היוצאים מן הכלל - סיפורה של להקת אקספשן

אחחח... כמה שאני אוהב את להקת אקספשן ההולנדית! נכון, זו להקה שמנגנת בעיקר יצירות קלאסיות בעיבודים עם כלי נשיפה שנשמעים מתוחכמים אך הם בתכל'ס קלילים. היו שתייגו אותה כמוסיקת מעליות ומצד שני יש הרבה בקרב חובבי הרוק המתקדם (כמוני) שהיא קרובה ללבם.

הלהקה זכתה לגדולה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ונודעה בשילוב אלמנטים ממוסיקה קלאסית עם פופ וג'אז, שיצרו צליל ייחודי. חבריה היו ידועים במיוחד בעיבודים האינסטרומנטליים שלהם, ולעתים קרובות שילבו יצירות קלאסיות במוסיקת ​​הרוק שלהם. הבולט בהם היה הקלידן, ריק ואן דר לינדן.

הלהקה עברה שינויים בהרכב במהלך השנים והותירה השפעה מתמשכת על סצנת הרוק המתקדם שבאה מהולנד. מה שבטוח, בארצנו אהבו מאד בזמנו את אקספשן. אז הנה סקירה שלי על להקה זו. בואו נצא לדרך...

להקת אקספשן מתחילה...

להקת אקספשן החלה את דרכה למעשה בשנת 1958 כלהקת בית ספר בשם "הג'וקרס". בתחילת דרכה ניגנה הלהקה מוזיקת פופ של אותה תקופה, לצד רית'ם אנד בלוז וג'אז. בשנת 1965 שונה שמה ל-INCROWD, אך מאחר שכבר הייתה קיימת להקה בשם זה, בשנת 1967 שונה שם ההרכב ל"אקספשן", בדיוק כאשר ריק ואן דר לינדן התבסס מאחורי הקלידים.

לצדו ניגנו ריין ואן דן ברוק (חצוצרה ופלוגלהורן), טים גריק (תופים), קור דקר (בס), רוב קרוזמן (סקסופון) והייב ואן קמפן (סקסופון, חליל וגיטרה). טים גריק החליט במהרה שהסגנון אינו מתאים לו, ואת מקומו תפס פיטר דה ליאו. מאוחר יותר הפיק גריק גם את להקת BRAINBOX (בה היו חברים שניים שבהמשך יצטרפו ללהקת "פוקוס" – הגיטריסט יאן אקרמן והמתופף פייר ואן דר לינדן).

בשנת 1968 החלה להקת אקספשן לצבור תאוצה. היה זה בפסטיבל ג'אז שבו ניגנו חברי הלהקה קטע של המתופף ארט בלייקי, והופתעו לגלות שזכו במקום הראשון – פרס שכלל הקלטת תקליט בחברת "פונוגראם", בהפקתו של טוני ווז. כשנכנסו לאולפן, הם יצרו גרסה לשיר "ברניקל ביל המלח" (Barnacle Bill the Sailor) – שיר עם על מלח המבלה בחברת פרוצות בכל נמל. רוב קרוזמן שר את תפקידו של ברניקל ביל, וריק ואן דר לינדן שר את תפקיד הפרוצות. "זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששרתי", אמר ואן דר לינדן מאוחר יותר בראיון. חברת "פונוגראם" החליטה שהשיר אינו מתאים לשיווק, וקשה להאשים אותה על כך.

המפנה הקלאסי

ריק ואן דר לינדן השתעשע ברעיון ליצור עיבודים ליצירות קלאסיות במשך זמן מה. כאשר להקת THE NICE הגיעה להופיע בהולנד, ואן דר לינדן התרשם עמוקות והחליט לפעול באופן דומה. הוחלט לשנות כיוון: יום אחד ניגן ואן דר לינדן להנאתו את החמישית של בטהובן, וכך ניצת הרעיון לשלב ביצירה מקצבי פופ. המטרה הייתה למזג בין הקלאסי לפופ – ממש כפי שעשה קית' אמרסון.

בהתלהבות רבה ניגשה הלהקה להקליט שלושה קטעים אינסטרומנטליים בגישה זו, אך גם אותם דחתה חברת "פונוגראם". הישועה הגיעה משדרנית בתחנת הרדיו "ורוניקה", שהתעקשה להשמיע את ההקלטה של החמישית של בטהובן. הצלילים הגיעו למאזינים רבים שהביעו עניין רב ודרשו לרכוש את התקליטון. "פונוגראם" נסוגה מעמדתה והדפיסה אלף עותקים שנחטפו מיד. החברה מיהרה להדפיס עותקים נוספים, מתוך הבנה שמדובר בסיפור הצלחה שחצה את גבולות הולנד למדינות רבות, בהן גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה ואף ישראל. בעקבות המכירות האדירות, נוצרה דרישה להקליט אלבום מלא (אריך-נגן).

בינתיים, כדי לספק את הביקוש, הקליטה אקספשן גרסה ליצירה "Air" של באך. ההרכב המקורי של הלהקה באותה עת הורכב בעיקר ממוזיקאי פופ.

תקליט הבכורה (1969)

האלבום נפתח, כמובן, בלהיט הגדול של אקספשן – החמישית של בטהובן. צלילי התזמורת הסימפונית הועתקו מהקלטה של תזמורת רוסית כדי למנוע תביעות על זכויות יוצרים. האלבום כולל גם גרסה לקטע "DHARMA FOR ONE" של להקת ג'ת'רו טול, כולל חליל צד, אם כי הביצוע פה מעט רך יותר לעומת ה"חשמל" של איאן אנדרסון וחבריו.

האלבום כולו משרה אווירה משובבת נפש, בהנהגתם של ריק ואן דר לינדן והחצוצרן ריין ואן דר ברוק. העניין מתעורר מחדש בקטע "LITTLE X PLUS" המזכיר מאוד את "MOANIN" של ארט בלייקי, ובו נעשה שימוש בויבראפון. בקטע הבא, "מחול החרבות" של חצ'טוריאן, אנו נחשפים לראשונה לשילוב המענג של ואן דר לינדן המנגן במקביל באורגן האמונד ובצ'מבלו – שילוב שיהפוך לאחד מסימני ההיכר שלו. בסך הכל, מדובר באלבום מרשים שסימן תחילתו של מסלול יצירתי מרתק.

מעבר לאיכויות המוזיקליות, הקהל נמשך גם להופעתו הבימתית יוצאת הדופן של ריק ואן דר לינדן. הוא מעולם לא ישב בשקט מאחורי האורגן; למעשה, הוא לא ישב כלל. תוך זמן קצר השרפרף היה עף לאחור והוא היה משתולל על הקלידים בפראות. עם מינויו למנהיג המוזיקלי של הלהקה, החל לקדם רעיונות גרנדיוזים יותר ויצירות מקוריות. הדבר הוביל לחילוקי דעות, ורוב קרוזמן והייב ואן קמפן עזבו את הלהקה. במקומם הצטרף דיק רמלינק, אישיות בולטת עם שורשים בפופ וברוק.

"בואו נהיה כנים, הם לא היו המוזיקאים הטובים ביותר באקספשן," אמר ריק ואן דר לינדן. "אני תמיד אומר: כשמחברים את המוזיקאים הכי טובים יחד, הם עלולים לבטל זה את זה. כולם הופכים פתאום לסולנים. להקה צריכה להתאים זו לזו כמו פאזל."

BEGGAR JULIA'S TIME TRIP (1970)

זהו אלבום קונספט שבו מציגה הלהקה את הצליל המוכר שלה, הפעם בליווי הזמר מייקל ואן דייק. העלילה מספרת על קבצנית שחיה בשנת 900 לספירה, הנתקלת במכונת זמן שלוקחת אותה למסע לאורך המאות עד לתקופתנו. במסעה היא פוגשת מלחינים קלאסיים כמו אלביניוני ובאך. הקטע "POP GIANT" מעביר את ג'וליה דרך עולם הפופ. למרות שהקונספט עשוי להישמע מעט נאיבי, הוא עובד היטב מבחינה מוזיקלית. לינדה ואן דייק מספרת את הסיפור באנגלית במבטא הולנדי כבד. סיום התקליט הגשים משאלה של ואן דר לינדן: לנגן על עוגב כנסייה אמיתי "במלוא העוצמה". האלבום זכה להצלחה מסחרית ולביקורות משבחות.

באותה שנה עזב הזמר מישל ואן דייק משום שהרגיש שהלהקה אינסטרומנטלית מדי עבורו. במקומו הצטרף סטיב אלט. גם אלבום זה הוא אלבום קונספט, המבוסס על הסיפור על כוכב הלכת B612 (הנסיך הקטן).

זהו האלבום ה"ווקאלי" ביותר של הלהקה – ארבעה מתוך תשעה קטעים כוללים שירה. קולו העמוק של סטיב אלט העניק גוון שונה ליצירה. רצועות השירה מוצלחות מאוד, במיוחד "ANOTHER HISTORY" שמתחיל כקטע ג'אז והופך לבלדה פרוגרסיבית מלאת אווירה. החלק האינסטרומנטלי כולל את הלהיט "PEACE PLANET" (עיבוד לבאך). גולת הכותרת היא הסוויטה "יצירה ללהקה סימפונית ורוק במינור", המשלבת כלי מיתר ונשיפה עם ריפים אנרגטיים של עוגב וצ'מבלו. לאחר אלבום זה עזב אלט את הלהקה, ואקספשן חזרה להיות הרכב אינסטרומנטלי טהור.

ביקורות מהתקופה: עיתון "להיטון": "לאור הצלחתו של אלבומם הראשון... כאן אנו מוצאים הרבה שירה ובכך ניתן ממד חדש ליכולתה של הלהקה. זהו האלבום הטוב ביותר מסוגו שיצא בשנה האחרונה".

עיתון OTTAWA CITIZEN: הביקורת הייתה פחות אוהדת וציינה כי "אקספשן הטילה פה ביצה" (נכשלה). המבקר טען שעל אף הווירטואוזיות של ואן דר לינדן, חסרה הדרמה שאפיינה את האלבום הקודם.

באלבום הרביעי, 00.04, הלהקה הגשימה את השאיפה לשתף פעולה עם תזמורת מלאה. היצירה "PICCADILLY SWEET" (14 דקות) מבליטה את התזמורת ומיצבה את אקספשן כלהקת הרוק המתקדם ההולנדית המצליחה ביותר של תחילת שנות ה-70.

בשנת 1972 יצא האלבום החמישי. כמתבקש מהמספר 5, הוא נפתח בצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן בביצוע עוגב כנסייתי עוצמתי. אלבום זה הפך לנמכר ביותר של הלהקה, בין היתר כי הופץ באופן נרחב גם מחוץ לאירופה. ניכרת בו השפעה ברורה של קית' אמרסון, במיוחד בביצוע לקטע "FOR EXAMPLE" של להקת THE NICE. אקספשן הצליחה לשמור על רמה גבוהה מאוד גם באלבום זה, הישג מרשים לכל הדעות.

בפסח 1972 הגיעה אקספשן לישראל ובר בטיסה לפה פגשו החברים את זמרת שירי העם, אודטה, שגם באה להופיע פה. שני משמאל בתמונה הוא רומן מסינג שדאג להביא את הלהקה. קיצוני מימין זה שמואל צמח שהביא את אודטה ולצדו זה במאי הטלוויזיה רלף ענבר.

המופע הראשון שלה פה נערך ב-31 במרץ בסביון קריית ביאליק. למחרת הלהיבה את הבאים להופעתה בטכניון החיפאי. ב-4 באפריל הדרימה אקספשן להופעה באמפיתאטרון באילת ולמחרת נחתה בפסטיבל עין גב מס' 29.

כשהגיע זמנה של הלהקה להופיע בתל אביב, ההתלהבות ממנה כבר הייתה בשיאה. זה היה בהיכל הספורט ביד אליהו. אבל היו שם כאלו שהתאכזבו מהצליל שבקע ממערכת ההגברה וערבב את כל המוסיקה לעיסה שקשה היה לשמוע אותה.

אם זה לא הספיק, באמצע ההופעה קרה דבר שלא נראה כמותו עד אז בהופעה בישראל; צוות טלוויזיה הולנדי, בראשותו של הבמאי ראלף ענבר, נכנס לפעולה. ענבר ביקש לצלם את הלהקה לסרט ואף קיבל מימון לכך אך בהנהלת יד אליהו דרשו ממנו לשלם 4,000 לירות כדי שיוכל לצלם שם. ענבר היה נרעש מהעניין אך נרגע כשנאמר לו שכנראה "יהיה בסדר", לפי העגה הישראלית. אבל יום לפני ההופעה ביד אליהו הוא הבין שההנהלה עומדת על שלה - 4,000 לירות או שאין צילום. נסיונות להשיג את ראש עיריית תל אביב, יהושע רבינוביץ', עלו בתוהו כי הייתה זו חופשת פסח. כשענבר ניגש לחברי הלהקה והסביר להם את המצב, הם היקשו אף יותר ואמרו לרומן מסינג האמרגן, "אם אין צילום, אין הופעה". רומן נאלץ לשלם 4,000 לירות מכיסו.

המופע יצא לדרך כשלפתע קרה דבר שבילבל את הקהל הישראלי. לפי מה שסוכם מראש בהפקה, הושמעו ברמקולים צלילים אולפניים של אקספשן בעוד חבריה על הבמה עושים מול הקהל והמצלמות "תזמורת בצורת" למען הצילום. היו אלו רגעים הזויים והקהל כבר לא חזר להתלהב כל כך מהלהקה כשהמצלמות כובו.

ב-7 באפריל נערכה הופעה בקולנוע קרן שבבאר שבע ולמחרת בבנייני האומה שבירושלים.

במהלך ביקור הלהקה בארץ התארחו החמישה גם בטבריה ונהנו ממימי הכנרת. ואן דר לינדן התוסס גם ביקש לראיין חברי קיבוץ מקומי מול המצלמות של ענבר וגם נראה הולך בדיזנגוף, בבגדיו הססגוניים שלא פעם גרמו לראשים להסתובב לכיוונו. צילומים נוספים נערכו בכיכר המדינה ובטיילת הים של תל אביב, כשחברי הלהקה נראים מנסים לבלוע את המצות עם בירה.

הסדקים מתחילים להיווצר בצמיג שהסיע את הלהקה. חברים בלהקה החלו לשגע, ולא לטובה, את ואן דר לינדן. כשאחד מהם שכח את הדרכון שלו להופעה בגרמניה והלהקה צריכה לבטל את ההופעה, זה הספיק לו. שינויים בהרכב הביאו בשנת 1973 את האלבום TRINITY אך ההצלחה לא הגיעה.

עדיין הצליחה אקספשן להביא עוד תקליט פרוג מעניין, אך זה נמכר גרוע בהשוואה לאלבומים הקודמים, וזה סימן שמעמדה של אקספשן כאחת הלהקות המצליחות ביותר בהולנד החל לרדת. ריק ואן דר לינדן לא הסכים לדרישת חברים אחרים להיות שותפים יותר ביצירת המוסיקה. מבחינתו - אקספשן זה ריק ואן דר לינדן. השאר לא חשבו כך והוא הועף מאקספשן ומיהר להגיש תביעה משפטית כדי למנוע מהשאר להשתמש בשם הלהקה להמשך הדרך. זה לא יעזור לו כשבינתיים הוא רצה להקים הרכב חדש שיענה על דרישותיו. הוא מצא את מבוקשו בלהקה שבתחילה חשב לקרוא לה ACE אך שמה שונה ל-TRACE. להקה זו תוציא שלושה תקליטים מרשימים במורכבות שלהם.

בשנת 1973 יצא תקליט חדש לאקספשן - ללא ואן דר לינדן ועם רצון עז לשנות דברים.

התקליט BINGO, לראשונה ללא ריק ואן דר לינדן, הביא אקספשן באופן אחר - כפי שהעטיפה מציינת, "נוסחה חדשה". הוחלט לצאת קצת מכיוון היצירות הקלאסיות לכיוונים אחרים. למען האמת, זה תקליט ממש מפתיע לטובה. הנס יאנסן החליף את ואן דר לינדן בקלידים, והוחלט לכלול גם את הגיטריסט הנס הולסטל. הגרסה החדשה הזו של אקספשן פנתה לסגנון ג'אז-רוק קונבנציונלי שבו רוב ההשפעות הקלאסיות נמחקו. אנשים התאכזבו משינוי הכיוון ומהעובדה שואן דר לינדן אינו בלהקה. מבחינתם זה היה כמו אמרסון, לייק ופאלמר ללא אמרסון.

בעיתון BRANDON SUN האמריקאי נכתב בביקורת אז כך: "מצד אחד גרמניה ממשיכה להצמיח להקות מסויטות כמו אמון דוול וקאן, ומצד שני צרפת עדיין מביאה את סצנת הפופ הכי פתטית וקודרת בשום מקום. לסקנדינביה יש את הג'אז הדיסוננטי שלה, איטליה עם הרוק הקלאסי המבולבל שלה. הולנד הצליחה קצת יותר עם הרוקרים הקהים שלה, כולל להקת פוקוס.

להקה הולנדית נוספת שהוציאה מספר הקלטות כאן היא אקספשן. חבריה מנגנים את מה שאפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כג'אז כבד, עם בס בולט מאוד ומקלדות מלהיבות בסגנון של בריאן אוגר. הם נטועים ברוק ואין שום בעיה לקבל אותם ברמה היותר קונבנציונלית. המוסיקה עומדת על קצב מובהק ומקצבים מבוססים. הנגנים מוגבלים רק לעתים נדירות.

ב-BINGO, האלבום הכי מתקדם של הלהקה, יש נושאים מסוויטת פר גינט של גריג ומריקוד החרבות של חצ'טוריאן, והם מפותחים היטב. הנס ג'נסן, שכתב או עיבד את האלבום כולו מראה מיומנות ייחודית לשאוב הצעות והשראה מכיוונים שונים מבלי להתפשר על המקור. החברים עושים ג'אז ורוק טובים מכל מקום שהם מוצאים אותו. הם לא מתאימים רעיונות, הם רק משתמשים בהם. במקרה של 'בינגו', הם הפיקו אלבום שהוא חזק ובטוח".

אך בזמנו קבעו רבים בציבור שזו לא להקת אקספשן האהובה (למרות שאותו ציבור טען קצת לפני כן שמאס בלשמוע שוב ושוב את החמישית של בטהובן וכאלו בטיפול הלהקה). אחרי שנים של ביקורות טובות, חברי הלהקה נפגעו מהביקורות שלפתע הפכו לרעות והדבר פגע בדינמיקה הפנימית. נגנים החלו להאשים זה את זה. הצרות החלו להעיק מאד על אקספשן. המריחואנה פינתה את מקומה לקוקאין, היה ברור שהמדרון חלקלק. התקליט הבא, MINDMIORROR, למרות יצירת הנושא באורך 17 דקות וחצי (די משעממות) והישענות רבה יותר על גיטרה (באופן שמזכיר את להקת הפרוג ההולנדית, פוקוס), לא סיפק את הסחורה והעסק התפרק.

בינתיים, אלבום הבכורה של TRACE יצא בספטמבר 1974, כשכבר מהתווים הראשונים בו מזהים מיד את הסגנון של ריק ואן דר לינדן. יש פה שילוב מעניין של גישת אקספשן הישנה לצד רצון להביא את הניחוח של אמרסון, לייק ופאלמר. המוסיקה מחושבת ומסודרת בקפידה. ההתלהבות הבלתי נתפסת שקורנת ממנו היא שנותנת את התחושה הזו. למרות שאכן נעשה שימוש ביצירות קלאסיות, הפעם לא שמים לב לזה כמו בעבר.

הסוף העצוב של אקספשן

הבסיסט קור דקר נפל לתוך חור שחור לאחר שאקספשן התפוררה. הוא התמכר להרואין וכשהכסף נגמר, הוא התחיל לעבוד כדילר. הוא נתפס והושלך לכלא. הוא שוחרר בשנת 2005 עקב בריאותו הרופפת. שישה שבועות לאחר שחרורו, קור דקר מת בגיל 57 מסרטן שלפוחית ​​השתן.

ריק ואן דר לינדן המשיך לעבוד ללא הרף, למרות בריאותו החולה. הוא עסק בעיקר בתשוקה הגדולה שלו, עוגב הכנסייה. הוא גם ביקש להקים מחדש את אקספשן. אך הקסם לא היה שם. הזמנים השתנו וזה לא היה זה. הוא לא נהנה מזה הרבה זמן. בגלל הסוכרת והכליות הרעועות שלו זה הפך להיות קשה יותר ויותר. ב-22 בינואר 2006 הוא מת.

מבין שאר חברי אקספשן, רק דיק רמלינק עדיין פעיל כמוסיקאי. ריין ואן דר ברוק כבר מזמן תלה את החצוצרה. לפיטר דה ליאו המתופף היו בעיות נפשיות רבות, גם כתוצאה מנזק השמיעה שלו. כבר בתקופת אקספשן הוא אמר לפעמים "זה כאילו שהראש שלי בכיור, הכל נשמע ככה". הוא גר בבית אבות כשבחדרו תקליטי הזהב של אקספשן שקיבל. הוא מת בגיל 66 לאחר דום לב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים