top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רגעים מכוננים בעולם של רוק קלאסי, פופ וגם רוק כבד



עולם הרוק הקלאסי ידוע כז'אנר מוסיקלי שחצה דורות, כאשר לרבים מלהקות הרוק הקלאסי והאמנים יש עדיין קהל עוקבים עצום גם היום. עידן המוזיקה הזה לא רק חולל מהפכה באופן שבו נוצר, אלא גם היה בעל השפעה תרבותית משמעותית על החברה. זו הייתה תקופה של ניסויים, מרד וביטוי חופשי, ומוזיקת רוק קלאסית הפכה לפסקול של דור.


בסך הכל, עולם הרוק הקלאסי נותר חלק חיוני מההיסטוריה של המוזיקה, כשהשפעתו ממשיכה להיות מורגשת במוזיקה העכשווית כיום. לצד הצלילים הברורים קרו גם אירועים מכוננים שסללו את הדרך. הנה כמה מהם שאספתי עבורכם.


רגע מכונן #1 - ג'יימס בראון עוצר מהפיכה.



ב-4 באפריל 1968 נרצח ד"ר מרטין לות'ר קינג. יחד עמו נרצח החלום של מיליונים רבים. אז פרצה אלימות ברחבי אמריקה. בעשרות ערים אפרו-אמריקאים הלכו על השתוללות חסרת רסן. למרות העוצר שהוחלט לקיימו בין ערביים עד עלות השחר, הזועמים יצאו לרחובות כשמטרתם להרוס ולבזוז. הֵם שרפו חנויות ונכסים וכל דבר אחר שמשך את תשומת לבם הזועמת. ואז הם נלחמו קרבות רחוב עם הצבא ועם המשטרה.

לוחם החופש נהרג מכדור בודד, כשעמד על המרפסת שלו במלון בממפיס, ואמריקה השחורה התפרצה. אחד המיליונים שהרגישו זעם על מותו של קינג היה הזמר המצליח, ג'יימס בראון. הוא נח בביתו לאחר שהשלים סיבוב הופעות קצר באפריקה כשלפתע שמע את החדשות.


ברגע שהתעשת, הדבר הראשון שעשה בראון היה להתקשר לתחנות הרדיו שהיו בבעלותו בנוקסוויל ובבולטימור וקרא למאזיניו להישאר בתוך הבית, להישאר רגועים ולכבד את מורשתו של קינג. לאחר מכן הוא הקליט מספר הודעות שחזרו על הבקשה הזו והורה למנהלי הרדיו שלו להשמיען במרווחי זמן קבועים לאורך היום והלילה. "אני מאמין שהייתה להן השפעה כלשהי", הוא כתב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו.

לבראון היה מעמד מצוין בקהילה השחורה. הוא היה ענק מוסיקלי, חלוץ באותה רמה כמו בני דורו הלבנים. הוא היה מנהיג.


הוא האמין בחלום האמריקאי. הוא רצה הצלחה עבור עצמו כמו שהוא רצה אותה בשביל אחרים. המסר שלו היה, "תראו, אם אני יכול לעשות את זה, גם אתם יכולים". העמדה הזו הפכה אותו מצד אחד לפופולרי, אם כי גם היו לו מתנגדים. בראון אהב וכיבד את קינג, אבל הוא לא תמיד הסכים עם הפילוסופיה שלו. שני אלו בילו פעם לילה בוויכוחים על הדרך הטובה ביותר לנוע קדימה. שניהם קראו את אותו עמוד אך קראו בו שורות שונות. בראון הכיר את קינג ומיד הבין את הכעס שייווצר על הירצחו. מצד שני, הוא האמין בתוקף שאקט אלימות בהפגנות לא ישיג דבר. המשימה שלו כעת הייתה לנסות לשמור על שלום.


למחרת מותו של קינג, בראון נסע לבוסטון לפי לוח זמנים להופעתו שם, בבוסטון גארדן. העיר הייתה מתוחה ודרוכה. המשמר הלאומי היה בכוננות. עם הגעתו, נאמר לבראון שראש עיריית בוסטון שקל את ביטול ההופעה. חבר מועצה שחור, תומס אטקינס, התווכח שצעד כזה עלול לעורר מחאות, אבל ראש העיר לא השתכנע.



רעיון אחר הועלה: שידור ההופעה של בראון בטלוויזיה. כך, אנשים יישארו בתוך הבית מול הטלוויזיות שלהם במקום לצאת לרחובות. ראש העיר חשב שזה רעיון טוב. זה הציב את בראון במצב מביך. הוא בדיוק הקליט ספיישל טלוויזיה. חלק מהחוזה קבע בבירור שהוא לא יכול להופיע בטלוויזיה לפני שידור הספיישל. בינתיים, כשבראון הגיע לאולם כדי לערוך באלאנס, הוא ראה את מעריציו בקופות דורשים החזרים. אם התוכנית אמורה להיות משודרת בשידור חי, למה לשלם עליה כסף? בראון כעס שהוא יפסיד כסף (60,000 דולר) ויופיע מול אולם ריק ואז הושגה פשרה; אם האנשים של בראון יכולים לנהל משא ומתן מחודש על חוזה הטלוויזיה שלו, ראש העיר יכסה את ההפסדים של הזמר.


ראש העיר עצמו הציג את בראון באותו לילה. בראון עלה לבמה ואמר לקהל: "בואו לא נעשה שום דבר כדי לבזות את ד"ר קינג. תישארו בבית. במיוחד הצעירים ביניכם. אני רוצה שתחשבו על מה שאתם עשים. תחשבו על מה שד"ר קינג עמד למענו". בין השירים דחף בראון עוד מסרים. "אני עדיין אח נשמה שלכם, ואתם אפשרתם לי להיות איש ממדרגה ראשונה. נהגתי לצחצח נעליים מול תחנות רדיו. עכשיו אני הבעלים של תחנות רדיו. אתם יודעים מה זה? זה כוח שחור".


ג'יימס בראון ריתק את הקהל. כשהסט הגיע לשיאו במהלך "אקט הגלימה" הדרמטי, מעריצים צעירים החלו למהר לבמה, ושוטרים לבנים רצו פנימה כדי להחזיר את הסדר על כנו. דחיפות החלו, ונראה היה שרגע המהומה שרבים ציפו לו הגיע סוף סוף. אבל בראון התערב במהירות. "אתם לא הוגנים כלפי עצמכם, כלפיי או הגזע שלכם", אמר לקהל. "עכשיו, אנחנו ביחד, או לא?". הקהל התרצה ובראון ירד לאחר מכן מהבמה כשהוא לוחץ ידיים עם האנשים מלפנים. הוא היה חלק מהקהל.


הנה כמה מהשירים שבראון שר בהופעה הזו:

1. השיר KANSAS CITY

2. מחרוזת ובה גם הלהיט-בלדה המחשמל, IT'S A MAN'S MAN'S MAN'S WORLD

3. השיר I GOT THE FEELIN שהוא שיר הנושא מתקליטו החדש שיצא באותו חודש.

4. הלהיט הגדול I GOT YOU (I FEEL GOOD)

5. להיטו הגדול הראשון, PLEASE PLEASE PLEASE


מאוחר יותר הודה בראון שבמהלך המופע הוא בכה, שהדמעות זלגו במורד לחייו כשחשב על מרטין לותר קינג ועל הישגיו. בחוץ, הרחובות של בוסטון נותרו ריקים והתוכנית שודרה בטלוויזיה מיד שוב עם סיומה. בראון התבקש על ידי ערים אחרות לבוא ולהופיע שם. הוא בחר בוושינגטון. הוא חשב שזו מחווה סמלית, גבר שחור שיוזמן לבית הלבן. כשהגיע, הוא לא האמין למראה עיניו. חלקים מהעיר נשרפו עד היסוד בהתפרעויות. אלפי חיילים חמושים סיירו ברחובות.


הוא הלך לתחנת טלוויזיה ואמר לאמריקה: "התשובה האמיתית לבעיות גזע במדינה זו היא חינוך, לא שריפה והרג. תהיה מישהו. מרטין היה הגיבור שלנו. יש לנו חובה לנסות להגשים את חלומו עם אחווה אמיתית. אלימות אינה הדרך".


כחודש לאחר מכן, בראון נענה להזמנה מהנשיא ג'ונסון לחזור לוושינגטון ולסעוד בבית הלבן. אחד מהדברים הראשונים שהנשיא אמר לבראון כשהם נפגשו היה: "האם לא קראו לך דוד תום על שעשית את זה?" "לא", ענה בראון. "למה לא?", שאל הנשיא. "כי אני לא אחד. היו איתי רבים", אמר ג'יימס בראון - אח הנשמה מספר אחד.


רגע מכונן #2 - להקת הסקס פיסטולס מביאה לטלוויזיה את הזוהמה והזעם.


זרם הפאנק-רוק עדיין היה תנועת מחתרת באנגליה בשנת 1976. במועדונים קטנים צרחו להקות פאנק וחרשו עם גיטרות מהירות רועשות, כשהקהל שלהן משיב באותה מידה. הופעות רבות הסתיימו בכאוס. העולם ידע מעט על הסצנה האנרכית הזו - עד שלהקת פאנק מסוימת מצאה את עצמה בזמן קריטי בשידור חי בטלוויזיה.


תקשורת המיינסטרים נותרה לא מודעת לפאנק עד ה-1 בדצמבר 1976. ביום זה, להקת קווין הייתה אמורה להתראיין בתוכנית TODAY מול המנחה, ביל גראנדי. אבל ארבעת חברי הלהקה ויתרו, ברגע האחרון, על הכבוד (נטען שזמר אותה להקה, פרדי מרקיורי, עבר ביום זה טיפול שיניים) וחברת התקליטים של קווין, EMI (או כפי שמישהו פעם כינה אותה, EVERY MISTAKE IMAGINABLE) חיפשה במהירות תחליף ומצאה את הסקס פיסטולס - להקה שהוחתמה אצלה חודשיים קודם לכן, ושהתקליטון החדש השנוי במחלוקת שלה, "אנרכיה בבריטניה" שוחרר זה עתה.



לפני שנמשיך בסיפור, בואו אציג בפניכם את חברי הלהקה אז:

ג'וני "רוטן" לידון - הזמר

סטיב ג'ונס - הגיטריסט

גלן מטלוק - הבסיסט

פול קוק - המתופף

מלקולם מקלארן - מנהל הלהקה


בהתחשב במה שהתרחש אז, זו הייתה טיפשות גמורה להזמין את החבורה הזו לתוכנית הטלוויזיה - או אולי זו הייתה אחת מהחלטות יחסי הציבור הכי מעוררות השראה אי פעם. הפיסטולים התווכחו עם גראנדי, קיללו ונתנו הופעה שערורייתית מול הציבור הבריטי הצופה בטלוויזיה. את הלהקה ליוותה לאולפן "קבוצת ברומלי", שהורכבה מסוזי סו (בהמשך זמרת "סוזי והבנשיז"), סטיב סברין, סיימון בארקר ופאנקיסט בשם סימון.


למרות שהתוכנית שודרה רק בלונדון, הסקס פיסטולס הפכו לחדשות לאומיות למחרת בבוקר. במסורת הגדולה של זעם הרוק, ההורים היו המומים והצעירים הפכו נרגשים. עם זאת, כשמביטים על כל המלל שהלך שם, מול המצלמות, מתגלה אירוניה; ביל גראנדי, המנחה בגיל העמידה, התנהג הרבה יותר כאמן פאנק מאשר הפיסטולס. הוא הודה בשידור חי שהוא שיכור וכאשר ג'וני רוטן קילל לראשונה, הוא מיהר להתנצל על כך. גראנדי דחק בו להמשיך.


גראנדי: "מה אמרת?"

רוטן: "כלום. מילה גסה. שאלה הבאה".

גראנדי: "לא, לא, מה הייתה המילה הגסה?"

רוטן: "שיט".

גראנדי: "האם זה באמת היה? אלוהים אדירים, אתה מפחיד אותי עד מוות".

מיד לאחר מכן פנה גראנדי גם לסוזי סו...

סוזי: "תמיד רציתי לפגוש אותך"

גראנדי: "באמת? אם כך, ניפגש אחר כך?"

פה כבר קלט סטיב ג'ונס שמולו סוטה מבוגר והחל לשטוף אותו בשידור...

ג'ונס: "אתה איש מלוכלך. זקן מלוכלך שכמותך!"

גראנדי: "ובכן תמשיך כך. תמשיך. קדימה, יש לך עוד חמש שניות. תגיד משהו שערורייתי".

ג'ונס: "אתה ממזר מלוכלך!"

גראנדי: "קדימה, שוב"

ג'ונס: "אתה בן זונה מלוכלך!"

גראנדי: "איזה ילד חכם!"

ג'ונס: "איזה מטומטם מזוין"

גראנדי: "ובכן, זהו זה להערב. אני אראה אתכם בקרוב. אני מקווה שאני לא אראה אתכם (הסקס פיסטולס) שוב. אבל ממני, לילה טוב".


אי אפשר לזלזל בהשפעה של הפיסטולים על התוכנית הזו. הדיילי מירור דיווח על התקרית תחת הכותרת "הזוהמה והזעם". לאחר התקרית בוטלו רוב ההופעות שנקבעו ללהקה. בינואר 1977 הלהקה הייתה בושה לאומית. אפילו חברת התקליטים פנתה נגדה: העובדים במפעל התקליטים של EMI סירבו לטפל בתקליטון של הלהקה, ובכך הפכו את הגרסה המקורית לפריט אספנות.


באופן לא מפתיע, הלהקה עזבה את EMI במרץ 1977 וחתמה עם חברת התקליטים וירג'ין. אחרי תקליט אחד, תקליטון נוסף והרבה רעש - התפרקה במהרה החבורה. אה כן, וגראנדי פוטר מיד מרשת הטלוויזיה לאחר הפרק השערורייתי בתוכנית ההיא.


רגע מכונן #3 - כשלהקת הביץ' בויז כמעט מחתימה רוצח, לחברת התקליטים שלה, ששמו צ'רלס מנסון.


שתי נערות מתבגרות מושכות עמדו על שפת הכביש במאליבו כדי לתפוס טרמפ. שמותיהן היו ג'ו ביילי ופטרישיה קרנוווינקל. זה היה באפריל 1968, יום אביב נהדר. פתאום הגיחה פרארי אדומה והבנות רצו לעברה. מאחורי ההגה היה גבר נאה מאוד בן 24. הבנות אהבו את המראה שלו. הן נכנסו למכונית, ובכך התחיל אחד הרגעים האפלים יותר בתולדות הפופ.


נהג הפרארי מגלה לשתיים שהוא מתופף עם להקה "שאולי שמעתן עליה - הביץ' בויז". הבנות צווחות בהכרה, ודניס ווילסון מחייך בשמחה. הוא הסיע את הבנות למקום מבוקשן ונפרד מהן לשלום. כמה ימים לאחר מכן - באופן לא יאמן - אותו תרחיש מתרחש שוב. הבנות מבקשות לתפוס טרמפ ופתאום מגיחה אותה פרארי האדומה. הפעם, דניס לוקח את הבנות בחזרה לאחוזה השכורה והיפה שלו בשדרות סאנסט בבוורלי הילס.


לאחר סיור בבית המפואר שלו, ווילסון והבנות בילו את אחר הצהריים בהתעלסות בחדר השינה שלו. כשהערב הגיע, הוא אמר להן שהוא חייב ללכת. הוא אמור להגיע לאולפן באותו ערב לעבודה על שיר חדש של הביץ' בויז לאלבום. הבנות הודו לו ואז חזרו הביתה לקומונה (בעצם, אוטובוס גדול), אותו הן חלקו עם עוד הרבה נערות צעירות וצעיר ששמו צ'רלס מנסון. הם קראו לעצמם "המשפחה", וצ'רלס הוא האבא שלהן.


באותו ערב, בארוחת הערב, צ'רלס שאל את הבנות איפה הן היו ביום הזה. הבנות סיפרו לו בהתרגשות את כל הרפתקאותיהן. הוא סיפר להן שהוא פגש את הבחור בעבר. הוא לא עצר פה ואמר להן: "למה שלא נחזור לביתו של ווילסון ונפגוש את האיש?" כולם חשבו שזה רעיון נהדר, אז כל הקומונה נכנסה לאוטובוס השחור והרעוע שלה, ונסעה לביתו של ווילסון. הבית היה ריק כשהרכב הגיע. אז הם פרצו פנימה ומחשו בנוח.


בינתיים, דניס ווילסון עבד קשה באולפן על שיר חדש של בריאן ווילסון, BUSY DOIN' NOTHING. בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהתפאר בפני הלהקה שלו על כיבוש כפול באותו אחר הצהריים, דניס אמר שלום ונסע הביתה. כשהוא חנה בחניה שלו, הוא ראה את האוטובוס השחור הגדול. הוא גם שם לב שחלק מאורות הבית דולקים. וכשהוא יצא ממכוניתו, הוא יכל לשמוע מוזיקת ביטלס מנוגנת דרך מערכת הסטריאו שלו. ווילסון המודאג החליט שזה יהיה חכם ללכת לצד האחורי של הבית, ולהיכנס דרך דלת המטבח.

כשהוא הגיע לדלת המטבח, יצא משם גבר קטן ועצבני אל הפטיו. "אתה מתכוון לפגוע בי?" ווילסון פלט. צ'רלס מנסון חייך, "האם אני נראה כאילו אני הולך לפגוע בך?" - הוא שואל בשקט. אז הוא כרע ברך ונישק את נעליו של ווילסון. השניים נכנסו לסלון הבית. בפנים זיהה המתופף את פטרישיה ואלה ג'ו, אבל הוא לא הכיר אף אחת מהבנות האחרות שישבו ושתו מהוויסקי שלו.


מנסון לקח את נער החוף הצידה והתחיל לדבר איתו בצורה מרגיעה ועדינה. עד מהרה שני הגברים הפכו לחברים. צ'רלס הציע לדניס ליטול עמו סם ואף לבחור איזו בחורה שיחפוץ בה. הוא ידע בדיוק מה דניס ווילסון אוהב במיוחד לבילויים שלו - סמים וילדות. ווילסון מעולם לא יכל להתנגד לאף אחד מהם ומנסון היה מודע היטב לעובדה הזו. כך נכרת הסכם ביניהם.


בקיץ 1968 השתלטה משפחת מנסון על הבית של ווילסון. הם לקחו את התכשיטים שלו כמו גם בגדים וכסף, והחזירו לו במין ובסמים. למנסון, עם זאת, היו תוכניות גדולות יותר לגבי דניס. הוא יודע שהביץ' בויז הקימה חברת תקליטים עצמאית בשם BROTHER RECORDS. הוא רצה להיות ההחתמה הראשונה שם.


לילה אחד, מנסון נתן לווילסון LSD והתחיל להשמיע לו שירים שונים שכתב. עד מהרה, דניס השתכנע והתחיל לדרבן את חבריו ללהקה לפגוש את כותב השירים יוצא הדופן הזה. מסתבר שווילסון לא היה היחיד שהתרשם מהכישרון מוזיקלי של מנסון. ניל יאנג גם התלהב מהשירים של האיש. לאחר אחר הצהריים בו בילה עם מנסון בביתו של ווילסון, יאנג התקשר למו אוסטין, ראש חברת התקליטים האחים וורנר, והמליץ לו להחתים את מנסון.


מנסון החל להרשים גם את שאר הביץ' בויז ואת המפיק שלהם, טרי מלצ'ר, שנדהם ממנו אף יותר כשזה סיפר לו בדייה כי הוא עובד גם ככותב שירים בחברת אפל של הביטלס. מלצ'ר לא ידע אז שמנסון היה אובססיבי כלפי הביטלס. ככל שהפגישות הללו נמשכו, ווילסון הפך להיות מעורב יותר עם דרך החיים של משפחת מנסון. הוא נתן לקבוצה כסף בשמחה, שילם את כל החשבונות שלה והחל להדהד את הפילוסופיות של מנסון על חוקי החיים.


השמועה פשטה בקרב אחוות ההיפים בלוס אנג'לס שהבית של דניס ווילסון הוא בית פתוח בו אפשר לחגוג כאוות נפשם. מקורבים לווילסון אמרו לו להפסיק את השיגעון הזה. ווילסון ראה הגיון בזה וביקש ממנסון ואנשיו להמשיך הלאה. ווילסון לא היה מוכן לעשות דבר שעלול לסכן את להקתו. מנסון המשיך הלאה אך למרות המרחק ביניהם, השניים שמרו על קשר קבוע. ווילסון המשיך לחגוג עם מנסון וחבורתו והמשיך לפזר הבטחות מעורפלות לגבי חוזי הקלטות.


כשווילסון יצא לסיבוב הופעות, מנסון ניצל את הרגע ופנה לחברו הקרוב של ווילסון, גרג יעקובסון, כשהוא משתמש בתמהיל הרגיל של קסם וכריזמה. במהרה אירגן יעקובסון סשן הקלטת שיריו של מנסון. מנסון חזר לתמונה ובאחד ממפגשי ההקלטה הבאים של הביץ' בויז, דניס ווילסון הציג ללהקה שיר של מנסון כאופציה להקלטה. במקור זה נקרא CEASE TO EXIST ודניס שינה את זה ל- NEVER LEARN NOT TO LOVE. מנסון ראה שהתוכנית מצליחה לו ודחף עוד ועוד לעסקה בשמו. טרי מלצ'ר המפיק כבר לא היה נלהב ממנו. מלצ'ר היה אז טרוד בעניינים רבים; אביו מת והותיר אחריו חובות רבים. המפיק בחר לצאת מביתו ולעבור לבית אחר.


בינתיים, מנסון המשיך להתגרות בווילסון כדי להתקדם. העובדה שהלהקה לא הצליחה לשלם למנסון תמלוגים עבור השיר שלו הניפה את ידו על העליונה. לבסוף, במרץ 1969, ווילסון הכניס את מנסון לאולפן. בינתיים יצא כבר האלבום הלבן הכפול של הביטלס ומוחו של מנסון מספק תאוריות חדשות עמו. הוא עמד להתפוצץ.


מלצ'ר ויעקובסון היו מוטרדים מהקשקושים של מנסון והחלו להימנע ממפגשים עמו, בלי לדעת שאירועים איומים עומדים להתרחש. מנסון חש את ההתנגדות וזז במהירות. באוגוסט 1969 הוא שלח ארבעה מחסידיו לכתובת הבית הישן של מלצ'ר, עם הוראה להרוג את כל מי שבפנים. זה הלילה בו השחקנית שרון טייט וכמה מחבריה נרצחו. מאז לא באמת ברור האם טייט הייתה הקורבן במקרה או מטרה מכוונת של מנסון לעשות פשע שיזעזע את העולם.


בשנים שחלפו מאז מעצרו וכליאתו של מנסון, ווילסון, מלצ'ר ויעקובסון סירבו לדבר על המעורבות שלהם עם אחד הפושעים הידועים ביותר לשמצה של אמריקה. לא שמנסון היה מודאג בכלל. חלומו להיות כוכב רוק עלה מחדש שנים רבות לאחר מכן כאשר גאנס אנד רוזס ומרלין מנסון (עוד דמות ידועה לשמצה בימים אלו...) כיסו את החומר שלו באלבומים שלהם. מנסון השיג את שלו - הוא הפך לכוכב רוק.


רגע מכונן #4 - חברת מוטאון קמה על הרגליים.


ביולי 1988 סוף סוף סיים ברי גורדי את החלום ומכר את מניותיו בחברת התקליטים מוטאון, החברה שהקים ועמה הציב היסטוריה על פי החזון שלו, המשמעת שלו והמחויבות הבלתי מעורערת. ביום שהוא הצליח, ביום שבו מכר את חייו ועבודתו הקודמים, ברי גורדי התמודד עם התקשורת. "במכירת מוטאון, נכון שאתה מרגיש כישלון?" שאל אותו עיתונאי. גורדי הביט בו בפליאה מוחלטת. "אני חלק מעסקה בשווי 371 מיליון דולר. נו, אז מה אתה חושב עכשיו?"

זה היה קל יותר לסוס לעבור דרך עין המחט מאשר לאדם שחור להצליח באמריקה הלבנה. אבל גורדי עשה את זה. הוא שיחק את המשחק וגבר על הגורל. בכך, הוא העניק השראה לדור של יזמי מוזיקה שחורה.


גורדי היה אחד משמונה ילדים. אביו, ברי גורדי השני, החדיר בבן שלו מוסר ואתיקה קשוחים. גורדי עזב את בית הספר מוקדם, ניסה להיות מתאגרף מקצועי. הוא היה טוב, אבל לא מספיק טוב. הוא זכה בשמונה קרבות, הפסיד שניים וסיים בתיקו אחד. אז הצבא נכנס לתמונה. הוא השלים את השנתיים שלו ולאחר מכן התחתן עם תלמה לואיז קולמן בת ה-19. הוא הלך לעבוד בבית הדפוס של אביו כדי לפרנס את אשתו וילדו החדש.


אבל בלילה, המוזיקה של דטרויט קראה לו. גורדי בילה זמן רב במועדוני ג'אז, והתשוקה שלו למוזיקה הייתה כזו שהוא הקים חנות תקליטים. הוא ידע כלל ברור; אם ברצונך לעשות כסף רציני בעסקי המוזיקה, אתה חייב להיות הבוס. גורדי היה חכם - אבל הוא היה במקום הלא נכון. השחורים בדטרויט התפרנסו במפעלי הרכב שהעיר הייתה מפורסמת בהם. בלילות החופשיים שלהם, לא רצו הם לשמוע ג'אז אלא מוזיקה שהם לא היו צריכים לחשוב עליה אבל יכולים לרקוד איתה ולשתות איתה.


השאיפה של גורדי הייתה ענקית, והוא ידע שכדי לממש את השאיפות, הוא צריך להתמודד עם העולם כפי שהוא ולא כפי שהוא רוצה שזה יהיה. חנות תקליטי הג'אז שלו החזיקה מעמד שנתיים. לאחר מכן הוא עבר לעבוד במפעל ושנא את העבודה שלו, אבל בעמידה על פס הייצור, הוא החל לחלום מנגינות, פזמונים ומילים. כסף היה המוטיבציה שלו. הוא ראה מודעה שאמרה שכותבי שירים יכולים להרוויח 25 דולר לשיר. הפריצה הגיעה אליו במועדון המקומי, THE FLAME. המילה הגיעה אליו שמנהל מקומי, אל גרין, חיפש חומר לזמר בשם ג'קי ווילסון. גורדי הכיר את השם הזה: הוא נלחם בווילסון באחד מקרבות האגרוף. גורדי מצא אותו והם התחילו לכתוב ביחד. אחד השירים שהם עשו היה REET PETITE. ווילסון זכה לעוד מספר להיטים וגורדי היה גלגל שיניים גדול במכונה שלו.


אבל גורדי עדיין רצה להרוויח כסף גדול, ובשביל זה הוא ידע שהוא חייב להיות הבוס. בשנת 1957 ברי גורדי נתקל בסמוקי רובינסון באודישן שנערך על ידי המנהל של ג'קי ווילסון. למרות שסמוקי נדחה, גורדי אהב את מה ששמע. "השירים שלך טובים", הוא אמר לזמר-יוצר הצעיר. "יש לי מאות מהם", השיב רובינסון ובואתו רגע נולדה חברת מוטאון.


שני הגברים התיישבו ופלסו את דרכם. הם שינו את שם להקתו של רובינסון ל"הניסים" וגורדי הקים את MOTOWN (קיצור הכינוי של דטרויט – MOTORTOWN). לחברה זו נוס, עוד שם - TAMLA (על שם סרט של דבי ריינולדס, TAMMY). התוכנית של גורדי הייתה לשלוט בכל היבט של הקריירה של אמן, מפרסום ועד הפקת תקליטים. מאוחר יותר, הוא היה שוכר אנשים ללמד את האמנים שלו בנימוסים וכללי התנהגות. בתמורה הוא העניק לאמניו תהילה והצלחה. למעמד הפועלים של ילדי דטרויט, שגירדו פרנסה בקושי, זה נראה עסקה טובה.

גורדי ידע כיצד להצליח בעולם הלבן, עם המוזיקה של השחורים. מוטאון מעולם לא באה להרגיז מישהו. עד מהרה, ברי גורדי הפך להשראה - ומוטאון הפכה לחלום שהתגשם.


הנה עוד כמה רגעים מכוננים, לפני שנמשיך עם הסיפור המכונן הבא:


1. מרווין גיי מקליט אלבום כפול שהוא כולו מסר ממנו לאשתו שביקשה להתגרש ממנו ורצתה לקבל ממנו הרבה כסף. שם האלבום - HERE MY DEAR.

2. אוטיס רדינג מבצע את השיר SHAKE בפסטיבל מונטריי, בשנת 1967, וג'ימי הנדריקס שורף שם גיטרה.

3. אלטון ג'ון הופך את השיר CANDLE IN THE WIND לשיר על הנסיכה דיאנה המנוחה, בשנת 1997. התקליטון נמכר בטירוף.

4. בוב גלדוף צופה בטלוויזיה בדיווחים על המצב הקשה באתיופיה ומתחיל לצעוד לכיוון הפקת לייב אייד.

5. ג'ון לנון אומר לעיתונאית, "הביטלס פופולריים יותר מישו", וגורם למהומה אדירה.

6. ג'רי לי לואיס מתחתן עם בת דודתו בת ה-13 ומחסל את הקריירה שלו.


רגע מכונן #5 - הבי.בי.סי מחרים שיר של פרנקי הולך להוליווד.


בהתחלה, בריטניה לא רצתה לדעת על השיר RELAX. תקליטון הבכורה של להקת "פרנקי הולך להוליווד", שיצא בנובמבר 1983, נמכר בקושי. זה נכנס למצעד במקום ה-77 ולקח שבעה שבועות עד שזה טיפס, במאמץ רב, למקום ה-35. אולי הפרסומת אז עזרה לזה קצת, בהשתתפות שני אנשי החזית של הלהקה, הולי ג'ונסון ופול רת'רפורד. מתחת לראשים והכתפיים של שני הגברים הונח פס עם הטקסט, "כל הנערים הנחמדים אוהבים אנשי ים (מלחים)".


בתחילת ינואר 1984 החלו הדברים להשתפר. לאחר הופעה בתוכנית המוזיקה בטלוויזיה הבריטית, THE TUBE, נתבקשו חברי הלהקה לבצע את השיר במופע הפופ הטלוויזיוני המוביל של בריטניה, טופ אוף דה פופס. התוכנית שודרה ב-5 בינואר, ובשבוע שלאחר מכן השיר הגיע למקום השישי במצעד.


כשהלהקה יצאה למסע קידום מכירות קדחתני, המפיק של תוכנית הטלוויזיה, "השואו של מייק ריד", מצא את ילדיו צופים בלי סוף בקליפ "המסוכן" של השיר, אותו הקליטו במכשיר הוידאו. למחרת הוא דחק בריד להחרים את הקליפ והשיר בפומבי. ריד הסכים ומיהר לצאת נגד השיר, כשהוא מתייג את זה כדבר מגונה. מאוחר יותר הוא אמר להגנתו. "בזמנו היה לי פרופיל גבוה. אני הייתי הפנים של הטלוויזיה לצעירים".


מה שהפך את האיסור הזה למשמעותי כל כך היה שהבי.בי.סי כבר החליט להסיר את השיר מהפלייליסט עוד לפני ההכרזה של ריד. אבל לאחר מבוכות מהעבר הם לא רצו לפרסם את עמדתם בפומבי. איסור על שירים ותקליטים, כפי שהם ידעו במחיר ששילמו בעבר, היה עסק מסוכן...


בשנות ה-30 תאגיד השידור הבריטי (הבי.בי.סי) הקים פאנל של גברים שיחליטו מה מקובל בגלי האתר, למען המוסר הציבורי. הגישה הזו הובילה לקבלת החלטות די מטורפות. הצנזורים הציגו איסור על כל שיר שקשר בין גן עדן או אלוהים לאהבת אדם. התקליטון הראשון של דון קורנל משנת 1954, HOLD MY HAND, נאסר בגלל שהוא השווה החזקת ידיים עם אישה למלכות שמים. יתר על כן, אף תקליט לא הורשה לעבד מנגינה קלאסית למטרות פופ, וכך מצא הזמר, פרי קומו, את שירו, I'M ALWAYS CHASING RAINBOWS, נופל מהפלייליסט כי היה לו האומץ לעבד את הפנטזיה של שופן.



בשנות ה-60, כאשר התפתחה תרבות של מין וסמים, נפסלו שירים רבים לשידור בגלל רמיזות. אבל היו שהצליחו לחמוק מהצנזורה והפכו ללהיטים, כמו HERE COMES THE NICE, של להקת SMALL FACES, שמדבר על סוחר סמים. בבי.בי.סי חשבו שמדובר פה, כשם השיר, בהגעת אדם מאד נחמד...


שירים אחרים היו אפילו יותר חוצפנים. כמו זה של ג'יין בירקין עם סרג' גינסבורג, שבו הזוג הזוהר החליף אנחות בעלות אופי מיני מאוד ונמנעו לזהם כך את גלי האוויר. ברגע שהבי.בי.סי אסר שירים, חלקם נורו במצעד המכירות למקום הראשון. פשוט כי אלפים מיהרו לקנות את התקליטונים כדי לגלות על מה המהומה.


עם איסור השיר RELAX, ציבור הקונים שלח אותו ישר למקום הראשון - שם הוא שהה חמישה שבועות. כל שבוע, בטופ אוף דה פופס, ההפקה הייתה צריכה למצוא פתרון, במקום הלהקה, כדי להציג את המקום הראשון שוב. כמה שדרנים בבי.בי.סי, בעיקר דיוויד ג'נסן וג'ון פיל, סירבו לשתף פעולה והשמיעו את התקליטון באופן קבוע. השיר תפס כאש בשדה קוצים.

במשך שנים עמדה הלהקה על חפותה, וסירבה להודות כי המילים של השיר היו מיניות בכל דרך שהיא. הם ניסו להסביר שזה שיר להגברת מוטיבציה ותו לא. בהמשך, לאחר שההישג הושג, הם הודו כי זה שיר מיני.


השיר הוא מהנמכרים יותר בהיסטוריית הפופ של בריטניה. ההפקה של טרבור הורן (שהחתים את הלהקה ללייבל שלו, ZTT) מבריקה, והקול של הולי ג'ונסון לכדו היטב את כוונת השיר.


רגע מכונן #6 - לד זפלין מגיעה בפעם הראשונה לאמריקה.


זה חג המולד של 1968. ארבעה חברי להקה שזה עתה החלו לפעול, יצאו למשימה מעבר לים. מנהלם החדש, פיטר גרנט, הודיע להם שהמטרה היא לכבוש את ארה"ב ולכן חייבים לוותר על חג המולד עם המשפחה. עבור בריטי לוותר על חג המולד זה דבר קשה מנשוא. "אה, ואני לא אהיה איתכם שם כי יש מי מה לעשות בינתיים", הודיע גרנט והשאיר אותם לצאת אל הלא נודע.


כך מצא את עצמו הזמר רוברט פלאנט בלוס אנג'לס כשהוא מודאג מעל הראש. האיש שיהפוך את עצמו לאליל בשנות ה-70 האולטימטיביות של עולם הרוק, הוא כעת אדם עם ג'ט-לג, געגועים הביתה ובמצב של חשש מוחלט לגבי סיבוב ההופעות האמריקאי שמחכה לו.


סיבוב הופעות באמריקה הוא המבחן האולטימטיבי ללהקות המנוסות ביותר. לד זפלין הייתה קיימת אז רק כשלושה חודשים. החברים הופיעו רק קומץ הופעות והנה הם עכשיו באמריקה כדי לנגן בזירות ובאולמות ומקומות מפורסמים כגון וויסקי א-גו גו ופילמור ווסט, וזה כשהם מעולם לא הופיעו באמריקה לפני. רק גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', חווה את אמריקה לפני כן, כשהיה בסיבוב הופעות עם היארדבירדס. שאר חברי הלהקה לא היו שם לפני כן אפילו כתיירים.


החששות היו רבים. פלאנט שהה שם בייאוש שקט ולא ידע שהפחדים שלו חסרי בסיס לחלוטין, שכן זה יהיה הסיבוב ההופעות שיפרוץ את לד זפלין באמריקה. כמו כן, איך הוא היה אמור לדעת שהלהקה בקרוב תספק הופעה מהסוג שמוזיקאים יכולים רק לחלום עליה? הופעה בה הקהל לא ייתן לארבעה לעזוב את הבמה, הופעה בה הם ייאלצו לנגן את אלבום הבכורה שלהם (שטרם יצא) פעמיים, ובסופו של דבר, להרים ידיים למעלה ולהגיד לקהל, אין לנו יותר חומרים!


פלאנט לא ידע דבר מזה עדיין. כל מה שהוא ידע זה שהאירועים מתרחשים מהר מדי, וזה בגלל הבחור שישב מולו, ג'ימי פייג'. לד זפלין הייתה הלהקה של פייג'. אין ספק בקשר לזה. זה פייג' שהרכיב את הלהקה והוא שהיה לו את החזון. פלאנט גם יודע שהוא לא היה הבחירה הראשונה של פייג'. זה היה טרי ריד. כשריד סירב, פייג' פנה לכריס פארלו, שגם אמר לא. אבל ריד המליץ על רוברט פלאנט. פייג' אהב את קולו של פלאנט אבל הרגיש שחוסר הניסיון שלו יכול להוות בעיה. למרות ההסתייגות, הוא לקח את פלאנט, שבתורו דחק בפייג' לבדוק את מתופף בשם ג'ון בונהאם. הוא היה ממצא אמיתי, כמו גרסה טובה יותר של קית' מון (שטען מאז כי הוא המציא את השם לד זפלין). אליהם הצטרף הבסיסט ג'ון פול ג'ונס, שעבד עד אז כנגן סשנים.


באוגוסט 1968 החלה הלהקה להתגבש. אחרי שעה של נגינה בחדר אחד הובן לכל שיש פה קסם מתפוצץ. מיד לאחר החזרה התקשר פייג' לחברו, פיטר גרנט, כדי לבשר לו. גרנט עזב את השותפות שלו עם המפיק מיקי מוסט ולקח על עצמו את המיזם של הגיטריסט. הדבר הראשון שהוא עשה היה לשלוח אותם להופעות בסקנדינביה. בחודש הם כבר היו באולפן, להקליט תקליט בכורה. גרנט ופייג' שילמו עבור ההקלטות מכיסיהם, כמו גם את השכר של שאר החברים. זה היה הימור, אבל אף אחד מהם לא דאג.


בנובמבר 1968 טס גרנט עם ההקלטות לניו יורק, לפגישה עם חברת התקליטים, אטלנטיק רקורדס. הוא הציג את הלהקה בתור להקת CREAM החדשה. הוא ידע שלהקתו של קלפטון הניבה כסף רב עבור אותה חברה. זה היה קו שיווק חכם מאד. הגברים בחברת התקליטים צחקו, עד הרגע בו הוא השמיע להם את ההקלטה. הם מיד הציעו לגרנט 222,000 דולר וחוזה לחמש שנים עם הלהקה תוך מתן שליטה אמנותית מלאה של הלהקה על המוזיקה שלה.



גרנט חזר הביתה במנצח. הוא ופייג' אספו מהסכום שהתקבל את מה שהם השקיעו. בינתיים, שלושת חברי הלהקה האחרים קיבלו 3,000 ליש"ט לכל אחד, הון אמיתי לתקופה. גרנט קיבל אז חדשות מעניינות; הגיטריסט ג'ף בק ביטל סיבוב הופעות בארה"ב שהיה אמור להתחיל באמצע דצמבר. גרנט הכיר את האמרגן, פנה אליו ולאחר השיחה נקבעה לד זפלין להופיע שם במקום בק המבריזן. בארה"ב חיממה החבורה להקות כמו ונילה פאדג', איירון באטרפליי וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש. הגעגועים הביתה היו חזקים, כי נאסר על הלהקה להביא בנות זוג. ג'ון פול ג'ונס שם קצוץ על זה ובטיסה ללוס אנג'לס הוא הודיע, כלאחר יד לשאר הלהקה, שאשתו תגיע לבלות איתו את חג המולד בניו ג'רזי.


את חברי הלהקה ליווה אז ריצ'רד קול, מנהל ההופעות החדש. הוא יבלה את השנים הבאות כשהוא צולל ראש לתוך מאגר של כאוס, עודף אלימות, סמים וכעס. בונהאם יהיה שותפו העיקרי לפשע, ולד זפלין תצבור מוניטין של הוללות חסרת רסן. אבל כרגע, כאן בלוס אנג'לס, כל זה רחוק מהחלום. פלאנט מפוחד עד מוות, לא מסוגל לישון, לא מסוגל להתרכז בכלום חוץ מהעצבים שמותחים אותו.


הופעה אחר הופעה והלהקה מבינה שקורה פה משהו סנסציוני; הקהל משתגע ממנה. השמועה רצה מהר ובינתיים התקליט שיצא נכנס לטופ 100 בארה"ב ומתחיל לעלות ולעלות ולעלות. לד זפלין הפסידה את חג המולד באנגליה אך הרוויחה הרבה יותר.


כשהלהקה תחזור לארה"ב באפריל של אותה שנת 1969, היא תהיה מהלהקות הפופולריות ביותר באמריקה. כל מה שחברי הלהקה חלמו עליו, קורה במציאות. על חג המולד של 1968 הם הסתכלו לאחור עם חיוך של הבנה, שימים כאלו של קור וחוסר וודאות הם תמיד הדבר הכי טוב במסע המרגש הזה לכיבוש הפסגה.


עוד כמה רגעים במוזיקת רוק, לפני שנמשיך עם הסיפור הבא:


1. פול מקרטני מת - הסיפור שפרץ החוצה באוקטובר 1969. רבים האמינו כי אכן כך.

2. בוב דילן יוצא, בשנת 1965, נגד קהל שוחרי הפולק האקוסטי עם הופעה ובה גיטרות חשמליות.

3. פיט טאונסנד, מלהקת המי, שובר בטעות גיטרה חשמלית בהופעה, ביוני 1964, במלון RAILWAY.

4. ג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון האמריקאי בפסטיבל וודסטוק, בשנת 1969. ביצוע מחשמל ובו ביקורתו האישית נגד מלחמת ויאטנם.

5. להקת נירוונה הודפת מהפסגה, עם תקליטה NEVERMIND, את מייקל ג'קסון ותקליטו DANGEROUS.

6. בריאן וילסון, מהביץ' בויז, חוטף התמוטטות עצבים, בעת טיסה עם הלהקה, בדצמבר 1964. משם הוא יהפוך למפיק אולפני בלבד, כששאר הלהקה יוצאת בלעדיו להופעות.


רגע מכונן #7 - לאן לעזאזל נעלם ג'ו סטראמר?


לאורך הקריירה של להקת הקלאש, כאוס שרר שם כל הזמן, תמיד מתפרץ. הופעות הסתיימו בהתפרעויות, חברי הלהקה צרחו והתנפלו זה על זה. להיות חבר בלהקת הקלאש לא היה פיקניק, ולעתים קרובות זה גבה מחיר כבד מאוד, כפי שהזמר ומנהיג הלהקה, ג'ו סטראמר, עמד לגלות...


הקלאש צצו בסצנה הבריטית בשנת 1977, עם סגנון ותדמית ברורים. חבריה היו מוכשרים יותר, מוזיקלית, מהרבה להקות פאנק אחרות. הם היו מאוהבים בטירוף במוזיקה והמיתולוגיה הנלווית לה. ומהמיתולוגיה ההיא הגיחה דמותו של כל חבר בה; טופר הידון היה המתופף ונראה כמו החבר שיכול לשתות איתך בפאב - אשליה שכיסתה היטב את התמכרות ההרואין המשתוללת שלו.


פול סימונון הבסיסט היה הדוגמן של החבורה. מיק ג'ונס בגיטרה היה כוכב הרוק עם השיער המפוזר וההתמכרות לקוקאין. וסטראמר? ובכן, ג'ו סטראמר היה הנשמה של הלהקה. הוא זה שלקח על עצמו לשמור את המעריצים, להחליק להם כרטיסים בחינם ולהביא אותם אל מאחורי הקלעים. הוא דחף את הלהקה קדימה מבחינה פוליטית וחברתית, והכניס את הכעס שלו על העוול בשירים.


הכל התחיל טוב, כשהקלאש שלטה בסצנת הפאנק בבריטניה על ידי יריקה של אבני חן מוזיקליות קצרות. זו הייתה להקת גראז' אנגלית אמיתית, אבל החברים היו מנוסים מדי מכדי להרשות לעצמם סגנון מוזיקלי אחד שיקשור אותם. התקליטים משכו תשומת לב ובכל מקום אליו הלכה הלהקה נצמדה אליה העיתונות ולעגה. "מה הם רואים כשהם מסתכלים במראה?" שאל עיתון NME הבריטי' "לוחמי גרילה עם בלוריות?"... בציבור נותר סטראמר חסר תשובה. "אני יודע מה אני עושה", הוא ירה בחזרה. בפרטיות הוא חשב: האם אני באמת צריך את כל זה?


בשנת 1981 ביקש סטראמר מהמנהל לשעבר של הלהקה לחזור ולקחת את המושכות. ברני רודס היה מנהל הפופ הקלאסי - מלא בהונאות, מהלכים מלוכלכים ותחפושות. סטראמר חשב שהוא האיש שיחזיר אותם למסלול, ואכן כך קרה. כשהופיעה הלהקה בניו יורק, מכבי האש של העיר סגרו את המועדון אחרי לילה אחד בלבד ושם הלהקה הוצב בחזית העיתונים. פתאום לא הייתה להקת בולטת בניו יורק יותר מאשר הקלאש. הלהקה אפילו הצטלמה לסרטו של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה", והסתובבה בברים עם רוברט דה נירו.


מתודלקים מההצלחה, החלו החברים לעשות כמה הקלטות - אבל, היי... זו להקת הקלאש. היא חייבת לירות לעצמה ברגל. שני גורמים עצרו את העסק אז: ההתמכרות הגוברת לסמים של טופר הידון והתעקשות של מיק ג'ונס להפיק את האלבום בניו יורק. ג'ונס היה מאוהב אז בניו יורק. הוא מאוד התלהב מההיפ הופ שבקע מהגטאות השחורים בניו יורק וכמובן הייתה לו חברה חדשה והוא רצה להיות איתה שם.


ג'ונס קיבל את שלו. בנובמבר הלהקה טסה לניו יורק כדי להתחיל להקליט. בינתיים, השימוש בהרואין של הידון יצא משליטה. קולות התרוממו לכיוונו - "תתנקה או שננקה אותך החוצה". הלהקה עבדה בניו יורק עד חג המולד. בשובם לאנגליה נתפס הידון בגלל הרואין. בינואר 1982 הלהקה הייתה צריכה לסיים את האלבום. במקום זאת הם עדיין הקליטו כשהיומן התריע על סיבוב הופעות במזרח הרחוק, שיסתיים בסוף החודש. רגע לפני היציאה לסיבוב ההופעות, מיק ג'ונס הציג לאחרים את המיקס שערך לאלבום. הוא נמתח ל-65 דקות ונשא 15 שירים. השאר נחרדן מהעבודה שלו, ואחרי סיבוב ההופעות גייסו את המפיק גלין ג'ונס לעזור. זו הייתה בחירה טובה. ג'ונס בהחלט ידע להציל אלבומים ועבד מחדש על החומר עם סטראמר.


באפריל נמסרו הקלטות המוגמרות נמסרו לחברת התקליטים. החברה נכנסה להילוך גבוה וסימנה את אמצע מאי ליציאת התקליט COMBAT ROCK. הקלאש יצאו לסיבוב הופעות לשיווקו. שני התאריכים הראשונים היו בסקוטלנד. הכרטיסים הוצעו למכירה... ומעטים רכשו. בשלב זה ניגש ברני רודס לסטראמר עם רעיון כדי למכור את סיבוב ההופעות וגם להציל את הלהקה. נותרו שלושה ימים להופעה והמצב בקופה לא טוב. אז ברני רודס, שאהב להונות, הורה לסטראמר להיעלם. רודס הורה לו לטוס לטקסס ולהיעלם שם. "תתקשר אליי משם כל יום בעשר בבוקר", הורה המנהל לגיטריסט. סטראמר בחר דווקא בעיר האורות הצרפתית ובחר גם לא להתקשר למנהל. במהרה, לא רק חברי הלהקה תהו לאן נעלם סטראמר, אלא גם המנהל.


סטראמר היה מותש ועייף ועצבני מאוד כשרודס הציג לו את רעיון ההונאה. השנתיים האחרונות היו קדחתניות במיוחד עם בעיות אישיות, דאגות לכסף ולעיתונות צינית שרדפה אחרי כל צעד. סטראמר נשרף מתשישות ולא היה מרוצה מחייו ומהעתיד שנדמה לו שיהיה. בהצעה של רודס הוא ראה דרך לברוח מהסיוט הזה, והוא לקח אותה.


בפריס היה סטראמר חופשי. הוא ביקר בגלריות לאמנות ובמוזיאונים, טייל ברחובות, ישב בבתי קפה ושתה בירה להנאתו. נמאס לו להילחם וכעת כל מה שהוא רצה היה שלום. בינתיים, בבריטניה העיתונים היו מלאים בדיווחים על היעלמותו. מדי שבוע דנו מאמרים ארוכים בתפנית המדהימה הזו. השמועות נמשכו - ג'ו היה בסקוטלנד, ג'ו היה בניו יורק, ג'ו נמשה מתוך נהר... ואיש לא חשב על צרפת.


בינתיים רץ סטראמר מרתון בצרפת והשלים את המסלול של 26 קילומטרים ללא אימון מקדים. ואז, שישה שבועות לתוך השהות האידיאלית הזו, סטראמר עשה טעות. הוא הלך לבר ונצפה על ידי עיתונאי הולנדי, שהתקשר ליחצ"ן העיתונות של הלהקה בלונדון. תוך שעות דפק אותו עיתונאי בדלת דירתו של סטראמר.


זה חזר ללונדון ונאלץ להתמודד מול התקשורת ולהסביר. ההיעלמות עשתה את שלה ושמה של הקלאש הוחזר לעניינים, עם להיט קצבי בשם ROCK THE CASBAH. עבור סטראמר זה היה שיעור בלתי נשכח.


רגע מכונן #8 - פיל ספקטור עושה מוזיקה חשובה אך נאלץ לפרוש.


זה היה במרץ 1966 כשהקסם נעלם. כולם ידעו את זה, אפילו האדם שעשה הכל שיהיה אפשרי. כן, פיל ספקטור ידע שהוא בדרך החוצה. "אני זוכר שהיינו באולפן עם הרונטס, נזכר ג'ק ניטשה. "במהלך ההשמעה פיל עמד לידי ואמר, 'הכל נגמר. זה נגמר. זה פשוט לא שם יותר'. ההתלהבות נעלמה. עשינו את זה כל כך הרבה פעמים..."


הדבר שספקטור וניטשה עשו כל כך הרבה פעמים היה "חומת הסאונד", סגנון ההפקה המסחרי שספקטור יצר עמו מהתקליטונים הטובים ביותר אי פעם. כדי ליצור את הסאונד הזה, הוא השתמש בכמה שיותר מוזיקאים בו זמנית, תוך שימוש בהד. זה הפך אותו למפיק-כוכב.


ספקטור אמר אז שהוא עוסק ביצירת "סימפוניות של בני נוער". אבל עכשיו הצלחתו הגיעה לתחושת מיצוי. האמנים עמם עבד עד אז כבר לא היו זמינים. אנשים גם החלו להעדיף סגנונות מוזיקה אחרים, כדוגמת בוב דילן. מול כל זה, ספקטור החליט ללכת עד הסוף.


הוא ידע את מי הוא רוצה שתוביל את תקליטון הפרידה הזה. השם שלה היה אנה מיי בולוק, הידועה יותר בתור טינה טרנר. קריירת השירה שלה החלה בלילה שבו עלתה על הבמה במועדון בסנט לואיס וביקשה מהמנהיג של הלהקה להופיע. אייק טרנר הסכים, ותוך שנה בני הזוג היו נשואים ופעילים יחדיו.



ספקטור נחשף לראשונה לביצוע הבימתי הדינמי של טינה טרנר כשארגן מופע בשם THE BIG TNT SHOW. הוא התרשם לא רק מהקול של טרנר ("היא הזכירה לי בן אי קינג בדמות אישה") אלא גם מהיכולת שלה להכניס קהל לבן צעיר לטירוף. למרות שהתרגש מטרנר, ספקטור פחד מבעלה ולכן לא רצה אותו בשום מקום ליד האולפן כשהם התחילו לעבוד. כדי לפצות את אייק הנדחה, הוא העביר לו 20,000 דולר, שעזרו להחליק את העניין.


עם אייק מחוץ למסלול, ספקטור יצר כעת קשר עם צוות כותבי שירים ששירתו אותו היטב בעבר - אלי גריניץ' וג'ף בארי. ספקטור הסתכסך עם הזוג בגלל שיר אבל האיבה הזו לא הייתה חשובה לו. כשזה הגיע לענייני עבודה. הוא תמיד היה מוכן לשים בצד את הויכוחים למען המטרה. ספקטור הקסים את בני הזוג, ותוך חודש הם עבדו קשה בלוס אנג'לס על שיר שכותרתו RIVER DEEP - MOUNTAIN HIGH. היה ברור שעם ההפקה של ספקטור והשירה של טרנר - זה יהיה שיר מנצח.


"כל העניין בשיר הזה היה הדרך שבה יכולתי להרגיש את קו הבס החזק", נזכר מאוחר יותר ספקטור. "ככה זה התחיל. ואז ג'ף הגיע עם שורת הפתיחה הזו. רציתי שיר עדין על בחורה, שאוהבת מישהו כל כך, אבל מוצאת דרך אחרת לבטא את זה. אז באנו עם רעיון בובת הסמרטוטים הזו".


שני מפגשי ההקלטות הראשונים התקיימו בפברואר 1967. המקום היה אולפן A באולפני "גולד סטאר", שם ספקטור הפיק כל כך הרבה תקליטונים מבריקים. הוא דחס עד שני תריסר מוזיקאים למקום ההקלטה האהוב עליו, נחוש ללכת רחוק יותר ממה שעשה אי פעם בעבר. הוא השתמש בארבע גיטרות, ארבעה בסים, שני נגני כלי הקשה, שלושה נגני קלידים, שישה נשפנים ועוד.


כשטינה הגיעה להקליט את השירה שלה, ספקטור הביא 20 זמרים ללוות אותה. לא רגילה למסגרות מוזיקליות גרנדיוזיות כאלה, הזמרת הצעירה נותרה מבולבלת לחלוטין ולא הצליחה להביא את המיטב שבה. ספקטור שלח אותה לערוך חזרות עם עצמה על השיר במשך שבוע. כשהיא חזרה, ב-7 במרץ, ספקטור העביד אותה בפרך, כדי להשיג את התוצאה הנכונה עבורו. הסשן נמשך אל תוך הלילה; הזמרת הייתה שטופת זיעה. בסביבות חצות היא איבדה את זה. היא תלשה מעליה את החולצה שלה, ובעמידה בחדר חשוך, הביאה ביצוע ווקאלי מדהים אחרון.


ההקלטה הסתיימה, וטינה טרנר עזבה את האולפן אפילו לא בטוחה אם ההופעה שלה באותו לילה תקבל שימוש. ספקטור גם לא היה בטוח. זה ייקח שבוע של מיקסים באולפן עד שהוא היה מרוצה. כן, השיר הפך לאחד התקליטונים האדירים ביותר שנוצרו אי פעם, שמתפוצץ מרוב אנרגיה. זה היה ספקטור בשיאו. אם התקליטים האחרים שלו היו סימפוניות למתבגרים, אז זה היה הרבה מעבר לכך.



ב-14 במאי 1966 נשא העמוד הראשון של הבילבורד תמונה של אייק וטינה טרנר מפרסמים את התקליטון, אך זה לא נמכר היטב ואז... זה נעלם. ארה"ב הפנתה עורף לתקליטון הזה, ופיל ספקטור נותר הרוס. הוא הכניס את כל מה שהיה לו בהקלטה הזו, וזה לא היה מספיק. בפעם הראשונה בחייו חש ספקטור את הכאב העז של דחייה והשפלה בחלק העמוק ביותר של עצם היותו. הוא הסתגר באחוזה שלו בלוס אנג'לס במשך שנתיים ארוכות מאוד. הוא בקושי נראה בציבור והוא לא יעבוד שוב עד שיום אחד הביטלס יתדפקו על דלתו.


במהלך השנים ניתנו סיבות רבות לכישלון החמור של התקליטון בארה"ב. אייק חשב שזה תלוי בענייני גזע, שתחנות רדיו פשוט לא הבינו מה עשתה זמרת רית'ם אנד בלוז עם מוזיקת פופ גרנדיוזית שכזו. אייק טרנר: "תחנות הרית'ם אנד בלוז לא השמיעו את זה כי הן חשבו שזה פופ ותחנות הפופ לא השמיעו את זה כי זה היה רית'ם אנד בלוז. השיר נפל בין הכיסאות".

ג'ף בארי חשב שהמוניטין של ספקטור בעסקי המוזיקה בתור אדם יהיר, מזלזל בבני אדם ונטול כל קסם, פגע בשיר. סירובו של ספקטור לצאת למסע קידום מכירות לתקליטון, נשקלו נגדו. היה נראה שזמנו תם.


רגע מכונן #9 - כשאלביס פרסלי הופיע אצל פרנק סינטרה.


אמריקה המציאה את הרוקנ'רול, שהפך צעירים מנומסים למתבגרים זועמים שעישנו ושתו ועיצבו את שיערם מצחיק. המשטרה ראתה בהם חצופים. נערות צעירות מאולפות, מיועדות לאימהות ולמטבח, הפכו לסקסיות וחסרות רסן.


היו זמרים מחוספסים יותר מאלביס פרסלי - ריצ'רד הקטן, למשל. היו אנשים פראיים ומסוכנים יותר – כמו, ג'רי לי לואיס. היו כותבי שירים ואמנים טובים בהרבה – כדוגמת באדי הולי וג'ין וינסנט. אבל אלביס גבר עליהם כי היה לו את המראה הנכון. אלביס היה מושלם ובנוי להדליק דור של בנות. הוא היה גבוה, נאה, עם עיניו המהרהרות ושיערו החלק המשוח לאחור. כשהוא רקד, הוא הניף את ירכיו, מלמל לתוך המיקרופון, שערו נפל על מצחו וזיעתו נראתה כמים קדושים.


אלביס, לא היה כמותו. כשהוא עלה על הבמה, הבנות לא יכלו להתאפק. הן צרחו ומיהרו לעברו וכאשר הן לא הצליחו להגיע אליו, הן התפרעו. הן פגעו באולמות קונצרטים ופלשו לבתי מלון, פעלו בדרכים שאמריקה לא ראתה עד אז. אלביס הגיע גם אל הבנים.

הוא היה בגודל שלהם, במראה שלהם. זו הייתה הנוסחה המושלמת. בנות רצו לישון איתו, בנים רצו להיות הוא. לכל מקום שהוא הלך הייתה מהומה, טירוף, התנהגות מופרעת. זאת עד שהוא התגייס לצבא.


היה נראה אז שהוא נתפס במלכודת. אם הוא היה מורד נגד גיוס, הוא היה נתפס כלא פטריוטי, הדבר הכי גרוע שיכל לעשות באמריקה והקריירה שלו הייתה מתה באופן מיידי. לכן לא הייתה לו ברירה. הגיע הזמן לקחת את המדים ולהעביר את השירות הצבאי בגרמניה. הוא היה חייל מופתי, עד כדי כך שרבים סברו שהוא קיבל פינוקים מיוחדים מהצבא שגייס אותו.


בשנת 1960 הוא שוחרר בכבוד מצבא ארה"ב, אבל אז הוא עמד מול עולם שהשתנה. הרוק'נ'רול היה מת, גמור, פאסה. ג'רי לי לואיס וצ'אק ברי התעסקו עם קטינות והציבור העניש אותם; אדי קוקרן ובאדי הולי מתו; וריצ'רד הקטן מאס בחיי חטא, וחיפש גאולה פנימה ודיבור עם אלוהים. האם אלביס יציל עכשיו את המוזיקה? להיות יותר מרדן ואפילו יותר סקסי? או שהוא יחליט שדי לו וירים ידיים? אמריקה ידעה את התשובה כאשר מיליונים התכוונו לראות את שידור הטלוויזיה הראשון שלו לאחר הצבא. המארח היה לא אחר מאשר פרנק סינטרה.


בשנת 1957 סינטרה אמר לכתב מגזין: "לרוקנ'רול יש ריח מזויף ושקרי. זה מושר, מנוגן ונכתב בצורה ערמומית שמלוכלכת יותר מכל עבריין על פני האדמה. יש פה צורת ביטוי נואשת ומרושעת".


עכשיו סינטרה קיבל את פני אלביס, מלך הרוק'נ'רול, לתוכנית הטלוויזיה שלו בלחיצת יד גדולה וחיוך גדול. סינטרה, כמובן, בז לאלביס. העובדה ש"מיסטר בלו אייז" היה אז כנראה יותר רוק'נ'רול ממה שאלביס יהיה אי פעם - עם הנשים שלו והוויסקי שלו וענייני המאפיה שלו. עדיין, סינטרה ייצג את אמריקה הנקייה, ארץ של חליפות וקשרים חדים, של כבוד לחוק ולנשים ולרעיון להתמקם ולגדל ילדים. פרסלי ביקש להרוס את כל זה, ועכשיו הנה פרנק והנה אלביס, והשניים היו כאחד. כמה מתוק זה היה - אמריקה סוף סוף אילפה את החיה.

אז מה קרה? למרות שסינטרה שנא את המוזיקה של אלביס, הוא זיהה את נטיותיו הפטריוטיות של הזמר, שהוצגו בצורה כה מרשימה במהלך השנתיים הקודמות. להופעה, אלביס לבש טוקסידו וחולצה לבנה. שיערו העבה עוצב בקפידה כדי לא לגרום לכל עבירה. אחרי האינטרו המבודח של סינטרה -"אני חושב שאיבדת רק את פאות הלחיים שלך" - אלביס התחיל להסתבך עם שיר בשם "תהילה ועושר".


הוא העלה את הרמה עם השיר הבא שלו, גרסה של STUCK ON YOU, כשהוא בשלב מסוים מסובב את ירכיו, ומעורר צרחות מהקהל. אבל מה שהיה פעם חתרני נראה עכשיו כטריק. סינטרה הצטרף לאלביס לדואט והשניים כרכו את זרועותיהם זה סביב זה מבלי לדעת שהמשך דרכם תהיה דומה, עם סרטים, אלבומי פסקול, הופעות בלאס וגאס, כסף רב, פרנויה מוגזמת, אורח חיים מנקר עיניים, התנהגות לא מתונה, נסיגה ברורה.


ובכל זאת, שני הגברים הרוויחו אז מהתוכנית. סינטרה הצליח להיראות קצת מגניב ואלביס, עם נימוסיו הטובים והנכונות לרצות, התמקם בזרם המרכזי. השלב הראשון של הרוק''נ'רול הסתיים, אבל הרוח עדיין נשבה וטסה על פני האוקיינוס לליברפול, והתעטפה סביב ארבעה מוזיקאים מתבגרים.


הם ייקחו את הרוח הזו ויכבשו את העולם. כשהם יגיעו לאמריקה, הבנות - ששתקו במשך שנתיים – תתחלנה לצרוח שוב. אבל אלביס לא שמע אותן. הוא היה אז עמוק בתרדמת בקריירה שלו.


רגע מכונן #10 - הכותרת המתגלגלת שנתנה נוק אאוט!


בעולם הרוק / פופ יש בעיקר שני סוגי מנהלים. יש את הבריונים, אלו שאינם חושבים מעבר לשימוש פיזי ואלימות נפשית כדי לקבל את דרכם. ויש את האנשים החדים, המניעים, המנערים, המתרוצצים. אנדרו לוג אולדהם השתייך לקטגוריה אחרונה. אף אחד לא הבין את מהות הפופ אז, בשנת 1963, כמו אולדהם. הוא ידע הכל על זה, איך המעריצים חשבו, איך המוזיקאים עבדו וכיצד פעלה העיתונות. זה עשה אותו אחד הכוחות האדירים בהיסטוריה של הפופ בשנות ה-60. לא פלא שהוא הועסק על ידי הביטלס והרולינג סטונס.


אנדרו לוג אולדהם החל את חיי העבודה שלו כעוזר בחנות בגדים. משם הוא טיפס למעלה. בתחילת 1963 אולדהם לקח את אחת הלהקות שלו להופיע בתוכנית טלוויזיה ושם הוא ראה את הביטלס באחד מצילומי הטלוויזיה הראשונים שלהם. אולדהם לא היסס ופנה למנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, והציע את עצמו לעבוד עבור הביטלס.


לאולדהם לא הייתה בעיה למשוך את העיתונות למטרה שלו: הביטלס היו בכל העיתונים. אבל חודש או משהו מאוחר יותר התערב הגורל ואולדהם שהה עם פיטר ג'ונס, עורך מוזיקה בעיתון רקורד מירור. בין לגימה ללגימה בפאב, ג'ונס סיפר לאולדהם על להקת בלוז שחורכת את המועדון במלון סטיישן בריצ'מונד. ביום שישי הבא אולדהם כבר היה שם וצפה ברולינג סטונס. הוא התאהב בטירוף. "ידעתי על מה אני מסתכל", נזכר מאוחר יותר. "הסתכלתי על מיזם סקס ובכך אני הקדמתי את הלהקה ב-48 שעות".


אולדהם התקשר לאפשטיין, שאל אם הוא רוצה להיכנס כשותף. אפשטיין אמר שלא, אז אולדהם התפטר והפך למנהל של הרולינג סטונס. ברגע אחד הוא הפך ליריבו הגדול של אפשטיין והתענג על האתגר. בעוד אפשטיין התגאה בכך שמעולם לא נאלץ לעשות תעלול פרסומי, אולדהם שגשג בתחום. פעלולים היו המנוע שלו, הבנזין שלו, הדרייב שלו.


הצעד הראשון שלו כמנהל היה לפטר מהלהקה את איאן סטיוארט, נגן הפסנתר. בעיניו היה סטיוארט לא מתאים לתדמית. אחרי הכל, מדובר באבנים מתגלגלות ונוטפות סקס, לא? הם לא היו צריכים מישהו שנראה כמו דוד טוב בשורותיהם.


אולדהם יצא למלחמה נגד הביטלס. הצעד הראשון שלו היה למקם את הסטונס כאלטרנטיבה לארבעת המופלאים. בעוד שאפשטיין דאג לנקות את תדמית בחוריו, אולדהם דאג לכך שכולם ישנאו את הסטונס, חוץ מהצעירים. לפני ההופעה הראשונה של הלהקה בתוכנית הטלוויזיה, ג'וק בוקס ג'ורי, הוא אמר לחברים לא לקחת את התוכנית ברצינות, לעשות בדיחות, להיראות כאילו לא היה אכפת להם. התוצאה? כמויות של זעם בכל העיתונים. המטרה הושגה.


אז באה המכה הניצחת. בתחילת מרץ צלצל אולדהם למגזין המוזיקה מלודי מייקר ונתן למערכת העיתון את הכותרת שתכבוש אומה: "האם היית נותן לאחות שלך לצאת עם רולינג סטון?" כפי שהוא חזה, העיתונות קלטה מיד את הטריק, ובמשך חודשים הנושא הזה הועלה בכל ראיון שהלהקה עשתה.



כדי להבטיח שהסטונס עומדים בשמצה שהוא העביר להם, אולדהם עודד את ההתנהגות הפרועה של הלהקה. בשנת 1965, בעוד נסיעה ממקום למקום, הלהקה עצרה במוסך. נגן הבס, ביל ווימן, שאל את האדם שהיה שם אם הוא יכול להשתמש בשירותים. הבקשה שלו נדחתה, אז הלהקה יצאה מהמכונית והשתינה נגד קיר המוסך. "אנחנו משתינים בכל מקום, בנאדם," אמר ג'אגר למלווה.


בוטים, יהירים וחצופים, הסטונס היו עכשיו מהגדולים בבריטניה. אולדהם עשה את עבודתו בצורה מרהיבה. הטעות שלו הייתה לפתח דימוי מקביל לעצמו. הוא התחיל להתפנק בכל מיני התנהגויות רוק'נ'רול שבהתחלה שעשעו את הלהקה, אך לאחר מכן עצבנו אותם. הוא שכח את אחד מכללי הזהב של הפופ: לעולם לא להאפיל על האמן שלך. זה יעלה לו במחיר כסא הניהול, בשנת 1967.


רגע מכונן #11 - להקת ג'ת'רו טול מביסה את להקת מטאליקה בטקס הגראמי


ב-22 בפברואר בשנת 1989 חוללה להקת ג'ת'רו טול תדהמה בטקס פרסי הגראמי כשזכתה בפרס 'ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר'. להקת מטאליקה, שהייתה גם היא מועמדת לפרס לה, לא ציפתה לדבר שכזה.


בשנת ההיא היה ניסיון נחמד מצד מארגני הגראמי להראות לקהל שהם נעים עם הזרם של הצעירים. אז הוצגה קטגוריה חדשה בשם "הרכב ההבי מטאל הטוב ביותר". אמנים כמו להקת מטאליקה , איגי פופ, ג'יינס אדיקשן התייצבו לטקס שנערך בלוס אנג'לס, כשאיש מהם לא יכול היה לצפות למה שיתרחש מולם על הבמה. אליס קופר פתח את המעטפה והחל להגיד "והזוכה היא...". הוא לא האמין למראה עיניו במה שנכתב בתוך המעטפה. הוא חשב שהעניקו לו את המעטפה הלא נכונה ואף מילמל זאת לקהל, לפני שמפיו יצאו המילים "להקת ג'ת'רו טול עם האלבום CREST OF A KNAVE" והותירו רוקרים כבדים ועכשוויים פעורי פה.

כריס רייט (מייסד חברת התקליטים CHRYSALIS, בה הייתה חתומה ג'ת'רו טול): "השנה ההיא הייתה השנה הראשונה של הגראמי בקטגוריית הרוק הכבד. אני לא חושב שהיה אדם אחד בחברה שחשב, 'רגע, ג'ת'רו טול עשויה לזכות בפרס הזה'. אני לא חושב שאפילו ציפינו שהוא יוענק בשידור חי בתוכנית".


איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה: "אולי בגלל שהיינו חמישה גברים נחמדים שמעולם לא זכו בגראמי, החליטו המצביעים שעלינו לקבל מועמדות".


לארס אולריק, המתופף של מטאליקה: "כשלושה שבועות לפני הטקס, כולם הניחו שמטאליקה תצא עם הפרס בידה. עם זאת, שכחנו שגיל המצביעים נע בין 40 ל-60".


איאן אנדרסון: "זה היה אמור להיות הערב של מטאליקה. אמרו לי בחברת התקליטים שלנו, שלא כדאי לטרוח לנסוע לשם, בסגנון 'אנחנו לא מתכוונים לשלם את דמי הנסיעה שלך או להביא לך מלון, כי אנחנו לא לא חושבים שאתה הולך לנצח'. ההנחה הייתה שלא ננצח כי עמדנו מול מטאליקה ואיגי פופ וג'יינס אדיקשן. אז בהחלט היינו המוזרים, כי בדרך כלל נחשבנו ללהקת פולק-רוק ובוודאי לא להקת רוק כבד".


אליס קופר, מנחה הטקס: "בהכנות לטקס הייתי צריך לפתוח מעטפה עם כרטיס שזה אף פעם לא עם שמו של הזוכה האמיתי, אלא פשוט נותן לך משהו לקרוא. אני חושב שבמהלך החזרה השם בכרטיס הזה היה ג'ת'רו טול, אז הקראתי אותו. מאוחר יותר באותו לילה אנו עושים את הדבר האמיתי, ואנחנו מגיעים לקטגוריה חדשה לגמרי, הארד רוק / כבד מטאל. כולם בחדר הזה היו בטוחים שמטאליקה תקבל את הגראמי. פתחתי את המעטפה, וכשראיתי את השם, חשבתי שנתנו לי את המעטפה ההיא מהחזרה הגנרלית. הסתכלתי על זה שוב בתדהמה ופשוט הקראתי את זה".


ליטה פורד, הגיטריסטית וזמרת הרוק הכבד שעמדה על הבמה לצידו של אליס קופר: "אם תצפו בסרטון, תראו את העיניים שלי ממש נפערות כשאליס אומר את השם של ג'ת'רו טול. ניסיתי לא להראות שום רגש, אבל זה היה כמו, 'מה לעזאזל?!'. זה היה הלם לכולם כשאליס קרא את השם. מטאליקה עמדה שם, כולה מוכנה לעלות לבמה ולקבל את הפרס, והנה זה קורה...". האמת, שאליס קופר הראה לה את המעטפה במבוכה, היא ראתה את השם המפתיע ומיד ניסתה להחביא את צחוקה. אליס קופר מיהר להגיד למיקרופון: "הם לא יתנו לי להביא לבמה את הדבר האמיתי", צחקק במבוכה וקפץ ראש לתוך המשימה.


אליס קופר: "הייתה הפסקה עם דממה ואז כולם פרצו בצחוק. הם חשבו שאני עושה בדיחה. אמרתי: 'לא, אני לא צוחק. זה ג'ת'רו טול'. אנשים היו בהלם. חברי ג'ת'רו טול לא היו שם אז פשוט קיבלתי את הפרס בשמם".


איאן אנדרסון: "כתוצאה מכך, אליס קופר האומלל ספג מבול של קריאות בוז, מכיוון שהקהל היה עצבני שהיקירים שלו, מטאליקה, לא ניצחו. זה קצת הכעיס אותי שאליס קופר נאלץ להתמודד עם תגובה שלילית ומגעילה. למעשה, אם הייתי שם - הייתי ודאי אוהב את זה".

אליס קופר: "אני חושבת שמה שקרה היה שהחבר'ה הוותיקים בארגון הגראמי שהצביעו, לא ממש זיהו את השמות מלבד ג'ת'רו טול. אני לא חושב שהם מעולם שמעו על מטאליקה, שהייתה להקה די חדשה. כל מי שהיה בקשר עם הרוק המודרני ידע מי הם, וכולם היו בטוחים שמטאליקה תהיה המנצחת".


לארס אולריק: "בואו נודה בזה, הם באמת דפקו את הערב. ג'ת'רו טול מקבלת את פרס ההקלטה הטובה ביותר בהארד רוק?! נו, באמת!".


אליס קופר: "מאחורי הקלעים טענו נגדי שדמיינתי את זה. זה היה הדבר הכי מצחיק שקרה כל הלילה".


בעקבות הזכייה, חברת התקליטים של הלהקה, CHRYSALIS, שילמה עבור פרסומת בעמוד עיתון בילבורד עם תמונה של החליל של אנדרסון מונח על ערימה של מוטות ברזל והצהרה ממנו, "החליל הוא מכשיר ממתכת (מטאל)".


כשמטאליקה זכתה בגראמי בקטגוריה זו, בשנת 1992, מיהר אולריק להגיד למיקרופון: "קודם כל, אנחנו צריכים להודות ללהקת ג'ת'רו טול שלא הוציאה אלבום השנה". צחוק רם נשמע באולם.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page