עד לסוף האהבה - רגעים בקריירה של לאונרד כהן

לאונרד כהן היה מוזיקאי, משורר וכותב שירים שהקריירה שלו התפרשה על פני חמישה עשורים. הוא היה אמן של מילים ולחן, הידוע בקולו העמוק והמיוחד, וביכולתו להעביר רגשות מורכבים באמצעות מילות השירים שלו. מימיו הראשונים כמשורר במונטריאול ועד לשנותיו האחרונות כמוזיקאי בעל שם בינלאומי, כהן הותיר חותם בל יימחה על עולם המוזיקה והשירה. במאמר זה, אסקור מקרוב את חייו, עבודתו ומורשתו, ואחקור את הרגעים והנושאים המרכזיים שהגדירו את הקריירה המדהימה שלו.

אבל קודם לכן, גילוי נאות; משה המון שנים בחיי הצעירים יותר ממש לא אהבתי את לאונרד כהן. הוא נשמע לי זמר מונוטוני ומעייף. אהבתי אז דברים תוססים כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ושאר ענייני רוק קלאסי ורוק מתקדם. אבל עם השנים למדתי להעריך את יצירתו ונמשכתי יותר ויותר פנימה. וכך, זכיתי ליהנות מהיופי שהוא הותיר לנו.

ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של המשורר הקנדי, לאונרד כהן, ושמו SONGS OF LEONARD COHEN. זו פעם ראשונה עם קולו של האמן הזה, במהירות 33 ושליש סיבובים בדקה.

סגנונו המטשטש בין הישיר לעלום נגע ונוגע באנשים באופנים שונים. ובכן, הכל מתחיל כאן, בתקליט הזה, עם קולו המונוטוני, שנשמע רך בהרבה מהקול שהשתמש בו שנים לאחר מכן ביצירתו. וכבר מהוויניל הראשון יש שימוש מקסים בשירה נשית מאחוריו, עם עיבודים מאווררים אך מושלמים (אם כי יש שיטענו כי העיבודים חובבניים) לשירים כמו 'סוזאן', 'להתראות מריאן' ו'היי, זו לא דרך להיפרד'.

עיתון הפופ 'הולאבאלו' הכתירו, במאי 1968, בתואר האינגמר ברגמן של הרוק והמשורר השני בחשיבותו (כשבוב דילן הוא הראשון). במלודי מייקר פורסם, בפברואר 1968, כי הדיבור על היוצר החדש הזה ודאי יהיה כה חזק שיחריש אוזניים. בעיתון פלייבוי מיהרו גם לספר לקוראים (שבאו לקרוא את העיתון בשביל הכתבות ולא רק בשביל לנעוץ עיניים בשער האמצע ודומיו) כי שיריו של לאונרד כהן הינם תרומות יחודיות לרפרטואר הפולק-פופ.

חשוב להזכיר שזו לא יצירתו הראשונה של כהן, בתחום כתיבת השירה. לפני כן הוא היה פעיל ביותר וכתב שירה וספרים. בשנת 1966 הוא הגיע לניו יורק והתאהב בסצנת הפולק של בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ודי קולינס וחבריהם. בסתיו של 1966 הוא פגש לראשונה את ג'ודי קולינס ושר בפניה שירים כמו 'סוזאן', 'שיר הזר' ו- DRESS REHEARSAL RAG. קולינס נדהמה מהאיכות ובנובמבר של אותה שנה יצא תקליטה, IN MY LIFE, ובו היא שרה גם משיריו.

בשנת 1967, ואחרי גיחה קצרה לקנדה, הוא חזר לניו יורק ופגש את לו ריד, שהעריץ את ספרו של כהן, BEAUTIFUL LOSERS. יחד עם לו ריד היו גם ניקו ואנדי וורהול. ריד וכהן הפכו חברים והיוצר הקנדי אף התאהב בניקו, שלא התלהבה מחיזוריו, אך הפכה השראה לכתיבת שיריו, כמו JOAN OF ARC ו- TAKE THIS LONGING. הוא עבר למלון צ'לסי, שנהגו להתגורר בו גם אמני רוק אחרים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, שגם חוותה רומן קצר עמו. אז הוא השמיע משיריו למפיק בכיר בחברת התקליטים קולומביה, ג'ון האמונד, שהתרשם ביותר.

ב-22 בפברואר 1967 הופיע לאונרד את הופעת הבכורה שלו הרשמית שלו, במופע צדקה בתיאטרון וילאג' שבניו יורק (שבהמשך יהפוך לאולם רוק ידוע בשם פילמור איסט). אבל עצבים ובעיות כיוון מיתרים בגיטרה גרמו לו לרדת מהבמה באמצע השיר הראשון, 'סוזאן'. הוא חזר לבמה בעידודה של ג'ודי קולינס ובאפריל 1967 הוא חתם על חוזה הקלטה עם חברת קולומביה וממאי ועד נובמבר הקליט את תקליט הבכורה, עם האמונד כמפיק, שהוחלף בהמשך התהליך בג'ון סיימון.

חברים מלהקת 'קליידוסקופ' האמריקאית הפסיכדלית ליוו אותו באולפן במספר שירים בתקליט.

ב-16 ביולי 1967 הוא הופיע בפסטיבל הפולק ניופורט ופגש שם לראשונה את ג'וני מיטשל. השניים התחברו מיד.

באוקטובר 1967 יצא תקליטה של ג'ודי קולינס, WILDFLOWERS ובו ביצעה שלושה משיריו.

רק כשהגיע כהן לגיל 33 (והמופלג אז) פנה להוציא תקליט בכורה, שנחת על המאזינים באמצע תקופה פסיכדלית עסיסית ביותר, בה כל הפקה השתמשה באולפן ההקלטות כמגרש צעצועים עתיר אפקטים. לכן בא תקליט זה ובלט היטב. השמועה פשטה במהרה על דבר מיוחד במינו, לאונרד כהן סומן כהבטחה ברורה והתקליט החל להימכר היטב.

ב-7 באפריל 1969 יצא תקליטו השני של לאונרד כהן, SONGS FROM A ROOM.

למרות ההבטחה הגדולה, התקליט הזה לא הצליח להעפיל למקום גבוה במצעד הבילבורד האמריקני. באנגליה המצב היה שונה והתקליט התמקם שם במצעד המכירות במקום השני.

אז מה נכתב על התקליט בביקורות מזמן אמת? ובכן...

בעיתון EYE נכתב כך: "אחד מפריטי האספנות החמים ביותר כיום הוא ערכת השיווק שחברת התקליטים קולומביה עשתה לאלבום הזה. יש בה קופסה קטנה חומה שמכילה דברים שנמצאו בכיסיו של לאונרד; חתיכת מגנט, נר וודו בדמות מדונה שחורה, רפרודוקציות של פואמות בכתב ידו וכמה תמונות אישיות".

ברולינג סטון נכתב: "לא צריך הרבה הקשבה פה כדי לקבוע בוודאות שהבחור לא יודע לשיר. נקודה. ועדיין, התקליט הזה גודל עליכם. ואם תתנו לזה צ'אנס, תגלו שיש לו מה להציע. אבל לא תואשמו אם לא תמצאו את הזמן לזה. הקול של לאונרד מונוטוני. הוא פשוט מותח צליל אחד, למעלה ולמטה, באופן כרומטי. לרוב הוא לא ברור בשירתו וכשהוא מצליח לתת בהירות, אז הוא הופך משעמם. כשהוא לא ברור אז הוא מעצבן. המילים שלו הופכות משמעותיות ברגע שאתם קולטים שהוא שופך פה את סיפור חייו. זה כואב לשמוע את זה".

קחו, למשל, את השיר שמסיים את צדו הראשון של התקליט - SEEMS SO LONG AGO, NANCY. מסתבר שאותה ננסי הייתה דודתו של כהן שהתאבדה ביריית אקדח בשנת 1965, בגיל 22. היא בילתה שנים בבתי משוגעים ובגיל 20 ילדה תינוק אך אולצה על ידי משפחתה למסור אותו מיד לאימוץ.

בעיתון CIRCUS נכתב: "זה התקליט הטוב ביותר ששמענו מזה זמן רב. המילים של כהן בלתי נשכחות ושירתו ממש השתפרה. מפיק התקליט, בוב ג'ונסטון, עשה עבודה מצוינת".

מנקודת מבט כללית, כהן לא עושה כאן צעדים גדולים קדימה. אם נדמה לכם שתקליט הבכורה שלו הוא דלילה ו"חסכוני, הרי שהתקליט השני הזה נשמע כמו שיא המינימליזם. זה כנראה קשור לחילופי המפיקים. בוב ג'ונסטון לקח הרבה מהתזמור ושם אותו בצד, כמו גם את הקול הנשי המלווה שנשמע פה רק בשיר THE PARTISAN.

הטקסטים נוטים להסתבך ומתריסים עוד יותר מאשר בפעם הקודמת, עם מעט מאוד שירי אהבה כשאת מקומם תופסות פרשנויות חברתיות עם מסרים אנטי מלחמתיים.

ברור למדי שכהן הגביל את עצמו במודע, מרגע זה, למחנה מעריצים מוגבל, כי גורם החידוש נשחק והמוסיקה שלו לא באה להתחנף. אנשים שהתאהבו בסוזאן ובמריאן התקשו להזדהות עם האמן וכמו הרבה מקרים אחרים, גם התקליט הזה, שנחשב בעייתי בזמנו, הפך לקלאסיקה עם השנים.

על השיר BIRD ON A WIRE, שיצא באלבומו השני, SONGS FROM A ROOM, בשנת 1969.

כהן סיפר בשנת 1993: "השיר התחיל להיכתב ביוון כי לא היו שם חוטי טלפון במקום בו גרתי אז. גם לא היה חשמל. בשלב מסוים העמידו את עמודי הטלפון האלו, שהיום כבר לא שמים לב אליהם. אבל כשהם עלו לראשונה, זה היה בערך כל מה שעשיתי - להביט דרך החלון בחוטי הטלפון האלה ולחשוב איך האנושות הדביקה אותי ולא הייתי מסוגל לברוח ממנה אחרי הכל. לא הייתי מסוגל לחיות את החיים האלה של המאה ה- 11, שחשבתי שמצאתי לעצמי. אז זו הייתה ההתחלה. ואז כמובן שמתי לב שציפורים הגיעו לחוטים וככה החל השיר הזה. 'כמו שיכור במקהלת חצות', זה גם הגיע מהאי בו גרתי. איפה ששתיינים, כולל אני, היינו עולים במדרגות, שרים ומועדים".

כהן התגורר אז באי ביוון ששמו HYDRA.

רבים ביצעו את השיר הזה, כולל ג'ו קוקר, ג'וני קאש וטים הארדין.

כהן התקשה להקליט את השיר מכיוון שהוא מעולם לא נשמע לו כנה מספיק. בעצבותו ויתר על נסיון נוסף וחזר לחדר המלון שלו. רק ארבעה ימים לפני מועד ההקלטה האחרון שנקבע, הוא השיג את מה שתר אחריו. הוא ביקש מכולם, פרט לאנשי אדם חיוניים כמו המפיק בוב ג'ונסון, לעזוב את האולפן. "פשוט ידעתי שבאותו הרגע משהו עומד להתרחש", אמר כהן. "פשוט עשיתי את הקול לפני שהתחלתי לפרוט בגיטרה ושמעתי את עצמי שר את המשפט הראשון הזה, 'כמו ציפור', וידעתי שהשיר הולך להיות אמיתי וחדש. הקשבתי לעצמי שר, הופתעתי מעצמי, שמעתי את התשובה וידעתי שהיא נכונה".

בכמה מהופעותיו הציג כהן את השיר כך: "זה התחיל ביוון והסתיים במלונית בהוליווד, בסביבות 1969. כמה שורות שונו באורגון. קריס קריסטופרסון הודיע ​​לי שגנבתי חלק מהמנגינה מסופר אחר שפעל בנאשוויל. הוא גם אמר שהמילים הראשונות בשיר ייחרטו על מצבתו".

אחד הנסיונות של כהן להקליט את השיר אז היה בהפקתו של דייויד קרוסבי, שהגיע כי ג'וני מיטשל ביקשה ממנו לעשות כך. קרוסבי: "זו באמת לא הייתה חוויה משמחת. זה סיפור מביך בשבילי וגלולה מרה לבלוע כי היום יכולתי להפיקו ללא בעיה, אבל אז לא היה לי שום מושג איך להקליט אותו". הגרסה בהפקת קרוסבי תצא שנים לאחר מכן כקטע בונוס בהוצאת הדיסק של האלבום השני של כהן.

אחרי הופעתו המוצלחת של לאונרד בפסטיבל האי ווייט, שנערך בשנת 1970, פנה כהן להכנת אלבומו השלישי.

המפיק שלו, בוב ג'ונסטון, סיפר:

"אני גדלתי על מוסיקה קלאסית. רציתי שהסאונד בתקליט השלישי הזה יהיה קלאסי, מצד אחד, ופו מהצד השני. לכן לקחתי את לאונרד איתי. טסנו לאנגליה ושם הפגשתי אותו עם המתזמר, פול באקמאסטר". באקמאסטר היה בוגר האקדמיה למוסיקה שבלונדון, אותה סיים בשנת 1967. לאחר מכן הסתובב בגרמניה וניגן בצ'לו בתזמורת הליווי של הבי ג'יז. לפני שפגש את לאונרד, עשה באקמאסטר את התזמור ללהיט SPACE ODDITY, של דייויד בואי ולאחר מכן החל לעבוד עם אלטון ג'ון.

באקמאסטר: "קיבלתי טלפון מבוב ג'ונסטון ובה נתבשרתי שלאונרד יגיע לאנגליה להקליט והאם ברצוני לכתוב לו עיבודים? חיבבתי את בוב באופן מיידי והסכמתי. ברור שידעתי מי הוא לאונרד כי הקשבתי לשני תקליטיו הקודמים. נמשכתי מאד להבנה והתבונה שלו, כמו גם לקולו הרומנטי. בוב ולאונרד הגיעו לביתי שבפולהאם. באותו רגע קיבלתי בביתי נציגות אחת מטקסס והשנייה מקנדה. אני חושב שזו הפעם הראשונה בה עבדתי עם מישהו מאמריקה. לאונרד היה איש שקט מאד. מה ששומעים בתקליטיו זה מה שהוא בחיים. לאחר מכן העניק לי בוב סרט הקלטה עם ההקלטה הבסיסית, עם שירה וגיטרה בלבד, ועל זה כתבתי את התזמור. יכול להיות שנזהרתי מדי בתזמור שלי פה, כי לא רציתי לפלוש יותר מדי פנימה".