המורכבויות של להקת קווין שהובילו לדרך ללא מוצא. מה קרה שם? יצאתי לתהות בעניין...
כאשר דנים בלהקת קווין, השיחה נוטה לעתים קרובות לעבר נוכחות הבמה הגדולה מהחיים שלה, עם הלהיטים האייקוניים או הפרסונה המגנטית של פרדי מרקיורי. עם זאת, נושא שנשאר פחות נחקר הוא ניסוי האולפן הנועז של ארבעת החברים במהלך שנות השמונים המוקדמות, במיוחד עם האלבום HOT SPACE המקוטב. תקופה זו משקפת פרק מרתק באבולוציה של קווין, שבו נכונות החברים (או ליתר דיוק, שניים מהם) לחרוג מהסאונד המבוסס שלהם בדקה את גבולות היצירתיות שלהם, את הציפיות של קהל המעריצים שלהם ואת היחסים האישיים בין הארבעה.
עד סוף שנות ה-70, קווין ביצרה את מעמדה כאחת הלהקות המובילות בעולם הרוק. היא אולי היחידה שהצליחה למזג באופן משכנע את הרוק והפופ עם אופרה. עם זאת, עם שחר שנות ה-80, הנוף המוזיקלי החל להשתנות. דיסקו, פ'אנק ומוזיקת דאנס אלקטרונית שלטו במצעדים, ולהקות שילבו יותר ויותר סינטיסייזרים ומכונות תופים בצליל שלהן.
קווין, תמיד פועלת כזיקית, החליטה לאמץ את הטרנדים הללו. הזרעים של השינוי הזה נשתלו עם ההצלחה האדירה של ANOTHER ONE BITES THE DUST. שיר פ'אנק שרקח הבסיסט ג'ון דיקון בהשראת השיר GOOT TIMES של CHIC ולא סתם. דיקון התרועע עם חברי הלהקה ההיא כשהם הקליטו באולפן. המתופף רוג'ר טיילור לא רצה לעשות את השיר הזה (אם כי הוא הביא ללהקה, שנה לפני כן, שיר דומה בקצב שלו ושמו FUN IT).
אחד המאפיינים המגדירים של HOT SPACE היה עזיבת צליל הרוק הכבד מהגיטרה שבריאן מאי היה גורם מרכזי ביצירתו. במקום זאת, האלבום נשען בכבדות על סינטיסייזרים, לופים של תופים ומקצבים בהשראת פ'אנק. ללהקה שהכריזה בסבנטיז בצורה מפורסמת בעטיפותיה ש"אין סינטיסייזרים!", זה היה שינוי דרמטי.
היה ברור אז שלהקת קווין נחצתה לשני מחנות שנלחמו זה בזה - פרדי מרקיורי וג'ון דיקון שאפו להפוך את קווין ללהקת פ'אנק מרקידה בסגנון שחור. מצד שני, בריאן מאי ורוג'ר טיילור דרשו לשמור על הקצה הרוקי של בית המלוכה הזה. המריבות באולפן היו לא קלות. ולמרות שהניסוי הזה היה נועז, זה לא זכה להערכה אוניברסלית. מעריצים ותיקים, שהתרגלו להמנוני הרוק הבומבסטיים של קווין, היו מבולבלים מהכיוון החדש. בריאן מי עצמו הודה מאוחר יותר שהוא לא נהנה אז, כשהפוקוס הוסט מעבודת הגיטרה המיוחדת שלו.
בדיעבד, HOT SPACE משמש עדות לגישה חסרת הפחד של קווין ליצירת מוזיקה. למרות שהוא אולי לא זכה להערכה האוניברסלית הקודמת, ניתן לראות את השפעתו של האלבום במסלול הרחב יותר של מוזיקת פופ ורוק. שיר כמו COOL CAT, עם הגרוב המופשט ושירת הפלצט של פרדי, הבשיל את אסתטיקת הפ'אנק-פופ המינימליסטית שאמנים כמו פרינס ומייקל ג'קסון יהפכו לפופולרית בהמשך אותו עשור.
אבל קבלת הפנים המקוטבת של האלבום אילצה את קווין להעריך מחדש את הכיוון היצירתי שלה. היה נראה שלהקת קווין הגיעה לסוף דרכה. אמנם לא הוכרז על פירוק אך החברים רצו אז להתרחק יותר זה מזה. כשהם חזרו, כשנתיים לאחר מכן - הייתה זו כבר קווין באנרגיה אחרת לגמרי. ההצלחה הייתה בהתאם - עם המנונים חדשים. החיכוכים הפנימיים היו כפגיעות בכנף הרכב ולהקת קווין הסתגלה למצב ופיתחה את הסאונד שלה להצלחה עתידית.
הסיפור הזה הוא תזכורת לכך שגדולתה של להקת קווין טמונה לא רק בלהיטיה אלא במרדף הבלתי פוסק שלה אחר צמיחה אמנותית. בעוד שהתקליט HOT SPACE לעולם לא ייהנה מאותו כבוד כמו A NIGHT AT THE OPERA, הוא נשאר מוצר מרתק של להקה שלא פחדה לאתגר את עצמה ואת הקהל שלה. למי שמוכן לחפור עמוק יותר בקטלוג של קווין, האלבום הזה מציע הצצה לרוח הניסיונית של החבורה ולדינמיקה המשתנה ללא הרף שהגדירה את הקריירה המפוארת שלה.
הרצאתי "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
