לאן נעלם ג'ון לורד? הרשו לי להתחקות אחר תפקידו שהצטמצם של קלידן דיפ פרפל, כשעבד עם ריצ'י בלאקמור עד 1974.
השפעתו של ג'ון לורד בדיפ פרפל הייתה חיונית מאד בביסוס הסאונד והזהות המוקדמים של הלהקה, במיוחד עם השילוב החדשני שלו בין מוזיקה קלאסית ורוק כבד. עם זאת, בין שנת 1968 ל-1974, תפקידו של לורד השתנה בהדרגה ככל שהסגנון של דיפ פרפל התפתח, מה שהוביל לשינוי משמעותי בתרומתו לכיוון המוזיקלי של הלהקה. במאמר זה אני מבקש לבחון כיצד ומדוע תפקידו של לורד הצטמצם במהלך השנים המכוננות הללו. כי אחרי הכל, הוא היה אחד מנגני האורגן שהשפיעו עליי ביותר להפוך להאמונדיסט בעצמי.
ובכן, כאשר דיפ פרפל הוקמה בשנת 1968, ג'ון לורד היה לא רק הקלידן הראשי שלה אלא גם מנהל מוזיקלי מרכזי וכוח יצירתי. לורד, שעבר הכשרה במוזיקה קלאסית, ראה פה הזדמנות למזג את תחומי העניין שלו עם רוק, ולתת לדיפ פרפל יתרון בקרב להקות רוק אחרות באותה תקופה. הוא היה חלק בלתי נפרד ביצירת אלבום הבכורה של הלהקה, SHADES OF DEEP PURPLE, ששילב רוק עם אלמנטים קלאסיים, ג'אז ובלוז. אורגן ההאמונד שלו בלט שם בכל מקום ולא פעם נראה היה שגיטריסט הלהקה, ריצ'י בלאקמור, היה שני לו. בקטעים כמו HUSH ו-MANDRAKE ROOT הוצגה שליטתו בהאמונד שביססה אותו כמאפיין המכונן של הצליל של דיפ פרפל. השימוש שלו בהאמונד ככלי ראשי בלהקה בא בהשראת ג'ימי סמית' וקית' אמרסון. זה סיפק צליל עשיר ודיסטורשני שיהפוך לאבן יסוד.
שיא השליטה היצירתית של לורד הגיע עם הקונצ'רטו השאפתני ללהקה ותזמורת בשנת 1969. הרכב זה, שהוקלט עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, הציג את החזון של לורד לשלב עיבודים תזמורתיים עם מוזיקת רוק. זה היה פרויקט פורץ דרך לתקופתו וחיזק את השפעתו של לורד בתוך הלהקה. עם זאת, שאר ההרכב של דיפ פרפל, במיוחד בלאקמור, פחות התלהבו מלרדוף אחר כיוון בעל השפעה קלאסית. נראה היה שלורד הלך לקבל עונש על כך שבלט יתר על המידה והפך את השאר לנגני צד שלו במיזם.
עד שנת 1970, הכיוון המוזיקלי של דיפ פרפל לקח שינוי דרמטי לעבר צליל כבד יותר שנשען על סגנון נגינת הגיטרה של בלאקמור שקיבל תפנית ברורה. בעקבות הגיוס של הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר, הלהקה הקליטה את DEEP PURPLE IN ROCK. בלאקמור הודיע אז ללורד שזה בדיוק הכיוון שהוא רוצה שדיפ פרפל תלך בו. "אם זה לא יצליח", הוא הודיע לקלידן המשופם, "אני מסכים לנגן עם הלהקה ועם תזמורות לשארית חיי". לורד, שכבר קיבל את כל אור הזרקורים, נאלץ לתת הפעם לחברו ללהקה את ההזדמנות שהוא קיבל לפני כן. האלבום שיצא ייצג יציאה ברורה מהשורשים הניסיוניים והקלאסיים לטובת מוסיקה כבדה שנשענה רבות על ריפים. בלאקמור היה בעננים כשההימור שלו הצליח. לורד הבין שהוא צריך להסתגל למצב חדש.
למרות שעבודת האורגן של לורד נותרה מכרעת לסאונד של הלהקה, כעת היא הייתה בתפקיד משני יותר. שירים כמו SPEED KING ו-CHILD IN TIME הדגימו את הדואליות בין האורגן לגיטרה, ובכל זאת היה ברור שהגיטרה הפעם היא הכלי הדומיננטי. סולואי הקלידים שלו בתקליטים נעשו קצרים יותר, והשפעותיו הקלאסיות הודגשו פחות כאשר הלהקה התיישרה עם הכיוון הכבד יותר שבו דגל בלקמור. נכון, בהופעות לורד קיבל את המקום שלו לעשות סולואים ארוכים - אך בתקליטים? זה סיפור אחר.
בזמן שהתקליט MACHINE HEAD יצא בשנת 1972, דיפ פרפל חיזקה את זהותה ככוח מוביל ברוק כאשר תפקידו של לורד ממשיך להסתגל בהתאם. הוא מצא את עצמו נאלץ להתאים את האורגן שלו לווליום הגיטרה המחריש של בלאקמור. לכן הוא הניח בצד את מגברי הלזלי ובמקומם חיבר את ההאמונד שלו למגברי מארשל. הצליל שהתקבל מהאורגן היה שונה.
בקטעים כמו HIGHWAY STAR, לורד תרם סולו אורגן בולט, אבל הסגנון שלו השתנה כדי להתאים יותר למסגרת של רוק ולא בסולואים בהשראה הקלאסית באמת של השנים הקודמות. השיר LAZY אפשר לו להתמתח עם הקדמה מורחבת של אורגן (ללא לזלי), אך הרצועה בסופו של דבר הדגישה את יסודות הבלוז והרוק שהפכו מרכזיים בצליל של דיפ פרפל, לפי דרישה של בלאקמור. לורד עדיין היה חיוני ללהקה, אבל התרומות שלו היו יותר בקטע של הוספת מרקם מאשר להניע את הכיוון היצירתי. למעשה, בשלב הזה הוא כבר לא כתב חומרים ללהקה (אם כי שמו עדיין ניצב בקרדיט משותף עם השאר) ואת גחמותיו היצירתיות הוא לקח לפרויקטים אחרים כמו תקליט הסולו שלו, משנת 1971, שנקרא THE GEMINI SUITE.
לאחר עזיבתם של איאן גילאן ורוג'ר גלובר בשנת 1973, דיפ פרפל הציגה את דיוויד קוברדייל בשירה ואת גלן יוז בבס ושירה. שינוי ההרכב הזה שינה עוד יותר את הדינמיקה של הלהקה. האלבום שהתקבל, בשם BURN, הציג השפעת פ'אנק ונשמה ששיקפו את הרקע של יוז, מה שניווט את הלהקה לסאונד גרובי יותר. נכון, לורד העניק יופי של סולו האמונד (ועוד עם לזלי!) בשיר הנושא - אבל נשמע שבסך הכל שוב תפקידו פה הוא לגבות עם האורגן את הריפים שיצר בלאקמור. למרות שעדיין היו לו רגעים לזרוח בהם, במיוחד בסולואים, לורד היה יותר ויותר חלק מהרקע במקום להוביל את המכונה. ארי הכל, ההתמקדות של בלאקמור בריפי גיטרה חזקים ויצירות הארד-רוק האפילה לעתים קרובות על תרומותיו של לורד, במיוחד בז'אנר שמתרכז יותר ויותר סביב גיבורי גיטרה. אין לי ספק שפעמים רבות הוא ישב בחדרי חזרות ובאולפני הקלטה והשתעמם למוות מתהליך יצירת השירים, בעוד האחרים מסביבו מתלהבים מהם.
