הלהקה ששרפה את עצמה: הסיפור של באפלו ספרינגפילד

אם הייתם כותבים את זה כתסריט להוליווד, היו זורקים אתכם מהמדרגות. היו אומרים לכם שזה מוגזם, שצירופי מקרים אלה לא קורים בחיים האמיתיים, ושכמות כזו של כישרון, אגו, סמים ובלגן לא יכולה להידחס לתוך שנתיים וקצת של קיום. אבל הסיפור של באפלו ספרינגפילד הוא לא תסריט. הוא תאונה חזיתית מפוארת בין חמישה מוזיקאים ששינו את העולם, רגע לפני שהם התפרקו לרסיסים.

זהו סיפור על איך פקק תנועה אחד בלוס אנג'לס שינה את ההיסטוריה, על בסיסט שהיה לו כישרון מיוחד להיראות מסתורי (בעיקר כי הוא תמיד הסתיר את העובדה שהוא שוהה בלתי חוקי), על מתופף שחשב שהוא אוטיס רדינג, ועל שני ענקים – סטיבן סטילס וניל יאנג – שנלחמו על השליטה בלהקה עד שהכל עלה בלהבות.

המיתולוגיה של הרוק מלאה ברגעים גדולים, אבל אף אחד מהם לא משתווה למה שקרה אחר הצהריים אחד, ב-6 באפריל 1966, בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס. סטיבן סטילס וריצ'י פיוריי, שני פליטי סצנת הפולק של גריניץ' וילג' בניו יורק, נסעו בוואן לבן, מתוסכלים, עניים וכנראה רעבים. הם היו בלוס אנג'לס כבר כמה חודשים, מנסים להקים להקה ולא מצליחים למצוא את האנשים הנכונים. הם בדיוק החליטו לוותר ולנסוע צפונה לסן פרנסיסקו.

ואז, בפקק תנועה בכיוון ההפוך, הם ראו את זה: רכב לוויות שחור, חבוט ומאובק, מודל 1953. רכבי לוויות היו דבר מוזר לראות על הכביש, אבל מה שתפס את העין של סטילס ופיוריי היה לוחית הרישוי: אונטריו, קנדה.

סטילס ידע שחברו הקנדי המשוגע, ניל יאנג, נהג ברכב לוויות. הוא התחיל לצרוח ולצפור, ביצע פניית פרסה לא חוקית בעליל באמצע העומס, ורדף אחרי הרכב השחור. כשחברי הלהקה יצאו מהרכבים – סטילס ופיוריי מהוואן, וניל יאנג וברוס פאלמר (הבסיסט) מרכב הלוויות – ההיסטוריה נכתבה. יאנג ופאלמר הגיעו ללוס אנג'לס בדיוק באותו שבוע, אחרי מסע מתיש מקנדה, חיפשו את סטילס בכל העיר ללא הצלחה, וכבר היו בדרך החוצה מהעיר, מיואשים. אם מישהו מהם היה מסתכל הצידה באותו רגע, הלהקה הזו לא הייתה קמה מעולם. קארמה? גורל? כנראה שכן.

ניל יאנג לא סתם הגיע ללוס אנג'לס. הוא היה במנוסה. לפני כן, בטורונטו, הוא היה חבר בלהקה שנקראה THE MYNAH BIRDS. הסולן של הלהקה הזו היה טיפוס צבעוני וכריזמטי בשם ריקי ג'יימס מתיוס – שבעתיד יהפוך לכוכב הפאנק ריק ג'יימס.

הלהקה הזו כבר הייתה חתומה ב"מוטאון" (כן, הלייבל של המוזיקה השחורה בדטרויט!), הקליטה שירים, והכל נראה ורוד. עד שיום אחד, באמצע ההקלטות, המשטרה הצבאית פרצה לאולפן ועצרה את ריק ג'יימס. הסתבר שהוא עריק מהצי האמריקאי. הלהקה התפרקה ברגע, הציוד שלהם (שנקנה על ידי משקיע עשיר) נמכר על ידי ניל וברוס כדי לממן רכב לוויות ישן, והשניים ברחו לארה"ב באופן לא חוקי כדי למצוא את סטילס.

בדרך, ניל, שסבל מאפילפסיה, חטף התקף קשה באלבקרקי וכמעט התמוטט. הם ישנו ברכב הלוויות, אכלו שאריות, וחיפשו את החלום הקליפורני. כשמצאו את סטילס ופיוריי, הלהקה נוצרה תוך דקות. הם היו צריכים רק מתופף. הם מצאו את דיואי מרטין, מתופף מנוסה שחשב שהוא מצטרף ללהקה של כוכבים ועתיד לגלות שהוא היחיד שיש לו כסף בכיס (בינתיים).

החמישייה הטרייה עברה לגור יחד בבית של המנהל הזמני שלהם, בארי פרידמן. התנאים היו, איך לומר בעדינות, בסיסיים. הם ישנו על הרצפה, חיו על דולר ליום, ואכלו בעיקר נקניקיות. אבל המוזיקה? המוזיקה הייתה קסם טהור.

סטילס ופיוריי הביאו הרמוניות קוליות מושלמות שלמדו בניו יורק. ניל הביא את הגיטרה הרועשת והמילים המוזרות. ברוס פאלמר ניגן בס בצורה שאף אחד לא שמע קודם (בדרך כלל עם הגב לקהל, כדי להסתיר את העובדה שהוא מסטול או סתם ביישן), ודיואי החזיק את הקצב.

תוך שבוע הם כבר היו להקה. השם "באפלו ספרינגפילד" נלקח משלט שהיה תלוי על מכבש קיטור שחנה ברחוב בזמן שעשו שם עבודות תשתית. הם חשבו שזה נשמע אמריקאי, כבד ורציני. חברת המכבשים אפילו שלחה להם מכתב תמיכה אחר כך.

ההופעה הראשונה הגדולה שלהם הייתה חימום ל"בירדס". הם עלו לבמה עם ציוד מושאל, אבל האנרגיה הייתה מחשמלת. ניל יאנג לבש ז'קט עור עם פרנזים, ברוס נראה כמו נזיר מסתורי, וסטיבן נראה כמו קאובוי אורבני. הקהל השתגע. הם היו הדבר הכי חם בעיר עוד לפני שהקליטו תו אחד.

פרט משעשע שכדאי לזכור: לפני שהלהקה קמה, סטיבן סטילס ניסה להתקבל לתוכנית טלוויזיה חדשה על להקת רוק פיקטיבית – "המאנקיז". הוא הלך לאודישן, אבל נדחה. למה? לא בגלל הכישרון (שהיה לו בשפע), אלא בגלל שהשיניים שלו לא היו מספיק ישרות והשיער שלו כבר התחיל להדלדל. המפיקים חיפשו פרצופים יפים. סטילס, מאוכזב אך פרקטי, המליץ להם על חבר שלו מהווילג' שנראה בדיוק כמוהו אבל עם שיניים טובות יותר – פיטר טורק. טורק קיבל את התפקיד והפך לאליל נוער, בעוד סטילס הלך להקים את אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה. מי ניצח בסוף? תלוי את מי שואלים.

הלהיט הכי גדול של הלהקה, השיר שעד היום מופיע בכל סרט על שנות ה-60 ("פורסט גאמפ" ועוד), נולד כמעט במקרה. בניגוד למה שרבים חושבים, FOR WHAT IT'S WORTH לא נכתב על מלחמת וייטנאם, אלא על מהומות הנוער בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס ב-1966. המשטרה ניסתה להטיל עוצר על הצעירים שהסתובבו במועדונים, הצעירים התנגדו, והבלאגן חגג.

סטיבן סטילס ראה את ההתרחשויות וכתב את השיר תוך כמה דקות. דיואי מרטין, המתופף, טוען שהיה לו חלק בזה: הוא סיפר שנתן לסטילס שקית של פיוטה (סם הזייתי) באותו יום, ושהשיר הוא תוצאה ישירה של ההשראה הכימית הזו. כך או כך, השיר הפך להימנון.

אבל גם כאן היה טוויסט: השיר לא היה אמור להיות הסינגל הראשון. הלהקה רצתה לשחרר שירים אחרים, אבל המנהלים שלהם דחפו את השיר הזה החוצה מהר כדי "לתפוס את הרגע". זה עבד. השיר הפך את הלהקה לכוכבים בן לילה.

אם כבר מדברים על מנהלים, הצמד צ'רלי גרין ובריאן סטון היו טיפוסים שרק הוליווד של הסיקסטיז יכולה לייצר. הם נראו כמו נוכלים, התנהגו כמו נוכלים, אבל היה להם קסם אישי (ולימוזינה ענקית) שכבש את חברי הלהקה הצעירים והתמימים. הם שכנעו את הלהקה שהם המפיקים של סוני ושר (הם לא באמת היו המפיקים המוזיקליים), והחתימו אותם על חוזים דרקוניים.

בארי פרידמן, המנהל המקורי שנתן ללהקה קורת גג, סולק מהתמונה בצורה ברוטלית. גרין וסטון לקחו אותו לסיבוב בלימוזינה, השקו אותו לשוכרה, ואיימו עליו עד שחתם על ויתור על הלהקה תמורת 1,000 דולר – הכל על מפית מוכתמת בחרדל.

הניהול הכושל שלהם התבטא גם באולפן. האלבום הראשון של הלהקה נשמע חסר אנרגיה בהשוואה להופעות החיות המחשמלות שלהם. המיקסים היו גרועים, והלהקה שנאה את התוצאה הסופית. אבל היה להם להיט, והם היו בתוך מכונת הכסף.

הבסיסט ברוס פאלמר היה דמות טראגית-קומית בסיפור הזה. הוא היה נגן גאון, אבל הייתה לו בעיה קטנה: הוא אהב סמים, והוא היה קנדי ללא אשרת שהייה. זה שילוב קטלני. הוא נעצר על אחזקת מריחואנה כל כך הרבה פעמים שזה הפך לבדיחה עצובה. באחת הפעמים הוא גורש לקנדה, והלהקה נאלצה להופיע בטלוויזיה בלעדיו, כשהם מעמידים בסיסט מחליף עם הגב למצלמה כדי שאף אחד לא ישים לב. ברוס הצליח להתגנב חזרה לארה"ב כמה פעמים, לפעמים מחופש לאיש עסקים עם תיק ג'יימס בונד ושיער קצוץ, אבל החרדה המתמדת והסמים הפכו אותו לצל של עצמו.

השיא היה כשנעצר שוב במלון בניו יורק, אחרי שנפל למלכודת משטרתית קלאסית (בחורה, סוחר סמים שנעלם, ומשטרה שפורצת רגע אחרי). הלהקה, שכבר הייתה מותשת מהצרות שלו, פשוט השאירה אותו שם במעצר וטסה חזרה ללוס אנג'לס. ברוס גורש שוב, והפעם זה נראה סופי.

אבל הבעיה האמיתית של באפלו ספרינגפילד לא הייתה המשטרה או המנהלים, אלא הקרב הפנימי בין שני הכוחות היצירתיים שלה: סטיבן סטילס וניל יאנג. סטילס היה המנהיג הטבעי. הוא היה מוכשר, כריזמטי, ורצה להיות כוכב בכל מחיר. הוא סידר את השירים, ניהל את החזרות ושר את הלהיטים. ניל יאנג, לעומת זאת, היה חידה. הוא היה מופנם, מוזר, סבל מהתקפי אפילפסיה וכתב שירים מורכבים ואישיים.

בהתחלה הם היו חברים טובים, אבל ככל שההצלחה גדלה, כך גדל המתח. יאנג רצה לשיר את השירים שלו, סטילס רצה לשלוט בגיטרות המובילות. הם ניהלו "דו-קרב גיטרות" על הבמה שהפך לאלים. יש סיפורים על כך שהם הגיעו למכות בחדרי הלבשה, זרקו כיסאות אחד על השני, ואפילו ניסו להכות אחד את השני עם הגיטרות.

ניל יאנג פשוט לא יכל להתחייב. הוא עזב את הלהקה וחזר אליה כל כך הרבה פעמים שזה נהיה שגרתי. בפעם הראשונה הוא עזב ממש לפני הופעה יוקרתית בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קרסון, מה שהשאיר את הלהקה בהלם מוחלט. דיואי מרטין, בניסיון נואש להציל את המצב, התקשר לחבר שלו, זמר הנשמה האגדי אוטיס רדינג, וביקש ממנו להחליף את ניל בתוכנית. אוטיס הסכים! אבל בסוף זה לא יצא לפועל. תחשבו על זה: אוטיס רדינג כסולן של באפלו ספרינגפילד. זה היה יכול להיות רגע טלוויזיוני היסטורי.

כשניל עזב (שוב) ממש לפני פסטיבל הפופ המפורסם במונטריי ב-1967, הלהקה הייתה בבעיה. הם היו צריכים מחליף דחוף. מי התנדב? דייוויד קרוסבי מלהקת ה"בירדס". קרוסבי, שהיה חבר טוב של סטילס (ומתוסכל מהלהקה שלו עצמו), עלה לבמה עם באפלו ספרינגפילד. לפי העדויות, זה היה אסון. קרוסבי לא ממש ידע את השירים, ניגן בקצב לא נכון, והפך את ההופעה לבלגן אחד גדול. ברוס פאלמר, שכעס על כל הסיטואציה, טען שקרוסבי פשוט "הסריח את הבמה". למרות זאת, זה היה רגע שסימל את האווירה הכאוטית והחופשית של התקופה.

בשלב מסוים, חברת התקליטים הייתה כל כך נואשת לאלבום חדש, שהם כבר הדפיסו עטיפות לאלבום בשם STAMPEDE. העטיפה הייתה מביכה: תמונה של הלהקה בלי ברוס פאלמר (כי הוא גורש/נעצר/נעלם), כשבמקומו יושב מנהל הבמה דיקי דייויס עם כובע ענק שמסתיר את הפנים שלו. האלבום הזה מעולם לא יצא, והשירים שתוכננו לו פוזרו או נגנזו.

עד אביב 1968, הלהקה הייתה גמורה. החברים היו מרוששים, מתוסבכים משפטית, ומסוכסכים אישית. ניל יאנג חזר בפעם השלישית (או הרביעית, מי סופר), אבל זה היה הסוף. הם יצאו לסיבוב הופעות אחרון עם הביץ' בויז, שהיה אמור להיות רווחי אבל נגמר באסון כלכלי אחרי רצח מרטין לותר קינג וביטול הופעות בדרום ארה"ב.

ההופעה האחרונה בהחלט התקיימה בלונג ביץ', ב-5 במאי 1968. הקהל ידע שזה הסוף. האווירה הייתה טעונה. באמצע השיר ROCK AND ROLL WOMAN, מאות מעריצים רצו לבמה כדי להיות קרובים לאלילים שלהם בפעם האחרונה. שוטר קפץ לבמה, חטף את המיקרופון מידיו של סטילס וצרח על הקהל לחזור למקומות, אחרת ההופעה תופסק.

אחרי שהסדר חזר, הלהקה נתנה הופעה מחשמלת אחרונה. הם ניגנו גרסה ארוכה ומטורפת של BLUEBIRD, שבה סטילס ויאנג ניהלו את דו-קרב הגיטרות האחרון שלהם, הפעם מתוך כבוד הדדי ולא מתוך שנאה. כשהאקורד האחרון דעך, זה נגמר. לא היו הדרנים. הלהקה התפזרה לחדרי ההלבשה, וכל אחד הלך לדרכו.

באפלו ספרינגפילד היו צריכים להיות הביטלס האמריקאים. היה להם הכל: שלושה כותבי שירים גאונים (סטילס, יאנג ופיוריי), זמרים מדהימים, ונגנים מוכשרים. אבל הם היו צעירים מדי, יהירים מדי ומסובכים מדי. אז אחרי הפירוק, ניל יאנג המשיך לקריירת סולו מפוארת, תוך שהוא ממשיך את הדפוס של להצטרף ולעזוב הרכבים לפי מצב הרוח. סטיבן סטילס הפך לסופרסטאר עם CSN. ריצ'י פיוריי הקים את פוקו והניח את היסודות לקאנטרי-רוק (שלהקת ה"איגלס" לקחה אחר כך לקצה).

דיואי מרטין וברוס פאלמר נשארו קצת מאחור. דיואי ניסה להקים את "באפלו ספרינגפילד החדשה" (מה שגרר תביעות משפטיות מצד סטילס ויאנג), וברוס הוציא אלבום סולו הזוי ונעלם לתקופות ארוכות.

בסופו של דבר, באפלו ספרינגפילד הותירה אחריה שלושה אלבומים, להיט ענק אחד, ואינספור סיפורים על מה שיכול היה להיות. הם היו הלהקה הנכונה, בזמן הנכון, אבל עם האנשים הלא נכונים להחזיק את זה יחד. ועדיין, כמעט 60 שנה אחרי, הצליל שלהם עדיין מהדהד, מזכיר לנו שיש משהו שקורה כאן, גם אם לא לגמרי ברור מה זה בדיוק.