רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 במאי (16.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"חשבנו שזה ברור מאליו על מה התקליט הזה, הצד האפל של הירח, אבל מסתבר שהרבה אנשים לא מבינים" (דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד, במלודי מייקר, בשנת 1973)

ביטחון מופרז או אווירה מופשטת? מה קרה לפול מקרטני כשהוא שכח לכתוב שירים. ב-16 במאי בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פול מקרטני. הוא נקרא MCCARTNEY II ולא כולם אוהבים אותו.

האמת? התקליט הזה גורם לי לגירוד בראש. מצד אחד, מדובר באחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה האנושית, מי שחתום על כמה מקלאסיקות הפופ המושלמות ביותר אי פעם שגדלתי עליהן. מצד שני, מדובר באסופה של טראקים אלקטרוניים משונים ולעיתים אפילו נשמע שמעצבנים במכוון. יכול להיות שאם אגש לתקליט הזה בראש נקי לגמרי - מבלי לחשוב מי יצר את זה - אצליח ליהנות מזה לחלוטין? ובכן, יש אמנים שאני מצליח בלי בעיה לנתק אותם עם מחשבה שכזו - אבל במקרה של פול מקרטני אני לא מצליח. אני ממש אוהב את הלהיט COMING UP - שהוא פצצת אנרגיה של פ'אנק אלקטרוני. השירה עם האפקט הרזה של פול והבס הגרובי הפכו אותו ללהיט ענק (ג'ון לנון, אגב, כל כך אהב את השיר הזה שהוא הודה שזה מה שדחף אותו לחזור להקליט מוזיקה ב-1980). כן, זה פול שאני אוהב. אבל, מצד שני, אין לי את הכוח להקשיב לבלדה WATERFALLS. למקרטני יש המון בלדות ברזומה שלו ואני מת עליהן. במקרה של המפלים האלו? לא יודע, זה לא מצליח לגעת בי. עניין של טעם. אז כן, יש לי רגשות מעורבים כלפי התקליט הזה. כי לצד רגעי הגאונות, יש פה קטעים שמרגישים לי כמו אדם עשיר מאוד שפשוט משתעשע באולפן הביתי שלו בלי שום סינון.

כן, ניחשתם נכון... אני מדבר בעיקר על TEMPORARY SECRETARY. מצד אחד, מדובר בטראק סינת'-פופ היפראקטיבי עם לופ קלידים נוירוטי. מצד שני... זה פשוט נשמע כמו צליל של משחק מחשב מקולקל משנות ה-80. המילים דביליות במכוון, השירה מאולצת, והתוצאה היא שיר שקשה להישאר אדישים אליו: או שהוא גאוני ופורץ דרך (כפי שחלק ממבקרי המוזיקה המודרניים טוענים היום), או שהוא שיר מעצבן לאללה. אני נמצא, לצערי, במחנה השני. ולא משנה לי שהרבה אמני אינדי כיום מהללים אותו.

פול מקרטני קיבל החלטה שנראתה על פני השטח כנבונה. סגנונות הפאנק והדיסקו כבר לא היו צו השעה באותם ימים, בעוד שסגנונות כמו גל חדש וסגנון סינת'-פופ הפכו לדבר החם הבא במצעדים. לכן, הוא החליט ליצור תקליט שיישמע קרוב ודומה לסגנונות ההם. לרוע המזל, כפי שהתקליט הזה – ושש שנים מאוחר יותר, היורש האסוני שלו משנת 1986 שנקרא PRESS TO PLAY – הדגים בצורה רחבה, פול מקרטני וסגנון סינת'-פופ הם שני דברים שפשוט לא מתאימים זה לזה. הסיבה לכך היא בגדר תעלומה, ואני לא יודע להסביר זאת. הרי פול מקרטני התנסה בעבר במגוון עצום של ז'אנרים מוזיקליים, והפיק הצלחות מרובות במרביתם, אך סגנונות הסינת'-פופ והאלקטרוניקה התבררו כקש ששבר את גב הגמל (או החיפושית), וסדקו לחלוטין את המוניטין הכמעט מושלם של האיש, אשר לפחות עד לאותה נקודה נחשב לחסין מכל פגע בעיני המעריצים והמבקרים כאחד. אז בסדר, מקרטני הלך לפי רצונו ולא לפי רצון הקהל - זה מקובל עליי ביותר. כך צריך לנהוג אמן אמיתי. ואני, כקהל, זכותי להחליט אם הצלילים נוגעים בי או לא. כך שכולנו בסדר במקרה הזה, נכון?

ההשערה הרווחת הייתה שהביטחון המופרז של פול מקרטני בעצמו הוא זה שהביא עליו את החורבן היצירתי הזה. במבט על כל אותם קטעים סינתטיים קטנים, ניתן היה לראות שרובם לא באמת כללו מלודיות נקיות או מלוטשות. פול מקרטני היה עסוק מדי בלשחק עם הכפתורים והבוררים של המכשירים החדשים באולפן, מתוך תקווה שהמלודיה כבר תגיע ותיווצר מעצמה. ובכן, היא פשוט לא הגיעה. בעוד שהרכבי הסינת'-פופ הטובים ביותר בסביבה השתמשו בסינטיסייזרים ובמכשירים אלקטרוניים כדי לשדרג את הסאונד שלהם, פול מקרטני פשוט התמקד סביב הסאונד עצמו, ושכח לכתוב שירים אמיתיים. במילים אחרות, כל העסק הפך בעיקר לאווירה מופשטת, וזה לא בישר טובות עבור מיסטר מקרטני. מי שחיפש באותם ימים אווירה סינתטית איכותית, העדיף להיצמד להרכב כמו הליגה האנושית.

בתקליט שולבו קטעים אינסטרומנטליים קצרים וגם כאלה שאינם קצרים כל כך, בדיוק כמו בתקליט הסולו הראדשון שלו. אלא שהקטעים שהופיעו באותו תקליט בכורה הציגו נושאים מוזיקליים מעניינים באמת. לעומת זאת, רצועות כמו FRONT PARLOUR וכן FROZEN JAP (מה זה השם הזה?! התייחסות קרירה ליוקו אונו?) נראו ככאלה שרק משקפות את העניין האישי שלו בטכנולוגיות גבוהות. לא היה ברור אם הוא באמת חשב שמישהו יפיק הנאה מהאזנה לקטעים האלקטרוניים הללו. הרצועה FRONT PARLOUR כמעט נשמעה כמו ההרכב KRAFTWERK, ועוד בגרסה גרועה ולא זכירה שלו. כמובן, החומרים הללו יכלו להיות מעניינים אילו היו חדשים בשטח מבחינה סגנונית, אך האמת היא שבשנת 1980 השטח הזה כבר נחרש על ידי להקות רבות, בדרך כלל עם תוצאות טובות בהרבה. והרצועה BOGEY MUSIC לקחה מלודיה של רוקאבילי והעבירה אותה דרך אותו סאונד אלקטרוני, מה שהוביל לתוצאה איומה, שנשמעה כמו רובוט שמנסה לשיר את "רוק מסביב לשעון". זה בהחלט לא היה קטע שגורם לי לרצות לחזור אליו שוב.

מצד שני, יש את הקטע הבלוזי ON THE WAY וזה די משעשע לראות את פול מקרטני מציע פרשנות משלו לבלוז גנרי, סגנון שלא נשמע מהאיש הזה בכל יום. והאווירה המסיבתית של הבוגי-ווגי השיכור ברצועה NOBODY KNOWS בהחלט טובה בהרבה מהקטע BOGEY MUSIC. הרשלנות הזו פה הייתה ללא ספק מכוונת, והיא נשמעה מרעננת מאוד אחרי כל הסאונד הסינתטי שהוצג קודם לכן. ויש את הקטע הקודר והאקסצנטרי DARKROOM – הוא אמנם סינתטי לחלוטין, אך המלודיה הווקאלית הקליטה בשילוב עם האווירה הפרנואידית והמוזרה מספקת לי חוויית האזנה מהנה למדי. יחד עם זאת, אפילו חלק מהשירים הנקיים מאלקטרוניקה הצביעו על כך שהבאר היצירתית התחילה לאבד לאט לאט את המים בה, כפי שניתן לשמוע ברצועה ONE OF THOSE DAYS. אז זה בהחלט לא התקליט של פול מקרטני שמומלץ לרכוש ראשון.

ותאמינו או לא, פול הגדול כיוון פה במקור לאלבום כפול ועמוס כל טוב, אך בסוף הוא השתכנע לצמצם אותו ליצירה מרוכזת אחת. ואם זה לא מספיק, הוא הקליט את רובו בסגנון DIY לגמרי, ממש כמו שעשה עשור קודם לכן עם תקליט הסולו הראשון שלו – בו רוב הקסם קרה ממש אצלו בבית! אז עם סיום ההקלטות, מקרטני ולהקתו הנאמנה, כנפיים, כבר ארזו מזוודות לסיבוב הופעות מפוצץ ביפן. אבל אז – דרמה! טעות טיפשית מהבוס (או הבוסית שלצדו?) גרמה לפול להיתפס בשדה התעופה היפני עם חומרים אסורים במזוודה. התוצאה? ביטול ההופעות ושהייה מאחורי סורג ובריח בכלא היפני. חבריו של פול לכנפיים נותרו בהלם מוחלט מחוסר האחריות הזה.

מקרטני, אמן שלא נשבר בקלות, הבין שאין לו יותר להקה (בהמשך הוא יסביר שגם כך כבר התעייף ממנה) והחליט שהתקליט החדש ייצא המשך ישיר ובועט לתקליט הסולו הראשון שלו. זה היה ממש דז'ה וו לשנת 1970, אז התפרקו הביטלס והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש - כשעכשיו זה אותו מקרה עם להקה אחרת. אבל היי, אנחנו ב-1980! והטכנולוגיה? אוי, הטכנולוגיה! סינטיסייזרים חדשניים וסיקוונסרים משוכללים פתחו בפניו עולם שלם של אפשרויות סאונד שהוא לא חלם עליהן עשור קודם לכן.

והבום הגדול בפתיחה? הלהיט הענק COMING UP. ההפקה כאן היא סיפור אחר לגמרי ממה שהכרנו מכנפיים – מקרטני הלך על סאונד חדשני, רזה ומדויק. ההפקה הביתית שלו הייתה כל כך גאונית ומדבקת, שאפילו בהופעות החיות הוא התקשה לשחזר את הקסם הייחודי שלה. ואם כבר מדברים על קסם, הקליפ האייקוני של השיר הציג את פול ואשתו האהובה, לינדה, במגוון דמויות משעשעות וקורעות מצחוק, כשהם מגלמים יחד להקה שלמה!

בראיון חושפני לרולינג סטון, פול שיתף בתהליך היצירה של COMING UP: "במקור הקלטתי אותו בחווה שלי בסקוטלנד. נכנסתי לאולפן כל יום ופשוט התחלתי עם ערוץ תופים. אחר כך בניתי אותו טיפין טיפין בלי שום מושג כיצד השיר הולך לצאת. לאחר שהנחתי את רצועת התופים, הוספתי גיטרות ובאס, ובניתי את הליווי. יצרתי גרסה קטנה, רק איתי בתור הפרופסור המטורף שעושה הכל ונכנס לעולם משלי, כמו במעבדה. ואז חשבתי, 'טוב, בסדר, מה אני הולך לעשות עם השירה?' עבדתי עם מכונה מסוג VARI-SPEED שבעזרתה אתה יכול להאיץ את הקול שלך, או להאט אותו. כך נוצר גוון הקול. הוא הואץ מעט והועבר דרך מכונת הד ששיחקתי איתה. השתמשתי בכל מיני טריקים, ואני לא זוכר איך עשיתי חצי מהם, כי פשוט ניסיתי הכל; כל דבר שנשמע טוב – שמרתי, וכל מה שלא אהבתי – פשוט מחקתי".

הקטע הבא בתקליט, TEMPORARY SECRETARY, הוא כבר קפיצת ראש אמיצה של פול למים הניסיוניים, טריטוריה שבה לא בדיוק ביקר לפני כן. יש כאלה שקראו לזה כישלון צורב, אחרים הריעו למקרטני על התעוזה. אבל היי, על טעם וריח אין מה להתווכח, במיוחד במוזיקה! מקרטני עצמו הסביר: "השיר נכתב מנקודת מבטו של בחור שרק רוצה מזכירה לפעמים, והוא כותב ללשכה כדי לנסות להשיג אחת. אני פשוט אוהב את הרעיון. פשוט חשבתי שזה מצחיק, אתם יודעים, לבקש מזכירה זמנית ולא מזכירה קבועה. המוזיקה הושפעה מעט מאיאן דיורי".

ומכאן, התקליט ממשיך לזגזג בווירטואוזיות בין פול הניסיוני והבועט לבין פול, אשף המלודיות שכולנו מכירים ואוהבים. הסינגל השני מהתקליט, הבלדה המשתפכת WATERFALLS, הוא דוגמה מושלמת לכך. פול סיפר: "בדיוק עלה לי הרעיון הזה של מפלים ואגמים, מתוך מודעות שרואים באתרי תיירות אמריקאיים, והוא נתקע לי בראש. במחצית הדרך של העבודה על התקליט, ככל שהתקדמתי, קצת השתעממתי. סיימתי בערך שמונה שירים עד אז וחשבתי שאעשה משהו אחר. אז החלטתי לעבוד על שיר שכבר נכתב, רצועה שנשארה מהתקליט האחרון של כנפיים, וזה היה השיר האהוב עליי בזמנו. בגלל זה שמתי אותו בתקליט הזה. השיר בעצם אומר 'אל תלכו לעשות דברים מסוכנים, כי אני צריך אתכם'. זה סוג של מחשבה בוגרת יותר עבורי ממה שהייתי מסוגל לחשוב לפני 20 שנה, כי פשוט לא הבנתי שלא הכל יישאר כאן לנצח. זה מסוג הדברים שמבינים כשעוברים את גיל 30".

ואי אפשר בלי רגע של קסם טהור לסיום: ONE OF THESE DAYS, שיר הסגירה האינטימי, מוצא את מקרטני לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. וכשפול נשאר לבד עם גיטרה – אתם כבר יודעים, קורים שם לא פעם דברים מופלאים. מקרטני גילה: "השיר הזה נכתב אחרי שחסיד הארה קרישנה בא לראות אותי. הוא היה בחור נחמד, מאוד עדין. אחרי שהוא עזב, הלכתי לאולפן והאווירה איתו חלחלה אליי קצת. התחלתי לכתוב משהו קצת יותר עדין באותו יום. השיר בעצם אומר: 'באחד הימים האלה אני אעשה את מה שהתכוונתי לעשות בשארית חיי'. אני חושב שזה משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו".

אבל, וכאן מגיע ה'אבל' הגדול, המבקרים של אז ממש לא התלהבו, בלשון המעטה. במלודי מייקר לא ריחמו וכתבו שחור על גבי לבן: "התקליט הזה לא שווה את החומר שהוא מוטבע עליו. גם פול לא שווה את זה. הוא ימשיך לשטות בציבור שמפחד להפנות לו עורף ולשחרר את העבר. הוא עשיר מדי וזה מה שמונע מהם מלעצור אותו".

וגם ברולינג סטון לא חסכו במילים קשות: "MCCARTNEY II הוא תקליט של שרבוטים מוזיקליים המיועדים לשעשוע של ילדים צעירים מאוד. הוא הוקלט בבית, כשהכלים מחוברים למכונת הקלטה בת 16 ערוצים, כלהקת איש אחד. מקרטני לא מנסה לחקות את כנפיים או ליצור מחדש את האווירה של תקליט הסולו הראשון שלו, שכיום חוגג עשור. רוב השירים הם אפקטים קוליים בלבד. במקום לפתח נושאים מלודיים, הכוכב פשוט מספק אלמנטים קטנים והיפנוטיים כדי ליצור מוזיקת זבל אלקטרונית צורמת. זה לא אמור להפתיע ש-MCCARTNEY II באמת עוסק בסאונד פופ ותו לא, מאז SILLY LOVE SONGS, המניפסט שלו מ-1976 שהכריז כי מהות הרוק היא קלות דעת. פול מקרטני פעל על פי אמונותיו בכל הכוח. גם התקליט BACK TO THE EGG וגם התקליט החדש מרמזים עבור חבר הביטלס לשעבר שהטיפשות היא צורת הפופ המשתלמת היחידה. השיר COMING UP עלול להיות שנוא עליכם, אך הוא יידבק למוחכם כמו מסטיק שנדבק לתחתית הנעל".

אבל הסיפור לא נגמר כאן! בזמן שכל העולם המוזיקלי התווכח על התקליט, ביום יציאתו ממש, פול ולינדה בילו בפסטיבל קאן הנוצץ בצרפת. ושם, הפתעה! קליפ אנימציה מרהיב לשיר של לינדה, SEASIDE WOMAN (שהוקלט עוד ב-1973), קטף את המקום הראשון! ובמלון שלהם, מי אם לא רינגו סטאר בכבודו ובעצמו קפץ לביקור, ועל הדרך ביקש מפול להפיק לו את התקליט הבא וגם לנגן בו. פול, חבר אמיתי, הסכים על המקום!

ג'ף בק נגד ג'ימי פייג': מי באמת גנב את הקרדיט על יצירת המופת? ב-16 במאי 1966, ניצוצות עפו באולפן כשגאון הגיטרה ג'ף בק הקליט את BECK'S BOLERO, קטע אינסטרומנטלי שעתיד לזעזע את עולם המוזיקה! אבל מה באמת קרה מאחורי הקלעים עם חבורת העל הזאת? תתכוננו לסיפור מטורף!

ואווו! כמה שאני אוהב את הקטע הזה! יש פה, לדעתי, כמה וכמה מהאלמנטים המחשמלים ביותר של הרוק הבריטי הסיקסטיזי שחוברו להם יחדיו והביאו לי את הדבר הבלתי נשכח הזה. לא משנה כמה פעמים עוד אקשיב לקטע הזה - הוא לא ימאס עליי לעולם! והיצירה הקצרה והבועטת הזו, שואבת השראה מהבולרו הקלאסי של מוריס ראוול מ-1928, אך בועטת אותו היישר לעידן הרוק! BECK'S BOLERO יצא לראשונה כתקליטון לוהט ב-25 במרץ 1967, ומאוחר יותר התמקם כפנינה נסתרת בצד ב' של התקליט החשוב TRUTH, של להקת ג'ף בק משנת 1968. התקליטון לא בזבז זמן וטיפס עד למקום ה-14 במצעד הבריטי ומבקרים ברחבי העולם הכתירו אותו בהמשך כאבן דרך בהולדת הרוק הכבד והמתקדם!

במקור, הסשן הזה אורגן על ידי המפיק סיימון נאפייר-בל למטרה אחת פשוטה: לתת לג'ף בק פרויקט צדדי כדי להרגיע את רוחו הסוערת מהדרמות בלהקת היארדבירדס. לקראת ההקלטה, בק פנה לחברו הטוב, ג'ימי פייג', וביקש עזרה. בק מסביר: "ובכן, היארדבירדס די גוועו אז וסיימון הציע לי לעשות משהו כדי להשתיק אותי בעניין." נאפייר-בל עצמו כתב באחד מספריו: "תפקידו של המפיק הוא להשיג את הביצועים הטובים ביותר מהאמנים. עם ג'ימי פייג', ג'ף בק וקית' מון, זה נראה הכי טוב לתת להם לסדר דברים כפי שהם רצו. אז השארתי אותם לזה. זה נראה כמו טכניקה של הפקה טובה, אבל בזמן שלא הייתי באולפן, זה הוביל ליותר ויכוחים." ופייג' מוסיף שמן למדורה: "סיימון מעולם לא נראה עוד באולפן. הוא פשוט לא חזר והשאיר אותי ואת ג'ף להתמודד עם זה."

והסשן הבלתי נשכח הזה התרחש באולפני IBC. תחזיקו חזק: ג'ון אנטוויסל, הבסיסט המטריף של המי (שבדיוק לקח פסק זמן קצרצר מהלהקה), היה אמור לנגן פה בס, אך נאלץ לבטל ברגע האחרון! אז מי נכנס לנעליו הגדולות? לא אחר מאשר ג'ון פול ג'ונס, אז נגן סשנים מבוקש ובהמשך איש להקת לד זפלין, שהוזעק בדקה התשעים והפך לחלק מההיסטוריה. תדמיינו את החדר שם: בק, ג'ימי פייג', הפסנתרן ניקי הופקינס, ג'ון פול ג'ונס, וקית' מון מאחורי התופים! ולא להאמין שהחבורה הזו תכננה להקליט תקליט שלם, אך התחייבויות חוזיות ארורות קטעו את החלום באיבו, והבולרו נותר השריד היחיד מהמפגש החד פעמי הזה.

ואם כבר מדברים על קית' מון – המתופף הפרוע רצה נואשות להשתתף אך לא יכול היה לעזוב רשמית את להקת המי. אז מה הוא עשה? הוא הגיע לאולפן בתחפושת, חמוש במשקפי שמש, בתקווה שאף אחד לא יזהה שהוא מנגן עם חבר'ה אחרים! אבל איך אפשר להסתיר את התיפוף האייקוני שלו? ג'ף בק מספר: "בהתחלה בקושי שומעים את התופים, אך ככל שהקטע נכנס להילוך גבוה יותר ניתן להבחין בהם יותר ויותר עד שלפתע, הם פורצים פנימה עם כל הכוח. זה יכול להיות רק מתופף אחד וזה הוא!" לא פלא שפיט טאונסנד התפוצץ מכעס כששמע את ההקלטה! מסתבר שמון היכה בכל מה שעמד מולו, ומהרגע הראשון של הכניסה הפראית שלו בקטע הזה, הוא פשוט הפיל את המיקרופונים עם התיפוף! לכן התופים נשמעים אדיר במעבר הפתיחה, ואז פתאום שומעים בעיקר מצילות!

והסיבה לכל המהומה? מון לא היה מרוצה שפיט טאונסנד, הגיטריסט והכותב הראשי של המי, גורף את רוב הכסף. הוא ואנטוויסל רמזו שהם שוקלים לקחת את כישרונם למקום אחר. פייג' ובק קלטו את הרמז ויצרו קשר, בודקים אם הצמד מעוניין לעבוד על חומר חדש, אולי אפילו להקים להקה! מון, שחשש מנקמה מצד טאונסנד אם יתגלה שהוא מנגן מחוץ ללהקת המי, עדיין רצה לראות מה ייצא מהמפגש ודרש שהכל יישמר בסודי סודות. "קית' אמר לנו שהוא יכול לתת לנו רק כשלוש שעות לפני שאנשי המי יתחילו לחפש אותו," סיפר בק.

ברור שהמבצע החשאי הזה היה יותר מדי עבור ג'ון אנטוויסל, שבסוף נסוג, אבל קית' מון לא ויתר – גם אם זה דרש מאמצים מיוחדים להסוואה. "קית' יצא מהמונית באותו בוקר כשהוא מרכיב משקפיים כהים וכובע קוזאק מזורגג," צחק בק. כשיצא התקליט TRUTH בשנת 1968, ובו הבולרו, בקרדיט המתופף נכתב בפשטות: YOU KNOW WHO. אין צורך להוסיף!

והבולרו הזה הותיר אחריו שובל של גאווה עצומה לצד תחושת החמצה אדירה על מה שיכול היה להיות. הוא גם הצית ויכוח ארוך שנים שעדיין לא הגיע לפתרון: מי באמת כתב והפיק את הקטע הנפיץ הזה? אף אחד לא מתווכח על זהות הנגנים המדהימים, אבל הקרדיט... הו, הקרדיט! לא פעם קרדיטים בעולם המוזיקה יוצרים ריבים, תיסכולים והתמרמרויות. כן, חברות וחברים - קרדיטים זה תחום נבזי בעולם המוסיקה.

לדברי בק, הוא האחראי הבלעדי: "ג'ימי פייג' ניגן את קצב הבולרו ואני ניגנתי את המנגינה עליו. לא אכפת לי מה הוא אומר, אני המצאתי את המנגינה הזאת!" אבל פייג' ראה את הדברים אחרת לגמרי: "אני כתבתי את זה, ניגנתי את זה והפקתי את זה, ואני לא מתייחס למה שג'ף אומר. זו האמת." פייג' קיבל את קרדיט הכתיבה הבלעדי על הבולרו, אך האם זה מוצדק? בק סיכם זאת בכניעה מסוימת: "לא קיבלתי קרדיט לכתיבת הקטע, אבל אתה זוכה בכמה קרדיטים בחיים והמחיר הוא הפסד של כמה שנות חיים. זה לא שווה לי."

ותחשבו על זה רגע: הבולרו הוקלט על ידי צוות נגנים חד פעמי שהיה יכול לגרום לכוח המשולב של ג'ימי הנדריקס אקספיריינס ולהקת CREAM לחשב מסלול מחדש! אבל נותר לנו רק לדמיין מה היה קורה אילו זה היה מתממש. איזה פספוס!

הסטונס כמעט נמחצו למוות!!! ב- 16 במאי בשנת 1965 תקפה חבורת מעריצות את הלימוזינה בה נסעו חברי הרולינג סטונס בחזרה למלונם אחרי הופעה בלונג ביץ', קליפורניה. כמה מזל היה אז ללהקה הבריטית ההיא.

בסיסט הלהקה, ביל ויימן, כתב בספרו (STONE ALONE): "זה היה מופע אחר צהריים פנטסטי מכל הבחינות, עם אקוסטיקה מושלמת באודיטוריום האזרחי של לונג ביץ', אך השעה הזו הפכה למסוכנת ביותר בחיינו. המופע מול כ-8,000 מעריצים היה קרוב לשלמות, בדיוק כפי שקיווינו, והיינו במיטבנו. סט השירים שלנו נפתח ב-EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE, המשיך ב-AROUND AND AROUND ולאחר מכן ב-OFF THE HOOK, שבו הציג מיק (ג'אגר) את ריקודיו המפורסמים. כשהתחלנו לבצע את LITTLE RED ROOSTER, הקהל פשוט השתולל.

עם זאת, מעריצות רבות שמו לב שעברנו ישירות דרכן כדי להגיע לבמה, והן הבינו שאין לנו נתיב יציאה אחר. במהלך השיר האחרון, THE LAST TIME, הן החלו לזלוג אל מחוץ למתחם כדי לתפוס עמדות לאורך נתיב המילוט שלנו. מאות נערות סירבו לזוז כשסטו (עוזר הבמה שלנו) ביקש מהן לפנות לנו דרך. בשל כך, הוא נכנס לרכב והחל בנסיעה איטית לאחור לעברן. מיד הסתער לעברו סמל משטרה חסון, ששני אקדחים היו חגורים לחגורתו, וקרא: 'עצור! תנסה לעשות את זה שוב, ואני זורק אותך ישר לכלא'.

כתוצאה מכך, ברגע שנכנסנו למכונית וסטו החל להסיע אותנו החוצה, המעריצות הסתערו וקפצו על הגג. המכונית, כשאנחנו בתוכה, נבלעה לחלוטין בתוך ים של אנשים. שכבנו על רצפת הרכב ותמכנו בגג באמצעות רגלינו כדי למנוע ממנו לקרוס עלינו. נאבקנו על חיינו; הנערות בחוץ היו מבועתות ונלחמו על נשימתן כשהן נדחפות אל חלונות הרכב. חשבתי שזהו זה, שכאן חיינו מסתיימים, וסברתי שאין דבר שביכולתנו לעשות כדי להציל את עצמנו. ידינו ורגלינו כאבו מהמאמץ בזמן שדחפנו במשך מספר דקות כדי להחזיק את הגג למעלה. הנערות בחוץ, שהיו לכודות בעצמן, המשיכו לקפץ על הגג. השוטרים נתקפו פאניקה ומיהרו לזירה עם אלות. היה דם בכל מקום ומספר אנשים פונו לבית החולים. לולא התערבות המשטרה, זה היה סופנו. הנסיעה לאורך מאה מטרים בלבד ארכה ארבעים וחמש דקות, והיינו מזועזעים לחלוטין מהחוויה. כשהגענו למקום מבטחים ויצאנו מהרכב, נדהמנו לראות את הגג המעוך. היה לנו מזל אדיר".

הקינקס בבועות סבון? ב-16 במאי בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת הקינקס. זה עוד תקליט קונספטואלי שלה ושמו A SOAP OPERA. מה קורה פה? הסיפור של אופרת הסבון הזו נמצא כאן...

בעולם המוזיקה בכלל, ובדיסקוגרפיה המפוארת של להקת הקינקס בפרט, ישנן יצירות שזוכות לתהילת עולם מיידית. אלבומים כמו THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY או ARTHUR מוכתרים בצדק כיצירות מופת של פופ-רוק בריטי חכם ועמוק. אני ממש ממש אוהב אותם. אולם, דווקא בתוך שנות השבעים הסוערות של הלהקה, חבוי אלבום קונספט תיאטרלי אחד שזכה לקיתונות של רותחין מצד המבקרים בזמן אמת, ונשאר עד היום בצילה של ההיסטוריה. עבור רבים, זו הייתה הנקודה שבה המנהיג והכותב הראשי של הלהקה, ריי דייוויס, איבד את זה ושקע עמוק מדי לתוך שגעון הגדלות התיאטרלי שלו. אבל עם המחשבה הזו, הם מפספסים את הגדולה של התקליט הזה.

עד אמצע שנות ה-70, להקת הקינקס לא הייתה זרה לעולם תקליטי הקונספט. אך התקליט "אופרת סבון" היה שונה. ריי דייוויס, שהיה מאז ומתמיד משקיף חד-עין על החיים הבריטיים, ביקש לחקור את השגרה היומיומית ואת חייהם של אנשים מן השורה דרך עדשתה של אופרת סבון טלוויזיונית. "הייתי מרותק לאופן שבו אנשים מזדהים עם הדמויות האלה בטלוויזיה", סיפר ריי בראיון ישן. "חשבתי לעצמי: מה אם כוכב רוק ינסה באמת לחיות חיים רגילים, אפילו ליום אחד?" וכך נולדה דמותו של נורמן, טכנאי הגז, כשריי עצמו נכנס לנעליו הבלויות.

זהו סיפורו של מוזיקאי בשם סטארמייקר (ייתכן שזהו ריי דייוויס עצמו), המתחלף בחייו עם אדם "נורמלי" בשם נורמן, וזאת במטרה להבין את החיים טוב יותר. הוא נאלץ להתמודד עם אשתו של נורמן, לנהל שגרת חיים אפורה בעבודה מונוטונית, ולסור לפאב המקומי כדי ללגום מעט בירה לפני שובו הביתה. בסופו של דבר, סטארמייקר יוצא מבולבל לחלוטין מהחוויה ואינו יודע עוד מי הוא באמת. אשתו של נורמן (בגילומה המופלא של השחקנית ג'ון ריצ'י) מנחמת אותו בכך שהוא פשוט עוד פרצוף בקהל, והמסר המתקבל הוא שכוכבי רוק חולפים מן העולם, אך המוזיקה שלהם ממשיכה לחיות. אז מה שמקנה לאלבום הזה עומק פסיכולוגי מרתק הוא העמימות שנבנית לאורכו: האם מדובר אכן בכוכב רוק מגלומן שמשלה את עצמו שהוא יכול להיות אדם פשוט? או אולי נורמן הוא למעשה פקיד משרד משועמם ואפרורי, שממציא לעצמו פנטזיה שבה הוא כוכב רוק גדול רק כדי לשרוד את השגרה השוחקת והאפורה של חייו? ריי דייוויס משחק על קו התפר הזה בכישרון עצום, והופך את הדרמה האינטימית הזו למראה שמשקפת את הצורך של כל אחד מאיתנו במעט פנטזיה ואסקפיזם בתוך מרוץ החיים הזה.

כן, יש בתקליט הזה רגעים ממש יפהפיים אך מטרידים. השירים ORDINARY PEOPLE ו-RUSH HOUR BLUES מתארים בצורה מושלמת את השעבוד של האדם העובד, כשהקצב המוזיקלי בשיר האחרון שציינתי מדמה בצורה גאונית את התנועה המעצבנת של רכבות התחתית ופקקי התנועה בלונדון. המילים חדות כמו תער: "בתורים בשעת הלחץ, לאיש לא איכפת. אני יושב בכלוב עם עין על השעון". דייוויס מצליח להפוך את חוויית הנסיעה המדכאת לעבודה למשהו מוזיקלי סוחף, שפשוט אי אפשר שלא לזמזם יחד איתו. והשירים הקצרים NINE TO FIVE / WHEN WORK IS OVER מהווים את תמצית החוויה הקפיטליסטית המודרנית. המוזיקה כאן קלילה ואופטימית בצורה אירונית, ומנוגדת לחלוטין לתוכן הטקסטואלי שמדבר על השעמום הקטלני של השהות במשרד והציפייה הנואשת לרגע שבו השעון יצביע על סיום יום העבודה. ומיד לאחר מכן מגיע הבריחה הבלתי נמנעת אל הטיפה המרה ב-HAVE ANOTHER DRINK שמציג את הניסיון להטביע את תסכולי היומיום באלכוהול.

והחלק השני של האלבום צולל עמוק יותר לתוך חיי הנישואין המלודרמטיים של נורמן ואנדריאה, וכאן התקליט הופך לחוויה ייחודית בעולם הרוק. השיר YOU MAKE IT ALL WORTHWHILE נע בין בלדת פסנתר מרגשת ורומנטית לבין קטעי עצבים תיאטרליים שבהם בני הזוג מתווכחים על... פשטידת רועים שאנדריאה הכינה לארוחת ערב. זהו רגע מבריק שבו ריי דייוויס מראה כיצד הדרמות הכי גדולות בחיינו אינן מלחמות עולם, אלא הוויכוחים הביתיים הקטנים והבנאליים ביותר. ואז מגיע DUCKS ON THE WALL – בשיר הזה, סטארמייקר (או נורמן) מאבד את שפיות דעתו בגלל שלושה ברווזי פלסטיק דקורטיביים שאשתו תלתה על קיר חדר השינה. אז כן, מתחת למעטה התיאטרליות וההומור הממושחז, מסתתרת הסיבה האמיתית שבגללה אני אוהב את האלבום הזה כל כך: החמלה האנושית האינסופית של ריי דייוויס. דייוויס תמיד היה המשורר של מעמד הפועלים הבריטי, אך פה הוא מגיע לשיא רגשי יוצא דופן. הוא לא לועג לנורמן או לאנדריאה על חייהם הפשוטים או על הטעם המיושן שלהם; הוא מזדהה איתם ומבין אותם עמוק בפנים.

ושיאו הרגשי של התקליט מגיע עם FACE IN THE CROWD. זוהי אחת הבלדות המרגשות ביותר שהקינקס הקליטו מעולם, לדעתי. השיר הזה מקלף את כל המסכות התיאטרליות והדיאלוגים המשעשעים, ומותיר אותנו עם האמת העירומה: הפחד הקיומי של האדם המודרני ללכת לאיבוד בתוך ההמון, להפוך לעוד פרצוף חסר שם ברחוב או במשרד, והרצון העמוק שמישהו יראה אותנו, יכיר בנו ויאהב אותנו כפי שאנחנו. אז הבנתם - זה לא האלבום הכי מפורסם של הקינקס, והוא בטח לא אלבום הרוק הסטנדרטי והמובן מאליו. הוא דורש מהמאזינים לוותר על הציניות, לפתוח את הראש לתיאטרליות, להקשיב לדיאלוגים ולצלול לתוך הסיפור. מי שמוכנים לעשות את המסע הזה - מובטחת להם חוויה מוזיקלית ורגשית יוצאת דופן. ובפעם הבאה שאתם באים להצביע על אופרת הסבון האהובה עליכם, תזכרו את נורמן, טכנאי הגז, ואת התקליט של הקינקס שהעז לשאול: ומה אם החיים הם רק אופרת סבון אחת גדולה? זו גאונות צרופה. זה תקליט שהוא ממש כמו מחזה מוזיקלי, חכם, מצחיק ונוגע ללב.

בהופעות החיות נהג ריי להתחפש לעיתים קרובות לנורמן, כולל לבוש של פועל. "זו הייתה חוויה", צחק הגיטריסט דייב דייוויס. "ריי ממש נכנס לדמות. לפעמים היה קשה להבין איפה ריי נגמר ונורמן מתחיל".

במגזין SOUNDS נכתב בביקורת עליו: "למרות הסברה הרווחת בבריטניה שהקינקס הם להקה אנכרוניסטית – היא עדיין מצליחה להיות אחת הטובות ביותר כאן. תקליט זה הוא הוכחה לכך שריי דייוויס הוא כותב השירים הטוב ביותר שלנו". גם במגזין DISC התלהבו מהיצירה, ומבקר הבית תהה מעל דפי העיתון: "האם זה יהיה התקליט שיחזיר את הלהקה למרכז הבמה? אני בהחלט מקווה כך, כי המוזיקה כאן היא דבר שאסור לפספס". באורח פלא, במלודי מייקר וה-NME, שני עיתונים מובילים בתחום המוזיקה באנגליה, לא טרחו כלל לפרסם עליו ביקורת.

במגזין רולינג סטון דווקא פרסמו ביקורת, והיא נשמעה כך: "בהשוואה ליצירות קודמות כמו ARTHUR המופלא לחלוטין – אופרת הסבון החדשה היא, במובנים רבים, תפנית מאכזבת. היא נשמעת כמו עבודה של להקה שמנסה להסוות את גאוניותה באמצעות שילוב דיאלוגים בין השירים, כדי שתאמינו שהם חלוצי הרעיון של תקליט הרוק כתיאטרון. מבחינה מוזיקלית, אין אף שיר בולט באמת בתקליט, אם כי יש בו שפע של שירים מייגעים. ייתכן שלא הייתי קשוב מספיק, אך אני עדיין לא מצליח לזכור אפילו אחד מהם. ובאשר למילים – העלילה רופפת, בוסרית ונטולת חדשנות".

ב-16 במאי בשנת 1946 נולד רוברט פריפ (הידוע בעיקר כגיטריסט והמנהיג של להקת קינג קרימזון). אז לכבוד זה אספתי לכם כמה דברים שהוא אמר פעם.

פריפ סיפר לעיתון NME בשנת 1973:

"ליום הולדתי ה-27 אמר לי ביל (ברופורד) שהלהקה חושבת למצוא גיטריסט צעיר יותר עם רעיונות חדשים ופוזות כדי להחליף אותי עם המיניות הדלה שלי. חשבתי שהוא צודק. אני כבר לא כוכב הפופ הלחוץ שנע בעדינות על השרפרף שלי. הבנתי שהגיע הזמן שלי להתפתח".

פריפ לעיתון מלודי מייקר בשנת 1973:

"לא מזמן הפך התקליט הראשון של קינג קרימזון לתקליט זהב פה. אז שלחו אליי את הפרס ומיד שלחתי אותו חזרה. כי הם רשמו BOB FRIPP ואני התעקשתי שיהיה חרוט השם רוברט".

פריפ לעיתון NME, בשנת 1973:

"אני חושב שהגיטריסט ג'ון מקלאפלין מאד מוצלח. הוא מנגן צלילים ברמה אחרת. בקרב הצעירים יש את אלן הולדסוורת' שהוא טוב מאד אבל הוא עדיין צריך לגדל ביצים. הוא צריך להפסיק לחשוב על נגינה ופשוט לצאת ולנגן. יש גיטריסט טוב נוסף ושמו אולי האלסול (מלהקת PATTO - נ.ר). זה מדהים לחשוב ששלושת הגיטריסטים האלו אינם גיטריסטים מאומנים באמת.

קינג קרימזון המוקדמת הראתה שנגן רוק יכול להביע את עצמו עם טכניקה. הוכחנו שם שנגן יכול גם לנגן היטב וגם להביע את עצמו רגשית. אני חש שקרימזון הראשונים היו משפיעים ביותר והרבה להקות היום נבנות על אותו הרכב. היינו אמורים לקחת מהמקום בו הביטלס הפסיקו - אבל ברור שהנגנים בלהקה לא היו מוכנים מספיק לדבר שכזה".

פריפ לעיתון INTERNATIONAL TIMES בשנת 1969:

"היינו רוצים לעשות אלבום כפול ולשים בו את כל הרעיונות שלנו. היינו רוצים לעשות יצירה שלמה בכל צד. יצירה עם עיבודים מסודרים לצד כאוס ספונטני".

פריפ לעיתון NME בשנת 1973:

"הגיטרה החשמלית היא כלי ממש מחורבן. מעטים ביותר למדו לנגן כהלכה בגיטרה חשמלית. בינתיים רבים מהם שכחו כיצד לנגן בגיטרה אקוסטית".

מישהו ממש לא אהב את ההופעה הזו! ב-16 במאי בשנת 1976 הופיעו להקות BAD COMPANY ו- KANSAS ב- INGLEWOOD בלוס אנג'לס. הביקורת, בעיתון המוסיקה SOUNDS, לא הייתה מחמיאה וכותרתה הייתה BORED COMPANY.

הנה הביקורת מאז: "להקת קנזאס הייתה חימום של להקת באד קומפאני וזו הייתה ההופעה הראשונה שלה באולם מרכזי באזור לוס אנג'לס. חברי הלהקה הקשו על באד קומפאני לעקוב אחריהם ולשמור על קהל נלהב אחרי סט מרגש הרבה יותר ממנה מאשר מהלהקה האנגלית.

חמישיית קנזאס שילבה סגנון אנגלי עם קשקוש אמריקאי כדי לייצר הופעה שבוצעה באופן מקצועי והוצעה באופן אנושי. הכנר, הזמר והדמות הראשית, רובי שטיינהרדט, מפקד על ההצגה עם שיער מעופף שמתפקד כמטרונום כשהוא מנער אותו לצלילי המוזיקה. זה הכינור של שטיינהרדט שמשתלב עם הגיטרות התאומות של קרי ליבגרן וריץ' וויליאמס כדי ליצור את הצליל הראשי של קנזאס.

הלהקה ביצעה חומרים מכל שלושת האלבומים שלה, כולל BALEXES מהראשון, THE DEVIL GAME מהשני ו-ICARUS מהשלישי. זו להקה לוהטת ולמעט קטעים קצרים שאינם משרתים שום מטרה מלבד ללטף את האגו של המוזיקאי עצמו (כלומר גילויי טכניקה חסרי כל תחושה), חברי קנזאס עשויים לעלות לדרגת להקה מובילה בסצנת ההופעות.

באד קומפאני, לעומת זאת, הפכה מלהקת בלוז אנגלית מהשורה הראשונה למכונת להיטים מדרגה שנייה. ההופעה הראשית הראשונה של הרביעייה באולם זה, לפני זמן מה, הצביעה על ירידה זו ועם המופע האחרון הזה אי אפשר להתעלם מהראיות. הלהקה חסרה מאוד את הדרייב, הפאנץ' והמעמד שהפכו אותה למאיימת על להקות ראשיות לצדה, כשחיממה את להקתו של אדגר ווינטר בפורום לפני זמן מה. אחר כך החברים הפגינו תחושה כל כך טבעית ונחישות כנה עד שזה גרם לאקט התיאטרון המושקע של ווינטר להיות מביש לצפייה.

כעת נראה כאילו הלהקה המורכבת מפול רודג'רס, בוז בורל, מיק ראלפס וסימון קירק, נופלת קורבן לאותה מחלה. כעת נראה שרודג'רס מודאג יותר בריצה ווקאלית דרך המהלכים הנכונים מאשר בהפעלת תיבת הקול שלו במלואה. פעם הוא היה זמר בעל שיעור קומה שאין שני לו, רודג'רס מסתפק כעת בלשיר בלי ליצור. הקול שלו איבד את החוד הזה, את הברק החד כתער הזה שהבדיל אותו מכל האחרים.

אבל האשמה אינה טמונה בזמר בלבד. מיק ראלפס, אף פעם לא גיטריסט מצוין אבל תמיד מוכשר באופן עקבי, ניגן עשרות תווים מזייפים במהלך המופע של יום ראשון בערב והתנוחות והעמידה שלו על הבמה נלקחו ישירות מהספר של ג'ימי פייג'. גם המתופף סיימון קירק החמיץ כמה כניסות לקצב ורק עבודת הבס הבסיסית של בורל היא ששמרה על המוסיקה בכלל.

פשוט הלהקה הייתה משעממת. אי אפשר באמת להצביע על הקול של רודג'רס או על הגיטרה של ראלפס ולומר שזו הסיבה להידרדרות. במקום זאת יש להסתכל על המצב בעדשה רחבה יותר כדי לקבוע אם זו הייתה רק הופעה גרועה או שהלהקה עברה את השיא שלה וכעת היא בדעיכה.

אפילו הופעות אורח של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין לא יכלו להציל את מה שהיה מצגת גרועה. הגיטריסט והזמר יצאו לבמה, להדרן של באד קומפאני, פלאנט תפס את רגלו הכואבת (שנפגעה בתאונה) והראה בבדיחות שהוא החלים. ברור שהוא עדיין לא החלים. זה מעולם לא היה בסימן שאלה. ההופעה בפורום הייתה אינדיקציה לאיזו רמה באד קומפאני ירדה. היא מרמה את עצמה על כך שהיא לא מפיקה קונצרטים באיכות גבוהה יותר. הקוד הבלתי כתוב של אנשי מקצוע הופך זאת לחובה".

מזל טוב לבילי התותח! ב-16 במאי בשנת 1944 נולד מתופף הג'אז-רוק המוכשר והמשפיע, בילי קובהאם, שידוע גם בחברותו בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. הנה על תקליט הסולו הראשון שלו, שיצא באוקטובר 1973.

יש תקליטים שאני שומע כדי להעביר את הזמן, ויש אלבומים שמשנים את האופן שבו אני תופס מוזיקה. וכשמחט הפטיפון שלי נוחתת על החריצים של התקליט הזה – קורה משהו קסום בחדר. זה אשכרה כור היתוך של אנרגיה טהורה, חדשנות פורצת דרך וגאונות מוזיקלית שמצליחה לרגש אותי בכל האזנה מחדש. זה פיוז'ן מרתק ומהפנט מבציר מעולה. ומה שאני כל כך אוהב באלבום הזה הוא המחסור המוחלט בפשרות. קובהאם לא ניסה לעשות ג'אז רך עם נגיעות רוק, או רוק מתחכם. הוא לקח את המורכבות ההרמונית והאלתור החופשי של הג'אז, ודחף אותם לתוך תיבת תהודה עם העוצמה, הדיסטורשן והזיעה של הרוק. התוצאה היא תקליט שתופס בגרון מהשנייה הראשונה.

טוב, זה ברור - כשניגשים להקשיב לתקליט סולו של מתופף פיוז'ן - המחשבה הראשונה היא על מפגן ראווה טכני ומשעמם, אבל קובהאם השכיל לקבץ סביבו מוזיקאים פנומנליים, והכימיה ביניהם היא סיבה טובה להתאהב בתקליט הזה: יש את טומי בולין בגיטרה והנגינה שלו פה היא פשוט מחשמלת (תרתי משמע). הסאונד שלו חותך, מלוכלך, ומלא תשוקה. העובדה שהוא הגיע מעולם הרוק (ומאוחר יותר הצטרף לדיפ פרפל) הביאה חספוס שהיה חסר להרבה אלבומי ג'אז אחרים באותה תקופה. ויש את יאן האמר' הקלידן הצ'כי, שהיה אז חבר עם קובהאם במהאווישנו אורקסטרה, שמשתמש כאן בסינטיסייזרים (במיוחד המוג) בצורה חלוצית. ויש את לי סקלאר עם ליין בס יציב כמו סלע שמחזיק את כל הטירוף הזה יחד ומאפשר לקובהאם ובולין לעוף למרומים.

ואל תטעו, קובהאם לא הגיע משום מקום מקום כדי להקליט את התקליט המרהיב הזה. הקרדיט שלו כבר היה בשמיים! אם זה בזכות פעילותו בתקליט המהפכני של מיילס דיוויס, BITCHES BREW, שיצא ב-1970 ושינה את פני המוזיקה, או בזכות חברותו ההכרחית והדומיננטית בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. כל אלה הפכו אותו לשם לוהט בקרב מוזיקאים מכל קצוות הקשת המוזיקלית מתחילות שנות ה-70, ואין ספור מתופפים צעירים הפכו למעריצים שרופים שלו. הפופולריות העצומה והמוצדקת הזו פתחה לו דלתות, זיכתה אותו בחוזה הקלטות נחשק ואפשרה לו להרכיב נבחרת חלומות של נגנים וירטואוזים לתקליט הסולו הראשון שלו – פריט חובה מוחלט לכל מי שאוהב פיוז'ן מהתקופה הקלאסית!

ועל הסאונד? על זה הופקד לא פחות מאשר טכנאי ההקלטות קן סקוט, האיש והאוזניים מאחורי ענקים כמו הביטלס, ג'ורג' האריסון, דיוויד בואי וגם מהאווישנו אורקסטרה! בספרו הנפלא, סקוט שפך אור על מאחורי הקלעים של יצירת התקליט: "אחרי שהקלטתי עם מהאווישנו את התקליט BIRDS OF FIRE, בילי פנה אלי וביקש שאעשה איתו את התקליט הזה. אז נכנסנו לאקשן באולפני אלקטריק ליידי בניו יורק, באמצע מאי 1973. זה היה תקליט מיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה בה רוק וג'אז באמת הצליחו להתמזג לכדי שלמות."

סקוט המשיך וחשף את הבחירות המפתיעות והגאוניות של קובהאם: "ביל בחר להביא את חברו למהאווישנו, הקלידן יאן האמר. בנוסף, הוא בחר בבסיסט הסשנים המבוקש, לי סקלאר. זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה כלל. ואז הגיעה ההברקה – החלטנו לגייס גיטריסט רוק אמיתי בדמותו של טומי בולין. זה היה רעיון פשוט עתיר השראה! טומי היה גיטריסט אדיר והוא הביא איתו לסשנים אנרגיית רוק טהורה ובועטת. הוא הצליח לנגן מוזיקה כל כך מורכבת, עם כל שינוי הקצבים המטורפים שבה, שפשוט הדהימה את כולנו. הוא תיבלן את ההקלטות בטעמי רוק שאף נגן ג'אז לא היה מסוגל להביא. התוצאה הייתה משהו פשוט לא דומה לו, יצירה חד פעמית."

הבסיסט, לי סקלאר, שפך עוד שמן למדורה: "התקליט הזה הוא אבן עבור המון אנשים. יש בו אש אמיתית! זה סוג של תאונה מבורכת, כזה שלא נראה לי יכול להתרחש בימינו, כמה שנים אחרי. בטירוף, פשוט לא ייאמן." וקן סקוט הוסיף פרט עסיסי: "בילי הביא לאולפן גם את רון קארטר האגדי שניגן בקונטרבס, ואת ג'ו פארל שנתן קטעים מדהימים בכלי נשיפה. בולין אחז בגיטרה והפנט את כולם."

סוף טראגי לכישרון ענק: למרבה הצער והכאב, סיפורו של טומי בולין נקטע באכזריות. הגיטריסט העילוי מת בגיל צעיר להחריד של 25. זה קרה בשנת 1976, זמן קצר לאחר שדיפ פרפל, הלהקה בה היה חבר כמחליפו של ריצ'י בלאקמור, התפרקה. באותם ימים אפלים, בולין היה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין. הטרגדיה התרחשה במיאמי: בולין ולהקתו הגיעו לעיר כדי לחמם את ההופעות של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת, הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה משקאות בבר עם חברים. קצת אחרי השעה אחת בלילה, הוא ניגש לחדרו של המאבטח שלו כדי להתייעץ עמו בנוגע להשקעה בחברת לימוזינות. השניים, יחד עם חבר שלישי, המשיכו את השיחה של בולין. כשעה לאחר מכן, הוא איבד את הכרתו בגלל שימוש בהרואין. שני חבריו גררו אותו לאמבטיה, שם נראה שצבע פניו קצת התאושש, אז הם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר, כשבדקו את הדופק שלו, גילו כי הוא אינו מגיב. בבהלה, הם התקשרו לרופא, שהורה להם לקחת אותו לבית החולים. אולם, מחשש שהפרשה תתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם קיבלו החלטה אומללה והשאירו את הגיטריסט בחדרו כשהם בורחים משם. בולין כבר ניגן בעולם הבא.

בילי קובהאם עצמו היטיב לתאר את ההשפעה של בולין: "בולין נחת עליי כאילו הגיע מכוכב אחר. הוא היה רק ​​בן עשרים ומשהו אבל ניגן כאילו הוא בן חמישים. הוא ידע איך להפיק ולנגן את הצלילים הנכונים בדיוק. הוא ידע גם לנגן בהצלחה אדירה את השקט שבין הצלילים, זה דבר לא חשוב, לפעמים אפילו יותר."

קן סקוט סיכם את החוויה הבלתי נשכחת: "היה לי העונג הצרוף להקליט את התקליט הזה, ואני בטוח שכך היה גם לכל האחרים שהיו מעורבים בו. חוץ מזה, בילי הוא מקצוען אמיתי, פשוט תענוג לעבוד איתו. לא היה זה האגו שניהל את העניינים, אלא אך ורק ההנאה הטהורה מהנגינה המשותפת."

ומה אמרו המבקרים? בביקורת על התקליט במגזין רולינג סטון הנחשב, נכתב בזמנו: "רוב התקליט הזה נמצא בגרוב המוכר של מהאווישנו. זה חזק, זה בומבסטי וזה לוהט. טומי בולין מנגן כמו מקלאפלין, ולפעמים אפילו נדמה שזה מקלאפלין בתחפושת. התקליט הזה בהחלט משקף כישרון ויכולת מרשימים, אבל יש פה איזושהי תחושה של חוסר מקוריות. נקווה שבפעם הבאה זה יהיה מוצלח יותר." - כן, אין לי ספק שקובהאם קרא אז את הביקורת הזו.

ומה שאני יודע הוא שבתקליט זה נשמע הכי טוב. הסאונד האנלוגי של שנות ה-70 מעניק לתופים של קובהאם נפח וחמימות שכמעט אפשר לגעת בהם. אפשר ממש לשמוע את הנקישה של המקל על המצילה, את התהודה של עור התוף, ואת הדיסטורשן המנורתי של המגברים של טומי בולין. המעברים בין הקטעים האגרסיביים לקטעים השקטים והאינטימיים מייצרים רכבת הרים רגשית מושלמת. יש פה מוזיקאים שלא פחדו להסתכן. אין פה חישובים מסחריים, אין כאן ניסיון לקלוע לטעם הרדיו – יש כאן פשוט ארבעה מאסטרים שנכנסו לאולפן והוציאו מעצמם את המקסימום. מזל טוב, בילי!

גם זה קרה ב- 16 במאי:

1953 - אגדת גיטרה הלכה לעולמה:

עצוב בעולם הגיטרה! בשנת 1953 הלך לעולמו הגיטריסט האגדי ג'אנגו ריינהארדט, שהיה השראה ענקית לאינספור גיטריסטי רוק מפורסמים. סיבת המוות הטראגית: דימום מוחי.

1998 - קית' ריצ'רדס והכסא הסורר:

אייקון הרוק קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס חווה רגע פחות הרואי בשנת 1998 כשנפל מכסאו שבקונטיקט. התוצאה? פציעות בצלעות ובחזה שאילצו את הסטונס לדחות כמה הופעות מתוכננות. ככה זה כשאתה רוקסטאר!

1969 - צרות עם החוק בג'פרסון איירפליין:

שנת 1969 לא האירה פנים לבסיסט להקת הג'פרסון איירפליין, ג'ק קסידי, שנעצר על אחזקת מריחואנה וקיבל עונש של חצי שנה על תנאי. ובדיוק שנה לאחר מכן, בשנת 1970, חברו ללהקה, הזמר מארטי באלין, הסתבך גם הוא. הוא נעצר בחדרו לאחר תלונות על רעש, שהשוטרים מצאו אותו מעשן מריחואנה ומקיים יחסי מין עם קטינות. באופן מפתיע, באלין יצא מכל העניין עם קנס קטן בלבד.

1974 - ניל יאנג בהופעת הפתעה לילית ומטלטלת:

לילה בלתי נשכח בניו יורק! בשנת 1974, קהל המום במועדון BOTTOM LINE זכה להופעה סודית וחד פעמית של ניל יאנג. אחרי שריי קודר וליאון רדבון סיימו להופיע, נאמר לקהל להישאר להפתעה נוספת. בשעה 2:15 לפנות בוקר, יאנג עלה לבמה עם גיטרה והציג שירים מתקליטו ON THE BEACH, שטרם יצא לאור. הביצועים היו שונים בתכלית מכל מה שעשה עד אז, והקהל נשאר המום מהמנה הקודרת והמדכאת שקיבל מהאמן האהוב. זו הייתה הפעם היחידה בה יאנג ביצע לקהל שיר שכתב על יחסיו המתפוררים עם קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו," הוא שר, והקהל לא שיער שהוא עד לרגע היסטורי.

1969 - הבכורה הרועמת של רנסאנס:

זה היה במועדון FREAKEASY ב-WOOD GREEN, כשעלתה לראשונה לבמה להקת רוק מתקדם בריטית חדשה בשם רנסאנס. הקהל נחשף לצלילים מהפכניים כשסינטיסייזר מוג חדש שרכש הזמר קית' רלף, חבר הלהקה, דימה צליל של פצצה הנופלת מהשמיים ומתפוצצת. מיד לאחר מכן, ההרכב החל לנגן את השיר KINGS AND QUEENS. הפסנתרן, ג'ון הוקן, שיתף: "זה היה פאב קטן ואני זוכר שהעצבים היו מתוחים לחלוטין. זה היה חומר מאוד מסובך לנגינה, ואף אחד לא יכול היה לדבר עם אף אחד, ואני חושב שלכולם התחשק להקיא ממתח. זה היה לא יאמן. ואז עלינו להופיע והנה, כל שעות התרגול והחודשים שהשקענו – השתלמו. זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם וזה הזניק אותנו. קית' רלף הרכיב את ההקלטה הזו, שנשמעת כמטוס והמנועים נשמעים חזק יותר ככל שהם עוברים מצד אחד לצד השני של הבמה. זה נשמע כמו פיצוץ, ובאותו הרגע לואי (סמאנו הבסיסט) ואני התחלנו לנגן את KINGS AND QUEENS. זה היה מבריק לגמרי. זה היה מדהים עם קית' שמתעסק עם הסינטיסייזר שלו. הוא הקדים בהרבה את זמנו". איזו התחלה!

1965 - מזל טוב לבסיסט האגדי של נירוונה, קריסט נובוסליק.

1975 - תקליטון חדש ללהקת כנפיים יוצא באנגליה... וג'ון לנן הופך לאיש תחזית מזג האוויר.

והפעם פול מקרטני שר שנקשיב למה שהאיש אומר. נו, אז אנשים רבים הקשיבו למה שפול שר ו-LISTEN TO WHAT THE MAN SAID הפך ללהיט. בינתיים, ביום זה של צאת התקליטון, לנון סייע למרתון צדקה של תחנת הטלוויזיה WFIL. זה היה בעקבות הזמנה של השדרן לארי קיין, שלנון הגיע לפילדלפיה מניו יורק, כשהוא מתנדב לענות לטלפונים במהלך מסע התחייבות לצדקה. במהלך ההתנדבות הוא גם שמח לספק דיווח מזג אוויר בטלוויזיה (ב-WVPI, תחנת הטלוויזיה האחות שלהם). כמות הגישה הציבורית שג'ון נתן, כידוען בסדר גודל שלו, אינה מתקבלת על הדעת כיום, אבל החלון לאינטראקציות ציבוריות כאלה עמד להיסגר משנת 1976 ואילך.

1970 - המהפך של ראנדי באקמן והולדתו של להיט מגמגם:

שינויים בצמרת! בשנת 1970, הגיטריסט ראנדי באקמן, האיש מאחורי להיטי הענק AMERICAN WOMAN ו-THESE EYES, עזב את להקת נחש מי. בעצת הזהב של ניל יאנג, הוא חבר לבסיסט והזמר סי.אף טרנר. התוצאה? הקמת ההרכב הסופר-מצליח BACHMAN TURNER OVERDRIVE, שכבש את העולם עם הלהיט הממכר והמגמגם YOU AIN'T SEEN NOTHING YET.

1977 - רוברט פלאנט והמתחזה עם הסכין:

סקנדל או פייק ניוז? בשנת 1977, עיתון EVENING STANDART הבריטי דיווח שרוברט פלאנט, סולן לד זפלין האגדי, נעצר בשדה תעופה באטלנטה לאחר ששלף סכין מאיימת בעודו שתוי. הדיווח הרעיד את עולם המוזיקה, אך האמת הייתה שונה לחלוטין: זה היה צעיר בן 19 שהתחזה לפלאנט, שבכלל שהה בביתו השקט ב-WALES באותו הזמן. העיתון המפרסם נאלץ לפרסם התנצלות פומבית. אופס!

1969 - פיט טאונסנד בועט בשוטר:

אקשן בפילמור איסט בניו יורק! במהלך הופעה של להקת המי בשנת 1969, פרצה שריפה בסופרמרקט סמוך. כשהגיעה הבשורה למנהל המקום, ביל גרהאם, הוא ניסה להודיע ​​לקהל ברגיעה. שוטר בלבוש אזרחי עלה לפתע לבמה לבשר על האש, אך הגיטריסט פיט טאונסנד, שחשב שמדובר במעריץ נלהב מדי, פשוט בעט בו בחוזקה. השוטר, דניאל מולהרן, לא הצליח למסור את ההודעה. במהרה הובן לכל שבאמת יש שריפה. למקום הגיעו שוטרים נוספים כדי לעצור את מי שתקף את חברם. טאונסנד, והזמר רוג'ר דאלטרי שגם הוסיף שמן למדורה על הבמה, הספיקו להימלט משם. למחרת, טאונסנד ודאלטרי הסגירו את עצמם. דאלטרי שוחרר מיד, אך טאונסנד הואשם בתקיפה והפרעה לשוטר בתפקיד. הוא שוחרר בערבות ונאלץ לחזור לבית המשפט כמה שבועות לאחר מכן, חושש שהתקרית תסכן את עתיד הלהקה בארה"ב. בסופו של דבר, הוא יצא בזול עם קנס של שלושים דולר בלבד.

2002 - מותו של זמר-בסיסט מעולה שמעטים מכירים.

ג'ימי דיואר, המוזיקאי הסקוטי שהיה ידוע בעיקר בשל כהונתו עם להקתו של רובין טראואר, אבל לפני כן, הוא הופיע כחבר בלהקת STONE THE CROWS. היה לו קול נשמה עדין אבל בגלל שרובין טראואר היה המוקד העיקרי של הלהקה, דיואר נותר מאחור. הוא סבל ממצב רפואי נדיר ומת משבץ בגיל 59.

1983 - מייקל ג'קסון חושף את הליכת הירח:

רגע אייקוני בהיסטוריה! בשנת 1983, בספיישל הטלוויזיה של חברת מוטאון לציון 25 שנה להיווסדה, מייקל ג'קסון ביצע לראשונה בפני קהל את הליכת הירח המפורסמת שלו. חשוב לציין שהוא לא המציא את הצעדים - ג'פרי דניאל כבר הציג אותם בתוכנית SOUL TRAIN בשנת 1979. באותו ערב בלתי נשכח, ג'קסון גם ביצע לראשונה את השיר BILLIE JEAN בהופעה, ולבש לראשונה את כפפת הנצנצים שהפך כה מזוהה עמה. ואם זה לא מספיק, באותו יום חגגה אחותו, הזמרת ג'נט ג'קסון, יום הולדת!

2010 - פרידה מאגדת רוק ושמה רוני ג'יימס דיו:

עולם הרוק באבל. בגיל 67 הלך לעולמו הזמר האגדי רוני ג'יימס דיו לאחר מאבק במחלת הסרטן. דיו, שזכור מתקופותיו בלהקות ריינבאו ובלאק סאבאת', היה ידוע בקולו הברור, בנוכחותו המרשימה ובליריקה המיתולוגית שלו. הוא נאלץ לבטל סיבוב הופעות זמן קצר לאחר שהודיע ​​על מצבו, אך הביע נחישות להילחם במחלה בהודעות למעריציו, ואף עבר טיפול כימותרפי בתקווה לחזור לבמה. הידיעה על מותו הכתה גלים של צער בקהילת הרוק. "רוני היה מנהיג אמיתי של הבי מטאל. אייקון ואיש חזון," ספד לו הבסיסט-זמר גלן יוז (לשעבר מבלאק סאבאת' ודיפ פרפל). "לעולם לא יהיה עוד אחד כמוהו. רוני נתן לי חוכמה, והראה לי חמלה גדולה כשהיה בלהקת ELF, לפני שנים, והיינו בסיבוב הופעות ביחד כשהייתי בדיפ פרפל. הוא היה נשמה יפה, אדיב, מתחשב ומורה נפלא."

1987 - מותו של התקליט? וירג'ין משנה מחירים:

האם זה הסוף של התקליט? בשנת 1987 התעוררה סערה בתקשורת הבריטית כאשר נודע שחברת וירג'ין מעלה את מחירי התקליטים בעוד שמחירי הדיסקים יורדים. רבים ראו פה את פטירתו של התקליט כמדיום מוזיקה מוביל, וחברות אחרות הלכו בעקבות וירג'ין.

1978 - בואי פותח את הלב על תקופה אפלה.

ביום זה התראיין דייויד בואי לתוכנית הטלוויזיה ARENA ROCK, בחדר במלון שלו, בקלן. הוא התיישב אל מול המראיין, אלן ינטוב, שפתח ואמר: "ובכן, עבר הרבה זמן..." ובואי ירה מיד את האמת הכואבת: "הפעם האחרונה שהיית איתי הייתה בלוס אנג'לס – אחת התקופות הגרועות בחיי, אני חושב. הסתבכתי שם בהרבה צרות רגשיות ורוחניות ולכן החלטתי לעוף משם ולגלות דרכים חדשות להתייחס לעסקי המוזיקה כשלעצמם. כבר לא הייתי בטוח בדיוק בשביל מה אני נכנס לזה".

ינטוב לא הרפה ותהה: "האם הייתה התנגשות בין החומריות, הצורך להיות כוכב רוק – מצליח?" ובואי, בכנות מפתיעה, הודה: "כן, מאוד. ומכיוון שממש לא רציתי להיות כזה בעצמי, חייתי יותר ויותר בסגנון של אחת הדמויות שלי שרצתה הצלחה נהדרת – כי כולן דמויות משיחיות... באמת הרגשתי שההיבט החומרי הוא משהו שנדחף בך בלוס אנג'לס, זה האוכל של לוס אנג'לס. אז פשוט ארזתי הכל יום אחד וחזרתי לאירופה. זה היה לגלות מה עניין אותי כשהייתי בבית ספר לאמנות ובפנטומימה והפקות מדיה מעורבת כשהייתי צעיר. זה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לאירופה, להפסיק לחשוב על מוזיקה ולחשוב על משהו שלא עשיתי הרבה זמן, וזה עזר לי לחזור שוב למוזיקה". הוא הגדיר את התהליך כסוג של ריאליזם אקספרסיוניסטי, ואף צחק כשאמר זאת, והוסיף בסקרנות: "אני לא ממש בטוח לאן ללכת עכשיו. המזרח קורא לי. אני קצת מפחד לעבור לשם, למען האמת".

אבל כאן הסיפור רק מתחמם! עוד באותו ערב, על הבמה הגדולה בקלן, דייויד בואי הופיע מול קהל מהופנט שנשאר ישוב לכל אורך המופע. לפתע, במהלך ביצוע השיר STATION TO STATION, מעריץ נלהב אחד מהשורה הראשונה לא יכל להתאפק וקם על רגליו והחל לרקוד כאילו אין מחר. לתדהמת הקהל, איש בעל חזות צבאית, שישב גם הוא בשורה הראשונה, סימן מיד לאנשי הסדר להשתלט על המעריץ הרוקד. בואי, מלך הקוליות, הבחין במתרחש והורה להם להפסיק, אך הסדרנים התעלמו ממנו. בצעד חסר תקדים, בואי עצר את הלהקה בשיא השיר ושאג למיקרופון: "לא! ניין! תפסיקו!" רק אז, לאחר התערבותו הנחרצת של הכוכב, שחררו הסדרנים את הבחור המבולבל, וההופעה המחשמלת התחדשה לקול תרועות הקהל.

איך עושים קולות מושלמים של חיות? ב-16 במאי בשנת 1966 יצא תקליט שפרץ את הגבולות של להקת הביץ' בויז בפרט ועולם הפופ בכלל. יש אנשים בעולמנו שמכתירים את PET SOUNDS כתקליט הטוב ביותר בכל הזמנים. אני לא יודע אם הוא הכי טוב, אך הוא בהחלט נמצא שם גבוה.

אין ספק ש-PET SOUNDS הוא שיא חדש ביצירתיות אולפנית של אמצע שנות השישים. וכל זה היה אפשרי הודות להתמוטטות עצבים שחווה בריאן וילסון בדצמבר 1964, כשטס עם להקתו ליוסטון. אירוע זה הוביל אותו לפרוש מהופעות ולהפוך לאמן אולפן במשרה מלאה.

אז מה קרה שם? הבה נתחיל... לפני ששומעים את PET SOUNDS, קל לחשוב על הביץ' בויז כלהקה של שירים קלילים על גלשנים, מכוניות מהירות ונערות בקליפורניה. אבל האלבום הזה הוא הנקודה שבה התמימות פוגשת את המציאות המורכבת של המבוגרים. ובריאן וילסון, המוח מאחורי הלהקה, לקח סיכון עצום. הוא עזב את סיבובי ההופעות, הסתגר באולפן, והחליט לתרגם את החרדות, הבדידות והכמיהה שלו לאהבה – לצלילים. זה אלבום מתעתע שמרגיש כמו שמש חמימה מבחוץ, אבל כשמקשיבים באמת, מגלים שהוא מדבר על ענייני שלכת. וכשמדברים על ההפקה של התקליט הזה, המילה "גאונות" כמעט קטנה מדי.

במקום להסתפק בגיטרה-בס-תופים הסטנדרטיים של הסיקסטיז, וילסון השתמש בהרכב נגני האולפן הנערץ ההוא שנקרא THE WRECKING CREW. הוא הכניס לאולפן חלילים, צ'מבלו, קרנות יער, פעמוני אופניים, ואפילו קופסאות קוקה-קולה ונביחות כלבים (שהעניקו לאלבום את שמו). ובהשראת פיל ספקטור, וילסון שכפל שכבות על שכבות של כלי נגינה (בימי האולפנים האנלוגיים עם המגבלה הברורה של מספרי ערוצי הקלטה), ויצר חוויה עשירה ומלטפת שמקיפה מכל כיוון. והשירה של חברי הלהקה באלבום הזה היא ברמה של מוזיקה כנסייתית קלאסית. המורכבות של הקולות, השילובים והקונטרפונקט (קווים מוזיקליים עצמאיים שנשזרים זה בזה) פשוט מעבירים בי צמרמורת בכל האזנה.

איך אפשר שלא להתאהב בתקליט הזה עם פתיחת מחץ של השיר WOULDN'T IT BE NICE? זו הפתיחה המושלמת. שיר שנפתח בפריטת נבל קסומה והופך להמנון של אופטימיות נעורים. הוא מדבר על הרצון הכל כך פשוט של שני צעירים להיות כבר מבוגרים כדי שיוכלו לחיות יחד. הטרגדיה הסמויה כאן היא שהם עדיין לא יודעים כמה העולם האמיתי מורכב. ומכת הסנר המהדהדת של המתופף האל בליין, שבאה מיד אחרי פתיחת הנבל? זה קוסמי! ובעולם שבו גברים בשנות ה-60 נדרשו להפגין קשיחות, בריאן וילסון וכותב המילים, טוני אשר, העזו להיות פגיעים. הם שרו על פחד מאינטימיות, על התחושה ש"אני לא בנוי לזמנים האלה" ועל הספקות העצמיים שמנקרים בכולנו.

אז טוני אשר חשב בתחילה שמדובר בבדיחה כשאמרו לו במשרד הפרסום שלו שבריאן וילסון מהביץ' בויז נמצא על קו הטלפון. כמה חודשים קודם לכן יצא לאשר, שעסק בכתיבת שירה, להציג בפני וילסון כמה משיריו. מאז הוא זנח את כתיבת השירה לטובת קופירייטינג ולא חשב להביט לאחור. אך וילסון היה מאוד רציני ביום ההוא כשהתקשר לאשר. הוא בדיוק האזין לאלבום RUBBER SOUL של הביטלס והחליט שהוא רוצה ליצור אלבום משמעותי משלו – אלבום שיהיה נטול כל עזרה מחברו ללהקה, מייק לאב. לאב היה אחראי עד אז על הטקסטים, ובאותם ימים היה עסוק בסיבוב הופעות עם הלהקה בעוד בריאן נשאר בביתו.

וילסון השתמש בתקופה ההיא בכמויות נכבדות של LSD. הדבר הגביר את רצונו לכתוב מוזיקה מאתגרת שתשפיע על המאזינים מבחינה נפשית. הוא ראה באשר את האדם שיכול לתרגם את הרגש שלו למילים מדויקות. הוא חיפש עבור האלבום נושאים שגם ילדים יוכלו להתחבר אליהם בקלות, שכן חש צורך להתחבר אל הגיל הצעיר באמנות שלו – וזאת למרות עיבודיו המורכבים. בעוד להיט אוורירי של הלהקה בשם BARBARA ANN צעד במצעדים, וילסון כבר החל לכתוב לחנים לשירים כמו GOD ONLY KNOWS.

ישנם דיווחים כי כשמייק לאב שמע לראשונה את הלחן לשיר החדש הזה, הוא היה רחוק מלהתלהב. הוא אף סינן במרירות לווילסון: "אל תעז לשנות את הנוסחה המנצחת שלנו". כשהגיע הזמן להקליט את תפקידי השירה ביצירתו של וילסון, נשמע לאב ממלמל שהמוזיקה גרועה וכי היא למעשה 'מוזיקת האגו של וילסון'. אפשר להבין את טענתו של לאב, שכן בסשנים לאלבום הזה וילסון הכריח אותו לבצע טייקים רבים של כל תפקיד שירה. זאת בניגוד להקלטות קודמות שבהן הלהקה פשוט שרה והוציאה מוזיקה לשוק במהירות רבה יותר ובפחות מאמץ.

לאב שנא בתחילה את PET SOUNDS. הוא שנא את השפעת ה-LSD על המוזיקה שנקשרה בשמו של וילסון, וחש שהמילים החדשות פוגעניות כלפיו. אך וילסון לא באמת נזקק למייק לאב בשלב הזה; הוא יכול היה לשיר בעצמו כל מה שחפץ. עיבודי התזמורת שלו היו מתקדמים מאי פעם, והוא ידע זאת היטב. את הדבר ידעו גם נגני האולפן המקצועיים שנשכרו לנגן את התפקידים שרקח עבורם; הם חשו כי מדובר ביצירה יוצאת דופן וכי התמזל מזלם להיות נוכחים ברגע כזה.

כך תיאר מייק לאב את ההקלטות באותם ימים: "עבדנו קשה מאוד ובמשך זמן רב על הקולות. אם היה אפילו קצה של רמז לקול אחד ש'ברח' קצת לכאן או לכאן ושינה את ההרמוניה, היינו צריכים לשיר את הכול מההתחלה. כל קול היה חייב להיות מדויק, וכך גם התזמון". עם זאת, בספרו הביוגרפי, הכחיש לאב את סלידתו מהשירים באותה תקופה. גם קארל וילסון הבחין ברצונו של אחיו הגדול להשיג שלמות הפקתית. "היינו שרים כמה תיבות כשלפתע בריאן אמר 'אוקיי' ועצר אותנו. איש בחדר לא ידע מה גרם לו לעשות זאת, אך הוא זיהה שצליל אחד חרג מההרמוניה. זה היה מדהים לגלות כיצד הוא שמע משהו שאיש אחר לא הבחין בו בזמן העבודה".

שיר אחד יוצא מן הכלל באלבום הוא SLOOP JOHN B, שחברת התקליטים CAPITOL הוציאה במקור כתקליטון ודחקה אותו לאלבום בניגוד לרצונו של וילסון. במקורו זהו שיר עם משנות העשרים של המאה העשרים, המספר על ספינה בשם THE JOHN B שנסחפה לחוף. את הרעיון לביצוע של הביץ' בויז הגה חבר הלהקה, אל ג'ארדין, שהיה חובב שירי עם. הוא ניגן את השיר בפסנתר בפני בריאן וילסון והפציר בו ליצור לו עיבוד, כפי שרק הוא יודע. וילסון הסכים וניגש למלאכה, תוך שהוא משנה שורה אחת המעניקה לשיר משמעות שונה לחלוטין. במקור היה זה המשפט: THIS IS THE WORST TRIP SINCE I WAS BORN. וילסון החליט שמעתה הנוסח יהיה: THIS IS THE WORST TRIP I'VE EVER BEEN ON.

השיר נכלל בסופו של דבר בסוף הצד הראשון של PET SOUNDS, אך בתום סשן ההקלטה בריאן לא היה בטוח מה לעשות עמו, וההקלטה נותרה בצד במשך חמישה חודשים. הוא ידע שברצונו ליצור את אלבום הפופ המושלם, בזמן שחברי הלהקה המשיכו להופיע בלעדיו ברחבי העולם עם להיטי הגלישה הישנים והמוכרים.

אולם, זו הייתה היצירה המשמעותית ביותר של בריאן השאפתן. הוא ידע זאת היטב וקיווה שהעולם כולו יכיר בכך. מה רבה הייתה אכזבתו כשגילה שגדולתה של היצירה לא תורגמה לנתוני מכירות גבוהים, והקהל הרחב נותר בעיקר מבולבל. וכן, השיר GOD ONLY KNOWS הוא אחד השירים היפים ביותר ששמעתי בחיי. עיבודו מושלם, מילותיו מיוחדות במינן, ונראה כאילו אלוהים עצמו הלחין את היצירה הזו. כמו שנאמר – GOD ONLY KNOWS. וילסון חשש בתחילה ששם השיר יגרור חרם השמעות, כיוון שהמילה GOD נחשבה אז לטאבו במוזיקה. למזלו, השיר הושמע ללא בעיות.

קולו העדין של קארל וילסון מפאר את השיר הזה; אם צריך לבחור שיר אחד שבו ביצועו של קארל הוא במיטבו – זהו ללא ספק השיר הזה. קולו ניחן כאן בחום וברגש כה רבים, שקשה שלא להתרגש. בתחילה שקל בריאן לשיר את השיר בעצמו, אך לבסוף העניק אותו לקארל, שלדברי בריאן היה בעל קול מתוק יותר.

השיר שמסיים את האלבום נקרא CAROLINE NO, שאותו כתב אשר בהשראת ניסיונו האישי עם בת זוג בשם קרול. הוא הרגיש שקרול, אותה אהב מאוד, החלה להשתנות מול עיניו ולחפש בן זוג אחר במקומו. בתחילה הוא כתב את השיר כ-CAROLE I KNOW, אך בריאן וילסון פירש זאת כ-CAROLINE NO. זהו סיום נהדר ועגמומי לאלבום שמצד אחד מכיל מוזיקה קליטה, ומצד שני מורכבת מאוד. וילסון הקליט את השיר הזה ללא השתתפותם של שאר חברי הלהקה. כשהשיר יצא כתקליטון, הוא אף נשא את שמו של וילסון לבדו ולא את שם הלהקה. וילסון השתמש באפקט קולי של רכבת מארכיון האולפן, אך את קולות הכלבים בשיר הוא הקליט בעצמו, כשהביא לאולפן את שני כלביו הפרטיים, לואי ופוץ'.

המגזין STEREO REVIEW פרסם באותו חודש שבו יצא התקליט ביקורת מעורבת – נלהבת אך גם קוטלת (ואף רוויית טעויות): "אני משוכנע כי הלהקה הזו כל כך מתקדמת, עד שלהקות מקבילות כמו האימהות והאבות נשמעות אנמיות לחלוטין לעומתה. אין ספק כי חברי הלהקה הם המוזיקאים הטובים ביותר עד כה בסצנת מוזיקת הפופ. בריאן וילסון הצליח ליצור כאן יצירה מצמררת ברמה המזכירה את המלחין הקלאסי סטראווינסקי. תעשו לעצמכם טובה, תקשיבו היטב לקטע LET'S GO AWAY FOR A WHILE ותבינו כמה המוזיקה הזו מתקדמת. החיסרון היחיד של הביץ' בויז טמון בכתיבת המילים; שום דבר לא נראה רציני יותר בשירים שלהם מנערה שאיבדה את הטבעת שלה. חוץ מהבעיה הזו, מדובר באלבום מהמם ומומלץ ביותר".

וילסון האמין כי באלבום הזה הוא ניצח את הביטלס במסגרת התחרות העזה שניהל במוחו מול ארבעת המופלאים – תחרות שניקרה בו ולא נתנה לו מנוח. אולם, כשהביטלס הוציאו לאחר מכן את האלבום REVOLVER, וילסון התמלא תסכול והרגיש שהם שוב התעלו עליו. הוא נכנס לאולפן חדור אמביציה ליצור יצירה שתעפיל על האלבום של הביטלס, והחל לעבוד על פרויקט שאפתני בשם SMILE, אך מלאכת הרקיחה נמשכה זמן רב.

אפילו פול מקרטני עצמו קפץ לבקר באחד הסשנים ומצא את עצמו לועס ירקות מול המיקרופון לצורך הקלטת השיר VEGETABLES. פול נראה מופתע לחלוטין מהמתרחש, והדבר עינג את בריאן, שחשב שהצליח להפתיע את חבר הביטלס. אך עם צאתו של התקליט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", בריאן הבין כי נוצח בנוקאאוט. אז היצירה SMILE לא הושלמה, והחיוך נמחק לחלוטין מפניו של בריאן. הוא נכנע ומצבו הנפשי התערער, עד כדי כך שבנה לעצמו ארגז חול במרכז ביתו, ובו הוא ישב ממושכות ללא רצון לצאת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459