בילי היילי - האבא של הרוק שתקתק את השעון

הרבה לפני שאלביס פרסלי נענע את האגן ולפני שהביטלס גילו את אמריקה, היה שם ביל היילי. היסטוריונים של המוזיקה נוטים לעיתים לבטל אותו כ"פלא של להיט אחד", בחור שמנמן עם תלתל מודבק למצח שנפל במקרה על העולם עם להיט בשם ROCK AROUND THE CLOCK. אבל האמת רחוקה מכך שנות אור. היילי היה שם קודם, והוא עשה את זה בדרך הקשה.

הסיפור מתחיל בהיילנד פארק, מישיגן, אבל הדרמה האמיתית התרחשה בתוך נפשו של ביל הצעיר. הוא נולד עם עין שמאל עיוורת, תוצאה של ניתוח רשלני שבוצע בילדותו. המגבלה הזו רדפה אותו כל חייו. היא הפכה אותו לביישן קיצוני, נער שפחד להישיר מבט, ובמשך כל הקריירה שלו הוא פיתח תנוחות צילום מיוחדות כדי להסתיר את העין הפגועה. אירוני, לא? האיש שעתיד לעמוד מול עשרות אלפי בני נוער צורחים, התחיל כילד שרק רצה להתחבא.

המוזיקה הייתה הבריחה שלו. האגדה מספרת שהוא היה כל כך אובססיבי למוזיקה שהוא בנה לעצמו גיטרה מקרטון, עד שהוריו נשברו וקנו לו אחת אמיתית. אבל ביל לא חלם להיות כוכב רוק – המושג הזה עוד לא היה קיים. הוא חלם להיות "קאובוי מזמר", כמו ג'ין אוטרי. הוא שר מוזיקת הילבילי בירידים מקומיים בפנסילבניה תמורת דולר ללילה. הוא היה הילד המוזר עם העין הפגועה והאופניים, שהיה מחלק סיגריות שגלגל במכונה של אביו לילדים אחרים רק כדי שיחבבו אותו.

המהפך הגדול לא קרה ביום אחד, והוא לא היה תמים כפי שזה נראה בסרטים. בתחילת שנות ה-50, היילי ולהקתו THE SADDLEMEN חיפשו את הצליל החדש. הם ניסו לשלב קאנטרי עם רית'ם-אנד-בלוז שחור. התוצאה הייתה משהו שאף אחד לא שמע קודם.

אחד הסיפורים המדהימים ביותר נוגע להקלטת השיר ROCKET 88 ב-1951. ביל היילי סיפר שנים לאחר מכן סיפור ביזארי על המפיק שלו דאז, דייב מילר. כדי להוציא מהלהקה את הקצב הפראי והאנרגטי הדרוש לרוק'נ'רול, מילר נקט בטקטיקה פסיכולוגית קיצונית: הוא לקח את חברי הלהקה לצפות באורגיות. כן, קראתם נכון. הרעיון היה לתת להם לצפות מהמרפסת, אבל לא להשתתף, כדי ליצור אצלם תחושת "תסכול" שתתורגם לאנרגיה מוזיקלית אגרסיבית בהקלטה. בין אם הסיפור מדויק במאה אחוז או שזו הייתה רק עוד אחת מהמסיבות הפרועות של סצנת המוזיקה בפילדלפיה (שכללה דמויות מפוקפקות ומקומות מומצאים), התוצאה הייתה היסטורית. ROCKET 88 בגרסת היילי נשמע כמו משהו שהרולינג סטונס יקליטו עשור וחצי מאוחר יותר.

באותה תקופה, הבסיסט אל רקס פיתח טכניקה שהפכה לסימן ההיכר של הרוקבילי: ה-SLAPBACK BASS. הוא היה מכה על המיתרים ועל צוואר הבס בצורה כל כך אגרסיבית שזה יצר צליל הקשה. המפיק דייב מילר שמע את זה ואמר: "זה מה שאני רוצה לשמוע! שימו מיקרופון על הבס הזה!". כך, בטעות ומתוך צורך בקצב, נולד הסאונד שהניע את הרוק'נ'רול.

ב-1954, היילי עבר לחברת התקליטים הגדולה DECCA ולמפיק מילט גבלר. גבלר, שהיה רגיל להקליט ענקי ג'אז כמו לואי ארמסטרונג, הבין בדיוק מה היילי מנסה לעשות. ההקלטה של ROCK AROUND THE CLOCK היא אגדה בפני עצמה. השיר כמעט ולא הוקלט. המפיק הקודם של היילי קרע את דפי התווים של השיר וזרק אותם לפח שלוש פעמים כי שנא את המוציא לאור, ג'יימס מאיירס. אבל כשעברו ל"דקה", מאיירס התעקש.

ב-12 באפריל 1954, הלהקה נכנסה לאולפן ה"פית'יאן טמפל" בניו יורק, שהיה בעברו אולם נשפים ענק עם תקרה גבוהה. הסאונד שם היה טבעי ומהדהד. מאיירס, המוציא לאור, סיפר סיפור משעשע על אותו יום: הוא ישב בקונטרול והתחיל לצעוק לטכנאים המזדקנים (שנראו כאילו עבדו עוד עם תומאס אדיסון): "קדימה, להגיע לשיא הווליום!" והטכנאים הביטו בו באימה – עד אז, המטרה הייתה תמיד צליל נקי. מאיירס רצה דיסטורשן, הוא רצה שהמחטים במדדים יכנסו לתחום ה"אדום". גבלר הנהן עם הסיגר שלו, והטכנאים נכנעו. התוצאה הייתה צליל מחוספס, רועש ואנרגטי ששינה את העולם. זה היה התקליטון הראשון שמכר מעל ל-30 מיליון עותקים.

אבל היילי לא היה רק זמר אולפן. ההופעות החיות של "היילי והקומטס" היו הצגה משומנת. אל רקס, הבסיסט הפרוע, נהג לזרוק את הבס הענק באוויר, לשכב על הרצפה ולנגן עליו כשהוא הפוך. באחת ההופעות, המכנסיים הצמודים של הטוקסידו שלו נקרעו באמצע התרגיל הזה. הקהל צרח מצחוק. הגיטריסט בילי ויליאמסון אמר לו: "תשים טלאי ותהפוך את זה לחלק מהמופע". וכך היה – רקס היה לובש טוקסידו עם טלאי מיוחד במפשעה וקורע אותו בכוונה כל ערב לקול תשואות הקהל.

כשביל היילי הגיע לבריטניה בפברואר 1957, הממלכה המאוחדת מעולם לא ראתה דבר כזה. העיתונות הבריטית, בראשות הדיילי מירור, יצרה היסטריה המונית סביב הגעתו. הם ארגנו רכבת מיוחדת, ה"רוק'נ'רול ספיישל", שהסיעה מאות מעריצים מלונדון לסאות'המתפון כדי לקבל את פניו כשהוא ירד מהאונייה "המלכה אליזבת".

הסצנה בתחנת ווטרלו בלונדון כונתה "הקרב השני על ווטרלו". אלפי בני נוער, "טדי בויז" בחליפות ונערות בחצאיות הדוקות, גדשו את הרציפים. כשבמכונית של היילי ניסתה לצאת, המון אדם כיסה אותה לחלוטין. אשתו של היילי נשארה מאחור ברכב אחר, מבוהלת עד דמעות. שוטרת נפצעה, נשים התעלפו, ואמא אחת נצפתה מניפה את התינוק שלה מעל ההמון כדי שלא יימחץ. היילי היה בהלם. ביומנו האישי הוא כתב: "5,000 איש כמעט הרגו אותנו! זה היה הדבר הגדול ביותר שראיתי בחיי". אבל הפחד התחיל לחלחל. הוא היה בחור פשוט מפנסילבניה, וההערצה המטורפת הזו, שכללה תלישת כפתורים מהמעיל שלו וגניבת המזוודות שלו כמזכרות, הייתה גדולה עליו.

אם לונדון הייתה משוגעת, הטור בגרמניה ב-1958 היה שדה קרב. זה היה הטור שבו הרוק'נ'רול הפך לפוליטי. בברלין, באולם ה"ספורטפאלאסט", הקהל כלל נערים ממזרח ברלין ומערב ברלין, כולם ילדי מלחמה שגדלו באווירה של אלימות ודיכוי. חצי שעה לפני ההופעה, הקהל כבר היה חם. הם שברו כיסאות והשתמשו ברגלי העץ כאלות.

כשהיילי עלה לבמה, הגיהנום השתחרר. פחיות בירה עפו באוויר, כיסאות הושלכו על שוטרים, וחלק מהנערים אפילו ירו ברובים עם כדורי סרק. המתופף רלף ג'ונס נזכר: "זה היה מתוכנן. נערים במעילי עור וכובעי אופנוענים צעדו במעבר... המשטרה לא העזה לגעת בהם בגלל המצב הפוליטי הרגיש". הלהקה נמלטה מהבמה רגע לפני שהבלאגן יצא משליטה. ציוד ההקלטה של רשת הרדיו הצבאית נהרס כליל. העיתונות המזרח-גרמנית חגגה על האירוע, וכינתה את היילי כמי ש"הופך את הנוער של באך ובטהובן לחיות משתוללות".

באסן, המשטרה כבר לא לקחה סיכונים. הם החביאו 580 שוטרים מאחורי וילון ענק בגב הבמה. כשהקהל התחיל לזרוק עציצים על הלהקה, השוטרים יצאו. הם השתמשו בסוסים, זרנוקי מים ואפילו כלבי תקיפה כדי לפזר את הקהל. היילי והלהקה צפו במחזה המבעית מגג האולם, רואים איך הכלבים רודפים אחרי המעריצים שלהם. "זה היה כמו לצפות בקרב", נזכר ג'ונס.

מאחורי הקלעים, האימפריה של היילי נוהלה בצורה חובבנית, שלא לומר פושעת. המנהל שלו, ג'ים פרגוסון, שכונה "לורד ג'ים", היה נוכל צבעוני מפילדלפיה. הוא נהג להסתובב יחף במשרד ולשחק קלפים על סכומים דמיוניים. בסיבוב הופעות בדרום אמריקה, פרגוסון כתב בעיתון מקומי בגאווה איך כייסו לו את כל הרווחים של הלהקה בבית קפה בבואנוס איירס. חברי הלהקה חזרו הביתה וגילו שאין כסף לשלם להם משכורות.

פרגוסון השקיע את כספי הלהקה במיזמים הזויים, כמו מפעל פלדה קטן שייצר משתנות, שפשט רגל במהירות. במילאנו, הוא לווה 50,000 דולר מהמלון על שמו של היילי כדי לקנות ציורים מפוקפקים שהוא עצמו תמחר לפי "כמה שהלקוח אוהב את התמונה". היילי נאלץ לשלם את החוב ולשלוח את "לורד ג'ים" הביתה, אבל הנזק כבר נעשה.

היילי עצמו לא היה חף מטעויות. הוא קנה חמש מכוניות קדילאק במזומן לכל חברי הלהקה, יאכטה, ובנה אחוזה מפוארת בשם "מלודי מנור". הבעיה הייתה שהוא לא שילם מיסים. כשהצלחת הרוק'נ'רול החלה לדעוך בארה"ב (בזמן שאלביס כבש את הפסגה), רשויות המס התחילו לדפוק בדלת. הלהקה, שפעם הרוויחה סכומים אדירים, מצאה את עצמה מרוששת. הבסיסט אל רקס עזב בזעם כשגילה שאין כסף בקופה.

שנות ה-60 וה-70 היו רכבת הרים עבור היילי. הוא הפך לכוכב ענק במקסיקו (שם FLORIDA TWIST שלו נמכר היטב), התחתן בשלישית עם רקדנית מקסיקנית, והמשיך להופיע באירופה - שם עדיין נחשב לאל. אבל האלכוהול החל להשתלט עליו. הוא הפך לפרנואיד, מסתגר בביתו בטקסס, משוכנע שהמאפיה רודפת אחריו.

הסיפורים מימיו האחרונים הם קורעי לב. בנו הבכור ג'ק סיפר בראיון נדיר על ביקור אצל אביו ב-1980, ארבעה חודשים לפני מותו. היילי ישב במטבח עם בקבוק, צעק וסיפר סיפורי בדיות על שירותו במארינס (הוא מעולם לא שירת בצבא) ועל היותו סגן שריף.

אבל העדות המצמררת ביותר למצבו הנפשי מגיעה מסדרת שיחות טלפון מוקלטות שניהל עם רקס זריו, חבר ומוזיקאי מפילדלפיה. בשיחות אלו, בשעות הקטנות של הלילה, היילי נשמע שיכור, מבולבל ותוקפני. הוא התרברב שיש לו עורכי דין, איים לשלוח את המשטרה לביתו של זריו, ושר בקול שיכור עם התקליטים של עצמו דרך הטלפון. "אני פיכח כמו שופט!" צעק היילי בטלפון, רגע לפני שקילל את זריו וניתק, רק כדי להתקשר שוב דקה אחר כך ולומר לו "אני אוהב אותך". בשיחות אלו הוא דיבר על קונספירציות, על כך שהוא שר בשתי שפות, ועל כך שהוא הולך "לשבור את כל ההקלטות". זה היה קולו של אדם שאיבד את אחיזתו במציאות.

בשבועות האחרונים לחייו, היילי עבר לגור במוסך של ביתו. הוא ריסס את החלונות בצבע שחור והתקין פרוז'קטורים בחוץ כדי לסנוור את "האויבים" שדמיין שאורבים לו. הוא נצפה משוטט בכבישים כפריים, לא יודע איפה הוא נמצא. במסעדה מקומית הוא היה מראה למלצריות את רישיון הנהיגה שלו ואומר "אני האיש שכתב את ROCK AROUND THE CLOCK", ואז בוהה בקיר ושר לעצמו.

ב-9 בפברואר 1981, ביל היילי נמצא מת במיטתו. סיבת המוות הרשמית הייתה "נסיבות טבעיות", כנראה התקף לב. האיש שהתחיל את המהפכה הגדולה ביותר בתרבות הצעירים של המאה ה-20, מת לבד, במוסך עם חלונות מושחרים, רחוק שנות אור מאור הזרקורים של לונדון, פריס וניו יורק.

הוא השאיר אחריו מורשת אדירה, וכמה מהתקליטים המרקידים ביותר שנוצרו אי פעם. ולמרות הסוף העצוב, כששמים את המחט על ROCK AROUND THE CLOCK, אי אפשר שלא לחייך ולזכור את הבחור השמנמן עם העין העיוורת והטוקסידו המשובץ, שרק רצה לגרום לעולם לרקוד.