ההתפתחות של ג'נסיס מלהקת רוק מתקדמת ללהקה בעלת אוריינטציית פופ היא סיפור מרתק בתולדות הרוק וכזה שמעורר רגשות עזים בקרב מעריצים ומבקרים. ג'נסיס הטביעה את חותמה בתחילה בשנות ה-70 כלהקת רוק מתקדם עם מבני שירים מורכבים, מילים סוריאליסטיות ולעתים קרובות פילוסופיות, ונוכחות חיה תיאטרלית ייחודית של פיטר גבריאל. עם זאת, בשנות ה-80, ג'נסיס עברה לצליל פופ-רוק נגיש יותר, כשהיא הגיעה לקהל רחב יותר אך הרחיקה בדרך כמה מעריצים ותיקים. השינוי הזה נתון לוויכוחים: האם זה היה טוב לג'נסיס לעבור מרוק מתקדם לפופ, או שזה סימן ירידה באמנות של הלהקה? בואו נבדוק...
ג'נסיס החלה את דרכה בסוף שנות ה-60, עם פיטר גבריאל, טוני בנקס, מייק ראת'רפורד ואנתוני פיליפס. מתקליט בכורה קונספטואלי אך פופי יחסית (FROM GENESIS TO REVELATION) היא עברה באופן מרשים לטריטוריית רוק מתקדם עם התקליט TRESPASS. פיליפס עזב בגלל פחד במה ובמקומו נכנס סטיב האקט. אז הועף גם המתופף ג'ון מייהאו ואת מקומו תפס פיל קולינס. כך ג'נסיס הפכה חלק בלתי נפרד מגל הפרוג של להקות כמו יס, קינג קרימזון ופינק פלויד שדחפו את גבולות מוזיקת הרוק. התקופה הפרוגרסיבית של ג'נסיס אולי לא הביאה להיטי מיינסטרים, אבל היא ביססה את האמינות היצירתית שלה.
כשפיטר גבריאל עזב את הלהקה בשנת 1975, בגלל עניינים אישיים מול שאר חברי הלהקה, ג'נסיס עמדה בפני פרשת דרכים. חבריה יכלו להמשיך בכיוון המתקדם שגבריאל דגל בו או להתאים את המוזיקה שלהם כדי שזו תישאר רלוונטית ככל שתעשיית המוזיקה החלה להשתנות. לאחר כמה ניסויים למצוא זמרים אחרים ואף רעיון להיות להקה אינסטרומנטלית, פיל קולינס נכנס לתפקיד הסולן. השינוי הזה הביא להתפתחות בצליל של ג'נסיס. מתקליט לתקליט הפכו ג'נסיס מעט יותר נגישים וסימנו את תחילת השינוי הסגנוני.
המהפך האמיתי התרחש בשנות ה-80. שלושת חברי ג'נסיס הנותרים (האקט עזב בסוף המסע הפרוגרסיבי של ג'נסיס) בחרו לצאת עם שירים קצרים יותר וידידותיים לרדיו. הצליל הפך להיות פופ, עם מלודיות נגישות ודגש על השירה המרגשת של קולינס. אורגני ההאמונד והמלוטרון נראו כגרוטאות מן העבר. ההצלחה המסחרית הייתה פנומנלית. עם זאת, הזהות הרוקית המתקדמת שהגדירה את ג'נסיס בשנות ה-70 נעלמה במידה רבה, והוחלפה בסאונד שמחליק טוב יותר בגרון של שוחרי הפופ.
מנקודת מבט מסחרית, המעבר לפופ היה מוצלח ללא ספק. ג'נסיס הפכה לאחת הלהקות הגדולות של שנות ה-80, מכרה מיליוני תקליטים ומילאה איצטדיונים ברחבי העולם. עידן הפופ נתן ללהקה הזדמנות להגיע לקהלים חדשים שאולי לעולם לא היו נחשפים למוזיקה שלהם בצורה אחרת. הלהיטים הפכו להמנונים, המציגים את היכולת של ג'נסיס לכתוב שירים בעלי משיכה אוניברסלית. זה כישרון אמיתי ליצור יצירות פרוג מרשימות ואז לכתוב שירי פופ משכנעים, נכון? הרי להקות פרוג אחרות, כגון ג'נטל ג'יאנט, אי.אל.פי וג'ת'רו טול כשלו במשימה זו.
אז מבחינה יצירתית, המעבר אפשר גם לג'נסיס להתפתח ולהימנע מקיפאון. רוק מתקדם כז'אנר נחלש בשנות השמונים, ולהקות פרוג רבות אחרות התפרקו או התקשו להישאר רלוונטיות. על ידי הסתגלות לנוף המוזיקלי המשתנה, ג'נסיס לא רק שרדה אלא שגשגה. השאלה היא, האם זה היה כדאי מבחינה אמנותית. בעוד שהטקסטים עם פיטר גבריאל (הוא לא גכתב את כל היצירות של העבר, למי שתהו...) היו לעתים קרובות סוריאליסטיות, המילים של קולינס היו פשוטות וניתנות להזדהות מיידית, עם נושאים של אהבה, שברון לב וסוגיות חברתיות. גישה זו עזרה לג'נסיס להתחבר רגשית עם המאזינים, והוסיפה מימד חדש למוזיקה שלה.
עבור כמה מעריצים ותיקים, המעבר לפופ ייצג אובדן של העומק האמנותי שהגדיר את המוזיקה של ג'נסיס בשנות ה-70. הקומפוזיציות המורכבות הוקרבו למען הפשטות והמשיכה המסחרית. המעבר לפופ הוביל גם לירידה במוזיקליות, לדברי כמה מבקרים. בשנות ה-70, שירי ג'נסיס אופיינו בסולואי קלידים מורכבים, מקצבים מורכבים שבוצעו בווירטואוזיות מרשימה וקטעים אינסטרומנטליים מורחבים. עם זאת, כשג'נסיס התקדמה לכיוון הפופ, האלמנטים הללו הצטמצמו. זו הייתה בחלקה תגובה לדרישות של רדיו הפופ, שהעדיף שירים תמציתיים על פני יצירות מורכבות. עבור חלק מהמעריצים, השינוי הזה סימן התרחקות מנטילת סיכונים יצירתית שייחדה את ג'נסיס בעולם הפרוג-רוק.
בנוסף, יש הטוענים שהצלחת עידן הפופ של ג'נסיס הייתה פחות על חדשנות מוזיקלית ויותר על מעקב אחר טרנדים. במהלך שנות ה-80, תופים אלקטרוניים, סינטיסייזרים וצלילים מופקים בכבדות הפכו פופולריים, ואלבומי הפופ של ג'נסיס נשענו מאוד על האלמנטים הללו. עבור המבקרים, העידן הזה מרגיש כמו פשרה מסחרית שאמנם רווחית, אך הפחיתה את הייחודיות של הסאונד של ג'נסיס.
השאלה, אם זה היה "טוב" לג'נסיס לעבור מרוק מתקדם לפופ, תלויה בסופו של דבר בנקודת המבט של כל אדם שחושב על האיזון בין יושרה אמנותית להצלחה מסחרית. מנקודת מבט פיננסית, המעבר היה מועיל ללא ספק. ג'נסיס הפכה להצלחה מיינסטרימית והביאה שמחה למיליונים עם להיטי הפופ שלה, מה שהבטיח את מקומה בתולדות הרוק.
עם זאת, השינוי מעלה גם שאלות לגבי הערך של עקביות אמנותית לעומת יכולת הסתגלות. חלק מהמעריצים והמבקרים רואים במעבר שכזה בגידה בשורשי הלהקה, בעוד שאחרים רואים בכך אבולוציה הכרחית. הזהות הכפולה של ג'נסיס, גם בתור להקת פרוג-רוק וגם פופ, הותירה מורשת קצת מפולגת. חלק מהמעריצים מעריצים את ג'נסיס של שנות ה-70 ופוסלים את יצירותיה המאוחרות (ומי בכלל דיבר על הזמר ריי ווילסון?), בעוד שאחרים מכירים את הלהקה בעיקר בשל להיטי שנות ה-80. הדואליות הזו פירושה שג'נסיס מחזיקה בעמדה ייחודית, פונה לקהלים שונים בתכלית, אך לעתים רחוקות מספקת את שניהם באופן מלא.
