האיש, התלתלים והגיטרה: הסיפור הלא יאמן של פיטר פרמפטון

נדמה שפיטר פרמפטון חי כמה וכמה גלגולי חיים בתוך קריירה אחת. הוא היה "הפנים של 1968", גיטריסט מוערך, אליל נוער בבגדי משי, ולרגעים גם בדיחה מהלכת בגלל סרט אחד גרוע במיוחד על סרג'נט פפר. אבל כשצוללים לתוך הפרטים הקטנים של חייו, מתגלה דמות שהייתה סוג של "פורסט גאמפ" של הרוק הבריטי והאמריקאי: הוא היה שם בכל הצמתים החשובים. זהו סיפור על גיטריסט שנולד עם כישרון נדיר, הפך לאליל נוער בעל כורחו, איבד את הכלי היקר לו ביותר ושרד כדי לספר (ולנגן) את זה.

עוד לפני שמישהו ידע מי זה פיטר פרמפטון או דייוויד בואי, השניים חלקו מסדרונות בבית הספר התיכון הטכני ברומלי, אנגליה. אביו של פיטר, אוון פרמפטון, היה המורה לאמנות הנערץ בבית הספר, ובין תלמידיו היה נער בשם דייוויד ג'ונס (לימים בואי). הקשר המוזיקלי ביניהם נוצר על המדרגות של בניין האמנות, שם היו יושבים בהפסקות הצהריים ומנגנים בגיטרות.

פרמפטון זכר היטב את הפעם הראשונה שראה את בואי מופיע עם להקת ה-KONRADS. "ראיתי את הילד הזה עם שיער מזדקר מנגן בסקסופון ושר שירי אלביס. הוא היה פשוט מהפנט. באותו רגע הוא אמר לאביו: "מי זה? אני רוצה להיות הוא". החברות הזו נמשכה עשורים, ובואי תמיד נשאר דמות מגוננת בחייו של פרמפטון. שנים רבות לאחר מכן, כשפרמפטון היה בשפל הקריירה שלו ונתפס כ"זמר פופ" ולא כגיטריסט רציני, היה זה בואי שלקח אותו לסיבוב ההופעות GLASS SPIDER והחזיר לו את הביטחון והקרדיט כמוזיקאי. פרמפטון: "הוא ראה איך התפיסה לגבי מי שאני באמת השתנתה, וידע שאני לא מאושר. הוא נתן לי מתנה ענקית בכך שלקח אותי סביב העולם והציג אותי מחדש כגיטריסט".

הדרך לתהילה של פרמפטון הייתה רצופה בכוונות טובות ובבגדים איומים. כשהצטרף ללהקת THE HERD, המנהלים החליטו למתג אותו כסולן, למרות שרצה רק לנגן בגיטרה. השיא (או השפל) הגיע בהופעה טלוויזיונית בתוכנית של המנחה הבריטי, סיימון די. המנהלים דרשו ממנו ללבוש משהו "בלתי נשכח". התוצאה? חולצת טי שחורה עם שרוול אחד גזור, תחרה מסולסלת סביב הכתף ואותם סלסולים בדיוק באזור הרוכסן של המכנסיים. "נראיתי מגוחך," הוא הודה, אבל זה עבד. הוא הוכתר כ"הפנים של 1968" על ידי מגזיני המוזיקה, תואר שגרם למתחים קשים בלהקה ולקינאה מצד החברים האחרים.

באנקדוטה משעשעת ומוזרה משנות ה-60, פרמפטון פגש את פיטר גרין (מייסד פליטווד מאק) בניו יורק. השניים התחילו לג'מג'ם בחדר מלון ללא מגברים. הכל זרם נהדר עד שגרין עצר ושאל את פרמפטון: "תגיד, איזה מזל אתה?". פרמפטון ענה: "שור". גרין אמר: "ידעתי", ארז את הגיטרה ויצא מהחדר. "אני לא אוהב בני מזל שור".

השחרור האמנותי הגיע עם הקמת להקת HUMBLE PIE יחד עם זמר-גיטריסט להקת SMALL FACES, סטיב מריוט. הכימיה ביניהם הייתה מיידית ומחשמלת. בכלל, מריוט רצה שפרמפטון יצטרף ללהקת הפנים הקטנות שלו. שאר חברי הלהקה התעצבנו כי ראו שעם צעד שכזה, הכסף המועט שראו בכיסיהם היה מקבל יד נוספת שלוקחת מהם. אז מריוט ופרמפטון עזבו להקמת להקה חדשה. אחד הרגעים הקסומים קרה במדיסון סקוור גארדן, כשהלהקה הגיעה לבדוק סאונד. פרמפטון החל לנגן ריף, המתופף הצטרף, ומריוט רץ מעמדת הסאונד לבמה, תפס מיקרופון והחל לאלתר את המילים ל-I DON'T NEED NO DOCTOR. השיר נולד במלואו שם, על הבמה הריקה, ובוצע באותו ערב מול הקהל.

באותה תקופה, במהלך סשנים לאלבום ALL THINGS MUST PASS של ג'ורג' האריסון (כן, פרמפטון ניגן שם, למרות שלא קיבל קרדיט בעטיפה), הוא נחשף לראשונה לרכיב ההוא ששמו TALK BOX. נגן הסטיל-גיטר, פיט דרייק, חיבר צינור פלסטיק למכשיר קטן, שם אותו בפה, והגיטרה "התחילה לשיר". פרמפטון, עמד שם והיה המום. שנים לאחר מכן הוא קיבל אחד כזה במתנה לחג המולד, הסתגר בחדר חזרות ולמד לגרום לגיטרה לדבר. כשהציג את זה לראשונה בהופעה חיה, הקהל השתגע. "זה הרגיש כאילו כל הקהל זז קדימה ב-30 סנטימטרים", פרמפטון תיאר.

פרמפטון היה ילד פלא. כבר בגיל צעיר ביל וויימן, הבסיסט מהרולינג סטונס, לקח אותו תחת חסותו. הוא היה מסתובב במועדונים בלונדון עוד לפני שהיה לו מותר לשתות אלכוהול, ופגש אגדות כמו ג'ימי הנדריקס. אבל הפרט המפתיע באמת הוא כמה קרוב הוא היה להפוך לחבר קבוע בלהקה הגדולה בעולם. באמצע שנות ה-70, לאחר עזיבתו של מיק טיילור את הרולינג סטונס, פרמפטון שמע ברדיו שהוא נמצא ברשימה הקצרה של המחליפים האפשריים. כששאל את מיק ג'אגר שנים לאחר מכן אם זה היה אמיתי, ג'אגר אישר: "כן, היית ברשימה. היו חמישה מכם". כשפרמפטון שאל בצחוק למה לא קיבל את הג'וב, ג'אגר ענה: "תראה מה הלכת ועשית!", כשהוא מתייחס להצלחה המטאורית של קריירת הסולו שלו.

האלבום FRAMPTON COMES ALIVE יצא בשנת 1976 והפך למפלצת מכירות שוברת שיאים, כשהוא עוקף אפילו את TAPESTRY של קרול קינג. אבל עם ההצלחה הגיעה החרדה, וגם טעות אחת גורלית בצילומים לשער המגזין רולינג סטון. הצלם המפורסם פרנצ'סקו סקבולו התחנן בפני פרמפטון: "פיטר, רק בשבילי, לא לפרסום, תוריד את החולצה לשוט אחד". פרמפטון התמים הסכים. התמונה הזו, כמובן, הפכה לשער המגזין וקיבעה את מעמדו כ"רוקר יפה תואר" במקום מוזיקאי רציני, תדמית שנאבק בה שנים רבות לאחר מכן.

אחרי ההצלחה המפלצתית של אלבום ההופעה החיה, המנהל של פרמפטון, די אנתוני (דמות צבעונית ומפוקפקת שניהל קשרים עם המאפיה וכמעט גרם למותו של פיטר פרמפטון בגלל סמים ועבודה סביב השעון), דחף אותו לככב בסרט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. הובטח לו שפול מקרטני ישתתף בסרט. זה היה שקר גס. הסרט היה פיאסקו מוחלט. הבי ג'יס, ששיחקו לצידו, לא סבלו את העובדה ששמו הופיע לפני שמם בקרדיטים. התסריט היה כל כך גרוע שאפילו השחקנים המנוסים התקשו לתת סחורה אמינה. באחת הסצנות, פרמפטון היה צריך "לקפוץ" מגג בניין מרוב ייאוש, ובהקרנת הבכורה הקהל צעק "נו כבר, תקפוץ!". פרמפטון עצמו כינה את ההשתתפות בסרט "חילול הקודש"

אחד הסיפורים המדהימים ביותר נוגע לגיטרת הגיבסון לס פול השחורה האהובה עליו. בשנת 1980, בדרכו להופעה בפנמה, המטוס שנשא את הציוד של הלהקה התרסק בהמראה בקראקס, ונצואלה. האסון היה כבד – אנשי צוות נהרגו, והמטוס עלה בלהבות. פרמפטון המבועת היה משוכנע שהגיטרה האגדית נשרפה כליל.

אלא שלגורל היו תוכניות אחרות. מסתבר שהגיטרה שרדה את ההתרסקות, נגנבה ככל הנראה על ידי שומר במקום האסון, ונמכרה למוזיקאי מקומי. במשך 15 שנים היא נוגנה במועדונים בקראקס, עד שהיא "הוברחה" לאי קוראסאו. רק בשנת 2011, למעלה מ-30 שנה לאחר ההתרסקות, קיבל פרמפטון מייל עם תמונות. בנו של הבעלים הביא את הגיטרה לתיקון אצל בונה כינורות וגיטרות מקומי שזיהה אותה. לאחר משא ומתן דיפלומטי שכלל את שר התיירות של קוראסאו (שחשש ממעצר על ידי ה-FBI), הגיטרה הוחזרה לפרמפטון בחדר מלון בנאשוויל. כשהוא פתח את הקייס, הוא ידע מיד שזו היא לפי המשקל הקל שלה. "זה היה כמו לנעול זוג נעליים ישנות ונוחות", הוא סיפר. הגיטרה זכתה לכינוי "הפניקס" כי היא ממש קמה מהאפר.

פרמפטון מצא עצמו בתפקיד מפתיע בסרט הקאלט "כמעט מפורסמים" של הבמאי קמרון קרואו. מעבר לתפקיד קטן כרואד-מנג'ר, הוא שימש כיועץ לאותנטיות. הוא לימד את השחקן בילי קרודופ איך לעמוד כמו אל גיטרה ואיך להחזיק את הכלי בצורה משכנעת. הטיפ המנצח שלו לשחקן היה: "מתי נדע שיש לך את זה? כשהאצבעות שלך יהיו על התווים הנכונים, הראש זרוק לאחור והעיניים עצומות". בצילומים עצמם, פרמפטון ישב ליד הבמאי עם אוזניות ומיקרופון ונתן הוראות לצלמים בזמן אמת: "מעבר תופים... סולו גיטרה... חזרה לזמר!".

בשנים האחרונות, פרמפטון מתמודד עם אתגר חדש ומורכב: מחלת שרירים נדירה בשם IBM (INCLUSION BODY MYOSITIS). הסימנים הראשונים הופיעו כשהתקשה לרוץ אחרי פריזבי או להרים מזוודה לתא המטען במטוס. השיא הגיע כשנפל על הבמה פעמיים בתוך שבועיים כי רגליו פשוט קרסו תחתיו. למרות שהמחלה גורמת להיחלשות השרירים באצבעות וברגליים ואין לה כרגע תרופה, פרמפטון שומר על אופטימיות וכושר גופני אינטנסיבי. הוא החליט לצאת לסיבוב הופעות פרידה כל עוד הוא בשיא כוחו, כדי שהקהל יזכור אותו במיטבו, ולא כמישהו שכבר לא מנגן כמו פעם".

פרמפטון אולי איבד את הכסף שלו למנהלים מושחתים, איבד את השיער ואת מעמד "נער הפוסטר", אבל את הכישרון, את הגיטרה "הפניקס" ואת היכולת לצחוק על הכל – את זה אי אפשר לקחת ממנו.