עולם המוסיקה על פי פרנק זאפה 1969-1966
Updated: Feb 4
במהלך חייו כונה פרנק זאפה דברים רבים על ידי מעריציו ומבקריו כאחד; גאון מוסיקלי, סאטיריקן מבריק, חסר פחד, חדשן בלתי נלאה, מכור לעבודה, פריק קונטרול, הומוריסט ילדותי ומנהיג להקה דיקטטורי. הקלטותיו והופעות הבמה שלו, הן כאמן סולו והן עם להקתו הראשונה המשמעותית, MOTHERS OF INVENTION, כיסו את קו המים של המוסיקה האמריקנית העכשווית.
עבור זאפה, כל קטלוג עבודתו הורכב מצליל אחד שאותו הוא כינה THE BIG NOTE. בעולמו, לכל צליל היה ערך, וכל פעולה הייתה חלק מהצליל האוניברסלי, רטט אדיר שיצר אנרגיה.
בפוסט זה, ברצוני להכיר לכם את העולם שאני כה אוהב של פרנק זאפה ולדעתי בו נמצאת הגאונות הגדולה ביותר שלו. אני מדבר על קטלוג תקליטיו, מהראשון עם להקת "אמהות ההמצאה" ועד תחילת הסבנטיז. מי שמכיר, ודאי ימצא פה פרטי מידע נדירים ומעניינים על התקליטים וגם על אנקדוטות מעניינות ששזרתי ביניהם. לא מכירים את זאפה? - אם כך, זה כבוד בשבילי להכיר לכם אותו. מוכנים? בואו נצא לדרך.
MOTHERS OF INVENTION - FREAK OUT
ב- 27 ביוני בשנת 1966, יצא אלבום הבכורה הכפול של להקת MOTHERS OF INVENTION, בהנהגתו של פרנק זאפה.
כל התקליט הזה הוקלט במשך חמישה סשנים בלבד, באולפני TTG שבלוס אנג'לס. חברי הלהקה אז היו פרנק זאפה (גיטרות, שירה), ג'ימי קארל בלאק (תופים), ריי קולינס (שירה), רוי איסטרדה (בס, שירה) ואליוט אינגבר (גיטרה). עם זאת, התקליט הכיל גם את נגינתם של נגני אולפן מיומנים יותר, ששמם לא מצוין על גבי העטיפה.
מתוך העטיפה הפנימית:
יש הטוענים כי זה האלבום הכפול הראשון בעולם המוסיקה. ובכן, אין הדבר נכון. אמנם בוב דילן הוציא את אלבומו, BLONDE ON BLONDE, אחרי תקליט זה, כך שדילן אינו הראשון שעשה את המהפכה הזו. הראשון שעשה זאת עם אלבום כפול היה זמר הפופ, ג'ימי קלאנטון, שהוציא בשנת 1960 אלבום בשם JIMMY HAPPY / JIMMY BLUE.
אבל התקליט של זאפה וחבורתו עדיין היה אלבום כפול ראשון מסוגו. מדוע? כי זה אלבום הבכורה הכפול הראשון בעולם הרוק.
הצילומים על גבי עטיפת התקליט נעשו על ידי חשיפת התשלילים לאור יום, באמצע תהליך פיתוחם. בתמונה, שבעטיפה הקדמית, ניצבים חברי הלהקה, משמאל לימין: הגיטריסט אליוט אינגבר, פרנק זאפה, המתופף ג'ימי קארל בלאק, הזמר ריי קולינס והבסיסט רוי איסטרדה.
Hungry Freaks, Daddy / I Ain't Got No Heart / Who Are The Brain Police? / Go Cry On Somebody Else's Shoulder / Motherly Love / How Could I Be Such A Fool / Wowie Zowie / You Didn't Try To Call Me / Any Way The Wind Blows / I'm Not Satisfied / You're Probably Wondering Why I'm Here / Trouble Comin' Every Day / Help, I'm A Rock (Suite In Three Movements) - 1st Movement: Okay To Tap Dance, 2nd Movement: In Memoriam, Edgar Varese, 3rd Movement: It Can't Happen Here / The Return Of The Son Of Monster Magnet (Unfinished Ballet In Two Tableaus)
בעטיפה האחורית יש מסר שנכתב בלשונה של הדמות הפיקטיבית, אך גם האפקטיבית ביותר, סוזי קרימצ'יז. הטקסט נכתב, כמובן, על ידי זאפה, כשאת דמותה של סוזי בתקליט גילמה ג'יני ואסאר.
זאפה הסביר על סוזי: "הדמות של סוזי הייתה תרמית שבניתי באופן דקדקני. המטרה שלי הייתה ליצור דמות שכל אחד יכול לקחת אותה לאן שהוא רוצה".
בעטיפה הפנימית של התקליט מצוינים 179 שמות, כשזאפה הוסיף בתיאור: 'האנשים האלו עזרו לנו במוסיקה שלנו. אל תבואו נגדם בגלל עובדה זו'. בהמשך תיאר זאפה את הרשימה הזו כ'אנשים שהשפיעו עליי מאד - בעיקר באופן שלילי'. הרשימה כללה חברי עבר בלהקה, חברים קרובים של זאפה בחייו האישיים, מלחינים, שחקנים, נגני רית'ם אנד בלוז ושאר ידוענים.
אבל זאפה לא אהב את התוצאה הגראפית של עטיפת התקליט הזה ובשנת 1968 הוא תיאר אותה כ'פיסת גרפיקה מכוערת להחריד'. מי שקנה את האלבום כשיצא, יכל לשלוח דולר אחד לחברת התקליטים MGM ולקבל FREAK MAP. זו הייתה מפה שהכילה 36 מקומות בעלי עניין בהוליווד.
שרשרת השירים בתקליט הזה הייתה דבר שלא נשמע כמותו לפני כן בעולם הרוק. הייתה זו הצצה ראשונה לראשו של פרנק זאפה, כשהצד הרביעי בתקליט מגיע ל'פריק אאוט' האמיתי, עם קטע, באורך 12 דקות ועשרים שניות, ששמו THE RETURN OF THE SON OF MONSTER MAGNET.
בהקלטת הקטע הזה השתתפו רבים אחרים לצד חברי הלהקה. זאפה לא אהב את התוצאה הסופית ובנובמבר 1967 סיפר: "אני עדיין כועס על חברת התקליטים שלא אפשרה לי לסיים את היצירה הזו. מה שאתם שומעים בתקליט זה ערוצי הנגינה הבסיסיים. זה הכל. רק בסיס ליצירה שתיכננתי בראשי. אני לא מבין כיצד חברת תקליטים לוקחת על עצמה את האחריות להוציא מוצר לא מוגמר שכזה. אבל הם עשו את זה שם ואנשים באו אליי ואמרו לי כמה נפלא הקטע הזה. אבל אני חושב שהוא נוראי".
זאפה סיפר בשנת 1968 על ההצעה לקבל חוזה להקלטת האלבום הראשון הזה. "לא פעם ניצבנו במצב בו לא היו כלל שלטי פרסום להופעותינו. לא ידענו לבצע שירי ריקודים אז המשכנו בהופעה שלנו, כשיום אחד נכנסו למועדון ויסקי א גו גו, שבלוס אנג'לס, אנשים מחברת התקליטים MGM, ומשום מה הם החליטו שיתנו לנו להקליט תקליט אצלהם. ביום הראשון של ההקלטות לא היה לנו כסף לאכול. מישהו שם הואיל בטובו לתת לנו עשרה דולר כדי לאכול, לפני שנתעלף. ביום הזה הקלטנו שישה קטעים ומשם הלך העסק והשתפר".
בשנת 1970 הוסיף זאפה לסיפור: "נראה שהלהקה שלנו הוחתמה ב-MGM כסוג של מחווה למנהל שלנו, הרב כהן, שהכיר את מפיק הבית שם, טום ווילסון. חברת MGM הייתה הישועה שלנו, כי שאר החברות ששלחנו להן הקלטות דמו - דחו אותנו על הסף. ווילסון הגיע לשמוע אותנו בהופעה, כדי להתרשם, וכנראה הוא חשב שאנחנו להקת בלוז. בידיעה הזו הוא דאג להחתמתנו בחברה תמורת מקדמה בסך 2,500 דולר, שהייתה אז סכום גדול.
ניגשנו לדיונים בעניין האלבום והסברתי לווילסון שאני רוצה לבצע גם תזמורים בחלק מהשירים. למזלי הוא הסכים. השיר הראשון שהקלטנו היה ANYWAY THE WIND BLOWS והשני היה WHO ARE THE BRAIN POLICE. לאחר הקלטת השיר השני החלו לחשושים בחברת התקליטים. אנשים שם נכנסו לפאניקה והחלו להבין כי קנו את הדבר שלא פיללו לו. הטלפונים מהחברה לאולפן ההקלטות היו רבים ומלחיצים. לכן מיהרנו להקליט כמה שיותר קטעים בכל יום, מחשש שיבואו ויעיפו אותנו משם. אני לא רציתי כלל שזו תהיה להקת בלוז. אבל מצד שני עמדה חברת MGM שהבינה, מאוחר מדי, שהשקיעה כבר 20,000 דולר בהפקת התקליט. כך שהייתה בידיה כעת כמות גדולה מאד של הקלטות. יותר ממה שהיה אפשר לשים בתקליט בודד.
אז הצעתי להם שיקצצו מאחוזי הזכויות שלי בשירים שכתבתי וכך יוציאו את העניין כאלבום כפול. זה היה צעד ראשון, בתחום התקליטים הכפולים בעולם הרוק. כמו כן, הענקנו לחברת התקליטים המבוהלת הזו טיפים בנוגע לשיווק המוסיקה הזו לקהל הנכון. לאט הם החלו להבין כי יש הגיון בסיפור. חשבתי באותו רגע שעלינו על הגל הנכון, עד שהבנתי במהרה שכל הצעותיי לשיווק האלבום הזה נפלו על אזניים ערלות. הם החליטו להשתמש רק ברעיונות שלהם לקידום העניין והיו אלו רעיונות נוראיים שעשו נזק.
הייתה להם סוכנות פרסום שכנראה נתקעה במכונת זמן בשנות הארבעים. אחת השיטות המטופשות שלהם הייתה לשלוח פאזלים עם עטיפת התקליט לשדרני רדיו. כל יום נשלחה חתיכה נוספת משבע חתיכות שהרכיבו את העטיפה. מישהו גאון חשב שם שהשדרנים יתלהבו וירכיבו את הפאזל הזה. ממש אסון. האלבום הזה היה כישלון מסחרי, יחסית לכמות הכסף שהושקעה בהקלטתו ובפרסומו. זה פגע בנו מאד כשניגשנו לעשות את התקליט השני שלנו, כי החברה החליטה הפעם להעניק לנו תקציב זעום ביותר להכנתו".
ומה נכתב בביקורת על התקליט הזה, בעיתוני העבר? עיתון HIT PARADER פרסם בנובמבר 1966: "התקליט הזה מכופף כל הגיון אפשרי. חלק מהתקליט מכיל מוסיקה וחלק רק דיבור וצרחות. אם אתם מחפשים את מה שקורה היום באמת, לכו ותשיגו את התקליט הזה". ועיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם בספטמבר 1967 כי האלבום הזה מתיש לפרקים.
בלוס אנג'לס טיימס נכתב בביקורת: "אני מניח שאפשר לקרוא לזה ציורים סוריאליסטיים המותאמים למוסיקה. לא מסתפקים פה בהקלטה רק של שני צדדים עם ג'יבריש מוסיקלי, אלא יש פה ארבעה צדדים מלאים בסוג ה'אמנות' שלהם. אם למישהו יש את האלבום הזה, אולי הוא יכול לספר לי מה לעזאזל קורה פה עם חמישייה מוכשרת אך מעוותת, שהולידה אלבום שעשוי להיות הגירוי הגדול ביותר לתעשיית האספירין מאז מס הכנסה".
מה שבטוח, אי אפשר להתעלם מאלבום בכורה פריקי שכזה ולמי שמעונין בכל ההקלטות מהסשנים לתקליט - רוצו להשיג קופסה נהדרת שנקראת MOFO, שזה ראשי התיבות של MAKING OF FREAK OUT. שם תיכנסו לקרביים של ההקלטות.
MOTHERS OF INVENTION - ABSOLUTELY FREE
Absolutely Free side:
Plastic People / The Duke Of Prunes / Amnesia Vivace / The Duke Regains His Chops / Call Any Vegetable / Invocation & Ritual Dance Of The Young Pumpkin / Soft-Sell Conclusion
The M.O.I. American Pageant side:
America Drinks / Status Back Baby / Uncle Bernie's Farm / Son Of Suzy Creamcheese / Brown Shoes Don't Make It / America Drinks & Goes Home
ב-26 במאי בשנת 1967, יצא האלבום השני של פרנק זאפה ולהקת THE MOTHERS OF INVENTION, שנקרא ABSOLUTELY FREE. התהליך ליצירתו לא היה קל.
זה התחיל כשחברת התקליטים, שלא התרשמה לטובה מהמסחריות הקלושה של אלבום הבכורה, FREAK OUT, עליו שפכה המון כסף - החליטה לתקצב את הפקת התקליט השני, מרגע נגינת התו הראשון באולפן ועד הדפסת העטיפה, ב-11,000 דולר.
ללהקה נוסף אז מתופף הקלטות בשם בילי מונדי, שבמקביל ניגן בהקלטות אולפניות רבות של להקת המאנקיז וגם בהקלטות של להקת THE SEEDS. חבר נוסף וחשוב נוסף נכנס ללהקה בנובמבר 1966, וזה הקלידן דונלד וורד פרסטון (או בקיצור - דון פרסטון). יחד עמו הגיע גם נגן כלי הנשיפה ליאון 'באנק' גארדנר. שני אלו ניגנו עם זאפה שנים לפני כן.
זאפה, שחיפש קלידן, ניגש לביתו של פרסטון וביקש ממנו להגיע ולהיבחן ללהקה. פרסטון הסכים, ניגש לאודישן ונכשל, כי לא ידע לנגן את הקטע 'לואי לואי'. אבל נחישותו הייתה מספיק חזקה כדי להתקבל בכל זאת.
התקליט ABSOLUTELY FREE הוקלט במשך ארבעה סשנים, שארכו שש שעות כל אחד, בנובמבר 1966. חשבון פשוט אומר שלקח זמן רב לתקליט זה לצאת מאז שהוקלט. לקהל המעריצים שעקב באדיקות אחרי הופעות הלהקה, היה קשה להסתגל למוצר שנשמע אנכרוניסטי לנוכח היצירתיות של זאפה שנעה כל הזמן קדימה ובקצב מסחרר. הזמן כה דחק בזאפה וחבורתו שהם נאלצו להקליט את כל תפקידי השירה בתקליט הזה, בסשן אחד בלבד.
זאפה גם כתב אז שיר שנקרא כשם התקליט, אך לא נכנס בו אלא נאלץ לחכות עד להקלטות האלבום השלישי של הלהקה. כמו כן, שום תקליטון לא יצא מהשירים שבתקליט. וגם מיקס המונו שלו היה זהה למיקס הסטריאו - דבר שלא הגביר את מכירותיו לאלו שחשקו בשתי גרסאות שונות.
עם זאת, הצליח התקליט להגיע למקום ה-41 במצעד המכירות וכך הפך את הלהקה הזו לפחות מחתרתית בעיני הקהל הרחב. ההצלחה במצעד נבעה מתקציב לשיווק נרחב יותר מצד חברת התקליטים, בסך 25,000 דולר - שזה הרבה יותר מהסכום שניתן להפקת התקליט. דבר אבסורדי.
זאפה עיצב את העטיפה, וכך אמר בזמנו: "אני הוא זה שאחראי הפעם על העטיפה. קניתי ציוד ב-130 דולר, כולל חומרי דבק. עם כל זה הלכתי לחדר הקטן שחברת התקליטים נתנה לי להשתמש בו לעיצוב. אתמול ישבתי שם במשך 13 שעות ברציפות כדי לעבוד על זה. מה שבטוח, העטיפה הזו תהיה פצצה למוח".
אבל תכניו המילוליים נתקלו בהתנגדות של חברת התקליטים להדפיס את המילים על העטיפה. עד כדי כך שבהוצאה המקורית צורפה הודעה לקהל רוכשי התקליט, שבמידה וברצונם לקבל מילים - הם יוכלו לעשות זאת עם שליחת כסף במעטפה והוספת כתובת למשלוח דף המילים.
כל צד בתקליט הוא יצירה ארוכה שחולקה לתתי פרקים. הקטע הפותח את התקליט נקרא PLASTIC PEOPLE וכבר בפתיחתו נשמע צליל המחקה את הקטע 'לואי לואי'. זאפה הסביר על השיר הזה: "את השיר כתבתי כביקורת חברתית על האנשים בלוס אנג'לס. אבל הקונספט המילולי התרחב מאז והפך לשם כינוי בכל מיני מקומות אחרים. המילה 'פלסטיק' נועדה לתאר משהו שאנשים לא אוהבים. אבל במקור הוא הופנה לבחורות שלבשו מגפי פלסטיק עם כובעים תואמים ויצאו עם גברים מצועצעים".
שיר זה מתחבר לקטע DUKE OF PRUNES, שנקרא בזמן העבודה עליו בשם REMEMBER. חבר הלהקה, ריי קולינס, הוא ששר את הקול המוביל פה. זאפה: "זה שיר אהבה סוריאליסטי". ריי קולינס סיפר: "לזאפה הייתה מלודיה יפה ביותר בשיר הזה וכשהלכנו להקליט אותה באולפן, המצאתי מילים במקום. אחר כך ניגשתי לזאפה והסברתי לו שהמצאתי את המילים במקום וכי מן הראוי שאקבל מזה משהו. כסף לא היה בחשבון אז זאפה הציע לי שאגיד לו מה לכתוב בעטיפה כקרדיט עבורי. אז אמרתי לו שיכתוב שם PRUNE - RAY COLLINS".
על הקטע AMNESIA VIVACE סיפר זאפה: "בקטע הזה פשוט לקחנו מוטיבים מהיצירה RITE OF SPRING של סטרווינסקי וערבבנו את זה עם קטעים מהיצירה שלו THE FIREBIRD SUITE. כך יצרתי הומאז' מעניין לשתי יצירות, שלא היה להן שום קשר לפני כן".
על השיר CALL ANY VEGETABLES סיפר: "פה כתבתי על אנשים אפאתיים, שאני סבור כי עם קצת עידוד הם עדיין יכולים לתרום משהו לסביבה. אני מאמין שאם תקרא לכל איש-ירק שכזה, הוא יענה לך".
גרסה שונה ועסיסית יותר הגיעה מצדה של לוריין בלצ'ר, שהכירה אז את זאפה: "את השיר הזה הוא כתב על מקרה אחד בו הגיע הביתה מוקדם מהצפוי ומצא את אשתו הראשונה, קיי, כשהיא שרועה על הרצפה מעולפת ולצידה תפוח אדמה אותו שייפה כדי שיידמה לוויברטור. כשהתעוררה מעלפונה, הסבירה לפרנק כי היא ניסתה כמה ירקות אבל תפוחי האדמה היו הטובים ביותר".
וכך ממשיך התקליט עם יצירות קטנות רבות שמתמזגות זו בתוך זו, עד שמגיע הקטע לפני האחרון והוא אחד הבולטים בו - BROWN SHOES DON'T MAKE IT. השיא של קטע זה מגיע כשהמאזין מבין כי הדמות הראשית היא ילדה קטינה שעוסקת בחוויות מיניות. את הקול של אותה ילדה שעונה בשאלה 'מה תעשה לי, אבא?', כשהוא מהדהד במשפט 'אם היא הייתה הבת שלי אז...', סיפקה ליסה כהן, בתו של מנהל הלהקה, הרב כהן. דון פרסטון סיפר: "נאלצנו להקליט את השיר הזה במקטעים של שמונה תיבות כל פעם ואז להדביק. זאת כי המתופף והבסיסט שלנו אז לא ידעו כלל לקרוא תווים. גם אני לא הייתי מאלו שידעו לקרוא תווים במבט ראשון".
ומה הביקורות כתבו על התקליט הזה בזמנו? בבילבורד פורסם אז: "לא משנה אם הלהקה הזו אומרת משהו באמת או גוררת את הקהל שלה, דבר אחד בטוח - יש לה קהל גדול. בתקליט הזה יש חומר מחתרתי שדומה למה שהיה באלבום הקודם ואין לנו ספק שהפעם גם המכירות יהיו טובות".
עיתון MOJO NAVIGATIR, באפריל 1967: "זה דבר ראשון בסגנון הרוק. זה יותר אופרה מרוק. יש פה מתקפה חסרת רחמים על אנשי הפלסטיק ודרך החיים שלהם. המוסיקליות מצוינת והמעבר מסגנון לסגנון מבוצע כאן בווירטואוזיות. גם המילים נהדרות והגאוניות של פרנק זאפה בולטת".
פרנק זאפה מתוך ראיון מדהים שנערך עמו לקידום התקליט ABSOLUTELY FREE...
״אני לא מעריץ של ברטולד ברכט כי אני לא ממש יודע מה הוא עושה. אנשים משום מה מתעקשים שאני מחובר אליו. הקשבתי פעם אחת ל׳אופרה בגרוש׳ שלו. במחצית הדרך בהקשבה נאלצתי להפסיק כי לא יכולתי לעמוד בזה. אני הולך להוציא תקליט של אמהות ההמצאה עם לני ברוס. זה כנראה יגיע לחנויות כבר בסוף החודש הזה. אני עורך עכשיו את הטייפים וכנראה אקרא לאלבום הזה ׳האיש שלנו בנירוונה׳...
אני אוהב את הטכניקה בה ההפקה האולפנית שלי נשמעת ערוכה. זה חלק מהעניין. תראו את אנשי הצנזורה המגוחכים בחברת התקליטים ׳אם ג׳י אם׳. הם צינזרו במילות השיר BROWN SHOES DONT MAKE IT את המילה NASTY והשאירו את המילה THIRTEEN. לך תבין אותם.
אני מאמין לג׳ורג׳ האריסון כשהוא אומר שאפשר לשנות את העולם עם אהבה אם באמת מתכוונים לזה. המוסיקה שלי ושל להקתי היא צירוף של ניגודים. אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולהראות שהוא אפשרי. אנחנו משנים משקלים ריתמיים בשירים באופן מהיר מאד. הסקסופוניסט שלנו, באנק גארדנר, אולץ לנגן עם הצטרפותו אלינו בסגנון ג׳ון קולטריין. לפני כן הוא ניגן ג׳אז קליל. דרך אגב, אין לי שום תקליט של קולטריין בבית חוץ מאוסף אחד של ג׳אז משנות החמישים.
בואו אספר לך על צירוף מקרים אדיר, שגורם לי להאמין כי הביטלס מושפעים לא מעט ממני - שלחו לי תמונה של פול מקרטני לפני כמה חודשים. זה היה בדיוק בזמן בו הכנתי תקליט עם תזמורת לחברת התקליטים ׳קפיטול׳, שם ניצחתי על התזמורת. והנה בתמונה של פול הוא נראה בדיוק כמוני - עם השפם, מקל המנצחים ועומד מול התזמורת ומנצח עליה לתקליט סרג׳נט פפר.
אני הקשבתי לתקליט הזה של הביטלס ואני קובע בוודאות שהם העתיקו ממני פה ושם. אנשים חושבים שהתקליט האחרון של ׳אמהות ההמצאה׳ הוקלט רק עכשיו אך הוא בכלל הוקלט בנובמבר של השנה שעברה והצנזורה המגוחכת גרמה לדחייה ביציאתו.
להקת האנימלס הייתה הלהקה הטיפוסית של סוג הלהקות הלא יצירתיות. הם נחלו הצלחה בזכות שירים שלא הם כתבו. מקוריות לא הייתה הצד החזק של הלהקה הזו. הם היו תקועים בתוך תיק הרית׳ם אנד בלוז הזה. זה נראה מגוחך שצעירים לבנים מנסים ככה לחקות את הצליל השחור.
אין לי מושג מה בדיוק נכנס לאחרונה לראש של זמר הלהקה, אריק ברדן. הוא היה במסיבה בביתי וכנראה נכנס לו שם סם למוחו. פתאום התקליט האחרון שהוציא עם להקתו נהיה פסיכדלי. פתאום השירים הם באורך של יותר מארבע דקות.
