פינת הנוסטלגיה שלי - משחקי אטארי

יש רגעים בהיסטוריה התרבותית של דור שלם שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי, רגעים שמגדירים ילדות. עבור ילדי כמוני, בישראל של תחילת שנות השמונים, אחד הרגעים המכוננים הללו היה הנחיתה של קופסת פלא שחורה עם פס עץ בחזיתה – קונסולת האטארי 2600. זה לא היה עוד צעצוע; זו הייתה מהפכה. שער לעולם חדש, דיגיטלי ומהפנט, ששינה את כל מה שאני וחבריי ידענו על בילוי ועל חברות.

בתקופה שבה הבילוי המרכזי של ילדים התרכז במשחקי רחוב כמו "פינות" (במלעיל), "סטנגה", "הנדס אפ", תופסת ומחבואים - תקופה בה שיא הטכנולוגיה בבית היה טלוויזיה (עוד לא צבעונית בכל בית) ששידרה ערוץ יחיד שהפחיד בפרסומות איימים על מה שיקרה אם לא ישולם החצי השני של האגרה, הופעתו של האטארי הייתה לא פחות מאירוע קוסמי. לפתע, מסך הטלוויזיה הפך לזירת קרב בין-גלקטית, למבוך אינסופי או למסלול מכשולים בג'ונגל פראי. ואווו!!!!!

החיבור היה פשוט להפליא: כבל לטלוויזיה, שנאי לחשמל, ודחיפה של מחסנית משחק (או בלעז - קרטרידג') אל תוך החריץ המיועד. הרעש המוכר של הדלקת המתג, הצליל המתכתי והחד-גוני שליווה את המשחקים, והגרפיקה המפוקסלת שהיום נראית כתמונה של האדם הקדמון – כל אלו היו אז קסם טהור.

האטארי היה תופעה חברתית שגיבשה את ילדי השכונה. בן לילה, הילד שהוריו הסכימו (ויכלו להרשות לעצמם) לרכוש את הקונסולה היקרה, הפך לילד הכי מקובל של הכיתה והשכונה. הסלון שלו הפך למוקד עלייה לרגל. בכל אחר צהריים, היינו נאספים על השטיח, צופים בהערצה במסך המרצד, עינינו פעורות והתרגשותנו בשיא לאחוז, ולו לזמן קצר, בשלט עם המוט והכפתור העגול - ברגע שיגיע התור שלנו.

כמו בכל מהפכה, גם כאן נוצר שסע. מצד אחד היו ילדי האטארי, "ברי המזל", שחיו את החלום הדיגיטלי. מולם עמדו אלו כמוני שהוריהם לא הרשו, מסיבות אידיאולוגיות או כלכליות. הטיעונים היו קבועים: "זה יהרוס לך את העיניים", "זה שטויות אלקטרוניות שיקלקלו לך את המוח", "תצא לשחק בחוץ, באוויר הצח", "מה עם האופניים שקנינו לך?" או בפשטות - "זה יקר מדי". המרחק בין מי שהיה לו אטארי למי שלא, היה לעיתים המרחק בין להיות מגניב לבין להישאר קצת מאחור.

אז נוצרה היררכיה חדשה: הילד עם האטארי היה במרכז, ולצידו חבריו הטובים ביותר שקיבלו "סיבוב" מובטח. השאר היו צריכים לחכות בסבלנות, לעודד מהצד, לתת עצות ("תיזהר ממנו!", "תירה עכשיו!") ולקוות שיגיע תורם לפני שיגיע הזמן לחזור הביתה, אחרת אמא תכעס מאד. המשפט "אפשר לבוא אליך לשחק באטארי?" הפך למטבע לשון אצלנו - המפתח לדלתות הנכונות. האטארי לימד אותנו לחלוק, להתחרות בכבוד, ולחוות ניצחון והפסד משותפים. כי מה היה צליל טוב יותר, חוץ ממוסיקה, מול קולות ה"פיו-פיו" של משחק כמו "ספייס אינביידרס"?

בלב חוויית האטארי עמדו, כמובן, המשחקים. כל מחסנית חדשה הייתה אוצר. שניים מהם הפכו לאייקונים בלתי נשכחים: הכוכב הבלתי מעורער היה פאק-מן (ב-פ' דגושה, כן?). זה העיגול הצהוב והרעב, שזולל נקודות במבוך בעודו נרדף על ידי רוחות רפאים צבעוניות. אחחח... המתח של הבריחה, השמחה שבבליעת "כדור כוח" שהפך את היוצרות ואיפשר לנו לרדוף אחרי הרוחות – זו הייתה חוויה רגשית שלמה עם כמה פיקסלים בודדים.

משחק-כוכב נוסף היה ספייס אינביידרס, אותם הפולשים מהחלל שנעו מצד לצד, יורדים שורה-שורה בקצב מאיים שהלך והתגבר, שיצרו תחושת חרדה קיומית. התותח הקטן שלנו בתחתית המסך היה קו ההגנה האחרון של האנושות. כל "פיו!" שנורה ופגע במטרה היה ניצחון קטן. אשששש!

לצדם כיכבו משחקים אגדיים נוספים כמו "פיטפול!", שהכניס אותנו להרפתקה בג'ונגל עם בורות, תנינים וחבלים; "קומבאט", משחק הטנקים הפשוט שסיפק שעות של קרבות זוגיים; ו"אסטרואידס", שבו חללית בודדה ניסתה לשרוד מטר של סלעים קטלניים.

בשיא תהילתו של האטארי, החל להופיע מתחרה חדש על לבו של הילד הישראלי – הקומודור 64. המשחקים בקומודור היו מורכבים יותר, עם גרפיקה עשירה יותר ופסקולים מתוחכמים. החיסרון היה זמן הטעינה האינסופי של המשחקים מקלטות טייפ, שלווה בצפצופים ורעשים צורמים. נוצר ויכוח חדש בחצר בית הספר: מה עדיף? אטארי או קומודור?

עכשיו תסלחו לי, אני חייב ללכת לחבר שיש לו אטארי כדי לשחק עוד קצת בספייס אינביידרס. פיו פיו!!!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.