היוצאים מן הכלל - סיפורה של להקת אקספשן

אחחח... כמה שאני אוהב את להקת אקספשן ההולנדית! נכון, זו להקה שמנגנת בעיקר יצירות קלאסיות בעיבודים עם כלי נשיפה שנשמעים מתוחכמים אך הם בתכל'ס קלילים. היו שתייגו אותה כמוסיקת מעליות ומצד שני יש הרבה בקרב חובבי הרוק המתקדם (כמוני) שהיא קרובה ללבם.

הלהקה זכתה לגדולה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ונודעה בשילוב אלמנטים ממוסיקה קלאסית עם פופ וג'אז, שיצרו צליל ייחודי. חבריה היו ידועים במיוחד בעיבודים האינסטרומנטליים שלהם, ולעתים קרובות שילבו יצירות קלאסיות במוסיקת ​​הרוק שלהם. הבולט בהם היה הקלידן, ריק ואן דר לינדן.

הלהקה עברה שינויים בהרכב במהלך השנים והותירה השפעה מתמשכת על סצנת הרוק המתקדם שבאה מהולנד. מה שבטוח, בארצנו אהבו מאד בזמנו את אקספשן. אז הנה סקירה שלי על להקה זו. בואו נצא לדרך...

להקת אקספשן מתחילה...

אקספשן למעשה התחילה את דרכה בשנת 1958 כלהקת בית ספר בשם הג'וקרס. היא ניגנה מוסיקת ​​פופ של אז, רית'ם אנד בלוז וג'אז. בשנת 1965 השם השתנה ל- INCROWD, אבל בגלל שכבר הייתה להקה בשם זה, בשנת 1967 הפך ההרכב להיקרא אקספשן, כאשר ריק ואן דר לינדן התמקם מאחורי הקלידים. לצדו היו ריין ואן דן ברוק (חצוצרה ופלוגלהורן), טים גריק (תופים), קור דקר (בס), רוב קרוזמן (סקסופון) והייב ואן קמפן (סקסופון, חליל וגיטרה). טים גריק החליט במהרה שזה לא מתאים לו ואת מקומו תפס פיטר דה ליאו. מאוחר יותר הפיק גריקגם את להקת BRAINBOW (ובה שני חברים שבהמשך יהיו בלהקת פוקוס - הגיטריסט יאן אקרמן והמתופף פייר ואן דר לינדן).

השנה הייתה 1968 כשלהקת אקספשן החלה לנוע. זה היה בפסטיבל ג'אז כשחברי הלהקה החדשה ניגנו קטע של המתופף, ארט בלייקי, וממש הופתעו כשהם זכו במקום הראשון - לעשות תקליט בחברת "פונוגראם", בהפקתו של טוני ווז. אז הם נכנסו לאולפן והמציאו גרסה לשיר "ברניקל ביל המלח". היה זה שיר-עם על מלח שמפנק את הפרוצות בכל נמל. רוב קרוזמן שר את החלק של ברניקל ביל וריק ואן דר לינדן את החלק של הפרוצות. "זו הפעם הראשונה והאחרונה ששרתי" אמר ואן דר לינדן מאוחר יותר בראיון. חברת פונוגראם החליטה שזה לא מתאים. נו, אי אפשר להאשים אותה.

ריק ואן דר לינדן השתעשע ברעיון לעשות עיבודים של יצירות קלאסיות במשך זמן מה. היה זה כשלהקת THE NICE הגיעה להופיע בהולנד והדבר המם את ואן דר לינדן שביקש לעשות כך. אז הוחלט לשנות כיוון ויום אחד ואן דר לינדן ניגן להנאתו את החמישית של בטהובן. אז ניצת הרעיון לקחת את היצירה ולשלב לה מקצבים של פופ. אז הוחלט למזג בין קלאסי לפופ - ממש כפי שעשה קית' אמרסון.

בהתלהבות רבה ניגשה הלהקה להקליט שלושה קטעים אינסטרומנטליים בגישה זו, אך גם אותם דחתה חברת פונוגראם. הישועה הגיעה משדרנית ברדיו ורוניקה שהתעקשה להשמיע את ההקלטה עם החמישית של בטהובן. הצלילים הגיעו למאזינים רבים שהביעו התעניינות רבה ודרישה נלהבת לקבל תקליטון של זה. פונוגראם התקפלה והדפיסה אלף תקליטונים. אלו נחטפו מיד והחברה מיהרה להדפיס עוד בידיעה שיש פה סיפור הצלחה שחצה את הגבול מהולנד לארצות אחרות; אם זו סקנדינביה, גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה וגם ישראל. כמויות אדירות של עותקים נמכרו ולכן נוצרה דרישה להקליט אריך נגן.

בינתיים היה צורך לספק את רעב ההצלחה ואקספשן מיהרה להקליט את גירסתה ליצירה AIR של באך. ההרכב הראשון של הלהקה הורכב מאנשי פופ

בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של אקספשן:

תקליט זה נפתח, כמובן, עם ה-להיט של אקספשן; החמישית של בטהובן, כשצלילי התזמורת הסימפונית הועתקו מתקליט של תזמורת רוסית כדי למנוע תביעה על גניבת זכויות.יש פה גם גירסה לקטע DHARMA FOR ONE, של להקת ג'ת'רו טול מתקליטה הראשון - כולל חליל צד. עם זאת, הקטע פה חסר את החשמל של איאן אנדרסון וחבריו. אולי כי פה זה נשמע חיקוי חיוור למקור (כולל סולו תופים), אך עדיין, יש משהו משובב נפש במוסיקה לאורך התקליט, בהנהגת ריק ואן דר לינדן והחצוצרן ריין ואן דר ברוק. העסק מתרומם בחזרה עם הקטע LITTLE X PLUS שמזכיר מאד את הקטע MOANIN של ארט בלייקי, כשנעשה פה שימוש גם בויבראפון. בקטע הבא זה הוא ריקוד החרבות של חצ'טוריאן בו אנו מתוודעים לראשונה למיקס המענג של ואן דר לינדן כשהוא מנגן ביחד באורגן האמונד ובצ'מבלו - משהו שיהפוך מפה לאחד מסימני ההיכר שלו. לאחר מכן מגיע הלהיט השני, AIR, עם התחלה שמשרתת כהלכה את מוטיב היצירה כשלאחר מכן נכנסים מוטיבים של ג'אז... ושוב הצ'מבלו המענג הזה כשהפעם זה בא גם עם מלוטרון ברקע. בסך הכל, מדובר בתקליט מענג מאד שמתחיל מסלול מעניין שיגיע לתוצאות מרשימות אף יותר בתקליטים הבאים.

לא רק מהאיכויות המוסיקליות של הלהקה משכו את הקהל כי אם גם האקט הבימתי הבלתי נתפס של ריק ואן דר לינדן. הוא אף פעם לא ישב בשקט מאחורי האורגן. למעשה, הוא לא ישב בכלל. תוך זמן קצר השרפרף עף לאחור כמה מטרים והוא השתולל על הקלידים בפראות. בינתיים, הוא מונה למנהיג המוסיקלי של הלהקה. היו לו הרבה רעיונות בראש. הוא רצה משהו גדול יותר תוך הבאת יצירות משלו. צצו חילוקי דעות בתוך הלהקה ורוב קרוזמן והייב ואן קמפן החליטו לעזוב אותה. להרכב נכנס דיק רמלינק. אישיות בולטת עם שורשים בפופ וברוק.

"בואו נהיה כנים, הם לא היו המוזסקאים הטובים ביותר באקספשן. אני תמיד אומר: תחבר את המוסיקאים הכי טובים בלהקה והם דופקים אחד את השני. כולם פתאום סולנים וכולם רוצים לנגן את תפקידם. להקה צריכה להתאים זה לזה כמו פאזל", אמר ריק ואן דר לינדן.

בשנת 1970 יצא התקליט השני ושמו BEGGAR JULIA'S TIME TRIP - ואיזה טריפ הוא זה!

טוב, זה התקליט הכי אהוב עליי של אקספשן. מדובר בתקליט קונספט בו הלהקה באה עם הצליל הכה אהוב שלה, אליה הצטרף הזמר מייקל ואן דייק. הקונספט סיפר את סיפורה של קבצנית שחיה בשנת 900. יום אחד היא נתקלת בסוג של מכונת זמן / ספינת חלל שלוקחת אותה למסע לאורך מאות השנים ועד לתקופתנו, כשהיא פוגשת מלחינים בסגנונות שונים. ג'וליה רואה את אלביניוני ובאך מלחינים את המוסיקה של האדג'יו והקונצ'רטו האיטלקי בהתאמה. הקטע POP GIANT לוקח את ג'וליה דרך עולם הפופ. נכון, זה נשמע צ'יזי אבל איכשהו כל העסק הזה עובד פה כהלכה. לינדה ואן דייק, אז זמרת בלהקת BOO AND THE BOOBOOS, מספרת את הסיפור באנגלית עם מבטא הולנדי כבד. סוף התקליט הגשים משאלה גדולה של ריק ואן דר לינדן - לנגן בהקלטה עם מלך כל הקלידים; עוגב הכנסייה ובדיוק כמו שהוא אהב לשמוע את זה, כשכל התדרים פתוחים. "כלי שכזה חייב לשאג" הוא אמר בראיון. מבחינה מסחרית, האלבום זוכה להצלחה והערכה רבה.

בשנת 1970 יצא גם תקליטה השלישי של הלהקה, שנקרא... "אקספשן 3".

באותה שנה, הזמר מישל ואן דייק החליט לעזוב כי הוא מצא את הלהקה אינסטרומנטלית מדי. במקומו הגיע הזמר סטיב אלט, ששר לפני כן בלהקה ושמה ג'ינג'ר אייל.

גם הפעם מדובר בתקליט קונספט ועלילתו מתרחשת על כוכב לכת קטן בשם B612. יש בכוכב הזה שני הרי געש פעילים וגר בו נסיך שתפקידו היומי הוא לטאטא את אותם הרי געש. יום אחד מוצא הנסיך פרח מוזר שמאלץ אותו לשרתו ולדאוג לכל מחסורו. הנסיך עושה את הנדרש אך לא מקבל הכרת תודה מהפרח. הפרח והנסיך באו, לפי תיאורים שסיפקו בזמנו חברי הלהקה, לשקף את פער הדורות. זה היה גם האלבום הכי ווקאלי של אקספשן שכן ארבעה מתוך תשעה קטעים פה כללו שירה. סטיב אלט בקולו העמוק והנמוך נשמע שונה לגמרי מזה של מישל ואן דייק. כל הרצועות הווקאליות הן טובות, כש-ANOTHER HISTORY מתחיל מאוד ג'אזי, אבל הופך לבלדה פרוגרסיבית נעימה ומלאת אווירה כשהצ'מבלו והעוגב המנצנץ מתחילים. החלק האינסטרומנטלי של האלבום כולל את נושא הפתיחה הידוע PEACE PLANET והעיבוד הזה של באך הפך ללהיט נוסף עבור הלהקה. גולת הכותרת של התקליט היא הסוויטה בת שני חלקים של ואן דר לינדן, "יצירה ללהקת סימפונית ורוק במינור". החלק הראשון הוא קטע אפל ואווירתי להפליא שמנוגן על ידי כלי מיתר וכלי נשיפה שמתגבשים לאט לאט לחלק האחרון האנרגטי והמטלטל שכולל הרבה ריפים מגניבים עם עוד עוגב וצ'מבלו מעולים של ואן דר לינדן. עם זאת, סטיב אלט עזב את הלהקה אחרי האלבום הזה, ואקספשן תישאר להקה אינסטרומנטלית טהורה.

בעיתון להיטון נכתב בביקורת על אלבום זה: "לאור הצלחתו של אלבומם הראשון, הופיע בשוק המקומי תקליט זה, השלישי במספר של אקספשן. להבדיל מהאלבום הראשון, שכלל קטעי נגינה בלבד, הרי כאן אנו מוצאים הרבה שירה ובכך ניתן מימד חדש ליכולתה של להקה זו. זהו האלבום הטוב ביותר מסוגו שיצא בשנה האחרונה".

בעיתון OTTAWA CITIZEN נכתב אז בביקורת: "אקספשן הטילה פה ביצה רכה. למען ההגינות, יש להזכיר שתקליטה הקודם של הלהקה היה כזה שקשה לעקוב אחריו כי ההפקה הייתה ללא דופי והמוסיקליות הייתה ללא רבב. באמת אלבום קונספט אולי הטוב ביותר של 1971 והוא היה ההתקדמות ההגיונית מהתקליט הראשון של להקת חמשת הגברים הזו מהולנד. המוח מאחורי אקספשן הוא ריק ואן דר לינדן, צעיר רב-כישרונות שמטפל בכתיבה, עיבוד, הפקה ונגינה. ואן דר לינדן מנגן בפסנתר, אורגן המונד, עוגב, מלוטרון וסינטיסייזר ARP. אבל אפילו הוירטואוזיות שלו לא מספיקה הפעם.

נעלמו הדרמה וריכוזי הסאונד הכבדים שהפכו את התקליט השני לכה משכנע. במקום זאת, ואן דר לינדן שולט חזק על הלהקה שלו ועל התזמורת הפילהרמונית המלכותית. אולי הבעיה טמונה שם".

בשנת 1971 יצא התקליט הרביעי שנקרא 00.04

נו, זה היה ברור שיגיע השלב בו אקספשן תעשה משהו עם תזמורת שלמה. זה קרה בתקליט הזה שחיזק את מעמדה של הלהקה כלהקת הרוק המתקדם ההולנדי המצליחה ביותר בשנות ה-70 המוקדמות. היצירה PICCADILLY SWEET בת 14 הדקות נכתבה על ידי ואן דר לינדן, ומביאה את התזמורת בצורה הטובה ביותר לקדמת הבמה. שאר האלבום הוא תמהיל אקספשני טיפוסי של קאברים וחומרים מקוריים והכל הביא את התקליט להיות אחד האלבומים המצליחים ביותר של הלהקה.

בשנת 1972 יצא התקליט החמישי

כיאה לתקליט חמישי של אקספשן, מה יותר סמלי מלפתוח אותו עם צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, עם ואן דר לינדן שמנגן אותם בעוגב כנסייתי? איזה יופי זה! וזו לא תעלומה גדולה מדוע זה הפך לאלבום הנמכר ביותר של אקספשן; מכיוון שהוא היה היחיד שיצא גם מחוץ לאירופה. עדיין, אין כאן רגע רע או בינוני בכלל. ואן דר לינדן אף מסגיר פה השפעה ברורה כשהוא מביא עם הלהקה ביצוע משכנע לקטע FOR EXAMPLE של THE NICE. ברור שקית' אמרסון השפיע על גיבורנו פה בנגינה ובמחשבה המוסיקלית. להקת אקספשן הצליחה לשמור על רה גבוהה גם בתקליט זה והדבר בהחלט מרשים.

כן, וגם יש קשר ישראלי ללהקה, עם הבסיסט, קור דקר (ולא בקר...), שהתחתן עם ישראלית.

בפסח 1972 הגיעה אקספשן לישראל ובר בטיסה לפה פגשו החברים את זמרת שירי העם, אודטה, שגם באה להופיע פה. שני משמאל בתמונה הוא רומן מסינג שדאג להביא את הלהקה. קיצוני מימין זה שמואל צמח שהביא את אודטה ולצדו זה במאי הטלוויזיה רלף ענבר.

המופע הראשון שלה פה נערך ב-31 במרץ בסביון קריית ביאליק. למחרת הלהיבה את הבאים להופעתה בטכניון החיפאי. ב-4 באפריל הדרימה אקספשן להופעה באמפיתאטרון באילת ולמחרת נחתה בפסטיבל עין גב מס' 29.

הנה ואן דר לינדן עם ההאמונד שלו בעין גב.

כשהגיע זמנה של הלהקה להופיע בתל אביב, ההתלהבות ממנה כבר הייתה בשיאה. זה היה בהיכל הספורט ביד אליהו. אבל היו שם כאלו שהתאכזבו מהצליל שבקע ממערכת ההגברה וערבב את כל המוסיקה לעיסה שקשה היה לשמוע אותה.

אם זה לא הספיק, באמצע ההופעה קרה דבר שלא נראה כמותו עד אז בהופעה בישראל; צוות טלוויזיה הולנדי, בראשותו של הבמאי ראלף ענבר, נכנס לפעולה. ענבר ביקש לצלם את הלהקה לסרט ואף קיבל מימון לכך אך בהנהלת יד אליהו דרשו ממנו לשלם 4,000 לירות כדי שיוכל לצלם שם. ענבר היה נרעש מהעניין אך נרגע כשנאמר לו שכנראה "יהיה בסדר", לפי העגה הישראלית. אבל יום לפני ההופעה ביד אליהו הוא הבין שההנהלה עומדת על שלה - 4,000 לירות או שאין צילום. נסיונות להשיג את ראש עיריית תל אביב, יהושע רבינוביץ', עלו בתוהו כי הייתה זו חופשת פסח. כשענבר ניגש לחברי הלהקה והסביר להם את המצב, הם היקשו אף יותר ואמרו לרומן מסינג האמרגן, "אם אין צילום, אין הופעה". רומן נאלץ לשלם 4,000 לירות מכיסו.

המופע יצא לדרך כשלפתע קרה דבר שבילבל את הקהל הישראלי. לפי מה שסוכם מראש בהפקה, הושמעו ברמקולים צלילים אולפניים של אקספשן בעוד חבריה על הבמה עושים מול הקהל והמצלמות "תזמורת בצורת" למען הצילום. היו אלו רגעים הזויים והקהל כבר לא חזר להתלהב כל כך מהלהקה כשהמצלמות כובו.

ב-7 באפריל נערכה הופעה בקולנוע קרן שבבאר שבע ולמחרת בבנייני האומה שבירושלים.

במהלך ביקור הלהקה בארץ התארחו החמישה גם בטבריה ונהנו ממימי הכנרת. ואן דר לינדן התוסס גם ביקש לראיין חברי קיבוץ מקומי מול המצלמות של ענבר וגם נראה הולך בדיזנגוף, בבגדיו הססגוניים שלא פעם גרמו לראשים להסתובב לכיוונו. צילומים נוספים נערכו בכיכר המדינה ובטיילת הים של תל אביב, כשחברי הלהקה נראים מנסים לבלוע את המצות עם בירה.

הסדקים מתחילים להיווצר בצמיג שהסיע את הלהקה. חברים בלהקה החלו לשגע, ולא לטובה, את ואן דר לינדן. כשאחד מהם שכח את הדרכון שלו להופעה בגרמניה והלהקה צריכה לבטל את ההופעה, זה הספיק לו. שינויים בהרכב הביאו בשנת 1973 את האלבום TRINITY אך ההצלחה לא הגיעה.

עדיין הצליחה אקספשן להביא עוד תקליט פרוג מעניין, אך זה נמכר גרוע בהשוואה לאלבומים הקודמים, וזה סימן שמעמדה של אקספשן כאחת הלהקות המצליחות ביותר בהולנד החל לרדת. ריק ואן דר לינדן לא הסכים לדרישת חברים אחרים להיות שותפים יותר ביצירת המוסיקה. מבחינתו - אקספשן זה ריק ואן דר לינדן. השאר לא חשבו כך והוא הועף מאקספשן ומיהר להגיש תביעה משפטית כדי למנוע מהשאר להשתמש בשם הלהקה להמשך הדרך. זה לא יעזור לו כשבינתיים הוא רצה להקים הרכב חדש שיענה על דרישותיו. הוא מצא את מבוקשו בלהקה שבתחילה חשב לקרוא לה ACE אך שמה שונה ל-TRACE. להקה זו תוציא שלושה תקליטים מרשימים במורכבות שלהם.

בשנת 1973 יצא תקליט חדש לאקספשן - ללא ואן דר לינדן ועם רצון עז לשנות דברים.

התקליט BINGO, לראשונה ללא ריק ואן דר לינדן, הביא אקספשן באופן אחר - כפי שהעטיפה מציינת, "נוסחה חדשה". הוחלט לצאת קצת מכיוון היצירות הקלאסיות לכיוונים אחרים. למען האמת, זה תקליט ממש מפתיע לטובה. הנס יאנסן החליף את ואן דר לינדן בקלידים, והוחלט לכלול גם את הגיטריסט הנס הולסטל. הגרסה החדשה הזו של אקספשן פנתה לסגנון ג'אז-רוק קונבנציונלי שבו רוב ההשפעות הקלאסיות נמחקו. אנשים התאכזבו משינוי הכיוון ומהעובדה שואן דר לינדן אינו בלהקה. מבחינתם זה היה כמו אמרסון, לייק ופאלמר ללא אמרסון.

בעיתון BRANDON SUN האמריקאי נכתב בביקורת אז כך: "מצד אחד גרמניה ממשיכה להצמיח להקות מסויטות כמו אמון דוול וקאן, ומצד שני צרפת עדיין מביאה את סצנת הפופ הכי פתטית וקודרת בשום מקום. לסקנדינביה יש את הג'אז הדיסוננטי שלה, איטליה עם הרוק הקלאסי המבולבל שלה. הולנד הצליחה קצת יותר עם הרוקרים הקהים שלה, כולל להקת פוקוס.

להקה הולנדית נוספת שהוציאה מספר הקלטות כאן היא אקספשן. חבריה מנגנים את מה שאפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כג'אז כבד, עם בס בולט מאוד ומקלדות מלהיבות בסגנון של בריאן אוגר. הם נטועים ברוק ואין שום בעיה לקבל אותם ברמה היותר קונבנציונלית. המוסיקה עומדת על קצב מובהק ומקצבים מבוססים. הנגנים מוגבלים רק לעתים נדירות.

ב-BINGO, האלבום הכי מתקדם של הלהקה, יש נושאים מסוויטת פר גינט של גריג ומריקוד החרבות של חצ'טוריאן, והם מפותחים היטב. הנס ג'נסן, שכתב או עיבד את האלבום כולו מראה מיומנות ייחודית לשאוב הצעות והשראה מכיוונים שונים מבלי להתפשר על המקור. החברים עושים ג'אז ורוק טובים מכל מקום שהם מוצאים אותו. הם לא מתאימים רעיונות, הם רק משתמשים בהם. במקרה של 'בינגו', הם הפיקו אלבום שהוא חזק ובטוח".

אך בזמנו קבעו רבים בציבור שזו לא להקת אקספשן האהובה (למרות שאותו ציבור טען קצת לפני כן שמאס בלשמוע שוב ושוב את החמישית של בטהובן וכאלו בטיפול הלהקה). אחרי שנים של ביקורות טובות, חברי הלהקה נפגעו מהביקורות שלפתע הפכו לרעות והדבר פגע בדינמיקה הפנימית. נגנים החלו להאשים זה את זה. הצרות החלו להעיק מאד על אקספשן. המריחואנה פינתה את מקומה לקוקאין, היה ברור שהמדרון חלקלק. התקליט הבא, MINDMIORROR, למרות יצירת הנושא באורך 17 דקות וחצי (די משעממות) והישענות רבה יותר על גיטרה (באופן שמזכיר את להקת הפרוג ההולנדית, פוקוס), לא סיפק את הסחורה והעסק התפרק.

בינתיים, אלבום הבכורה של TRACE יצא בספטמבר 1974, כשכבר מהתווים הראשונים בו מזהים מיד את הסגנון של ריק ואן דר לינדן. יש פה שילוב מעניין של גישת אקספשן הישנה לצד רצון להביא את הניחוח של אמרסון, לייק ופאלמר. המוסיקה מחושבת ומסודרת בקפידה. ההתלהבות הבלתי נתפסת שקורנת ממנו היא שנותנת את התחושה הזו. למרות שאכן נעשה שימוש ביצירות קלאסיות, הפעם לא שמים לב לזה כמו בעבר.

הסוף העצוב של אקספשן

הבסיסט קור דקר נפל לתוך חור שחור לאחר שאקספשן התפוררה. הוא התמכר להרואין וכשהכסף נגמר, הוא התחיל לעבוד כדילר. הוא נתפס והושלך לכלא. הוא שוחרר בשנת 2005 עקב בריאותו הרופפת. שישה שבועות לאחר שחרורו, קור דקר מת בגיל 57 מסרטן שלפוחית ​​השתן.

ריק ואן דר לינדן המשיך לעבוד ללא הרף, למרות בריאותו החולה. הוא עסק בעיקר בתשוקה הגדולה שלו, עוגב הכנסייה. הוא גם ביקש להקים מחדש את אקספשן. אך הקסם לא היה שם. הזמנים השתנו וזה לא היה זה. הוא לא נהנה מזה הרבה זמן. בגלל הסוכרת והכליות הרעועות שלו זה הפך להיות קשה יותר ויותר. ב-22 בינואר 2006 הוא מת.

מבין שאר חברי אקספשן, רק דיק רמלינק עדיין פעיל כמוסיקאי. ריין ואן דר ברוק כבר מזמן תלה את החצוצרה. לפיטר דה ליאו המתופף היו בעיות נפשיות רבות, גם כתוצאה מנזק השמיעה שלו. כבר בתקופת אקספשן הוא אמר לפעמים "זה כאילו שהראש שלי בכיור, הכל נשמע ככה". הוא גר בבית אבות כשבחדרו תקליטי הזהב של אקספשן שקיבל. הוא מת בגיל 66 לאחר דום לב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים