Search
  • Noam Rapaport

הביטלס - הצד האחר של הטריוויה

Updated: Dec 27, 2021





מה העתיד הצפוי לבן של ג'ון לנון?


בתחילת דצמבר 1964 פורסמה, בעיתון הפופ FABULOUS, התחזית לעתידו של ג'וליאן לנון, בנו של ג'ון המפורסם ואשתו סינת'יה:


"אפילו מבלי לדעת את השעה המדויקת בה נולד בנו של ג'ון לנון, אני יכול לקבוע שחייו יהיו מלאי תוכן. הסיבה היא שבמסלולו יש שלושה כוכבי לכת, או למעשה שניים וכדור השמש. לכן הוא יהיה מלא בבטחון עצמי, עתיר אמביציה ויהפוך לכוח עולה בזכות עצמו. גם כתינוק הוא יפגין רצון רב משלו. הוא ודאי יימשך לתחום האמנות (במיוחד מוסיקה ודרמה), כשביכולותיו גם לעשות דברים מכאניים. הוא יהיה ספורטיבי ונראה כי איגרוף, כדורגל וגולף הכי ידברו אליו. אבל כנראה גם יימשך לספורט המים. הוא יהיה טיפוס רומנטי ובעל ערכי משפחה. ככזה, הוא ודאי ישמור על קשר נהדר עם הוריו גם כשיתבגר. הוא ודאי יתחתן בגיל העשרים ועם אשה שמחה ואנרגטית ולא עם אחת שרק תרצה לגדל ילדים. הוא תמיד ימצא כסף בקלות ויאהב להמר. חיי הלוקסוס יתאימו לו".


את התחזית הזו חרטטה אז האסטרולוגית הנודעת (לפי עיתון זה), מאדאם ת'יאודוסיו.


פברואר 1967. הביטלס משחררים לחנויות את התקליטון 'שדות תות לנצח / פני ליין'. והנה פול מקרטני, מלא בגאווה על יצירתו, ניגש באותו חודש לבקר תקליטונים של אחרים לעיתון 'מלודי מייקר'.




הנה מה שהוא אמר על התקליטון SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס: "אני לא יודע. אני חושב שהלהקה הזו צריכה כבר להפסיק עם הצליל הזה של גיטרות ה-12 מיתרים וההרמונית הווקאליות שלה. הלהקה באמת צריכה להיפרד מהסגנון הזה אחרת היא תמצא את עצמה לכודה בו. דייויד קרוסבי יודע היטב את הכיוון שהלהקה אמורה לשאוף אליו. גם ג'ים מגווין יודע. הם הרי יודעים מה קורה מסביב. הם אלה שבאו לראות אותנו בזמנו כשהיינו בארה"ב והם עשו דברים נהדרים באלבומיהם הקודמים. אין לי מושג כיצד יצא להם עכשיו דבר שכזה. הם אמורים להשקיע יותר כדי לשים את עצמם בתוך המוסיקה".


מקרטני ביקר באותה כתבה גם תקליטונים של דונובן, אלן פרייס, LOVIN SPOONFUL, להקת THE ACTION, דאסטי ספרינגפילד ולי דורסי.


ב-15 בינואר 1971, פורסם מכתב של אחד הקוראים בעיתון מלודי מייקר, ששמו אנדי בידסלי. להלן דבריו:



"אם מישהו עדיין מפקפק בכאב והקושי בהם נתקל פול מקרטני כשניסה להחזיק את הביטלס, כדאי שיקרא את הציטוטים המופיעים בספר הנלווה לתקליט 'לט איט בי'. המילים בהן הוא מצוטט בספר הן לרוב פאתטיות בנסיונותיו להמשיך ולעבוד ולנגן. אני משער שאף אחד מאיתנו לא הבין בדיוק מה קרה שם מאז שבריאן אפשטיין מת. אבל אני יודע שאיבדנו את הלהקה הטובה ביותר והביטלס איבדו את אביהם. עולם המוסיקה איבד כיוון ואני חושש שהגרוע לפנינו. נותר לנו רק לקוות ולהתפלל".


בתמונה: כרטיס מזויף שהופץ בארצנו ואינו אוחז במציאות. כל הפרטים על ההגעה שתוכננה לביטלס - בספר "ביטלמאניה!".


ההוצאה של התקליט הבא של הביטלס נחשבת לאלבום האספנות מהיקרים יותר של הלהקה.

ההוצאה הזו הודפסה, במאה עותקים בלבד, כמתנה עבור האנשים שעבדו אז בחברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, ששיווקה בארה"ב את האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ועזרה להפכו שם ללהיט היסטרי. המהדורה הזו, שהחליפה על העטיפה פרצופים מוכרים באלו של עובדי החברה, ניתנה להם במתנה כשבפנים חיכה להם התקליט הידוע.


היום זה כמעט בלתי אפשרי למצוא עותק של האלבום הזה ועוד במצב מצוין. אז הנה לכם אחד האלבומים הנדירים ביותר של הביטלס שאפילו רוב אספני הלהקה לא מכירים אותו, ואם כן - אז מעטים ביותר ראו עותק ממשי שלו.


ביוני 1966 פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתבה של לינדה וולס מקליפורניה:


"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".


דיווח לקראת אלבום כפול או משולש של הביטלס? 20 ביולי 1968. רולינג סטון.


מי הם הביטלס לפי חתימותיהם?



בנובמבר 1965 נתבקש הגרפולוג הבריטי המפורסם אז, פרנק היליגר, לנתח את ארבע חתימות המפורסמים ולנתח לפיהן את אופיו של כל אחד מהם. להלן קביעתו. קביעתי את קביעתו? חרטטן!

נ.ב: בימים ההם נהגו גם מקורבים לביטלס לחתום בשמם.


ג'ון לנון - כתב ידו מראה שהוא בעל דמיון עשיר ומקורי מאד בראייתו המוזיקלית. מבחינה חברתית, הוא אוהב להיפגש עם סוגים שונים של אנשים. הוא אוהב לטייל. יש בו סבלנות רבה כשהוא עובד. הוא אוהב ילדים ומצליח לראות דברים גם מזווית ראייתם של אחרים.


פול מקרטני - הוא מאד שאפתן. נראה לפי חתימתו שהוא תשוש פיזית. אבל כנראה שאר הביטלס מעודדים אותו והוא מצליח לשמור על אותה רמת אנרגיה שלהם. יש לו חוש נהדר למלודיות.


ג'ורג' האריסון - בעוד שהוא רוצה להראות לעולם שהוא רגוע ונהנה מכל רגע בחייו הציבוריים, מדובר באיש מאד פרטי. הצלחתו באה מעבודה קשה מאד. יש בו הגיון רב. חוש ההומור שלו ודאי לוקה בחסר כשהבדיחות מופנות כלפיו.


רינגו סטאר - הוא חכם מאד מוזיקלית. יש בו סבלנות רבה וכוח פיזי רב ביותר.

פינת "מה לעזאזל זה קשור לביטלס?" - והפעם זה הוא דונלד זק.


בתקופת עליית הביטלס לתהילה, אי שם בשנת 1963, זק היה אחד העיתונאים הנחשבים יותר בתחום עסקי המוזיקה בבריטניה. הוא גם היה מהכותבים הראשיים בעיתון דיילי מירור, שהיה באותה חברת הוצאה של עיתון מוזיקלי אחר, מלודי מייקר.


ובגלל שנודע כי הביטלס נבחרו כלהקה מס' 1 של אותה שנה במלודי מייקר, נערכו הכנות להגביר את חשיפת שם הלהקה עם ראיון בדיילי מירור. זק החל את הראיון כשהוא מגיע לצפות בהופעה של הביטלס באודיאון שבלוטון, ב-6 בספטמבר 1963. לאחר מכן הוא הזמין את ארבעת חברי הלהקה להשלים את הראיון בביתו. שם הוא סיפר להם שגם מרילין מונרו התארחה בביתו והתראיינה. הם היו מוקסמים.


הכתבה התפרסמה בשני עמודים בדיילי מירור, ב-10 בספטמבר 1963, תחת הכותרת "ארבעה שובבים קטנים ומשתוללים שמרוויחים 5,000 ליש"ט בשבוע". הסכום היה מוגזם. זק גם הפליג בעניין אורך שיערם וכינה אותו "שיער מימי הביניים". זה בהחלט עשה את העבודה.




דצמבר 1966 ובארה"ב מתחוללת "מאנקיז-מאניה". מעריצת ביטלס נזעמת כתבה אז לעיתון הפופ האמריקני KRLA:



"אני ממש לא מבינה מה כה מיוחד במאנקיז. הם חקיינים והסגנון הטלוויזיוני שלהם הוא סגנון הביטלס, אבל בגירסה לא מוצלחת. הם נראים נדושים. אין לאף אחד מהם את ההומור המיוחד, המקוריות והגישה המיוחדת לחיים שיש לביטלס. הם לא כותבים שירים ולא מנגנים בכלי נגינה. כל מה שהם אומרים בטלוויזיה זה משפטים שתסריטאים כתבו להם. הם רק שרים. הרבה אנשים יודעים לשיר כמותם אך אין להם את הכסף שיתן להם רוח גבית. המאנקיז גם לא שרים כל כך טוב. ההרמוניה הווקאלית שלהם היא שילוב של הביטלס והבירדס, באופן שהוא חיקוי לחלוטין.


אני לא מבינה מדוע תחנות הרדיו משמיעות אותם כל כך הרבה. אני ממש מקווה שהם לא יהפכו ללהקת פופ צמרת כמו הביטלס, הסטונס, הכפות המאוהבות, הביץ' בויז או המי. אין סיבה טובה שזה יקרה. זה רק מראה מה קורה לארבעה בחורים שהם קצת חמודים, נטולי כשרון אך בעלי גב כלכלי. נו טוב, גם ננסי סינטרה הצליחה בדיוק כך".

ספטמבר 1986 והביטלס הנותרים קוצפים על בירה עם קצף.



בחודש ההוא קבע שופט בית המשפט העליון שהביטלס רשאים לקבל את 30 מיליון הדולרים שמגיעים להם כתמלוגים, כמו גם 50 מיליון דולר על הנזקים שנגרמו להם מחברות התקליטים EMI וקפיטול. השופט הסכים גם שהביטלס יכולים למנוע מעתה והלאה שיווק אלבומי ביטלס על ידי אותן חברות.


התביעה הזו הוגשה במקור בשנת 1979 וקיבלה התלהטות יתר כשעורכי הדין של הלהקה גילו שאותן חברות מוכרות המוני אלבומי ביטלס, שטענו כי נגנזו. אחד מעורכי הדין, לאונרד מרקס, נראה מרוצה מהפסיקה בבית המשפט.


בתביעה נוספת אז שקשורה לביטלס והוגשה באנגליה, חברי הלהקה הנותרים תבעו להפסיק את השיווק של חברת הבירות הייניקן שהשתמשה בשם הלהקה ובמוזיקה שלה ללא רשות. הדבר קרה לפי הסכם שנערך בין חברת EMI ליצרנית הבירה, WHITEBREAD BREWERY, ולפיו יכלו צרכני הבירה לקבל עם רכישתם פחיות ואיסוף כמות מסויימת של לשונות פחית קסטה ובה תריסר שירי ביטלס תמורת מחיר נמוך שעמד על 2.49 ליש"ט. בשיווק נטען שיש בקסטה שני שירים עם מיקס מיוחד - דבר שלא היה במציאות וגרם לכעס רב בקרב המעריצים. שם הקסטה היה ONLY THE BEATLES ועל פחיות הבירה התנוסס הכיתוב "הביטלס - קסטה ייחודית".


פינת "מה לעזאזל זה קשור לביטלס?". והפעם - לארי פארנס.


פארנס היה אחד האמרגנים התוססים יותר בליברפול של תחילת הסיקסטיז. הוא היה ידוע בכינוי "פארנס שילינג ופני" בגלל קמצנותו הרבה כשזה הגיע לתשלום לאמנים שהוא קבע להם הופעות. בשנת 1956 הוא גילה את טומי סטיל ומשם החל לבנות לעצמו "מחסן" של אמנים. הוא גם רקח להם שמות משפחה בעלי אופי - בילי פיורי, וינס איגר, מרטי וויילד, דאפי פאוואר, ג'וני ג'נטל, דיקי פרייד ולאנס פורצ'ון.


בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס בעתיד, נפגש לראשונה עם פארנס מאחורי הקלעים בליברפול אמפייר. ביום זה הופיעו שם בילי פיורי ומרטי וויילד. אפשטיין היה אז מנהל בכיר של חנות התקליטים NEMS וכך הוצג לפארנס. בפגישה זו הסביר אפשטיין לידידו החדש שהוא מעוניין להיכנס לתחום הפופ.


זמן קצר לאחר מכן, ולפני שאפשטיין הפך למנהלה של הלהקה החשובה בעולם, קבע פארנס שה"סילבר ביטלס" ילוו את ג'וני ג'נטל בסיבוב הופעות בסקוטלנד. (הסיפור השלם על כך נמצא בספר "ביטלמאניה!").


כשאפשטיין החתים את הביטלס על חוזה ניהול איתו, הוא ניגש לפארנס וביקש ממנו לקבוע הופעות של ימי ראשון ללהקתו. פארנס הסכים תמורת 25 ליש"ט אך אפשטיין דרש סכום כפול. פארנס לא הסכים ונאלץ לקבל במשרדו את אפשטיין שהבהיר לו שאם יקבע 13 הופעות, יזכה לקבל את הביטלס תמורת 45 ליש"ט להופעה. כמו כן הבטיח אפשטיין שזה יאפשר לפארנס לקדם את כל אמניו ברחבי העולם. פארנס התמקח ועמד על 35 ליש"ט ואפשטיין דרש 40. פארנס לא ויתר והתקשר למשרד של אפשטיין להודיע שמצדו הסכום יעמוד על 37.5 ליש"ט להופעה. אפשטיין ניתק לו את הטלפון בפרצוף.


בנובמבר 1962 יצר פארנס קשר עם אפשטיין והציע לו שיארגן סיבוב הופעות לביטלס. אפשטיין דרש 230 ליש"ט לשבוע. פארנס השיב ב-140 ליש"ט. אפשטיין שיגר מברק ובו עמד על 200 ליש"ט, אז פארנס השיב שאם השיר הבא של הביטלס, אחרי LOVE ME DO, יכנס לעשרת הראשונים של המצעד, הוא ישלם 230 ליש"ט בשבוע. הוא הוסיף שאם השיר יגיע לשלושת המקומות הראשונים, הוא אף ישלם 300 ליש"ט. אבל עסקה לא נחתמה שם. עם זאת, הידידות בין השניים נשמרה, כשאפשטיין לא פעם פנה לפארנס בבקשה לעצה.


בשנת 1967 היה אפשטיין חולה מאד בגלל שימוש מאסיבי בסמים. הוא התאשפז בקליניקה פרטית בנסיון להיגמל. פארנס הגיע לבקרו ושם שטח בפניו אפשטיין את צרותיו ואת חששו שהביטלס ינטשו אותו כי חוזה הניהול שלו אותם מתקרב לסיום. פארנס השיב לו שאין סיכוי שבחוריו יעזבו אותו. באותה שנה מת אפשטיין.

בשנת 1982 התארח פול מקרטני בתוכנית הרדיו DESERT ISLAND DISCS והתבדח שהביטלס מעולם לא קיבלו תשלום כשהופיעו בהופעות שקבע להם פארנס. האחרון לא נותר חייב וניגש לתבוע. פול נאלץ להתנצל בשידור ישיר.


פארנס מת ב-30 ביולי 1989, בגיל 59.


ב-15 באוגוסט 1965, הופיעו הביטלס באיצטדיון SHEA שבניו יורק. כשנה לאחר מכן פורסם ברקורד מירור הבריטי הטור השבועי של ניל אספינל, העוזר הנאמן של הלהקה. הנה מה שהיה לו לספר על זה:


"שלום לכם. חיי בהחלט השתנו לחלוטין מאז שהתחלתי עם הביטלס, לפני חמש שנים. כל שבוע הוא מטורף. אחד הזכרונות האהובים עליי לוקח אותי לאוגוסט של השנה שעברה. זה היה תחילת סיבוב ההופעות האמריקני של הביטלס. וההופעה הראשונה בו הייתה הגדולה ביותר של הבחורים עד אז. היינו בניו יורק והתאריך היה 15 באוגוסט. המופע תוכנן להתחיל בשמונה בערב באיצטדיון SHEA העצום.


האיצטדיון הזה נבנה לפני מספר שנים כדי לאכלס בו 55,000 אוהדי בייסבול. ביום ההופעה איכלס המקום כ-60,000 אוהדי ביטלס. ואנו חשבנו שבארץ שלנו מספיק לנו להופיע מול 10,000 איש. העוזר שלי, מאל אוונס, בילה את כל היום בהקמת ציוד הלהקה על הבמה. הוא גם דאג שאנשי האבטחה יעשו עבודתם נאמנה לקראת האירוע. מאות מחסומים הוצבו שם כדי למנוע בלגאן. כרטיס במקום טוב עלה כ-6 פאונד.


אנחנו עזבנו את בית המלון רק בשבע בערב ויצאנו להופעה. השוטרים דאגו לפנות לנו את הדרכים, בשעת תנועה צפופה זו. האמנים האמריקנים שחיממו את הביטלס נדהמו לגלות את היחס שקיבלנו. עד אז ודאי היה יחס שכזה ניתן רק לנשיאים. את המשך הדרך עשינו לאיצטדיון במסוק. הרשויות אסרו על המסוק לנחות במתחם האיצטדיון עצמו ונחתנו בקרבת מקום.


ההופעה עצמה הייתה דבר שמעבר למילים. עבורי זו הייתה ההופעה המלהיבה ביותר של הביטלס שראיתי. לא ראיתי אותם נלהבים על הבמה יותר מאשר שם. לאחר עשר דקות כבר נראתה זיעה ניגרת מהם. איזה לילה פנטסטי זה היה!"


בשנת 1964 נעשו תחבולות שונות כדי להרחיק מטרידים מהביטלס בסיבובי הופעות.

אחת מהן אירעה ב-11 בפברואר 1964, כשהביטלס שהו בוושינגטון. זה היה במלון שורהאם, כשהביטלס דרשו שכל הקומה השביעית תהיה רק עבורם, כדי למנוע ממעריצים להיכנס לחדריהם.


משפחה אחת סירבה להתפנות מחדרה בקומה ההיא, אז הנהלת המלון הורתה לנתק לחדר זה את אספקת המים, החימום והחשמל - תוך כדי תירוץ על הפסקת חשמל.


בשנת 1964 יצא הסרט A HARD DAYS NIGHT לאקרנים. בגרמניה הוא יצא בשם "יה! יה! יה!" ובמועדון הסטאר קלאב, בו הופיעה הלהקה בעברה לפני הפריצה הגדולה, הוחלט לערוך תחרות.

בתחרות ההיא הוחלט למצוא את הביטלס החדשים, מהלהקות שהגיעו מרחבי גרמניה והופיעו במשך ששת ימי התחרות שם.


בין המתחרים היו גם הלהקות הבאות: THE RIVETS (שהגיעו מהמבורג), THE KRAUTS (שהגיעו מפרנקפורט), THE GERMANS (שהגיעו מברמן), THE TORNADOES (שהגיעו מהמבורג) ו- THE MINSTRELS (שהגיעו משטאדה).


הלהקה המנצחת הייתה THE LORDS (שהגיעה מברלין).



פינת "מה לעזאזל זה קשור לביטלס?" - והפעם תקליט בשם JOLLY WHAT.


בעטיפה הקדמית של התקליט כתוב שמדובר ב"כוכבי ההקלטה הטובים ביותר של אנגליה". מאז הפך התקליט לסוג של פריט לאספנים. אז במה מדובר פה?


התקליט יצא לאור על ידי חברת התקליטים האמריקנית הקטנה VEE JAY, ב-26 בפברואר 1964. היה זה זמן קצר מאד לאחר שהביטלס כבשו בסערה את היבשת האמריקנית. עם זאת, התקליט הזה לא הגיע למקום גבוה. במצעד הבילבורד הוא טיפס עד המקום ה-104 בלבד. במצעד הקאשבוקס האמריקני גם כן, הוא הגיע למקום ה-73.


הסיבה למכירות הזעומות יחסית הייתה כי למעריצי הביטלס האמריקנים החדשים כבר היו, במוצרים אחרים, את שירי הביטלס שבתקליט זה. העטיפה פה מטעה את הציבור כי מדובר בהקלטות חיות, כשזה היה רחוק מהאמת. גם העטיפה הייתה רחוקה מלמשוך את הדור הצעיר והשוקק, עם דמות מצוירת שנראתה דווקא כמייצגת את הדור הבוגר שציקצק בחוסר אמון מול התופעה הליברפולית החדשה הזו.


בנוגע לפרנק אייפילד, הנה מה שכתבתי בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!":

ב־ 2 בדצמבר 1962, הופיעו הביטלס בפיטרבורו לצד הזמר פרנק אייפילד בן ה־ 25 . העיתונאי לינדון וויטאקר דיווח לעיתון מקומי: ״קל להבין מדוע פרנק אייפילד כה פופולרי. רבים חייכו בשמחה בהופעה שלו אבל ניכרת ירידה משמעותית בסטנדרט להקות החימום. להקת 'הביטלס המלהיבים' בכלל לא הצליחה להלהיב אותי. המתופף חשב כנראה שתפקידו להוביל ולא לספק קצב. הוא הרעיש יותר מדי ובשירם האחרון, 'טוויסט וצעקה', נשמע כאילו כל אחד מהארבעה מנסה להרעיש יותר מחבריו. השיר 'טעם דבש' אותו ביצעו היה טוב יותר ו'לאב מי דו' היה נסבל. פרנק אייפילד הוא היחיד שאזכור ממופע זה״.


כאמור, בשנת 1964 כבר היה המצב שונה לגמרי....



רגע, אז מה באמת שומעים ביצירה REVOLUTION 9 שבאלבום הלבן?


- איש צוות של EMI שבמקור אמר למיקרופון "זוהי סדרת נסיון של EMI מספר תשע". מתוכה הגיעו ליצירה רק המילים "מספר תשע"...

- פסנתר מנגן בסולם B מינור

- רייף וון ויליאמס, מלחין ומנצח בריטי, שאומר O CLAP YOUR HANDS

- חתיכה מסימפוניה מס' 7 של סיבליוס

- יצירה סימפונית של שומן (מנוגנת לאחור)

- סימפול כינור מהשיר A DAY IN THE LIFE

- סיום גנוז מהשיר REVOLUTION I של הביטלס

- טעימה מהשיר TOMORROW NEVER KNOWS

- ג'ורג' מרטין המפיק, שאומר לטכנאי ההקלטה, ג'ף אמריק, GEOFF, PUT THE RED LIGHT ON.

- פריד אל אטרש שר "אוואל חמסה".

- צלילי מלוטרון מנוגנים לאחור

- רביעיית כלי מיתר מנוגנת לאחור

- צלילי גיטרה חשמלית מנוגנים לאחור

ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר מדברים

- זכוכית נשברת

- קול תינוק

- צחוק מוטרף

- רעש קהל

- קבוצת פוטבול אמריקנית ששרה BLOCK THAT LINE ו- BLOCK THAT KICK

- צופר מכונית

- יריית אקדח

- פצפוצי מדורה

- מצילתיים

- פעמונים

- דואט של קרן צרפתית ואבוב

- יוקו אונו מדברת על חשיפה


שיר סולו שכתב פול מקרטני לפיט בסט?!


כן, כן! כשהביטלס הופיעו במועדון קאברן שבליברפול (רחוב מאת'יו 10, למי שרוצה לדעת בדיוק), היה זה ב-22 במרץ 1962 כשמתופף הלהקה, פיט בסט, זכה לשיר שיר בקדמת הבמה.


באותו יום הופיעו הביטלס אחרי להקת הניו יורק טוויסטרס, שידעו לשלהב את הקהל הצעיר בקרייז החדש ששמו ריקוד הטוויסט. בהפסקה בין המופעים ניגש פול מקרטני לחדר האחורי הקטנטן, שהיה ליד הבמה, ושם הוא רקח שיר חדש שקרא לו PINWHEEL TWIST (טוויסט שבשבת הצעצוע).


את השיר ביצעה הלהקה באותו יום, כשבסט שר כל הזמן את המשפט "בואו, תעשו את טוויסט השבשבת". השיר הפך לככב בהופעות נוספות ושם כבר קיבל משפט שהלך כך: "השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / היי! טוויסט השבשבת".


מעריצותיו של בסט התענגו לראות את אלילן בקדמת הבמה כשהוא שר להן את הדבר, בעוד מחבר השיר הלם לפי הקצב מאחור בתופים. השיר היה כה מוצלח בהופעה שמנהל הלהקה החדש, בריאן אפשטיין, שקל לכלול אותו בהמשך ברשימת השירים להקלטה ראשונה עבור חברת EMI. בינתיים השיר הורד וגורלו נחרץ להישאר בחשכה.


מאל אוונס - יותר מעוזר הביטלס, אלא גם פעיל בהקלטותיה. אז במה הוא השתתף?