פינת הנוסטלגיה שלי - תחנת הרדיו קול השלום

עבורי, ועבור רבים מבני דורי שגדלו בישראל של שנות ה-70, ה-80, זו הייתה ממלכה קסומה, אוטופיה של צלילים ששכנה על המים, אי של שפיות מוזיקלית בים של שידורים ממלכתיים ויבשים. הממלכה הזו נקראה "קול השלום", והכתובת שלה, שנצרבה בזיכרוננו הקולקטיבי לנצח, הייתה תדר אחד, קדוש כמעט: 100 אף אם.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הרדיו-טייפ האפור שבחדר הנעורים שלי היה הצוהר שלי לעולם של ממתקים. בתור ילד סקרן, הייתי מסובב את החוגה הזו לאט-לאט, עובר על פני התדרים המוכרים של קול ישראל. רשת ב' עם החדשות המרגיעות והמלחיצות לסירוגין, רשת ג' עם להיטי התקופה הפופיים וכאלו. זה היה נחמד, זה היה שלנו, אבל זה היה... צפוי. ואז, אי שם - בים התיכון - אחרי שריקות ורעשים סטטיים שהרגישו כמו מסע בין-גלקטי, זה היה קורה.

הרעש היה מתפוגג ובמקומו היה עולה צליל נקי, סטריאופוני וקול עמוק שהיה מכריז בג'ינגל: "מהיכן שהוא בים התיכון, אנחנו קול השלום". המשפט הזה היה כמו סיסמת קסם שפותחת שער לעולם אחר. המיקום המעורפל הזה רק הוסיף למיתולוגיה. זו לא הייתה תחנה ששידרה מתל אביב או מאולפני "קול ישראל" בירושלים. זו הייתה תחנה שחיה על אונייה, מחוץ למים הטריטוריאליים, חופשייה מכבלי הממסד, פיראטית במובן הרומנטי ביותר של המילה. עבור ילד כמוני שגדל במדינה קטנה ומתוחמת, הרעיון הזה לבדו היה מסעיר.

ואז הגיעו השדרנים. הו, השדרנים. תשכחו מהעברית התקנית והמנומסת של קרייני קול ישראל. פתאום, מהרמקולים בקעו קולות במבטא אמריקאי או בריטי אמיתי, לא חיקוי. הם דיברו אנגלית מהירה, זורמת, מלאת סלנג. איתם, זה היה באמת PRESENT SIMPLE ו-PAST PERFECT. הם לא "הגישו" שירים אלא חיו את זה לגמרי. הם נשמעו רגועים, מגניבים לחלוטין, כאילו הם משדרים מאיזה מסיבת חוף אינסופית.

עבורי, נער צעיר וצמא לתרבות העולם הגדול, זה היה שיעור האנגלית הטוב ביותר שיכולתי לבקש. למדתי מילים חדשות, ביטויים, ובעיקר – את ה"וייב". את התחושה של איך דברים נשמעים "שם בחוץ". הם היו החלון שלי לרדיו חו"ל. לשמוע אותם היה להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, גלובלי. זה היה ההפך הגמור מהרדיו שהיה פה מסביב לזה.

וכמובן, הייתה המוזיקה. קול השלום הייתה בית הספר הגבוה לפופ ורוק. שם שמעתי לראשונה צלילי רוק קלאסי ורוק מתקדם כמו שצריך. אוריה היפ עם GYPSY? לראשונה שמעתי את זה שם! היצירה "תמונות בתערוכה" עם אמרסון לייק ופאלמר? זה הושמע במלואו שם. וכשהשדרן מציג לי שם את הקונצ'רטו לתזמורת ולהקה, של דיפ פרפל? - ואווווו!

מכאן נולד פולחן קדוש אחר: פולחן ההקלטה. כולנו היינו מצוידים בטייפ-קסטות והאצבעות שלנו ריחפו באופן תמידי מעל צמד הכפתורים PLAY ו-RECORD. המתח היה אדיר. השדרן היה מסיים לדבר, והייתי צריך לתזמן את הלחיצה בדיוק מושלם כדי לתפוס את השיר מהתו הראשון, בלי הדיבור שלו. ובסוף השיר, אותה המשימה, רק הפוכה: לעצור את ההקלטה לפני שהג'ינגל המפורסם או קולו של השדרן יחתכו את האקורד האחרון. וכל זה בא עם סאונד סטריאו למהדרין.

אז כמה אוספים אישיים בקסטות כללו את תחילת המשפט "That was George Michael with..."? זו הייתה אמנות, מיומנות נרכשת - לחתוך את השדרן לפני דיבור. קסטה שהוקלטה בצורה מושלמת הייתה מושא לגאווה, הוכחה לשליטה טכנית וריכוז עילאי. הקסטות האלה היו הפסקול של הנעורים שלי, אוספים פרטיים שהיו יקרים לי מכל דיסק או פלייליסט של ימינו, כי עבדתי בשבילן. ועל הקסטות עוד אכתוב בהמשך מאמר נפרד.

כשהיינו נוסעים באוטו של ההורים, בימים בהם חלונות נפתחו רק עם סיבוב ידית, היד הייתה נשלחת אינסטינקטיבית לכוון את הרדיו לתדר הזה - 100 אף אם. זו הייתה ברירת המחדל. זה היה ערוץ הבית.

אייבי נתן, האיש והאגדה, היה הרוח החיה מאחורי כל זה. לא תמיד הבנו כילדים את העומק של המאבק שלו לשלום. ידעתי שהוא "איש השלום", שהוא טס למצרים, שהוא שבת רעב. אבל עבורי, מעשה השלום הגדול ביותר שלו היה הקמת התחנה הזו. על סיפון אוניית השלום שלו, הוא לא רק דיבר על שלום; הוא שידר אותו, 24 שעות ביממה, בצורה הכי טהורה ומהנה שיש. רק בהמשך הבנתי שהאווירה על הספינה לא הייתה תמיד בשלום איתו. אבל עבורי? זה היה ה-רדיו.

כמה כיף היה לשמוע את אייבי נתן אומר למאזינים "שתו מים... רק מים" - ורק בהמשך הבנתי שזו נקמתו בחברת קוקה קולה שסירבה לפרסם אצלו. או לשמוע את הפלטרס שרים TWILIGHT TIME בכל פעם שהגיע זמנה של תוכנית שירי האולדיז. או מרגש לשמוע אותו מדבר על דקת דומיה לזכר קורבנות השלום ואז באמת דקת דומיה יומית ואחריה בא בקביעות השיר של האיגלס, I WISH YOU PEACE. או לשמוע את השיר PEACE של זמר סבנטיזי בשם "פיטר" שתמיד ריגש אותי. והג'ינגלים של התחנה? כל אחד מהם פגע בול.

אבל בסופו של דבר, כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר. העולם השתנה. קמו תחנות רדיו פיראטיות אחרות, אחר כך תחנות אזוריות, ערוצי המוזיקה בטלוויזיה התרבו, והאינטרנט טרף את כל הקלפים. אוניית השלום של אייבי נתן סיימה את דרכה, והתדר שלה נתפס על ידי תחנה מסחרית אחרת. זה היה סופו של עידן.

אבל ההד של קול השלום ממשיך להדהד בי עד היום. התחנה הזו לא רק חשפה אותי למוזיקה מדהימה; היא עיצבה את הטעם המוזיקלי שלי, פתחה לי את האוזניים ואת הראש. היא הראתה לי שרדיו יכול להיות מרגש, אישי, נועז ובעל משמעות. היא הייתה ההוכחה שאפשר לחלום בגדול, גם אם אתה בסך הכל ילד עם טייפ קסטות בחדר קטן בישראל. מאז, לא התרגשתי כך מרדיו בישראל.