הצלליות או לא להיות

חקר, ערך וכתב - נעם רפפורט

ואווו - כמה שזה טוב! כשאני מאזין לתקופת הזהב של הצלליות, זו היא יציאה עבורי למסע מרגש דרך כמה מפנינות הרוק האינסטרומנטלי הטובות ביותר שהוקלטו אי פעם. נכון, נולדתי רק בשנת 1971 אבל עם תקליט ה-GREATEST HITS שלהם, שיצא בשנת 1963, אני מרגיש כאילו הייתי חי ובועט עשר שנים לפני כן. כי האלבום הזה לוכד את ההתרגשות, החדשנות והשמחה הצרופה של המוזיקה. לפני פרוץ הביטלס, הצלליות היו ה-להקה. לכן, לדעתי זו יצירת מופת של לחנים, הפקה וביצוע שכולם משפריצים חדשנות. זה רק אני שחש ברוח שמלטפת אותי בכל פעם שאני מקשיב לזה? רוח שבאה עם הצלילים של האנק מרווין המשקפופר בעל גיטרת הפנדר סטראטוקסטר ומגבר ה-VOX, גיטרת הליווי המוצקה ואפקטיבית של ברוס וולש, והתיפוף הדינמי של טוני מיהאן והבס של ג'ט האריס (ואחריו בריאן לוקינג). רוח שיוצרת חוויה מוזיקלית נצחית.

מדהים אותי גם השימוש של חברי הלהקה ואנשי ההפקה באפקט נהדר של הדהוד וטכניקות פורצות דרך אחרות שהשפיעו על אינספור אמנים שבאו לאחר מכן. זה תור הזהב של הרוק'נ'רול ומי שרוצים לדעת מי היו הביטלס הראשונים (והאינסטרומנטליים), קחו את עצתי. תרוצו להקשיב לזה.

בכל הערכה של מוזיקת פופ בריטי לפני שנת 1963 (והביטלס), להקת הצלליות עומדת לבדה בתור להקת העל. לא היו לה מתחרים וצליליה נשמעו למרחקים והשפיעו על המוני צעירים שהפכו לאחר מכן לגיטריסטים ידועי שם. אז הרשו לי לסקור פה כמה מלהיטיהם האינסטרומנטליים המרהיבים של החבר'ה.

בשנת 1960 יצא הקטע APACHE.

זה עומד כיום כנראה בתור היצירה הידועה ביותר של הצלליות. הקטע האינסטרומנטלי עם מוטיב המערב הפרוע הישן היה להיט עולמי . אז למה הוא לא התפרסם בארה"ב? בעיקר בגלל שהצלליות לא קיבלו הרבה קידום באמריקה, וגם בגלל שהחברים לא הגיעו לשם לסיבוב הופעות. אילו היה איזה שדרן אמריקאי מוצא את התקליטון ונתן לו כמה השמעות בתוכניתו שם, אולי היה לסיפור הזה סוף אחר, אבל הצלליות לא הצליחו לפרוץ. לקח שנה עד שהשיר סוף סוף הגיע למצעד בארה"ב, וזו הייתה גרסה של גיטריסט הג'אז השבדי, יורגן אינגמן. הוא הגיע למקום השני עם השיר בשנת 1961 וזה היה הלהיט היחיד שלו בארה"ב.

עבודת הגיטרה המופלאה פה של האנק מארווין גרמה להמוני צעירים לרוץ לחנויות כלי הנגינה ולבקש לרכוש לעצמם גיטרה חשמלית. איך מארווין קיבל את הצליל הזה שלו? פשוט מאד - הוא לקח גיטרה חשמלית של פנדר, חיבר אותה למגבר בריטי מתוצרת VOX והביא את האישיות שלו. הקטע הזה נכתב על ידי ג'רי לורדן, שהיה זמר-גיטריסט וכותב שירים בריטי. הוא ניגן לצלליות את מה שיצר באוטובוס, בעת שהיו בסיבוב הופעות, באמצעות היוקלילי שלו, שבו השתמש כדי לכתוב שירים. הצלליות אהבו את זה. מארווין: "אפילו על היוקלילי שלו זה נשמע כמו להיט, ולמרות שהוא הזהיר אותנו שלברט ווידון כבר יש גרסה משלו, נראה שהוא לא יוציא אותה בתור תקליטון, אז החלטנו להקליט אותו. אז זה חזרנו לאולפן באבי רואד עם תקווה בלב, קליף ריצ'רד ישב ותופף בהקלטה בתופים סיניים והציע לנורי פאראמור שכדאי להשיג מנהל מתאים שיוכל לטפל בנו במשרה מלאה". ג'רי לורדן קיבל את הרעיון לשיר הזה לאחר שצפה בסרט אפאצ'י משנת 1954 , בכיכובו של ברט לנקסטר בתור לוחם. לורדן: "רציתי משהו אצילי ודרמטי, המשקף את האומץ והפראות של האינדיאני". לורדן לא הקליט את זה בעצמו וההקלטה הראשונה, כאמור, הייתה של הגיטריסט ברט ווידון, אבל לורדן לא התלהב מהגרסה שלו והצלליות זכו לפריצה שלהם.

המפיק של הלהקה, נורי פאראמור, נתקל בהתנגדות של חברת התקליטים להוציא את זה. הם העדיפו שם קטע אחר בשם QUATERMASTER'S STORES. פאראמור לקח את שני הקטעים והשמיע אותם לבתו הצעירה. היא מיד הצביעה על APACHE כטוב מהשניים. עם זה הוא חזר לחברת התקליטים והודיע לה שכך הוחלט. התקליטון שוחרר ביולי 1960 וזכה לשיווק נרחב של חברת התקליטים EMI.

בפברואר 1961 יצא הקטע FBI.

בעוד התקליטון הקודם, MAN OF MYSTERY, זינק לטופ 10, והאנק מארווין היה עסוק בירח דבש עם כלתו הטריה - היה ברור שחייבים לעשות תקליטון חדש. אז החברים התאמצו ביחד ויצרו את FBI. ברוס וולש: "האנק, ג'ט ואני כתבנו את זה, אבל היו כמה בעיות חוזיות עם ההוצאה לאור ולכן פיטר גורמלי, המנהל שלנו, קיבל את הקרדיט לשיר וכשהתמלוגים נכנסו, הוא שילם לנו. סאם קרטיס, שהיה העוזר שלנו בהופעות, היה שם כשעבדנו על הקטע, והחליט שאם חבורה של אידיוטים כמונו יכולה לעשות את זה אז גם הוא יכול, ונעלם לכתוב שיר לאשתו! כשהוא חזר להשמיע לנו את מה שכתב, חיוך של ניצחון היה על פניו. אבל זה היה שיר ממש גרוע".

בשנת 1962 יצא הקטע WONDERFUL LAND.

גם הפעם היה זה ג'רי לורדן שכתב את זה. לורדן נזכר ב -1000 להיטים מס' 1 בבריטניה מאת ג'ון קוטנר וספנסר לי: "קיבלתי מיד את הרעיון לחלק הראשון אבל לקח לי שישה חודשים להגיע לאמצע. ידעתי שחייב להיות חלק שני ולא יכולתי לחשוב על שום דבר. בסוף זה הגיע לגמר". זו הייתה הפעם הראשונה שהצלליות קיבלו תוספת לצליל הבסיסי שלהם. ברוס וולש: "נורי פארמור עזר לנו מאוד, הוא היה דמות אב אם תרצו, אדם מבוגר אבל מוזיקאי מיומן. ג'רי לורדן נתן לנו את 'ארץ נהדרת' והקלטנו את זה בידיעה שמה שעשינו לא מספיק, ובזמן שהיינו בסיבוב הופעות, נורי הוסיף כלי נשיפה, מיתרים וקצת שירה". לורדן גם חשף ששם הקטע לא היה שלו: "אני די חלש עם שמות ולא יכולתי לחשוב על שם לזה. האנק קרא לזה 'ארץ נהדרת' ואני לא אהבתי את זה. הלוואי שיכולתי להמציא משהו יותר טוב". שם הקטע התייחס לאמריקה אבל המעריצים הטהרנים אחר הסאונד של הצלליות, ראו בהפקה שכזו חילול הקודש. באותו זמן נהנו הצלליות גם מהצלחת THE YOUNG ONES, עם קליף ריצ'רד.

אז רגע, מה קרה אחרי ההצלחה עם הצלילים האלו?

ובכן, לאחר שהצלליות יצקו סאונד חדש ומשפיע כמו גם הופעה מתוזמנת להפליא, עם תנועות מתואמות שהגבירו את המשיכה אליהם - הייתה זו עזיבתו של הבסיסט ג'ט האריס שגרמה להם מכה לא קטנה. זה היה הסדק ראשון באחדות הלהקה, אחרי שלוש שנים מצליחות ביחד. למעשה, עזיבתו לא הייתה אמורה להשפיע על הפופולריות שלהם בכלל, אולי בגלל הפרופיל הנמוך שהוא אימץ, או אולי בגלל שהלהקה מצאה במהרה את בריאן (ליקוריץ') בנט, המחליף שלו. אבל משהו כבר לא היה מאוזן אז בצלליות. אם זה לא מספיק, אז החליט גם המתופף, בריאן מיהאן, שהוא עוזב. אם המכה הזו לא הייתה דיה - האריס ומיהאן החליטו לאחד כוחות כצמד. הקטע הראשון שהם הקליטו היה DIAMONDS, שכתב ג'רי לורדאן. הם קיבלו עם זה להיט גדול, בעוד שחבריהם לשעבר השתרכו מאחור עם קטע בשם DANCE ON. השניים המשיכו להצליח עם SCARLETT O'HARA אבל בהמשך אותה שנה היה האריס מעורב בתאונת דרכים שפצעה אותו קשה. מיהאן ניסה להמשיך לבד אך לא הצליח וחזר לעבודה כצייד כישרונות בחברת תקליטים.

הצלליות הצליחו להתאושש עם ATLANTIS שהחזיר אותם לצמרת המצעדים אבל בסוף 1963 הם נתקלו בכישלון נוסף, כש-GERONIMO לא הצליח להגיע לעשרת הגדולים. המוזיקה של הצלליות כבר הייתה אז פחות נחשקת, בהשוואה לביטלס שפרצו בענק.

אז התגלעו סכסוכים על מדיניות מוזיקלית ואחרי שנת 1965 הצלליות כבר לא נכנסו למצעדים. אחרי שלוש שנים של עבודה בהופעות קברט וטלוויזיה, ברוס וולש עזב את הלהקה באוקטובר 1968, ושלושת האחרים החליטו לערוך לו הופעת פרידה חגיגית וכך היה, ב-19 בדצמבר 1968 בלונדון פלאדיום. על הבמה הם העניקו לו שעון שהראה את השעה במקומות שונים בעולם. יעברו שנים, כל אחד מהחברים ינסה את דרכו בעצמו. שנות ה-70 היו תקופת מעבר עבור הלהקה, כאשר חבריה המשיכו להופיע ולהקליט חומרים חדשים. יכולת ההסתגלות והמחויבות שלהם למלאכתם אפשרה להם להישאר רלוונטיים ואהובים על המעריצים שלהם גם כשבשטח התפתחו זרמי מוזיקה אחרים. אחרי הכל, כוכבים רבים שהצליחו אחריהם ציינו את הלהקה הזו כחשובה ביותר עבורם. וולש ומארווין פעלו בשנת 1972 כהרכב חדש עם המוזיקאי ג'ון פאראר (תחת שמות המשפחה שלהם), איבדו את הבסיסט ג'ון רוסטיל שהתחשמל למוות בביתו בשנת 1973 וניסו את מזלם באירוויזיון של 1975. לאחר מכן הם התאחדו מדי פעם עם קליף ריצ'רד להופעות וסיורים מיוחדים, תוך ניצול המשיכה הנוסטלגית שלהם והפופולריות המתמשכת של הלהיטים הקודמים שלהם. למרות שהם לא השיגו את אותה רמה של הצלחה בראש המצעדים כמו בשנות ה-60, הצלליות נשארו פופולריים עם קהל מעריצים מסור.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים