מדליקים את האש - נקודות ציון בכרונולוגיה של להקת הדלתות בשנת 1967

חברי הלהקה:

ג'ים מוריסון - שירה

ריי מנזרק - קלידים, בס (בהופעות)

רובי קריגר - שירה

ג'ון דנסמור - תופים

ב-1 בינואר 1967 הצטלמה הלהקה לטלוויזיה בפעם הראשונה, כשהיא מתנועעת לצלילי פלייבק השיר BREAK ON THROUGH לתכנית SHEBANG, שזה היה אחד מפרקיה האחרונים.

ב-4 בינואר 1967 יצא, אחרי עיכוב קל, תקליטה הראשון של הלהקה.

Break On Through (To The Other Side) / Soul Kitchen / The Crystal Ship / Twentieth Century Fox / Alabama Song (Whisky Bar) / Light My Fire / Back Door Man / I Looked At You / End Of The Night / Take It As It Comes / The End

המלודי מייקר הבריטי פרסם אז בביקורתו: "צליל עשיר שמגיע פה מלהקת הדלתות לא שונה במהותו מזה של להקה אחרת שחתומה באותה חברת תקליטים, וזו להקת LOVE. עם זאת, הכוח של הדלתות זורם יותר בחופשיות. השימוש של מרקם בסיסי עם אורגן, גיטרה, בס ותופים מקבל פה דווקא עומק יוצא מן הכלל. המוסיקה מעוררת השראה וחושפנית".

מנהל חברת התקליטים ELEKTRA, ג'ק הולצמן, מספר:

"כשהגיע הרגע לקבוע את התדמית הוויזואלית של הלהקה, חברי הלהקה הבינו מיד מה צריך לעשות - לשים את האגו האישי שלהם בצד ולתת לאגו של ג'ים מוריסון לככב בפרונט. הם היו חכמים בנושאים שפירקו להקות אחרות. דוגמה נוספת: כל הכסף שנכנס ללהקה מהופעות, קרדיט כתיבה ומו"לות חולק שווה בשווה. כל זכויות השירים נכתבו על שם כל הלהקה. אני הבטחתי במקור להוציא את אלבום הבכורה של הלהקה בנובמבר 1966. אבל קיבלתי החלטה לא לעשות כך, כדי לא להטביע את התקליט היפהפה הזה במבול התקליטים שיוצאים בסוף השנה. רציתי שיחלוף הגל של חג המולד כדי להוציא את התקליט הזה. חברי הלהקה היו מאוכזבים ממני מאד באותו רגע. לכן באתי אליהם בהבטחה שלא אוציא תקליט אחר, חוץ משלהם, בחודש ינואר. הבטחתי ללהקה שחברת התקליטים שלי תתמקד רק בה בחודש הזה ושגם אציב שלט ענק בעניין התקליט בשדרות סאנסט. זה היה רעיון שלי שלא בוצע מעולם בעבר".

ב-6 וב-7 בינואר 1967 הופיעו הדלתות באולם FILLMORE בסן פרנסיסקו. חברי הלהקה התאכסנו במלון סוויס אמריקן.

בשבוע לאחר מכן הופיעה שוב הלהקה בפילמור. הפעם להקת החימום הייתה הגרייטפול דד. אבל הפעם ג'ים מוריסון לא נראה בשטח וזה הכעיס ביותר את בעל המקום, ביל גרהאם.

למחרת הגיע מוריסון למשרדו של ביל גרהאם הרותח והסביר לו שביקש לצפות שלוש פעמים ברציפות בסרט "קזבלאנקה" בבית הקולנוע. באורח פלא, גרהאם סלח לו.

ב-14 בינואר 1967 הגיעו חברי הדלתות לארוע THE GREAT HUMAN BE-IN שנערך בפארק גולדן גייט בסן פרנסיסקו. למרות שלהקות רוק הופיעו שם - הדלתות לא עלו לבמה.

יותר מ-25,000 היפים הגיעו לפארק גולדן גייט ונהנו מהופעות של להקות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE וג'ניס ג'ופלין שהייתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY.

אלפים התאספו להפנינג האנושי שהשיק את תרבות הנגד של קליפורניה בדרכה לקראת קיץ האהבה. האירוע נועד לאסוף "שבטים" מגוונים מתוך קהילת תרבות הנגד של אזור מפרץ סן פרנסיסקו, אך הוא גם משך את תשומת לבם של מקומיים סקרנים (סטרייטים), שהביאו את הילדים שלהם לראות את המהומה וצפו בה יחסית מרחוק.

ב-19 בינואר 1967 הופיעו הדלתות בדיסקוטק ONDINE בניו יורק.

ב-21 בפברואר 1967 החלו הדלתות מלהופיע במקום החדש, GAZZARI שבהוליווד. ג'ים מוריסון גם שיכור וגם מסומם ברוב השבוע הזה ונותן ביצועים גרועים על הבמה. שם פגש אותו לראשונה טום בייקר, חבר של ארוסתו של מוריסון (פאם קארסון). בייקר, שגם היה חובב שתיה לרוב, הפך במהרה לחבר של מוריסון.

בייקר: "תוך כדי שהוא מעד בשיר הוא פלט שאגה עמוקה, צרחה מקפיאת דם, באמת, וזה הבהיל אותי, כאילו מישהו החטיף מגבת רטובה על העור החשוף שלי. פאם כל הזמן אמרה לי שאני רואה אותו ברגעים שרחוקים מהמיטב שלו. עניתי שהוא בחור טוב, אבל הוא צריך לשמור על העבודה היומית שלו".

למרות זאת, היו גם ביקורות טובות על ההופעה שם: "הדלתות מניפים קצב רוק'נ'רול עם אלתור ג'אז מתמשך כדי להפיק צליל אינטנסיבי ואמוציונלי. הם קוראים למוסיקה שלהם 'פרימיטיבית ואישית' ומתקשים לעבוד בלי תגובת הקהל. השירים שלהם משתנים כל הזמן. המילים נבנות עם המוסיקה לכדי קרשנדו מואץ של סאונד מטורף. בניסיון להימנע מה'סאונד הקשה הסטרייטי' של קבוצות רוק רבות, הדלתות שואפים ל'השפעה דרמטית' במוסיקה שלהם. רחבת הריקודים הצפופה של מועדון 'גזארי' מוכיחה שהחופש הלירי של הלהקה לא פוגם בקצב הריקוד החזק של הרוקנ'רול שלהם".

ב-7 במרץ 1967 הופיעו הדלתות במועדון MATRIX בסן פרנסיסקו. הם מבצעים שלושה סטים בלילה בחמישה לילות.

המועדון הקטן הזה מכיל רק כ-100 אנשים והוא בבעלות חלקית של הזמר מרטי באלין, מלהקת ג'פרסון איירפליין. הוא גם דאג להקליט את הלהקה בפעולה. עם זאת, המופעים מעט מאופקים עבור מוריסון וחבריו בתקופה זו. לא ידוע אם זה נובע מהאינטימיות של המועדון או הניסיון לנגן בצורה יוצאת דופן על מנת לבצע הקלטות טובות.

ב-9 באפריל הופיעו הדלתות המועדון צ'יטה, בסנטה מוניקה, קליפורניה - לצד הג'פרסון איירפליין.

זו הייתה הופעה בפני הקהל הגדול ביותר של הדלתות עד כה, מעל 3,000 איש. זה ללא ספק ערב גדול עבור הלהקה.

ב-21 באפריל הופיעו הדלתות במועדון "קליידוסקופ" בלוס אנג'לס.

זו הפעם הראשונה בה נכח שותף הלהקה לעתיד, ריץ' לינל. לפני כן הוא היה שותף בחדר בקולג' עם אחיו התאום של קריגר, רוני. במהרה הוא יהפוך להיות יחצ"ן עבור הלהקה.

לינל: "רוני קריגר ואני הלכנו לקולג' בסן דייגו והוא כל הזמן אמר שאני צריך לראות את הלהקה של אחיו. לבסוף, אמרתי שאני אלך איתו לראות אותם בקליידוסקופ. רוני אסף אותי ואמר שנצטרך לעצור בלורל קניון ולאסוף את הסולן. כשהגענו לבית, רוני אמר, 'תהיה קצת שקט, הוא לא אוהב הרבה בלבול או דיבורים'. אמרתי, 'בסדר, בסדר'. אז אספנו את ג'ים ואני לא חושב שנאמר משהו במשך עשרים דקות. הורדנו אותו בחוץ ואז נכנסנו ועמדנו מול הבמה. כעשרים דקות לאחר מכן הלהקה יצאה לנגן ומה שזעזע אותי היה שהבחור השקט, המתון והצנוע הזה היה משוגע על הבמה. זו הייתה הופעה נהדרת והמוסיקה והכל פשוט תפסו אותי. מנקודה זו ואילך הפכתי למעריץ ענק".

חברת התקליטים של הדלתות, אלקטרה, עשתה קצת מאחורי הקלעים לקידום כששכרה כמה בחורות צעירות ללכת להופעות ולתמוך בלהקה על ידי צרחות וזריקת תחתונים על הבמה.

הגרופית, פמלה דה באר: "המילה ברחוב הייתה שכולם צריכים לראות את הסולן הזה כי מעולם לא היה משהו כמוהו. הוא נראה כמו אל יווני שהשתבש, עם המון תלתלים חומים כהים ופנים שמהם עשויים חלומות מיוזעים. זה היה ממש מטריף. לא היה אייקון אמריקאי סקסי מודרני באותה תקופה והוא הפך מיד לכזה עבורי ועבור כל הבנות שהכרתי".

ב-24 באפריל 1967 יצא תקליטון עם השיר LIGHT MY FIRE. גרסת התקליטון קוצצה להפליא מהגרסה הארוכה שבתקליט.

בתחילת מאי 1967 התחילו חברי הדלתות לעבוד, באולפני SUNSET SOUND, על תקליטם השני. מיד לאחר מכן תיערך הפסקה ארוכה, כשבינתיים ישתדרג האולפן מארבעה לשמונה ערוצים.

ב-20 במאי 1967 הופיעה הלהקה את הופעתה הראשונה המשמעותית הראשונה במקום פתוח - איצטדיון בירמינגהם בלוס אנג'לס. את ההופעה ארגנה וועדת בית הספר התיכון שם, שביקשה להוסיף עד כמה אלפי כסאות באצטדיון הכדורגל שלה.

ב-8 ביוני 1967 הופיעו הדלתות ב-HULLABALOO שבהוליווד. לא היה שום פרסום, אבל השמועה עברה מפה לאוזן והמקום היה מלא.

הגרופית פמלה דה באר: "ג'ים הלך לבמה ואני הלכתי אחריו. הייתי כל כך מסטולית, שלא ידעתי לאן הוא הולך. פשוט עקבתי אחריו על הבמה. אני עדיין יכולה לראות את הקהל מסתכל עליי. הייתי על הבמה עם הדלתות והבנתי שלא הייתי צריכה להיות שם. אחד מאנשי הצוות הגיע והוריד אותי מהבמה. אני לא חושבת שאי פעם אשכח את זה".

האנק זבלוס דיווח על ההופעה למגזין HAPPENING: "זה קורה יחד עם שיא מוסיקלי והבנות צועקות. מוריסון מרים את עצמו מהרצפה. הוא צועק את המילים. מרים את סטנד המיקרופון וזורק אותו חזק. הבנות לא מאמינות. מעטים מפוחדים, לרובם יש עיניים המשקפות לחש אירוטי. ומוריסון קופץ בחוזקה על הסטנד שנפל. הוא מרים אותו שוב וזורק אותו שוב חזק. הוא צועק את המילים. צורח. אתה מסתכל על הבנות ונשבע שהן חוטפות אורגזמה. מוריסון הורס את המיקרופון ואת הסטנד".

למחרת הופיעו הדלתות באודיטוריום פילמור שבסן פרנסיסקו. זו הפעה הראשונה בה הלהקה מקבלת את הכבוד להיות בראש רשימת האמנים.

ג'ים מוריסון הופיע מאוחר והשתכר במידה ניכרת, כנראה כי היה קצת עצבני לקראת הופעה ראשונה כלהקה מובילה. הוא נכנס לחילופי דברים סוערים עם האמרגן ביל גרהאם. בכל זאת חברי הלהקה עולים לבמה כמתוכנן. במהלך ההופעה מוריסון סובב את המיקרופון שלו כמו לאסו. גרהאם, שעמד מאחורי הקהל, ראה את זה ומיהר לעבר הבמה בניסיון להפסיק אותו, אבל כשהתקרב לבמה, מוריסון פגע בו עם המיקרופון. אחרי ההופעה שטף גרהאם את מוריסון בקללות וזה הבטיח להיות זהיר יותר בהופעות עתידיות.

ב-16 ביוני 1967 נערך פסטיבל מונטריי. להקת הדלתות נעדרה ממנו ופספסה חשיפה אדירה. במקום זה היא הופיעה ב- THE ACTION HOUSE שבניו יורק.

מה שהלהקה לא ידעה זה שאחד ממארגני הפסטיבל, לו אדלר, סירב בתוקף לאפשר את הופעתה שם. זאת כי מוריסון התייחס אליו בעבר באופן גס ובוטה, בין השאר בגלל שאדלר לא התייחס להקלטות הדמו שנשלחו אליו לפני שהלהקה צברה תאוצה.

לפני ההופעה הראשונה של הדלתות ב"בית האקשן"ST, על פי הדיווחים, מוריסון הורה לברמן לסדר חמישה עשר שוטים של ג'ק דניאל, ואז שתה את כולם, אחד אחרי השני, רגע לפני שעלה לבמה. ככל שההופעה התקדמה, הוא ביקש מהברמן להכין עוד חמישה עשר וגם שתה אותם. עד מהרה הוא היה שיכור, התנהג בגסות וההופעה הופסקה. למחרת הופיעה שם הלהקה שוב והייתה זו ההופעה הקצרה ביותר אי פעם! בתחילת ההופעה ג'ים מוריסון נתלה בצורה קיצונית על סטנד המיקרופון כשהוא שם את המיקרופון בפיו ומתחיל להשמיע קולות גניחה איומים עד ששאר החברים עזרו לו לרדת מהבמה.

ב-22 ביולי 1967 הגיעה להקת הדלתות להצטלם לתכנית הטלוויזיה AMERICAN BANDSTAND, באולפן בהוליווד. המנחה היה דיק קלארק.

קלארק: "נראה שהרבה אנשים חושבים שאתם באים מסן פרנסיסקו. האם זה נכון?"

מוריסון: "לא. למעשה התכנסנו בלוס אנג'לס. אנחנו כן מופיעים בסן פרנסיסקו הרבה".

קלארק: "למה כל כך הרבה קורה בסן פרנסיסקו? הבנת את זה עדיין?"

מוריסון: "המערב הוא הטוב ביותר!"

קלארק: (מצחקק) "בסדר! הוגן מספיק!"

לאחר מכן קלארק שואל את ג'ון דנסמור כמה שאלות לגבי הקלטת שני האלבומים הראשונים שלהם ושואל את רובי קריגר על התוכניות העתידיות שלהם לפני שהוא חוזר למוריסון.

קלארק: "האם בחרתם כבר שם לתקליט החדש שלכם?".

מוריסון: "אני חושב שזה STRANGE DAYS"

קלארק: "בסדר. נשמע הגיוני. טוב, תעשו את הדבר שהצית את כל עסקי המוסיקה. גבירותיי ורבותיי - הדלתות!".

ב-12 באוגוסט 1967, נערכה הופעה ללהקת הדלתות, שחבריה אמרו מאז: "זו ההופעה הגרועה ביותר שלנו"

ההופעה התקיימה בפסטיבל שנקרא FOREST HILL. הפסטיבל הזה נערך במועדון טניס גדול.

זו הייתה ההופעה הכי גרועה של הדלתות, לפי דבריו של קלידן הלהקה, ריי מנזרק. סיימון וגרפונקל היו כוכבי ערב זה והבחירה בלהקת הדלתות כלהקה פותחת היה צעד שגוי של המארגנים. המוסיקה של ג'ים מוריסון וחבריו הייתה אפלה מדי לקהל שבא להקשיב לצלילי הפולק של הצמד הפופולרי שרבים ראו בו צמד גיבורים. הצרות החלו כשהציוד של הדלתות לא הגיע בזמן למקום ההופעה וחברי הלהקה נאלצו לשאול ציוד מאחרים. כשעלו הארבעה לבמה, קיבלו מחיאות כפיים מנומסות ואחריהן השתררה מיד דממה. מוריסון ניגש למיקרופון, אמר לקהל ש'זה הוא הסוף' ועם המשפט הזה החלו לשיר את BREAK ON THEOUGH.

הלהקה ניגנה היטב, למרות שהיה זה בציוד זר לה, אך נתקלה בקהל עוין. אחרי חצי שעה נסגרו הדלתות והמופע נפסק. פול סימון נרעש מהתגובה הזו של הקהל, שהביאה חוסר כבוד לדלתות. הוא עלה לבמה וגער בהם על כך כשהוא מסביר כמה קשים עסקי המוסיקה לאמנים חדשים. הדלתות כבר ברחו משם כשהוא עשה זאת.

ריי מנזרק, בשנת 1981 לעיתון CIRCUS: "לא זכור לי שחשתי גרוע יותר על הבמה מאשר בהופעה זו. לא ידעתי אז איפה אני מנגן. האם זה פורסט היל? או בית קברות? היינו בגיהנום וזה היה נורא".

ב-25 באוגוסט בשנת 1967, הופיעה להקת הדלתות בלאס וגאס.

קולו של ג'ים מוריסון היה צרוד מאד אך זה לא הפריע לקהל שנותר נלהב ביותר. המופע נפתח עם השיר SOUL KITCHEN.

בזמנו היה זה אופנתי ללכת יחפים בלאס וגאס ורבים מבאי המופע בחרו לשים את הנעליים שלהם בכניסה ולהיכנס יחפים לאולם. בסיום ההופעה פנו רבים מהם לבתיהם כשהם צועדים יחפים ולא מבקשים לאסוף את נעליהם. הר הנעליים שנותר שם חיכה לפינוי על ידי הנהלת המקום.

ב-17 בספטמבר 1967 הופיעה להקת הדלתות את אחת מהופעותיה הטלוויזיוניות היותר חשובות - אצל מנחה הטלוויזיה השמרן, הנוקשה והקשוח, אד סאליבן.

המפיק של התוכנית, בוב פרצ'ט, היה זה שדרש להחליף את המילה HIGHER בשיר LIGHT MY FIRE במילה אחרת. זאת כי המילה HIGH הייתה בזמנו מילת סלנג ברורה להתמסטלות.

במהלך החזרה הגנרלית באולפן של סאליבן ניאותה הלהקה לשנות את המילה הגבוהה הזו.

התוכנית החלה כשהלהקה ביצעה את השיר PEOPLE ARE STRANGE, שנכתב במקור בהשפעת טריפ אל.אס.די של מוריסון, בו השתנו מימדי האנשים שהיו סביבו. את השיר הוא ביצע כשעפעפיו כבדים. לאחר מכן התארחו באולפן השחקן יול ברינר, השחקן רודני דיינג'רפילד ועוד אמנים קלילים לכל המשפחה.

בהמשך התוכנית הופיעה הלהקה שוב - הפעם עם השיר LIGHT MY FIRE. כשהגיעה העת לשיר מילה שונה מהמילה HIGHER, החליט מוריסון לשיר את המילה האסורה ללא עוררין. יש דיווחים (כולל סרט זוועתי של אוליבר סטון על הדלתות) שציינו כי מוריסון הדגיש בכוונה בשירתו את המילה האסורה. במציאות זה כלל לא היה. מוריסון שר את המילה HIGHER באופן רגיל כמו את שאר מילות השיר. מאחורי הקלעים החל פרצ'ט המפיק להשתולל מזעם. לאחר מכן הוא בישר לחברי הלהקה כי הם לא יופיעו יותר לעולם בתוכנית.

מוריסון הגיב מבלי להתבלבל: "בזה הרגע הופענו פה. אנחנו לא צריכים עוד פעם. השגנו את מטרתנו".

ב-23 בספטמבר 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת הדלתות. הוא לא יצליח להימכר היטב.

ב-25 בספטמבר 1967 יצא תקליטה השני של להקת הדלתות ושמו STRANGE DAYS.

העטיפה צולמה ברחוב קטן בניו יורק בשם SNIFFEN COURT. התקליט לא נמכר היטב.

Strange Days / You're Lost Little Girl / Love Me Two Times / Unhappy Girl / Horse Latitudes / Moonlight Drive / People Are Strange / My Eyes Have Seen You / I Can't See Your Face In My Mind / When The Music's Over