כשמטאליקה חוטפת נוק אאוט והביץ' בויז יוצרים עם רוצח - על רגעים מכוננים בעולם הרוק והפופ
Updated: Feb 24
רגע מכונן #1 - ג'יימס בראון עוצר מהפיכה.
ב-4 באפריל 1968 נרצח ד"ר מרטין לות'ר קינג. יחד עמו נרצח החלום של מיליונים רבים. אז פרצה אלימות ברחבי אמריקה. בעשרות ערים אפרו-אמריקאים הלכו על השתוללות חסרת רסן. למרות העוצר שהוחלט לקיימו בין ערביים עד עלות השחר, הזועמים יצאו לרחובות כשמטרתם להרוס ולבזוז. הֵם שרפו חנויות ונכסים וכל דבר אחר שמשך את תשומת לבם הזועמת. ואז הם נלחמו קרבות רחוב עם הצבא ועם המשטרה.
לוחם החופש נהרג מכדור בודד, כשעמד על המרפסת שלו במלון בממפיס, ואמריקה השחורה התפרצה. אחד המיליונים שהרגישו זעם על מותו של קינג היה הזמר המצליח, ג'יימס בראון. הוא נח בביתו לאחר שהשלים סיבוב הופעות קצר באפריקה כשלפתע שמע את החדשות.
ברגע שהתעשת, הדבר הראשון שעשה בראון היה להתקשר לתחנות הרדיו שהיו בבעלותו בנוקסוויל ובבולטימור וקרא למאזיניו להישאר בתוך הבית, להישאר רגועים ולכבד את מורשתו של קינג. לאחר מכן הוא הקליט מספר הודעות שחזרו על הבקשה הזו והורה למנהלי הרדיו שלו להשמיען במרווחי זמן קבועים לאורך היום והלילה. "אני מאמין שהייתה להן השפעה כלשהי", הוא כתב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו.
לבראון היה מעמד מצוין בקהילה השחורה. הוא היה ענק מוסיקלי, חלוץ באותה רמה כמו בני דורו הלבנים. הוא היה מנהיג.
הוא האמין בחלום האמריקאי. הוא רצה הצלחה עבור עצמו כמו שהוא רצה אותה בשביל אחרים. המסר שלו היה, "תראו, אם אני יכול לעשות את זה, גם אתם יכולים". העמדה הזו הפכה אותו מצד אחד לפופולרי, אם כי גם היו לו מתנגדים. בראון אהב וכיבד את קינג, אבל הוא לא תמיד הסכים עם הפילוסופיה שלו. שני אלו בילו פעם לילה בוויכוחים על הדרך הטובה ביותר לנוע קדימה. שניהם קראו את אותו עמוד אך קראו בו שורות שונות. בראון הכיר את קינג ומיד הבין את הכעס שייווצר על הירצחו. מצד שני, הוא האמין בתוקף שאקט אלימות בהפגנות לא ישיג דבר. המשימה שלו כעת הייתה לנסות לשמור על שלום.
למחרת מותו של קינג, בראון נסע לבוסטון לפי לוח זמנים להופעתו שם, בבוסטון גארדן. העיר הייתה מתוחה ודרוכה. המשמר הלאומי היה בכוננות. עם הגעתו, נאמר לבראון שראש עיריית בוסטון שקל את ביטול ההופעה. חבר מועצה שחור, תומס אטקינס, התווכח שצעד כזה עלול לעורר מחאות, אבל ראש העיר לא השתכנע.
רעיון אחר הועלה: שידור ההופעה של בראון בטלוויזיה. כך, אנשים יישארו בתוך הבית מול הטלוויזיות שלהם במקום לצאת לרחובות. ראש העיר חשב שזה רעיון טוב. זה הציב את בראון במצב מביך. הוא בדיוק הקליט ספיישל טלוויזיה. חלק מהחוזה קבע בבירור שהוא לא יכול להופיע בטלוויזיה לפני שידור הספיישל. בינתיים, כשבראון הגיע לאולם כדי לערוך באלאנס, הוא ראה את מעריציו בקופות דורשים החזרים. אם התוכנית אמורה להיות משודרת בשידור חי, למה לשלם עליה כסף? בראון כעס שהוא יפסיד כסף (60,000 דולר) ויופיע מול אולם ריק ואז הושגה פשרה; אם האנשים של בראון יכולים לנהל משא ומתן מחודש על חוזה הטלוויזיה שלו, ראש העיר יכסה את ההפסדים של הזמר.
ראש העיר עצמו הציג את בראון באותו לילה. בראון עלה לבמה ואמר לקהל: "בואו לא נעשה שום דבר כדי לבזות את ד"ר קינג. תישארו בבית. במיוחד הצעירים ביניכם. אני רוצה שתחשבו על מה שאתם עשים. תחשבו על מה שד"ר קינג עמד למענו". בין השירים דחף בראון עוד מסרים. "אני עדיין אח נשמה שלכם, ואתם אפשרתם לי להיות איש ממדרגה ראשונה. נהגתי לצחצח נעליים מול תחנות רדיו. עכשיו אני הבעלים של תחנות רדיו. אתם יודעים מה זה? זה כוח שחור".
ג'יימס בראון ריתק את הקהל. כשהסט הגיע לשיאו במהלך "אקט הגלימה" הדרמטי, מעריצים צעירים החלו למהר לבמה, ושוטרים לבנים רצו פנימה כדי להחזיר את הסדר על כנו. דחיפות החלו, ונראה היה שרגע המהומה שרבים ציפו לו הגיע סוף סוף. אבל בראון התערב במהירות. "אתם לא הוגנים כלפי עצמכם, כלפיי או הגזע שלכם", אמר לקהל. "עכשיו, אנחנו ביחד, או לא?". הקהל התרצה ובראון ירד לאחר מכן מהבמה כשהוא לוחץ ידיים עם האנשים מלפנים. הוא היה חלק מהקהל.
הנה כמה מהשירים שבראון שר בהופעה הזו:
1. השיר KANSAS CITY
2. מחרוזת ובה גם הלהיט-בלדה המחשמל, IT'S A MAN'S MAN'S MAN'S WORLD
3. השיר I GOT THE FEELIN שהוא שיר הנושא מתקליטו החדש שיצא באותו חודש.
4. הלהיט הגדול I GOT YOU (I FEEL GOOD)
5. להיטו הגדול הראשון, PLEASE PLEASE PLEASE
מאוחר יותר הודה בראון שבמהלך המופע הוא בכה, שהדמעות זלגו במורד לחייו כשחשב על מרטין לותר קינג ועל הישגיו. בחוץ, הרחובות של בוסטון נותרו ריקים והתוכנית שודרה בטלוויזיה מיד שוב עם סיומה. בראון התבקש על ידי ערים אחרות לבוא ולהופיע שם. הוא בחר בוושינגטון. הוא חשב שזו מחווה סמלית, גבר שחור שיוזמן לבית הלבן. כשהגיע, הוא לא האמין למראה עיניו. חלקים מהעיר נשרפו עד היסוד בהתפרעויות. אלפי חיילים חמושים סיירו ברחובות.
הוא הלך לתחנת טלוויזיה ואמר לאמריקה: "התשובה האמיתית לבעיות גזע במדינה זו היא חינוך, לא שריפה והרג. תהיה מישהו. מרטין היה הגיבור שלנו. יש לנו חובה לנסות להגשים את חלומו עם אחווה אמיתית. אלימות אינה הדרך".
כחודש לאחר מכן, בראון נענה להזמנה מהנשיא ג'ונסון לחזור לוושינגטון ולסעוד בבית הלבן. אחד מהדברים הראשונים שהנשיא אמר לבראון כשהם נפגשו היה: "האם לא קראו לך דוד תום על שעשית את זה?" "לא", ענה בראון. "למה לא?", שאל הנשיא. "כי אני לא אחד. היו איתי רבים", אמר ג'יימס בראון - אח הנשמה מספר אחד.
מחפשים להזמין הרצאה מוסיקלית? הגעתם למקום הנכון. לפרטים והזמנות: 050-5616459
רגע מכונן #2 - להקת הסקס פיסטולס מביאה לטלוויזיה את הזוהמה והזעם.
זרם הפאנק-רוק עדיין היה תנועת מחתרת באנגליה בשנת 1976. במועדונים קטנים צרחו להקות פאנק וחרשו עם גיטרות מהירות רועשות, כשהקהל שלהן משיב באותה מידה. הופעות רבות הסתיימו בכאוס. העולם ידע מעט על הסצנה האנרכית הזו - עד שלהקת פאנק מסוימת מצאה את עצמה בזמן קריטי בשידור חי בטלוויזיה.
תקשורת המיינסטרים נותרה לא מודעת לפאנק עד ה-1 בדצמבר 1976. ביום זה, להקת קווין הייתה אמורה להתראיין בתוכנית TODAY מול המנחה, ביל גראנדי. אבל ארבעת חברי הלהקה ויתרו, ברגע האחרון, על הכבוד (נטען שזמר אותה להקה, פרדי מרקיורי, עבר ביום זה טיפול שיניים) וחברת התקליטים של קווין, EMI (או כפי שמישהו פעם כינה אותה, EVERY MISTAKE IMAGINABLE) חיפשה במהירות תחליף ומצאה את הסקס פיסטולס - להקה שהוחתמה אצלה חודשיים קודם לכן, ושהתקליטון החדש השנוי במחלוקת שלה, "אנרכיה בבריטניה" שוחרר זה עתה.
לפני שנמשיך בסיפור, בואו אציג בפניכם את חברי הלהקה אז:
ג'וני "רוטן" לידון - הזמר
סטיב ג'ונס - הגיטריסט
גלן מטלוק - הבסיסט
פול קוק - המתופף
מלקולם מקלארן - מנהל הלהקה
בהתחשב במה שהתרחש אז, זו הייתה טיפשות גמורה להזמין את החבורה הזו לתוכנית הטלוויזיה - או אולי זו הייתה אחת מהחלטות יחסי הציבור הכי מעוררות השראה אי פעם. הפיסטולים התווכחו עם גראנדי, קיללו ונתנו הופעה שערורייתית מול הציבור הבריטי הצופה בטלוויזיה. את הלהקה ליוותה לאולפן "קבוצת ברומלי", שהורכבה מסוזי סו (בהמשך זמרת "סוזי והבנשיז"), סטיב סברין, סיימון בארקר ופאנקיסט בשם סימון.
למרות שהתוכנית שודרה רק בלונדון, הסקס פיסטולס הפכו לחדשות לאומיות למחרת בבוקר. במסורת הגדולה של זעם הרוק, ההורים היו המומים והצעירים הפכו נרגשים. עם זאת, כשמביטים על כל המלל שהלך שם, מול המצלמות, מתגלה אירוניה; ביל גראנדי, המנחה בגיל העמידה, התנהג הרבה יותר כאמן פאנק מאשר הפיסטולס. הוא הודה בשידור חי שהוא שיכור וכאשר ג'וני רוטן קילל לראשונה, הוא מיהר להתנצל על כך. גראנדי דחק בו להמשיך.
גראנדי: "מה אמרת?"
רוטן: "כלום. מילה גסה. שאלה הבאה".
גראנדי: "לא, לא, מה הייתה המילה הגסה?"
רוטן: "שיט".
גראנדי: "האם זה באמת היה? אלוהים אדירים, אתה מפחיד אותי עד מוות".
מיד לאחר מכן פנה גראנדי גם לסוזי סו...
סוזי: "תמיד רציתי לפגוש אותך"
גראנדי: "באמת? אם כך, ניפגש אחר כך?"
פה כבר קלט סטיב ג'ונס שמולו סוטה מבוגר והחל לשטוף אותו בשידור...
ג'ונס: "אתה איש מלוכלך. זקן מלוכלך שכמותך!"
גראנדי: "ובכן תמשיך כך. תמשיך. קדימה, יש לך עוד חמש שניות. תגיד משהו שערורייתי".
ג'ונס: "אתה ממזר מלוכלך!"
גראנדי: "קדימה, שוב"
ג'ונס: "אתה בן זונה מלוכלך!"
גראנדי: "איזה ילד חכם!"
ג'ונס: "איזה מטומטם מזוין"
גראנדי: "ובכן, זהו זה להערב. אני אראה אתכם בקרוב. אני מקווה שאני לא אראה אתכם (הסקס פיסטולס) שוב. אבל ממני, לילה טוב".
אי אפשר לזלזל בהשפעה של הפיסטולים על התוכנית הזו. הדיילי מירור דיווח על התקרית תחת הכותרת "הזוהמה והזעם". לאחר התקרית בוטלו רוב ההופעות שנקבעו ללהקה. בינואר 1977 הלהקה הייתה בושה לאומית. אפילו חברת התקליטים פנתה נגדה: העובדים במפעל התקליטים של EMI סירבו לטפל בתקליטון של הלהקה, ובכך הפכו את הגרסה המקורית לפריט אספנות.
באופן לא מפתיע, הלהקה עזבה את EMI במרץ 1977 וחתמה עם חברת התקליטים וירג'ין. אחרי תקליט אחד, תקליטון נוסף והרבה רעש - התפרקה במהרה החבורה. אה כן, וגראנדי פוטר מיד מרשת הטלוויזיה לאחר הפרק השערורייתי בתוכנית ההיא.
מחפשים להזמין הרצאה מוסיקלית? הגעתם למקום הנכון. לפרטים והזמנות: 050-5616459
רגע מכונן #3 - כשלהקת הביץ' בויז כמעט מחתימה רוצח, לחברת התקליטים שלה, ששמו צ'רלס מנסון.
שתי נערות מתבגרות מושכות עמדו על שפת הכביש במאליבו כדי לתפוס טרמפ. שמותיהן היו ג'ו ביילי ופטרישיה קרנוווינקל. זה היה באפריל 1968, יום אביב נהדר. פתאום הגיחה פרארי אדומה והבנות רצו לעברה. מאחורי ההגה היה גבר נאה מאוד בן 24. הבנות אהבו את המראה שלו. הן נכנסו למכונית, ובכך התחיל אחד הרגעים האפלים יותר בתולדות הפופ.
נהג הפרארי מגלה לשתיים שהוא מתופף עם להקה "שאולי שמעתן עליה - הביץ' בויז". הבנות צווחות בהכרה, ודניס ווילסון מחייך בשמחה. הוא הסיע את הבנות למקום מבוקשן ונפרד מהן לשלום. כמה ימים לאחר מכן - באופן לא יאמן - אותו תרחיש מתרחש שוב. הבנות מבקשות לתפוס טרמפ ופתאום מגיחה אותה פרארי האדומה. הפעם, דניס לוקח את הבנות בחזרה לאחוזה השכורה והיפה שלו בשדרות סאנסט בבוורלי הילס.
לאחר סיור בבית המפואר שלו, ווילסון והבנות בילו את אחר הצהריים בהתעלסות בחדר השינה שלו. כשהערב הגיע, הוא אמר להן שהוא חייב ללכת. הוא אמור להגיע לאולפן באותו ערב לעבודה על שיר חדש של הביץ' בויז לאלבום. הבנות הודו לו ואז חזרו הביתה לקומונה (בעצם, אוטובוס גדול), אותו הן חלקו עם עוד הרבה נערות צעירות וצעיר ששמו צ'רלס מנסון. הם קראו לעצמם "המשפחה", וצ'רלס הוא האבא שלהן.
באותו ערב, בארוחת הערב, צ'רלס שאל את הבנות איפה הן היו ביום הזה. הבנות סיפרו לו בהתרגשות את כל הרפתקאותיהן. הוא סיפר להן שהוא פגש את הבחור בעבר. הוא לא עצר פה ואמר להן: "למה שלא נחזור לביתו של ווילסון ונפגוש את האיש?" כולם חשבו שזה רעיון נהדר, אז כל הקומונה נכנסה לאוטובוס השחור והרעוע שלה, ונסעה לביתו של ווילסון. הבית היה ריק כשהרכב הגיע. אז הם פרצו פנימה ומחשו בנוח.
בינתיים, דניס ווילסון עבד קשה באולפן על שיר חדש של בריאן ווילסון, BUSY DOIN' NOTHING. בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהתפאר בפני הלהקה שלו על כיבוש כפול באותו אחר הצהריים, דניס אמר שלום ונסע הביתה. כשהוא חנה בחניה שלו, הוא ראה את האוטובוס השחור הגדול. הוא גם שם לב שחלק מאורות הבית דולקים. וכשהוא יצא ממכוניתו, הוא יכל לשמוע מוזיקת ביטלס מנוגנת דרך מערכת הסטריאו שלו. ווילסון המודאג החליט שזה יהיה חכם ללכת לצד האחורי של הבית, ולהיכנס דרך דלת המטבח.
כשהוא הגיע לדלת המטבח, יצא משם גבר קטן ועצבני אל הפטיו. "אתה מתכוון לפגוע בי?" ווילסון פלט. צ'רלס מנסון חייך, "האם אני נראה כאילו אני הולך לפגוע בך?" - הוא שואל בשקט. אז הוא כרע ברך ונישק את נעליו של ווילסון. השניים נכנסו לסלון הבית. בפנים זיהה המתופף את פטרישיה ואלה ג'ו, אבל הוא לא הכיר אף אחת מהבנות האחרות שישבו ושתו מהוויסקי שלו.
מנסון לקח את נער החוף הצידה והתחיל לדבר איתו בצורה מרגיעה ועדינה. עד מהרה שני הגברים הפכו לחברים. צ'רלס הציע לדניס ליטול עמו סם ואף לבחור איזו בחורה שיחפוץ בה. הוא ידע בדיוק מה דניס ווילסון אוהב במיוחד לבילויים שלו - סמים וילדות. ווילסון מעולם לא יכל להתנגד לאף אחד מהם ומנסון היה מודע היטב לעובדה הזו. כך נכרת הסכם ביניהם.
בקיץ 1968 השתלטה משפחת מנסון על הבית של ווילסון. הם לקחו את התכשיטים שלו כמו גם בגדים וכסף, והחזירו לו במין ובסמים. למנסון, עם זאת, היו תוכניות גדולות יותר לגבי דניס. הוא יודע שהביץ' בויז הקימה חברת תקליטים עצמאית בשם BROTHER RECORDS. הוא רצה להיות ההחתמה הראשונה שם.
לילה אחד, מנסון נתן לווילסון LSD והתחיל להשמיע לו שירים שונים שכתב. עד מהרה, דניס השתכנע והתחיל לדרבן את חבריו ללהקה לפגוש את כותב השירים יוצא הדופן הזה. מסתבר שווילסון לא היה היחיד שהתרשם מהכישרון מוזיקלי של מנסון. ניל יאנג גם התלהב מהשירים של האיש. לאחר אחר הצהריים בו בילה עם מנסון בביתו של ווילסון, יאנג התקשר למו אוסטין, ראש חברת התקליטים האחים וורנר, והמליץ לו להחתים את מנסון.
מנסון החל להרשים גם את שאר הביץ' בויז ואת המפיק שלהם, טרי מלצ'ר, שנדהם ממנו אף יותר כשזה סיפר לו בדייה כי הוא עובד גם ככותב שירים בחברת אפל של הביטלס. מלצ'ר לא ידע אז שמנסון היה אובססיבי כלפי הביטלס. ככל שהפגישות הללו נמשכו, ווילסון הפך להיות מעורב יותר עם דרך החיים של משפחת מנסון. הוא נתן לקבוצה כסף בשמחה, שילם את כל החשבונות שלה והחל להדהד את הפילוסופיות של מנסון על חוקי החיים.
השמועה פשטה בקרב אחוות ההיפים בלוס אנג'לס שהבית של דניס ווילסון הוא בית פתוח בו אפשר לחגוג כאוות נפשם. מקורבים לווילסון אמרו לו להפסיק את השיגעון הזה. ווילסון ראה הגיון בזה וביקש ממנסון ואנשיו להמשיך הלאה. ווילסון לא היה מוכן לעשות דבר שעלול לסכן את להקתו. מנסון המשיך הלאה אך למרות המרחק ביניהם, השניים שמרו על קשר קבוע. ווילסון המשיך לחגוג עם מנסון וחבורתו והמשיך לפזר הבטחות מעורפלות לגבי חוזי הקלטות.
כשווילסון יצא לסיבוב הופעות, מנסון ניצל את הרגע ופנה לחברו הקרוב של ווילסון, גרג יעקובסון, כשהוא משתמש בתמהיל הרגיל של קסם וכריזמה. במהרה אירגן יעקובסון סשן הקלטת שיריו של מנסון. מנסון חזר לתמונה ובאחד ממפגשי ההקלטה הבאים של הביץ' בויז, דניס ווילסון הציג ללהקה שיר של מנסון כאופציה להקלטה. במקור זה נקרא CEASE TO EXIST ודניס שינה את זה ל- NEVER LEARN NOT TO LOVE. מנסון ראה שהתוכנית מצליחה לו ודחף עוד ועוד לעסקה בשמו. טרי מלצ'ר המפיק כבר לא היה נלהב ממנו. מלצ'ר היה אז טרוד בעניינים רבים; אביו מת והותיר אחריו חובות רבים. המפיק בחר לצאת מביתו ולעבור לבית אחר.
בינתיים, מנסון המשיך להתגרות בווילסון כדי להתקדם. העובדה שהלהקה לא הצליחה לשלם למנסון תמלוגים עבור השיר שלו הניפה את ידו על העליונה. לבסוף, במרץ 1969, ווילסון הכניס את מנסון לאולפן. בינתיים יצא כבר האלבום הלבן הכפול של הביטלס ומוחו של מנסון מספק תאוריות חדשות עמו. הוא עמד להתפוצץ.
מלצ'ר ויעקובסון היו מוטרדים מהקשקושים של מנסון והחלו להימנע ממפגשים עמו, בלי לדעת שאירועים איומים עומדים להתרחש. מנסון חש את ההתנגדות וזז במהירות. באוגוסט 1969 הוא שלח ארבעה מחסידיו לכתובת הבית הישן של מלצ'ר, עם הוראה להרוג את כל מי שבפנים. זה הלילה בו השחקנית שרון טייט וכמה מחבריה נרצחו. מאז לא באמת ברור האם טייט הייתה הקורבן במקרה או מטרה מכוונת של מנסון לעשות פשע שיזעזע את העולם.
בשנים שחלפו מאז מעצרו וכליאתו של מנסון, ווילסון, מלצ'ר ויעקובסון סירבו לדבר על המעורבות שלהם עם אחד הפושעים הידועים ביותר לשמצה של אמריקה. לא שמנסון היה מודאג בכלל. חלומו להיות כוכב רוק עלה מחדש שנים רבות לאחר מכן כאשר גאנס אנד רוזס ומרלין מנסון (עוד דמות ידועה לשמצה בימים אלו...) כיסו את החומר שלו באלבומים שלהם. מנסון השיג את שלו - הוא הפך לכוכב רוק.
מחפשים להזמין הרצאה מוסיקלית? הגעתם למקום הנכון. לפרטים והזמנות: 050-5616459
רגע מכונן #4 - חברת מוטאון קמה על הרגליים.
ביולי 1988 סוף סוף סיים ברי גורדי את החלום ומכר את מניותיו בחברת התקליטים מוטאון, החברה שהקים ועמה הציב היסטוריה על פי החזון שלו, המשמעת שלו והמחויבות הבלתי מעורערת. ביום שהוא הצליח, ביום שבו מכר את חייו ועבודתו הקודמים, ברי גורדי התמודד עם התקשורת. "במכירת מוטאון, נכון שאתה מרגיש כישלון?" שאל אותו עיתונאי. גורדי הביט בו בפליאה מוחלטת. "אני חלק מעסקה בשווי 371 מיליון דולר. נו, אז מה אתה חושב עכשיו?"
זה היה קל יותר לסוס לעבור דרך עין המחט מאשר לאדם שחור להצליח באמריקה הלבנה. אבל גורדי עשה את זה. הוא שיחק את המשחק וגבר על הגורל. בכך, הוא העניק השראה לדור של יזמי מוזיקה שחורה.
גורדי היה אחד משמונה ילדים. אביו, ברי גורדי השני, החדיר בבן שלו מוסר ואתיקה קשוחים. גורדי עזב את בית הספר מוקדם, ניסה להיות מתאגרף מקצועי. הוא היה טוב, אבל לא מספיק טוב. הוא זכה בשמונה קרבות, הפסיד שניים וסיים בתיקו אחד. אז הצבא נכנס לתמונה. הוא השלים את השנתיים שלו ולאחר מכן התחתן עם תלמה לואיז קולמן בת ה-19. הוא הלך לעבוד בבית הדפוס של אביו כדי לפרנס את אשתו וילדו החדש.
אבל בלילה, המוזיקה של דטרויט קראה לו. גורדי בילה זמן רב במועדוני ג'אז, והתשוקה שלו למוזיקה הייתה כזו שהוא הקים חנות תקליטים. הוא ידע כלל ברור; אם ברצונך לעשות כסף רציני בעסקי המוזיקה, אתה חייב להיות הבוס. גורדי היה חכם - אבל הוא היה במקום הלא נכון. השחורים בדטרויט התפרנסו במפעלי הרכב שהעיר הייתה מפורסמת בהם. בלילות החופשיים שלהם, לא רצו הם לשמוע ג'אז אלא מוזיקה שהם לא היו צריכים לחשוב עליה אבל יכולים לרקוד איתה ולשתות איתה.
השאיפה של גורדי הייתה ענקית, והוא ידע שכדי לממש את השאיפות, הוא צריך להתמודד עם העולם כפי שהוא ולא כפי שהוא רוצה שזה יהיה. חנות תקליטי הג'אז שלו החזיקה מעמד שנתיים. לאחר מכן הוא עבר לעבוד במפעל ושנא את העבודה שלו, אבל בעמידה על פס הייצור, הוא החל לחלום מנגינות, פזמונים ומילים. כסף היה המוטיבציה שלו. הוא ראה מודעה שאמרה שכותבי שירים יכולים להרוויח 25 דולר לשיר. הפריצה הגיעה אליו במועדון המקומי, THE FLAME. המילה הגיעה אליו שמנהל מקומי, אל גרין, חיפש חומר לזמר בשם ג'קי ווילסון. גורדי הכיר את השם הזה: הוא נלחם בווילסון באחד מקרבות האגרוף. גורדי מצא אותו והם התחילו לכתוב ביחד. אחד השירים שהם עשו היה REET PETITE. ווילסון זכה לעוד מספר להיטים וגורדי היה גלגל שיניים גדול במכונה שלו.
אבל גורדי עדיין רצה להרוויח כסף גדול, ובשביל זה הוא ידע שהוא חייב להיות הבוס. בשנת 1957 ברי גורדי נתקל בסמוקי רובינסון באודישן שנערך על ידי המנהל של ג'קי ווילסון. למרות שסמוקי נדחה, גורדי אהב את מה ששמע. "השירים שלך טובים", הוא אמר לזמר-יוצר הצעיר. "יש לי מאות מהם", השיב רובינסון ובואתו רגע נולדה חברת מוטאון.
שני הגברים התיישבו ופלסו את דרכם. הם שינו את שם להקתו של רובינסון ל"הניסים" וגורדי הקים את MOTOWN (קיצור הכינוי של דטרויט – MOTORTOWN). לחברה זו נוס, עוד שם - TAMLA (על שם סרט של דבי ריינולדס, TAMMY). התוכנית של גורדי הייתה לשלוט בכל היבט של הקריירה של אמן, מפרסום ועד הפקת תקליטים. מאוחר יותר, הוא היה שוכר אנשים ללמד את האמנים שלו בנימוסים וכללי התנהגות. בתמורה הוא העניק לאמניו תהילה והצלחה. למעמד הפועלים של ילדי דטרויט, שגירדו פרנסה בקושי, זה נראה עסקה טובה.
גורדי ידע כיצד להצליח בעולם הלבן, עם המוזיקה של השחורים. מוטאון מעולם לא באה להרגיז מישהו. עד מהרה, ברי גורדי הפך להשראה - ומוטאון הפכה לחלום שהתגשם.
מחפשים להזמין הרצאה מוסיקלית? הגעתם למקום הנכון. לפרטים והזמנות: 050-5616459
הנה עוד כמה רגעים מכוננים, לפני שנמשיך עם הסיפור המכונן הבא:
1. מרווין גיי מקליט אלבום כפול שהוא כולו מסר ממנו לאשתו שביקשה להתגרש ממנו ורצתה לקבל ממנו הרבה כסף. שם האלבום - HERE MY DEAR.
2. אוטיס רדינג מבצע את השיר SHAKE בפסטיבל מונטריי, בשנת 1967, וג'ימי הנדריקס שורף שם גיטרה.
3. אלטון ג'ון הופך את השיר CANDLE IN THE WIND לשיר על הנסיכה דיאנה המנוחה, בשנת 1997. התקליטון נמכר בטירוף.
4. בוב גלדוף צופה בטלוויזיה בדיווחים על המצב הקשה באתיופיה ומתחיל לצעוד לכיוון הפקת לייב אייד.
5. ג'ון לנון אומר לעיתונאית, "הביטלס פופולריים יותר מישו", וגורם למהומה אדירה.
6. ג'רי לי לואיס מתחתן עם בת דודתו בת ה-13 ומחסל את הקריירה שלו.
רגע מכונן #5 - הבי.בי.סי מחרים שיר של פרנקי הולך להוליווד.
