מכתבים למערכת - תגובות של קוראים ואמנים מאז בענייני רוק קלאסי ולהקות רוק

אני מאד אוהב לקרוא את עיתוני המוסיקה הנדירים שאספתי מהסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז. בתוכם יש גם המון פינות למערכת, בהן קוראים וגם מוסיקאים יכלו לשלוח למערכות העיתונים מכתבים וכך להגיב על מה שקורה בתעשייה.

אז אספתי פה כמה מכתבים שנהניתי מאד לקרוא. מקווה שגם אתם תיהנו לקרוא אותם (עם התרגום שלי, כמובן).

להקת אי.אל.או נוסדה על ידי רוי ווד, ג'ף לין ובב בוואן בשנת 1971. לאחר תקליט נסיוני ראשון וכמה הקלטות לתקליט השני עזב לפתע ווד והקים את WIZZZARD. אבל הקשרים שלו עם הלהקה שהקים לא נותקו ובמרץ 1975 הוא אף נחלץ להגנה עליה, אחרי שספגה בעיתון מלודי מייקר ביקורת לא טובה על אחת מהופעותיה. הנה גרסתו של ווד למערכת העיתון:

"אחרי שקראתי את הביקורת במלודי מייקר, על הופעה שנערכה בתיאטרון דרורי ליין, אני יכול לומר בכנות שלא קראתי מעולם מאמר כה מחורבן של עיתונאי במהלך חיי, שמשתווה למה שקראתי פה. אני הלכתי למופע הזה ואני חש שאני יכול להעיד על מה שראיתי באופן אובייקטיבי לחלוטין, יותר מכל אחד אחר. למרות שניגנתי פעם בלהקה הזו. כשאותו כתב ציין כי מדובר פה בלהקה של תקליטונים בלבד, אז ברור לי שהוא לא הקשיב לאלבום 'אלדורדו', שהוא מבחינתי מרגש כמו סרג'נט פפר.

לכתוב שזו להקה יומרנית ללא רוח של הרפתקה, נוטע בי את התחושה שהכתב הזה הלך באותו ערב לתיאטרון אחר לגמרי. הביקורת על סקציית כלי המיתר הייתה לא הוגנת באופן גס. הכתב התמקד רק בעובדה שהנגנים הציבו את הצ'לואים מעל לראשיהם כגימיק. אני יכול להעיד שהם עשו זאת רק פעם אחת ובסוף המופע. אותו כתב אפילו לא חשב לציין כי מדובר פה בנגנים טובים מאד. סולו הכינור המדהים של מיק קמניסקי לא הוזכר אפילו פעם אחת. קמינסקי העניק לקהל סולו מהפנט, בו הוא רקד עם הכינור שלו כמו איש אחוז דיבוק. הוא סחף עמו את הקהל לגמרי, אבל אף מילה לא הוזכרה על כך.

ומה עם כתיבה על השירים הטובים שג'ף לין יצר ויוצר? ומדוע לא מוזכר כמה היטב ביצע קלי גרוקאט, הבסיסט החדש שלהם, את הקולות ההרמוניים? והשם של ריצ'ארד טאנדי הקלידן הוזכר פעם אחת, מבלי לציין כי הוא מנגן באופן מושלם כמה תפקידים בבת אחת. כמה חבל שלמבקר שלכם בעיתון יש אוזניים רעות. זו ההופעה הטובה שראיתי מזה המון זמן. עם המון ריגוש וגם הומור טוב. אז עיתונאים יקרים, שימו לב והיזהרו - אל תחכו כשהלהקה הזו תהיה הגדולה ביותר ואז תכתבו עליה דברים נחמדים כדי להתחנף. תנקו כבר עכשיו את האוזניים הסתומות שלכם ותקשיבו לתקליט האחרון שלהם, אלדורדו".

מי המנוול שרוכב על שמו של מארק בולאן? תעלומה...

ב-4 בנובמבר בשנת 1978, פורסם ברקורד מירור: "דוקומנט מטריד נחת לידיי, כזה שיכעיס מאד את מעריציו של מארק בולאן. דבר כזה מזכיר את הרוע שנמצא בביזנס הזה, שנע סביב מותו של בולאן. נדהמתי וכעסתי לקרוא את המכתב. היה לי קשה להאמין במה שנכתב בו.

אבל התמונה שצורפה לו הפכה את הסיפור לאמין. המכתב, אותו אני מצטט פה, נשלח על ידי ברנש בשם ג'ון בולאנולד, מנוטינגהם:

'אדון נכבד, ב-30 בספטמבר 1978 הגעתי למסיבה לזכרו של בולאן ובה נערכה הגרלה. הפרס הראשי בה היה מכנסי הופעה של מארק שנתרמו לאירוע על ידי אמו. הכסף ממכירה זו נועד להגיע לצדקה. אני לא אומר שהכסף לא הגיע לצדקה, אלא שהמכנסיים היקרים לא הגיעו לזוכה. נודע לנו שהזוכה קיבל מכנסיים מפוברקים, שנתפרו מאותו חומר ולפי אותה המידה. המכנסיים המקוריים נשמרו אצל אחד ממארגני האירוע. המנוולים שהפיקו את המסיבה, לא רק שעבדו עלינו, אלא גם על גברת פלד, אמו של מארק. אנא תפרסמו את מכתבי כדי שהזוכה במכנסיים המזויפים יוכל ליצור קשר עם קים או מרילין ולדרוש את המכנסיים האמיתיים'.

סוג של תעלולים שכזה חייב להיעצר. אני דוחק בחברי מועדון המעריצים של בולאן להקים ועדת חקירה רשמית ומיד. אחרת זכרונו של מארק יוכתם עם דבר שכזה".

פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, ממש כועס! כפי שפורסם במלודי מייקר, ב-6 בנובמבר 1971, עם מכתבו שנשלח לשם.

"בסדר! המשחק הסתיים! אני מודה בזה. לא רק שאנחנו גובים יותר מדי כסף לכניסה להופעותינו, אלא שהלהקה שלנו הצליחה רק כי שכבנו עם בכירים בתעשיית התקליטים. ברור שהאידיאלים שלי אינם מה שאני רוצה שתחשבו. מדוע שאספר את האמת? גם כך אנשים לא מקשיבים לה. אז אנחנו עובדים עליכם. אנחנו שוחטים אתכם. אנחנו קוראים לכם קהל רדום וחוזרים לאחוזות שלנו, בידיעה שעשינו את שלנו.

אז לכו לעזאזל, רובכם. אם להקת המי לא הייתה מוכרת תקליטים באמריקה, לא היינו מגיעים לקו השווה מבחינה כלכלית, כאן בהופעות באנגליה. אני לא מצפה מכם, ומהממשלה שלכם שמסבסדת הופעות של מוסיקה קלאסית, להאמין לי או לא".

אנחנו באפריל 1970 והקורא אס.ג'יי גארט מבריסטול שולח מכתב למערכת המלודי מייקר:

"מה קרה ללהקת הדלתות? בקיץ 1968, כשהיא הופיעה באולם ראונדהאוס שבלונדון, לא יכולת לקרוא עיתון מוסיקלי אחד ששמה נעדר ממנו. אבל עכשיו? אין כלום. למען האמת, התקליט האחרון שלה (THE SOFT PARADE) ממש לא טוב אבל אל לנו לשכוח שחבריה הפיקו שניים מאלבומי הרוק הטובים ביותר (הראשון ו-STRANGE DAYS), הרבה לפני שהרוק המתקדם הגיע אלינו. איזו להקה נוספת יכולה להפיק דבר יפהפה כמו THE END? או LIGHT MY FIRE הגאוני? אז, עם הגעתו תיכף של התקליט MORRISON HOTEL, בואו ניצור עניין בלהקה הזו, שיש לה חלק בזריעת הזרעים שמצמיחים לנו כעת רוק מתקדם".

טוני דה ויטו מאיימת להתאבד!

נובמבר 1966 ובמערכת העיתון האמריקני KRLA מתקבל מכתב מהקוראת טוני דה ויטו: "הצילו! כעת קראתי במגזין לבני נוער שקית' ריצ'רדס מאורס. האם הוא? כי אם כן, אני מתכוונת להתאבד, או משהו שכזה. אותו מגזין סיפר משהו בסגנון 'הנה קית' ריצ'רדס עם ארוסתו החדשה, לינדה'. אנא תגידו לי אם זה נכון או לא".

אנחנו בשנת 1980, כשג'נט ג'ונס שלחה מכתב שהתפרסם ברקורד מירור:

"אני רוצה להסביר איך למדתי להימנע מציפיות מחברים לשעבר בלהקות שישחזרו חומר ישן. הלכתי לראות את פיטר גבריאל בבירמינגהם אודיאון (הופעה שנערכה ב-23 במרץ 1980 - נ.ר). לאחר כניסה מדהימה של חברי הלהקה דרך הקהל, הייתי המומה מהמוסיקה הקרה שהושמעה על הבמה. בסדר, המוסיקה חייבת להשתנות עם הזמנים - אני מבינה את זה, אבל הצליל ההיפנוטי לא עשה דבר חוץ מלהפריע לפיטר לשלוח אלינו בשירתו מילים מצוינות.

הוא הבהיר שאין לו שום כוונה לבצע שיר כלשהו מג'נסיס, כשהוא מתייחס לאלו שצרחו ממנו לבצע את השיר THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. היו כמה רגעים אנושיים משובבי לב בהופעה, כמו למשל כשהוא שכח את המילים בשיר GAMES WITHOUT FRONTIERS. זה סוג של חום אנושי שהמוסיקה החדשה שלו לא מאפשרת לקבל הרבה. לצערי, לא ארכוש את אלבומו החדש אבל אני בטוחה שלא אחסר לו. הרבה אחרים יקנו את זה כי הם אוהבים את הסאונד של שנת 1980 ואני הייתי במיעוט המאוכזב מההופעה.

אז תודה לך, פיטר, שהזכרת לי שאתה אמן אינדיווידואלי והחרטה היחידה שלי היא שציפיתי ממך למשהו ברמה של ג'נסיס".

סטיב פורד כותב למלודי מייקר, בשנת 1971, על גיטריסט שהתאדה.

"אני מוצא את זה מדהים ומעורר פלצות שגיטריסט מוכשר כמיק טיילור החליק בשקט במדרון אל אחורי הקלעים של הרולינג סטונס. אחרי שג'ון מאייאל החליט לפרק את ההרכב שלו, בשנת 1969, ציפיתי מאד ממיק טיילור, שניגן איתו, שיקים הרכב משלו. אבל לא - במקום זה הוא ממלא את התפקיד המינורי ברולינג סטונס. הסגנון המיוחד שלו אבד לצערי וזה ללא ספק בזבוז אכזרי של כשרון".

בשנת 1971 שלח ביל גרהאם, האמרגן הניו יורקי הידוע, מכתב למערכת המלודי מייקר:

"בגליון מלודי מייקר האחרון כתב מישהו שאלטון לא הצליח למכור כרטיסים להופעותיו בניו יורק. זה ממש לא נכון. אלטון הופיע בפילמור איסט, בתחילת אפריל, חמש פעמים ומול אולם מפוצץ באנשים. הוא התקבל בהתלהבות אדירה ואני מחשיב אותו אחד האמנים הגדולים שעובדים כיום".

אנג'לה אריגו, מסן פרנסיסקו, שמכתבה פורסם ברולינג סטון, ב-28 ביוני 1969:

"הכתבה האחרונה שפרסמתם ובה היללתם את המאמצים של חברת SCENIC SOUNDS להביא רוק טוב לקהל של לוס אנג'לס גרם לי לכתוב לכם את החוויה שלי ב- PASADENA ROSE PALACE מלפני כמה שבועות. אני וכמה מחבריי רצינו לראות את לד זפלין בלוס אנג'לס, מאחר והם היו נהדרים בניו יורק. אבל למצוא היכן הם בדיוק מופיעים בלוס אנג'לס היה לא קל. השקענו שלושה ימים בשיחות עם מוקדני מידע, סוכני כרטיסים, זבני חנויות תקליטים ותקליטנים למיניהם עד שמצאנו במקרה מישהו ששמע כי הלהקה תופיע בפסאדנה רוז פאלאס. אבל למצוא היכן זה בדיוק וכיצד לרכוש כרטיסים? משימה מאד לא פשוטה.

כשהגענו למקום, גילינו שזה מתחם "קופסה" מבטון עם דשא סינתטי ללא שום חדר הלבשה, שום טלפון של המקום ושום מערכת הגברה שנועדה לעשות חסד עם המופיעים והקהל. והקהל הורכב בעיקר מתלמידי תיכון שצעקו, דחפו וקפצו על הבמה. היו גם כמה מבוגרים יותר "לבביים" שדאגו לזרוק באלימות את הבחורות, שעמדו בשורה הראשונה, בכדי לאפשר לעצמם לעמוד שם. שני בריונים היכו אותי וכיבו על פרצופי סיגריות ואיימו להצית את שיערי אם לא אתן להם לעמוד לפניי.

מסתבר שחברת SCENIC SOUNDS מכרה בכוונה יותר מדי כרטיסים ובכך השאירה המוני רוכשי כרטיסים לגלות עם הגעתם שאין מקום עבורם בפנים. בפנים היה צפוף באופן בלתי יתואר. מערכת האיוורור הייתה לקויה והמונים חשו ברע בגלל החום הרב שם והעשן. מה שהחברה הזו עשתה זה לא שיווק של בידור טוב אלא עינוי מחושב מצידה לצרכי רווח בלבד. לד זפלין הופיעה נהדר אבל ממש לא מתחשק לי לעבור שוב חוויה שכזו. חייבת להיות חברה הגונה יותר שתשווק מופעי רוק להמונים".

אז הייתי חייב לבדוק מה בדיוק היה בהופעה הזו, שלפתי את החומר הרב שבחדר העבודה שלי על זפלין והנה הממצאים:

לד זפלין הופיעה שתי הופעות במתחם הזה, ב-2 וב-3 במאי 1969, כשאמני החימום שלה היו הגיטריסט אלווין בישופ ולהקתו וגם להקת הטריניטי, עם האורגניסט בריאן אוגר והזמרת ג'ולי דריסקול.

המתחם הבעייתי הזה בלוס אנג'לס נפתח להופעות במרץ 1969 ונסגר בינואר 1970, כשבזמן פעילותו הקצר אירח בעיקר אמנים ולהקות מאנגליה. עיתון CASHBOX האמריקני כתב בביקורתו על המופע של זפלין שם: "הלהקה החדשה והטובה ביותר מאנגליה השתפרה מאד מאז ביקורה הקודם בלוס אנג'לס. הם ממש מהודקים והגיטרה של ג'ימי פייג' מעולה. אבל השיפור הניכר ביותר הגיע מרוברט פלאנט, שהפך להיות זמר כובש. הוא עכשיו נמצא ברמה של שני זמרים אחרים שדומים לו - רוג'ר דאלטרי ורוד סטיוארט. הקהל עמד וצרח ללא הרף".

גם בוב בארנט היה שם ודיווח לעיתון VALLEY STATE DAILY SUNDIAL: "שני מופעים העניקה זפלין לקהל צפוף ביותר. זפלין היא הלהקה החמה ביותר היום, אם הקהל הוא האינדיקטור היחיד לזה. אלפים חיכו בחוץ כדי להיכנס ולראות את הלהקה בפעולה".

אבל הייתה גם ביקורת לא טובה והיא באה מג'ון מנדלסון, ששחט ברולינג סטון את אלבום הבכורה של הלהקה ובכך הכעיס ביותר את פייג'. מנדלסון נכח גם בהופעה בלוס אנג'לס וכתב נגד הלהקה: "הקהל קיבל מצגת של להקה מלאה בחשיבות עצמית אך מתמחה בגרסאות יומרניות ומשעממות לקטעי בלוז. גם החומר המקורי שלה תפל. לא מספיק שהשירים עצמם לא מגובשים ונוטים להתפורר, הרי שחברי הלהקה גם חייבים למתוח אותם עוד יותר עם המון סולואים מבולבלים של פייג' וצרחות של פלאנט. הצרחות של פלאנט ונוכחותו הבימתית, שהיא שילוב חקייני של רוג'ר דאלטרי וג'ים מוריסון כאחד, מעצבנת כמו המגבלה של פייג' לנגן משהו עם דמיון אמיתי".

ג'רי הופקינס, כתב עיתון TOP POPS, דיווח על הצפיפות הקשה: "איש לא טרח לספור את כמות האנשים שהוכנסה למתחם".

בעיתון WORLD COUNTDOWN נכתב על המופע: "אני מקווה שהייתם בארמון הורד ב-3 במאי. אם לא הייתם, החמצתם את הקונצרט הכי טוב שהיה לנו כאן מזה זמן רב. הלהקה שהבליטה את האירוע הייתה לד זפלין, שאני בטוח שכבר שמעתם עליה הרבה מאז, כי היא אחת הלהקות העולות במהירות בזירת המוסיקה כיום. למרות שכמעט 500 אוהדים הופנו מהדלת, היה לי מזל שנכנסתי. הלהקה מורכבת מארבעה מוסיקאים מבריקים ומוכשרים. את השירה ביצע רוברט פלאנט. שימו לב שאני מסיים את המשפט שלי שם כי בעיני אף אחד לא יכול היה להתעלות על רוברט פלאנט. הוא קול חדש בזירה. רענן וחי עם כל הפראות של מוריסון אבל עם הנשמה וההרגשה של אוטיס רדינג הגדול. ג'ימי פייג', גיטריסט מוביל וחבר לשעבר ביארדבירדס, הוכיח שאנשים כמו קלפטון והנדריקס אינם הגדולים היחידים בזמננו. מהצליל הראשון שהוא ניגן הייתי בטוח שנכנסתי לאזור ביקום אחר. הקול הצועק של פלאנט שעונה לגיטרה המייללת של פייג' הוסיף כל כך הרבה לצליל הלהקה. השניים עבדו ביחד בצורה כה מושלמת, ונראה שהקול של פלאנט והגיטרה של פייג' הם אחד.

על הבס היה ג'ון פול ג'ונס, ששלח לקהל בס כל כך כבד. באמת מדהים. למרות שהוא שמר על עצמו מאופק רוב הזמן, הנגינה שלו המשיכה להתפוצץ. אחרון חביב הוא בהחלט ג'ון בונהאם, אחד המתופפים הצעירים והמוכשרים שזכיתי לשמוע. אני מניח שמה שהופך את ג'ון לחריג כל כך הוא העובדה שיש לו אינדיבידואליות. הדברים שהוא עושה עם התופים האלה הם משהו אחר. בחלק מסוים של הסולו שלו הוא קם מהתופים שלו ותופף על כל מה שנראה לעין על הבמה. שילוב מוסיקאים זה מהווה את אחת הלהקות הטובות ביותר בסביבה. יש דיבורים שלד זפלין תהיה הלהקה שתירש את המקום של CREAM. אני לא יכול לחשוב על אף להקה אחרת שראויה דיה להחליף את תפקידה של CREAM בעולם המוסיקה. הקהל לא הרשה להם לרדת מהבמה. צרחות וצעקות מילאו את החדר ודרשו עוד. לא ראיתי עוצמת דרישה שכזו מעודי. זה היה כאילו הקהל לא יכול היה לחיות בלי הלהקה, שחזרה ועשתה רק שיר אחד נוסף. אני בטוח שהקונצרט הזה יהיה נושא השיחה לאורך זמן. לד זפלין יחזרו בעוד ארבעה חודשים לסיבוב הופעות נוסף שיעניק לנו טלטלה נוספת של הצליל החשמלי שלהם. אז קחו את עצתי ולכו לראות אותם כשיחזרו. אתם לא תתחרטו. רק תשאלו כמה מהאנשים שהלכו לשם".