על צנזורת המוסיקה באנגליה

הממלכה המאוחדת לא הייתה רק ביתם של הביטלס, הפאנק והגל החדש. היא הייתה זירת קרב מדממת, לעיתים מגוחכת עד דמעות, בין האמנים שרצו לזעזע לבין הממסד שרצה להשתיק. זהו הסיפור על תקליטים שהומסו, שירים שנאסרו לשידור בגלל מילה אחת, פשיטות משטרתיות על עטיפות אלבומים, ומלחמה עיקשת נגד המילה "סוכריות".

דמיינו את לונדון של 1967. "קיץ של אהבה", פרחים בשיער, והביטלס משחררים את "סרג'נט פפר". על פני השטח, נדמה שבריטניה משילה מעליה את השמרנות הוויקטוריאנית וצוללת אל עשור של מתירנות חסרת מעצורים. אבל אל תתנו לתדמית הסווינגינג-לונדון להטעות אתכם. מתחת לפני השטח, מנגנון משומן היטב של צנזורה, פיקוח והשתקה פעל במלוא המרץ. זה לא היה גוף אחד מרכזי עם חותמת גומי גדולה של "פסול", אלא רשת סבוכה של חברות תקליטים מפוחדות, רשתות שיווק צדקניות, שוטרים נלהבים יתר על המידה, וכמובן – ה-BBC, תחנת השידור שהייתה בתפקיד הדודה הזקנה והקפדנית של האומה.

ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית בבריטניה היא למעשה היסטוריה של מאבק תרבותי. מצד אחד, תעשייה שמנסה למכור מרד ארוז בצלופן, ומצד שני, שומרי הסף שניסו בכל כוחם לוודא שהמרד הזה לא יהיה, חלילה, רועש מדי, סקסי מדי או פוליטי מדי.

עוד לפני שתקליט מגיע לחנויות או לרדיו, הוא צריך לעבור את המשוכה הראשונה: חברת התקליטים עצמה. והחברות הללו, כך מסתבר, היו לעיתים קרובות הצנזור היעיל ביותר. הן לא רצו להסתבך, והן בטח לא רצו להפסיד כסף.

קחו למשל את שנת 1967. להקה בשם THE GAME הוציאה סינגל בשם THE ADDICTED MAN. השיר היה למעשה שיר אנטי-סמים, אזהרה חמורה מפני הסכנות שבשימוש בחומרים אסורים. אבל ב-EMI, חברת התקליטים הענקית, נכנסו לפאניקה. הרי שם השיר לא אומר שזה שיר נגד סמים, נכון? באותה שנה התקשורת הבריטית הייתה בהיסטריה סביב נושא הסמים, והחברה החליטה לגנוז את התקליטון לחלוטין. הדובר שלהם התנצל ואמר: "אנחנו מאמינים בכנות שזה שיר נגד סמים. אבל הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לגרום לעלבון". התוצאה? שיר נגד סמים צונזר כדי לא להעליב את הציבור שפחד מסמים. ההיגיון הבריטי במיטבו.

אבל זה היה רק המתאבן. העשור הבא הביא איתו את הפאנק, ואת הלהקה שגרמה למנהלי חברות התקליטים להזיע בתוך החליפות שלהם: הסקס פיסטולס.

הסיפור של הפיסטולס ו-EMI הוא קלאסיקה של צנזורה תאגידית. כשהלהקה חתמה בחברה באוקטובר 1976, מנהלי הרפרטואר התלהבו מהיכולת שלהם "לזעזע את העסק". אבל אחרי הופעה טלוויזיונית אחת מפורסמת לשמצה, הלחץ התחיל לעלות. בישיבת בעלי המניות של EMI בדצמבר, היו"ר נאלץ לגמגם הסברים על כך שהחברה לא תעודד תקליטים שעלולים להעליב את הרוב.

ב-6 בינואר 1977, EMI נכנעה. היא פיטרה את הלהקה וגנזה את הסינגל ANARCHY IN THE UK, בדיוק כשהוא התחיל למכור כמו לחמניות חמות (כ-50,000 עותקים). למה? באופן רשמי, בגלל "הפרסום השלילי". בפועל, זו הייתה צנזורה כלכלית ותרבותית. הפיסטולס עברו ל-A&M, וחתמו על חוזה מול ארמון בקינגהאם בטקס מתוקשר. החגיגה נמשכה בדיוק שבוע.

ב-12 במרץ, בעקבות תקרית אלימה במועדון לונדוני, החליטה גם A&M שהיא לא רוצה חלק בקרקס הזה. הבעיה הייתה שהם כבר הדפיסו 25,000 עותקים של הסינגל הבא, GOD SAVE THE QUEEN. הפתרון? כל העותקים הומסו והושמדו. להקת הפאנק הגדולה בהיסטוריה הפכה לקורבן של "מות קדושים" תעשייתי עוד לפני שהספיקה לצרוח אקורד אחד בחברה החדשה. ג'וני רוטן, סולן הלהקה, סיכם את זה יפה: "הם בעטו לנו בשיניים. חברת תקליטים אמורה לשווק תקליטים, לא להכתיב תנאים".

הצנזורה הפנימית לא פסחה גם על להקות אחרות. קחו את הראמונס, אבות הפאנק האמריקאי. באלבום השני שלהם הופיע שיר בשם CARBONA NOT GLUE. המפיצים בבריטניה נחרדו. באותה תקופה הייתה בהלה ציבורית סביב הסנפת דבק. המנכ"ל של "פונוגרם" כתב לנשיא החברה האמריקאית מכתב נזפני: "אנחנו לא יכולים לקדם מוצר שמהלל סמים. בבקשה ודאו שהראמונס מקליטים מילים אחראיות בעתיד". התגובה האמריקאית הייתה זועמת וכינתה זאת "צנזורה, שהיא רשע גדול יותר מדבק", אבל זה לא עזר. השיר הוסר מהמהדורה הבריטית.

אם הצלחתם לעבור את חברת התקליטים, הגעתם לשומר הסף הבא: החנות. בבריטניה, רשתות הענק ראו את עצמן כמגינות המוסר של המשפחה הבריטית. המשמעות בפועל הייתה חרמות שקטות אך אפקטיביות.

רשת BOOTS, שמוכרת בעיקר תרופות ומוצרי טואלטיקה, החליטה שהיא מבינה גם במוזיקה. ב-1972 הם סירבו שם למכור את האלבום של הזמר נילסון, SON OF SCHMILSSON, רק בגלל ששיר אחד הכיל את המילים FUCK YOU. הם דרשו שהדבר יוסר מהתקליט ומהעטיפה.

רשת W.H. SMITH הייתה פרנואידית לא פחות. הם סירבו שם למכור את האלבום של גאנס אנד רוזס, APPETITE FOR DESTRUCTION, בגלל העטיפה המקורית שתיארה רובוט אונס אישה. אבל הצביעות חגגה: אותה רשת סירבה להסיר מגזינים פורנוגרפיים רכים מהמדפים שלה, בזמן שצנזרה אלבומי רוק. ושנים לפני כן, האלבום ELECTRIC LADYLAND של ג'ימי הנדריקס נמכר ב-1968 בחנויות מסוימות רק כשהוא עטוף בשקית נייר חומה, כדי להסתיר את תמונת הנשים העירומות. וגם התקליט של ג'ון לנון ויוקו אונו, TWO VIRGINS, נמכר עם נייר חום שכיסה את מבושי הצמד הזה.

החוק הבריטי העיקרי ששימש נגד מוזיקה היה "חוק הפרסומים המגונים 1959". החוק הזה הגדיר תועבה כמשהו שיש לו נטייה "להשחית ולהשחית". הבעיה הייתה שאף אחד לא ידע מראש מה יוגדר ככזה עד ששופט החליט על כך.

המקרה המפורסם ביותר הוא המשפט של האלבום NEVER MIND THE BOLLOCKS של הסקס פיסטולס ב-1977. המשטרה לא התעניינה במוזיקה, אלא במילה BOLLOCKS (אשכים/שטויות) שהופיעה בגדול על העטיפה בחלון הראווה של חנות וירג'ין בנוטינגהאם. המנהל (ריצ'רד ברנסון) נעצר. בבית המשפט, ההגנה הביאה עד מומחה, פרופסור לאנגלית, שהסביר ברצינות תהומית ש-BOLLOCKS היא בכלל מילה אנגלו-סכסית עתיקה שמשמעותה "כדור קטן", ושבהקשר של האלבום הכוונה היא ל"שטויות". השופטים, למרבה ההפתעה, זיכו את הנאשמים, אם כי השופט הראשי לא התאפק והעיר: "למרות שאנו מגנים בכל ליבנו את הניצול הוולגרי של האינסטינקטים הגרועים ביותר של הטבע האנושי... אנו נאלצים למצוא אתכם לא אשמים".

הרדיו הבריטי, ובמיוחד רדיו 1 של ה-BBC שהוקם ב-1967, היה שדה מוקשים לאמנים. ה-BBC פעל תחת משטר שחייב אותו לא לפגוע ב"טעם הטוב", הגדרה מעורפלת שאיפשרה לצנזר כמעט כל דבר. החרמות היו לעיתים תמוהות. ב-1967 נאסר לשידור השיר JACKY של סקוט ווקר בגלל אזכורים של "הומואים אותנטיים". ב-1969, הלהיט האירוטי JE T'AIME של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין נאסר לשידור בגלל הגניחות המפורסמות. ה-BBC נכנס לפאניקה כשהשיר טיפס במצעד והודיע שלא ישדר אותו גם אם יגיע למקום הראשון. הפתרון היצירתי שלהם? הם השמיעו גרסה אינסטרומנטלית של להקה אחרת בשם SOUNDS NICE.

המילה "סקס" הייתה כמובן טאבו, אבל הצנזורה הייתה יצירתית הרבה יותר. להקת הקינקס נאלצה להקליט מחדש את הלהיט LOLA ב-1970 ולשנות את המילים מ"קוקה קולה" ל"צ'רי קולה", כי ה-BBC אסר על פרסומת מסחרית בשירים. באופן אירוני, שיר של הNEW SEEKERS שהיה במקור ג'ינגל של קוקה קולה הושמע בחופשיות.

הפוליטיקה הייתה אזור מסוכן עוד יותר. ב-1972, פול מקרטני ולהקתו כנפיים הוציאו את GIVE IRELAND BACK TOTHE IRISH כתגובה ליום ראשון העקוב מדם. ה-BBC החרים את השיר מיידית. מקרטני, שהיה רגיל להיות יקיר האומה, גילה שיש גבולות שאסור לחצות. באותה תקופה נאסר גם השיר LET THE PEOPLE GO של "מגינס פלינט", שעסק באותו נושא. ההסבר של ה-BBC היה מדהים: שירים שמביעים עמדה פוליטית מובהקת - אסורים, אבל שירים שרק מתארים את העצב של המצב - מותרים. נו, טוב.

אבל השיא (או השפל) הגיע בזמן מלחמת המפרץ ב-1991. מחלקת ההדרכה של הרדיו הפיצה רשימה של 67 שירים ש"יש לחשוב פעמיים" לפני שמשמיעים אותם. הרשימה כללה שירים תמימים להחריד שנפסלו רק בגלל מילים אסוציאטיביות. השיר WALK LIKE AN EGYPTIAN של הבאנגלס? בחוץ. השיר WATERLOO של אבבא? מסוכן מדי. אפילו SAILING של רוד סטיוארט נחשב בעייתי.

לפעמים הצנזורה הייתה תוצאה של גחמה אישית של שדרן. מייק ריד, די.ג'יי מפורסם ברדיו 1, שבר בשידור חי את התקליטון RELAX של "פרנקי הולך להוליווד, ב-1984, כשהבין שהמילים עוסקות בסקס הומוסקסואלי. החרם שבא בעקבותיו מצד ה-BBC רק הפך את השיר ללהיט מפלצתי ולשיר מספר אחד במצעד. מפיק בכיר ברדיו 1 הודה בדיעבד: "זו הייתה טעות איומה".

אם חשבתם שלצנזר תקליט זה קשה, נסו לארגן הופעה. אולמות, מועצות מקומיות ותושבים זועמים עשו יד אחת כדי למנוע מלהקות מסוימות לעלות לבמה. למשל, אולם רויאל אלברט הול המכובד בלונדון היה אחד הצנזורים הקשוחים ביותר. ב-1971 הם ביטלו הופעה של פרנק זאפה והתזמורת הפילהרמונית המלכותית ברגע האחרון, בטענה שהתסריט "גס". המילים שהפריעו להנהלה כללו "חזייה" ו"חרא". המוזיקאים הגיעו לחזרה ומצאו דלתות נעולות. זאפה ניסה לתבוע את הבעלים של האולם אך נכשל בגלל סעיף משפטי עתיק. שנה לאחר מכן, האולם ביטל הופעת צדקה של אופרת הרוק TOMMY כי העלילה נחשבה "לא נעימה".

הפאנק ספג את המכה הקשה ביותר. בשנת 1977, להקות כמו הסקס פיסטולס, הקלאש והסטרנגלרס נתקלו בחומה בצורה של רשויות מקומיות שאסרו עליהן להופיע. במועצת העיר גילדפורד הסבירו שהם אוסרים הופעה של הפיסטולס כי "הנוער לא צריך להיחשף להתנהגות כזו". הפיסטולס נאלצו לצאת לסיבוב הופעות סודי תחת שם הכיסוי S.P.O.T.S. (SEX PISTOLS ON TOUR SECRETLY). בעיר מיידסטון, להקה אלמונית בשם DIRT נאלצה לנגן מול חברי המועצה רק כדי להוכיח שהם לא הסקס פיסטולס לפני שקיבלו אישור להופיע.

גם פסטיבלים היו יעד קבוע להתקפות. פסטיבל האי וייט המפורסם חוסל למעשה על ידי חבר פרלמנט מקומי, מארק וודנאט, שהתחפש והסתנן לפסטיבל של 1970 כדי לאסוף "ראיות". הוא דיווח על עירום וזנות, והצליח להעביר חוק מיוחד בפרלמנט (חוק מועצת מחוז האי וייט 1971) שהטיל הגבלות דרקוניות על התקהלויות לילה, ובעצם הרג את הפסטיבל לשנים רבות.

אי אפשר לדבר על צנזורה בבריטניה בלי להזכיר את מרי וייטהאוס והארגון שלה, NVALA (האגודה הלאומית לצופים ומאזינים). וייטהאוס ראתה במוזיקת הפופ את שורש כל הרע. היא טענה, ללא כל בסיס מחקרי, שהמוזיקה גורמת לשימוש בסמים, הפקרות מינית ואלימות.

היא הייתה אובססיבית במיוחד לגבי אליס קופר. כשהלהיט שלו SCHOOL'S OUT יצא ב-1972, היא הפציצה את ה-BBC במכתבים, וטענה שהשיר הוא חתרני ועלול להסית לאלימות בבתי ספר. היא ציטטה את המילים בצורה שגויה ומרושלת, אבל הצליחה לגרום ל-BBC להפסיק לשדר את הקליפ המקורי.

במקרה אחר, היא יצאה למלחמה נגד צ'אק ברי והשיר MY DING-A-LING. השיר הוא שיר ילדים תמים למדי עם רמיזות מיניות קלות, אבל וייטהאוס הזדעזעה מהאופן שבו ברי שר אותו מול קהל והדגיש את המשמעות הכפולה. היא הצליחה לגרום לטופ אוף דה פופס (תוכנית הדגל של המוזיקה בטלוויזיה) לחתוך סצנות מהקליפ.

הטיעונים של הלוחמים המוסריים היו לעיתים ביזאריים. אלכס מלוני, מטיף נוצרי, ניהל קמפיין נגד מסרים תת-הכרתיים בתקליטים. הוא טען שאם משמיעים את ANOTHER ONE BITES THE DUST של קווין לאחור, שומעים "כיף לעשן מריחואנה". מטיף אחר, ג'ף גודווין, טען שהמקצב של הרוק מנוגד לקצב הלב האנושי ושהוא מגיע בצינורות הישר מהגיהינום.

אבל אולי הלקח החשוב ביותר הוא שהצנזורה כמעט תמיד נכשלה במטרתה הסופית. הפיסטולס הפכו לאגדה, "פרנקי הולך להוליווד" כבשו את המצעדים, והאפקט ההפוך נעשה. ניסיונות ההשתקה רק הפכו את המוזיקה למפתה יותר, ואת הסיפורים שמאחוריה – למיתולוגיה של ממש.