זה היה אתמול - התלאות של להקת פורינר (נוכרי) באייטיז

הסנסציה שהגיטריסט מיק ג'ונס הרכיב כבשה את העולם בסערה בשנת 1977! עם מגה-להיטים כמו COLD AS ICE, DOUBLE VISION, ו-BLUE MORNING BLUE DAY, הם היו על גג העולם! שני תקליטיה הראשונים הפכו לתופעה, מכירות מטורפות ותקליטי פלטינה נערמו בערימות. היה נדמה שהשמיים הם הגבול!

אבל אז הגיע הבום! התקליט השלישי, HEAD GAMES, שיצא בשנת 1979, לא המריא כמו קודמיו, וריח של משבר החל להתפשט באוויר. במאמר זה נצלול אל מאחורי הקלעים של הסחרור, ההצלחות המסחררות והדרמות הפנימיות שזעזעו את הלהקה שהייתה בטופ!

מיק ג'ונס שובר שתיקה: "הבנו שאנחנו צריכים להיות חיוביים לגבי זהותנו בתקליט הרביעי. התקליט HEAD GAMES היה פשוט מוגזם, והסמים נכנסו לתמונה שם קצת יותר מדי. אז היה לנו קצת הנגאובר מסיבי אחרי התקליט ההוא וכשאני מסתכל אחורה על זה, אני חושב שזה לא היה תקליט ממוקד לגמרי. ניסינו להקשיח את הדימוי של הלהקה עם שירים כמו DIRTY WHITE BOY, אבל שם נוצרה השאלה לאן אנחנו הולכים באמת".

גם לבסיסט האנגלי הטרי, ריק ווילס, שהצטרף רגע לפני הסערה של התקליט השלישי, היו בטן מלאה: "במובנים מסוימים, אחרי שני תקליטי הלהקה הראשונים, התקליט השלישי היה סטייה חדה מהמסלול, סגנונית וצורנית. זה היה קצת יותר רוקי וזה לא עבר כל כך טוב עם כולם וכמובן שהייתה לנו עטיפת תקליט מאוד שנויה במחלוקת".

על העטיפה ההיא כיכבה נערה שצולמה מוחקת מספר טלפון מקיר בשירותי גברים. היו שראו בזה פרובוקציה לשמה, והרבה חנויות תקליטים אמריקאיות פשוט סירבו להציג אותו על המדפים!

מאחורי הקלעים, המתח גאה: הדרישות של נגן הקלידים, אל גרינווד, ושל הגיטריסט-נגן כלי הנשיפה, איאן מקדונלד, להיכלל בתהליך כתיבת השירים גרמו לג'ונס לחשוש שהדבר יחליש את הלהקה ואת חזונו.

הזמר לו גראם חושף את רגעי השפל: "במהלך קיץ 1980, התחלנו לכתוב ולהקליט כמה שירים לתקליט הרביעי שלנו, אבל אף אחד מהם לא היה מספק. לאחר זמן מה הגענו למסקנה שהדברים לא נשמעו שונים מהתקליט האחרון שלנו, וזה אילץ אותנו להעיף מבט חזק וכנה על הלהקה. ההערכה שלנו הייתה שזו להקה הגונה עם מוסיקאים טובים ובחורים טובים, אבל משהו פשוט לא היה בסדר. עייפות ושאננות התיישבו עלינו, והיינו בנקודה בחיי הלהקה שבה לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו. ידענו שאם נקליט תקליט דומה ל-HEAD GAMES, סיימנו את הקריירה. אז שאלנו אחד את השני, 'אם זה היה תלוי בך, מה היית עושה?' ובאי רצון הגענו לאותה מסקנה. היינו צריכים לארגן מחדש את הלהקה, לחתוך בה משישה לארבעה".

ריק ווילס נזכר בהלם: "לא ציפיתי לזה. מיק אמר לי שהוא רוצה יותר חופש להכניס מוסיקאים אחרים ולהתנסות, במיוחד במקלדות, כי זה היה העידן שבו אנשים התחילו לעשות דברים מדהימים מבחינה אלקטרונית. מיק, שמעולם לא היה אחד שיעמוד במקום, רצה לנסות את הדברים האלו מכיוון שהוא חשב שזו הדרך לצעוד קדימה. התקליט השלישי נמכר היטב אבל בסטנדרטים של פורינר זה נחשב ככישלון. בדיוק אחרי שנכנסתי ללהקה חשבתי, 'לעזאזל, זה לא מבשר טובות לעתיד שלי!'".

מיק ג'ונס על ההחלטה הקשה מכל: "זו הייתה תקופה קשה, מבחינה רגשית. איאן היה חבר קרוב, אבל לו גראם ואני הרגשנו שיש לנו את זה מבחינת כתיבת שירים ורצינו באמת להתחיל למקסם את זה. דיברנו ארוכות על זה והיה לנו חזון די ברור לאן אנחנו רוצים להגיע. הרגשנו שאנחנו רוצים להתמקד וגם אם זה על חשבון חברים אחרים בלהקה".

לו גראם על הפיצוץ הפנימי והיום שלא יישכח: "בדיעבד, אני חושב שהעובדה שהיו לנו שישה בחורים בלהקה הוסיפה הרבה לסערה הפנימית. הכימיה שיצרה את הלהקה ממש בהתחלה לא בהכרח התכוונה תמיד להיות נכונה. אני חושב שתקלה די גדולה בתקשורת בינינו הופיעה, ואני לא חושב שמישהו באמת ידע מה לעשות. הגענו לנקודה בה היה הרבה חוסר שביעות רצון."

"לעולם לא אשכח את היום ההוא, בספטמבר 1980, שבו בישרנו לחבר'ה את הבשורה המרה. רצינו לעשות את זה בעדינות כמה שאפשר, אבל אין דרך קלה לפטר מישהו. זה לא היה כמו איזו תוכנית ריאליטי מטופשת עם דונלד טראמפ. זה היה החיים האמיתיים. ואלו היו אנשים אמיתיים – חברים שעזרו לנו להגשים חלום. כולם הופיעו באולפן שלנו בניו יורק באותו היום המסוים עם הרעיון שזה הולך להיות כמו כל יום אחר – שאנחנו נקליט דברים לתקליט הרביעי שלנו. הייתה לי הרגשה רעה בבטן כשמיק ואני התחלנו לדבר. בקול רועד אמרתי לחבר'ה שאנחנו מכבדים אותם כמוסיקאים וכחברים ומעריכים את כל תרומותיהם עד כה. ואז מיק סיפר לאיאן מקדונלד ואל גרינווד שהחלטנו לשחרר אותם. ברור שהם היו המומים והתקוממו. לאחר שספגו את ההלם הראשוני, הם לקחו הדברים שלהם וקיללו אותנו כשהם יצאו בסערה מהחדר. זה היה אחד הימים הכי לא נעימים שחוויתי בעסק הזה."

הסערה רק החלה: "איאן ואל כעסו ונפגעו באופן מובן, והם שיפדו אותנו כהלכה בכתבה בלוס אנג'לס טיימס. הוצגנו בתור להקה בבעיה, שנקרעה מבפנים. בראיונות נפרדים, איאן ואל תיארו את הפיטורים שלהם כמיותרים ולא הוגנים. הם אמרו ששניהם סבלו מתסכול יצירתי ואמרו שפורינר הפכה ללהקה של שני אנשים עם מיק ואני בתור כותבי שירים ראשיים. זה לא היה נעים לחוות שהכביסה המלוכלכת שלנו הובאה בסיפור הזה, וזה רק הגביר את הלחץ שהרגשנו להשיג את המוג'ו המוסיקלי שלנו בתור ארבעה. חברת התקליטים שלנו הודיעה שאם בחרנו לשנות כך את הלהקה, חסר לנו שלא נביא עם זה הצלחה. הלחץ היה אדיר!"

בתחילת יולי 1981, יצא תקליטה הרביעי של פורינר, שנקרא 4.

עיתון להיטון מדווח, אך טועה במספר אלבומי הלהקה. נו, טוב...

אחד השירים הבלתי נשכחים שנוצרו אי פעם הוא ללא ספק WAITING FOR A GIRL LIKE YOU. כן, כן, אני מודה באשמה – אני מכור לבלדות מושקעות, כאלו שנכתבות ומבוצעות ברמה הגבוהה ביותר. גם אם הן נשמעות לכם לעוסות או קיטשיות, כשהן מצליחות לגעת, זה פשוט ממכר! והשיר הזה? בכל פעם שהוא מפתיע אותי ברדיו או בפלייליסט, אני פשוט נשאב פנימה, מקשיב בריכוז שיא ומתרגש ממנו עד התו האחרון.

אז נכון, זה אולי לא הסאונד המחוספס והבועט של פורינר המוקדמת (הגילגול האהוב עליי, אם תשאלו), אבל אי אפשר להתכחש לקסם המיוחד של השיר הזה. מה הופך אותו לכזה? האם זה הלחן המדויק שמתלבש בול על המילים? האם זה הביצוע הווקאלי העוצמתי והמרגש של לו גראם האגדי? או אולי ההפקה המהודקת? בואו נצלול לעומק הסיפור שמאחורי הלהיט!

גיטריסט הלהקה, מיק ג'ונס, שופך אור: "פורינר תמיד התרחקה מעשיית שירים שאפשר לקבל מהם פרשנות פוליטית או חברתית, אבל תמיד תקבלו מאיתנו שירים על מערכות יחסים ורגשות. לא הייתה לי שליטה על השיר הזה כשנכתב. הוא פשוט פרץ החוצה. זה הותיר בי רושם עמוק. בסופו של דבר, זה היה שיר שחיבר בין הרבה אנשים. כתיבת השיר הרגישה כמו ריחוף באוויר, ואתה פשוט צריך להיות פתוח מספיק כדי לתת לזה לזרום דרכך. לפעמים זה מיסטי, המקור של הרעיונות האלה. לפעמים יש לך רעיון, או כותרת שממנה אתה בונה את השיר, אבל לפעמים זה מגיע, פשוטו כמשמעו, מאזור לא נודע. אתה חושב על משהו אחד לגמרי, ופתאום מגיעה ההשראה". ככה בדיוק נולד WAITING FOR A GIRL LIKE YOU!

ומה לגבי הפתיח האייקוני עם הסינטיסייזר? כאן נכנס לתמונה תומס דולבי! כן, ההוא מ- SHE BLINDED ME WITH SCIENCE. דולבי, אז רק בן 19 ולפני הפריצה הגדולה שלו כאמן סולו, הוזעק על ידי מפיק התקליט הרביעי של פורינר, מאט לאנג האגדי. לאנג שמע קלטת דמו של דולבי ונדלק. דולבי עצמו מספר: "הייתי מאוד חסר ניסיון באולפן. קישרתי את פורינר עם רוק כבד, אבל הם אמרו שיש להם כמה בלדות נהדרות והם רוצים גישה שונה עבורן. אז יצרתי להם אווירה שלא נשמעה כמוה לפני כן בשיר של הלהקה". והשאר היסטוריה – התרומה שלו הפכה את השיר למגה-להיט!

השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בארצות הברית, אבל תחזיקו חזק – הוא מעולם לא כבש את המקום הראשון! הוא שהה עשרה שבועות רצופים במקום השני במצעדים, שיא בפני עצמו, אך לא הצליח לטפס לפסגה.

ומה עם לו גראם? באוטוביוגרפיה שלו הוא סיפר על אישה יפה ומסתורית שהופיעה בחדר הבקרה באולפן בדיוק כשהקליט את השירה, והעניקה לו השראה לטייק המושלם. היא נעלמה כלעומת שבאה, והוא מעולם לא גילה מי היא. סיפור רומנטי, נכון? ובכן, בהמשך הוא הודה שקצת "צבע" את הסיפור כדי להוסיף עניין, ולמעשה לא הייתה שם אישה מסתורית – הוא כבר מצא אז את אהבת חייו, אשתו הראשונה רוזאן.

ואם כבר מדברים על ייחודיות, שימו לב: אין בשיר הזה סולו גיטרה או סולו סקסופון (כלי שהיה להיט בהפקות של התקופה). מה כן יש? צליל סינטיסייזר מוביל וקסום (תודה, תומס!), זמר נדיר בעוצמתו (לו גראם, כמובן!) וחטיבת קצב מיומנת שהפעם שומרת על איפוק מרגש, כזה שנותן המון אוויר לשיר לנשום.

אבל לא הכל הלך חלק באולפן. ג'ונס חושף דרמה קטנה: "מפיק התקליט, מאט לאנג, רצה להשתמש במטרונום לתזמון הקצב, ודניס אליוט, המתופף שלנו, ממש נעלב! כשהוא ואני עבדנו על השיר BREAK IT UP, נמאס לנו עד כדי כך שבשלב מסוים פשוט אמרנו 'לעזאזל עם זה!' ונכנסנו יחד לאולפן. ישבתי ליד הפסנתר, דניס ישב בתופים, וניגנו את ההקלטה הבסיסית, רק הוא ואני. ואז הסתובבנו אל מאט ואמרנו 'בסדר? אתה שמח עכשיו?!' רצינו להוכיח שהלהקה הזו יכולה לנגן ולשמור על קצב בלי מטרונום. אני מניח שרציתי להישאר יותר אולד סקול מאשר מאט. הוא התכוון להמשיך ולהשתמש בטכנולוגיה של התקופה, כמו שאפשר לשמוע בתקליטים שהפיק לדף לפארד. התופים שם אלקטרוניים, מסונתזים, אבל לא רציתי ללכת בדרך הזו. זה לא היה עובד בשבילנו".

ודניס אליוט? מסתבר שהיה ימאי נלהב! במהלך ההקלטות לתקליט הרביעי, הוא עגן את סירתו באפר ווסט סייד, שם התגורר עם אשתו. חברי הלהקה ומאט לאנג היו עולים אליו לסיפון אחרי יום ארוך באולפן, כדי להירגע וליהנות מהנופים. אח, החיים הטובים!

השירים הוקלטו ונאספו לתקליט המצליח, שכלל גם להיטים נוספים כמו URGENT הלוהט ו-JUKE BOX HERO ("שיר שהוא בהחלט אוטוביוגרפי שלי", אמר גראם). עם זאת, שעות האולפן הארוכות והקפדניות גבו מחיר כלכלי לא קטן. אבל היי, בשביל יצירת מופת כזו, אולי זה היה שווה כל סנט!

לו גראם פותח את הקלפים ומספר איך נולד הלהיט הענק URGENT, שנועד לעורר באזז מטורף סביב התקליט החדש שלהם. "החלטנו לשחרר את הסינגל URGENT כדי להרעיד את המצעדים ולעורר עניין בתקליט," חושף גראם. "לשיר הייתה משמעות מיוחדת עבורנו, כמעט קריאה דחופה לגבי עתידה של הלהקה. והסאונד? פשוט פצצה!"

ברור שהוא בנוי סביב ריף הגיטרה הממכר של מיק ג'ונס, אבל מה שהפך אותו לאגדה היה סולו הסקסופון הבלתי נשכח של האחד והיחיד, ג'וניור ווקר. וסיפור הגעתו הוא פשוט סרט בפני עצמו! "עוד לא סיימנו את המוסיקה לשיר," משחזר גראם. "זה היה כמעט שם, אבל היה צריך עוד משהו ואנחנו לא ממש יכולנו לשים את האצבעות על מה זה. קראנו בעיתון Village Voice יום אחד כשהגענו לפרסומת שאומרת שווקר עומד לנגן באחד המועדונים בסביבה שלנו. אז נפל לנו האסימון – אותו אנחנו צריכים! זה מה שהשיר הזה צריך כדי לסיים אותו."

"אני הייתי עסוק באותו לילה," ממשיך גראם, "אבל מיק החליט ללכת לראות את ווקר מופיע עם הרעיון לשאול אם הוא מוכן להופיע בהופעת אורח בתקליט שלנו. כאשר ווקר סיים עם ההופעה שלו, מיק פנה לבנו שהיה המתופף בלהקה של ווקר. עוד באותו לילה ווקר ניגן באולפן לשיר שלנו! הסולו הודבק מכמה טייקים גאוניים שלו. בהמשך הוא הופיע באחת מהופעותינו בלוס אנג'לס והעניק סולו אדיר לקהל. זו הפעם היחידה שהוא היה איתנו."

עדיין, העלויות של ההקלטה חרגו מהתקציב. ווילס, דמות מפתח בהפקה, חושף את הדרמה: "באותה תקופה זה נחשב לא מציאותי. הוצאנו מעל מיליון דולר בעלויות הקלטה והיה לחץ רב מחברת התקליטים עלינו. זה היה די קשה. המנהל שלנו השתגע, ונאלץ לשלם עבור זמן האולפן. אז אתה מתחיל להבין שאתה תצטרך למכור הרבה מאוד תקליטים כדי להחזיר את המקדמה הזו."

אבל הסוף היה מתוק! התוצאה הגיעה בדמות רב מכר היסטרי, שלא רק החזיר כל סנט מהמקדמה, אלא גם הזניק את הפופולריות של פורינר לשיאים חדשים ומסחררים!

למרות ההצלחה המסחררת, מגזין הרולינג סטון היוקרתי לא נפל מהרגליים והעניק לתקליט שני כוכבים צנועים בלבד מתוך חמישה. המבקר כתב בציניות האופיינית: "אם מישהו היה אומר לי שבאוגוסט 1981 יהיה שיר, עם סקסופון של ג'וניור ווקר, שיפגיז ללא הרף את הרדיו – הייתי מייעץ לו לחדול עם הסמים. אבל השיר Urgent הוא נפלא." הוא המשיך: "האמת שתמיד חשבתי שפורינר היא להקה שעדיף להתעלם ממנה מאשר לבקר אותה. לו גראם הוא לא רוברט פלאנט או פול רודג'רס. אבל הוא שר נהדר בשיר הזה. אז איך, לעזאזל, הצליחה פורינר לדחוף בשאר התקליט שירים כה גרועים? ללא קולו של גראם, אין ללהקה הזו שום ייחודיות בצליל שלה. ועדיין, גראם נמצא בליגה השנייה אבל יש לו את הסיכוי לעלות עוד למעלה."

ב- 29 בנובמבר בשנת 1982, יצא תקליט האוסף RECORDS.

להקת פורינר, שעדיין נקראה אז בארצנו גם בשם "נוכרי", הייתה באותה שנה אחרי הוצאת ארבעה אלבומים, כשהרביעי מהם עדיין היה מוצר חם במכירות. העולם טרם ידע אז שמלהקה זו ייצא להיט ענק נוסף בשם I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS והספיקו ארבעה אלבומים כדי לספק מנת להיטים גדושה להרכבת אלבום אוסף מצליח ומוצלח זה.

זה האלבום הראשון שקניתי כנער של פורינר. הוא יצא בהדפסה ישראלית ואני זוכר כמה בהיתי בעטיפתו הנפתחת (עם התמונה הפנימית ובה ארבעת חברי הלהקה יושבים במסעדה. זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט והשגת תמונות רבות בקלות שכזו. פעם, כל תמונה בעטיפה של אלבום הייתה עולם ומלואו. וכנער שרצה להבין עוד ועוד על עולם הרוק החדש שנגלה לו, בחנתי היטב את פרצופי ארבעת המוסיקאים וניסיתי להבין כל פרט קטן בשבריר השנייה ההיא, כשהמצלמה תקתקה מולם. עדיין, אני לא מבין כיצד הלהיט BLUE MORNING BLUE DAY לא נכנס גם הוא לאוסף הזה.

ב-7 בדצמבר בשנת 1984, יצא אלבום חדש ללהקת פורינר. שמו הוא AGENT PROVOCATEUR, הוא הניב להיטים אך הייתה זו גם שירת הברבור המצליח. העסק נשבר.

הסנסציה מאחורי התקליט החמישי נחשפת! אחרי שהתקליט הרביעי שלהם כבש את העולם, הלהקה האגדית ניסתה לחבור למפיק העל טרבור הורן להקלטות ההמשך. אבל תחזיקו חזק – זה פשוט לא עבד, והחבורה נאלצה לחפש כיוון חדש!

טכנאי ההקלטה חושף: הדרמה באולפן! "אלו היו סשנים מתישים ומרגיזים," הוא זוכר. "מיק ג'ונס, המנהיג, היה נעלם לשעות, וזה הרגיש כמו ניסיון מכוון לעכב הכל כי השירים פשוט לא היו גמורים. תארו לכם – התקליט כבר הגיע לשלב המיקס, והמילים עדיין נכתבו! הכל השתנה עד השנייה האחרונה, וזה מה ששרף כל כך הרבה זמן. בגלל זה אני שונא להיכנס לאולפן כשמישהו מתכנן לכתוב שם – זה לוקח נצח, לא שווה את זה, והתוצאה לא מה שהיא צריכה להיות. אי אפשר להיות יצירתי כשאתה כל הזמן מסתכל על השעון ורואה את הכסף נשרף!"

בספרו, לו גראם שופך אור: "כשסוף סוף חזרנו הביתה מסיבובי הופעות בינלאומיים מפרכים לקידום התקליט הרביעי, לקראת סוף 1982, היינו פשוט גמורים – רגשית, פיזית ונפשית. הדבר האחרון שמישהו מאיתנו רצה זה להינעל באולפן ולנסות לכתוב חומר חדש בכל זמן קרוב." אבל חברת התקליטים, מרוצה מההצלחה חסרת התקדים, הבינה את הסחבת ורקמה תוכנית אחרת: במקום לדאוג להקלטה, הם רצו שהלהקה תצא למגה סיבוב הופעות נוסף עוד באותה שנה! הרעיון היה לנצל את מאגר הלהיטים הענק ולרכוב על הגל כל עוד אפשר, ורק אז לחזור לאולפן.

כמעט שלוש שנים עברו עד שהתקליט המיוחל שלהם ראה אור, בדצמבר 1984! אחרי התאוששות מהמסע העולמי, הם חזרו לאנגליה לעבודה קצרה עם המפיק טרבור הורן, שדרש שיקליטו איתו שם. אך לדברי גראם, גם זה לא צלח. "מהר מאוד גילינו שהוא היה עסוק יותר בלהשגיח על הלהקות האנגליות שלו, כמו פרנקי הולך להוליווד, מאשר לעבוד איתנו. זה פצע אותנו בגלל בזבוז הזמן והכסף שלנו וחזרנו לארצות הברית."

"אחד החסרונות העצומים בלהיות אמן הקלטות מצליח הוא שאתה תמיד מתמודד עם השאלה, 'מה הדבר הבא? מה הלאה? מה הלאה?'" משתף גראם. "אין הרבה זמן להתענג על דברים, לנשום, לנוח על זרי הדפנה. אתה צריך להמשיך להאכיל את המפלצת שיצרת, להמשיך להוציא את הלהיטים." לקח להם המון זמן לטעון מצברים, וכשחזרו ליצור מוזיקה חדשה, היה ברור שהדינמיקה השתנתה. "כשמיק ואני סוף סוף חזרנו לכתוב, התחלתי לדאוג לגבי הכיוון אליו פנתה הלהקה. היינו להקת הארד רוק, ועכשיו נראה שמיק התכוון לרכך אותנו עם יותר בלדות ופחות קצוות משוננים." הוא מציין איך התקליט הרביעי הסתיים בלהיט הרך, WAITING FOR A GIRL LIKE YOU, שזכה להצלחה מסחרית. ועכשיו מיק דיבר על השקת התקליט החמישי שלהם עם בלדה נוספת, I WWANT TO KNOW WHAT LOVE IS.

"בשלב מסוים, אמרתי לו שאני לא מרגיש בנוח עם זה מבחינה פילוסופית, שאנחנו מוכרים את נשמתנו," חושף גראם. "זה היה סנטימנט שלי שנתמך על ידי הבסיסט שלנו, ריק ווילס. נראה שלמיק לא היה אכפת. הוא פשוט דחה את החששות שלנו. 'אתה חייב ללכת עם הזרימה', הוא אמר לי. 'זה עולם חדש בחוץ, ועלינו להסתגל אליו. עדיין יש לנו את שיר הרוק הזה ואת שיר הרוק ההוא'. אמרתי לו, 'מיק, הטיפול והזמן בלהיטי הרוק שלנו מושקע כעת בבלדות. אל תבין אותי לא נכון. Waiting for a Girl Like You זה יופי של שיר – שיר ממש מעולה – אבל הוא הוקם הצליח בגלל להיטי הרוק שהיו לנו. האם זה הכיוון שאליו הולכים? אני רוצה לדעת כי אנחנו עושים נזק בלתי הפיך לתדמית הרוקית שלנו'."

"הוא התחיל להיות מאוד הגנתי," ממשיך גראם. "הוא אמר שכל הלהקות עוברות שלבים, וזה היה שלב שעברנו. אמרתי לו שאנו בסיכון לאבד את קהל המעריצים שלנו אם נעשה מהלך כה דרמטי. ככל שניסיתי לטעון את הטענה שלי, הבנתי שאני דופק את ראשי בקיר. הוא קיבל החלטה חשובה לגבי העתיד של הלהקה מבלי להתחשב בי. בדיעבד, זו הייתה נקודת מפנה במערכת היחסים שלנו. שיתוף הפעולה הפורה שלנו קרס בגלל התכתיבים שלו. בהדרגה, זה הפך לדרך שלו או לעוף משם."

למרות הדרמות, התקליט זכה להצלחה מסחרית, ומכר יותר משלושה מיליון עותקים! גראם שמח במיוחד כשאחד משירי הרוק שלהם מהתקליט, That Was Yesterday, זכה להצלחה.

מיק ג'ונס על THAT WAS YESTERDAY: "זה הוא שיר על מערכת יחסים שנכשלה, שאתה עדיין נאחז בה. אתה עדיין מרגיש שיש סיכוי להחיות אותה. חלק מהשירים האלו דורשים ממש לחפור עמוק, ולפעמים הם מביאים לידי ביטוי רגעים מאוד כואבים שהיו לך. הרבה מהשירים שכתבתי מתוך סוג כזה של רגש מביאים אותי עד דמעות. הם כואבים להיזכר."

ועל הלהיט הענק I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, ג'ונס מספר: "זה התחיל ברמה אישית יותר. עברתי הרבה מערכות יחסים שבסופו של דבר נכשלו, ועדיין חיפשתי משהו שבאמת יכול להחזיק מעמד. וזה גם לקח חיים משלו. זה הפך יותר לתחושה אוניברסלית. התאמתי את זה במהלך ההקלטה שלו, ובסופו של דבר שמתי בו מקהלת גוספל. פתאום הבנתי שכתבתי כמעט שיר רוחני, כמעט שיר גוספל. לפעמים, אתה מרגיש כאילו לא היה לך שום קשר לזה, באמת. אתה פשוט מעלה את זה על הנייר, או מעלה מנגינה שתוציא את המשמעות של השיר החוצה, תוציא את הרגש בשיר."

מקהלת המיסה של ניו ג'רזי הובאה במיוחד לשיר את קולות הליווי, והפכה למקהלת הגוספל הראשונה שהופיעה בלהיט פופ שהגיע למקום הראשון! מיק ג'ונס ידע שהוא רוצה מקהלה בשיר ומצא את מקהלת המיסה של ניו ג'רזי כי היה להם עורך דין משותף. לדברי ג'ונס, בניסיונותיה הראשונים של המקהלה לשיר את תפקידה באולפן לא היה הקסם, אבל אז הם התאספו במעגל, אמרו תפילה והביאו ביצוע מושלם בטייק הבא.

מערכת היחסים של ג'ונס שהציתה את השיר הבלתי נשכח הזה הייתה עם אשתו לעתיד אז, אן דקסטר-ג'ונס. היא הייתה נשואה בעבר ללורנס רונסון, מוציא לאור מוזיקלי שגילה את הלהקה הבריטית זוכת האירוויזיון, באקס פיז.

הקרע הכספי: האמון שהתנפץ ןלו גראם חושף גם את מאחורי הקלעים של חלוקת הרווחים: "בכל פעם שהשלמנו תקליט, מיק ואני היינו יושבים ומסכמים את יחס התמלוגים עבור כל שיר. היינו עולים עם אחוז המבוסס על מה שכל אחד תרם לו מבחינת המילים, הלחן והעריכה של השיר. היינו קובעים קרדיטים לכתיבה, שלמעשה כל שיר הסתיימו בקרדיט של מיק ולרוב גם שלי. בשלושת התקליטים הראשונים שלנו, כל סשן כזה כנראה נמשך כעשר דקות מקסימום. אולם דברים החלו להשתנות במהלך המשא ומתן לתקליט הרביעי. למרות שתרמתי כמעט באותה מידה לשיר URGENT, מיק לא רצה לתת לי קרדיט. התמקחנו על זה זמן מה לפני שהוא יצא לדרכו. לא הייתי נרגש מההסכם. ומנקודה זו ואילך, לא בטחתי במיק. המשא ומתן שלי איתו לעולם לא הלך שוב בצורה חלקה."

דרמה של ממש מאחורי הקלעים של אחת הלהקות הגדולות בעולם!

לו גראם: "המשא ומתן שלנו הגיע לשפל כשהגיע הזמן לחלק את הקרדיט עבור השירים באלבום הבא. פיתחנו מערכת שבה הוא ואני ישבנו, רק שנינו, ורשמנו איזה אחוז הרגשנו שכל אחד מאיתנו תרם לכל שיר. אז היינו מחליפים את פיסות הנייר המקופלות ומדברים. 'אני מקווה שזה לא הולך להיות קשה', אמר מיק כשהתיישבנו בחדר המנוחה של הסטודיו של האולפן בסוף 1984 כדי להחליט מי יקבל מה מהאלבום החמישי שלנו. כפי שהתברר, זה היה מאוד קשה, עם אי הסכמה גדולה.

כשהגיע הזמן לקבוע את האחוזים עבור I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, כתבתי 'מיק 60; אני 40'. הוא רשם מה לדעתו הוגן מצדו והחלפנו את פיסות הנייר. כשהוא קרא את הפתק שלי, הוא מיד התמרמר. לאחר מכן הסתכלתי על הפתק שלו וקראתי בחוסר אמון, 'אני 95, לו גראם - 5'. רתחתי מזעם. 'ואני עוד נדיב עם זה', הוא אמר לי. רציתי לזנק מעבר לשולחן ולחנוק אותו. הוא לא זז מעמדתו. הוא היה תקיף. 'מיק, בילינו שבועות בעבודה על השיר הזה, ואני תרמתי הרבה מעבר לחמישה אחוז', אמרתי. 'אז אם כבר - תיקח את הכל, בן זונה'..."

עמדתו הקשוחה עלתה לי מיליוני דולרים, אבל מעבר לכך זה שלח לי מסר חזק שאני כבר לא שותף רציני בלהקה הזו. זו הייתה הלהקה של מיק ואני הייתי לא יותר מסולן שהוא דרש".

התקליט שיצא לא הפך לאהוב בעיני כל מבקרי המוסיקה.

בביקורת ב-עיתון CREEM נכתב: "הנה הטיול האחרון שלהם אל תוך הלסתות הפעורות של הבינוניות המרסקת, הבנים שלנו ממשיכים להיאבק במשבר זהות עיקש מדי - האם להיות סטטוס קוו? או לד זפלין? או להסתפק בלהיות גרסה כבדה יותר של להקת שיקגו? איזו בחירה מתנדנדת, הא? כך או כך הם מפסידים והתקליט הזה פשוט נתקע כתבוסה משעממת".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בדרך כלל פורינר מגיעה ומנחיתה עלינו כמה להיטים. הפעם יש רק אחד, אבל זה השיר הכי מעורר השראה עד כה שיצא מהלהקה- עם שירה מהפנטת של לו גראם וקולות רקע נהדרים של מקהלה מניו ג'רסי. בנוגע לשאר השירים; נראה שפורינר בלבלה את הקהל שלה עם הכנסת כלי הקשה אלקטרוניים. נראה שמיק ג'ונס, מקצוען אמיתי, יצליח לתקן את זה בפעם הבאה".

ב-25 ביוני 1985 הגיעה להקת פורינר להופעה אחת, בפארק הירקון בתל אביב. הייתי בהופעה הזו ואני זוכר הופעה מהוקצעת אך קצת עייפה ועם סאונד לא מהמשובחים כשבמהלכה העלתה הלהקה מקהלת ילדים מתל אביב ששרה עמה על הבמה את I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS.

ב-4 בדצמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש. אחרי ההצלחה הענקית לה זכתה הלהקה בתקליטה הקודם, עם הלהיט I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS – מעריציה השתוקקו לדעת מה יהיה בתקליט INSIDE INFORMATION. ובכן...

השיר שסומן בו כלהיט המוביל היה SAY YOU WILL כשגם הפעם הגיטרה כבר הושמה בצד לטובת צלילי סינטיסייזר תקופתיים וחלקלקים. וכמו במקרים דומים מהעבר עם הלהקה, שיר שני שסומן מהתקליט בא בצורת בלדה, עם I DON’T WANT TO LIVE WITHOUT YOU.

זה היה האלבום האחרון שהציג את הרכב הליבה הקלאסי של הלהקה בשנות ה-80 עם הזמר לו גראם, הגיטריסט-זמר-קלידן מיק ג'ונס, הבסיסט ריק ווילס והמתופף דניס אליוט. שנה לאחר מכן פנו החברים לענייניהם. גראם הוציא אלבום סולו וג'ונס הפיק את בילי ג'ואל.

גראם בספרו: "מיק ואני היינו צמד כותבים פורה למדי, אבל זה השתנה כשהוא נעלם לפרקי זמן ארוכים לאחר סיום סיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט, אג'נט פרובוקטור. זה לקח שלוש שנים עד שהוצאנו את האלבום הבא שלנו, שזכה למעמד פלטינה, אבל גם שיקף שאנחנו היינו בירידה מבחינת הפופולריות. בפעם הראשונה, אחד האלבומים שלנו לא הצליח להגיע לטופ פייב.

מלבד שירה, תרמתי מעט מאוד לתקליט הזה. מיק כבר בחר את רעיונות השירים והלהקה הפכה עבורי פשוט למקום עבודה. הייתי מופיע, שר את השירים, ולובש את הכובע והמעיל ויוצא משם כמו לצאת ממשרד. עבדתי לפי השעון, בדיוק כמו שעשיתי לפני כל כך הרבה שנים כשהייתי עובד בחנות רהיטים ברוצ'סטר. לעשות מוסיקה עם מיק ופורינר כבר לא היו התשוקה שלי; זה היה העבודה שלי. הייתי אומלל כי כבר לא הרגשתי שאני תורם דבר משמעותי מלבד הקול שלי. מבחינה יצירתית, הייתי נעול בכלוב. השירה שלי הייתה פה אבל נשמה לא הייתה. בהחלט הרגשתי כאילו ימיי עם פורינר באו אל קיצם. ואם להיות כנה איתכם, לא יכולתי לחכות. ציפיתי לזה כמו גבר שעומד להתנתק מכבליו.

כשנערכה השקת התקליט, אמרתי למיק שאני לא רוצה לצאת לסיבובי הופעות לקדמו. זאת כי חשתי שלא היה לי מה לתרום לו. מיק כעס, אבל לא היה אכפת לי. עורך הדין שלי חיפש את החוזה שלי ולא ראה בו סעיף שדרש ממני להופיע. המנהל שלנו, התקשר אליי וביקש ממני לשקול מחדש. אמרתי, 'באד, ​​דיברתי איתך בהרבה הזדמנויות בזמן שהאלבום הזה הוקלט וסיפרתי ​​לך על החששות שלי. האלבום הזה הוא לא של פורינר. זה אלבום של מיק ג'ונס. זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. זה לא מאמץ קבוצתי. מבחינה אמנותית, קיבלתי פירורים. בעצם הוזזתי הצידה מלהיות חבר יצירתי של הלהקה הזו, אז אני לא רואה סיבה לקדם את התקליט. אני אפילו לא אוהב את המוצר המוגמר. אני לא מרגיש שום קשר לזה בכלל'. בסופו של דבר נרגעתי ועשינו כמה הופעות, אבל הסיבוב הזה לא היה כמו סיבובי העבר של פורינר. ההתרגשות שיצרנו עם האלבומים המוקדמים שלנו המשיכה לדעוך. פשוט לא עשיתי זאת כמו להקת הרוק החדשה הזו שפעם היינו.

יש סיפור מצחיק לגבי גישת הרוק הרך שלקחנו. אחד השירים בתקליט היה הבלדה 'אני לא רוצה לחיות בלעדייך'. מיק היה כולו נרגש מזה, אבל חשבתי שזה שיר מסריח עד כדי כך שאפילו לא רציתי לשיר את זה. אז כשהגיע הזמן להקליט אותו, שרתי את זה בלי תשוקה, בלי אווירת לו גראם. והנה - למרות המאמצים שלי לחבל בשיר, הוא עלה כל הדרך במעלה המצעדים למקום ה-5. מוזר".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשתומס אדיסון אמר, 'גאונות היא אחוז השראה אחד ותשעים ותשעה אחוזי זיעה', הנקודה שלו הייתה שרוב האנשים שמו לב רק להשראה. לפורינר הייתה, פחות או יותר, בעיה הפוכה - האלבומים שלה תמיד היו מעוצבים כל כך להפליא עד שמאזינים רבים שמעו רק את המשטחים המנצנצים ואת הפזמונים המעוצבים היטב. הנשמה שאולי ארבה מתחת לזה, לעתים קרובות נעלמה מעיניהם ולא הוערכה דיה.

זאת עד שהתקליט הקודם, אייג'נט פרובוקטור, השתלט לחלוטין על העוצמות הנוקשות והפורמליות של הרוקרים בלהקה. הלהיט הגדול ביותר של פורינר, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, היה מבריק, שהוציא את הכימיה הפנימית של הלהקה מאיזון אפילו כשהיא ניצלה את האנרגיות הכי חיוניות שלה. זה עשוי להסביר מדוע הלהקה לא מנסה לעקוב אחר הלהיט הזה עם עוד מאותו דבר בתקליט החדש. אבל ההפתעה האמיתית היא לא שפורינר נמנעת מהמהלך המסחרי הברור אלא שהיא שומרת על התקדמות מבלי להתפשר על הסאונד שלה.

השירה של לו גראם היא שבסופו של דבר גורמת לשירים האלו לזרוח. הסוד האמיתי של השירה שלו הוא שהוא יודע בדיוק איך לעשות זאת לצד שאר חברי הלהקה. CAN`T WAIT היא בלדה מרתקת ששורפת לאט, שמוצאת את גראם קודם כל מהרהר בעצבנות, ואז מסתנכרן עם התופים של דניס אליוט כשהוא בונה אינטנסיביות עד שלבסוף מתפרץ ביללה נלהבת שמגדירה את סולו הגיטרה המבריק של ג'ונס. בהתחשב בכך שפורינר הייתה על סף פירוק כשנה לפני יציאת האלבום הזה, הרי שהוא הפתעה מבורכת ובסך הכל נעימה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.