "זה טריק זול," הוא אמר. "מישהו רצה קידום על הגב של פול. אם הוא היה רוצה לעשן, היו מביאים לו את זה למלון. לא סוחבים את זה במזוודה!".

אבל מתחת לכעס הסתתרה גם הקלה ושמחה לאיד. "פול תמיד היה 'הבטוח', זה שעושה מוזיקה לכל המשפחה. עכשיו הוא בכלא, כמו שאני הייתי 'הילד הרע'. זה אירוני". יוקו, מצידה, ניתחה את המצב דרך המספרים וטענה שפול נסע "בכיוון הלא נכון". היא אפילו תהתה אם פול עדיין מאוהב בה, וטענה שכל הנישואים שלו ללינדה היו רק כדי לגרום לה לקנא.

נקודת המפנה הגיעה בקיץ 1980. "המספרים היפניים" הורו על נסיעה לברמודה. ג'ון החליט להגשים חלום ישן ולשוט לשם ביאכטה, למרות חוסר הניסיון שלו. המסע הפך לסיוט כשהיאכטה נקלעה לסערה קשה. הצוות חלה במחלת ים, וג'ון מצא את עצמו לבד מול ההגה, מיטלטל בין גלים ענקיים. "חשבתי שזה הסוף," הוא סיפר בהתרגשות. "אבל אז תפסתי פיקוד. עמדתי שם, צורח שירי מלחים לתוך הרוח, והרגשתי... חי! המוות עמד מולי ונתתי לו נשיקה רטובה".

החוויה המטלטלת שחררה את המחסום היצירתי. בברמודה, ג'ון שמע את מוזיקת הרגאיי המקומית, והשירים החלו לזרום ממנו כמו שלא זרמו שנים. הוא כתב 14 שירים בתוך ימים ספורים. "המוזה חזרה!", הוא בישר בטלפון לניו יורק. "הייתי חירש כל השנים האלה, ועכשיו אני שומע שוב".

כשחזרו לניו יורק, ג'ון היה אדם חדש. מלא אנרגיה, הוא נכנס לאולפן להקליט את האלבום "פנטזיה כפולה". יוקו התעקשה על שיוויון מוחלט באלבום – שיר שלו, שיר שלה. ג'ון הסכים, מתוך רצון לשלום בית ומתוך ביטחון חדש בעצמו. "אני לא צריך להיות כוכב-על יותר," הוא אמר. "אני רוצה לקדם ערכים של משפחה, בית, דברים פשוטים".

הוא תכנן סיבוב הופעות עולמי, דיבר על עתיד של יצירה, ואפילו על יצירת אמנות חזותית חדשה ("קופסאות צבע" שאנשים יוכלו להיכנס לתוכן). הוא הרגיש שהצליח לנצח את השדים שלו, את הדיכאון, את הריקנות. עד שהגיע ה-8 בדצמבר.