העשור הפרוע, הפוליטי והביתי של ג'ון לנון בתפוח הגדול

השנה היא 1971. האוויר של ניו יורק טעון בחשמל, עשן סיגריות וריח של מהפכה (או לפחות של נקניקיות ברחוב). אל תוך הכאוס האורבני הזה, היישר לשכונת גריניץ' וילג' הציורית, נוחת זוג שאי אפשר לפספס, גם אם ממש מנסים: ג'ון לנון ויוקו אונו. הם לא הגיעו בלימוזינה משוריינת מוקפת שומרי ראש גברתנים; הם הגיעו כדי להיות, ובכן, ניו יורקרים.

השמועות רצו ברחובות כמו אש בשדה קוצים: "ג'ון לנון עבר לגור כאן". אנשים דיווחו שראו את הזוג המלכותי רוכב על אופניים ברחוב בליקר, כאילו הם סתם עוד זוג היפסטרים מקומי. וזה בדיוק הקטע של ניו יורק – ג'קי קנדי יכולה לעצור מונית ואף אחד לא ימצמץ. הניו יורקרים עסוקים מדי בחשיבות העצמית של עצמם מכדי להציק לחיפושית לשעבר. כמו שג'ון אמר פעם לעיתונאי ששאל אותו למה הוא רוצה לחיות דווקא בניו יורק: "למה אתה רוצה?" .

הסיפור שלנו מתחיל, כמו כל סיפור רוק טוב, מאחורי הקלעים של הופעה שלא הייתה אמורה לקרות. זה היה בתיאטרון אפולו, בערב התרמה למשפחות קורבנות מרד כלא אטיקה. ג'ון ויוקו עלו לבמה בהפתעה, ללא הודעה מוקדמת. ג'ון, חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר את IMAGINE, ויוקו שרה את SISTERS O SISTERS.

בסוף ההופעה, כשכולם הצטופפו סביבם בסמטה האחורית וניסו להצטלם, ג'ון זרק בדיחה לאוויר: "אנשים תמיד מצלמים אותנו – אבל מה קורה עם כל התמונות האלה? אנחנו אף פעם לא רואים אותן". צלם צעיר ונחוש, שגר ממש מעבר לפינה, צעק לעברו: "אני גר לידכם! אני אראה לך את התמונות שלי". התשובה של ג'ון הייתה הדבר הכי שכונתי שיכול להיות: "אתה גר מעבר לפינה? אז תחליק אותן מתחת לדלת!" . וכך, חברים, התחילה אחת הידידויות המופלאות של העשור.

כמה ימים לאחר מכן, כשאותו צלם דפק על הדלת של הלנונים ברחוב בנק, מי שפתח את הדלת לא היה שומר ראש בריטי קשוח, אלא ג'רי רובין, המהפכן והפעיל הפוליטי. זה היה הבית של ג'ון ויוקו באותם ימים – דלת פתוחה, בלי אבטחה, מקום שבו מהפכנים פותחים את הדלת ושכנים משאירים תמונות.

אם חשבתם שהחיים של ג'ון בניו יורק היו רק טיולים רומנטיים בפארק, תחשבו שוב. הלילות באולפני ההקלטות היו סוערים, רוויים באלכוהול ובדמויות צבעוניות. הלהקה המלווה של ג'ון ויוקו באותה תקופה הייתה ELEPHANT'S MEMORY – חבורה של ניו יורקרים קשוחים עם מעילי עור וגישה של "אל תתעסקו איתנו" .

באחד המפגשים הראשונים באולפן, יוקו הזהירה את הצלם שלנו: "כדאי שתשמור מרחק מפיל ספקטור. הוא יהיה שם, והוא שונא צלמים". ספקטור, המפיק הידוע לשמצה, היה דמות שמוטב לא להרגיז. אבל הנה סקופ קטן: הסוד להתחבר איתו היה... בקבוק. הצלם הבחין שספקטור מחזיק בקבוק קוניאק יוקרתי של רמי מרטין ושאל אותו על הפקק המיוחד שלו. זה שבר את הקרח. אבל אל תטעו – זה לא שספקטור היה נחמד. מאוחר יותר באותו ערב, הוא נצפה צורח בטלפון ציבורי ובסוף השיחה פשוט ניפץ את הזכוכית של תא הטלפון. רוק'נ'רול, גבירותיי ורבותיי.

האווירה באולפן הייתה שילוב מוזר של פוליטיקה רדיקלית ומוזיקה. ג'רי רובין ואבי הופמן, מייסדי תנועת הייפיס, היו מגיעים לדבר על מהפכה ועל שיבוש הוועידה הרפובליקנית, בעוד אלן גינסברג, המשורר הביטניק, היה יושב בפינה עם פעמונים טיבטיים ומזמזם "אוממממ... אוממממ" .

ככל שהזמן עבר, ובעיקר אחרי הביקורות הקטלניות על ההופעה במדיסון סקוור גארדן (שנועדה לגייס כספים ולעורר מודעות, אך הסתיימה בביקורת על הופעה מרושלת), השתייה הפכה לחלק מרכזי בסדר היום. בתחילה, מישהו היה מביא בקבוק. אחר כך שניים. בסוף 1972, זה כבר הפך למה שכונה בחיבה (ובסחרחורת) "סשני הטקילה" – ערימות של בקבוקי טקילה לעשרה אנשים.

ג'ון אהב טלוויזיה. למעשה, הוא היה מכור. בחדר השינה הענק שלהם (שהיה צבוע כולו בלבן, עם מיטה ענקית שהייתה בעצם מזרן בין שני ספסלים), היה מסך טלוויזיה עצום יחסית לאז. הטלוויזיה דלקה תמיד. תמיד. גם בשיחות רציניות. כשמישהו התלונן על הרעש, ג'ון ענה בפילוסופיות אופיינית: "אם החלון פתוח, אתה עדיין יכול לנהל שיחה. הטלוויזיה היא כמו החלון שלי, רק שהיא מראה את כל העולם".

אבל לא הכל היה צחוקים וטקילה. הפחד היה אמיתי. ממשל ניקסון רצה לגרש את ג'ון ויוקו מארה"ב. הם היו משוכנעים שעוקבים אחריהם, מצותתים לטלפונים שלהם. והם צדקו. אפילו החברים שלהם הרגישו את זה. פעם אחת, הצלם שלנו נסע הביתה מהאולפן ב-2:30 לפנות בוקר וקלט מכונית שעוקבת אחריו. כשהוא עצר בפתאומיות וקפץ החוצה כדי להתעמת איתם, הוא ראה שני גברים בחליפות ומגבעות – ממש כמו בסרטים – מביטים בו ומאיצים משם. השכנים דיווחו על אנשים מוזרים ששואלים שאלות על ג'ון ויוקו.

ואז הגיע הזמן חהיפרד. יוקו אונו החליטה שדי לה - היא רצתה חופש ושלחה את ג'ון לגור במקום אחר עם העוזרת שלהם - מאי פאנג. ג'ון ומאי פיתחו רומן שיימשך שנה וחצי, כשבמהלכו הוא יחיה באופן חסר גבולות שיקרא לו "סוף השבוע האבוד".

אבל בשנת 1975, לאחר שחזרו ג'ון ויוקו להיות יחד, היא נכנסה להריון והוא עשה שינוי דרסטי. הוא החליט לפרוש ממוזיקה ולהקדיש את חייו לגידול בנו, שון. ג'ון לקח את תפקיד האבא ברצינות תהומית. בבית החולים, הוא הקפיד להגיע לכל האכלה, כל ארבע שעות בדיוק, ודרש להיות היחיד שמחזיק את התינוק. הלוואי והיה עושה כך גם עם בנו הבכור, ג'וליאן.

במשך חמש שנים, ג'ון הפך לעקר בית, לדבריו. הוא הפסיק לקרוא את מצעדי הפזמונים במגזין בילבורד, והחליף את תחנות הרוק ברדיו במוזיקה קלאסית. כשחבר התקשר לספר לו על הופעות רוק שוות בפארק, ג'ון ענה: "תמשיך לספר לי, אני אוהב לדעת מה קורה". אבל כששמע שסדרת ההופעות בסנטרל פארק מתבטלת בגלל תלונות על רעש, תגובתו הייתה: "תודה לאל. ברוך שפטרנו. זה משאיר את שון ער בלילה". רוקר או לא רוקר, הילד צריך לישון!

ג'ון גילה את המטבח. הוא נכנס חזק לדיאטה מקרוביוטית. בתקופה של צום ניקוי רעלים שנמשך 40 יום (רק מיצי פירות וירקות!), ג'ון היה כל כך רעב שהוא היה יושב וקורא ספרי בישול, מפנטז על הכנת ארוחות גורמה במקום לאכול סנדוויץ' ענק. בסופו של דבר הוא הפך לטבח מיומן שידע להכין ארוחות מאוזנות ומתובלות היטב.

השיא של הטרנספורמציה הזו היה במסע ימי לברמודה על יאכטה בשם IMAGINE. סערה נוראית פגעה בסירה. הגלים היו עצומים. כל הצוות המקצועי, שחי על תזונה של נקניקיות וצ'יפס, היה חולה ומנוטרל לחלוטין ממחלת ים. ג'ון, בזכות התזונה המקרוביוטית הבריאה שלו (הוא בישל לעצמו אורז מלא על כירה מתנדנדת בבטן הספינה), היה היחיד שנשאר עומד. הוא מצא את עצמו קושר את גופו להגה הספינה, עומד בגשם השוטף בחליפת סערה צהובה, ומנווט את הספינה אל מול הגלים הענקיים כדי לא להתהפך, בזמן שהוא שר שירי רוק במלוא גרון כי הוא לא הכיר שירי מלחים. "שילמתי למקצוענים האלה כדי שישיטו אותי", הוא התלונן אחר כך, "ובסוף הייתי צריך להציל את החיים שלהם".

לקראת סוף 1980, ג'ון ויוקו הרגישו שהגיע הזמן לחזור. הם נכנסו לאולפן להקליט את התקליט DOUBLE FANTASY. האווירה הייתה שונה לגמרי מימי ה"טקילה סשנס". המקרר באולפן, שפעם היה עמוס בקוניאק ובירה, הכיל עכשיו מיצים, סודה ופחית בירה בודדת אחת ל"מקרי חירום" .

אבל הסוף, אוי הסוף. ב-8 בדצמבר 1980, הכל נגדע. באותו בוקר גורלי, הצלם שלנו, פול גורש, צילם את ג'ון ויוקו ברחוב 44. ג'ון לבש ז'קט חדש ומפואר שקנה, רקום בחוטי זהב. כשהוא נכנס ללימוזינה, הוא הסתובב ואמר: "אני מקווה שתפסת תמונה טובה, כי יש לך בלעדיות על הז'קט הזה". אלו היו המילים האחרונות שהצלם שמע ממנו.

בערב, הצלם היה בחדר החושך שלו, מפתח את התמונות האלה בדיוק כדי להספיק לדד-ליין של ה"ווילג' ווייס". השוער צלצל באינטרקום ושאל אם הרדיו דולק. "לא, למה?" שאל הצלם. "הם אומרים שג'ון לנון מת". המחשבה הראשונה הייתה שזה שוד שהסתבך, אולי מישהו ביקש כסף וג'ון, שלעולם לא הסתובב עם מזומן, לא יכול היה לתת.

אבל המציאות הייתה אכזרית יותר. בתוך הכאוס והאבל, הצלם נזכר שג'ון השאיר לו קלטת וידאו בקבלה של הדקוטה. הוא פילס את דרכו דרך ההמונים הבוכים, עבר את השוטרים, ונכנס ללובי. שם, על המדף, חיכתה הקלטת שג'ון הבטיח, יחד עם עותק של התקליט החדש. בדלת הכניסה מזכוכית, הוא ראה את החור של הקליע. אז הוא הבין שהבחור שנעמד לידו אמר לו שכדאי לו להישאר ולחכות לג'ון, "כי לך תדע מה יקרה...". הצלם לא ידע. הבחור, ששמו מארק דייויד צ'אפמן, ידע. ועוד איך הוא ידע!

כמה ימים לאחר הרצח, העירייה ארגנה עצרת זיכרון בסנטרל פארק. יוקו ביקשה 10 דקות של דומייה עולמית. המארגנים ביקשו מהצלם גןרש לבחור תמונה אחת של ג'ון שתוגדל ותהיה המוקד של האירוע. הוא שקל את תמונת הרוקר עם הגיטרה, או את הדיוקן האינטלקטואלי. אבל אז הוא נזכר שג'ון היה גאה כל כך להיות ניו יורקר. הוא בחר בתמונה עם חולצת NEW YORK CITY .

במהלך עשר הדקות האלו, אלפי אנשים עמדו בקור המקפיא של דצמבר. השקט היה כל כך מוחלט, שאפשר היה לשמוע את צעדיו של אדם בודד הולך, לצד התייפחויות שקטות.

ג'ון לנון של השנים האלו לא היה רק כוכב רוק או ביטל לשעבר. הוא היה איש שלמד לחיות מחדש. הוא למד להזמין שירות חדרים לבד, הוא למד לבשל אורז בסערה, והוא למד להיות אבא. הוא למד שהאושר האמיתי לא מגיע מלהתמסטל כל לילה, אלא מלראות את הילד שלך לומד משהו חדש. הוא למד שהוא ממש מתרגש להתחיל את החיים בגיל 40.

הוא אולי הלך מאיתנו מוקדם מדי, אבל הוא השאיר לנו הרבה יותר מסתם שירים. הוא השאיר לנו את הידיעה שגם כוכב-על יכול להיות סתם בן אדם שמחפש את הדרך הביתה, גם אם הוא דופק בטעות על הדלת של השכן.