עד לסוף האהבה - רגעים בקריירה של לאונרד כהן

לאונרד כהן היה מוזיקאי, משורר וכותב שירים שהקריירה שלו התפרשה על פני חמישה עשורים. הוא היה אמן של מילים ולחן, הידוע בקולו העמוק והמיוחד, וביכולתו להעביר רגשות מורכבים באמצעות מילות השירים שלו. מימיו הראשונים כמשורר במונטריאול ועד לשנותיו האחרונות כמוזיקאי בעל שם בינלאומי, כהן הותיר חותם בל יימחה על עולם המוזיקה והשירה. במאמר זה, אסקור מקרוב את חייו, עבודתו ומורשתו, ואחקור את הרגעים והנושאים המרכזיים שהגדירו את הקריירה המדהימה שלו.

אבל קודם לכן, גילוי נאות; משה המון שנים בחיי הצעירים יותר ממש לא אהבתי את לאונרד כהן. הוא נשמע לי זמר מונוטוני ומעייף. אהבתי אז דברים תוססים כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ושאר ענייני רוק קלאסי ורוק מתקדם. אבל עם השנים למדתי להעריך את יצירתו ונמשכתי יותר ויותר פנימה. וכך, זכיתי ליהנות מהיופי שהוא הותיר לנו.

ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של המשורר הקנדי, לאונרד כהן, ושמו SONGS OF LEONARD COHEN. זו פעם ראשונה עם קולו של האמן הזה, במהירות 33 ושליש סיבובים בדקה.

סגנונו המטשטש בין הישיר לעלום נגע ונוגע באנשים באופנים שונים. ובכן, הכל מתחיל כאן, בתקליט הזה, עם קולו המונוטוני, שנשמע רך בהרבה מהקול שהשתמש בו שנים לאחר מכן ביצירתו. וכבר מהוויניל הראשון יש שימוש מקסים בשירה נשית מאחוריו, עם עיבודים מאווררים אך מושלמים (אם כי יש שיטענו כי העיבודים חובבניים) לשירים כמו 'סוזאן', 'להתראות מריאן' ו'היי, זו לא דרך להיפרד'.

עיתון הפופ 'הולאבאלו' הכתירו, במאי 1968, בתואר האינגמר ברגמן של הרוק והמשורר השני בחשיבותו (כשבוב דילן הוא הראשון). במלודי מייקר פורסם, בפברואר 1968, כי הדיבור על היוצר החדש הזה ודאי יהיה כה חזק שיחריש אוזניים. בעיתון פלייבוי מיהרו גם לספר לקוראים (שבאו לקרוא את העיתון בשביל הכתבות ולא רק בשביל לנעוץ עיניים בשער האמצע ודומיו) כי שיריו של לאונרד כהן הינם תרומות יחודיות לרפרטואר הפולק-פופ.

חשוב להזכיר שזו לא יצירתו הראשונה של כהן, בתחום כתיבת השירה. לפני כן הוא היה פעיל ביותר וכתב שירה וספרים. בשנת 1966 הוא הגיע לניו יורק והתאהב בסצנת הפולק של בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ודי קולינס וחבריהם. בסתיו של 1966 הוא פגש לראשונה את ג'ודי קולינס ושר בפניה שירים כמו 'סוזאן', 'שיר הזר' ו- DRESS REHEARSAL RAG. קולינס נדהמה מהאיכות ובנובמבר של אותה שנה יצא תקליטה, IN MY LIFE, ובו היא שרה גם משיריו.

בשנת 1967, ואחרי גיחה קצרה לקנדה, הוא חזר לניו יורק ופגש את לו ריד, שהעריץ את ספרו של כהן, BEAUTIFUL LOSERS. יחד עם לו ריד היו גם ניקו ואנדי וורהול. ריד וכהן הפכו חברים והיוצר הקנדי אף התאהב בניקו, שלא התלהבה מחיזוריו, אך הפכה השראה לכתיבת שיריו, כמו JOAN OF ARC ו- TAKE THIS LONGING. הוא עבר למלון צ'לסי, שנהגו להתגורר בו גם אמני רוק אחרים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, שגם חוותה רומן קצר עמו. אז הוא השמיע משיריו למפיק בכיר בחברת התקליטים קולומביה, ג'ון האמונד, שהתרשם ביותר.

ב-22 בפברואר 1967 הופיע לאונרד את הופעת הבכורה שלו הרשמית שלו, במופע צדקה בתיאטרון וילאג' שבניו יורק (שבהמשך יהפוך לאולם רוק ידוע בשם פילמור איסט). אבל עצבים ובעיות כיוון מיתרים בגיטרה גרמו לו לרדת מהבמה באמצע השיר הראשון, 'סוזאן'. הוא חזר לבמה בעידודה של ג'ודי קולינס ובאפריל 1967 הוא חתם על חוזה הקלטה עם חברת קולומביה וממאי ועד נובמבר הקליט את תקליט הבכורה, עם האמונד כמפיק, שהוחלף בהמשך התהליך בג'ון סיימון.

חברים מלהקת 'קליידוסקופ' האמריקאית הפסיכדלית ליוו אותו באולפן במספר שירים בתקליט.

ב-16 ביולי 1967 הוא הופיע בפסטיבל הפולק ניופורט ופגש שם לראשונה את ג'וני מיטשל. השניים התחברו מיד.

באוקטובר 1967 יצא תקליטה של ג'ודי קולינס, WILDFLOWERS ובו ביצעה שלושה משיריו.

רק כשהגיע כהן לגיל 33 (והמופלג אז) פנה להוציא תקליט בכורה, שנחת על המאזינים באמצע תקופה פסיכדלית עסיסית ביותר, בה כל הפקה השתמשה באולפן ההקלטות כמגרש צעצועים עתיר אפקטים. לכן בא תקליט זה ובלט היטב. השמועה פשטה במהרה על דבר מיוחד במינו, לאונרד כהן סומן כהבטחה ברורה והתקליט החל להימכר היטב.

ב-7 באפריל 1969 יצא תקליטו השני של לאונרד כהן, SONGS FROM A ROOM.

למרות ההבטחה הגדולה, התקליט הזה לא הצליח להעפיל למקום גבוה במצעד הבילבורד האמריקני. באנגליה המצב היה שונה והתקליט התמקם שם במצעד המכירות במקום השני.

אז מה נכתב על התקליט בביקורות מזמן אמת? ובכן...

בעיתון EYE נכתב כך: "אחד מפריטי האספנות החמים ביותר כיום הוא ערכת השיווק שחברת התקליטים קולומביה עשתה לאלבום הזה. יש בה קופסה קטנה חומה שמכילה דברים שנמצאו בכיסיו של לאונרד; חתיכת מגנט, נר וודו בדמות מדונה שחורה, רפרודוקציות של פואמות בכתב ידו וכמה תמונות אישיות".

ברולינג סטון נכתב: "לא צריך הרבה הקשבה פה כדי לקבוע בוודאות שהבחור לא יודע לשיר. נקודה. ועדיין, התקליט הזה גודל עליכם. ואם תתנו לזה צ'אנס, תגלו שיש לו מה להציע. אבל לא תואשמו אם לא תמצאו את הזמן לזה. הקול של לאונרד מונוטוני. הוא פשוט מותח צליל אחד, למעלה ולמטה, באופן כרומטי. לרוב הוא לא ברור בשירתו וכשהוא מצליח לתת בהירות, אז הוא הופך משעמם. כשהוא לא ברור אז הוא מעצבן. המילים שלו הופכות משמעותיות ברגע שאתם קולטים שהוא שופך פה את סיפור חייו. זה כואב לשמוע את זה".

קחו, למשל, את השיר שמסיים את צדו הראשון של התקליט - SEEMS SO LONG AGO, NANCY. מסתבר שאותה ננסי הייתה דודתו של כהן שהתאבדה ביריית אקדח בשנת 1965, בגיל 22. היא בילתה שנים בבתי משוגעים ובגיל 20 ילדה תינוק אך אולצה על ידי משפחתה למסור אותו מיד לאימוץ.

בעיתון CIRCUS נכתב: "זה התקליט הטוב ביותר ששמענו מזה זמן רב. המילים של כהן בלתי נשכחות ושירתו ממש השתפרה. מפיק התקליט, בוב ג'ונסטון, עשה עבודה מצוינת".

מנקודת מבט כללית, כהן לא עושה כאן צעדים גדולים קדימה. אם נדמה לכם שתקליט הבכורה שלו הוא דלילה ו"חסכוני, הרי שהתקליט השני הזה נשמע כמו שיא המינימליזם. זה כנראה קשור לחילופי המפיקים. בוב ג'ונסטון לקח הרבה מהתזמור ושם אותו בצד, כמו גם את הקול הנשי המלווה שנשמע פה רק בשיר THE PARTISAN.

הטקסטים נוטים להסתבך ומתריסים עוד יותר מאשר בפעם הקודמת, עם מעט מאוד שירי אהבה כשאת מקומם תופסות פרשנויות חברתיות עם מסרים אנטי מלחמתיים.

ברור למדי שכהן הגביל את עצמו במודע, מרגע זה, למחנה מעריצים מוגבל, כי גורם החידוש נשחק והמוסיקה שלו לא באה להתחנף. אנשים שהתאהבו בסוזאן ובמריאן התקשו להזדהות עם האמן וכמו הרבה מקרים אחרים, גם התקליט הזה, שנחשב בעייתי בזמנו, הפך לקלאסיקה עם השנים.

על השיר BIRD ON A WIRE, שיצא באלבומו השני, SONGS FROM A ROOM, בשנת 1969.

כהן סיפר בשנת 1993: "השיר התחיל להיכתב ביוון כי לא היו שם חוטי טלפון במקום בו גרתי אז. גם לא היה חשמל. בשלב מסוים העמידו את עמודי הטלפון האלו, שהיום כבר לא שמים לב אליהם. אבל כשהם עלו לראשונה, זה היה בערך כל מה שעשיתי - להביט דרך החלון בחוטי הטלפון האלה ולחשוב איך האנושות הדביקה אותי ולא הייתי מסוגל לברוח ממנה אחרי הכל. לא הייתי מסוגל לחיות את החיים האלה של המאה ה- 11, שחשבתי שמצאתי לעצמי. אז זו הייתה ההתחלה. ואז כמובן שמתי לב שציפורים הגיעו לחוטים וככה החל השיר הזה. 'כמו שיכור במקהלת חצות', זה גם הגיע מהאי בו גרתי. איפה ששתיינים, כולל אני, היינו עולים במדרגות, שרים ומועדים".

כהן התגורר אז באי ביוון ששמו HYDRA.

רבים ביצעו את השיר הזה, כולל ג'ו קוקר, ג'וני קאש וטים הארדין.

כהן התקשה להקליט את השיר מכיוון שהוא מעולם לא נשמע לו כנה מספיק. בעצבותו ויתר על ניסיון נוסף וחזר לחדר המלון שלו. רק ארבעה ימים לפני מועד ההקלטה האחרון שנקבע, הוא השיג את מה שתר אחריו. הוא ביקש מכולם, פרט לאנשי אדם חיוניים כמו המפיק בוב ג'ונסון, לעזוב את האולפן. "פשוט ידעתי שבאותו הרגע משהו עומד להתרחש", אמר כהן. "פשוט עשיתי את הקול לפני שהתחלתי לפרוט בגיטרה ושמעתי את עצמי שר את המשפט הראשון הזה, 'כמו ציפור', וידעתי שהשיר הולך להיות אמיתי וחדש. הקשבתי לעצמי שר, הופתעתי מעצמי, שמעתי את התשובה וידעתי שהיא נכונה".

בכמה מהופעותיו הציג כהן את השיר כך: "זה התחיל ביוון והסתיים במלונית בהוליווד, בסביבות 1969. כמה שורות שונו באורגון. קריס קריסטופרסון הודיע ​​לי שגנבתי חלק מהמנגינה מסופר אחר שפעל בנאשוויל. הוא גם אמר שהמילים הראשונות בשיר ייחרטו על מצבתו".

אחד הניסיונות של כהן להקליט את השיר אז היה בהפקתו של דייויד קרוסבי, שהגיע כי ג'וני מיטשל ביקשה ממנו לעשות כך. קרוסבי: "זו באמת לא הייתה חוויה משמחת. זה סיפור מביך בשבילי וגלולה מרה לבלוע כי היום יכולתי להפיקו ללא בעיה, אבל אז לא היה לי שום מושג איך להקליט אותו". הגרסה בהפקת קרוסבי תצא שנים לאחר מכן כקטע בונוס בהוצאת הדיסק של האלבום השני של כהן.

אחרי הופעתו המוצלחת של לאונרד בפסטיבל האי ווייט, שנערך בשנת 1970, פנה כהן להכנת אלבומו השלישי.

המפיק שלו, בוב ג'ונסטון, סיפר:

"אני גדלתי על מוסיקה קלאסית. רציתי שהסאונד בתקליט השלישי הזה יהיה קלאסי, מצד אחד, ופו מהצד השני. לכן לקחתי את לאונרד איתי. טסנו לאנגליה ושם הפגשתי אותו עם המתזמר, פול באקמאסטר". באקמאסטר היה בוגר האקדמיה למוסיקה שבלונדון, אותה סיים בשנת 1967. לאחר מכן הסתובב בגרמניה וניגן בצ'לו בתזמורת הליווי של הבי ג'יז. לפני שפגש את לאונרד, עשה באקמאסטר את התזמור ללהיט SPACE ODDITY, של דייויד בואי ולאחר מכן החל לעבוד עם אלטון ג'ון.

באקמאסטר: "קיבלתי טלפון מבוב ג'ונסטון ובה נתבשרתי שלאונרד יגיע לאנגליה להקליט והאם ברצוני לכתוב לו עיבודים? חיבבתי את בוב באופן מיידי והסכמתי. ברור שידעתי מי הוא לאונרד כי הקשבתי לשני תקליטיו הקודמים. נמשכתי מאד להבנה והתבונה שלו, כמו גם לקולו הרומנטי. בוב ולאונרד הגיעו לביתי שבפולהאם. באותו רגע קיבלתי בביתי נציגות אחת מטקסס והשנייה מקנדה. אני חושב שזו הפעם הראשונה בה עבדתי עם מישהו מאמריקה. לאונרד היה איש שקט מאד. מה ששומעים בתקליטיו זה מה שהוא בחיים. לאחר מכן העניק לי בוב סרט הקלטה עם ההקלטה הבסיסית, עם שירה וגיטרה בלבד, ועל זה כתבתי את התזמור. יכול להיות שנזהרתי מדי בתזמור שלי פה, כי לא רציתי לפלוש יותר מדי פנימה".

כיום נחשב תקליט זה, שיצא ב-19 במרץ 1971, לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו היה קשה מאד לשווקו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף איכותי למצבו אז. אורכם של השירים הוסיף לבניית הדרמה. גם העטיפה, בשחור לבן, לא מותירה מקום להישען עליו כפלטת מילוט של צבעים בים הקודר הזה. אבל עם זאת, מדובר בהצהרה אומנותית חשובה ביותר בקריירה שלו.

גם בידיעות אחרונות שלנו פורסמה אז ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו. אם כי גם לפני כן לא היה קוטל קנים. באחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר - 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש יותר על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות - אין בהן כאלו שתגענה למצעד. בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".

בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהקשבה לזה: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע. אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו".

עיתון רולינג סטון: "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב פעם כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".

אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה אותה גיבורה צרפתית, ז'אן דארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי השפעת הכתיבה על השיר הזה הגיעה מכיוונה של ניקו, שניסה לחזר אחריה אך לא הצליח לכבוש את ליבה.

בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. עם זאת, לאונרד עצמו סיפר בראיונות כי המילים בשיר הזה לא גמורות, כי הוא לא מבין בעצמו לאן כל זה הולך. כך שזה נשאר לפרשנות אישית של המאזין.

לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר, מבחינת יצירה ומסלול קריירה.

בשנת 1972 הגיע, במצב מבולבל זה, לארצנו והופיע פה בהצלחה, כשהמצלמות של הבמאי, טוני פאלמר, מתעדות את זה לסרטו הנהדר BIRD ON A WIRE, שסצנת הפתיחה שבו צולמה בארץ. ואיזו סצנה היא זו - תגרה אלימה שפורצת בהופעתו כשברקע שומעים קללות עסיסיות בעברית ורואים תגרות ידיים. סצנה שטעונה בהמון חשמל.

ההופעה המצולמת הזו נערכה ב'היכל הספורט' (יד אליהו) התל אביבי ביום העצמאות של השנה הזו. התאריך היה 19 באפריל 1972.

אולם הכדורסל שביד אליהו נחשב אז לאולם בעל אקוסטיקה רעה למופעי מוסיקה. מייק ברנט הופיע שם לפני כן וזכה לסאונד מהדהד וקשה. מאז הופעתו של בראנט נעשו ניסיונות לבנות בו אקוסטיקה טובה אך ללא הצלחה.

כהן עלה לבמה עם הרכב של חמישה נגנים ושתי זמרות ליווי.

מולו עמדו 4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ על מנת לראות אותו. בין כהן לבין הקהל נעמדו כמה סדרנים עם חולצות כתומות, שהיו אמורים לשמור על הסדר אך בכך למעשה הפרו אותו. הסדרנים היו עסוקים בשמירה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה עמדה על כמה מאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו 'הכתומים' הייתה חד משמעית - לא לאפשר לקהל לעמוד עליה, אלא להתמקם ביציע הרחוק מהבמה.

בזמן שנגני הליווי של כהן היו עסוקים על הבמה בכיוון כליהם, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לאנשים שבאו לשמוע אותו שהוא מרגיש ריחוק פיזי מיותר ביניהם. לפיכך הוא הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו. זה האות לו כנראה חיכו האנשים. מן היציע החלה נהירה המונית של קהל לעבר ריצפת הכדורסל היקרה. הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים. כהן עצמו היה המום ממחזה האלימות שנגלה לפתע לפניו. הוא ידע שיש לו רק דרך אחת לנסות ולהחזיר את השקט - לשיר לקהל. הבעיה הייתה שמישהו דאג לנתק לו את מערכת ההגברה והתאורה. לבסוף הוחזרה ההופעה לסדרה וכהן הצליח למגנט את הקהל עם שיריו והדיאלוגים שביניהם. הוא ביצע את שיריו בדיוק רב. בין לבין הוא אלתר אנקדוטות וביצועי ספונטניים, כמו למשל שיר שהגה על המקום לכבוד הרמקולים הגדולים שהציבו לו של מערכת ההגברה. הוא שר על הרמקולים האלה שהם מכונות חסרות חיים, שהוא מצפה מהן לתת לו סימן כלשהו שיש בהן נשמה. הביצוע הספונטני הזה הובן מיד על ידי הקהל כביקורת על כל הסיטואציה האלימה שהייתה קודם לכן. במהלך כל זה המשיכו הסדרנים האלימים להסתובב באולם באופן מאיים עם חולצות כתומות.

חייל אחד הצליח להערים על הסדרנים והשתחל אל הבמה ונעמד לצדו של כהן וביקש ממנו חתימה. הסדרנים ביקשו לגרור אותו מן הבמה אך כהן אמר למיקרופון שהוא לא זקוק להגנה בינו לבין הקהל. בחורה נוספת, שניסתה גם היא להשתחל, נתפסה על ידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן ירד מהבמה ורץ אליה. הוא חתם לה.

ב-1 באפריל 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של כהן, שנקרא LIVE SONGS.

תקליט זה הכיל הקלטות שבוצעו בהופעותיו מהשנים 1970-1972 ובהן כהן ולהקתו מראים את הכוח המהפנט שהיה להם על הקהל שבא לראותם. שני שירים נלקחו משנת 1970. אחד מהם מהקלטה בפסטיבל האי ווייט (שיצאה במלואה לפני מספר שנים).

בשנת 1975 סיפר לאונרד כהן על תקליט זה: "התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאד בתיעודם של דברים". עטיפת התקליט, עם הצבעים הקודרים ומבטו המקפיא של האמן עצמו, מעניקים תחושה של אי נינוחות - עוד לפני שמתחילים להקשיב למה שבפנים.

הנה ביקורת מעיתון רקורד מירור על תקליט ההופעה הזה של לאונרד, שכמעט וחתם את הקריירה שלו אז: "תקליט בהופעה הוא בדיוק מה שבא לשקף את המוזרות הגדולה כל כך באמן הזה, שניחן בחוש הומור יוצא דופן עד הזוי. חלק מהשירים בתקליט הזה לא צצו לפני כן בתקליט. אבל גם הם מקבלים פה חיים חדשים לגמרי. לאונרד משנה מילים וצורות הגייתן. חבל שהוא הכניס לתקליט את STORY OF ISAAC במקום את FANOUS BLUE RAINCOAT, שהיה יכול לתת זרימה טבעית יותר בתקליט הזה. השיר על המלכה ויקטוריה הוא אולי אחד הדברים הגרועים ביותר שכתב עד כה. יכול להיות שהוא כתב את השיר הזה עם חוש הומור, אבל אצל לאונרד אי אפשר לדעת באמת".

התקליט נמכר אז בארצנו ב-24.90 לירות והנה מה שנכתב עליו בעיתון הישראלי, להיטון: "באלבום שלפנינו, הופעתו של לאונרד כהן במקומות שונים באירופה. עקב סיגנון שירתו של זמר מלנכולי זה, אין הבדל ניכר בין הביצועים על גבי תקליטים רגילים לבין הביצועים שכאן. פה ושם נשמעת מקהלת נשים ולעתים אף נשמע קולו של הקהל. מי שמכיר את לאונרד כהן, לא ימצא כאן כל חידוש. להיפך - במקום לנסות סיגנון חדש במקצת, אנו שומעים שוב שוב את אותה עצבות של 'עקידת יצחק ואחרים. למען האמת, הדבר נמאס במקצת, אפילו כשהוא בא מפיו של לאונרד ה'גדול'...".

לאונרד המבולבל חש ב-1973 כי לא יהיה עוד אלבום מתוצרתו. הוא חש שניסיונות כתיבתו לא הולכים לכיוון רצוי. במצב מבולבל שכזה הגיע באוקטובר לישראל, כדי להיפגש עם מכרים (ביניהם חברתו הדיילת, רחל טרי). עלילותיו של לאונרד כהן במלחמה נמצאות בהרחבה בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-11 באוגוסט בשנת 1974 יצא אלבום חדש ללאונרד כהן ושמו NEW SKIN FOR THE OLD CEREMONY. הפעם מרפדים את שיריו כלי נגינה המעניקים מגוון צלילים, בניגוד להפקות העבר המינימליסטיות.

עבור כהן הייתה זו חגיגה, גם כי באותה תקופה נולדה בתו, לורקה. מבקרי המוסיקה שיבחו את האלבום, שהיה בהפקתו של ג'ון ליסר הצעיר והמולטי-אינסטרומנטליסט, שהיה בעברו סטודנט למוסיקה קלאסית וג'אז.

ליסר: "האמת היא שאני עדיין נדהם מהאופן בו נתן לי לאונרד לנהוג בכזו חופשיות עם שיריו. זה היה מאד מאתגר. הוא נדלק כשעשיתי עיבוד לכלי מיתר. השירים קמו לתחיה".

כהן למלודי מייקר בשנת 1975: "במשך זמן מה לא חשבתי שיהיה עוד אלבום. הרגשתי שנגמרתי ככותב שירים כי זה כבר לא בא לי. למעשה, הייתי צריך לדעת טוב יותר שלוקח לי הרבה זמן לחבר שיר. עם זאת, בקיץ האחרון נסעתי לאתיופיה לחפש שיזוף. ירד שם גשם, אבל לאורך כל התקופה הזו הייתה לי את הגיטרה הקטנה שלי. אז הרגשתי שהשירים מתעוררים. אני חייב לומר שאני מרוצה מהאלבום. זה טוב. אני לא מתבייש בו. להיפך. במקום לחשוב על זה כיצירת מופת, אני מעדיף להתייחס לזה כאל פנינה קטנה".

פינת "האלבום הגנוז" - והפעם, לאונרד כהן גונז את "שירים לרבקה".

השותף של כהן לעשייתו היה המפיק הצעיר והמולטי-אינסטרומנטליסט, ג'ון ליסר, שסיפר: "אחרי התקליט NEW SKIN FOR THE OLD CEREMONY לאונרד התקשר אליי, בשנת 1975, ואמר, 'בוא נעשה תקליט ביחד. אני לא מוצא שהלחנים שלי טובים כמו המילים שלי'...".

ג'ון ליסר היה מפיק שונה מאוד עבור לאונרד כהן מקודמו, בוב ג'ונסטון. הוא היה בעל אוריינטציה של ג'אז, נינוח יותר ויותר קלאסי בגישתו למוסיקה.

"אז לקחנו כמה חדרים בלוס אנג'לס ועבדנו על מה שהיה אמור להיות SONGS FOR REBECCA. למעשה, לא הייתי מודע לשם האלבום הזה עד שנים רבות לאחר מכן. הקלטנו שבעה שירים. ארין דיקינס (אשתו הראשונה של ליסר - נ.ר) שרה, בארי לזרוביץ היה בתופים, ניגנתי בקלידים ובכלי נשיפה.

זה הלך מצוין והיינו בטוחים שזה יצליח, כשלפתע היינו צריכים לשים הכל בהמתנה. המנהל של לאונרד באותה תקופה היה גם המנהל של פיל ספקטור. מרטי היה מפחיד. מישהו שמעולם לא רצית לבוא נגדו. הוא לחש, אבל אפשר היה לשמוע את היריות ברקע. הוא הפחיד אותי.

מרטי עשה עסקה גדולה עם חברת האחים וורנר כדי שפיל יפיק כמה תקליטים. הוא לא הפיק בסוף אף אחד מהם, אז בחברה רצו את הכספים שהם נתנו כמקדמה. לפתע מרטי אמר, 'הוא יכול להפיק את לאונרד!'

אז הם עשו את DEATH OF A LADIES' MAN והעמידו את הדבר שלי בהמתנה. ואז לאונרד עבר להידרה ואז עלה משהו אחר, ואז פתאום הם לא קיבלו את השיחות שלי ושנים לא שמעתי ממנו מזה שבע שנים. בינתיים גיליתי גיליתי שכמה מהשירים שעבדנו עליהם יצאו בתקליטים של אחרים".

ג'ון ליסר היה מופתע כשהרים את הטלפון ולאונרד היה על הקו, ואמר שהוא בניו יורק ומוכן להקליט שוב - תגובה מובנת בהתחשב בכך שלאונרד יצא באלבום האחרון והמשיך לשכתב או להקליט את השירים עם שני מפיקים אחרים. כועס ככל שהיה, ליסר התקשה להאשים את כהן, אלא את מנהלו.

"לאונרד אמר לי מאוחר יותר שמרטי היה אמור להיפגש איתי ולהסביר הכל, אבל מעולם לא קיבלתי שיחת טלפון".

אז מי זו אותה רבקה? היו שטענו כי זו השחקנית רבקה דה מורניי, אך כהן היה עמה ביחסים רק שנים רבות לאחר מכן. אחרים טענו שזו רבקה, הדמות התנ"כית. גרסה נוספת הצביעה על זוג לסביות מהידרה, רבקה וקארין, כשכהן התאהב בראשונה מהן.

ב-13 בנובמבר בשנת 1977 יצא תקליט שנוי במחלוקת של לאונרד כהן ושמו 'מותו של איש הגברות' (DEATH OF A LADIES' MAN).

אחת הסיבות לכך הייתה הפקתו של איש 'חומת הסאונד' המעורער, פיל ספקטור. כהן: "לעבוד עם פיל היה מסע זר עבורי. בקושי יצא לי לעבוד בחדר עם עשרים וחמישה מוסיקאים שמנגנים ביחד, כולל שני מתופפים, שלושה בסיסטים ושישה גיטריסטים".

ספקטור עצמו אמר על שיטת הפקתו, באותה שנה, במלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות."

כהן: "יום אחד הוא עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השנייה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי".

בשנת יציאת התקליט אמר כהן לסובביו כי זה התקליט הכי אוטוביוגרפי שלו, אבל בשנת 1985 הוא אמר עליו' "אני מרגיש היום מיודד יותר עם התקליט הזה, שהוא היחיד בו לא הייתי מעורב בהפקה. אבל אני שמח שפגשתי את ספקטור כי הוא אחד האנשים המדהימים יותר שיש". כהן פגש לראשונה את ספקטור בשנת 1974, כשהזמר הגיע ללוס אנג'לס להופעות, במועדון טרובדור. אחרי ההופעה השלישית ערך ספקטור מסיבה לכבוד כהן באחוזתו ששכנה בבוורלי הילס. השניים שמרו מאז על קשר, כששנתיים לאחר מכן שב כהן ללוס אנג'לס והוזמן להתארח בביתו של ספקטור. אז החלו שניהם לעבוד יחדיו על מוסיקה, כשכהן כותב את המילים וספקטור רוקח בפסנתר את המוסיקה. שם הוטמן הזרע לתקליט זה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשפגשתי לראשונה את לאונרד כהן, הוא סיפר לחבר טוב שלי שאמו חולה במחלה קשה. חברתי, שאביה נפטר לאחרונה, כל כך התרגשה מהחמלה המשפחתית המהפנטת של כהן, שהיא החלה לבכות בשקט. כשראה זאת, קפץ כהן ממקומו, יצא מהחדר וחזר במהירות עם מעיל הגשם הכחול המפורסם שלו. 'בבקשה תבכי על זה', הוא אמר. 'זה סופג את הדמעות'. ואתם תוהים למה אני אוהב את לאונרד כהן.

למרבה הצער, הסיפורים סביב אלבומו השביעי של כהן, שהופק על ידי פיל ספקטור הידוע של פעם, אך לאחרונה רק ידוע לשמצה, אינן פיוטיות ואינן חביבות, ולתקליט כנראה יש פחות מעריצים מאשר קונים. כהן עצמו, למרות שהוא מרגיש שהשירים חזקים בצורה יוצאת דופן, הביע חוסר שביעות רצון קשה מהתקליט. ספקטור, כך נראה, פשוט לקח את מה שהזמר הרגיש שהם הקלטות שעדיין בתהליך, שמר אותן תחת מנעול ומפתח, ערבב אותן כמו גאון מטורף בודד והוציא את האלבום מבלי לטרוח להתייעץ עם האמן שלו. לא כולם אוהבים הפתעה, אבל כהן התמודד עם מספיק אירוניה סופר-רומנטית בחייו כדי לעבור בה כאילו היה גשם אביבי דק.

כזמר אוטודידקט, לאונרד כהן יכול להסתדר עם שישה מיתרים ומנגינה ביתית אם הוא צריך. עם זאת, המנגינות, העיבודים וההפקה של ספקטור בדרך כלל שוחים ולא שוקעים, ולמרות שהוא מספק ערפל שמיעתי צפוף בצורה יוצאת דופן (כשלושים נגנים ושבעה עשר זמרי גיבוי) לסערות הפנימיות של כהן, אף אחד לא נדרס כאן בגלל חוסר חזון".

ועתה, אתנחתא קלה לפני שנקפוץ קדימה בזמן - אז הנה כמה ציטוטים מדברים שלאונרד כהן אמר במהלך חייו:

1. "שירה היא רק עדות לחיים. אם החיים שלך בוערים היטב, השירה היא רק האפר".

2. "יש סדק בכל דבר. כך האור נכנס פנימה".

3. "פעל כמו שאתה רוצה להיות ובקרוב אתה תהיה כמו שאתה פועל".

4. "אני לא מחשיב את עצמי כפסימי. אני חושב על פסימי כמי שמחכה שיירד גשם. אני מרגיש ספוג לגמרי".

5. “העולם הזה מלא בקונפליקטים ומלא בדברים שאי אפשר ליישב. אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים להתפייס ולאמץ את כל הבלגן, ולזה אני מתכוון בשיר 'הללויה'...".

6. "אם הייתי יודע מאיפה הגיעו השירים הטובים, הייתי הולך לשם לעתים קרובות יותר".

7. "כשהדברים ממש גרועים, פשוט הרם את הכוס ותרקע ברגליים ותעשה ריקוד קטן. זה בערך כל מה שאתה יכול לעשות".

8. "ככל שאני מתבגר, אני בטוח יותר שאני לא מנהל את המופע".

9. "הצלחה היא הישרדות".

10. "מוסיקה היא חיי הרגש של רוב האנשים".

11. "ילדים מראים צלקות כמו מדליות. אוהבים משתמשים בהם כסודות לחשוף. צלקת היא מה שקורה כשהמילה הופכת לבשר".

12. "יש לי ביקורות יפות על כל הספרים שלי, וחושבים עליי היטב במעגלים הקטנטנים שמכירים אותי, אבל אני ממש גווע ברעב".

13. "הייתי בן 15 כאשר לראשונה נפגעתי עמוקות מהקצב והמבנה של מילים".

14. "לכל הכתיבה שלי יש גיטרות מאחוריה, אפילו בסיפורי הרומן שלי".

15. "לא רציתי לכתוב תמורת תשלום. רציתי שישלמו לי על מה שאני כותב".

ב-27 בספטמבר 1979 יצא התקליט RECENT SONGS.

ב-11 בדצמבר 1984 יצא התקליט VARIOUS POSITIONS.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "...'הו, לא', גונח היפי מזדקן לאחר שננשך על ידי ערפד. 'עכשיו אני אהיה חצי מת וחצי חי, בערך כמו לאונרד כהן'. אני תמיד צוחק מבדיחות על לאונרד כהן, אבל אני לא שותף לסנטימנט הלעג שלהן. אני חייב להודות ש-התקליט החדש פחות מספק מתקליטיו הקודמים ובכל זאת, להתעקשותו של כהן להתאים צורות פואטיות קלאסיות לשיר הפופ-ארט העכשווי ולחפש דימויים ליריים רעננים בתוך קול וידוי הייתה השפעה חשובה על דור שלם של מלחיני פופ, וכל דבר שהוא עושה שווה לשמוע.

לרבים מהשירים החדשים יש ניחוח קאנטרי מפתיע, שמקורו בחלקו מהשימוש בגיטרות פדאל-סטיל ובחלקו ממבני השירים הפשוטים. HEART WITH NO COMPANION לא יישמע תלוש בתקליט של ג'וני קאש. THE CAPTAIN הוא דיאלוג כמעט משעשע; DANCE ME TO THE END OF LOVE נשמע כמו ריקוד יווני מעורבב עם שיר רחוב צרפתי; ו- THE LAW הוא שיר חידתי קלאסי של לאונרד כהן. אבל NIGHT COMES ON מבטא את המהות האמיתית של הרגישות של כהן, שאינה כמיהה חולנית למוות אלא מדיטציה על מה שצריך כדי להמשיך. השיר הזה גם עושה את השימוש הטוב ביותר בהרמוניות הרודפות של ג'ניפר וורנס, נקודת השיא בהפקה הבהירה והיפה".

למרות שהשיר DANCE ME TO THE END OF LOVE בנוי כשיר אהבה כובש, מדובר בתמונה מזעזעת בהרבה - השואה.

כך אמר אז כהן: "לכל שיר יש סוג של גרגר או זרע שמישהו מוסר לך או שהעולם נותן לך, ובגלל זה התהליך כל כך מסתורי בכתיבת שיר. אבל זה בא רק מלשמוע או לקרוא או לדעת שבמחנות המוות, ליד המשרפות, בחלק ממחנות המוות, נלחצה רביעיית כלי מיתר לביצוע נגינה בזמן הזוועה הזו, אלו היו האנשים שגורלם גם הסתיים בזוועה והם היו מנגנים מוסיקה קלאסית בזמן שחבריהם האסירים נהרגים ונשרפים".

בשנת 1985 הגיע לאונרד כהן להופעות בישראל.

בשנת 1988 יצא I'M YOUR MAN, התקליט האולפני שמיני של לאונרד כהן וסימן את המעבר הנוסף שלו לצליל מודרני יותר, עם שירים רבים בעלי הפקת פופ מסונטזת. טום ווייטס כינה אותו אחד מאלבומיו האהובים ביותר.

זה היה בסוף הקיץ כשהוא החל לעבוד על התקליט הזה עם המפיק(והבסיסט) רוסקו בק. היה ברור שמשהו קורה לו, גם מבחינה תדמיתית; הוא לבש לפתע חליפות של ארמני ושם משקפי שמש לעיניו. הגיטרה האקוסטית, שהייתה כה מזוהה איתו, פינתה את מקומה להפקות אלקטרוניות.

הפעם הוא לקח את ההקלטה ברצינות רבה יותר מבעבר ופנה להרכיב אותה כמו פסל שחוצב באבן את המאסטרפיס שלו.

השיר EVERYBODY KNOWS היה אחד משיתופי הפעולה הראשונים של כהן בכתיבה עם שרון רובינסון, שתהפוך לשותפה לכתיבת עוד שירים איתו בהמשך.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "אף כי ייאושו הרומנטי יראה פאסה בשנות השמונים, הוא הוכיח שיש לו השראה לדור חדש של זמרים וזמרות יוצרים, מסוזן וגה ועד מוריסי, שלקחו ממנו לא מעט. סוזן וגה: "התאהבתי באלבומיו הראשונים והרגשתי שהם חבריי הטובים והאישיים ביותר. הקשבתי לו ללא הרף בחדרי וחשתי שהוא קול קטן ושקט ששייך רק לי. עד כדי כך שכששאלתי מישהו אם הוא מכיר את לאונרד כהן והוא ענה לי 'מי זה?', אז ידעתי שלא נהיה חברים".

השיר EVERYBODY KNOWS היה אחד משיתופי הפעולה הראשונים של כהן בכתיבה עם שרון רובינסון, שתהפוך לשותפה לכתיבת עוד שירים איתו בהמשך. וכמה שזה שיר מעולה, כמו שירים אחרים, אהובים מאד שלו כמו TAKE THIS WALTS ו- TOWER OF SONG שחותם את המסע ועליו הוא אמר: "השיר מספר על המקום בו הכותב השירים תקוע. לטוב ולרע, הגעתי עד לכאן. אני לא הולך להסתובב ולעשות משהו אחר. אני כותב שירים".

יוצרי רעש מחתרתיים כמו ניק קייב ו- THIS MORTAL COIL כיסו את שיריו של כהן, ואלבום הקאברים של ג'ניפר וורנס, FAMOUS BLUE RAINCOAT, היה להיט בלתי צפוי בשנה שעברה. מה שבולט הוא עינו של כהן לפרטים פואטיים, ולחנים מעוצבים היטב, המתמזגים עם מוסיקה אתנית - תכונות שהוכחו כל כך באלבום זה, אלבום החזרה של כהן מזה כעשור.

מה דעתו של כהן עצמו בנוגע לשבחים מחודשים כאלו? אתם בטח יכולים לנחש. "ובכן, החברים שלי נעלמו והשיער שלי אפור / אני כואב במקומות שבהם נהגתי לשחק", הוא אומר בקול כל כך נמוך שזה נשמע כאילו הוא עומד ליפול מהתקליט. עם זאת, באמצעות שימוש בקול זה על הצד הטוב ביותר, החליף כהן את התמונות היהודיות-נוצריות של העמדות השונות משנת 1984 בסגנון בוטה יותר המזכיר את שירתו וכתיבת השירים המוקדמת ביותר שלו. זה החל מהפרשנות החברתית הדוקרנית של FIRST WE TAKE MANHATTAN עתיר הסינטיסייזרים. 'אם אתם רוצה מתאגרף, אני אכנס לזירה בשבילכם / ואם אתם רוצים רופא, אני אבדוק כל סנטימטר מכם' - כך הוא שר.

בעוד שרעיון הייאוש הרומנטי עדיין מרגש את כהן - כמו בסינגל האמריקאי הראשון של האלבום, AIN'T NO CURE FOR LOVE, שאת מילותיו הבנאליות והלא טיפוסיות מצילים ביצועיו של כהן. הוא עדיין מחזיק את סכינו בכל פעם. המשפטים שצצים לאורך האלבום מדגימים עד כמה הוא תמיד היה רחוק מבני דורו הדוחקים יותר. מעטים יכולים לכתוב אכזבה הרסנית כמותו.

התקליט החדש אכן לוקח אחיזה חדשה לגמרי: זהו האלבום הראשון של כהן שאפשר להאזין לו בשעות היום, תוך שמירה על המיקוד בקולו השטוח אך הכריזמטי באופן יוצא דופן. הוא יצר תקליט עכשווי וחסר בושה, ספוג פופ סינתטי מחמיר ובכל זאת, תענוג לומר שעדיין אין שום דבר מנחם בלהיות לאונרד כהן בסביבה".

שנת 1993...

אני נע קדימה בזמן... לאונרד כהן הוציא עוד מספר אלבומים וחשב שמצבו הפיננסי בסדר גמור. אבל בשנת 2005, התגלה כי המנהלת הוותיק שלו, קלי לינץ', גנבה ממנו יותר מ-5 מיליון דולר ובמקביל גם מכרה בחשאי רבות מזכויות יצירותיו של כהן. בעשור הקודם, כהן התגורר בעיקר במנזר והוציא רק שני אלבומים שאף אחד מהם לא הגיע למקום גבוה במצעדי המכירות. אז בעקבות הכניסה שלו להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2007, הוא הודיע שהוא הולך לייצר קצת הכנסה בדרך המיושנת - על ידי חזרתו לסיבוב הופעות אחרי 15 שנים מחוץ לבמה.

"לאונרד היה מאוד מסויג בהתחלה", אמר המנהל שלו, רוברט קורי. "מנקודת מבטו, סיבוב הופעות תמיד היה אסון - הוא היה אומר, 'להופיע זה הזדמנות לאלף השפלות'...".

סיבוב ההופעות הכפוי של כהן יזניק את הקריירה שלו לגבהים שמעולם לא ראה מאז שהתגלה כאחד מכותבי השירים החשובים של שנות ה-60. לאונרד כהן הפך לשם חם ביותר. בספטמבר 2009 הגיע סיבוב זה גם להופעה ברמת גן.

ב-21 בדצמבר בשנת 2013, נערכה באוקלנד, ניו זילנד, הופעתו הבימתית האחרונה בהחלט של הזמר לאונרד כהן, שמת שלוש שנים לאחר מכן.

כהן קידם אז את אלבומו, OLD IDEAS, והקהל נהר להופעות והרעיף עליו אהבה אדירה. הופעה אחרונה זו החלה עם השיר DANCE ME TO THE END OF LOVE והסתיימה עם השיר SAVE THE LAST DANCE (במקור משנת 1960 בביצוע THE DRIFTERS).

כ-10,000 איש היו שם, רובם מבוגרים שבאו להתרפק על השירים הכה אהובים. אחרי שעתיים וחצי ושלושה הדרנים ההופעה הגיעה לסיומה. לאונרד כהן הניף את כובעו ויצא מהבמה - בפעם האחרונה.

לא היה בטוח אז שזו תהיה ההופעה הפומבית האחרונה שלו והיו, למעשה, רמזים לסיבוב הופעות נוסף. לאנשים ששאלו אותו, אם יופיע שוב, ענה במסתוריות במילה "אולי, או שאולי אכתוב ספר".

ב-21 באוקטובר בשנת 2016, הוציא לאונרד כהן את אלבומו האחרון, YOU WANT IT DARKER. בריאותו הייתה רופפת מאד בעת הכנת האלבום. השירים הוקלטו לבדו באולפן והוא הוסיף את שירתו להם בבית. כמה שבועות לאחר מכן, ב-7 בנובמבר, הוא מת בגיל 82.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בקלאסיקה שלו, 'הללויה', שר לאונרד כהן על המפגש עם 'אדון השיר'. אבל ברצועת הכותרת של האלבום החדש שלו, כהן לוקח את ההתחשבנות המדומיינת הזו עם הכול יכול אף עמוק יותר, והופך את HINENI, מונח עברי לפנייה לאלוהים.

זוהי מתנתו של כהן לאוהבי מוסיקה: תפיסת עולם קודרת מציאותית, זוהרת רוחנית ופואטית עמוקה, בדרך כלל משובצת בחבטות רומנטיות וקריצה קיומית. בעקבות שורה של תקליטים שכל אחד מהם הרגיש כמו שירת ברבור, זה עשוי להיות האלבום המרתק ביותר של כהן. בגיל 82, וזה אכן עשוי להיות גם האחרון שלו.

הבלוז מגדיר את האווירה. אבל צבעים אחרים מעמיקים את הנרטיב. מקהלת בית הכנסת של קהילת שערי השמים, המתנשאת על רצועת הכותרת, נזכרת בחינוכו היהודי של כהן במונטריאול; TRAVELING LIGHT מעלה על הדעת את שנותיו ביוון בתחילת שנות השישים, עם המוזה המנוחה שלו, מריאן אילן, הנושא של "כל כך הרבה זמן, מריאן", שמתה בסוף יולי. 'לילה טוב, כוכב שלי שנפל...', שר כהן כמעט בלחש בין צלילי הבוזוקי, כמו אדם הרוקד בטברנה ריקה לאחר שעת הסגירה.

בדומה לאלבום BLACKSTAR, של בואי ולפרידה הארוכה של דילן, האלבום הזה של לאונרד כהן הוא צליל של מאסטר שמציג את פסקול היציאה שלו, עם עצות לאלו שנותרו מאחור".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.