הביטלס - הצד האחר של הטריוויה

להקת הביטלס, שחוללה מהפכה במוזיקת הרוק והפופ בשנות ה-60 עם כתיבת שירים חדשנית, הרמוניות מורכבות ושימוש פורץ דרך בטכניקות אולפן, נותרה עד היום אחת הלהקות המשפיעות והאהובות ביותר בתולדות המוזיקה. אך מעבר ללהיטים הגדולים וההצלחה המסחררת, מסתתרים סיפורים ואנקדוטות השופכים אור נוסף על חברי הלהקה ועל התקופה.

העתיד על פי הכוכבים: מה צפתה האסטרולוגית לג'וליאן לנון?

בתחילת דצמבר 1964, בעוד הביטלמניה בשיאה, פרסם עיתון הפופ "FABULOUS" תחזית אסטרולוגית מפורטת לעתידו של ג'וליאן לנון, בנם הבכור של ג'ון וסינת'יה. האסטרולוגית, שזוהתה כ"מאדאם ת'יאודוסיו הנודעת", שרבטה ניתוח מקיף: "אפילו מבלי לדעת את השעה המדויקת בה נולד בנו של ג'ון לנון, אני יכול לקבוע שחייו יהיו מלאי תוכן... הוא יהיה מלא בביטחון עצמי, עתיר אמביציה ויהפוך לכוח עולה בזכות עצמו."

התחזית המשיכה ופירטה: "הוא ודאי יימשך לתחום האמנות (במיוחד מוסיקה ודרמה), כשביכולותיו גם לעשות דברים מכאניים. הוא יהיה ספורטיבי ונראה כי איגרוף, כדורגל וגולף הכי ידברו אליו. אבל כנראה גם יימשך לספורט המים." בנוסף, ניבאה מאדאם ת'יאודוסיו כי ג'וליאן "יהיה טיפוס רומנטי ובעל ערכי משפחה... ודאי ישמור על קשר נהדר עם הוריו גם כשיתבגר. הוא ודאי יתחתן בגיל העשרים ועם אשה שמחה ואנרגטית... הוא תמיד ימצא כסף בקלות ויאהב להמר. חיי הלוקסוס יתאימו לו".

כשפול מקרטני הפך למבקר: לא כולם קיבלו מחמאות

בפברואר 1967, על רקע שחרור הסינגל המהפכני "שדות תות לנצח / פני ליין", התפנה פול מקרטני ממרוץ ההצלחה כדי לבקר תקליטונים של אמנים אחרים עבור עיתון המוזיקה "מלודי מייקר". מקרטני, מלא גאווה על יצירתו, לא היסס לחלק ציונים – גם כאלו פחות מחמיאים.

על השיר "So You Want to Be a Rock 'n' Roll Star" של להקת הבירדס, אמר מקרטני: "אני לא יודע. אני חושב שהלהקה הזו צריכה כבר להפסיק עם הצליל הזה של גיטרות ה-12 מיתרים וההרמוניות הווקאליות שלה... דייויד קרוסבי יודע היטב את הכיוון שהלהקה אמורה לשאוף אליו. גם ג'ים מגווין יודע... אין לי מושג כיצד יצא להם עכשיו דבר שכזה. הם אמורים להשקיע יותר כדי לשים את עצמם בתוך המוסיקה".

באותה כתבה, ביקר מקרטני גם תקליטונים של דונובן, אלן פרייס, Lovin' Spoonful, להקת The Action, דאסטי ספרינגפילד ולי דורסי. באופן אירוני משהו, מקרטני עצמו נודע כמי שאינו מקבל בהבנה ביקורות שליליות על יצירותיו עם הביטלס.

קול מהקהל: הכאב על פירוק הביטלס במכתב למערכת

ב-15 בינואר 1971, כשהדי הפירוק הכואב של הביטלס עוד הדהדו בעולם המוזיקה, פורסם במדור המכתבים של "מלודי מייקר" מכתב מקורא בשם אנדי בידסלי, שהביע את תחושותיו הקשות: "אם מישהו עדיין מפקפק בכאב והקושי בהם נתקל פול מקרטני כשניסה להחזיק את הביטלס, כדאי שיקרא את הציטוטים המופיעים בספר הנלווה לתקליט 'לט איט בי'. המילים בהן הוא מצוטט בספר הן לרוב פאתטיות בנסיונותיו להמשיך ולעבוד ולנגן. אני משער שאף אחד מאיתנו לא הבין בדיוק מה קרה שם מאז שבריאן אפשטיין מת. אבל אני יודע שאיבדנו את הלהקה הטובה ביותר והביטלס איבדו את אביהם. עולם המוסיקה איבד כיוון ואני חושש שהגרוע לפנינו. נותר לנו רק לקוות ולהתפלל".

בתמונה: כרטיס מזויף (עם פרטי מידע שגויים) שהופץ בארצנו, שנים לאחר תקרית אי הגעת הביטלס לארצנו. כל הפרטים המדוייקים על ההגעה שתוכננה לביטלס - בספר "ביטלמאניה!".

ביוני 1966 פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתבה של לינדה וולס מקליפורניה:

"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".

דיווח לקראת אלבום כפול או משולש של הביטלס? 20 ביולי 1968. רולינג סטון.

אז מי הם הביטלס לפי חתימותיהם?

ניתוח גרפולוגי חושף: הסודות מאחורי חתימות הביטלס

לונדון, נובמבר 1965 – הגרפולוג הבריטי הנודע, פרנק היליגר, התבקש למשימה מסקרנת: לנתח את ארבע חתימותיהם של חברי להקת הביטלס, התופעה המוזיקלית שכבשה את העולם, ולספק הצצה אל תוך אישיותם. ממצאיו, שפורסמו השבוע, מציגים תמונה מורכבת ומרתקת של ארבעת המופלאים.

ג'ון לנון: על פי היליגר, כתב ידו של לנון מעיד על "דמיון עשיר ומקוריות רבה בראייתו המוזיקלית". עוד עולה מהניתוח כי לנון הוא אדם חברותי, "האוהב להיפגש עם סוגים שונים של אנשים" ונהנה מטיולים. היליגר מציין גם "סבלנות רבה כשהוא עובד", "אהבה לילדים" ויכולת "לראות דברים גם מזווית ראייתם של אחרים".

פול מקרטני: חתימתו של מקרטני, לדברי הגרפולוג, משדרת "שאפתנות רבה". עם זאת, היליגר מזהה גם סימנים ל"תשישות פיזית". הוא משער כי "שאר הביטלס מעודדים אותו והוא מצליח לשמור על אותה רמת אנרגיה שלהם". כישרונו המוזיקלי של מקרטני לא נעלם מעיניו של היליגר, המציין "חוש נהדר למלודיות".

ג'ורג' האריסון: ניתוח חתימתו של האריסון חושף פער בין התדמית הציבורית לאישיותו הפנימית. "בעוד שהוא רוצה להראות לעולם שהוא רגוע ונהנה מכל רגע בחייו הציבוריים, מדובר באיש מאד פרטי", קובע היליגר. הצלחתו, לדבריו, "באה מעבודה קשה מאד", והוא ניחן ב"היגיון רב". עם זאת, היליגר מעלה אפשרות כי "חוש ההומור שלו ודאי לוקה בחסר כשהבדיחות מופנות כלפיו".

רינגו סטאר: באשר למתופף הלהקה, היליגר קובע כי הוא "חכם מאד מוזיקלית". עוד עולה מניתוח חתימתו כי סטאר ניחן ב"סבלנות רבה וכוח פיזי רב ביותר".

הערת מערכת: יש לציין כי בתקופה המדוברת, לא הייתה זו תופעה נדירה שמקורבים לחברי הביטלס היו חותמים בשמם על מזכרות ופריטים שונים. לפיכך, קיימת אפשרות, גם אם קלושה, שהניתוח הגרפולוגי של מר היליגר התבסס, בחלקו או במלואו, על חתימות שלא נכתבו על ידי חברי הלהקה עצמם.

"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זה הוא דונלד זק.

בתקופת עליית הביטלס לתהילה, אי שם בשנת 1963, זק היה אחד העיתונאים הנחשבים יותר בתחום עסקי המוסיקה בבריטניה. הוא גם היה מהכותבים הראשיים בעיתון דיילי מירור, שהיה באותה חברת הוצאה של עיתון מוסיקלי אחר, מלודי מייקר.

ובגלל שנודע כי הביטלס נבחרו כלהקה מס' 1 של אותה שנה במלודי מייקר, נערכו הכנות להגביר את חשיפת שם הלהקה עם ראיון בדיילי מירור. זק החל את הראיון כשהוא מגיע לצפות בהופעה של הביטלס באודיאון שבלוטון, ב-6 בספטמבר 1963. לאחר מכן הוא הזמין את ארבעת חברי הלהקה להשלים את הראיון בביתו. שם הוא סיפר להם שגם מרילין מונרו התארחה בביתו והתראיינה. הם היו מוקסמים.

הכתבה התפרסמה בשני עמודים בדיילי מירור, ב-10 בספטמבר 1963, תחת הכותרת "ארבעה שובבים קטנים ומשתוללים שמרוויחים 5,000 ליש"ט בשבוע". הסכום היה מוגזם. זק גם הפליג בעניין אורך שיערם וכינה אותו "שיער מימי הביניים". זה בהחלט עשה את העבודה.

בספטמבר בשנת 1970 פורסמה בעיתון המוזיקה "דיסק" ידיעה מוזרה ומעניינת על פול מקרטני:

"האם מדובר בסנונית המשחק הראשונה של פול מקרטני כאמן סולו? אם הוא יאשר את התסריט שקיבל לאחרונה, ניווכח כי אכן כך, בסרט שאת המוזיקה לו יכתבו לד זפלין, ג'ולי פליקס וג'ף בק. מפיק המוזיקה, מיקי מוסט, הוא מי שעומד מאחורי סרט זה, שאמור להיקרא THE SECOND COMING OF SUZANNE ויהיה גירסה עדכנית של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל" מאת סטנלי קובריק. מוסט לעיתון דיסק: 'לא חשבתי על פול גם ככותב מוזיקה בסרט. הדמות ששמה לי סיימון תתאים לו בדיוק. לכן אני מתכוון לשכנע אותו לשחק ולא לכתוב את המוזיקה'. בסרט מדובר על דמות ושמה סוזאן שתהיה למעשה מין ישו נקבית. מוסט לוטש עיניו לכיוונה של השחקנית אלכסנדרה באסטדו לליהוקה בתפקיד זה".

ומה יצא בסוף? שום סרט עם פול ובו מוזיקה של זפלין, בק ופליקס. הסרט, בשם זה, יצא לאקרנים בשנת 1974. את סוזאן גילמה בו סונדרה לוק. את המוזיקה לסרט חיברה להקה שפעלה בעבר בשם TOUCH ובשנת 1969 הוציאה אלבום נהדר! בגירסת הרימסטר של אותו אלבום מופיע הקטע שהלחינה לסרט זה.

דצמבר 1966 ובארה"ב מתחוללת "מאנקיז-מאניה". מעריצת ביטלס נזעמת כתבה אז לעיתון הפופ האמריקני KRLA:

"אני ממש לא מבינה מה כה מיוחד במאנקיז. הם חקיינים והסגנון הטלוויזיוני שלהם הוא סגנון הביטלס, אבל בגרסה לא מוצלחת. הם נראים נדושים. אין לאף אחד מהם את ההומור המיוחד, המקוריות והגישה המיוחדת לחיים שיש לביטלס. הם לא כותבים שירים ולא מנגנים בכלי נגינה. כל מה שהם אומרים בטלוויזיה זה משפטים שתסריטאים כתבו להם. הם רק שרים. הרבה אנשים יודעים לשיר כמותם אך אין להם את הכסף שייתן להם רוח גבית. המאנקיז גם לא שרים כל כך טוב. ההרמוניה הווקאלית שלהם היא שילוב של הביטלס והבירדס, באופן שהוא חיקוי לחלוטין.

אני לא מבינה מדוע תחנות הרדיו משמיעות אותם כל כך הרבה. אני ממש מקווה שהם לא יהפכו ללהקת פופ צמרת כמו הביטלס, הסטונס, הכפות המאוהבות, הביץ' בויז או המי. אין סיבה טובה שזה יקרה. זה רק מראה מה קורה לארבעה בחורים שהם קצת חמודים, נטולי כשרון אך בעלי גב כלכלי. נו טוב, גם ננסי סינטרה הצליחה בדיוק כך".

ספטמבר 1986 והביטלס הנותרים קוצפים על בירה עם קצף.

בחודש ההוא קבע שופט בית המשפט העליון שהביטלס רשאים לקבל את 30 מיליון הדולרים שמגיעים להם כתמלוגים, כמו גם 50 מיליון דולר על הנזקים שנגרמו להם מחברות התקליטים EMI וקפיטול. השופט הסכים גם שהביטלס יכולים למנוע מעתה והלאה שיווק אלבומי ביטלס על ידי אותן חברות.

התביעה הזו הוגשה במקור בשנת 1979 וקיבלה התלהטות יתר כשעורכי הדין של הלהקה גילו שאותן חברות מוכרות המוני אלבומי ביטלס, שטענו כי נגנזו. אחד מעורכי הדין, לאונרד מרקס, נראה מרוצה מהפסיקה בבית המשפט.

בתביעה נוספת אז שקשורה לביטלס והוגשה באנגליה, חברי הלהקה הנותרים תבעו להפסיק את השיווק של חברת הבירות הייניקן שהשתמשה בשם הלהקה ובמוסיקה שלה ללא רשות. הדבר קרה לפי הסכם שנערך בין חברת EMI ליצרנית הבירה, WHITEBREAD BREWERY, ולפיו יכלו צרכני הבירה לקבל עם רכישתם פחיות ואיסוף כמות מסויימת של לשונות פחית קסטה ובה תריסר שירי ביטלס תמורת מחיר נמוך שעמד על 2.49 ליש"ט. בשיווק נטען שיש בקסטה שני שירים עם מיקס מיוחד - דבר שלא היה במציאות וגרם לכעס רב בקרב המעריצים. שם הקסטה היה ONLY THE BEATLES ועל פחיות הבירה התנוסס הכיתוב "הביטלס - קסטה ייחודית".

במה עבדו ההורים של הביטלס?

ג'וליה לנון - מלצרית

אלפרד לנון - בסחר ימי

מרי מקרטני - אחות

ג'יימס מקרטני - סוחר כותנה

הרולד האריסון - נהג אוטובוס

לואיס האריסון - עוזרת במכולת

ריצ'רד סטארקי - קונדיטור

אלסי סטארקי - עובדת בחנות

"נו, אז מה זה קשור לביטלס?". והפעם - לארי פארנס.

פארנס היה אחד האמרגנים התוססים יותר בליברפול של תחילת הסיקסטיז. הוא היה ידוע בכינוי "פארנס שילינג ופני" בגלל קמצנותו הרבה כשזה הגיע לתשלום לאמנים שהוא קבע להם הופעות. בשנת 1956 הוא גילה את טומי סטיל ומשם החל לבנות לעצמו "מחסן" של אמנים. הוא גם רקח להם שמות משפחה בעלי אופי - בילי פיורי, וינס איגר, מרטי וויילד, דאפי פאוואר, ג'וני ג'נטל, דיקי פרייד ולאנס פורצ'ון.

בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס בעתיד, נפגש לראשונה עם פארנס מאחורי הקלעים בליברפול אמפייר. ביום זה הופיעו שם בילי פיורי ומרטי וויילד. אפשטיין היה אז מנהל בכיר של חנות התקליטים NEMS וכך הוצג לפארנס. בפגישה זו הסביר אפשטיין לידידו החדש שהוא מעוניין להיכנס לתחום הפופ.

זמן קצר לאחר מכן, ולפני שאפשטיין הפך למנהלה של הלהקה החשובה בעולם, קבע פארנס שה"סילבר ביטלס" ילוו את ג'וני ג'נטל בסיבוב הופעות בסקוטלנד. (הסיפור השלם על כך נמצא בספר "ביטלמאניה!").

כשאפשטיין החתים את הביטלס על חוזה ניהול איתו, הוא ניגש לפארנס וביקש ממנו לקבוע הופעות של ימי ראשון ללהקתו. פארנס הסכים תמורת 25 ליש"ט אך אפשטיין דרש סכום כפול. פארנס לא הסכים ונאלץ לקבל במשרדו את אפשטיין שהבהיר לו שאם יקבע 13 הופעות, יזכה לקבל את הביטלס תמורת 45 ליש"ט להופעה. כמו כן הבטיח אפשטיין שזה יאפשר לפארנס לקדם את כל אמניו ברחבי העולם. פארנס התמקח ועמד על 35 ליש"ט ואפשטיין דרש 40. פארנס לא ויתר והתקשר למשרד של אפשטיין להודיע שמצדו הסכום יעמוד על 37.5 ליש"ט להופעה. אפשטיין ניתק לו את הטלפון בפרצוף.

בנובמבר 1962 יצר פארנס קשר עם אפשטיין והציע לו שיארגן סיבוב הופעות לביטלס. אפשטיין דרש 230 ליש"ט לשבוע. פארנס השיב ב-140 ליש"ט. אפשטיין שיגר מברק ובו עמד על 200 ליש"ט, אז פארנס השיב שאם השיר הבא של הביטלס, אחרי LOVE ME DO, יכנס לעשרת הראשונים של המצעד, הוא ישלם 230 ליש"ט בשבוע. הוא הוסיף שאם השיר יגיע לשלושת המקומות הראשונים, הוא אף ישלם 300 ליש"ט. אבל עסקה לא נחתמה שם. עם זאת, הידידות בין השניים נשמרה, כשאפשטיין לא פעם פנה לפארנס בבקשה לעצה.

בשנת 1967 היה אפשטיין חולה מאד בגלל שימוש מאסיבי בסמים. הוא התאשפז בקליניקה פרטית בנסיון להיגמל. פארנס הגיע לבקרו ושם שטח בפניו אפשטיין את צרותיו ואת חששו שהביטלס ינטשו אותו כי חוזה הניהול שלו אותם מתקרב לסיום. פארנס השיב לו שאין סיכוי שבחוריו יעזבו אותו. באותה שנה מת אפשטיין.

בשנת 1982 התארח פול מקרטני בתוכנית הרדיו DESERT ISLAND DISCS והתבדח שהביטלס מעולם לא קיבלו תשלום כשהופיעו בהופעות שקבע להם פארנס. האחרון לא נותר חייב וניגש לתבוע. פול נאלץ להתנצל בשידור ישיר.

פארנס מת ב-30 ביולי 1989, בגיל 59.

ב-15 באוגוסט 1965, הופיעו הביטלס באיצטדיון SHEA שבניו יורק. כשנה לאחר מכן פורסם ברקורד מירור הבריטי הטור השבועי של ניל אספינל, העוזר הנאמן של הלהקה. הנה מה שהיה לו לספר על זה:

"שלום לכם. חיי בהחלט השתנו לחלוטין מאז שהתחלתי עם הביטלס, לפני חמש שנים. כל שבוע הוא מטורף. אחד הזכרונות האהובים עליי לוקח אותי לאוגוסט של השנה שעברה. זה היה תחילת סיבוב ההופעות האמריקני של הביטלס. וההופעה הראשונה בו הייתה הגדולה ביותר של הבחורים עד אז. היינו בניו יורק והתאריך היה 15 באוגוסט. המופע תוכנן להתחיל בשמונה בערב באיצטדיון SHEA העצום.

האיצטדיון הזה נבנה לפני מספר שנים כדי לאכלס בו 55,000 אוהדי בייסבול. ביום ההופעה איכלס המקום כ-60,000 אוהדי ביטלס. ואנו חשבנו שבארץ שלנו מספיק לנו להופיע מול 10,000 איש. העוזר שלי, מאל אוונס, בילה את כל היום בהקמת ציוד הלהקה על הבמה. הוא גם דאג שאנשי האבטחה יעשו עבודתם נאמנה לקראת האירוע. מאות מחסומים הוצבו שם כדי למנוע בלגאן. כרטיס במקום טוב עלה כ-6 פאונד.

אנחנו עזבנו את בית המלון רק בשבע בערב ויצאנו להופעה. השוטרים דאגו לפנות לנו את הדרכים, בשעת תנועה צפופה זו. האמנים האמריקנים שחיממו את הביטלס נדהמו לגלות את היחס שקיבלנו. עד אז ודאי היה יחס שכזה ניתן רק לנשיאים. את המשך הדרך עשינו לאיצטדיון במסוק. הרשויות אסרו על המסוק לנחות במתחם האיצטדיון עצמו ונחתנו בקרבת מקום.

ההופעה עצמה הייתה דבר שמעבר למילים. עבורי זו הייתה ההופעה המלהיבה ביותר של הביטלס שראיתי. לא ראיתי אותם נלהבים על הבמה יותר מאשר שם. לאחר עשר דקות כבר נראתה זיעה ניגרת מהם. איזה לילה פנטסטי זה היה!"

בשנת 1964 נעשו תחבולות שונות כדי להרחיק מטרידים מהביטלס בסיבובי הופעות.

אחת מהן אירעה ב-11 בפברואר 1964, כשהביטלס שהו בוושינגטון. זה היה במלון שורהאם, כשהביטלס דרשו שכל הקומה השביעית תהיה רק עבורם, כדי למנוע ממעריצים להיכנס לחדריהם.

משפחה אחת סירבה להתפנות מחדרה בקומה ההיא, אז הנהלת המלון הורתה לנתק לחדר זה את אספקת המים, החימום והחשמל - תוך כדי תירוץ על הפסקת חשמל.

בשנת 1964 יצא הסרט A HARD DAYS NIGHT לאקרנים. בגרמניה הוא יצא בשם "יה! יה! יה!" ובמועדון הסטאר קלאב, בו הופיעה הלהקה בעברה לפני הפריצה הגדולה, הוחלט לערוך תחרות.

בתחרות ההיא הוחלט למצוא את הביטלס החדשים, מהלהקות שהגיעו מרחבי גרמניה והופיעו במשך ששת ימי התחרות שם.

בין המתחרים היו גם הלהקות הבאות: THE RIVETS (שהגיעו מהמבורג), THE KRAUTS (שהגיעו מפרנקפורט), THE GERMANS (שהגיעו מברמן), THE TORNADOES (שהגיעו מהמבורג) ו- THE MINSTRELS (שהגיעו משטאדה).

הלהקה המנצחת הייתה THE LORDS (שהגיעה מברלין).

פינת "מה לעזאזל זה קשור לביטלס?" - והפעם תקליט בשם JOLLY WHAT.

בעטיפה הקדמית של התקליט כתוב שמדובר ב"כוכבי ההקלטה הטובים ביותר של אנגליה". מאז הפך התקליט לסוג של פריט לאספנים. אז במה מדובר פה?

התקליט יצא לאור על ידי חברת התקליטים האמריקנית הקטנה VEE JAY, ב-26 בפברואר 1964. היה זה זמן קצר מאד לאחר שהביטלס כבשו בסערה את היבשת האמריקנית. עם זאת, התקליט הזה לא הגיע למקום גבוה. במצעד הבילבורד הוא טיפס עד המקום ה-104 בלבד. במצעד הקאשבוקס האמריקני גם כן, הוא הגיע למקום ה-73.

הסיבה למכירות הזעומות יחסית הייתה כי למעריצי הביטלס האמריקנים החדשים כבר היו, במוצרים אחרים, את שירי הביטלס שבתקליט זה. העטיפה פה מטעה את הציבור כי מדובר בהקלטות חיות, כשזה היה רחוק מהאמת. גם העטיפה הייתה רחוקה מלמשוך את הדור הצעיר והשוקק, עם דמות מצוירת שנראתה דווקא כמייצגת את הדור הבוגר שציקצק בחוסר אמון מול התופעה הליברפולית החדשה הזו.

בנוגע לפרנק אייפילד, הנה מה שכתבתי בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!":

ב־ 2 בדצמבר 1962, הופיעו הביטלס בפיטרבורו לצד הזמר פרנק אייפילד בן ה־ 25. העיתונאי לינדון וויטאקר דיווח לעיתון מקומי: ״קל להבין מדוע פרנק אייפילד כה פופולרי. רבים חייכו בשמחה בהופעה שלו אבל ניכרת ירידה משמעותית בסטנדרט להקות החימום. להקת 'הביטלס המלהיבים' בכלל לא הצליחה להלהיב אותי. המתופף חשב כנראה שתפקידו להוביל ולא לספק קצב. הוא הרעיש יותר מדי ובשירם האחרון, 'טוויסט וצעקה', נשמע כאילו כל אחד מהארבעה מנסה להרעיש יותר מחבריו. השיר 'טעם דבש' אותו ביצעו היה טוב יותר ו'לאב מי דו' היה נסבל. פרנק אייפילד הוא היחיד שאזכור ממופע זה״.

כאמור, בשנת 1964 כבר היה המצב שונה לגמרי....

רגע, אז מה באמת שומעים ביצירה REVOLUTION 9 שבאלבום הלבן? (מבלי לסובב את התקליט לאחור...)

- איש צוות של EMI שבמקור אמר למיקרופון "זוהי סדרת נסיון של EMI מספר תשע". מתוכה הגיעו ליצירה רק המילים "מספר תשע"...

- פסנתר מנגן בסולם B מינור

- רייף וון ויליאמס, מלחין ומנצח בריטי, שאומר O CLAP YOUR HANDS

- חתיכה מסימפוניה מס' 7 של סיבליוס

- יצירה סימפונית של שומן (מנוגנת לאחור)

- סימפול כינור מהשיר A DAY IN THE LIFE

- סיום גנוז מהשיר REVOLUTION I של הביטלס

- טעימה מהשיר TOMORROW NEVER KNOWS

- ג'ורג' מרטין המפיק, שאומר לטכנאי ההקלטה, ג'ף אמריק, GEOFF, PUT THE RED LIGHT ON.

- פריד אל אטרש שר "אוואל חמסה".

- צלילי מלוטרון מנוגנים לאחור

- רביעיית כלי מיתר מנוגנת לאחור

- צלילי גיטרה חשמלית מנוגנים לאחור

ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר מדברים

- זכוכית נשברת

- קול תינוק

- צחוק מוטרף

- רעש קהל

- קבוצת פוטבול אמריקנית ששרה BLOCK THAT LINE ו- BLOCK THAT KICK

- צופר מכונית

- יריית אקדח

- פצפוצי מדורה

- מצילתיים

- פעמונים

- דואט של קרן צרפתית ואבוב

- יוקו אונו מדברת על חשיפה

ומה באמת עולל המפיק פיל ספקטור לשירים של הביטלס בתקליט "לט איט בי"?

צד א':

בשיר TWO OF US הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף את הפתיח של I DIG A PGYMY.

בשיר DIG A PONY הוא ערך מיקס סטריאו, חתך החוצה את המשפט ALL I WANT IS בתחילת השיר ובסופו.

בשיר ACROSS THE UNIVERSE הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף מקהלה וכלי קשת והאט את מהירות ההקלטה בחצי טון.

בשיר I ME MINE הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף כלי נשיפה וכלי קשת.

בשיר DIG IT הוא רק ערך את הקטע הקצר מהג'אם הארוך והוסיף בסופו קטע היתולי קצר של לנון.

בשיר LET IT BE הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף אפקט מהדהד בהיי האט של רינגו בבית השני והדביק עוד פזמון לקראת סוף השיר.

בשיר MAGGIE MAE הוא ערך מיקס סטריאו.

צד ב':

בשיר I'VE GOT A FEEELING הוא ערך מיקס סטריאו.

בשיר ONE AFTER 909 הוא ערך מיקס סטריאו.

בשיר THE LONG AND WINDING ROAD הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף כלי נשיפה, כלי קשת ומקהלה.

בשיר FOR YOU BLUE הוא ערך מיקס סטריאו.

בשיר GET BACK הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף את דברי הפתיחה והסיום של לנון.

אז מה אנחנו לומדים על הביטלס לפי מגזין הפופ משנת 1965, FABULOUS? ובכן... הנה דברים שאספתי לכם:

שג'ון טס להונג קונג כשהוא לובש פיג'מה.

שג'ון אוהב חתולים.

שרינגו בילה את רוב ילדותו בבית חולים.

שבריאן אפשטיין היסס הרבה לפני שהחליט שכדאי להחליף את פיט בסט עם רינגו סטאר.

שהביטלס לעולם לא ביקרו אצל ספר ושפול חופף את השיער שלו מדי יום. אבל בריאן אפשטיין הכריח אותם להסתפר לפני שהחתים אותם תחת ניהולו בשנת 1962.

שפאטי בויד לא אהבה את הביטלס לפני שהיא פגשה את הביטלס בסט צילומי הסרט הראשון שלהם.

שאביו החורג של רינגו, הארי, שר שירי ביטלס במסיבות משפחתיות.

שג'ון מעולם לא ראה היטב את הקהל מולו בהופעות, עד שהביטלס הופיעו ב-DUNDE, סקוטלנד, ושם הוא שם עדשות מגע.

שחברה אמריקאית כתבה בקשה לביטלס, לשווק את מי הביטלס שלה במחיר של דולר לבקבוק. הביטלס סירבו.

שעוזר הלהקה, ניל אספינל, קיבל מתנה מארבעת החברים - מכונית יגואר.

שבשעות הבוקר פול שותה קפה בעוד ששלושת האחרים מעדיפים לשתות תה - גם כשהיו בסיבוב הופעות באמריקה.

פול חושב שהוא לא גיטריסט טוב במיוחד.

ג'ון אמר לעיתונאית אמריקאית שהאופנה באמריקה נמצאת חמש שנים אחרי זו שבאנגליה.

שאיש מהביטלס לא לובש תחתונים...

ושפול רוצה לקנות לעצמו חווה.

הידעתם ש...

בשנת 1964 כבר היה ג'ורג' האריסון חיפושית ידועה ביותר וכבר לא היה זקוק לגיטרה החשמלית הראשונה שקנה בחייו, מתוצרת FUTURAMA. אז הוא העמיד אותה להגרלה במסגרת עיתון המוסיקה ביט אינסטרומנטל. המנצח היה איי.ג'יי סימפסון שדווקא העדיף לקבל את הפרס במזומן. אז הגיטרה הזו נשארה אצל עורך העיתון, שון מאהוני, עד מותו בשנת 2015. הגיטרה הזו נמכרה, לאחר מכן, בסכום גבוה מאד.

גיטרת ה-FUTURAMA RESONET הייתה מיוצרת בצ'כוסלובקיה על ידי חברת DREVOKOV ושווקה בסוף שנות ה-50 כגיטרה חשמלית במחיר סביר למוזיקאים מתחילים יחסית באירופה. העיצוב העתידני שלה, עם קווי המתאר המלוטשים והתכונות הבולטות שלה, כבשו את דמיונם של נגנים צעירים שחיפשו משהו מודרני ואקזוטי ולא יקר. עבור האריסון, שניווט את שנותיו הראשונות כנגן בסצנות הסקיפל והרוק'נ'רול של ליברפול, ה-FUTURAMA ייצגה צעד קרוב יותר לסאונד ולסגנון של האלילים האמריקאיים שלו.

האריסון רכש את הגיטרה בשנת 1959 ממרכז המוזיקה של HESSY בליברפול. באותה תקופה, גיטרות מתוצרת אמריקאית כמו פנדר וגיבסון היו יקרות בצורה בלתי רגילה וקשות להשגה בבריטניה. ה-FUTURAMA הייתה פשרה, וסיפקה להאריסון כלי לחקות את הצלילים שהוא העריץ. הגיטרה הזו ליוותה אותו בימיו הראשונים עם הביטלס, שנקראו אז THE QUARRYMEN, ומאוחר יותר במסעותיהם המכוננים להמבורג, שם הלהקה חידדה את כישוריה והחלה לגבש את סגנונה הייחודי.

למרות שזה לא כלי עיקרי במהלך השיא של הביטלס, הגיטרה הזו נשארה משמעותית בתחילת הקריירה של האריסון. זו הייתה אבן דרך שאפשרה לו לעבור ממנגינות סקיפל אקוסטיות לרוק'נ'רול המחושמל שהגדיר את הסאונד המוקדם של הביטלס. הוא הופיע עמה גם במועדון קאברן בליברפול ובאולמות המוזיקה הדלוחים אך התוססים של המבורג.

עד שהביטלס זכו לתהילה, האריסון עבר לגיטרות מתוחכמות יותר ולא הייתה לו ממש בעיה להיפטר מזו.

"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זה אנתוני ניולי.

הוא היה זמר ושחקן ידוע באנגליה, עד כדי כך שבשנת 1959 השתמש בריאן אפשטיין בקשריו עם חברת התקליטים DECCA, כדי לקבל את ניולי כאורח בפתיחת חנות התקליטים NEMS, אותה ניהל והייתה שייכת למשפחתו, ברחוב ווייטצ'אפל שבליברפול.

אפשטיין התרשם מאד לטובה מאופיו החברותי והנעים של ניולי ושנים לאחר מכן הוא אמר עליו: "כך צריך להתנהג כוכב אמיתי. למעשה, כך בדיוק מתנהגים גם הכוכבים שאני מנהל, כלפי הקהל והתקשורת".

ניולי היה הכוכב שפתח את עשרו הסיקסטיז עם צעידה במקום הראשון, עם שירו WHY, שהחליף את השיר שסיים את השנה הקודמת (1959) בפסגה, "הו קארול" בביצוע ניל סדאקה. ניולי המשיך להצעיד שירים בהצלחה עד שזה נפסק בשנת 1962.

ניולי היה מהבודדים שהקליטו שיר מאת לנון ומקרטני לשוק האמריקני, לפני הפריצה הגדולה של הביטלס בתוכנית של אד סאליבן (בפברואר 1964). הגירסה שלו לשיר I SAW HER STANDING THERE יצאה שם בסוף אוקטובר 1963.

באותה שנה ביקר ג'ורג' האריסון בארה"ב, אצל אחותו לואיס, ואמר עם שובו משם: "אני חושב שזה מקום נהדר. פגשתי שם את טוני ניולי. הוא מעולם לא שמע על הביטלס אז השמעתי לו כמה משירינו. כשעזבתי בחזרה לאנגליה, הוא אמר לי שברצונו להקליט את I SAW HER STANDING THERE".

האם השיר THE BALLAD OF JOHN AD YOKO אכן אוחז במציאות?

ג'ון לנון שר: "עומדים ברציף של סאות'המפטון / מנסים להגיע להולנד או צרפת" - ובכן, ג'ון ויוקו אכן הגיעו לסאות'המפטון במטרה להתחתן על מעבורת בדרך לצרפת. אך ללא דרכונים וללא קפטיין על המעבורת שיוכל להשיא את השניים, התוכנית נכשלה.

ג'ון לנון שר: "לבסוף הצלחנו לטוס לפריס" - זה נכון. הם טסו לצרפת אך גם שם לא הצליחו להתחתן.

ג'ון לנון שר: "פיטר בראון התקשר כדי לבשר שזה יצליח, אתם יכולים להתחתן בגיברלטר ליד ספרד" - אכן, פיטור בראון היה עוזר של הביטלס והוא אירגן את החתונה בגיברלטר, שהייתה אחד המקומות בטריטוריה בריטית בהם לנון ואונו יכלו להתחתן במהירות. הטקס ארך עשר דקות בלבד והזוג הנשוי הטרי דרך על אדמת גיברלטר למשך שעה בלבד.

הנה כמה משפטים שנאמרו בסשן הקלטה, באולפני טריידנט בלונדון, לשיר I WANT YOU, בשנת 1969:

ג'ון: "השיר הזה אמור להיות ערוך מטייקים שונים. מה העניין עם זה, ג'ורג' (מרטין)?"

ג'ורג' מרטין: "טייק 4 היה טוב מאד עד שנפסק והטייק האחרון לא היה טוב כל כך בגלל האורגן שפול ניגן".

טכנאי הקלטה: "ג'ון..."

ג'ון: "כן?"

טכנאי ההקלטה: "יש לך אפשרות להנמיך קצת את מגבר הגיטרה שלך? כנראה שיש תלונה מבחוץ על הרעש".

ג'ון: "תלונה ממי?"

טכנאי: "מישהו מחוץ לבניין".

ג'ון: "מה הוא עושה שם בחוץ בשעה כזו של הלילה?"

פול: "זו האשמה שלו שיש לו בית באזור הזה".

ג'ון: "אנחנו ננסה להקליט אתץ זה עכשיו שוב ועם הרבה רעש".

שיר סולו שכתב פול מקרטני לפיט בסט?!

כן, כן! כשהביטלס הופיעו במועדון קאברן שבליברפול (רחוב מאת'יו 10, למי שרוצה לדעת בדיוק), היה זה ב-22 במרץ 1962 ומתופף הלהקה, פיט בסט, זכה לשיר בקדמת הבמה.

באותו יום הופיעו הביטלס אחרי להקת הניו יורק טוויסטרס, שידעו לשלהב את הקהל הצעיר בקרייז החדש ששמו ריקוד הטוויסט. בהפסקה בין המופעים ניגש פול מקרטני לחדר האחורי הקטנטן, שהיה ליד הבמה, ושם הוא רקח שיר חדש שקרא לו PINWHEEL TWIST (טוויסט שבשבת הצעצוע).

את השיר ביצעה הלהקה באותו יום, כשבסט שר כל הזמן את המשפט "בואו, תעשו את טוויסט השבשבת". השיר הפך לככב בהופעות נוספות ושם כבר קיבל משפט שהלך כך: "השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / היי! טוויסט השבשבת".

מעריצותיו של בסט התענגו לראות את אלילן בקדמת הבמה כשהוא שר להן את הדבר, בעוד מחבר השיר הלם לפי הקצב מאחור בתופים. השיר היה כה מוצלח בהופעה שמנהל הלהקה החדש, בריאן אפשטיין, שקל לכלול אותו בהמשך ברשימת השירים להקלטה ראשונה עבור חברת EMI. בינתיים השיר הורד וגורלו נחרץ להישאר בחשכה.

כולם יודעים שג'ון לנון ופול מקרטני חתמו על חוזה כתיבת שירים גרוע בזמן שהיו בביטלס. ג'ורג' האריסון, עם זאת, מעולם לא התלונן על בעיות בעניין בעלות על השירים שלו. האם הוא חש בטוח בעניין? יצאתי לתהות בעניין...

לנון ומקרטני היו תמיד לא מרוצים מנורת'רן סונגס, חברת ההוצאה לאור שלהם - בעיקר בגלל שהם הרגישו שמי שהקים אותה עמם, המו"ל דיק ג'יימס, דפק אותם עם חלוקת מניות שהביאה לו יתרון ניכר (על כך, בהרחבה מאד - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!). "יכולנו לראות בעלות על בית, גיטרה או מכונית; הם היו חפצים פיזיים", אמר מקרטני. "אבל שיר? לא יכולתי לראות איך אפשר לקבל עליו זכויות יוצרים. ולכן, בשמחה רבה, המו"לים ראו אותנו מגיעים אליהם".

להאריסון, לעומת זאת, זה היה אפילו יותר גרוע בכל פעם כשנורת'רן סונגס טיפלה באחת מיצירותיו; למרות שהוא נקשר חוזית לחברה וקיבל תמלוגים על שירים שכתב, אחוז הבעלות שלו בנורת'רן סונגס היה זעיר. במקור לא היה בבעלותו שום חלק בחברה, אבל כשהיא יצאה להנפקה בבורסה בשנת 1965 הוא ורינגו סטאר - כל אחד מהם קנה חצי אחוז מהמניות. (לנון ומקרטני הונפקו ב-20 אחוז כל אחד). אז האריסון חש רע לגבי כל העניין ותגובתו באה בשיר IT'S ONLY A NORTHERN SONG. "זה לא באמת משנה אילו אקורדים אני מנגן... כי זה רק שיר צפוני", הוא שר שם. החוזה של האריסון הסתיים עם אותה חברה בשנת 1968 והוא חתם לזמן קצר ב-APPLE PUBLISHING ואז התחיל חברת הוצאה לאור משלו, SINGSONG Ltd, שמאוחר יותר שונה שמה להאריסונגס.

ומה עם שיריו המוקדמים של האריסון? בשנת 1969 דיק ג'יימס מכר את נורת'רן סונגס ל-ATV MUSIC מבלי להתייעץ עם הביטלס (הסיפור המפורט והמדהים נמצא גם הוא בספר "ביטלמאניה!"). כבעל מעט מאד מניות בחברה, לג'ורג' הייתה שליטה מועטה בהחלטה זו, והיא למעשה ניתקה את הקשר שלו לזכויות ההוצאה לאור של שיריו המוקדמים.

מאל אוונס - יותר מעוזר הביטלס, אלא גם פעיל בהקלטותיה. אז במה הוא השתתף?

1. ספירה - אוונס ספר 24 תיבות בשיר A DAY IN THE LIFE וקולו נשמע גם בהקלטה הסופית, בעת שהתזמורת הסימפונית מתחילה להגביר את צליליה לקראת קקפוניה מושלמת.

2. סקסופון - אוונס נשף בכלי זה בעת הקלטת השיר HELTER SKELTER. לא בדיוק מקצועי כמו נשיפה של ג'ון קולטריין או סטן גץ, אך מספיק אפקטיבי לקטע רועש שכזה.

3. אורגן האמונד - אוונס ניגן תו בודד בשיר YOU WON'T SEE ME.

4. מפוחית וקאזו - אוונס ניגן בשני אלו בעת הקלטת השיר BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE.

5. תוף מרים - אוונס השתמש בזה בעת הקלטת השיר DEAR PRUDENCE.

6. סדן - אוונס הקיש בכלי זה במהלך העבודה על השיר MAXWELL'S SILVER HAMMER. בהקלטה הסופית היה זה רינגו שעשה את התפקיד.

כשג'ון ויוקו חיים בסרט. בשנים 1971-1968 עסקו השניים גם בהפקת סרטים. מה עם תסריט? אין בו ממש צורך כשג'ון ויוקו משקפים את מה שקורה במציאות. הנה הם...

1. בשנת 1968 יצא הסרט הראשון שנקרא SMILE AKA FILM NO. 5.

בסרט הז נראה ג'ון בגינת ביתו כשהוא עושה פרצופים למצלמה. הסרט הואט בכוונה באופן קיצוני כך שכל תנועה קטנה שעל פניו נמתחת לכשתי דקות. הסרט הוקרן בפסטיבל סרטים בשיקגו, באותה שנה, ואחרי חצי שעה מתחילת ההקרנה נשאר באולם רק קומץ אנשים, שכנראה נרדמו.

2. הסרט השני שיצא באותה שנה נקרא TWO VIRGINS וגם כאן מדובר בסרט סלו-מושן מוגזם. פה נראים פרצופיהם של לנון ואונו כשהם מתמזגים זה עם זה ועוד קצת נשיקות וחיבוקים. ברקע אפשר לשמוע צלילים מתקליטם השערורייתי בשם זה.

3. בשנת 1969 יצא סרט שלישי בשם RAPE.

בסרט הזה ערכו השניים ניסוי בו הם עקבו אחרי מישהי. הקורבן הייתה בחורה בת 21 בשם אווה מאילטה, שבהתחלה חייכה אך בהמשך כבר התעצבנה כשגילתה שלא נוח לה כשעוקבים אחריה. לנון הסביר מאוחר יותר שהוא עשה את זה כדי להראות לעולם כמה כולנו חשופים ותחת לחץ תמידי.

4. הסרט השני שיצא להם באותה שנה נקרא SELF PORTRAIT.

בסרט הזה מתמקדת המצלמה באיבר מינו של לנון, שלפעמים מגיע למצב של זקפה חלקית.

5. שנת 1970 נפתחה עם סרט בשם APOTHEOSIS.

הסרט צולם בסוף שנת 1969 עם ג'ון ויוקו כשהם לבושים בחלוקים כנזירים. בסרט מסיעים אותם למקום בו עולה לאוויר בלון פורח, עליו מסתכל הזוג.

מכאן הצופה מקבל את הנופים האנגליים המושלגים מזווית הראייה מהבלון. הכל יפה עד שלפתע הבלון נכנס לערפל ומביא את הצופים לכמה דקות של מסך לבן ומעורפל.

6. הסרט הבא נקרא UP YOUR LEGS FOREVER.

בסרט הזה צולמו המון זוגות רגליים מלמטה עד למעלה וכל זאת כמובן למען השלום.

בסוף הסרט לא התאפקו ג'ון ויוקו וחשפו את ישבניהם למצלמה.

7. סרט נוסף בשנת 1970 נקרא FREEDOM והוא נמשך כשתי דקות בלבד. בסרט מנסה יוקו לפתוח את החזייה שלה אך הסרט מסתיים לפני שהיא מצליחה במשימתה - ואולי טוב שכך.

8. שנת 1970 הייתה פורייה לזוג הקולנועי הזה שהפיק סרט נוסף בשם FLY.

הסרט הזה, שנמשך 19 דקות, עוקב אחרי זבוב שמטייל על גוף נשי בעירום מלא. ג'ון ויוקו לא מצאו בנקל זבובים לצילום ואחד העוזרים ירד לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה והביא משם זבובים ברי מזל. לדוגמנית העירומה בסרט הזה קראו VIRGINIA LUST.

9. הסרט האחרון האוואנגארדי שג'ון ויוקו יצרו היה בשנת 1971 והוא נקרא ERECTION.

אך אל תתבלבלו. הפעם לא מדובר בעוד סרט של זיקפה גברית אלא בצילום של הקמת בניין מלון בשם INTERNATIONAL HOTEL שבלונדון. תשעה חודשים לקח להם לצלם את הדבר הזה. מי שיחפש פסקול עם מלודיה - לא כאן.

דיבורים באולפן ההקלטה, בעת הקלטת תקליט הבכורה, PLEASE PLEASE ME:

ג'ורג' מרטין: רינגו, אתה יכול לתת לי יותר?"

רינגו: "כן, כמה חזק שאתה רוצה"

פול: "אל תהיה מתוח, ג'ון"

ג'ון: "אני לא"

פול: "אל תהיה מתוח"

פול: "זה מהיר מדי"

ג'ורג' מרטין: "ואתה טעית במילה אחת כששרת"

פול: "כן, אבל זה בכל אופן היה מהיר"

(שיר נפסק)

פול: "מה קרה?"

ג'ורג' מרטין: "אני לא יודע. אתה תגיד לי"

פול: "חשבתי ששמעתי אותך מדבר. אולי שרקת שנעצור?"

בשנת 1967 בנה ג'ון לנון חדר מוסיקה מיוחד בביתו. זה היה חדר שהוא עמל רבות על עיצובו ואיבזורו (הרבה בעזרתו של עוזרו הנאמן, מאל אוונס). יש שטענו כי חדר זה היה מאובזר ומיוחד יותר מאלה של פול מקרטני וג'ורג' האריסון, באותם ימים.

היו בו חמישה מכשירי הקלטה שניצבים על מדף אחד. המכשירים האחרים מפוזרו בחדר ומחכים למגע ידו של המאסטר המוסיקלי. ביניהם אורגן פארפיסה, פסנתר קטן ואפילו מלוטרון. בין אלה פוזרו גיטרות חשמליות ואקוסטיות בשלל הצבעים הפסיכדליים שנצבעו עליהן. כמו כן היו שם כל מיני כלי נגינה מוזרים, למשל סקסופון שחסרה לו פיה לנשוף בה או כינור שיש בו רק מיתר אחד רופף.

מכולם אהב לנון במיוחד את המלוטרון הגדול והמרשים, שהורכב מסלילי טייפים. יש בתוכו כמות רבה של סלילי טייפים, ועם לחיצה על כפתור מסויים - סט הסלילים משתנה והצלילים בהתאם. קרנבל אמיתי של צלילים. דרך ארוכה עשתה אותה החיפושית (משופצת ובמצב מצוין) מאז השיר LOVE ME DO.

בינתיים התנוסס, בחדר העבודה, תג אחד שהיה כתוב בו: I STILL LOVE THE BEATLES.

עדיין מקובל להאמין שלינדה מקרטני, ששם נעוריה היה לינדה איסטמן, הייתה קשורה למשפחת איסטמן של תהילת תעשיית הצילום, איסטמן-קודאק. אולי הי היא עבדה כצלמת. ובכן, זה לא כך. להיפך, שם המשפחה של לינדה היה במקור אפשטיין (אין קשר לבריאן אפשטיין), ושם משפחתה שונה לאיסטמן כשמשפחתה היגרה לאמריקה.

התרגשות רבה לצד הביטלס באולפני EMI. בשנת 1969 עבדה להקת רוק אמריקאית צעירה בשם THE AEROVONS באולפני EMI בלונדון. זה היה בזמן שהביטלס עבדו באולפן המקביל.

שנה לפני כן הביאה הלהקה הצעירה הקלטת דמו למשרדי חברת התקליטים 'קפיטול', שטיפלה בקטלוג של הביטלס בארה"ב. משם הדברים התגלגלו לטובת הלהקה.

המנהיג של הלהקה והגיטריסט בה היה בחור בשם טום הארטמן, שסיפר: "הייתי בן 17 באותו זמן ואהבתי מאד את הביטלס. פסגת השאיפות שלי הייתה להקליט במקום בו הביטלס מקליטים". המשאלה של הארטמן התגשמה ובגדול.

במהלך סשן ההקלטה של הלהקה הצעירה, באפריל 1969, שמרו חבריה את הציוד שלהם באותו חדר בו אופסן הציוד של הביטלס. היה זה חדר ששימש בעבר כחדר בקרה, שהיה בו חלון שהציץ אל אולפן מס' 3 בבניין ההקלטות. באפריל 1969 נועד החדר הזה למחסן לגיטרות ותופים.

הארטמן: "לילה אחד, בזמן שחברי להקתנו איפסנו את הציוד שלהם, אמר לפתע המתופף שלנו, מייק, שכדאי לנו להגיע אליו מהר. הגענו ומצאנו את עצמנו עומדים ליד כיסוי של תופים שהיה כתוב עליו 'רינגו סטאר'. פתחנו אותו וגילינו בפנים כמויות של מיתרי גיטרה שייצרה חברת FENDER. כמו כן, שכן לו שם כיסוי תוף הבס של רינגו. הוצאנו את הכיסוי במתח ועצבנות ומיהרנו לצלם אותו איתנו. עם ידיים רועדות התחלנו לחפש עוד ראיות של הביטלס. מצאנו את גיטרת 12 המיתרים של ג'ון לנון ואת גיטרת הלס פול של ג'ורג' האריסון...

...צילמנו עוד כמה תמונות עם הגיטרות ומיד לאחר מכן לא חזרנו יותר לחדר הזה, מיראת כבוד. אם מישהו היה מגלה אותנו עושים את מה שעשינו, היו מעיפים אותנו לעזאזל מהאולפן ללא אפשרות לחזור אליו".

הארטמן זכר כי ראה בחדר ההוא 15 תיקים של גיטרות וגיטרת בס 'אפיפון' ששכנה מעל תיק של בס הופנר. באחת משעות אחה"צ שמעו חברי THE AEVORONS, מעבר לקיר, את צלילי הסשן של הביטלס בעת עבודתם על השיר OLD BROWN SHOE. הם לא התאפקו והיו חייבים להציץ, שם גילו את חברי הביטלס עומדים מסביב למיקרופון ושרים באופן חוזר את השורה WHO KNOWS BABY, YOU MAY COMFORT ME, כדי למצוא את הטייק הנכון.

הנה כמה סלוגנים שפורסמו על שלטים בשנת 1966, כשציבור רחב יצא בארה"ב נגד הביטלס ודבריו של ג'ון לנון נגד ישו והנצרות:

- אלוהים לנצח, ביטלס לעולם לא

- הביטלס הם משעממים ושגרתיים

- ישו מת למענך, ג'ון לנון

- הביטלס היום, מה מחר?

- תחזרו לאנגליה!

מה היה באמת בתוך הבניין של משרדי חברת APPLE, המקום בו הביטלס פעלו - ברחוב SAVILE ROW 3 בלונדון.

נתחיל מקומת המרתף: שם שכנו אולפני APPLE. כאן גם ערכו חברי הרולינג סטונס חזרות לקראת הופעתם הידועה בהייד פארק, ביולי 1969.

בקומת הכניסה פעל משרדו של רון קאס, הבוס שלל חברת תקליטי אפל. היה שם שולחן משרדי לבן גדול מאד, כסאות עור לבנים ובר משקאות עשיר. כשהוא פוטר מהחברה (על ידי אלן קליין) - משרדו נכבש על ידי ג'ון ויוקו לפעולותיהם. דרך דלת הכניסה של הבניין עברו המון אנשים ובידיהם רכוש אותו גנבו מהבניין בנקל. המדרגות מחוץ לדלת היו מקום קבע בו נפגשו המעריצות שביקשו רק לראות את הביטלס. קראו להן APPLE SCRUFFS.

בקומה הראשונה שכן המשרד של הביטלס. בחדר אחר פעל המשרד של העוזר הבכיר שלהם, פיטר בראון. גם משרדו של ניל אספינל פעל שם.

בקומה השניה פעל משרדו של היחצ"ן דרק טיילור שבחדרו היה כסא קש ענק ומעוצב, תאורה פסיכדלית מרשימה ובר משקאות עשיר. בקומה זו היה גם החדר החשוך אליו נזרקו כל הקלטות הדוגמה של הביטלס ושאר מסמכים.

בקומות השלישית והרביעית פעלה מחלקת הסרטים של חברת אפל. שם גם פעל המטבח של הבניין.

בקומת הגג הופיעו הביטלס, ב-30 בינואר 1969. זהו...

גלגולו של הקרדיט "לנון - מקרטני" בשיר על יום האתמול.

בשנת 1965 הקליט פול מקרטני את השיר YESTERDAY ובגלל ששאר הביטלס לא השתתפו בו, פול התעקש שהקרדיט בו יהיה "מקרטני - לנון". דבריו נפלו על אזניים ערלות.

בשנת 1976 שינה מקרטני את הקרדיט בשיר, כשהוציא אותו באלבום המשולש בהופעה של להקת כנפיים, WINGS OVER AMERICA. לנון לא הגיב על זה.

בשנת 1997 השמיטה יוקו אונו את שמו של פול מקרדיט השיר GIVE PEACE A CHANCE, כשהוציאה את האוסף של בעלה המנוח, LENNON LEGEND.

בשנת 2002 יוקו איימה לפעול משפטית נגד פול אם יהפוך את קרדיט השמות של שירי ביטלס, לאלבום ההופעה שלו BACK IN THE U.S.

בשנת 2003 נכנע פול: "אני שמח עם מה שיש ותמיד הייתי. לנון ומקרטני זה עדיין החותם של הרוק'נ'רול שאני מאד גאה להיות חלק ממנו - בסדר שהוא תמיד היה".

"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זו ג'ואן ניופילד.

היא הייתה מזכירתו האישית של בריאן אפשטיין ולראשונה הובאה לעבודה במשרדי NEMS כשהייתה בת 21. NEMS הייתה החברה שפעלה כעסק לרהיטים ותקליטים של משפחת אפשטיין ומשם זה הפך גם למשרד של בריאן לטיפול באמניו.

ניופילד החלה שם כעוזרת למזכירה הקבועה, וונדי הנסון, שטבעה בלחץ דרישות העבודה עם אפשטיין והביטלס. אבל הנסון הייתה רחוקה מלשמוח כשבריאן מינה את ניופילד כמזכירתו האישית. היא קיבלה 15 ליש"ט בשבוע כששעות העבודה שלה החלו מעשר בבוקר ועד שש בערב.

ניופילד הראתה נאמנות רבה למעסיקה, גם כשלא פעם נהג בה בגסות (הוא היה מתפרץ לרוב) והשתמש בסמים שגרמו לו להיעדר מהעבודה.

כשהנסון פרשה מהעבודה, בשנת 1966, ניופילד ירשה את תפקידה. בריאן החל לעבוד יותר בביתו ולכן הועבר משרדה לשם, בחדר קטן בקומה העליונה בבניין שברחוב צ'אפל מס' 24.

עוד ענייני טריוויה שכנראה לא ידעתם על הביטלס...

בגיל 15, שאיפתו של ג'ון הייתה לכתוב גרסה של אליס בארץ הפלאות ולהיות גדול יותר מאלביס.

אביו של פול מקרטני, פסנתרן לפי שמיעה וחצוצרן לשעבר, מעולם לא לימד את פול באופן רשמי אך השפיע על שילוב האקורדים שלו. פול כתב את שירו ​​הראשון, I LOST MY LITTLE GIRL, בגיל 14 תוך שימוש בשלושה אקורדים בלבד.

הגיטרה הראשונה של ג'ורג' הריסון עלתה 3 פאונד ו-10 שילינג, ומדריך ההוראות שהגיע איתה הראה לו את האקורדים הלא נכונים.

באוקטובר 1963, מועדון המעריצים של הביטלס הודיע ​​על תוכניות לייצר "סוודרים מיוחדים של הביטלס" עבור חבריו.

ילד בן 4 בשם ראסל ג'יימיסון, שקרא לעצמו ראסל ביטל, מונה לחבר כבוד במועדון המעריצים הרשמי של הביטלס בספטמבר 1963 לבקשת הלהקה. הוא החזיק בגיטרה גבוהה ממנו, שלושה דגי זהב בשם פול, ג'ורג' וג'ון, ותוכי בשם רינגו.

רינגו סטאר היה הביטל האחרון שהשתתף בהקלטות אולפניות של הביטלס, ב-1 באפריל 1970 (היום בו ג'ון ויוקו פרסמו שהם עברו ניתוח לשינוי מין, כהלצת אחד באפריל).

הפעולה הראשונה של פול מקרטני לאחר שעזב את להקת הביטלס הייתה לרכוש את זכויות הסרט לדמות המצוירת, רופרט הדוב.

פועלים ששיפצו את אחוזתם של ג'ון ויוקו בפארק טיטנהרסט, במאי 1970, גילו פגז תבערה שלא התפוצץ בשטח.

ג'ון לנון לקח קורס בקלטת שמע בנושא "איך לדבר יפנית" בסביבות מאי 1970.

השנה היא 1983 וממסחרים את זכרו של ג'ון לנון - והפעם אלו משקפיים עגולים. רוצים להיראות כמו ג'ון לנון? הנה בדיוק מה שאתם צריכים! וגם מדליה עם זה...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.