top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה - סטטוס קוו בשנותיה הראשונות

עודכן: 22 בינו׳



להקת סטטוס קוו הבריטית תיפקדה במשך עשורים והפיקה בכל עשור להיטים שאפיינו את אותה תקופה. הדבר עזר לשמר את שמה בקרב הקהל הרב, שראה בה מכונת להיטים פשוטה אך אפקטיבית ביותר - ללא יומרנות יתר. עם כמה אקורדים פשוטים, הורדת ראש מלא שיער למטה, נגינת תפקידי גיטרות חשמליות ובס מלוכדים ותיפוף הדוק – העולם נראה פשוט ומהנה. עיתון NME הבריטי תהה לגביה: "האם זו הלהקה הגרועה ביותר? או שמא היא מאבות הפאנק של מעמד הביניים?"


בשנת 1976 הייתה סטטוס קוו על גג העולם. עם תקליט-להיט בשם BLUE FOR YOU ושרשרת הופעות סולד-אאוט. המיעוט באקורדים הפך אותה, מבלי שהתכוונה, לאחת התורמות החיוביות לזרם הפאנק שהחל אז לצוץ באנגליה. אבל ההצלחה לא באה לה בקלות. זה לקח זמן ובמאמר זה אקח אתכם לשם.


סיפורה של הלהקה הזו מתחיל בשנת 1962, כששני תלמידים בבקנהאם – פרנסיס רוסי ואלן לאנקסטר – הקימו, ביחד עם גיטריסט בשם אלן קי, להקה נטולת מתופף בשם 'הסקורפיונס' (לא להתבלבל עם הלהקה הגרמנית המצליחה ההיא...). הסקורפיונס פעלו בין מרץ ליוני 1962, כשפעילותה היחידה של הלהקה נערכה בביתו של אלן קי – שם ערכו השלושה חזרות, עם ביצוע קטעים של הצלליות וגם להיטים של קליף ריצ'רד, כמו THE YOUNG ONES. בקיצור - זו הייתה להקה חובבנית.


פרנסיס רוסי נולד בפקהאם ב-29 במאי 1949. "האמביציה המוזיקלית הראשונה בחיי הייתה להיות, ביחד עם אחי, בצמד כמו האחים אברלי. שנינו עשינו עסקה עם המשפחה, לקבל גיטרות בחג המולד. למזלנו הרע – המשפחה התחרטה וקנתה לנו סט של רכבות צעצוע במקום זה".


לאנקסטר נולד בפקהאם, ב-7 בפברואר 1949. הנסיון המוזיקלי הראשון שלו היה כנגן טרומבון בתזמורת בית ספרו. הוא רצה להקים הרכב ג'אז, כשלפתע הגיעו לאוזניו צליליה של להקת הצלליות, ששינו את כיוונו המוזיקלי.


בבית הספר היה רוסי נטוע בעולם דמיוני משלו בו הוא חלם כי יהיה כוכב פופ. את אותו מוסד חינוכי הוא עזב ברגע שיכל לעשות זאת. למורה לצרפתית הוא סיפר כי אינו צריך ללמוד את השפה בגלל שהוא גם כך הולך להיות כוכב פופ בריטי ויעסיק מישהו אחר לדבר את השפה בשמו במקומו. פרנסיס רוסי: "איזה טיפש הייתי עם ההתנהגות השחצנית הזו. אם הייתי יודע אז מה עולם הפופ ידרוש ממני – הייתי כנראה חושב אחרת".


אלן קי היה היחיד מהשלושה עם מגבר גיטרה ולכן השניים האחרים הגיעו כל פעם לביתו. הסקורפיונס לא הצליחו לעבור לפעילות בימתית כלשהי. אחיו של אלן קי ניגן בלהקה מקצועית, כך שהאח הצעיר ידע מה זה להיות בלהקה. עם זאת, הוא הכיר בחורה, שגרה לידו, והיא דרשה ממנו לעזוב את ההרכב למענה. הוא נענה לדרישתה והסקורפיונס התפרקו.


בהמשך הפכו רוסי ולאנקסטר להיקרא THE SPECTRES (עם אורגניסט בשם ג'ס ג'וורסקי ונגן כלי הקשה בשם בארי סמית'). ג'וורסקי למד בבית הספר של לאנקסטר ורוסי. השניים שכנעו אותו להצטרף וגם הכריחו אותו לקנות אורגן VOX CONTINENTAL. המתופף שחיפשו בא בצורת סמית', שלא הייתה לו מערכת תופים אלא רק תוף מרים. נו, זה גם משהו...


הארבעה החלו לערוך חזרות מוזיקליות בגראז', עד שבספטמבר 1962 נתקלו לאנקסטר ורוסי במתופף אמיתי. שמו היה ג'ון קוגלאן והוא היה חבר בלהקה בשם THE CADETS, עם הבסיסט ג'וני בוש והגיטריסט וולי רוג'רס. השלושה ניגנו קטעים אינסטרומנטליים בסגנון הצלליות והופיעו מספר פעמים בפאב מקומי. הלהקה התפרקה עם צירופו של קוגלאן ל- THE SPECTRES.


ההרכב, בגילגול הזה, התחיל עם רפרטואר של נעימות – בסגנון הצלליות, הטורנדוס וכו'. בהמשך נזנחו הנעימות לטובת שירים של להקות כמו הביטלס. הכסף שהרוויחה הלהקה מהופעות הושקע בציוד. בסוף 1964 כבר היו ברשותה שני מגברי גיטרה טובים, שלושה מיקרופונים, גיטרה אקוסטית מדגם 'גילד' וגיטרה בס מדגם 'ברנס', אורגן VOX CONTINENTAL ומערכת תופים מתוצרת 'סטראטפורד'. פרנסיס רוסי: "בהופעה הראשונה שלנו הגיע בחור בשם פאט בארלו והציע לנהל אותנו. כמובן שהדבר הדהים אותנו והסכמנו מיד. היינו בשמיים". ההופעות החלו לזרום והלהקה הגיעה אליהן במכונית גלידה, שהפכה לוואן הסעות הלהקה. הנהג בה היה פרנסיס רוסי.


פרנסיס רוסי: "באחד המקומות שהגענו אליהם הוצע לנו להופיע בבר גדול ממדים בשם 'החזיר והשריקה'. אנחנו ראינו את המקום ונבהלנו. החלטנו להופיע במקום צמוד אליו, שהיה אולם. במהרה הבנו כי עשינו טעות איומה. הבר היה מפוצץ כל יום עד אפס מקום ואילו האולם בו הופענו היה ריק מאנשים. זאת כי בבר הגישו אלכוהול ובאולם היה מותר למכור רק משקאות קלים. רק כשהאולם נסגר אז עברנו להופיע בבר – שם הקהל אהב אותנו. בכמה מקרים חלקנו את חדר ההלבשה שלנו עם כמה מתאגרפים, שנהגו להופיע באולם איגרוף שהיה צמוד. שמענו כיצד הם מחליטים ביניהם מי ינצח בקרב ומי יפול בכל פעם. לעיתים היו חוזרים המתאגרפים לחדר ההלבשה והיינו שומעים אחד מהם צועק על השני שלא נתן לו לנצח כפי שהוסכם מראש. קרבות האיגרוף באולם היו מתוכננים מראש אך הקרבות בחדר ההלבשה שלנו היו אמיתיים".


בינתיים, חש ג'ס ג'וורסקי הקלידן כי העיסוק בלהקה מסית את דעתו מלימודיו והחליט לפרוש. השלושה צירפו להרכב קלידן בשם רוי ליינס, שהיה מבוגר מהם. בשנת 1966 חתמה החבורה בחברת התקליטים PYE, הודות לצייד כשרונות בשם ג'ון שרודר ומיהרה להוציא תקליטון בשם HURDY GURDY MAN . לא, זו לא הייתה גרסה משלהם לשיר הידוע של דונובן. הם הקדימו אותו בשם לשיר שכזה בשנה וחצי. בשלב הזה החליט שרודר כי רוסי זקוק למישהו שיחלוק עמו את תפקיד השירה. הקשר נוצר עם בחור צעיר ובלונדיני בשם ריק פארפיט, אותו הכירו קודם לכן.


פארפיט נולד בסארי, ב-12 באוגוסט 1948. את החינוך המוזיקלי שלו קיבל מהוריו, שהיו מוזיקאים. בגיל 12 הוא כבר עבד כנגן בלונדון, בהופעות סוף שבוע. באוגוסט 1964 הצטרף פארפיט ללהקת HIGHLIGHTS. זו הייתה שלישיה עמו ועם שתי בחורות – גלוריה וג'אן האריסון. ביחד הם ניגנו ושרו את להיטי התקופה.


בחזרה לשנת 1967; להקת THE SPECTRES הפכה, בחודש מאי, להיקרא, בשם TRAFFIC JAM. זמן קצר לאחר בחירת השם הובן לחברי הלהקה שאם לא ישנו את שמם – תתקבל לידיהם תביעה משפטית מצד סטיב וינווד, שהקים לפני כן להקה מצליחה משלו, בשם TRAFFIC. סיעור מוחות נוסף הביא לזריקת שמות לחלל האוויר, כמו 'המוחמד עלים' או THE QUEERS. ריק פארפיט: "המנהל שלנו חשב ברצינות על השמות כדי לגרום להתעניינות בנו. אפילו חשבנו לכתוב למוחמד עלי כדי לקבל אישור לשימוש בשמו. כל זאת עד שהמנהל הגיע עם הרעיון לשם חדש – סטטוס קוו. החלטנו ללכת על זה. לא התלהבתי להיות חבר בלהקה בשם THE QUEERS".


בינתיים, כדי להרוויח כסף, עבדה הלהקה כלהקת ליווי לאמנים כמו טומי קוויקלי ומאדלין בל.


בינואר 1968 יצא התקליטון הראשון ללהקה תחת שמה החדש - PICTURES OF MATCHSTICK MEN. במקור היה התכנון לשים את השיר הזה כצד ב' של תקליטון. רוסי: "השיר הזה מבוסס על אשתי לשעבר. בדיוק התחתנתי אז וחשבתי מיד שעשיתי טעות איומה. ניסיתי לחקות את מהלך האקורדים של השיר 'היי ג'ו' עם מילים שהן חיקוי שלי את הכתיבה של ג'ון לנון. זה נשמע כמו שיר על סמים, אם כי לא התנסיתי בזה כלל באותו זמן. פשוט דמיינתי כיצד זה להיות בהזיה וכתבתי על זה שיר. ישבתי שם על הספה וניגנתי את השיר החדש שוב ושוב. דקה אחת חשבתי שזה הדבר הכי טוב שעשיתי. למחרת חשבתי שזה בדיחה, רק שיר שהדבקתי. לא הצלחתי להוציא את זה מראשי. אחר כך השמעתי את זה ללהקה וכולם אהבו את זה. המבחן הגיע כשנכנסנו לאולפן לעשות את זה. ג'ון שרדר המפיק הקשיב, אהב את זה מספיק ואמר שזה יהיה צד ב' טוב לתקליטון שלנו. הוא התכוון לזה בתור מחמאה אבל נדפקתי. השיר שג'ון תכנן עבורנו לצד הראשי היה השיר הבינוני הזה באמת שנקרא GENTLEMAN JIM'S SIDEWALK CAFE. זה היה בדיוק מסוג השטויות של שנות השישים במוסיקה הקלה. כשג'ון הקשיב לתוצאה של שני השירים, הוא הבין שעדיף להוציא את השיר שלי כצד המוביל".



השיר נכנס למצעד הבריטי וטיפס באיטיות ונחישות עד שהגיע, בסוף פברואר 1968, למקום השביעי – שם נשאר במשך שלושה שבועות. באופן מוזר, חברת התקליטים או ההנהלה של הלהקה לא חשבו כלל לדחוף את הלהקה בארה"ב, עם התקליטון הזה. מנהל הלהקה היה בחור חסר אמביציה וקשרים רציניים, שהעביד אותה בסיבובי הופעות אין סופיים בפאבים הבריטיים הקטנים.



חברי הלהקה היו לכודים בסיטואציה בעייתית; מצד אחד, הם יצרו מוזיקה פסיכדלית ולבשו את ביגוד האופנה הססגוני של רחוב קארנבי הלונדוני. מצד שני, לא הם לא הצליחו להתברג לסצנת הפסיכדליה ששטפה אז את אנגליה – עם אמנים כמו פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס ולהקת CREAM.



התקליטון השני שהוציאה הלהקה, ICE IN THE SUN, נכתב על ידי מרטי וויילד – אליל רוק בעברו. השיר הקצבי הזה הגיע למקום השמיני במצעד הבריטי באוקטובר 1968. רוסי: "למרבה המזל, הפעם ניצלנו על ידי צוות כתיבת השירים של מרטי וויילד ורוני סקוט, שהעניקו לנו מתנה קטנה וקליטה עם השיר הזה. שניהם היו יצרני להיטים מהאסכולה הישנה, ולמען האמת, היה לנו מזל שיש להם אותם בצד שלנו. מרטי כבר הקליט גרסה משלו לשיר, מה שחשבתי שהייתה ממש טובה. זה היה מגובה בתזמורת מלאה אבל מה שעשינו פה

היה הרבה יותר 'פופ פסיכדלי' - שמרטי פיקח על ההקלטה באולפן איתנו. מכת המופת הייתה כאשר, בגחמה מלאת השראה, הוא הוציא מטבע מכיסו ופרט על כמה ממיתרי פסנתר - משמיע את הצליל הקטן הזה שאתם שומעים בפזמונים. זה היה המגע הסופי שסידר את השאר בצורה יפה".


תקליט הבכורה של הלהקה, שטבל במימי הפסיכדליה של התקופה, נקרא PICTURESQUE MATCHSTICKABLE MESSAGES FROM.



עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1968: "זה באמת מה שנקרא למתוח שם של תקליט, אך אין זה מעיד על כך שהאלבום עצמו נמתח כמו מסטיק. התקליט בהחלט שווה את המחיר שלו".


עיתון 'רקורד מירור' פרסם ביקורת משלו באותו זמן: "להקה טובה שנראה כי צפויה לה קריירה ארוכה. החברים בה עושים שימוש נבון בצליל גיטרות ואורגן שמתערבבים יחדיו".



סטטוס קוו, שסומנה אז כלהקה של תקליטונים, לא הצליחה לספק את הסחורה כשהמעיין החל להתייבש. הלהקה החלה לתעב את המצב אליו שקעה ולא מצאה דרך מילוט ממנו.



תקליטה השני של הלהקה, SPARE PARTS, יצא באוגוסט 1969 ונחשב צעד אחד קדימה, אם כי לא צעד גדול מדי. זה נשמע כתקליט מעבר מהפסיכדליה לצליל שורשי יותר, עם השפעות ברורות פה ושם של להקת הבי ג'יז. חברי הלהקה מצאו את עצמם נקטלים על ידי להקות שהופיעו עימם.


המתופף ג'ון קוגלאן נזכר: "לפני שעשינו את השינוי המוזיקלי שלנו, הופענו עם להקת בלוז בשם צ'יקאן שאק. חברי אותה להקה ירדו עלינו. זה היה משהו בסגנון 'מה אתם חושבים שאתם עושים עם מוזיקה מחורבנת שכזו?'. מנהיג הלהקה ההיא, סטאן ווב, לא הפסיק לצחוק עלינו. זה בהחלט פגע בנו".


אז מה אמרו על התקליט בביקורות מזמן אמת? צללתי למקורות והנה התשובה.


בעיתון NME נכתב אז: "נראה שהלהקה הזו נדחית לאחרונה על ידי קהל קוני התקליטים. זה עצוב, כי דווקא עכשיו כותבים חבריה שירים טובים יותר מאלו שיצאו לפני שנה. עדיין יש להם את צליל הגיטרה המיוחד ההוא וגם ליווי תזמורתי בכמה שירים. אולי זה לא תקליט שימשוך את תשומת לבכם המרבית אבל הוא מראה את השיפור בסטטוס קוו".


בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "השיר הטוב פה הוא ARE YOU GROWING TIRED OF MY LOVE, שלא הצליח כל כך במצעד. יש ללהקה הזו עדיין קהל באולמות הריקודים והמועדונים".


בעיתון MUSIC NOW נכתב: "השיר היחיד בתקליט ששווה להזכירו בהבלטה הוא ARE YOU GROWING TIRED OF MY LOVE, שיצא על תקליטון והיה להיט מינורי. התקליט הזה הוא שטפון של צלילים ללא כיוון. בשלב הזה, אני לא רואה את הלהקה מתקדמת".


בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "זה אוסף של שירים חסרי השראה מלהקה לצעירים, ששמה נעלם לאחרונה מהמצעדים. בהסתכלות על התקליט הזה, אין הדבר מפתיע, כשאפילו עיבודיו התזמורתיים של אלן טיו, אינם מספקים את הסחורה".



התקליט לא הצליח והתסכול גרם לרוסי ופארפיט לנסות דרך חדשה והיא יצירת הרכב טריו עם המתופף קני ג'ונס (לשעבר מלהקת הפנים הקטנות).


ריק פארפיט: "הגענו למצב בו לא יכולנו לסבול יותר את לאנקסטר הבסיסט. דיברנו עם ההנהלה על האפשרות לזרוק אותו מהלהקה. הוא היה קשקשן רציני, שרצה שכל הדברים בלהקה ייעשו בדרך שלו בלבד. פעם אחת חיממנו את להקת SMALL FACES בגרמניה. זו הייתה אחת מהופעותיה האחרונות של הלהקה ההיא, לפני שהתפרקה. פנינו לקני ג'ונס ושאלנו אותו אם יתאים לו להקים להקה איתנו, אני אהיה הבסיסט ורוסי יהיה בגיטרה. הוא הסכים וערכנו שתיים או שלוש חזרות, באולם בית ספר. אבל קני היה קוץ בישבן. לא הצלחנו להביאו לעבוד איתנו. הוא ניגן את כל הדברים הלא רצויים".


פרנסיס רוסי: "הרעיון הברור שלנו היה שאנחנו הולכים להקים פאוואר-טריו. תזכרו, שלישיות רוק היו כל הקטע באותה נקודה. היה ג'ימי הנדריקס עם להקתו THE EXPERIENCE, הייתה להקת TASTE עם רורי גלאגהר; להקת BLUE CHEER שהייתה להקה אמריקאית ענקית. הגדולה והטובה מכולם הייתה CREAM

עם אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס. העובדה שלהקה זו בדיוק התפרקה וג'ימי הנדריקס חרג כעת מעבר לרעיון השלישייה, כשהביא כל מיני מוזיקאים נוספים, השאירה פער בשוק, כך הרגשנו.


אז היינו שם, אני בגיטרה מובילה (אם כי אני לא מבין איך חשבתי להיות כמו הנדריקס או קלפטון - אני לא יודע) וריק שעבר מגיטרה קצב לבס, וקני בתופים. עשינו חזרות בסתר בחדר החזרות הזה במערב לונדון ו... זה פשוט לא קרה. הציפייה שריק יעבור לבס לא מומשה. כנראה היינו צריכים לקחת בסיסט טוב ולהניח לריק לחזור לגיטרה קצבית, שבה הוא נהיה ממש טוב. זה היה קני שפשוט לא יכל להפסיק לנגן. זה היה כמו שהוא

שוחרר מהרצועה ופשוט השתולל, עם מקצבים מטורפים. זה היה נהדר - אלא שזה לא השאיר לי ולריק מקום לבוא פנימה, או לא להרבה זמן בכל מקרה. אחרי היום הראשון ריק ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'אה, זה לא עובד, נכון?' למחרת חזרנו לחזרות עם הלהקה שלנו. מעולם לא סיפרנו להם. הם גילו בסופו של דבר, כמובן, אבל על ידי ואז זה היה הרבה יותר מאוחר והדברים השתנו שוב".



שנת 1969 הייתה השנה בה הפסיכדליה החזירה את נשמתה לבורא. הריגוש הופנה לסגנון אחר של רוק. משהו ישיר אותר ונטול גימיקים אולפניים. רבים נזכרו כי היו, לפני הפסיכדליה, גיבורי רוק אמיתיים (כמו צ'אק ברי ופאטס דומינו) שהרעידו את העולם. הרולינג סטונס וג'ימי הנדריקס החלו לפתע לשבח את צ'אק ברי בתקשורת ואף להשחיל משיריו לרפרטואר ההופעות שלהם. צ'אק ברי עצמו חזר לעניינים ואף חימם באותה תקופה את להקת המי, באולם רויאל אלברט הול שבלונדון.


חברי סטטוס קוו הבינו כי חל שינוי מסביב ושזה הסיכוי שלהם להיוולד מחדש ואף להצליח, מעבר לסיבובי הופעות מביכים בפאבים קטנים. הם נהגו להיפגש בחדר חזרות בבריקסטון וניגנו שם קטעי רית'ם אנד בלוז שורשיים, כדי ליצור לעצמם זהות חדשה. כמו כן, הם החלו להגיע מוקדם יותר לבדיקות סאונד לקראת הופעותיהם – זאת כדי לנגן כמה שיותר בסגנון החדש.


מנהל הופעות חדש נכנס לסיפור. שמו היה בוב יאנג והוא יעץ ללהקה ללכת לכיוון הבלוז ואף תרם לה בנגינת המפוחית שלו, פה ושם. יאנג ורוסי גילו כי יש להם כימיה יצירתית משותפת והחלו לכתוב שירים פשוטים אך בעלי עוצמה חדשה ומרעננת. סטטוס קוו החלה מההתחלה. רוסי: "ההשפעות שלנו מהבלוז הגיעו מבחורים לבנים שהושפעו מהבחורים השחורים. קינאתי מאד באותם אלו שהערצתי. אנשים כמו סטיב מאריוט (מהפנים הקטנות), פיטר פרמפטון ואנדי פיירוות'ר-לו, שהזכירו כל הזמן שמות של אמני בלוז שחורים. קינאתי בהם כי לא היה לי מושג על האמנים שהם כבר ידעו להללם. הדבר גרם לי להרגיש שהם מוזיקאים אמיתיים ואני לא".


מצד שני, חוסר הניסיון של הלהקה בתחום הבלוז-רוק הפך ליתרון עבורה. הבסיסט אלן לאנקסטר: "לא היה לנו מושג בסולמות של בלוז. רוסי ניגן את קטעי הבלוז עם מה שידע מעולם הפופ. ידענו את הטריק של שלושת האקורדים אבל לא ידענו כיצד באמת להשתמש בו. לא היכרנו את הסולמות. הכל צץ במקרה. באופן מקרי, הפכנו את הבלוז למשהו מסחרי".


שתי גרסאות כיסוי יצקו את היסוד לסטטוס קוו החדשה. אחת הייתה של להקת STEAMHAMMER, עם שירה JUNIOR`S WAILING. השנייה הייתה עם ROADHOUSE BLUES של הדלתות.

ריק פארפיט: "היינו במועדון אחד במערב גרמניה. השמיעו שם את השיר הזה של הדלתות. לפתע הבחורות החלו לרקוד מסביבנו. זה היה מאד סקסי. באותו רגע הבנו כי עלינו לעשות גרסה לשיר הזה, כדי שהבחורות ירקדו גם אצלנו. רצנו מיד וקנינו את התקליט הזה כדי ללמוד אותו".


ההופעות הראשונות, בסגנון החדש, נערכו בפאבים גדולים יותר בקרוידון. פארפיט: "זה היה מדליק לגמרי. שותים בירה, יושבים על הרצפה ומקשיבים ללהקה. זו הייתה הפעם הראשונה בה ניגנו מול קהל שישב על הרצפה והקשיב לנו. הבמה שהופענו עליה הייתה נמוכה מאד. עדיין – הקהל שישב היה נמוך יותר מאיתנו, מן הסתם. אז כיצד מגיעים לקהל הזה? מפשקים רגליים, מורידים את הראש כלפי מטה ומנגנים. כך נולד סימן ההיכר שלנו". החותם הזה קיבל בהמשך את הכינוי HEADS DOWN. שינוי נוסף הוחלט באותו זמן – להוריד את המילה THE משם הלהקה. מעתה היא תיקרא STATUS QUO ולא THE STATUS QUO.


שיר חדש יצא במרץ 1970, DOWN THE DUSTPIPE, נכתב על ידי אוסטרלי בשם קארל גרוסמן, ואף הוקלט לפני כן על ידי להקה בשם MAN. חודשיים לאחר מכן נכנס השיר למצעד הפזמונים הבריטי והגיע ביולי 1970 למקום ה-12.


בינתיים עסקה הלהקה בהקלטת אלבומה הבא, MA KELLY`S GREASY SPOON. פרנסיס רוסי: "שם התקליט מתייחס לסוגי המקומות שמצאנו את עצמנו אוכלים בזמן שהיינו בדרכים, וכך היינו כל הזמן באותם ימים. נראה היה שהמקומות האלו מנוהלים על ידי אותה אישה בגיל העמידה בעלת פני אבן עם בדל סיגריה משתלשל מהשפתיים, מכאן תמונת הספיה ה'שומנית' בעטיפה הקדמית. אני לא בטוח אם התכוונו לזה, אבל כשמסתכלים על התמונה עכשיו זה גם מטאפורה די טובה לאבולוציה המוזיקלית שעברנו - מדנדי פופ לבלוז-רוקיסטים מלוכלכים. (זה באמת עובד רק אם אתה מעמיד פנים לא לשים לב לעובדה שהסיגריה שלה בעטיפה בעצם לא דולקת).





עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם ביקורת על התקליט בספטמבר 1970: "אם הכרתם את הלהקה הזו רק לפי התקליטונים שלה – אתם תופתעו מלהקה שונה לגמרי, שמנגנת רוק בלוזי. חבריה הסתכנו בהליכה אחורה אל הבלוז הלבן הישן, אך הצליל המחוספס וההתרגשות הרבה מנעו מהם להתרסק פה".


במלודי מייקר הלכה הביקורת כך: "אם היה מגיע פרס לעטיפה הכי לא מעוררת השראה בעולם התקליטים - הוא היה ניתן לעטיפה של התקליט הזה. למרבה המזל, המוסיקה שבתקליט טובה מאד, עם הרבה ניחוחות בלוז. שינוי באווירה מתקבל בשיר EVERYTHING האקוסטי".


פרנסיס רוסי: "כשהגיע הזמן להצטלם לעטיפת התקליט – ידענו מה אנחנו רוצים. נסענו להופיע. אחרי ההופעה לא התקלחנו. למחרת ביצענו הופעה נוספת וגם אחריה לא התקלחנו ולא התגלחנו".


ההופעות בסגנון החדש לא התאימו לקלידן המקורי, רוי ליינס. הוא פרש מהלהקה בערב הופעתה בסקוטלנד. שנים לאחר מכן הוא סיפר: "הקלידים קיבלו משמעות פחותה יותר בשלב ההוא של הלהקה. לא היה מקום לאורגן שלי בשירים החדשים. באותו זמן הכרתי את וונדי, שהפכה להיות אשתי. המפגש איתה היה אחד הגורמים לעזיבתי את הלהקה. אין ספק שהייתי מבואס מהצפייה בהצלחתה העצומה של הלהקה, אחרי שעזבתי אותה. עם זאת, אני לא מתחרט על מה שעשיתי".


באותו זמן זכה מנהל הלהקה, פאט בארלו, לבעיטה בישבן ונזרק מהלהקה. במקומו הגיע מנהל חדש בשם קולין ג'ונסון, שהיה לפני כן סוכן הופעות. האלבום DOG OF TWO HEAD יצא בשנת 1971 ונכשל במכירות.




עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בדצמבר 1971: "התקליט הזה נמצא רחוק מאד מימי אנשי הגפרורים. סטטוס קוו מנגנת פה בוגי-רוק טוב. יש כאן מקוריות שנוצרה מעבודה קשה. הלהקה הזו שילמה את המיסים שלה ועכשיו מגיע לה להצליח".


פרנסיס רוסי: "כשהאלבום לא היה ההצלחה הגדולה שקיווינו לה, מערכת היחסים שלנו עם חברת התקליטים PYE באמת סבלה פה. למען האמת, אני לא זוכר אם חברת התקליטים זרקה אותנו או שהמנהל שלנו, קולין ג'ונסון, נכנס למשרדיה והפסיק את החוזה. אבל התחלנו את 1972 בלי חברת תקליטים. האירוניה הייתה שלמרות שאנחנו היינו בלי חוזה תקליטים, קהל המעריצים שלנו גדל. קולין דאג לכך שנמשיך לעבוד ללא הרף בהופעות. ובכל זאת, הוא ניסה להחתים אותנו באחת החברות הגדולות האחרות בלונדון. אבל היינו סחורה פגומה - ארבעה אלבומים כבר יצאו, אף אחד מהם לא עם יותר מכמה להיטים צנועים וקומץ סינגלים מצליחים שנפרשו על פני ארבע שנים.המצב לא היה טוב ושוב היו דיבורים סביב המדורה על פיצול הלהקה ולהתחיל מחדש עם הרכב חדש - ועם שם חדש. הפעם לא הסכמתי לוותר על סטטוס קוו".


קולין המנהל הצליח להביא את הלהקה להחתמה בחברה ידידותית יותר בשם VERTIGO. זו הייתה חברת-בת פרוגרסיבית של חברת התקליטים 'פונוגראם'. העסקה הושלמה באוגוסט 1972. חברי הלהקה המאושרים פנו להקלטת אלבומם הבא, כשהפעם הם מפיקים אותו בעצמם. פה החלה דרכה של סטטוס קוו לכיוון ההצלחה הגדולה. חבריה הפכו לאייקונים של רוק.


סיפור זה מראה כי דרושה נחישות והתמדה כדי להצליח. סטטוס קוו חרקו שיניים ובסוף יצאו מזה בגדול. או כמו שחבר שלי אמר פעם – THEY JUMPED INTO THE SHIT AND WENT OUT SMELLING LIKE A ROSE. לא יכולתי לסכם זאת טוב יותר מזה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page