top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

כאן קול השלום - סיפור הקמתה של תחנת רדיו

עודכן: 25 באוג׳ 2023



חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


כשהייתי ילד, נער וחייל - תחנת הרדיו של אייבי נתן, קול השלום, שידרה בדיוק בשבילי. קלאסיקות רוק רבות הכרתי בזכות התחנה הצפה הזו והשדרנים, ששידרו באנגלית, נתנו לי להרגיש בחו"ל. בכל פעם שרציתי לנקות את הראש ממה שקרה סביבי (אפשר לחשוב - באמת שהיה כיף לפני הפייסבוק, הוואטסאפ ושאר המחלות...) אז פתחתי את מכשיר הרדיו וכיוונתי אוטומטית לתדר 100 בסקאלה. שם חיכה לי הצוות של קול השלום, עם פטיפונים מסתובבים וקולות בלתי נשכחים.


שם הקשבתי בשקיקה לצלילי הביטלס, דיפ פרפל, אוריה היפ, פרוקול הארום, סטטוס קוו, להקת יס ורבים אחרים שעיצבו את טעמי המוסיקלי. ומה היה רומנטי יותר מלהקשיב לצלילי הפלטרס שרים את TWILIGHT TIME? וכן, אפילו חצי דקת הדומייה לזכר קורבנות האלימות "באזורנו ובעולם כולו" ואחריה השיר I WISH YOU PEACE, שחותם את תקליטה הרביעי של להקת איגלס, דבוקים זה לזה בסופר-גלו. והג'ינגלים של התחנה - הו הג'ינגלים!


הנה, למשל, הג'ינגל הזה - עם פתיחת שיר מאת הגיטריסט לשעבר של להקת מרמלדה, וויליאם ג'וניור קמבל:

בקול השלום זה נשמע כך:


אז עם רגשות נוסטלגיים, פניתי לחבר את פיסות המידע השונות, משנת 1973 - השנה בה באמת כל זה התחיל. הייתה המון הבטחה וגם לא מעט קולות צורמים. מה קרה שם, בתוך קול השלום? בואו לגלות במסע הזה, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.



קודם כל, קצת על תחנות רדיו פיראטיות באנגליה - לפני בוא קול השלום...


רעיון שידור הרדיו מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינה אינו דבר חדש. עשו זאת כך לרוב באנגליה בסיקסטיז.


אך זה היה בשנת 1967 כשתחנות הרדיו הפיראטיות הבריטיות חוסלו לחלוטין כשנכנס החוק נגדן. זה היה יום של אבל למאזיני מוסיקת הפופ והרוק של אז, שחשקו בצלילים שלא נשמעו בתחנות הרדיו הרגילות. 'רדיו קרוליין', ששכן בספינה, ממש כמו 'קול השלום' שלנו, שידר מוסיקה עדכנית עשרים וארבע שעות ביממה. השיר הראשון שהשמיעה התחנה הזו, כשנפתחה בשנת 1964, היה NOT FADE AWAY של הרולינג סטונס. ההיצע של התחנה הזו הלהיב את הקהל הרחב שמאס בתכנים המשעממים של הבי.בי.סי וקיבל פה מנה גדושה של צלילי חשמל לצד ג'ינגלים מדליקים. כשבעה מיליון מאזינים נמשכו אז לתחנה הזו.


זמן קצר לאחר לידת התחנה הזו צץ רדיו פיראטי נוסף, על ספינה, בשם 'רדיו אטלנטה'. ואחריו צץ 'רדיו לונדון'. אחריהם צצו עוד כמה תחנות וכך החלו להקות רבות לקבל במה נרחבת להצגת יצירותיהן, שלא הושמעו בבי.בי.סי. היה זה מקור אדיר לחשיפה וקידום הרוק והפופ.


אבל בשנת 1966 הגיעה התחרות בין תחנות הרדיו הפיראטיות למלחמה אמיתית. תחנת הרדיו הפירטית 'רדיו סיטי', ששכנה גם היא בספינה, הופתעה מהשתלטות על ידי גורמים מתחנת רדיו 'אטלנטה'. הבעלים של אותה תחנה כנועה, רג'ינלד קאלוורט, נורה למוות מספר ימים לאחר מכן על ידי אוליבר סמדלי, שהיה ממקימי 'רדיו אטלנטה'.

תקרית הירי הזו שיחקה לטובת הממשלה הבריטית שבאה נגד התופעה של הרדיו הפיראטי. ההשתלטות על תדרים חוקיים החלה להציק מאד לאנשי הממשל, שהחלו לחייב את התחנות הפיראטיות בסכומי כסף גבוהים ביותר על התנהלותן הלא חוקית. כל זאת עד ליציאת חוק הוצאת התחנות הפיראטיות.


אמנים רבים יצאו בתקשורת נגד הפלת תחנות הרדיו הפיראטיות, אך ללא הועיל. הבי.בי.סי, שהבין כי הוא חייב להישמע לדור הצעיר, החליט להכניס תוכניות מיוחדות ובהן מיטב להיטי האמנים והלהקות העדכניים.


בישראל היה זה צעד פיראטי בתולי כשבשנת 1969 ביקש אייבי נתן להשיג ספינה להקים בה רדיו ואף הצליח להשיג את עידודם של ג'ון לנון ויוקו אונו, שהבטיחו לשדר עליה. עד שאייבי השיג ספינה, הזוג הידוע כבר טס אל ארה"ב ולא יצא משם (למעט גיחה ליפן בשנת 1977).


הספינה שאייבי הקים נשאה בגאווה על גופה את המילים "שלום" ו"אהבה" (באנגלית, כמובן), כשבמאי 1973 החלו השידורים בשפות עברית, ערבית, אנגלית וגם צרפתית. אנשים רבים לעגו בעבר לניסיונותיו של אייבי להביא את השלום - ביניהם גם טיסה שיצאה עמו מהרצליה למצריים, בפברואר 1966, במטוס פרטי קטן, לו הוא קרא "שלום 1". הדיווחים הצביעו על כך שמטוסו התרסק שם והוא נהרג.



אייבי, כמובן, נותר בחיים, חזר לארץ כגיבור והמשיך להיאבק למען השלום, מול צקצוקי הלשון הרבים והספקניים. באפריל 1973 הוא הבטיח:



במאי 1973 החלה התחנה לשדר. הצלילים החלו להישמע עם התקרב האונייה לעבר ישראל. משעה לשעה הפכו השידורים ברורים יותר במקלטי הרדיו הישראליים. התדר נמצא אז ממש בקצה הסקאלה, אחרי גלי צה"ל. חברות התקליטים הישראליות כבר החלו לדאוג בעניין תמלוגים, כי הרי מדובר פה בתחנה פיראטית. הובן כי יהיה קשה מאד לגבות תמלוגי השמעות מאייבי בגלל שהוא משדר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. היו אנשי חברות תקליטים בעד ומנגד.


את אחד האנשים בכתבה זו, גדי ברכוז, הכרתי היטב. הוא היה חבר קרוב מאד של הוריי ופגשתי אותו המון. היה איש מקסים (וגם ידע לעשן היטב בשרים) ואני שמח לגלות שהוא היה ממגלי ההתלהבות מכל העניין:


השידורים הראשונים של קול השלום החלו להדאיג באמת את אנשי רשות השידור ששקלו להקים תחנת רדיו שתשמיע מוסיקת פופ, במשך כל היום והערב. הם סימנו את רשת ה', ששידרה אז רק שעתיים בערב.




אמנים רבים ביקשו לעזור לקול השלום ובהיכל התרבות בתל אביב נערך מופע התרמה, "לאייבי באהבה", עם אריק איינשטיין, אילן ואילנית, מירי אלוני, יוסי בנאי, דורי בן זאב, שלום חנוך, עדנה לב ורבים אחרים.





גולדה מאיר הגיבה גם היא על קול השלום: "מה שאייבי נתן עושה זה משעשע וגם יפה, אך זה לא תכליתי". את הדברים היא אמרה לתלמידי בית ספר תיכון בלוד. "לא כל דבר תמים - הוא גם מועיל קשה להאמין שהשלום יגיע מאונייה בלב ים. השלום יושג אחרי מו"מ מייגע בין הצדדים המעורבים ישירות בסכסוך".


שלושה קריינים של תחנת שידורי ישראל - מושיק טימור, שמירה אימבר ודניאל קרן - הוענשו כי הקליטו פרסומות לקול השלום. העונש שלהם היה איסור להקליט פרסומות לתחנה בה הם עובדים. אייבי מיהר להגיד בשידור שישמח לקבל על הסיפון כל שדרן משידורי ישראל שימצא את עצמו ללא עבודה.



פסטיבל ההתרמות לתחנת קול השלום היה בעיצומו!














עם זאת, נוכלים החלו לנצל את העניין והתרימו למען הספינה כששום לירה לו הגיע מהם לאייבי.



השידורים הראשונים בתחנה לא היו חפים מתקלות. הגנרטור הרעוע לא הצליח להחזיק מעמד וקרס. זה היה בשעה חמש אחה"צ כשהובן ששידורי התחנה לא יוצאים מהסיפון אל האוויר הפתוח. במהרה החל מירוץ להשגת חלקי חילוף לגנרטור. בינתיים עברו חמישה ימי דממה והייתה זו חברה באשדוד שהסכימה לתקן את הגנרטור וללא עלות.




הנה דורותי פורמן, טבחית התחנה:




אייבי נתן ביקש לערוך הפנינג יהודי-ערבי, בסוף יולי 1973, מול הר ציון בירושלים. לאכזבתו, רק 200 איש הגיעו ושרו וניגנו בגיטרות.



בינתיים שידרו שדרני קול השלום באהבה והנה טוני שסיפר על ההווי:


באותם ימים נתקבלה הודעה מטרידה כי מישהו הטמין מוקש בגוף האונייה. את ההודעה קיבלו בתחנת החוף של משרד התקשורת, כשהמודיע אמר את שלו בקצרה ומיהר לנתק. המשטרה מיהרה לעדכן את אייבי וסריקות נרחבות בוצעו. המוקש לא נמצא.


עם זאת, היה מוקש גדול שכן נראה לעין. נטען כי זה אייבי נתן בעצמו שמחבל בעניינים שעל הסיפון.



בעיתון להיטון נכתב אז בכתבה: "המתקפה הראשונה על אייבי נתן באה דווקא מכיוון בלתי צפוי. היה זה

הסופר יורם קניוק, אחד מידידיו הוותיקים של אייבי, שפרסם מעל דפי דבר השבוע, באחד הגיליונות האחרונים, 'מכתב גלוי' אל אייבי.


'תוך שבועיים הפכה אוניית-השלום שלך למה שפעם הייתה מסעדת קליפורניה, סטייקים גרועים ואווירה נחמדה ובלתי אמצעית טובה, ומה שהחבר'ה קוראים ,בבלת'... כתב לו קניוק. 'חזרת לקליפורניה, אייבי. אולי מפני שלא יכולת שלא לחזור. זה נורא נחמד להיות שוב החמוד. המותק של הממסד, ושל הבלתי-ממסדיים גם יחד.


נראה לי מוגזם ומופרך לקבל כסף מכל אלה, שמחבקים אותך מפני שאתה נועז ונחמד -- ולמחרת הולכים להשיב למכורה את ארם-נהריים, כדי להביא לגבול ישראל את מקום הולדתו של אבי האומה, אברהם אבינו. אילו הייתי ערבי, אייבי, הייתי חדל להאמין לך. ברגע שהפכת להיות סניף של דיזנגוף, הערבים לא יקחו אותך ברצינות. הם לא טיפשים כמו שחושבים אצלנו אנשים המתרגמים יכולת צבאית לחוכמה. הוואסאלים הישראלים, רוב המי ומי, אינם אוהבים את השלום שאתה מדבר עליו. הם אוהבים שלום מופשט. שלום חביב כזה, שאין צורך לשלם בשבילו... ואני חשבתי שאתה מר-נפש, ושאתה חושב ששלום זה דבר שניקנה בייסורים של פרידה, של קח-ותן ושל הבנה ויחס אנושי אל הזולת".




קניוק התייחס בעיקר אל פשיטת הרגל האידיאולוגית של ספינת השלום. כסופר מחונן הוא ניסח את דבריו בבהירות, והסביר מדוע, לדעתו, אין לאייבי כל סיכוי לקרב את השלום. המתקפה השנייה על אייבי נתן הייתה פחות בהירה, מנוסחת בסרבול -- אך חריפה ונוקבת הרבה יותר. היה זה המכונאי הצרפתי, ז'אן קודן, שהתנדב לעלות ולעבוד על ספינת השלום. בשבוע שעבר, לאחר שירד מן האונייה, ראיין אותו כתב ידיעות אחרונות וסחט מפיו כתב אישום חריף ביותר, נגד אייבי נתן ונגד ספינת השלום.



ב-20 ביולי 1973 פורסם בלהיטון שיש בעיות על הסיפון




לאחר מכן החלו לצוף על פני השטח הנתונים המטרידים...



"לא היה לי בשביל מה לעבוד. לא היה לי כוח בשביל התרמית הגדולה הזו. זה היה סיוט. אייבי רוצה יותר כסף מאשר שלום. זה הכל עסק. הוא פשוט עושה עסק טוב מרעיון השלום". קודו היה מלח בצי הסוחר הצרפתי כשנודע לו על רעיון ספינת השלום. כשזו עגנה בנמל מארסיי, בדרכה לישראל, הוא התיידד עם אנשי הצוות ונענה לאתגר להצטרף כמלח. בהתחלה הכל היה עליז. הצוות ניגן על הסיפון בגיטרות ושר. אבל השימחה לא נמשכה זמן רב.


קודו הממורמר גילה: "הגנרטור שבור ובחדר המכונות יש חלקים המחוברים בשרשרת דקה. הכל עלול להתמוטט שם בכל רגע ואין מי שיתקן. חסרים אנשי צוות ועבדתי שם רק עם שלושה אנשים. כל הזמן האמנתי שיש פה רעיון ושיש טעם לעבודה שלי - אבל יום אחד נשברתי". זה היה כשאייבי החל לקבל כספים מתרומות ומפרסומות. קודו וחבריו לצוות ניגשו לבוס ודרשו שיעלה להם את המשכורת בהתאם ושישקיע בציוד חדש. אייבי לא הסכים. היה זה כשאייבי חתם על הסכם עם הפרסומאי, דוד אדמון, על עסקת חבילה של שידורי פרסומות. אייבי התחייה לשדר עשר דקות של פרסומות ביום ותמורתן יקבל כ-80,000 לירות בחודש. היה זה אמור להיות סכום שיספיק לכל צרכי הספינה והצוות שלה. אלא שהצוות גילה שהכסף הלך לכיסו של אייבי.


קודו סיפר שהחיים על הספינה היו כחיי בית כלא. האוכל היה משביע רצון אך היעדר בחורות על הסיפון גרם לאנשי הצוות לדיכאון. כשהם ביקשו לרדת מהספינה לשלושה ימים כדי להתאוורר – אייבי סירב לאפשר להם את זה. קודו: "אין כל חיי צוות על הספינה. לא משחקים קלפים, לא רוקדים בלילות ואפילו כבר לא מנגנים בגיטרה. אין אהבה ואין שלום על האונייה. כל אחד חי לעצמו. אוכל לבד וישן לבד". קודו בילה על הסיפון חודשיים וחצי וזה הספיק לו בהחלט.


אדם נוסף שלא יכל יותר היה הקריין הערבי בתחנה, זאקי (שם אמיתי - יצחק קלדרון, יהודי תושב מארסיי). גם הוא הגיע לאונייה ממארסיי וגם הוא, כמו קודו, מצא במהרה את החלום ושברו. כשהאונייה עגנה במארסיי לתיקונים, אייבי פרסם שם מודעת חיפוש לאנשי צוות והרעיון קסם לזאקי, שהיה חשמלאי מומחה. הרעיון, ללכת אחרי השלום, קסם לו בהחלט. ממארסיי יצאה האונייה לכיוון ישראל (כשבדרך כמעט ונמחצה בין שתי ספינות אחרות). זאקי נהנה מהאווירה בתחילת הדרך. במהרה החלו העננים הכבדים לכסות את שמי הים.


זאקי עבד על הסיפון כטבח ובמהרה גילה אייבי שהוא שולט בשפה הערבית והושיב אותו מול המיקרופון: "האווירה העליזה החזיקה מעמד בלילה הראשון לשידור. כשאייבי חנך את שידורי הספינה בנאום הדרמטי שלו, הוא היה מאושר ונרגש כילד. אבל אחרי זה הוא החל להשתגע. בין לילה הוא השתנה באופן קיצוני. הוא הפך לאדון של הספינה. איש לא יכל להגיד לו מה לעשות. אי אפשר היה להתקרב אליו ולהציע לו משהו. כל מה שהוא החליט היה סופי ובלתי ניתן לערעור". כשזאקי ביקש לשדר יותר משעה אחת ביום, אייבי סירב בתקיפות. לפעמים הוא אף היה מתפרץ באמצע השידור של זאקי, מקים אותו ממקומו ואומר, "עכשיו אני רוצה לשדר".


גם זאקי חש שהרגע בו אייבי החל לשלשל לכיסיו מצלצלים רבים מפרסומות היה רגע המשבר מבחינתו. הוא ראה כיצד קול השלום הפכה לעסק משגשג בעודו מנסה להרים את ראשו מעל המים. הוא דרש לקבל העלאה מהמשכורת ואייבי התנגד והוסיף שהספינה רשומה כקרן שאינה נושאת רווחים ושאסור לו להוציא מכספיה ללא אישור מועצת המנהלים שלה. לדברי זאקי, הספינה הייתה גרוטאה מיושנת צפה שכל השלדה שלה אכולת חלודה. "אם תכה בה בפטיש - תעשה בה חור". כמו כן, לא היו מספיק סירות הצלה עבור הצוות. זאקי: "אייבי לא היה עונה על אף מכתב שהגיע לתחנה. הוא פתח את הדואר וחיפש לראות אם יש כסף במעטפה. אם לא היה - הוא היה זורק את זה לצד. מכתבים בנושא השלום לא עניינו אותו".


כשעיתון להיטון פרסם מהדברים, כולל המילים "ההתנהגות הרודנית של אייבי", מיהר אייבי להשמיץ מצדו בשידור והביא את מערכת העיתון לפרסם בגיליון הבא שלה אייטם עוקצני: "מערכת להיטון מודה מקרב לב לאייבי נתן, על סידרת ההשמצות הנפלאה שהשמיע בשעה העברית שלו באחד האמשים. 'ללהיטון אין שום מושג בפופ', ‏ קבע בפסקנות אייבי, 'הם לא יודעים מה שהם כותבים'. אמנם, ההצהרה החגיגית הזאת באה יומיים בלבד לאחר הכתבה הסנסציונית שפורסמה בלהיטון, ובה עדויות מפי אנשים על דברים לא יפים שקרו על ספינת השלום. אבל זה באמת לא שייך לעניין. אייבי הוא אדם אובייקטיבי, שלא עושה חשבונות אישיים ‏עם אף אחד.


אם הוא אומר - הוא יודע מה שהוא אומר. הנה, למשל, הוא אמר שיביא את השלום. אז אם יש לכם מספיק סבלנות - זה עוד עלול לקרות. אז שוב, תודה לך, אייבי, על שפקחת את עינינו וגילית לנו איפה בדיוק אנו עומדים. אנחנו כבר רצים לפתוח מסעדה ולמכור המבורגרים. אולי תוך שנתיים נתחיל גם אנחנו להבין בפופ".



וכך נפרדו הכוחות בכעס, באוגוסט 1973 – עיתון להיטון, שהיה כה נלהב לקדם את קול השלום עד שהבין מה קורה, דיווח ונבעט מהספינה, המשיך לסקר ולקדם דברים אחרים.


באוגוסט פורסם בעיתון העולם הזה שהחלום של אייבי נגוז.



לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור ואחריה המשיך אייבי במסע התרומות שלו (ינואר 1974)


תחנת קול השלום המשיכה את שידוריה בהתמדה, תוך מעבר לשידורי סטריאו בתדר 100 אף.אם... עד שאייבי הטביע את הספינה בשנת 1993. תחנת קול השלום נדמה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page