המשיח עם הטלקסטר: עלייתו, נפילתו והמיתולוגיה של רוי ביוקנן

בואו נניח את הקלפים על השולחן כבר עכשיו: יש גיטריסטים שיודעים לנגן מהר, יש כאלה שיודעים לנגן יפה, ויש את רוי ביוקנן. האיש הזה, עם חזות של פקיד שומה ביום רע וגיטרה פנדר טלקסטר חבוטה משנת 53', הצליח לייצר צלילים שגרמו לאריק קלפטון לשקול הסבה מקצועית ולג'ף בק להזיל דמעה. הוא היה תעלומה מהלכת, שילוב בלתי אפשרי של ביישנות כרונית, כישרון אלוהי, והרס עצמי במינון שיכול להפיל סוס.

הכל התחיל בחורים הנידחים של אמריקה. רוי נולד בארקנסו, אבל גדל בפיקסלי, קליפורניה – מקום שבו האקשן המרכזי היה לראות כותנה צומחת. כבר כילד, הוא היה... אחר. דודתו ווילי נזכרה איך הילד הקטן היה "פורט ופורט ומתפתל" עם גיטרה צעצוע, חושב שהוא מנגן. היא חשבה שהוא סתם משוויץ. היא טעתה בגדול.

אמו, מיני, החליטה שהילד צריך חינוך מוזיקלי ושלחה אותו למורה בשם גברת פרשר. המורה המסכנה ניסתה ללמד אותו לקרוא תווים בשיטת המספרים. רוי, גאון עצלן שכמותו, פשוט הקשיב לה מנגנת, שינן את המנגינה בראש וניגן אותה חזרה משמיעה. לקח לגברת פרשר שנתיים (!) להבין שהילד לא יודע לקרוא תו אחד. "יום אחד בן דוד שלי הלשין עליי," סיפר רוי לימים. "הוא אמר לגברת פרשר שאני לא קורא את המוזיקה. היא נשברה והתחילה לבכות". כך הסתיימה הקריירה האקדמית של ביוקנן, והחלה הקריירה של האיש והאוזן האבסולוטית.

אבל המוזרות לא נעצרה שם. רוי אהב לספר סיפורים. לא סתם סיפורים, אלא מיתולוגיות שלמות. רובי רוברטסון (מלהקת "הבאנד"), שהיה תלמיד של רוי לתקופה קצרה, נזכר ששאל את המאסטר איך הוא פיתח את הסגנון הייחודי שלו. רוי, בפנים רציניות לחלוטין, ענה שהוא "חצי זאב". לך תתווכח עם זה.

בשנות ה-50 המוקדמות, כשהרוק'נ'רול רק בקע מהביצה, רוי כבר היה שם. הוא ברח מהבית (או "נשכח" על ידי אחיו הגדול ג'יי.די בדרך חזרה מטיול – תלוי את מי שואלים) והגיע ללוס אנג'לס. שם הוא נפל לידיו של אמרגן חלקלק בשם ביל אורוויג, טיפוס שהיה לו יגואר.

אורוויג הקים להקה בשם THE HEARTBEATS והלביש אותם בז'קטים מפוספסים בצבעים שיכולים לגרום לעיוורון זמני. השיא? הופעה בסרט הנוער ROCK, PRETTY BABY. רוי וחבריו נראים שם מקפצים על הבמה בניסיון מגושם לעשות ליפ-סינק. שנים אחר כך, רוי היה מאדים רק מעצם המחשבה על זה. "עבדנו עם כוריאוגרף והיינו צריכים לקפוץ לכל הכיוונים," הוא צחק במבוכה. אבל היי, לפחות הוא הצטלם עם מיקי רוני.

אבל היה גם רוק'נ'רול אמיתי. רוי הצטרף לדייל הוקינס, האיש מאחורי הלהיט SUZIE Q. הוקינס היה בוס קשוח. "הייתי אחד האנשים היחידים שיכלו להתמודד עם רוי," סיפר הוקינס. "לא פיזית, אלא רוחנית". רוי למד שם את הטריקים של המקצוע: איך להרים קהל, איך לקחת סולו, וגם כמה טריקים פחות מוזיקליים – כמו איך לבלוע כדורי מרץ כדי לשרוד 30 הופעות ב-30 ימים, ואיך להשתמש בגיטרה ככלי נשק במקרה הצורך.

באחת ההופעות בקנדה, בעל מועדון איים על רוי כי אשתו של בעל המועדון עשתה לרוי עיניים. רוי, שבאמת לא היה מעוניין, נקלע לסיטואציה אלימה. הפתרון? הוא אחז בצוואר הטלקסטר שלו, הניף אותה כמו גרזן והוריד אותה על ראשו של הבעל הקנאי. "הוא נפל כמו שק תפוחי אדמה," סיפר חבר ללהקה. הטלקסטר, אגב, יצאה מזה ללא פגע.

אחרי שנים בדרכים, רוי התעייף. הוא התחתן עם ג'ודי, אישה קתולית אדוקה (שבפגישתם הראשונה אמרה לחברתה: "אני הולכת להתחתן עם הבחור הזה"), והילדים התחילו להגיע בקצב מסחרר. כדי לפרנס את המשפחה, רוי עשה את המהלך הכי לא צפוי בהיסטוריה של הגיטרה החשמלית: הוא נרשם לבית ספר לספרות.

כן, קראתם נכון. האיש שיכל לגרום לגיטרה לשיר כמו זמרת אופרה, עמד וגזז שיער במספרה בבלדנסבורג, מרילנד. האגדה מספרת שהוא גזר ללקוח את האוזן בטעות ופרש, אבל האמת היא שהוא פשוט השתעמם. ועדיין, הסיטואציה הזויה: דמיינו שאתם נכנסים להסתפר, והספר שלכם הוא גאון מוזיקלי מתוסכל שחולם על בלוז בזמן שהוא עושה לכם "מסביב לאוזניים".

המיתוס הגדול ביותר סביב רוי ביוקנן הוא הסיפור על כך שהרולינג סטונס הציעו לו להצטרף ללהקה אחרי מותו של בריאן ג'ונס בשנת 1969, והוא סירב. האם זה קרה? רוי טען שכן. "הסיבה העיקרית שהחלטתי לא ללכת איתם," הוא סיפר בנונשלנטיות, "היא שלא הכרתי את החומר, ולא חשבתי שאוכל לעשות את העבודה כמו שצריך. לשבת וללמוד את כל השירים האלה... זה היה לוקח המון עבודה. אני מניח שאני עצלן".

צ'ארלי דניאלס, חבר ומוזיקאי, היה סקפטי: "מעולם לא שמעתי את הסיפור הזה קודם... אבל רוי היה יכול להיות תוספת מדהימה ללהקה הזו". בין אם זה קרה ובין אם לא, הסיפור הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהאגדה. זה התאים בדיוק לדמותו של רוי: הגיטריסט הגדול בעולם שפשוט לא אכפת לו מהתהילה.

בתחילת שנות ה-70, העולם סוף סוף גילה את רוי. תוכנית דוקומנטרית בטלוויזיה הציבורית (PBS) הכתירה אותו כ"הגיטריסט האלמוני הטוב ביותר בעולם". הביקורות השתפכו. הרולינג סטון הילל. הופעה בקרניגי הול נמכרה עד אפס מקום.

אבל רוי? הוא נשאר רוי. בהופעה ההיסטורית בקרניגי הול, הוא עלה לבמה לבוש ברישול, הציג את הלהקה, ואז עצר הכל. "כרגיל, שכחתי להדליק את המגבר שלי," הוא מלמל למיקרופון. הקהל, שציפה לאל של רוק, קיבל דוד מבולבל מארקנסו. אבל ברגע שהמגבר נדלק והוא ניגן את התו הראשון של SUZIE Q, האולם רעד.

הוא ניגן עם הגב לקהל כדי "להגן על הליקים שלו", או סתם מתוך ביישנות. הוא השתמש בגיטרה טלקסטר 1953 חבוטה, בלי אפקטים, בלי פדאלים, בלי שטויות. כל הצלילים המוזרים – היבבות, הצרחות, הצלילים שנשמעו כמו כינור או כמו אישה בוכה – הכל יצא מהאצבעות שלו ומהכפתורים של הווליום והטון בגיטרה.

היצירה המפורסמת ביותר שלו,THE MESSIAH WILL COME AGAIN, מתחילה במונולוג מדובר בקולו הרך והמוזר של רוי, וממשיכה לסולו גיטרה שקורע את הלב. הוא היה אדם מאמין, אבל האמונה שלו הייתה מסובכת. הוא סיפר לחבריו שהוא "פגש את השטן" ושהוא ראה חתולים מקיפים את חדרו בטירה בגרמניה.

הוא היה איש משפחה מסור עם שבעה ילדים, שאהב לטייל עם הכלבים שלו ביער, אבל בו בזמן נאבק בשדים של אלכוהול וסמים. הקוקאין נכנס לתמונה בשנות ה-80 והפך את רוי, האיש השקט והמופנם, למישהו אחר. ג'ודי אשתו סיפרה: "הוא היה חוזר הביתה שיכור מאוד. הוא יכל להיות אלים מאוד. לילה אחד הוא ירד למטה והביא את האקדח שלו, וזה הפחיד אותי עד מוות".

החיים בדרכים עם רוי היו רכבת הרים. הלהקה שלו, שכללה דמויות צבעוניות כמו המתופף בירד פוסטר והבסיסט ג'ון הריסון, נסעה בוואן ממועדון למועדון, שותה, מנגנת ומשתוללת.

בהופעה אחת בפיטסבורג, בערב השנה החדשה, מישהו מהקהל זרק פצצת עשן ממלחמת העולם השנייה לבמה. "העשן התחיל להתקרב," סיפר הגיטריסט סקוט אנדרסון (המכונה "החתול"). "רוי ואני צחקנו... פתאום, קבוצת כבאים מקיפה אותנו על הבמה עם גרזנים ביד. המרשל מגיע ואומר: 'תפסיקו לנגן מיד!' ואנחנו לא מפסיקים". זה נגמר כמעט באזיקים, אבל עם הרבה צחוק בסמטה האחורית.

בפעם אחרת, באוסטרליה, רוי התאהב במוזיקת דידג'רידו. הוא השיג קלטת של הכלי האבוריג'יני הזה, שם אותה בטייפ-מנהלים, ובארבע לפנות בוקר הסתובב במסדרונות המלון, מצמיד את הרמקול לדלתות של אנשים ומפוצץ להם את האוזניים עם הצליל המוזר הזה. "אני רוצה שאנשים יכירו את המוזיקה הזו," הוא הסביר בתמימות.

אוגוסט 1988. רוי נראה כמי שחזר למסלול. היה לו חוזה הקלטות חדש בחברת ALLIGATOR (שם המפיקים נאלצו לסבול את עשן הסיגרים שלו ואת הריח של תרסיס LEMON PLEDGE שהוא ריסס על צוואר הגיטרה). הוא ניגן טוב מאי פעם. אבל השדים לא עזבו.

ב-14 באוגוסט, אחרי ויכוח בבית בווירג'יניה, משטרה הוזעקה. רוי, שיכור וכועס, יצא מהבית והלך ברגל. השוטרים אספו אותו. הוא נלקח למעצר במחוז פיירפקס באשמת שכרות בפומבי. מה שקרה אחר כך נשאר תעלומה כואבת. לפי המשטרה, רוי נמצא תלוי בתאו באמצעות החולצה שלו, דקות ספורות לאחר בדיקה שגרתית. הוא היה בן 48. ג'ודי והחברים סירבו להאמין שזה היה התאבדות. הם דיברו על חבורות בראשו, על כך שרוי היה במצב רוח טוב, על כך שהוא פחד להיקבר באדמה ולכן בטח לא היה הורג את עצמו.

בהלוויה, בוריס לבנשטיין, אחד מחבריו, ראה את החבורות. "זה היה ברור שמישהו טיפל בו לא יפה," הוא אמר. האם זו הייתה אלימות משטרתית שהובילה לטרגדיה? או שמא רגע של ייאוש תהומי תחת השפעת אלכוהול? האמת כנראה נקברה איתו.

רוי ביוקנן לא מכר מיליוני אלבומים. הוא לא מילא אצטדיונים. אבל כל מי ששמע אותו מנגן, לא שכח את זה לעולם. הוא היה הגיטריסט של הגיטריסטים, האיש שידע למצוא את התו האחד ששווה אלף תווים אחרים. כמו שהוא אמר פעם בראיון, כשהוא יושב על הדשא מחוץ לבית ילדותו בפיקסלי: "אתה קובע את המטרות שלך להצלחה... תרגיש את זה בלב שלך, אם הצלחת או לא". והוא הצליח. בדרך המוזרה, העקומה, והמלאה בעשן סיגרים שלו – הוא הצליח. המשיח אולי לא יבוא שנית, אבל הצליל של הטלקסטר ההיא? הוא יהדהד לנצח.