המלך, הקולונל, והצללים: המסע המטורף והעצוב של אלביס פרסלי

זה היה אמור להיות סיפור ההצלחה האמריקאי המושלם. נער עני ממיסיסיפי הופך למלך העולם, קונה לאמא שלו קאדילק ורודה (אין לה רשיון נהיגה, כן?) וכובש את כל הפסגות האפשריות. אבל מאחורי הקלעים, בתוך האחוזה המפורסמת בממפיס, התרחשה דרמה שהייתה יכולה לפרנס עשרה תסריטים הוליוודיים – ורובם היו נפסלים על חוסר אמינות. מהכדורים הראשונים בצבא בגרמניה, דרך המפגש ההזוי עם הנשיא ניקסון ועד הלילות הבודדים עם ספרי רפואה ומיסטיקה – זהו הסיפור המצחיק והטרגי של האיש ששינה את העולם, ואז הלך לאיבוד בתוך המיתוס של עצמו.

המיתוס מספר שאלביס "התבגר" בצבא. המציאות? הוא בעיקר למד איך להישאר ער. שם, בגרמניה הקרה של סוף שנות ה-50, הסמל הטרי גילה את הקסם שבכימיה. סמל במחלקה שלו הכיר לו את כדורים קטנים שאמורים לשמור על החיילים ערניים במהלך תמרונים. אלביס, שתמיד חיפש קיצורי דרך לאנרגיה, התלהב. "הכדורים הקטנים האלה יתנו לך יותר כוח ואנרגיה ממה שאתה יכול לדמיין", הוא הבטיח לחבריו, כשהוא משמש כשליח נלהב של בשורת האמפטמינים. הוא היה משוכנע שהם גם שומרים על המשקל ושורפים שומנים – אמונה שתלווה אותו (ותהרוס אותו) עד יומו האחרון.

אבל הכימיה לא הייתה הסיפור היחיד בגרמניה. הייתה גם הילדה. פריסילה בוליו הייתה רק בת 14 כשהוצגה בפני הכוכב בן ה-24. היא הייתה ביישנית, הוא היה בודד. הפגישות הראשונות שלהם היו סוריאליסטיות: אלביס, הכוכב הגדול בעולם, יושב בחדרו ומסביר לנערה צעירה שהם לא יעשו שום דבר מיני מלא כי היא צריכה להישאר "טהורה".

כשאלביס חזר לאמריקה במרץ 1960, הוא לא סתם ירד מהמטוס. המנהל שלו, קולונל טום פארקר – האיש שיכול למכור קרח לאסקימוסים ושלג לאלביס – ארגן מסע רכבת מפואר מניו ג'רזי לטנסי. לאורך המסילה עמדו אלפי מעריצים בקור המקפיא רק כדי לראות את המלך מנופף מהקרון האחורי. בתוך הקרון? אלביס והקולונל שיחקו בקוביות על 100 דולר לזריקה.

אבל משהו השתנה. בדרך לאולפן ההקלטות בנאשוויל, הכימיה שוב שיחקה תפקיד. אלביס חילק לחבריו הנגנים כדורים לבנים קטנים: "זה מה שמשתמשים בו בצבא, בנהיגת טנקים", הוא אמר לסקוטי מור, הגיטריסט הוותיק שלו. זה היה רמז לבאות.

באולפן עצמו, אלביס הוכיח שהוא עדיין הבוס, אבל עם טוויסטים מוזרים. בזמן הקלטת הלהיט הענק ARE YOU LONESOME TONIGHT, אלביס התעקש לכבות את כל האורות באולפן. הוא עמד בחושך מוחלט, שר לתוך המיקרופון, כשהנגנים מנסים לא להיתקל בציוד. באמצע השיר, בחושך, הוא נתקע במיקרופון וקילל, אבל בסוף הטייק יצא מושלם. זה היה אלביס החדש: גאון מוזיקלי שצריך תנאים בלתי אפשריים כדי ליצור קסם.

שנות ה-60 בהוליווד היו אמורות להיות תור הזהב הקולנועי של אלביס. בפועל, זה היה פס ייצור תעשייתי של סרטים בינוניים ושירים נשכחים. אבל החיים בווילה של אלביס היו סרט בפני עצמו. ה"ממפיס מאפיה" – החבורה שסבבה את אלביס – הפכה את הבית למגרש משחקים נצחי של מתבגרים.

הם קנו ארסנל של רובי מים וזיקוקים וניהלו מלחמות התשה בתוך הבית ובמסדרונות המלונות. אבל הכוכב האמיתי (והדוחה ביותר) של התקופה היה סקאטר – שימפנזה שאלביס אימץ (זמן רב לפני שמייקל ג'קסון אימץ אחד משלו בשם באבלס). סקאטר לא היה סתם קוף מחמד; הוא היה אלכוהוליסט, אהב להציץ מתחת לחצאיות של בחורות, והיה המקור לאינספור בדיחות גסות בחבורה. אלביס הלביש אותו במדי נהג והושיב אותו במושב הנהג של הרולס-רויס כדי להבהיל עוברי אורח. זה היה מצחיק עד שזה נהיה עצוב.

בתוך כל הכאוס הזה, אלביס ניסה לשמור על תדמית נקייה, אבל המציאות הייתה מורכבת. הוא ניהל רומן לוהט עם השחקנית אן מרגרט, שהייתה אולי האישה היחידה שהבינה אותו באמת. הם רכבו על אופנועים, השתוללו, ואלביס אפילו קנה מיטה עגולה ענקית – לא בשביל סקס, אלא כי הוא אהב את העיצוב. אבל כשהעיתונות התחילה לרמוז על חתונה, פריסילה (שחיכתה בבית בממפיס וקראה על הרומן בעיתונים) שברה אגרטל על הקיר בהתקף זעם נדיר. אלביס, בתגובה אופיינית, הרגיע אותה בכך שזרק אותה על המיטה והסביר לה שיהיה בסדר. בשנת 1967 הם יתחתנו.

באמצע שנות ה-60, אלביס הרגיש ריקנות. הכסף, הסרטים, הנשים – שום דבר לא מילא את החלל. ואז נכנס לתמונה לארי גלר, מעצב שיער עם חיבה למיסטיקה. גלר לא סתם סיפר את אלביס; הוא פתח לו את הצ'אקרות.

פתאום, המלך של הרוק'נ'רול התחיל לקרוא ספרים כמו "אוטוביוגרפיה של יוגי". הוא היה מסתגר עם גלר שעות בחדר האמבטיה, מעצב שיער ומדבר על אלוהים, בעוד החברים בחוץ משתגעים מקנאה ומשיעמום. השיא הגיע בנסיעה באוטובוס במדבר אריזונה. אלביס ראה לפתע את פניו של סטלין בעננים. הוא נבהל, ביקש מגלר "להמיס" את הענן בכוח המחשבה, ואז, לטענתו, ראה את פניו של ישו מחייך אליו. הוא עצר את האוטובוס, רץ למדבר וצעק "זה אלוהים! זה אלוהים!". באותו רגע, הוא החליט שהוא רוצה לפרוש מהשואו-ביזנס ולהיות נזיר.

הקולונל פארקר, ציניקן עד לשד עצמותיו, לא אהב את זה. "אין יותר ספרים דתיים!" הוא צרח על הפמליה אחרי שאלביס נפל וקיבל זעזוע מוח בגלל (לטענת הקולונל) השטויות האלה. "אנחנו כאן כדי לעשות כסף, לא כדי לחפש את האמת".

ב-1968, הקריירה של אלביס הייתה בקרשים. הקולונל רצה ספיישל לחג המולד שבו אלביס ישיר את SILENT NIGHT ויגיד לילה טוב. אבל הבמאי הצעיר סטיב ביינדר חשב אחרת. הוא רצה את אלביס הפראי, הסקסי, המיוזע. הקרב היה איתנים. הקולונל ניסה לחבל בכל רעיון יצירתי, אבל ביינדר ואלביס יצרו ברית סודית. הרגע הגדול של המופע – הסשן האקוסטי בזירה הקטנה – נולד במקרה. אלביס והחברים היו סתם מנגנים בחדר ההלבשה, נהנים ומצחיקים אחד את השני. ביינדר ראה את זה ואמר: "את זה אנחנו מצלמים!".

אלביס היה מבועת. "מה אם אני לא אזכור את המילים? מה אם אף אחד לא יצחק?" הוא שאל. רגע לפני העלייה לבמה, הידיים שלו רעדו. ביינדר אמר לו: "פשוט צא לשם". וברגע שאלביס דרך על הבמה, לבוש בחליפת עור שחורה צמודה, הקסם חזר. הוא הזיע, הוא צחק, הוא שכח מילים, אבל הוא היה חשמלי. בסוף המופע, הוא חזר לחדר ההלבשה, ספוג זיעה, ואמר לקולונל: "אני רוצה לחזור להופיע. אני רוצה קהל חי".

שנות ה-70 התחילו בפיצוץ. אלביס כבש את לאס וגאס בסערה. אבל משהו בנפש שלו התחיל להיסדק. הוא פיתח אובססיה מוזרה לאכיפת חוק. הוא אסף תגים של משטרה כמו שאחרים אוספים בולים. הוא הסתובב עם אקדחים במגפיים ורובה בחדר המלון.

השיא של הטירוף הזה היה המפגש המפורסם עם הנשיא ניקסון בדצמבר 1970. אלביס, לבוש במעיל קטיפה סגול, חגורה עם אבזם ענק ומשקפי שמש, הופיע בשער הבית הלבן עם מכתב ששרבט בטיסה. הוא רצה תג של סוכן פדרלי למלחמה בסמים. בחדר הסגלגל, הוא הראה לניקסון את אוסף התגים שלו, ואז, בצעד סוריאליסטי, שלף תמונות של המשפחה שלו והראה לנשיא את חפתיו. "אתה יודע", הוא אמר לניקסון, "הביטלס הם אנטי-אמריקאים. הם באו לפה ועשו כסף ואז חזרו לאנגליה ודיברו נגדנו". אלביס אף הוסיף שהביטלס בעד סמים. ניקסון, מבולבל אך משועשע, דאג שאלביס יקבל את התג. אלביס יצא משם מאושר, משוכנע שהוא כעת סוכן סמוי בשירות האומה.

ככל שהשנים עברו, אלביס הלך ושקע. המשקל עלה וירד כמו יו-יו, ומצב הרוח היה תלוי בכמות הכדורים שלקח באותו יום. הוא התחיל לחלק מכוניות כמו סוכריות. בלילה אחד בדנבר, הוא קנה מכוניות קאדילק ולינקולן לכל החברים שלו, לרופאים, ואפילו לשדרן חדשות שסתם התבדח בטלוויזיה שהוא רוצה מכונית. החשבון? מעל 70,000 דולר בערב אחד. בממפיס הוא קנה 14 קאדילקים ביום אחד, כולל אחת לאישה זרה שעמדה בתחנת אוטובוס והסתכלה על חלון הראווה.

הפרנויה השתלטה עליו. הוא היה משוכנע שמייק סטון, מדריך הקראטה שפריסילה עזבה אותו למענו, מנסה להרוג אותו. "יש כאב יותר מדי גדול בתוכי", הוא בכה לחבריו, "הוא הרס את המשפחה שלי". הוא אפילו שקל לשכור רוצח שכיר כדי לחסל את סטון, והחברים נאלצו להרגיע אותו ולמסמס את הרעיון המטורף.

הוא ישב בחדרו בגרייסלנד, החלונות מכוסים כדי שאור יום לא יכנס. הוא הזריק לעצמו תרופות, לפעמים בנוכחות רופאים שהיו חסרי אונים מול העקשנות שלו. בהופעות, הוא היה לפעמים כל כך מסומם שהקהל היה מובך ממה שיצא מפיו.

ב-1977, הסוף כבר היה באוויר. שלושה משומרי הראש הוותיקים שלו, רד ווסט, סוני ווסט ודייב הבלר, פוטרו וכתבו ספר חושפני. הספר הזה רדף את אלביס. הוא הרגיש נבגד, כמו ישו על הצלב. "הם מנסים להרוס אותי", הוא אמר לבן דודו בילי סמית', בשיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה. הוא ניסה למצוא נחמה בנשים צעירות יותר ויותר, מנסה לשחזר את תחושת השליטה וההערצה. ג'ינג'ר אלדן, מלכת יופי מקומית, הייתה האחרונה. הוא הציע לה נישואים, קנה לה הכל, אבל היא עדיין סירבה לגור איתו באופן מלא.

ב-16 באוגוסט 1977, אלביס תכנן לצאת לסיבוב הופעות נוסף. הוא שיחק רקטבול עם בילי וג'ו באמצע הלילה, ניגן קצת בפסנתר ואחר כך הוא עלה לחדרו. הוא לקח את ערכות התרופות שהכינו לו ונכנס לאמבטיה עם ספר. כשג'ינג'ר מצאה אותו כמה שעות מאוחר יותר, הוא שכב על הרצפה, פניו בתוך השטיח, מכנסי הפיג'מה המוזהבים שלו מופשלים. המלך מת על כס המלכות הלא נכון.

בהלוויה, בזמן שכולם בכו, הקולונל הגיע לבוש בחולצת כפתורים צבעונית וכובע מצחייה, מסרב ללבוש חליפה שחורה. "מעולם לא לבשתי עניבה בשבילו כשהוא היה בחיים", הוא נזף באמרגן אחר שהעיר לו על כך. בעוד כולם מתאבלים, הקולונל כבר היה עסוק בחתימה על חוזים חדשים למרצ'נדייז, מבטיח שהכסף ימשיך לזרום גם כשהמלך איננו.

אבל מעבר לטרגדיה, לכדורים, לקולונל ולשיגעון, נשאר הקול. אותו קול שגרם לנערות לצרוח בשנות ה-50, שגרם לקהל בוגר לבכות בלאס וגאס, ושברגעים הנדירים של צלילות, אפילו בסוף, היה המלך האמיתי. כמו שאמר הגיטריסט שלו ג'ון ווילקינסון: "הוא לא שיקר. הייתה לו את המורכבות של הפשטות הגמורה".