ניק דרייק היה זמר-יוצר אנגלי שזכה להערצה רבה אחרי מותו בגיל 26. הוא הוציא רק שלושה אלבומים במהלך חייו, אבל סגנונו הייחודי והשירים היפים השפיעו על אינספור מוזיקאים מאז. המוזיקה של דרייק התאפיינה במילים אינטרוספקטיביות, עבודת גיטרה סבוכה ואווירה מלנכולית אך ערכית. למרות הערכת הביקורת שלו, דרייק נאבק בדיכאון ולבסוף מת ממנת יתר בשנת 1974. כיום, מורשתו מתקיימת דרך המוזיקה שלו וההערכה המתמשכת של קהל המעריצים המסור שלו.
ניק דרייק נולד ב-19 ביוני 1948.
מיליונים בעולם אוהבים את ניק דרייק שברזומה שלו אלבומי מופת, שיצאו בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז, והוא ממשיך להופיע עם צליליו במקומות רבים והקהל מתענג עם הגיטרה שלו וקולו המלטף. שיערו הארוך כבר מקריח מקדימה ואסוף בקוקו מאחור וקולו נשמר ואוורירי ומהפנט כמו פעם, כפי ששר איתו באולפן פעם. הוא נראה מאושר מאהבת ההמונים ומבטיח שבשנה הבאה ייצא אלבום חדש שלו. אבל הכל כמובן בגדר השערות, כי ניק דרייק מת בודד בחדרו שבבית הוריו בשנת 1974. בן 26 בלבד.
כשהיה ילד נשלח לבית ספר פרטי ואחד מכללי המוסד היה שתלמידיו ישלחו להוריהם בקביעות מכתבים. אז ניק בן ה-14 ניגש למשימתו ובתחילת הקיץ של 1963 כתב: "אמא ואבא היקרים. המון תודה על מכתביכם אליי. גם תודה רבה על השעון ששלחתם לי. יש פה מזג אוויר קייצי אמיתי וזה ממש רותח. אנו משחקים המון קריקט ופעם אחת ממש הצלחתי במשחק ופעם אחרת פחות. בנוגע לתקליטון שאני רוצה ליום הולדתי, זה יהיה 'כניסת הגלדיאטורים' בביצוע נירו והגלדיאטורים. אין יותר מה לדווח כרגע. בהמון אהבה, ניק".
עברו כמה שנים וניק הוציא את תקליטו הראשון, בתחילת יולי 1969.
שמו הוא FIVE LEAVES LEFT. ואיזה אלבום אדיר זה!
Side A
1. Time Has Told Me
2. River Man
3. Three Hours
4. Day Is Done
5. Way To Blue
Side B
1. Cello Song
3. Man In A Shed
4. Fruit Tree
5. Saturday Sun
תקליט זה יצא לחנויות עוד כשדרייק היה סטודנט בקיימברידג'. הוריו היו מאד גאים בהקלטות אך מצד שני גם התפלאו על הכיוון החדש שבנם בחר בו. הוא, מצדו, היה בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים - ליצור ולנגן מוסיקה. הוריו לא הבינו בהתחלה כמה המוסיקה שלו טובה. הם חשבו כי הוא עושה טעות איומה בכך שהחליט בסוף לעזוב את לימודיו בקיימברידג' אך ניק ידע דבר ברור - אם הוא לא הולך עכשיו על כל הקופה, הוא יפספס את הזדמנות חייו.
ניק דרייק היה פרפקציוניסט. הדבר ניכר מהשנייה שנכנס בפעם הראשונה לאולפן ההקלטות SOUND TECHNIQUES שבצ'לסי ביולי 1968. אך ההקלטות נגררו למשך כשנה בגלל המעבר של האולפן מארבעה לשמונה ערוצים בתקופה ההיא. זו לא הייתה הסיבה היחידה. אופיו של דרייק גם גרם לזה. בויד ודרייק עבדו לאט. הם הקליטו כל פעם כמה קטעים, נתנו להם זמן מנוחה וחזרו אליהם אחרי כחודש לבדוק אם עדיין יש בהם ניצוץ. ג'ון ווד, שהיה אחד מטכנאי ההקלטה של האולפן, נכבש בקסמו של דרייק. מערכת היחסים המוסיקלית בין שני אלה תימשך עד למותו של דרייק בשנת 1974.
בויד חיפש מישהו שיתזמר כראוי את השירים של ניק. את ההמלצה הראשונה הוא קיבל מפיטר אשר (אחיה של ג'יין אשר, שהייתה בת זוגו של פול מקרטני) שהמליץ לו על ריצ'ארד יוסון, שתיזמר את אלבום הבכורה של ג'יימס טיילור ב-1968. אך התזמורים שיוסון שלח לא השביעו את רצונם של בויד וג'ון ווד. דרייק אמר להם שיש לו חבר בקיימברידג' שיכול לעשות עיבודים טובים יותר. ווד ובויד שאלו אותו איזה נסיון יש למתזמר הזה. הם נדהמו לשמוע שאין לו כלל נסיון ושהוא מעולם לא היה באולפן הקלטות. אך רוברט קירבי המתזמר כבר עבד בינתיים על תיזמורים לכמה מהשירים שהוקלטו. ואלה התזמורים שכבשו את בויד ונכנסו לתקליט הבכורה.
ב-5 באוגוסט 1969, ממש לפני יציאת האלבום, התארח ניק באולפני רדיו הבי בי סי וביצע שם ארבעה שירים. שם התקליט בא מפתקית האזהרה בתוך כל חפיסת ניירות לגלגול סיגריה, שציינה כי נשארו בה רק חמישה דפים אחרונים לגלגול ושכדאי לקנות אחת חדשה. השם הזה הפך למשמעותי ומצמרר יותר כשבשנת 1974 הוא מת - חמש שנים אחרי יצירת התקליט הזה. כל שנה הייתה כמו דף בשבילו. ונשארו חמישה כאלה עד לסיום חייו.
המפיק ג'ו בויד: "לא הייתה מחשבה גדולה מדי מאחורי עיצוב העטיפה. עבד איתי בחור בשם דני הלפרין, שהיה מעצב והיה שותף בחברת עיצובי הפוסטרים שלי. אני זוכר שכולנו התלהבנו דווקא מהתמונה בה ניק נראה כשהוא נשען על קיר בנינוחות בעוד איש נראה רץ במהירות לידו. זו הייתה תמונה שצילם קית' מוריס. זה היה בזמן בו עדיין לא עוצבה עד הסוף דמותו של ניק כאניגמטי. כולם חשבו אז שהוא ביישן ולא מעבר לזה. אני לא יודע מדוע התמונה שנבחרה בסוף לעטיפה היא קטנה יחסית, עם רקע ירוק סביבה. אבל רצינו להוציא את התקליט ומהר וכנראה שזה השפיע על העיצוב".
כרזת השיווק לאלבומו של ניק ציינה כי הוא גבוה, יפה תואר וגר ליד קיימברידג'. אין לו טלפון מסיבות כלכליות ושהוא אוהב להתרחק מעין הציבור למשך תקופות ארוכות על מנת ליצור מוסיקה. הביקורות לאלבום הבכורה היו נלהבות. המכירות הגיעו לכ-5,000 עותקים. מספר יפה בשביל אמן לא ידוע כלל.
עיתון INTERNATIONAL TIMES פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה כי 'אני לא חשב שהתרשמתי כל כך מאלבום של זמר לא ידוע מאז שקיבלתי את תקליטו של דנקאן בראון'. עיתון 'מלודי מייקר' פרסם על התקליט ביולי 1969: "כל המעשנים יבינו מיד את משמעות שם התקליט הזה, שנשמע פואטי ביותר. זה תקליט מעניין מאד".
עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באוגוסט 1969: "נגינת הגיטרה של דרייק רכה ועדינה. הקול שלו מושך מאד. יש בו אווריריות בלוזית. אך השירים שלו אינם בטוחים וחסרי כיוון. זה נשמע כמו אלבום לנוח איתו. אך בטוח שיום אחד יהיה דרייק כישרון גדול מאד בסצנה". עיתון NME פרסם באוקטובר 1969: "ניק דרייק הוא שם חדש בשבילי וכנראה גם בשבילך. אך צר לי לבשר שהאיש הזה חסר כישרון".
בשביל לקדם את אלבומו הוא אף הופיע פה ושם. הוא חימם את זמר הפולק ראלף מקטל ב-1969. אך במהלך ביצוע השיר FRUIT TREE קרה משהו לא ברור וניק עזב את הבמה באמצע השיר ולא חזר.
במהלך קריירה של חמש שנים הופיע ניק מספר זעום של הופעות. הגדולה ביותר מהן הייתה ברויאל פסטיבל הול בדצמבר 1969. להקת הרוק, עם ניחוחות פולק, פיירפורט קונבנשן הייתה הלהקה הראשית בערב הזה. היא בדיוק הוציאה אז את אלבומה המשובח LIEGE AND LIEF. בקהל היו 2,500 איש. באותו ערב הופיעו גם ג'ון מרטין עם בברלי אשתו. כולם היו אז חתומים לחברת ISLAND ואת כולם הפיק ג'ו בויד. ניק דרייק פתח את הערב.
הדעות חלוקות בנוגע לכמה נוח הוא הרגיש באותו רגע על הבמה. אחותו גבריאל חשבה שהופעתו הייתה טובה. הוא ישב על שרפרף ולטעמה פשוט חישמל את הקהל. הקהל היה קשוב לגמרי. יש לציין שהערב הזה היה טעון מכמה סיבות. אחת מהן היא שזו הייתה הופעתה הפומבית הראשונה של להקת פיירפורט קונבנשן אחרי התאונה הנוראית בה נהרגו מתופף הלהקה, מרטין לאמבל, וחברתו של הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון.
לכן הקהל היה הפעם רגוע וקשוב מהרגיל. הוא ביצע כמה שירים ואף חזר לנגן בהדרן את השיר THINGS BEHIND THE SUN (שיצא רק באלבומו השלישי, PINK MOON). מה שכן, ניק לא אמר מילה אחת לקהל בין השירים. אנשים אחרים ראו בכך דבר לא טוב. ההפסקות בין השירים נראו להם ארוכות מדי כי לקח לו זמן לכוון את הגיטרה בכל פעם.
ב-24 בינואר 1970 הופיע דרייק לצד שני תותחי רוק מתקדם, בתחילת דרכם: ג'נסיס ואטומיק רוסטר. הופעתו לא התקבלה בהתלהבות מצד הקהל. אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של ג'נסיס אז: "הופענו לצידו של ניק דרייק. אחד הדברים העצובים ביותר עבורי הוא שאנחנו לא ממש הקשבנו לו. גם הקהל לא ייחס לו חשיבות. הוא היה ביישן באופן קיצוני ואי אפשר היה לשמוע אותו. הוא היה נחמד מאד אך ביישן ביותר". טוני באנקס, הקלידן של ג'נסיס: "אני לא זוכר אותו כלל מאז". אנת'וני פיליפס: "הוא ניגש אליי ואמר לי שלדעתו השיר שלנו, LET US NOW MAKE LOVE, נשמע 'מסוכן'. לקחתי את זה כמחמאה. זה היה מאד נחמד מצדו. אני חש אשם שלא הענקנו לניק את החשיבות שכל כך הייתה ראויה לו, כשהיה בחיים".
בשנת 1970 הייתה להקת הרוק המתקדם ATOMIC ROOSTER הידועה והפופולרית ביותר משלושת השמות שמצוינים פה - זאת למרות שהיא היחידה מהשלוש שטרם הוציאה תקליט, אך כך זה נראה מהבלטת שמה לעומת ג'נסיס וניק דרייק. להקת ג'נסיס הייתה רחוקה עשרה חודשים מהוצאת תקליטה השני שטבל ברוק מתקדם, TRESPASS וניק דרייק היה חודשיים לפני הוצאת תקליטו השני, BRYTER LYTER.
למי שתהה כיצד ניק דרייק וג'נסיס הגיעו להופיע ביחד, הם עבדו תחת אותו משרד אמרגנות. דרייק היה רחוק מלתקשר עם סביבתו. מה גם שהופעתו האקוסטית לא התקבלה בהתלהבות על ידי הקהל, שרצה מוסיקה עם ווליום. אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של להקת ג'נסיס, סיפר שהמשכורת להופעה הזו הייתה 50 ליש"ט. ניק דרייק קיבל את הסכום הזה לבדו ואילו חברי ג'נסיס נאלצו לחלק את הסכום הזהה בין חמישה אנשים.
מסתבר שג'נסיס וניק דרייק הופיעו שוב זמן קצר לאחר מכן...
כמה שבועות לאחר מכן, בתאריך 21 בפברואר 1970, חימם ניק הופעה של ג'ון ובברלי מרטין באולם קווין אליזבת. האולם היה קטן יותר וניק היה נינוח יותר בהתאם. הניגוד המוסיקלי בין דרייק שעלה לבדו לבין הזוג מרטין שעלה עם להקה שלמה היה גדול מאד. מה שכן, זה אף הוסיף יותר לקסם של דרייק כאמן שיכול לבדו להחזיק שירים על כתפיו בהופעה.
סיבוב הופעות קטן שנקבע לו במסגרת איגוד הסטודנטים חתם את קריירת ההופעות שלו. במהלך אחת ההופעות הראשונות הוא שובץ במקום בו אנשים לא הפסיקו לדבר במהלך הופעתו. עורו היה דק מדי מכדי להכיל את המצב הזה והוא נשבר.
ב-6 במרץ בשנת 1971, שוחרר באנגליה אלבומו השני של ניק דרייק שנקרא BRYTER LYTER.
רבים טוענים שהאלבום יצא רשמית בשנת 1970 אך מה שקרה הוא שעותקי פרומו יצאו בנובמבר 1970, אבל בעיות בהפקת העטיפה גרמו לדחייה בצאתו עד היום השישי של חודש מרץ.
Side One
1. Introduction
2. Hazey Jane II
3. At The Chime Of A City Clock
4. One Of These Things First
5. Hazey Jane I
Side Two
1. Bryter Layter
2. Fly
3. Poor Boy
4. Northern Sky
5. Sunday
בתקופה הזו כבר זנח דרייק לחלוטין את ההופעות החיות והסכים רק להתראיין קצת פה ושם. במהרה גם הדבר הזה פסק.
באלבום השני הזה של דרייק יש ליווי מוסיקלי עם נגנים ידועים כמו ג'ון קייל, דייב פג, דייב מאטאקס, לין דובסון, ריצ'ארד תומפסון ועוד. תומפסון הגיע להקלטות האלבום הזה כשהוא שרוי בטראומה אדירה, מהתאונה הטרגית שעבר עם להקתו (פיירפורט קונבנשן, בה נהרגו המתופף מרטין לאמבל וגם אהובתו, ג'ני פרנקלין). השירים שכתב בתקופה הזו היו מהחשוכים ביותר בקריירה שלו...
תומפסון הגיע לסשן של דרייק באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון אבל הם בקושי תיקשרו זה עם זה, למרות שדרייק העריץ את תומפסון. כשהובא על ידי המפיק שלו, ג'ו בויד, למקום המגורים הכפרי של להקת פיירפורט קונבנשן, בשביל לעבוד על שיריו עם חטיבת הבס-תופים של ההרכב, דרייק פשוט ישב שם ולא דיבר כלל. היה זה מטריד.
הבסיסט דני תומפסון, שהקונטרבס שלו פיאר את אלבום הבכורה של דרייק, לא הוזמן הפעם לסשנים. אולי זה בגלל שהוא נהג לתת צ'פחות על הגב של דרייק ולהקניט אותו על המופנמות שלו. הבסיסט הפעם היה דייב פג, שלא ליקק דבש בסשנים. הוא מצא מולו את דרייק כה מופנם שלא יכל לדעת אם הוא אוהב את העיבודים לשיריו או לא. פג המשיך במשימתו כחייל בקרב כשהוא חורק שיניים. גם פסנתרן הג'אז הדרום אפריקני, כריס מקגרגור, הגיע לאולפן ותרם סולו נהדר בשיר POOR BOY. ג'ו בויד שמע את השיר מדרייק והחליט להוסיף קולות נשיים בפזמונים, בהשראת מה שנעשה בשיר SO LONG MARIANNE, של לאונרד כהן. הזמרות ששרו היו דוריס טרוי ופי.פי (פאט) ארנולד, שסיפרה: "קיבלתי טלפון מחברתי הטובה דוריס טרוי, שאמרה 'היי פאט, את רוצה לבוא ולעשות איתי את הסשן הזה?' לא ידעתי מי זה ניק, אבל הוא היה בחור מקסים. אוחזת בי צמרמורת כשאני מדברת על זה, כי זה היה ממש ערב מקסים. זה כאילו שהרגשתי את רוחו או משהו כזה. קיבלנו צליל כל כך נהדר בשיר ההוא, שהוא באמת נצחי".
אחד הניצוצות שג'ו בויד הביא לאולפן היה השילוב של דרייק עם ג'ון קייל, שעיבד שני שירים: NORTHERN SKY ו- FLY. הוא גם ניגן באלבום הזה בויולה, צ'מבלו, צלסטה, פסנצר ואורגן האמונד אך הוא לא הצליח לתקשר עם דרייק. הוא מצא מולו איש שהוא כזומבי שאיבד כל צלם אנושיות.
יש שלושה קטעים אינסטרומנטליים באלבום הנפלא הזה. הרעיון לקטעים האלה בא בהשראת האלבום PET SOUNDS של הביץ' בויז והאתנחתא האינסטרומנטלית שבו. אך כנראה שגם הייתה לדרייק בעיה לייצר בתקופה ההיא שירים עם טקסטים. הוא בקושי דיבר ואיבד אפשרות לתקשר עם הסביבה. הוא נבלע לתוך עצמו. המוזה היצירתית שלו התייבשה ובניגוד לאלבום הבכורה, הפעם לא הייתה חבילת שירים מוכנים לאלבום השני. הוא נאלץ לכתוב אותם במאמץ רב, בזמן שהסשנים כבר החלו.
כמה ימים לאחר צאת האלבום, ב-13 במרץ 1971, פורסם בעיתון המוסיקה SOUNDS הראיון היחיד שנערך עמו אז. ג'רי גילברט שוחח עמו על הביישנות שלו בהופעות. כה אמר דרייק: "הבעיה נעוצה בכך שאת השירים שלי כתבתי לאלבומיי ולא כדי להופיע איתם. חשתי בנוח על הבמה רק בשניים או שלושה מופעים. היה משהו לא טוב עבורי בכל השאר. הופעתי במקומות כמו COUSINS בצפון, אך הרושם מההופעות ההן התאייד במהרה. הופעתי באולם 'פסטיבל הול' הגדול שבלונדון רק כי חתמתי על חוזה שחייב אותי לעשות זאת. לא נהניתי מההופעות ולכן החלטתי בשלב מסוים להפסיק עם זה".
על תקליטו השני, BRYTER LYTER, סיפר: "היה משהו בראשי כשכתבתי את השירים לאלבום. חשתי שהשירים האלו נועדו לא רק בשבילי. לקח לי זמן רב להשלים את התקליט. אני לא בטוח אם התצוגה שבו היא הנכונה עבורי. אני חושב שאעשה עוד תקליט וכבר יש לי חומר בשבילו. נראה לי שבתקליט הבא אעשה משהו לבדי עם טכנאי ההקלטה ג'ון ווד, שבאולפני SOUND TECHNIQUES. לא נראה לי שאופיע לקידום האלבום הבא שלי, אלא אם כן יהיה משהו שממש יתאים לי. אני ממש לא בטוח כרגע שזה יקרה. אם אמצא שיש קישור טבעי כלשהו מעשיית מוסיקה לדבר אחר - כנראה שאעבור מעשיית מוסיקה באופן טבעי לעיסוק האחר שיתחבר לזה".
חוסר שביעות הרצון שלו מהאלבום צץ החוצה מיד לאחר שזה שוחרר לחנויות. הוא הרגיש שהאלבום מעובד ומופק מדי. הנקודה הזו תמוהה לאור העובדה כי הוא שאף בעצמו להיות מסחרי. הוא היה מאוכזב מאד גם מחוסר המכירה של האלבום. הוא ראה בו כישלון חרוץ עד כדי כך שהוא הפסיק לכתוב למשך תקופה ארוכה.
אחותו של דרייק, גבריאל, התקשרה לחברת התקליטים ISLAND ודרשה לדעת מדוע לא מטפלים באחיה כמו שצריך, מבחינה שיווקית. התשובה שקיבלה היכתה אותה בהפתעה והותירה אותה נדהמת. נאמר לה כי ISLAND עשו את כל מה שצריך על מנת לעזור לו אך אחיה לא שיתף פעולה כלל. גבריאל הבינה שיש כאן בעיה רצינית ביותר והחלה לפחד ממצבו של אחיה, שהמשיך לצלול למטה.
עיתון 'מלודי מייקר' פרסם על התקליט במרץ 1971: "זו מוסיקה לקפה ושיחה של שעת לילה מאוחרת. השירים דומים מדי זה לזה".
עיתון SOUNDS פרסם במרץ 1971: "השירים פה לא חזקים במיוחד. אך ניק כבר ידוע כאמן מופנם מדי".
הגיטרה שניק דרייק מחזיק בעטיפת התקליט הזה הייתה שייכת לאריק קלפטון, זו גיטרה מתוצרת חברת GUILD - דגם M20, שנבנתה בתחילת שנות השישים. קלפטון השאיר את הגיטרה שלו בדירה אותה עזב ואליה נכנס אחריו נייג'ל וויימאות', שצילם את העטיפה הזו וזוג הנעליים בה היה שלו. גיטרת הגילד הזו נמכרה בשנת 1973 לניק לאיירד קלואס, שהקים בהמשך להקה בשם THE DREAM ACADEMY, תמורת 100 ליש"ט. מעניין כמה היא שווה היום.
כמה מילים על רוברט קירבי...
תחיית מוסיקת הפולק הבריטית, של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הניבה נגנים מעולים, שרבים מהם התארחו בתקליטים רבים של אמנים. אלו כללו מוסיקאים מוכשרים כמו הגיטריסט ריצ'רד תומפסון, הבסיסט דני תומפסון, הבסיסט פט דונלדסון, המתופף דייב מטאקס ורבים אחרים.
התקליטים הללו נערצים בזכות נגני הגיטרה, הכינור, הבס ושאר נגני הכלים הנהדרים. בנוסף, תקליטים רבים כללו גם זמרים מדהימים. אבל מעטים מאוד שמים לב לעיבודים התזמורתיים בחלק מהתקליטים האלו. זו הייתה תקופה שבה היה ביקוש לתזמורות קטנות וגדולות עם מוסיקאים קלאסיים מאומנים כשהשירים דרשו איכות דרמטית וקולנועית. מעבדים שונים עבדו מאחורי הקלעים והיו מוכרים למפיקים ולאנשי האולפן, ואולי אף אחד מהם לא היה מעורב בסצנת הפולק כמו רוברט קירבי.
עבודתו העצימה מאוד את מצב הרוח של השירים שעיבד ויצרה עבורם אווירה ייחודית. השם אולי מעורפל לרבים, אבל אם הקשבתם למוסיקה של ניק דרייק בשני תקליטיו הראשונים - אז לא יכולתם להתעלם מהעיבודים של רוברט קירבי.
נטייתו הראשונה של רוברט קירבי הייתה להיות מורה למוסיקה, אבל באמצע שנות ה-60 הוא הוסיף לחינוך המוסיקה הקלאסית שלו אהבה למוסיקה עממית ולביטלס. העיבודים של ג'ורג' מרטין לביטלס תפסו את אוזנו המוסיקלית, ופתחו אותו לאפשרויות של שילוב עיבודים קלאסיים עם מוסיקה פופולרית.
קירבי אמר מאוחר יותר: "המוסיקאי האהוב עליי הוא מוצרט, אבל הביטלס קרובים אליו מאד". במהלך לימודיו בקיימברידג', הוא התחבר לקבוצת הקברט הווקאלית FAB CAB ("קברט נהדר"), בה שישה אנשים ששרו עיבודי א-קפלה בהרמוניה קרובה ועירבבו שירים מימי הביניים עם מוסיקה פופולרית. חברת פולידור החתימה אותה על חוזה הקלטה ובשלב זה היא שינתה את שמה ל-THE GENTLE POWER OF SONG. קירבי הפך לאחד החברים בקבוצה הזו ועבד על עיבודים לאלבום PEACE, שיצא ביולי 1968 ושילב מוסיקת מקהלה עם גיטרה פאז ופסיכדליה. הביקורות בזמנו, על תקליט זה, שיבחו את המוצר.
הפריצה הגדולה של רוברט קירבי, שהזניקה את הקריירה המקצועית שלו כמעבד, התחילה בשיחה מקרית עם חברו, ניק דרייק. השניים הכירו זה את זה מאז האודישן שלהם לאירוע-הופעה שנתי בקיימברידג', שהיה בספטמבר 1967. שניהם נכשלו באודישן, אבל מצאו רוח הדדית באהבתם למוסיקה.
קירבי זכר את הפעם הראשונה שניק דרייק ניגן לו כמה משיריו: "ברגע שניק התחיל לנגן בגיטרה שלו, הייתי המום מהמיומנות והמקוריות שלו. למען האמת, לא התלהבתי מיד מהקול שלו אבל הופתעתי מהמילים שלו". דרייק ביקש מקירבי לעבד כמה משיריו, אבל המשימה התגלתה קשה כתוצאה מאהבתו של חברו לכוון את הגיטרה שלו באופן יוצא דופן: "הייתי יושב איתו ובודק איך הוא ניגן את האקורדים שלו, כי הוא תמיד כיוון את הגיטרה שלו. באופן מוזר. היה לו כיוון מאוד מסובך. היה לי מאוד חשוב לרשום בדיוק איך הוא ניגן כל אקורד וכל תיבה. הייתי עושה את זה איתו וזה לפעמים עצבן אותו, אני חושב, כי זה לקח הרבה זמן".
שיתוף הפעולה הראשון שלהם היה באביב 1968 כשעיבודיו של קירבי התלבשו על שיריו של דרייק. במהרה ניק דרייק הוחתם על ידי ג'ו בויד, מפיק פעיל בסצנה הבריטית. התקליט שיצא נקרא FIVE LEAVES LEFT והתזמורים שיצר קירבי הם אגדיים ועדיין נשמעים מדהים, עשרות שנים מאוחר יותר. מה שמדהים יותר הוא עד כמה הוא היה בקיא באולפן, בהתחשב בכך שזה היה סשן ההקלטות הגדול הראשון שלו: "את השירים עם רביעיית המיתרים, עשינו בסשן אחד של שלוש שעות".
ג'ון ווד, מטכנאי הקלטות בסשנים הללו, הוסיף: "רוברט מעולם לא עשה דבר בחייו באולפן הקלטות. אבל הזמנו אותו יחד עם חבורה של מוסיקאים. היינו בהלם. הוא היה כל כך טוב".
בין השלמת ההקלטות להוצאת האלבום, ניק דרייק ורוברט קירבי הופיעו פעמיים עם להקה קאמרית קטנה. אלו ההופעות היחידות שהשניים עשו כך.
שירותיו של קירבי נקראו שוב עבור תקליטו השני של דרייק, BRYTER LYTER. קירבי אמר על התקליט: "זה היה מאמץ מודע מצידו של ניק להיות יותר מסחרי. הכלים היו הרעיון שלו ובהשראת התקליט פט סאונדס. גם התקליט ASTRAL WEEKS, של ואן מוריסון, השפיע על עשיית התקליט הזה".
ביקורת על התקליט, במגזין SOUNDS, זיהתה את הכישרון של קירבי: "חלק גדול מהקרדיט חייב להגיע לרוברט קירבי, שהעיבודים הנהדרים שלו בולטים לא פחות מניק דרייק".
רוברט קירבי התחיל לבסס את עצמו כמעבד, ועבד עם אמנים בעיקר מסצנת הפולק-רוק הבריטי. ג'ו בויד עבד עם הזמרת, ושתי בוניאן, שבדצמבר 1969 נכנסה לאולפן כדי להקליט את התקליט השלם הראשון שלה. בויד הביא מספר מוסיקאים להקלטות מלהקות שניהל, כולל רובין וויליאמסון מלהקת ה-INCREDIBLE STING BAND, דייב סוורבריק וסיימון ניקול מלהקת FAIRPORT CONVENTION ועוד. בויד גם הכיר לה את האמנים האהובים עליו לאחרונה: "לא ידעתי מי הם ניק דרייק או רוברט קירבי, כי הייתי במשך שנתיים מחוץ לעניינים, בדרך זו או אחרת".
מה שיצא זה התקליט JUST ANOTHER DIAMOND DAY, שלא הצליח, אך הפך מאז לאהוב מאד בקרב חובבי הפולק-רוק הבריטי. היא זכרה לטובה את העבודה שרוברט קירבי תרם לתקליטה.
קירבי המשיך לעבוד עם אמנים מסצנת הפולק הבריטי לאורך שנות ה-70 המוקדמות וגם עיבד לתקליט הסולו הראשון ובאנגלית של שלום חנוך, שהוקלט באנגליה.
שנת 1971 הייתה שנה פנטסטית עבור קירבי. הוא עבד עם ראלף מקטל, טים הארט ומאדי פריור, הפיק את הלהקה המצוינת SPIROGYRA, ואפילו עבד עם אלטון ג'ון לתקליטו MADMAN ACROSS THE WATER. אחרי הכל, אלטון העריץ את ניק דרייק ובעבר גם הקליט כמה משיריו. דוגמה נוספת לעיבוד שלו, מאותה שנה, בא בשיר RAVIOLE, בתקליט של להקת הרוק AUDIENCE, שנקרא THE HOUSE ON THE HILL.
שנה לאחר מכן עיבד קירבי עיבודים נפלאים ללהקת רוק מתקדם בשם הסטרובס, בתקליטיה GRAVE NEW WORLD ו- BURSTING AT THE SEAMS. כמה שנים לאחר מכן קירבי יצטרף ללהקה כנגן קלידים, ויופיע איתה במשך שנתיים.
בדילוג על כמה שנים, עד 1975, אנו מוצאים את קירבי משתף פעולה עם ג'ון קייל, אותו פגש במהלך ההקלטה של ניק דרייק לתקליטו השני. קירבי עיבד לתקליט HELEN OF TROY ולשיר הבולט בו, I KEEP A CLOSE WATCH.
שנה לאחר מכן הקליטה הזמרת סנדי דני את מה, שלמרבה הצער, יהפוך לתקליט האולפן האחרון שלה, RENDEZVOUS. קירבי העניק מכישורי העיבוד שלו גם פה.
בראיון עמו, התייחס קירבי למטרתו כמעבד: "אני מנסה לוודא שהעיבוד יחמיא לשיר. אני מקשיב למילים, אני מקשיב למה שהם מנגנים. למרות שאני מקווה שזה מסחרי, המטרה הראשונה שלי היא לא לדבוק בריפים מסחריים ולגרום לזה להישמע פופ".
ג'ו בויד על האמנות של רוברט קירבי: "אף אחד לא כתב תפקידי כלי מיתר לזמרים כמו רוברט קירבי באותם ימים, עם רגישות שונה מאוד. אף אחד לא קנה את התקליטים האלו בזמנו, אבל עם השנים כולם מכירים את המוסיקה והסגנון של רוברט קירבי הפך כל כך משפיע, שאם שומעים תקליט אקוסטי, רגיש ומכובד עם כלי מיתר, לעתים קרובות אפשר לשמוע את ההשפעה של רוברט על זה".
קירבי מת באוקטובר 2009, בגיל 61.
ב-25 בפברואר בשנת 1972, יצא תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק בעודו בחיים, PINK MOON.
Side One
1. Pink Moon
2. Place To Be
3. Road
4. Which Will
5. Horn
6. Things Behind The Sun
Side Two
1. Know
2. Parasite
3. Free Ride
4. Harvest Breed
5. From The Morning
כל האלבום מכיל רק את קולו ונגינת הגיטרה שלו (חוץ משיר הנושא שבו יש גם פסנתר). שמונה עשר חודשים לפני תחילת ההקלטות לתקליט התראיין דרייק לעיתון המוסיקה SOUNDS כשהעיתונאי ג'רי גילברט שוחח עמו על הביישנות שלו בהופעות. כה אמר דרייק: "הבעיה נעוצה בכך שאת השירים שלי כתבתי לאלבומיי ולא כדי להופיע איתם. חשתי בנוח על הבמה רק בשניים או שלושה מופעים. היה משהו לא טוב עבורי בכל השאר. הופעתי במקומות כמו COUSINS בצפון, אך הרושם מההופעות ההן התאייד במהרה. הופעתי באולם 'פסטיבל הול' הגדול שבלונדון רק כי חתמתי על חוזה שחייב אותי לעשות זאת. לא נהניתי מההופעות ולכן החלטתי בשלב מסוים להפסיק עם זה".
על תקליטו השני, BRYTER LYTER, סיפר: "היה משהו בראשי כשכתבתי את השירים לאלבום. חשתי שהשירים האלו נועדו לא רק בשבילי. לקח לי זמן רב להשלים את התקליט. אני לא בטוח אם התצוגה שבו היא הנכונה עבורי. אני חושב שאעשה עוד תקליט וכבר יש לי חומר בשבילו. נראה לי שבתקליט הבא אעשה משהו לבדי עם טכנאי ההקלטה ג'ון ווד, שבאולפני SOUND TECHNIQUES. לא נראה לי שאופיע לקידום האלבום הבא שלי, אלא אם כן יהיה משהו שממש יתאים לי. אני ממש לא בטוח כרגע שזה יקרה. אם אמצא שיש קישור טבעי כלשהו מעשיית מוסיקה לדבר אחר - כנראה שאעבור מעשיית מוסיקה באופן טבעי לעיסוק האחר שיתחבר לזה". בחוסר שביעות הרצון שלו בנוגע לאלבום צץ החוצה כשהאלבום כבר שוחרר לחנויות. הוא הרגיש שהאלבום היה מעובד ומופק מדי. הנקודה הזו תמוהה לאור העובדה כי הוא שאף בעצמו להיות מסחרי. באותו ראיון הוסיף דרייק ואמר שאלבומו השלישי יהיה אלבום סולו מכל הבחינות. רק הוא וטכנאי ההקלטה ג'ון ווד. הוא לא רצה את בויד יותר, שבכל מקרה כבר התכונן לעזוב לארה"ב לעבוד עם האחים וורנר. דרייק היה מאוכזב ביותר מההפקה של בויד.
הוא היה מאוכזב מאד גם מחוסר המכירה של האלבום. הוא ראה בו כישלון חרוץ עד כדי כך שהוא הפסיק לכתוב למשך תקופה ארוכה.
כשווד קיבל, שנה וחצי לאחר ראיון זה, טלפון מדרייק שבישר לו כי הוא מוכן להקליט, הגיב טכנאי ההקלטה בהפתעה כי חשב שדרייק כבר התאייד לחלוטין, כשהאחרון כבר נטל אז תרופות באופן קבוע. ווד: "בקולו נשמע כי דחוף לו להקליט את התקליט הזה ולכן מיהרתי לקחת אותו לאולפני סאונד טקניקס שאיפשרו לי להקליט שם בלילה בחינם, במשך שני לילות באוקטובר 1971".
באגדות העמים מתואר הירח של חודש אפריל כירח ורוד. זה הזמן בשנה בו השלג של החורף נמס והפרחים הראשונים של האביב מתחילים לפרוח. רבים רואים בזמן זה כזמן של תקווה וטעינת אנרגיות חדשות. עם זאת, יש ירח ורוד נוסף שנקרא גם ירח דם, שמופיע בעת ליקוי ירח וצבעו ורוד. יש הרואים בו דבר שנשלח כמסר שטני כבשורה על אסון. בשיר הנושא של דרייק נראה כי הוא מסתמך על הפירוש השני.
למרות שיש בתקליט זה גם שירים שנכתבו עוד לפני הקלטת אלבומו השני, BRYTER LYTER, נראה כי התקליט השלישי והאחרון הזה הורכב כשדרייק כבר היה בשלב של בידוד וחש כי הבטחתו הגדולה כאמן הוחמצה וכעת נחשב בעיני סובביו כמישהו שהמוסיקה שלו לא ראויה לצאת.
חברו הטוב והמתזמר בשני אלבומיו הראשונים, רוברט קירבי: "לפני הקלטת תקליטו השלישי נראה ניק מוזנח ביותר. הוא לא אכל ובגדיו היו מטונפים. שיערו פרוע וציפורניו שחורות מזיהומים. החדר בו גר היה נוראי ונראה יותר כקבר. אז הוא השמיע לי שיר שלא ידעתי כי יהיה הפעם האחרונה בה יבצע אותו מולי. מצחיק שכנה שנים לפני כן הקלטתי את השיר הזה עם ניק שג'מג'ם בו במשך כחצי שעה. עדיין יש לי את ההקלטה הזו שהשיר בה הפך להיקרא 'דברים שמאחורי השמש'...". המפיק ג'ו בויד, שהפיק א שני אלבומיו של דרייק וכבר לא נכח בשלישי הזה, רצה מאד לשים את השיר הזה בתקליט השני אך ללא הצלחה.
ג'ון ווד: "כשסיימנו להקליט וישבתי בחדר הבקרה כדי להקשיב לתוצאה, שאלתי את ניק כמה מהשירים אנו צריכים לשים בתקליט. הוא ענה לי שאת כולם. אז הבנתי שאין לו יותר שירים וכי הוא שפך את כל מה שבתוכו לתקליט קצר ואינטנסיבי. באותו רגע הוא גם אמר לי שהוא לא רוצה שהשירים יעובדו אלא יישארו כפי שהם. הוא אמר כי ברצונו שהם יעמדו עירומים".
מה שקרה מיד אחרי צאת התקליט הפך עם השנים לאגדות סביב שמו של ניק דרייק. בייחוד הסיפור בו מתואר כיצד הביא את ההקלטות לחברת התקליטים איילנד. מספרי הסיפורים גרסו כי דרייק הביא עמו את מאסטר ההקלטה, הניח אותו על דלפק הכניסה וברח משם מבלי להסביר, כשכמה ימים לאחר מכן הובהר שם כי מדובר בתקליט החדש שלו. אבל הדיווח שהגיע מפיו של דייויד סנדיסון, יחצ"ן התקשורת בחברת התקליטים ההיא, הביא תמונה שונה: "ראיתי אותו בדלפק הקבלה כשחזרתי מארוחת צהריים. הוא ישב בקצה הספסל וזיהיתי כי זה ניק. אז הזמנתי אותו למשרד שלי והוא ישב שם במשך חצי שעה עד שאמר כי עליו ללכת. ירדנו מהמשרד כשהסליל בידיו וחצי שעה לאחר מכן התקשרה אליי הבחורה מהקבלה ואמרה כי ניק השאיר בידה את המאסטר ונכתב עליו שמו ושם התקליט. אז קראנו לג'ון ווד שהסביר במה מדובר".
בהקשבה ראשונה האלבום נשמע עגמומי ואף די עצוב. קולו של דרייק נשמע מעורפל. רוברט קירבי אמר פעם כי האלבום PINK MOON הוא כרטיס לצפייה בהוצאה להורג מול קהל. אך עם כל החושך הזה, יש כאן גם שירים קליטים שאפשר לזמזם. אך כשדרייק חיבר במוחו את השירים לאלבום, הוא היה כה מסוגר בנפשו עד שאפילו מכריו וקרוביו לא זכו מעולם לשמוע אותו שר להם אותם. יכול להיות שהוא לא ראה את השירים האלה לנחלת הציבור. הם היו מחוספסים מדי לעומת מה שהקליט בעבר. האלבום הזה הוא מאד מיידי ומלחיץ. קודם כל, אורכו הקצר של האלבום מגביל את המאזין לחוויה קצרה. מה גם שדרייק בחר בכוונה שרוב שמות השירים יהיו בני מילה אחת. זאת כדי לשמר את האווירה הזו.
אורחת יחידה בהקלטות לאלבום הזה הייתה לינדה תומפסון, שתיארה את מצבו של דרייק בהקלטות האלה כאיום ונורא. הוא לא אמר מילה לג'ון ווד במהלך כל הסשן שהיא צפתה בו. בתקופה הזו חדל דרייק להצטלם לתמונות שיווק. הוא כבר איבד כאן כל רצון להנציח את עצמו בתמונות. אך בדצמבר של 1971 נקבע עוד סשן צילום עמו. קית' מוריס הצלם, שצילם את דרייק במהלך שני אלבומיו הקודמים, נדהם מהמצב של האדם שהגיע להצטלם. דרייק כבר היה מסוגר לגמרי. הוא לא תיקשר כלל. הוא נראה כמו מאובן חי.
עיתון המוסיקה, סאונדס, לא ידע על מצבו הנפשי של האמן, כפי שפרסם בביקורתו על התקליט: "נראה כי חברת איילנד שכחה לחלוטין מניק דרייק עד שיום אחד הוא הפתיע והגיע לשם עם סליל ההקלטה. בתקליט זה נשאר דרייק כאניגמה גדולה ושקטה מאד ואיש אינו יודע אם יחזור אי פעם להופיע מול אנשים. השירים פה זקוקים לעיבוד נוסף כי אינם עומדים כפי שהם ואולי הגיע הזמן שמר ניק דרייק יפסיק לשחק את המיסתורי ויתחיל להוציא תקליטים מאורגנים יותר".
בעיתון 'רקורד רביו' פרסמו: "לעיתים אני כלל לא מאמין שקיים מישהו שנקרא ניק דרייק. נראה כי אפילו לחברת התקליטים יש ספקות בעניין. זה בהחלט מוזר כשניק דרייק מגיע פעם בשנה ומשהו לחברת התקליטים עם תקליט גמור בידו ואז נעלם כשהוא משאיר לחברה לשלם לו תמלוגים ממה שהביא. האמת היא שהתקליט בקושי נמכר כרגע הודות לסירובו של ניק להופיע. אבל המוסיקה שלו לא מפסיקה להתנגן אצלי, עם קולו המעושן".
עיתון 'תקליטים והקלטות' פרסם באפריל 1972: "ניק הוא דג מוזר וגם הוא יודע את זה. הוא לא מופיע כי זה טראומטי מדי עבורו. חברת התקליטים מתקשה למצוא אותו גם כך כשיום אחד הוא נכנס למשרדים שלה עם סליל הקלטה עם שירים שהם לגמרי שלו. נסו להקשיב להם מעל לרעש הסואן של העיר".
מספר מילים על עטיפת התקליט. חברת התקליטים הורתה למאייר הבית, מייקל טרבית'יק, לצייר אלמנטים משיריו של דרייק בתקליט. הוא דרש בתמורה שכר בגובה 90 ליש"ט (פי שלושה ממה שקיבל עד כה עבוד עטיפות) כי ידע כמה עבודה תידרש להכנת הציור.
ב-25 בנובמבר, בשנת 1974, מת ניק דרייק בן ה-26. בחור צעיר, יפה תואר, מוכשר בטירוף אך חולה.
אביו, רודני, כתב יומן אישי ובו תיאר את מסעו של ניק לקראת מותו. בתחילת אותו יומן, ממרץ 1972, סירב ניק לקחת תרופות כי הכחיש את עניין מחלתו. זה יומן ארוך, מפורט ומדהים. הנה מה שנכתב בימים האחרונים בחייו של ניק דרייק.
14 בנובמבר 1974: 'ניק נכנס לאמבטיה, בזמן שהתגלחתי, כדי לבשר לי כי ברצונו להגיע לפריס כדי למצוא שם עבודה. הוא רצה לעזוב מיד. לא היה לי זמן רב לחשוב אז עודדתי אותו. כמה שעות לאחר מכן נכנס ניק הביתה ואמר כי במחצית הדרך החליט לחזור ולנסות לעשות שוב מוסיקה. אמרתי לו שרביצה בבית לא מתאימה לו והוא צריך לעשות משהו כדי להרוויח את חייו. הוא נהנה מארוחת ערב ואז פרש לחדר המוסיקה. הכל היה מאכזב'.
15 בנובמבר 1974: 'אחרי תה. לניק ולי הייתה שיחה וטובה. דיברנו על פריס וניק אמר שסידר כמה דברים כדי להגיע לשם'.
16 בנובמבר 1974: 'ניק לא קם עד ארוחת הצהריים. הוא לא נראה טוב'.
18 בנובמבר 1974: 'לצערנו, ניק חזר להיות במצב הרע שהיה שרוי בו לפני שחשב לנסוע לפריס. את היום העביר בחדר המוסיקה, כשלא נשמעה ממנו כלל מוסיקה'.
23 בנובמבר 1974: 'יום טוב לניק'.
24 בנובמבר 1974: 'ניק היה שקט מאד הבוקר הזה. הוא לא ענה לשאלותינו. רק לפני ארוחת הצהריים הוא נפתח קצת. הוא הלך לישון מוקדם'.
25 בנובמבר 1974: 'גיליתי את ניק בשעה 11:45 כשהוא שרוע במיטתו. אמבולנס הגיע זמן מה לאחר מכן אבל זה היה מאוחר מדי. ניק היה מת מזה כמה שעות. התוכן של בקבוק ה-TRYPTIZOL היה ריק. זה היום הגרוע של חיינו. כך מסתיים בטרגדיה המאבק שלנו, במשך שלוש שנים'.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
