פינת הנוסטלגיה שלי - לונה גל

כן, היה לזה טעם. לחופש הגדול של פעם היה טעם וריח. טעם של אבטיח שאכלנו עם הידיים עד שהמיץ נזל לנו על הסנטר, ריח של קרם הגנה משכר "אולטרסול" מהסוג השומני ההוא, וצליל מתמשך של קריאות "קרטיב קרח!" מהמוכר בחוף או לגימת קינלי בקאנטרי קלאב של רמת השרון. ובמרכז פנתאון הזיכרונות הזה, ניצב לו בזכרוני מקדש אחד, יעד נכסף, ארץ מובטחת של כלור ושפריצים: הלונה-גל.

עבור ילד כמוני, הנסיעה בתחילת האייטיז ללונה-גל לא הייתה עוד טיול. זו הייתה עלייה לרגל. ההכרזה של אבא, בדרך כלל אחרי ימים של נדנודים אינטנסיביים, "טוב, בסדר! נוסעים ללונה-גל!" הייתה שוות ערך להכרזת עצמאות פרטית. הידיעה הזו הייתה משגרת זרם חשמלי של התרגשות. יששש!

המסע עצמו היה חוויה ישראלית מכוננת. זה תמיד התחיל ממש מוקדם בבוקר, כי "צריך להספיק לפני הפקקים". היינו נדחסים לסובארו DL הלבנה המשפחתית, נטולת מזגן כמובן, עם חלונות פתוחים לרווחה שמכניסים אוויר חם מהביל במקום רוח מרעננת. באוטו הייתה מונחת גם מפת כבישים בגודל של שטיח פרסי ובצידנית כחולה, שהכילה את אבני היסוד של הקולינריה הישראלית בדרכים: פיתות עם חומוס שהספיק להזיע, שניצלים מאתמול עטופים בנייר סופג ושאר ירקות. וכמובן שהיה גם הקלקר המרובע ההוא שבתוכו הוכנסו מים עם קרח. שיהיה מה לשתות בדרך. לא היה בית שלא היה בו את הקלקר הזה - בצבעים לבן וכחול, בדרך כלל.

בן דודי ואני היינו מתנחלים במושב האחורי, שם התנהלו קרבות אפיים על השארית האחרונה בשקית הביסלי-גריל ודיונים על שירים של קווין ואי.אל.או. הפסקול של הנסיעה היה מורכב מקסטות שעיצבו את החינוך המוסיקלי שלי. לאבא שלי היה טעם טוב - בילי ג'ואל, קרידנס, דיפ פרפל.

העצירה הקבועה בדרך הייתה רגע של חסד. מסתערים בתחנת דלק על השירותים שהדיפו ריח מסתורי של אקונומיקה, וזוכים בפרס הנכסף: טרופית קפואה. אין מדען שיוכל להסביר את תופעת הטבע שבה הצלחנו לשאוב עד הטיפה האחרונה דרך קשית דקיקה שסירבה בעקשנות לשתף פעולה. טרופית ענבים זה סמל מובהק עבורי של חופש גדול. איפה זה ואיפה החופש הגדול של היום.

ואז, אחרי שעות שנראו כמו נצח, זה היה קורה. בין הגבעות הירוקות-צהובות של הגליל, הייתה מבליחה פיסה כחולה ובוהקת. הכנרת והפסגות המפותלות של המגלשות. הגענו. לונה-גל!

הכניסה ללונה-גל הייתה כמו כניסה למימד אחר. רעש של צרחות שמחה, מוזיקת פופ ישראלית רועשת שבקעה מרמקולים ענקיים, וריח מופלא של דשא רטוב, קרם הגנה וכלור בריכוז תעשייתי. היינו דורכים יחפים על הבטון הלוהט עם משחק ילדות אכזרי של "מי יגיע ראשון למדשאה בלי כוויות דרגה שלוש בכפות הרגליים".

ואז התחילה הסערה. כל אחד רץ למתקן שסימל עבורו את שיא האומץ. אני הכי אהבתי את הגליש-גלש המפותל. היום זה ודאי היה נראה בעיניי כמשהו סטנדרטי - אבל בעיני הילד שהייתי? זה היה ה-דבר. עם מסלול של זרם מים ותעלות פתוחות כחולות - זה היה שיא האושר, אחרי המתנה ארוכה בתור עם המון ילדים כמוני שמשתוקקים כבר לצאת לדרך. ועוד לפני שמגיעים לסוף המסלול, כבר חושבים על הרצון לעמוד שוב בתור.

ארוחת הצהריים, כאמור, הגיעה מהצידנית. לא היה שום דבר טעים יותר מהפיתה הרטובה הזאת עם השניצל הקר, כשאנחנו יושבים על המחצלת, נוטפים מים וגאווה, ומקנחים בארטיק "שוקו-בננה" או "שוקו-וניל" (ארטיק "שוקו-שוקו היה נתפס כארטיק שמעטים יחסים אוהבים) שהמחיר שלו היה כמו לקנות את מחצית השטח של הלונה-גל.

תמיד היה את הרגע הזה, לקראת ארבע אחר הצהריים והקול של אמא היה נשמע חד וברור מעל כל הרעש: "טוב, יאללה, מתקפלים!". והתחיל המשא ומתן: "אמא, רק עוד מגלשה אחת! רק עוד מתקן אחד אחרון!". לפעמים זה עבד.

ההליכה למלתחות הייתה צעדת מוות של ילדים מותשים. המלתחות עצמן היו זירת פשע של כפכפים אבודים, ריח של רטיבות, והמאבק המוכר של לבישת בגדים יבשים על גוף לח ודביק.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה. כולנו היינו מעולפים במושב האחורי, מפיצים ריח עדין של כלור שימשיך ללוות את הרכב במשך ימים. היינו נרדמים עם צריבה קלה של שמש על הכתפיים וחיוך מטופש על הפנים, חולמים על נפילות חופשיות וסחרחורות אינסופיות.

היום, הלונה-גל כבר לא שם. המגלשות הצבעוניות שסימלו את שיא החופש הפכו לערימת הריסות, ובמקומן יקום מלון יוקרה. אולי זה טבעו של עולם, אבל קשה שלא להרגיש צביטה של געגוע. געגוע לא רק למתקנים, אלא לפשטות של אז. לעידן שבו כל מה שהיינו צריכים כדי להיות מאושרים היה נסיעה בסובארו רותחת, פיתה עם שניצל, והבטחה לנפילה מסחררת במגלשה אחת. הלונה-גל אולי נעלם מהנוף של הכנרת, אבל הוא יישאר לנצח חקוק בנוף הילדות שלי. יהי זכרו ברוך ובשפריץ גדול!