כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-14 ביוני (14.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "לא שמעתי מעולם לפני כן מוזיקאי פופ שיכל להלחין ולתזמר יצירה ברמה של CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. אפילו לג'ורג' גרשווין היה מישהו אחר שתזמר את RHAPSODY IN BLUE. כשמוזיקאי פופ מלחין דברים רציניים יותר, הם הופכים להיות יומרניים. אבל זה לא כך עם ג'ון לורד, שעבודתו שנונה ומלאת חיים". (מלקולם ארנולד, המנצח הקלאסי שהיה מעורב ביצירה "קונצ'רטו ללהקה ותזמורת" שכתב הקלידן ג'ון לורד ללהקת דיפ פרפל, מספר לעיתון דיילי אקספרס בשנת 1969).
ב-14 ביוני בשנת 1995 מת הגיטריסט האירי רורי גאלאגהר, לאחר ניתוח השתלת כבד.
ההשתלה עצמה עברה בהצלחה. לאחר ההשתלה הגיע אחיו, דונאל, לשחרר אותו מבית החולים כשהכל נראה כשורה. אך צוות בית החולים החליט להשאירו ליום נוסף וזה היה היום הקריטי בו הוא חטף שם חיידק זיהומי. מאותו רגע ניסו הרופאים לדחוף לו כמות גדולה של אנטיביוטיקה שלא עזרה, כי הגיטריסט כבר בלע הרבה כדורי אנטיביוטיקה שנרשמו לו עוד לפני כן.
גאלאגהר שקע בתרדמת ומת זמן קצר לאחר מכן. בן 47 בלבד במותו ומה שהגיטריסט מהזן הנדיר ההוא השאיר אחריו זו מורשת מוזיקלית מדהימה. ולמרות שהוא לא היה שם שניצב לצד שמות כאריק קלפטון - הוא היה ידוע בקרב מביני דבר כאיש בלוז אמיתי שידע לחשמל בגיטרה שלו או להעניק צלילי אקוסטית משכנעים ביותר. קולו לא היה קול ווקאלי אמיתי, אך כששומעים אותו שר - ישר יודעים שזה רורי גאלאגהר, וזו אחת מגדולותיו.
גארי מור ספד לו בתקשורת: "הוא היה כה מחוספס וחופשי ופראי באופן בו ניגן. הנפש שלו מעולם לא הייתה מאולפת. הוא תמיד נשאר נאמן לעצמו ובכך הוא שימש דוגמה לכולנו".
רורי גאלאגהר היה הגיטריסט של האנשים. הוא היה צנוע אך עקשן והקדיש את חייו למוסיקה. הוא מעולם לא הפסיק לעבוד, ותמיד יכל לשלוט כהלכה על הקהל, אבל נמנע בנחישות מהמאפיינים של כוכבות-על. הוא נהג ללבוש חולצה רגילה משובצת, מכנסי ג'ינס, זוג מגפיים וגיטרה ישנה מדגם פנדר סטרטוקאסטר, שקנה באירלנד בשנת 1961. הוא זכה לקהל מסור כאשר פרץ בסצנת הרוק הבריטית, בסוף הסיקסטיז, עם הלהקה הראשונה שלו, TASTE. קהל זה רק גדל משנה לשנה. בעידן של גיבורי גיטרה, שנשלטו על ידי נגנים כמו אריק קלפטון וג'ף בק, גאלאגהר הציע מסירות נלהבת בנגינתו, שנולדה מתוך רצון להעניק לקהל מקסימום מוזיקה ומינימום מהומה. הוא היה אחד המוזיקאים שעבדו הכי קשה בסביבה והבושה הכי גדולה לגביו הייתה שהוא אף פעם לא באמת הצליח בארצות הברית, ובכל זאת הוא היה אחד מנגני גיטרות הבלוז הטובים ביותר. לא רק נגינת הגיטרה שלו סחפה אלא גם גישתו לכתיבת שירים. היו שראו בו משורר במסורת האירית. כמה אנשים אמרו שהיה קשה לעבוד איתו אבל זו תמיד הייתה הלהקה שלו והוא היה צריך להיות הבוס.
ב-14 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום האוסף הראשון של סיימון וגרפונקל.
SIDE 1
1. Mrs. Robinson
2. For Emily, Whenever I May Find Her
3. The Boxer
4. The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy)
5. The Sound Of Silence
6. I Am A Rock
7. Scarborough Fair / Canticle
SIDE 2
1. Homeward Bound
2. Bridge Over Troubled Water
3. America
4. Kathy's Song
5. El Condor Pasa (If I Could)
6. Bookends
7. Cecilia
מדובר ב-14 קלאסיקות של הצמד שמסכמות כהלכה את הקריירה של השניים. באופן תמוה, השיר HAZY SHADE OF WINTER הקצבי לא נכלל פה, כמו גם FAKIN' IT. ומהעם AT THE ZOO המופתי? ובכן, אוסף זה, כמה מושלם שיהיה - עדיין חסר בו כדי להכיל את כל היופי הזה של סיימון וגרפונקל. ועדיין - כולו קסם אחד טהור.
אלבום אוסף זה יצא זמן קצר לאחר הפירוק המתוקשר של הצמד והוא מביא את השירים בסדר שאינו כרונולוגי. הדבר דווקא בא לטובה, בגלל שהוא גורם להקשבה מפתיעה, בפעם הראשונה שמקשיבים לזה. אז נכון, האוסף לא משקף את תהליך התפתחותו של פול סיימון כיוצר, אך דווקא סידור השירים מחדש מעניק תהליך שונה, שמבליט את הגיוון בהיקף היצירה הזו.
בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב בזמנו בביקורת על האוסף הזה: "לפני כמה חודשים הופיעו סיימון וגרפונקל יחד בעצרת בניו יורק ולמרות שנפרדו רק לפני כשנה, בטוח היה טוב לראות אותם שוב שם. המוזיקה שלהם נדירה בכך שהיא יכולה להעלות תמונות של זמן ומקום מסוימים. 'צלילי השקט' יכול לעורר רחוב שומם וחורפי בגריניץ' וילאג', HOMEWARD BOUND משחזר אחר צהרים ברכבת במזרח פנסילבניה, FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER מזכיר לי אחר צהרים סתווי בברלין (אלה הרשמים שלי, אני יודע שיש לכם משלכם). סיימון וגרפונקל מקישים על כל החוויות שלנו ולפעמים הם אפילו מציעים מידה של תקווה או הבנה.
אם כל זה נשמע מבולגן, זה לא אמור להיות כך. תאשימו בכל זה את חברת התקליטים קולומביה, שפשוט הנחיתה מכה מכרעת לכל מי שחשב לחמוק מהסנטימנטליות של להיטי סיימון וגרפונקל. זהו אוסף אמיתי של שירים שזכה לפופולריות רבה. ורק כדי להסעיר את העניינים, חמישה מהשירים באים פה מהופעות חיות, כך שהם נבדלים מהגרסאות המקוריות. למעריצי הצמד יש כנראה את כל השירים האלו, אבל בהחלט נוח להכניס את כולם למקום אחד".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "הנה אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שעומד בשמו - אוסף נדיב של 14 קלאסיקות סיימון וגרפונקל, החל מצלילי השקט ועד גשר מעל מים סוערים. למה לטרוח לכתוב על אנתולוגיה של חומר כל כך מוכר? במקרה זה נראה לי שסיימון וגרפונקל ראויים למחווה מיוחדת על הישגם השקט אך יוצא הדופן בסוף שנות השישים - במיוחד מכיוון שהייתה תגובה מובהקת נגדם. אולי פשוט הם הפכו פופולריים מדי, מחובקים על ידי מעמד הביניים וזכו לשבחים על ידי הניו יורקר. צר לי מעט שהעריכות באוסף זה אינן מסודרות בסדר כרונולוגי כדי שנוכל להתחקות ישירות אחר התפתחותו של פול סימון ככותב שירים. שלא כמו דילן, שביצע סדרה של שינויים סגנוניים דרמטיים, האבולוציה של סיימון הייתה עדינה, אך בטווח הארוך משמעותית כמעט באותה מידה".
הייתה זו מתנת פרידה מופלאה מהשניים, שהיה נדמה בזמנו כי לא ישובו עוד ליצור יחדיו, עד שהגיעה שנת 1975 והראתה שהכל אפשרי, כולל איחוד השניים. אבל למרות האיחודים, כל אחד מהם הצליח להביא לבדו להיטים כשבפעילויותיהם כצמד, נותרו הלהיטים הנצחיים ההם מתקופה שבהחלט לא תחזור.
ב- 14 ביוני בשנת 1969 פורסם הדבר הזה במלודי מייקר:
"ההופעה הפומבית הראשונה של הרולינג סטונס 'החדשים', עם מיק טיילור - הגיטריסט לשעבר בלהקתו של ג'ון מאייאל, מתוכננת להתקיים בקולוסיאום ההיסטורי והידוע שברומא, ב-25 וב-26 ביוני. מיק ג'אגר אמר לנו: 'ביצעתי סידורים לקראת הופעותינו שם. ההופעות יצולמו לשימוש עתידי. אני כרגע במשא ומתן עם איש קולנוע איטלקי לביצוע הדבר'. מופע בלונדון מתוכנן גם הוא בשבוע הראשון של יולי. עדיין לא נקבע מקום. בריאן ג'ונס, הגיטריסט הקודם בלהקה, הוחלף בטיילור".
ובכן, המופע בקולוסיאום לא יקרה בסוף ובתחילת יולי 1969 הסטונס אכן יופיעו בלונדון, במופע חינמי והיסטורי בהייד פארק. יומיים בלבד לאחר מותו של חבר הלהקה המייסד שפוטר, בריאן ג'ונס.
ב-14 ביוני בשנת 1949 נולד המתופף אלן ווייט, שניגן עם ג'ון לנון בשנים 1971-1969. לאחר מכן הוא ניגן עם הזמר טרי ריד ואת תהילתו הגדולה הוא מצא כשהחליף את ביל ברופורד בלהקת יס ונשאר בה עד מותו, במאי 2022.
אלן ווייט גם חתם בעותק הספר הראשון שלי, "רוק מסביב לשעון" (תודה רבה לגלי אמריליו)
ווייט גם הופיע עם ג'ון לנון, בהופעות ובהקלטות, בלהקת פלסטיק אונו שלו, וגם עם ג'ורג' האריסון באלבומו ALL THINGS MUST PASS. "לאורך חייו וששת העשורים שלו, אלן היה דברים רבים עבור אנשים רבים", כתבה משפחתו בהצהרה המאשרת את מותו. "כוכב רוק מוסמך למעריצים ברחבי העולם; חבר ללהקה לכמה נבחרים, וג'נטלמן וחבר לכל מי שפגש אותו".
ווייט נולד בפלטון, מחוז דורהאם, אנגליה ב-14 ביוני 1949. הוא החל לנגן בתופים בגיל 12 והחל להופיע במועדונים בלונדון בשנה שלאחר מכן. חייו השתנו לנצח בשנת 1969 כאשר קיבל שיחת טלפון מג'ון לנון. "חשבתי שזה חבר שמנסה להתבדח איתי, אז הנחתי את הטלפון", אמר ווייט לרולינג סטון ב-2019. "בסופו של דבר התקשרתי בחזרה והוא אמר לי שהוא עושה הופעה בטורונטו והאם אני פנוי לנגן בתופים והוא יכול לשלוח מכונית לאסוף אותי למחרת בבוקר".
לפני שהספיק להגיד "פול מקרטני", ווייט היה על מטוס לטורונטו לצד אריק קלפטון, יוקו אונו וקלאוס פורמן. לנון הופיע בהופעה חיה נדירה בפסטיבל בטורונטו והיה זקוק למתופף. ווייט ניגן את המופע כמעט ללא חזרה. "פתאום, המקלות נזרקו לידיי וג'ון ספר על הבמה. הכל היה סוג של הבזק".
לנון היה מרוצה מהעבודה של ווייט והזמין אותו לסטודיו לעבוד על התקליט אימאג'ין. הוא היה אחד משלושה מתופפים בתקליט, יחד עם ג'ים קלטנר וג'ים גורדון, אבל הוא זה שנבחר לעבוד על שיר הנושא האגדי. "אני זוכר שבשלב מסוים השיר התחיל עם התופים ממש בתחילת השיר והלהקה ניגנה", אמר ווייט לרולינג סטון. "ג'ון ניגן את זה כל כך טוב בעצמו בפסנתר שאמרתי, 'למה אתה לא עושה את הבית הראשון ככה?' הוא אמר, 'זה רעיון טוב. מה אתה חושב, פיל (ספקטור)?' הדבר הבא שאתה יודע, ניסינו את זה ככה וג'ון שמר על זה".
החוויה הזו הובילה להזמנתו להקליט עם ג'ורג' האריסון. למרות שהסשנים היו כל כך כאוטיים ואין קרדיטים מתאימים, ווייט טען שניגן בשיר "אלי הטוב", אבל זה שנוי במחלוקת. "היו הרבה אנשים בסטודיו כל יום במשך כשלושה שבועות. כשכולנו הגענו לשם, היינו מחליטים מי מנגן במה. ג'ורג' היה אומר, 'אחד מכם מנגן בתופים'. ככך הקלטנו".
כמה שנים מאוחר יותר, יס נפרדה מהמתופף המייסד ביל ברופורד. לווייט הוצע התפקיד כי הבסיסט כריס סקוויר והסולן ג'ון אנדרסון ראו אותו לאחרונה מנגן עם ג'ו קוקר ואהבו את עבודתו. הבעיה היחידה הייתה שהם היו אמורים לעשות הופעה רק שלושה ימים לאחר מכן בדאלאס, טקסס וכמעט שאין להם זמן לעשות חזרות. "כל סוף השבוע הקשבתי למוזיקה והתרגלתי אליה. בדאלאס עליתי לבמה עם יס כמעט בלי חזרות".
להקת יס ראתה לא מעט מוזיקאים באים והולכים ממנה במהלך העשורים הבאים, אבל ווייט נשאר נאמן עז ללהקה. הוא רשם יותר שנים בלהקה מכל חבר אחר. בעיות בריאות הגבילו אותו בסיורי ההופעות האחרונים, אבל הוא היה יוצא לתופף על הבמה את השירים האחרונים של הערב. הוא קיווה שיוכל לנגן הופעות מלאות עם הלהקה בעתיד. "עברתי ניתוח גב לפני כמה שנים. השתפרתי בהתמדה מאז ואני מתחיל לנגן יותר ויותר. זה די טוב עכשיו ואני מרגיש טוב כל יום. אני מתקדם".
ווייט ניגן בפעם האחרונה עם הלהקה ב-28 ביולי 2019 בקליפורניה. ההדרן באותו ערב לקח את הקריירה שלו למעגל: עם קאבר לשיר IMAGINE, אותו ניגן עם ג'ון לנון, בפעם הראשונה, בשנת 1971.
ב-14 ביוני בשנת 1961 נפצע זמר הרוק'נ'רול, ג'ין וינסנט.
זה היה במהלך סיבוב הופעות באנגליה כשווינסנט נפל 30 מדרגות, אחרי שהופיע בניוקאסל, ואיבד את הכרתו. אחת מרגליו, שכבר נפצעה קשה בעבר, ניזוקה אף יותר מהנפילה ויש שדיווחו שפלטינה שהושתלה בה נשברה עם הנפילה. הופעות בהמשך הסיבוב בוטלו.
ב-14 ביוני בשנת 1970 נערכה הופעת הבכורה של להקת דרק והדומינוס.
זו הייתה הפעם הראשונה בה דרך אריק קלפטון על במה בריטית, מאז שהופיע עם דלייני ובוני. ביום זה נערכו שני מופעי צדקה למען גופים שפעלו נגד מלחמת ויאטנם, ב-LYCEUM הלונדוני. לצד הלהקה החדשה של קלפטון הופיעו חמישה נוספים, שהסכימו להופיע בחינם; אשטון גארדנר ודייק, אלקסיס קורנר, להקות RAVEN ו- NOIR והשדרן ג'ון פיל. בקהל נצפו מיק ג'אגר ופיטר פרמפטון.
באותו יום חיפשה להקתו של קלפטון שם ראוי, כשהמודעות לקראת ההופעות ציינו את שמות המשפחה של ארבעה חברי הלהקה; אריק קלפטון, המתופף ג'ים גורדון, הבסיסט קארל ריידל והקלידן בובי וויטלוק, שהציע את השם THE DYNAMICS. אבל היה זה טוני אשטון (הקלידן מלהקת אשטון, גארדנר ודייק) שגם הנחה את האירוע והחליט לקרוא ללהקה שהציג בשם "דרק והדומינוס".
קלפטון: "זו הייתה בדיחה שלו. טוני הציע את השם כי הוא תמיד קרא לי דל. אז הוא רצה לקרוא ללהקה דל והדומינוס. אבל ברגע האחרון הוא שינה את זה לדרק והדומינוס".
קלפטון עלה לבמה בחליפה ושיער משוח לאחור. ההופעה נפתחה באופן אקוסטי כשלצידו הגיטריסט דייב מייסון וגם וויטלוק לצידם כשהוא פורט קצת בגיטרה משלו. הם מבצעים את השיר EASY NOW ואחריו עולה גם חטיבת הקצב של הלהקה והעניינים הופכים חשמליים.
כתב עיתון דיסק, רוי שיפסטון, נכח שם ודיווח לעיתונו בחוסר להט שהיה זה מופע רגיל וקלפטון לא היה מעניין. גם כריס וולש מהמלודי מייקר לא התרשם. ייקח ללהקה עוד קצת זמן עד שתקבל את מקומה הראוי בעולם הרוק האגדי.
ב-14 ביוני בשנת 1966 החליטה חברת התקליטים האמריקאית, קפיטול רקורדס, לגנוז את האוסף החדש של הביטלס, YSTERDAY AND TODAY, בגלל צילום עטיפתו שהבהיל אותה.
החברה דרשה מספקי התקליטים להחזיר אליה עותקים שכבר נשלחו. העטיפה הראתה את הביטלס עם חלוקים, חתיכות בשר נא וחלקי בובות שבורות. הסיפור השלם על תקרית זו נמצא בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"
ב-14 ביוני בשנת 1945 נולד הקלידן הבריטי רוד ארג'נט, שהיה בשנות השישים בלהקת הזומביס והקים לאחר מכן את להקת ARGENT המצליחה.
אז לכבוד זה, הנה על התקליט הראשון שרוד ארג'נט עשה במסגרת להקת ARGENT.
בשנת 1969 הבין ארג'נט כי הגיע הזמן לשים את להקת הזומביס בארון נעול. הוא חבר לבסיסט הלהקה ההיא, כריס ווייט, וביחד יצאו למסע של הקמת להקה חדשה לגמרי. הלהקה הזו הפכה להיקרא ארג'נט.
על מנת להשיג את המטרה הזו הצליח מנהלם, מל קולינס (בלי קשר לנגן כלי הנשיפה ההוא מקינג קרימזון), להשיג עסקה מול חברת התקליטים סי.בי.אס בה יוכלו שני אלו לתפקד ככותבי שירים ומפיקים לאמנים אחרים על מנת לממן את חזונם. הם אף פתחו חברת הפקות בשם NEXUS. האמנים שהפיקו בתחילה, במסגרת עסקה זו, היו שני תקליטונים להרכב בשם FREE FERRY ותקליטון (שנגנז) לצמד בשם מייק ופארינה. גם זמר העבר דאפי פאוואר הופק על ידם אז עם קטע בשם HELLHOUND.
בינתיים המשיכו השניים לרקוח את הבסיס ללהקתם. את עמדת הבסיסט אכלס בן דודו של ארג'נט, ג'ים רדפורד (שנפרד מעולמנו לא מזמן). הגיטריסט-זמר היה ראס באלארד, שהביא חבר שהכיר מלהקה משותפת קודמת בשם בוב הנריט. בתחילה הוצע על ידי הנריט המתופף בשם SILVER SURFER. אך במהרה הובן כי אין אפשרות להשתמש בשם בגלל זכויות יוצרים עליו. לאחר מכן היה זה באלארד שהציע לקרוא ללהקה על שמו של הקלידן, שבתחילה היסס כי חש לא בנוח מהעניין. אך עידוד משאר חברי הלהקה הביא אותו להסכים לכך.
בשנת 1969 החלה הלהקה לבצע סיבוב הופעות מינורי אך יעיל לחיזוקה במועדונים בגרמניה ואיטליה.
ההופעה המוצלחת ביותר התרחשה במועדון PN HIT שבמינכן. עם כוחות חדשים ושימחה בלב התקבצו הנגנים באולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון ליצירת תקליט הבכורה שלהם. התוצאה הראשונה שיצאה מהסשנים הייתה בארה"ב עם תקליטון של השיר LIAR, עם צד ב' שהכיל את השיר SCHOOLGIRL.
התקליט השלם יצא בארה"ב בנובמבר 1969, חודשיים לפני שיצא באנגליה. הצליל הכללי של האלבום מזכיר מאד את להקת הזומביס עם ניחוח 'כבד' יותר. התגובה הכללית של השוק הייתה אדישות כמעט מוחלטת. להקת THREE DOG NIGHT לקחה את השיר LIAR ועשתה לו גרסת כיסוי.
כריס ווייט היה חבר שווה בלהקה אם כי תפקידו היה הפעם מאחורי הקלעים ככותב שירים ומפיק. הלהקה הופיעה בעיקר עם חומר מקורי חדש. השיר היחיד שצלח מימי הזומביס להופעות בתקופה הזו היה TIME OF THE SEASON.
עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "הנה קומבינציה טובה של שירים טובים, שירה משובחת ונגינה מלאת רגש וחסרת מאמץ. זהו עונג יצוק".
עיתון RECORD MIRROR פרסם את הביקורת שלו באותו חודש: "זה תקליט שנמצא במרחק רב מהזומביס. אין ספק שתהיה פה פתיחת דלת לדבר חדש ומלהיב שעוד נשמע ממנו".
עיתון רולינג סטון פרסם: "כמה שנים אחורה, שחררה להקה בשם הזומביס תקליט גאוני, אך נשכח, בשם ODESSEY AND ORACLE. מאז אותו תקליט התפרקה הלהקה ההיא. אורגניסט הלהקה ההיא צץ עכשיו עם להקה חדשה והוציא תקליט טוב למדי. אין שיר אחד חלש בתקליט. הקטע הפותח שבו נהדר. קולו של ארג'נט נשמע אוורירי בדומה לזה של חברו לשעבר בזומביס, קולין בלונסטון. ארג'נט מצליח להביא את המקלדות השונות שלו להישמע יחדיו כמו תזמורת. מאחר והלהקה הייתה קיימת רק חצי שנה כשהקליטה תקליט זה - אנו מצפים לתקליט שנה מרשים מאד".
ב-14 ביוני בשנת 1975 הופיע פיטר פרמפטון באולם WINTERLAND. הקלטות מההופעה הזו יצאו בהמשך באלבומו הכפול והמצליח ביותר, FRAMPTON COMES ALIVE.
ב-14 ביוני בשנת 2016 מת, בגיל 72, הגיטריסט הנרי מקולוק, שניגן עם ג'ו קוקר בסוף הסיקסטיז (כולל בפסטיבל וודסטוק), באלבום JESUS CHRIST SUPERSTAR ובשנת 1972 הצטרף לפול מקרטני ולהקת כנפיים (ופרש שנה לאחר מכן). קולו גם נשמע בדיבור בתקליט "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד.
אחד מרגעיו הגדולים היה סולו הגיטרה הספונטני שהקליט לשיר MY LOVE, של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שהפך ללהיט. "עם מוסיקה, לפעמים אתה נתקל במשהו וזו מתנה מאלוהים וזה מתועל דרכך", אמר מקולוק בראיון בשנת 2011. "אני נשבע, מעולם לא שמעתי את התווים האלו לפני כן".
מקרטני ספד לחברו לשעבר ללהקה. "היה תענוג לעבוד איתו, מוסיקאי סופר-מוכשר עם חוש הומור מקסים".
ב-14 ביוני בשנת 1965 הקליטו הביטלס שלושה שירים. הראשון שהוקלט היה I'VE JUST SEEN A FACE.
שישה טייקים נעשו לשיר הזה. לאחר מכן עברו החברים להקלטת השיר I'M DOWN, שיצא בצד ב' של התקליטון HELP. פול מקרטני חזר כל הזמן במשך הסשנים על המושג PLASTIC SOUL - מושג שהוטבע על ידי אמני רית'ם אנד בלוז שחורים שראו בזמרים הלבנים חיקוי זול לסגנון המוסיקלי הזה. המושג שמקרטני חזר עליו בסשן הזה הפך להשראה עבור שם האלבום הבא, RUBBER SOUL.
לאחר הפסקה של כמה שעות חזר מקרטני לבדו לאולפן והקליט את השיר YESTERDAY בשני טייקים. נגני כלי המיתר הגיעו שלושה ימים לאחר מכן והקליטו את העיבוד הקלאסי שלהם כתוספת לשיר הפופ הראשון בו נעשה שימוש בכלי קשת.
באותו יום יצא בארה"ב אלבום לביטלס שנקרא BEATLES VI. מדובר בעוד תקליט שהוציאה חברת התקליטים האמריקאית, קפיטול, שהייתה אחראית שם לקטלוג הלהקה, תוך שינוי סדרי שירים ועטיפות - ללא כל התערבות של חברי הלהקה.
ב-14 ביוני בשנת 1969 יצא גיליון חדש לעיתון רולינג סטון. גם הדברים הבאים פורסמו בו...
- הבסיסט של להקת ג'פרסון איירפליין, ג'ק קאסידי, איבד את גיטרת הבס שלו מתוצרת GUILD. כל זאת לאחר הופעה כאוטית בקנזס סיטי. המספר הסדרתי שלה הוא 16265. בעיתון נכתב כך: "אם אתם רואים מישהו מנגן בגיטרה הזו, תצמידו אותו מבלי שיוכל לזוז, תקחו ממנו מיד את הבס ותתקשרו ללהקה שתבוא לקחת את האבדה. הלהקה מציעה פרס למוצא. לקאסידי לקח שנה וחצי להתאים את הגיטרה הזו לפי דרישתו".
- להקת LOVE, מלוס אנג'לס, שאף פעם לא ממש הצליח, עדיין מנסה. הלהקה נפלה שלוש פעמים וכולם הניחו שהיא טבעה אבל לא, בכל מקרה עדיין לא. מייסד-מנהיג הלהקה הטמפרמנטי, ארתור לי, ארגן מחדש את הלהקה ולקח אותה לאחרונה למועדון ויסקי א גו גו. רק ארתור לי נשאר. כל שאר הפרצופים הם חדשים. הלהקה גם שינתה חברת תקליטים כשזבה את ELEKTRA, לאחר הפקת שלושה אלבומים וחצי תריסר סינגלים. הלהקה חתומה כעת בחברת BLUE THUMB. שינוי אחד נוסף, כפי שצוין בעיתון CASHBOX: 'להקת LOVE החדשה סותרת את הגינונים של הלהקה הישנה, על ידי הגעה בזמן, הימנעות מריבים ממושכים, והודיה לקהל אחרי כל שיר שמבוצע על הבמה. מישהו יכול לבקש יותר מזה?'..."
- הרולינג סטונס, תמיד קצת קדימה או קצת מאחורי הביטלס, עשויים להקים חברת הפקת תקליטים בשנה הבאה. זה ייקרא אגס (PEAR). מאמינים כי הסטונס יקליטו בלייבל שלהם כמו גם יחפשו כישרונות טריים עבור
החברה.
- להקת הדלתות עובדת שוב. הגיעה הכרזה על חמישה תאריכים להופעות אחרי הקפאה של שלושה חודשים, בגלל התגובות המטרידות להופעה שנערכה במיאמי ונטען שבמהלכה ביצע זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, אקט מיני על הבמה. העניין עדיין לא נפתר - לא בבית המשפט, בכל מקרה - אבל בינתיים חברי הדלתות אומרים שהם שוב ייצאו להופעות".
הנה כמה ציטוטים שהוצאתי מביקורות תקליטים בגיליון זה:
על התקליט ARTHUR של להקת הקינקס: "אני בהחלט אוהב את הקינקס; עברו חמישה עשר חודשים מאז שקיבלתי אלבום חדש שלהם, ולמרות זאת הקשבתי לזה והבנתי שהתגעגעתי אליהם ולתענוג הזה. כל הקשבה חדשה היא שמחה משולבת של התחדשות וגילוי. שמחה כזו, להכיר חברים חדשים! וכל אחד ואחד
מהשירים שריי דייויס כתב הוא חבר שונה בשבילי".
על התקליט ARS LONGA VITA BREVIS של להקת הנייס: "במובן מסוים, זה נראה מוזר שהנייס, כנראה כל כך מודאגים עם הטבע וחשיבותה של האמנות, בחרו את הגישה הבלתי נגישה יחסית של 'הזרם השלישי' (שמשלב ג'אז עם קלאסי) כמנוע האמנותי השאפתני שלהם. אני מקווה שלמרות הדרישות שלהם שנאמץ את המוח, הם יזכו בתשומת הלב שהם צריכים".
ב-14 ביוני בשנת 1980 הופיע איגי פופ ב-METROPOLE בברלין. מה קרה שם?
למרות שהוא דיבר אז על מעבר לניו אורלינס, איגי חזר לברלין, כדי להופיע ב-METROPOLE. אחרי שהוא ביצע את SISTER MIDNIGHT, אותו כתב עם דייויד בואי, הוא הקדיש לחברו את השיר CHINA GIRL. אבל אז הוא קרא, "היי דייב, איפה אתה?" מסתבר שבואי היה בקהל וכשאיגי הביא עם להקתו ביצוע משתלח של LUST FOR LIFE, בואי עלה לבמה והשתלט על הפסנתר לג'אם מפתיע. אחרי ההופעה הלכו הצמד חמד לבילוי בבר ואף שיחקו ביליארד עם המקומיים.
ב-14 ביוני בשנת 1968 יצא בארה"ב האלבום הכפול של להקת CREAM ששמו WHEELS OF FIRE. באנגליה הוא יצא ב-9 באוגוסט 1968.
WHEELS OF FIRE - IN THE STUDIO :
SIDE 1
1: White Room
2: Sitting On Top Of The World
3: Passing The Time
4: As You Said
SIDE 2
1: Pressed Rat And Warthog
2: Politician
3: Those Where The Days
4: Born Under A Bad Sign
5: Deserted Cities Of The Heart
WHEELS OF FIRE - LIVE AT THE FILLMORE:
SIDE 3
1: Crossroads
2: Spoonful
SIDE 4
1: Traintime
2: Toad
במקור היה זה אלבום, כפול כשוויניל אחד מכיל קטעים אולפניים והויניל השני הוא עם קטעי הופעות חיות מהפילמור ווסט ואולם וינטרלנד שבסן פרנסיסקו. הפרויקט של האלבום השלישי הזה של הלהקה היה שאפתני יותר מהשניים הקודמים ובו התנסו החברים (הגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר) בצורות מוזיקה שלא היו קודם לכן קיימות ביצירה שלהם.
הלהיט הגדול של האלבום פה הוא הקטע הפותח את התקליט, שנקרא WHITE ROOM. השיר יצא כסינגל והגיע למקום השישי במצעד האמריקני.
ג'ק ברוס הביא לאולפן קטע שכתב כוואריאציה על מהלך האקורדים בשיר מהאלבום הקודם, TALES OF BRAVE ULYSSES. זה היה הבסיס לאותו "חדר לבן", שאת מילותיו כתב שותפו של ברוס ליצירת השירים, פיט בראון. ג'ינג'ר בייקר הציע את הפתיחה הקצבית של משקל 5/4. שנים לאחר מכן התרעם המתופף על שלא קיבל קרדיט הלחנה לשיר הזה למרות תרומתו.
ברוס רצה שהשיר הזה ייצא על גבי סינגל אך הבעלים של אטלנטיק, אהמט ארטגון, טען שברוס כתב כאן שיר פסיכדלי מקושקש וחסר טעם שלא ראוי לצאת כסינגל. זו לא הפעם הראשונה שארטגון השפיל את ברוס. גם במהלך ההקלטות של האלבום הקודם, DISRAELI GEARS, ארטגון הטיח בבסיסט המתוסכל את אותן הטענות על קשקוש פסיכדלי. ארטגון בכלל ראה ב- CREAM את קלפטון עם שני נגני ליווי.
השיר יצא לבסוף על סינגל והפך ללהיט הגדול ביותר של CREAM. במשך השנים התרעם ברוס על קלפטון שדאג לבצע את השיר בהופעות הסולו שלו. ברוס טען שזהו שיר שלו ולא של קלפטון.
אחד הקטעים, BORN UNDER A BAD SIGN, היה קשה לברוס לשירה. כי תפקיד השירה היה שונה מבחינה קצבית מתפקיד הבס.
מה שמוזר הוא שדווקא קלפטון, שהיה הבלוזיסט הטהור מהשלישייה, לא שר את הקטע הזה. הקטע הזה היה אמור לצאת על גבי סינגל אך לבסוף הרעיון הזה נדחה על הסף. בשלב מסוים אף התווספו כלי נשיפה להקלטת הקטע הזה, אך הם הורדו לבסוף.
בייקר התעקש שיהיה לו שיר בתקליט שגם יככב בצד ב' של תקליטון שנקרא ANYONE FOR TENNIS. הוויכוחים על כך היו קשים אך הוא ניצח לבסוף. שם הקטע המוזר הזה של בייקר, שנמצא בתקליט, נקרא PRESSED RAT AND WARHOG.
הוויכוחים היו קשים גם על מהות השיר ANYONE FOR TENNIS. זהו שיר שלא יצא בתקליט הכפול הזה אלא רק על גבי תקליטון. קלפטון נאבק בכל כוחו על מנת שהשיר ייצא כסינגל. הוא אף הגיע למצב בו החל לבכות לנוכח ניסיונותיו הקשים לשכנע את האחרים. השיר הזה נכלל בפסקול לסרט מערבונים בשם THE SAVAGE SEVEN.
בתקופת הסשנים לאלבום הזה הקליטה הלהקה פרסומת לבירה שנקראה FALSTAFF. הסיבה לבחירת הלהקה לביצוע הג'ינגל הייתה כי בנו של הבעלים במפעל הבירה אהב את המוזיקה שלהם. ג'ק ברוס סיפר מאוחר יותר שלבירה הזו היה טעם של פיפי. ככל שהסשנים התמשכו כך החלו להיווצר מתחים באולפן בין החברים.
בחלק השני של הסשנים החל ברוס להיות דומיננטי יותר באולפן. עד כדי כך שבשיר AS YOU SAID קלפטון כלל לא ניגן. הוא הטיח בבסיסט שהוא יכול בעצמו לנגן בכל הכלים אם בא לו. ואכן כך עשה ברוס (חוץ מהתופים..). בשיר הספציפי הזה השתמש ברוס בכיוון גיטרה שהושפע מהזמר ריצ'י הייבנס.
השיר PASSING THE TIME הורכב משני שירים. הראשון הוא אכן PASSING THE TIME שמתחבר לקטע שנקרא SCATTERFARAGUS. לפני שנים יצאה גרסת DCC GOLD CD של האלבום עם השיר הספציפי הזה בגרסה ארוכה ב-67 שניות ממה שנמצא בהוצאות האחרות. מה שהופך את ההוצאה הזו למיוחדת במינה.
עם סיום הסשנים האולפניים טס ג'ינג'ר בייקר מיד בחזרה לביתו. קלפטון נשאר לבצע הקלטות תפקידי נגינה אחרונות על השירים POLITICIAN ו- DESERTED CITIES OF THE HEART. בסוף, סיים ברוס את המיקסים של האלבום ביחד עם המפיק פליקס פאפאלארדי.
בשלב מסוים בסשנים הוחלט להקליט כמה הופעות חיות בכדי להוציא אלבום הופעה שייצא לאחר ש- WHEELS ישוחרר כאלבום יחיד ואולפני. לפיכך אורגנו שני מכשירי שמונה ערוצים בניידת הקלטה, שאוכלסה על ידי טכנאי ההקלטה טום דאוד. ההופעות שהוקלטו היו באולם WINTERLAND שבסן פרנסיסקו בין 8-10 בפברואר.
מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, נכנס שם בינתיים לריב עם מנהל המקום, ביל גרהאם, שסירב לתת לאחרון כרטיסים בחינם למשפחתו. גרהאם לא נשאר חייב והעיף את סטיגווד פיזית מהמקום מול הפרצופים המשתאים של חברי הלהקה.
זה לא היה קל לדאוד להקליט את ההופעות החיות כי הלהקה הייתה כה חזקה מבחינת ווליום עד שכל כלי נגינה נכנס לערוצים האחרים ללא אפשרות הפרדה מוחלטת בין הערוצים.
הקטע CROSSROADS, שנמצא בתקליט ההופעה פה, נחשב לאחת מפסגות הסולואים של קלפטון בגיטרה. השיר הזה בוצע במקור על ידי רוברט ג'ונסון בשנות השלושים. בביצוע של CREAM יש שילוב של שני שירים מאת ג'ונסון: CROSSROADS BLUES ו- TRAVELLING RIVERSIDE BLUES. קלפטון ניגן פה את הסולו בגיטרת גיבסון SG שנצבעה בצבעים פסיכדליים. הוא נהג במשך שנים להגיב בביטול לביצוע הזה של CREAM בגלל שלטענתו הלהקה פישלה בביצועו אי שם בתוך סולו הגיטרה שלו.
האלבום WHEELS OF FIRE נחשב למצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. הוא יצא לחנויות באוגוסט 1968 והגיע למקום השלישי במצעד המכירות באנגליה ולמקום הראשון בארה"ב.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה: "הלהקה טובה במספר דברים; למרבה הצער, כתיבת שירים והקלטות אינם ביניהם. עם זאת, הם נגנים פנטסטיים ומוזיקאים מצוינים וההקלטה האחרונה שלהם מוכיחה את כל זה".
בתקופה הזו של 1968 הייתה השלישייה בפסגת הפופולריות שלה. אך עם ההצלחה הגיעו הצרות הגדולות שהביאו לפירוקה המהיר.
ההחלטה על הפירוק הגיעה בסוף מרץ 1968. בזמן שהלהקה שהתה בדאלאס טקסס לקראת הופעה והיחסים בין ברוס לבייקר הגיעו לאלימות קשה. שם הוחלט על הפירוק. זה קרה בדיוק ביום הולדתו ה-23 של קלפטון. אך היה עוד סיבוב הופעות שלם שהיה על הלהקה לכבד. בין השאר מופע בבוסטון בתחילת אפריל כשהאזור געש בתגובה לרצח מרטין לותר קינג. כמה מטרים משם הופיע ג'יימס בראון הופעה היסטורית בה הצליח בדרכו המיוחדת להרגיע את התסיסה.
ב-8 באפריל חטף ג'ק ברוס קריזה כשהגיע לאולם באונטריו, קנדה, בו הלהקה הייתה אמורה להופיע. אחרי מבט קצר שלו על מערכת ההגברה שהורכבה שם הוא הגיע למסקנה שהמערכת הזו רחוקה מלהשביע רצון. הוא רתח על כך עד שהחליט לפרוש באותו רגע מסיבוב ההופעות. הוא ניגן בהופעה הזו ומיד אחריה רץ לשדה התעופה וקנה כרטיס בחזרה ללונדון. מפיק סיבוב ההופעות דלק אחריו והצליח לשכנעו ברגע האחרון להישאר.
מנהל הלהקה הבין שדרושה חופשה דחופה לחברים ולפיכך בוטלו שאר התאריכים והלהקה חזרה ללונדון. במהלך החופשה התעדכן קלפטון בדברים שקורים לקולגות שלו. בין השאר הוא קפץ לבקר את ג'ון מאייאל, עמו ניגן לפני הקמת CREAM. מאייאל השמיע לו את אלבומו החדש שנקרא BARE WIRES. קלפטון התרשם מאד לטובה מהעיבודים המתקדמים שבתקליט. כמו כן הוא התעניין במה שקורה עם סטיב וינווד ולהקת טראפיק.
קלפטון קיבל חיזוק לפירוק הלהקה ב-11 במאי 1968. זה היום בו הוא ראה כתבה על הלהקה עם ראיונות שנעשו עם חבריה בספטמבר של 1967. באותה כתבה צוטטו כל חברי הלהקה כשהם מפארים את עצמם ונגינתם. ואילו בצד הכתבה נראתה הביקורת הקטלנית שירתה חץ אל תוך הבלון הזה של CREAM. את הביקורת כתב ג'ון לנדאו, שציין כי קלפטון הוא מאסטר הקלישאות של הבלוז בארבעים השנים האחרונות. לנדאו גם ביקר לרעה את תיפופו של בייקר שקיבל גם את המילה 'קלישאה'.
השילוב של ראיונות ישנים ביחד עם ביקורת ממופע שנעשה לא מזמן ציירו תמונה מאד לא מחמיאה. קלפטון, שקרא את הביקורת הזו במסעדה לקח את העניין באופן קשה והתעלף על הרצפה.
כשהתעורר מעלפונו, החליט אלוהי הגיטרה שהוא לא רוצה יותר לעמוד במרכז הזרקורים אלא לתפקד בצד כחבר להקה מן המניין. באותה השנייה הוא הבין כי להקת CREAM הגיעה לסוף דרכה.
בשלב הזה הבין קלפטון שנמאס לו להיות האו"ם שמנסה לגשר בין שני הבלגאנים האלה שניצבו משני צדדיו. ברוס ובייקר שנאו זה את זה עוד מימי נגינתם יחד באמצע שנות השישים בהרכבו של האורגניסט גרהאם בונד. השנאה ביניהם הייתה תהומית. בייקר אף שלף פעם אחת סכין על ברוס ואיים להרגו על הבמה, כששניהם היו חברים בלהקתו של האורגניסט גרהאם בונד ב-1966, לאחר שהבסיסט העז להעיר לו על תיפופו.
עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם על התקליט בספטמבר 1968: "הנה זה, חברים. נשימתה האחרונה של להקת CREAM. זה התקליט הכי ניסיוני ורגשי ששמעתם מהם אי פעם עם שילוב של כנות ותעוזה מדהימות. תיקנו את התקליטים או שתחיו בעצב לכל ימי חייכם".
ב-14 ביוני בשנת 1971 (יום ראשון) שודרה בטלוויזיה התוכנית 'ברוכים הבאים', בהנחייתו של אורי זוהר, ובה ביצע אריק איינשטיין את השיר 'אני ואתה'. התוכנית צולמה לפני פרשת הסמים.
כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969:
יום לפני השידור המיועד התרעם אריה ערד בעיתון 'דבר' כי עצם שידור התוכנית בעת סערה משפטית שכזו הוא דבר שלא יתכן. לטענתו, אסור לתת לאורי זוהר במה לאור הפרשה. ערד הוסיף כי חש שמשמיעים את שיריו של אריק ברדיו באופן מוגבר מהרגיל, דבר שלא אמור להתרחש במצב מתוקן. לדעתו, תמיכה זו של עורכי הרדיו והשדרנים צריכה להיעשות באופן פרטי ולא על גלי האתר.
יום לאחר שידור התוכנית, שוחררו הנאשמים בערבות, אחרי שנציג המשטרה הודיע שחקירתם הסתיימה. באותו בוקר הוגשה נגדם התביעה נגד התפרעותם בבית המשפט. אביגדור צברי שוחרר בערבות של 5,000 לירות, בשל היותו בעל המקום בו הוחזק החשיש וגם אחד מאלה שהואשמו בהתפרעות. גם אורי זוהר, גיורא קליין, ושמואל חמדי, שהואשמו בתקיפת שוטרים וביזיון בית המשפט, שוחררו בערבות של 5,000 לירות כל אחד. כל השאר שוחררו בערבות של 1,500 לירות. באותו יום העידו השוטרים כי החשודים בתקיפתם הביעו חרטה וביקשו סליחה.
הרצאה מיוחדת על אריק איינשטיין, להזמנות: 050-5616459
ב-14 ביוני בשנת 1989 נהרג פיט דה פרייטאס, המתופף של להקת אקו והבאנימן, כשהאופנוע שלו התנגש ברכב עת נסע מלונדון לליברפול. בן 27 במותו.
פיט דה פרייטאס השיג את ההזדמנות שלו כשהצטרף להקת הפוסט-פאנק מהמשפיעות יותר מליברפול, אבל לא מהסיבה הנכונה; מכונת התופים של הלהקה נשברה. שלוש שנים לאחר מכן הייתה "אקו והבאנימן" אחת האטרקציות החיות הפופולריות יותר בבריטניה.
בשנת 1985 החליט דה פרייטס להמשיך הלאה אבל לא לפני שתופף בלהיט הגדול BRING ON THE DANCING HORSES. הוא פרש ונעלם לניו אורלינס, שם חי בפזרנות עם הכסף שהרוויח מהלהקה וניסה להקים להקה בשם "אלוהי הסקס". בשנת 1987 הוא חזר לבאנימן והשתתף בהקלטת תקליט, שנשא את שם הלהקה, ונחשב לאבן דרך עבור האוהדים הבריטים. גם השוק האמריקאי החל לגלות עניין רב אך בסוף 1988 מת אביו של זמר הלהקה וחוד החנית, יאן מקולוק, שהביא לפרישתו.
למרבה הצער של המעריצים, החליטו החברים שנותרו להמשיך ללא איש החזית הידוע שלהם ונקבעו חזרות מוסיקליות להמשך הדרך. בדרך מליברפול לאחת מהחזרות הראשונות בלונדון התנגש האופנוע של דה פרייטאס במכונית בסטפורדשייר. המתופף מת במקום.
ב-14 ביוני בשנת 1969 התארח ג'ון לנון, עם יוקו אונו לצדו, בתוכנית הטלוויזיה הבריטית של דייויד פרוסט.
בסיוע פרוסט, לנון ואונו התחילו בזריקת בלוטים לקהל; לנון הכריז על זה "בלוטים לשבוע השלום", כדי לקדם את אג'נדת השלום שלהם. אונו נתנה לפרוסט "קופסת חיוך". עם פתיחתה, הנחה מצא בפנים מראה קטנה, שנועדה לשקף בחזרה את החיוך שלו.
פרוסט: ההודעה שקיבלתי מג'ון ויוקו לפני כמה ימים, כשתכננו את התוכנית, הייתה הודעה עם תמונה נחמדה שאמרה 'אהבה + שלום = באגיזם'. אני צריך לדעת יותר, ג'ון.
לנון: מה זה באגיזם? זה כמו תג למה שכולנו עושים, כולנו בשקית, אתה יודע, ויוקו ואני הבנו שבאנו משני שקים – הייתי בשק הפופ הזה והיא הייתה בקליקה אוונגרדית קטנה וכולנו יוצאים החוצה ומסתכלים אחד על השני מדי פעם, אבל אנחנו לא מתקשרים. כולנו מבינים איך אין מחסום בין אמנות, מוזיקה, שירה... אבל עדיין כולנו - 'אני רוקנרול', 'הוא משורר'. אז פשוט המצאנו את המילה, באגיזם, כדי שתשאלו אותנו מה זה באגיזם - והיינו אומרים שכולנו בשק.
ב-14 ביוני בשנת 1976 עבדו חברי להקת אבבא באולפן ההקלטות "מטרונום" (בשבדיה) על השיר RIO DE JANEIRO, שבהמשך ישונה שמו ל- WHEN I KISSED THE TEACHER.
באולפן היו בני אנדרסון (קלידים), ג'אן שפר, ביורן אולבאוס (גיטרה), רוטגר גונארסון (בס), אולה ברונקרט (תופים), מלנדו גאסאמה (כלי הקשה).
השיר הזה היה אמור להפוך לאחד מרגעי השיא של התקליט ARRIVAL, עם פתיחה של גיטרה אקוסטית שהפכה אותו גם לפתיחת אלבום מושלמת. "אני חושב שזו אחת ההקלטות הכי טובות שלנו", אמר בני, "ואני זוכר שעבדנו על זה הרבה, לא פחות מהעבודה על קולות הליווי. כמו כן, יש שני קצבים שונים בשיר ולקח הרבה זמן להבין איך לגרום להם לעבוד יחד".
ב-14 ביוני בשנת 1992 נערך סשן הצילום לעטיפה הקדמית של תקליטה השני של להקת אליס אין צ'יינס, DIRT.
הצילומים התקיימו באולפן ההוליוודי כששון קיני, מתופף הלהקה, מפקח על העניינים. הצלם יצר את רצפת המדבר הסדוקה עם חימר וקצף. היה בור במרכז ליבת הקצף כדי שהדוגמנית תחליק אליו, כך שהיא תיראה חצי קבורה ברצפת המדבר. הוא הציב רקע שמיים מצויר מאחורי ההרים.
אותו צלם היה רוקי שנק שנפגש לראשונה עם הלהקה ב-27 באפריל 1992 כדי לדון על עטיפת האלבום וסרטונים חדשים לשיריה. כששמע את השירים החדשים הוא נדהם, לדבריו. "הרעיון שלהם היה שאישה עירומה תיקבר למחצה במדבר. היא יכלה להיות מתה או חיה", הוא סיפר. הם דנו בסוג של האישה שהלהקה רצתה, ושנק החל ללהק זמן קצר לאחר מכן. בסופו של דבר, שנק הגיש תמונה של מריה אובריאן, דוגמנית שעבד עמה לעטיפה של התקליטון BITCH SCHOOL, של להקת הרוק הפארודית, ספיינל טאפ.
"השיער של מריה היה קצר בזמנו, אז שמנו עליה פאה ארוכה כדי שהשיער יפוזר אמנותית אל רצפת המדבר. אחרי שהכנסתי אותה למקומה בסט הצילום, אטמתי אותה עם חימר נוסף שייבשתי. מריה המסכנה הייתה תקועה בתפקיד הזה הרבה מאוד שעות כשאני מנסה מגוון אפקטים של תאורה וגישות חזותיות".
ב-14 ביוני בשנת 1968 יצא לחנויות האלבום IN A GADDA DA VIDA של להקת IRON BUTTERFLY.
SIDE 1
1. Most Anything You Want
2. Flowers And Beads
3. My Mirage
4. Termination
5. Are You Happy
SIDE 2
1. In-A-Gadda-Da-Vida
צד ב' של האלבום הוא גולת הכותרת בו, עם יצירה שלמה בת 17 דקות שהושמעה נון-סטופ בתחנות רדיו רבות בארה"ב. ואותה יצירה הכילה גם סולו תופים ארוך. תגידו, איפה דבר כזה היה קורה היום?
להקת פרפר הברזל הורכבה מנגן האורגן, הזמר והמלחין הראשי דאג אינגל, הגיטריסט אריק בראן, הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי. שם הלהקה הומצא על ידי אינגל, שרצה להכניס באותו זמן שני מוטיבים שמייצגים גם את הכבד (ברזל) וגם את הקל (פרפר). שני אלמנטים שהוא הרגיש שקיימים במוזיקה של להקתו.
הלהקה הוקמה בסאן דייגו, קליפורניה בשנת 1966. לא מעט הופעות היו לה לפני שחתמה בשנת 1967 על חוזה עם חברת אטלנטיק. האלבום הראשון, שנקרא HEAVY, בילה 49 שבועות במצעד האלבומים האמריקני. זהו נתון די מרשים. כנראה בזכות העובדה שהם הופיעו על במות ביחד עם הדלתות וג'פרסון איירפליין. דבר שעזר לחשיפתם מול קהל חדש שהיה צמא למוזיקה מהסוג שלהם.
למעשה, פרפר הברזל הוכתרה כלהקת הרוק הכבד (HEAVY METAL) הראשונה בתולדות הרוק. ההרכב בתקופת האלבום הראשון היה שונה מאד מזה של האלבום השני. שלושה מוזיקאים עזבו את ההרכב הראשון לטובת דורמן ובראן. תקליט הבכורה, HEAVY, נחבא מאז צאת אלבומה השני של הלהקה בצילו. מה שכן, התקליט הזה ראוי בהחלט להקשבה. הוא הוקלט עם המפיקים של להקת בופאלו ספרינגפילד, צ'ארלי גרין ובריאן סטון, בהוליווד ביוני-יולי 1967. יש בתקליט הזה את סימני ההיכר של הלהקה; קולות מכשפים, גיטרה מתכתית, אורגן גותי ותופים רועמים.
הגיטריסט דני ווייס עזב את הלהקה באוגוסט 1967 ובמקומו נכנס אריק בראן. בינתיים, חברת התקליטים אטלנטיק לא נחה והתחילה לנשוף בעורף הלהקה להוציא כבר את אלבומה השני. ללהקה עצמה היה אז רק צד אחד גמור של האלבום. מדובר בשירים שיצאו לבסוף בצד א' של התקליט.
חברת התקליטים אטלנטיק קבעה סשן הקלטה באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק. זה קרה ב-27 במאי 1968.
טכנאי ההקלטה, דון קאסל, ביקש מהלהקה להתחמם באולפן עם שיר בכדי לאפשר לו לאזן את ערוצי ההקלטה עד שמפיק האלבום, ג'ים הילטון, יגיע. ואז החלו הנגנים לבצע את יצירתם החדשה, שכבר נוגנה על ידם במהלך סיבוב ההופעות שהיה לפני הסשן הזה. הם לא ידעו שהם מוקלטים בזה הרגע על סליל ההקלטה. פנס האור האדום, שמסמן כי יש הקלטה באולפן, לא נראה על ידי חברי הלהקה והם פשוט ניגנו באולפן. למזלם (ולמזלנו) הם לא עצרו באמצע הטייק.
הם גם לא ייחסו חשיבות לכך שקאסל קרא להם להקשיב למה שהם כרגע ניגנו. מבחינתם זה היה ג'אם רגיל.
אך כשקאסל סובב את סרט ההקלטה להתחלה בכדי להקשיב לתוצאה מבחינת סאונד, הוא גילה שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכך. עד כדי כך שהוחלט כי ההקלטה הזו היא שתיכנס לאלבום. ערוצי השירה והגיטרה הוקלטו מחדש על הטייק הקיים בכדי לבצע שיפורים ותיקונים, אך בסיס השיר הוא למעשה טייק ראשון. הקלטה בת 17 דקות שתיכנס בשנים הבאות לפנתיאון של עולם הרוק.
הרבה לא יודעים זאת, אך הקטע IN A GADDA DA VIDA הולחן במקור כבלדת קאנטרי באורך של דקה ועשרים שניות. כשדאג אינגל הביא את השיר בצורתו הראשונה ללהקה, החברים החלו לעשות עליו חזרות והפכו אותו לגרסה הידועה כיום.
שם השיר במקור היה IN THE GARDEN OF EDEN, אך בשלב מסוים בזמן החזרות על השיר הזה, בביתו של אינגל, הוא הדגים ללהקה את שיר הקאנטרי החדש שהוא כתב. אך הוא היה כה שיכור עד שהוא מלמל בטעות את המילים, וכך נוצר השם הסופי של היצירה. בושי כתב על נייר את המילים ששמע שיוצאות מפיו של אינגל. מה שנכתב על הנייר הזה הוא מה שהגיע בסוף לשם היצירה ואף לשם האלבום.
סולו התופים של בושי נשמע אמנם פשטני, אך הוא מאד מדויק ומעולה בגישה שלו. הסולו הזה נתן אפשרות להמון אנשים לתופף לצידו מבלי להרגיש שהם מאבדים את הקצב. יש בסולו הזה, בגלל שמירת הזמן הריתמי שבו, רצון למחוא כפיים או אף לרקוד לצליליו. השמע כמו סולו שיבטי. אין ספק שמדובר כאן בסולו של מתופף שהוא מוזיקאי מצוין בנשמה שלו. אחד שלא ממהר להציג את הווירטואוזיות שלו אלא יותר את הנשמה שלו.
גרסה מקוצרת של היצירה (באורך של כשלוש דקות) שוחררה כסינגל וזינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות הצלחת התקליטון - האלבום המלא נמכר בארבעה מיליון עותקים רק בארה"ב. האלבום הפך להיות הפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שהשיא הזה נשבר בשנת 1971 עם אלבומה הרביעי של להקת לד זפלין.
אבל, כמעט באופן ידוע מראש, עיתון הרולינג סטון היה רחוק מלהתרשם, כפי שפורסם בביקורת על התקליט ב-23 בנובמבר 1968: "התקליט הראשון של הלהקה הזו נקרא HEAVY והוא היה שבלוני בהתאם. קיוויתי מאד שהתקליט השני יהיה שונה. השמועות בנוגע לצליל הלהקה טענו שהצליל הכבד הוחלף ב'צליל מסתורי'. זאת בשל תחלופת חלק מחבריה. לצערי, אין הדבר כך. הצליל הוא אותו צליל. הלהקה יודעת שיש לה פה צליל ששווה כסף והיא לא תוותר עליו בקלות. דאג אינגל, האורגניסט, מספר כי מקור ההשראה למוסיקה שלהם הוא הם עצמם - וזה בהחלט נראה בשטח. אפשר וכדאי להאשים את האיש הזה, שכן הוא המנהל המוסיקלי של הלהקה. סגנון השירה שלו הוא הסטרילי והכי פחות גמיש ששמעתי אי פעם מזמר בלהקת רוק. הגיטריסט שלהם, שחברת התקליטים מתפארת בעובדה שהוא צעיר מאד, ראוי לקבל מדליה על כמות הצלילים הסתמיים שהצליח להפיק מהגיטרה שלו. המתופף, רון בושי, הוא המוכשר היחיד בחבורה. זאת למרות שהסולו שלו וכל היצירה שבה זה נמצא משעממת אותי למוות. היצירה הזו מגוחכת להפליא באורכה וסתמיותה. לסיכום - הלהקה הזו היא מסוג ג' בעוד היא מנסה להראות לעולם שהיא מהליגה הגבוהה. זה רק עניין של זמן עד שהלהקה הזו תעוף כפרפר לאוויר ותישכח".
מודעות הופעה - 14 ביוני בשנת 1970:
ב-14 ביוני בשנת 1974 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, בארקליי ג'יימס הארבסט. שם התקליט הוא EVERYONE IS EVERYBODY ELSE.
בתחילת אותה שנת 1974 עשתה הלהקה צעד משמעותי בקריירה שלה, כשחתמה על חוזה עם חברת תקליטים אחרת, פולידור. ההיסטוריה תגלה שזו תהיה החתמה ארוכת טווח ומועילה מאד. זאת אחרי תקופה בה חברת התקליטים הקודמת, EMI, לא העניקה שיווק הולם ללהקה שיצירותיה היו מעניינות אך זכו מאותה חברה לכתף קרה.
לא כל הביקורות היו אוהדות אז כלפי תקליט זה, כשביקורת אחת אף כינתה את הלהקה, "המודי בלוז לעניים". הלהקה לקחה את הביקורת והפכה אותה לשם של שיר שלה. והאמת? זו להקה נהדרת - ממש לא מודי בלוז לעניים.
ב-14 ביוני בשנת 1973 הופיעה להקת כוורת הופעת הרצה אחרונה ברישפון עם תוכניתה החדשה, "סיפורי פוגי". מה היה שם? הפרטים בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967".
למחרת נסעה להקת כוורת לחיפה כדי להופיע הופעה רשמית ראשונה, בקולנוע שביט. זה היה יום הולדתו ה-23 של בסיסט הלהקה, אלון אולארצ'יק. ההופעה לא הוכתרה כהצלחה מבחינת נוכחות קהל.
אז מה בדיוק היה עם כוורת בסבנטיז? את זה תגלו בהרצאתי המיוחדת. לפרטים והזמנות: 050-5616459.
ב-14 ביוני בשנת 1964 הגיע מתופף הביטלס, רינגו סטאר, לסידני, אוסטרליה, שם שהו שאר הביטלס, שהיו כבר בעיצומו של סיבוב הופעות עם המתופף המחליף, ג'ימי ניקול. רינגו הגיע לסידני כדי להמשיך את הסיבוב, אחרי שהתאושש מניתוח שעבר.
זאת לאחר טיסה ארוכה מנמל התעופה של לונדון דרך סן פרנסיסקו. הוא בילה פחות משעתיים בעיר לפני שתפס טיסת המשך למלבורן, שם התאחד עם הביטלס האחרים. בשדה התעופה נערכה מסיבת עיתונאים לכתבים שנאספו. בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, נכח גם הוא.
ש: רינגו, ברוך הבא לאוסטרליה. איך אתה מרגיש עם היותך כאן?
רינגו: הו, זה נהדר. זה כיף, אתה יודע. אני שמח שיצאתי מהמטוס הזה.
ש: כמה זמן אתה במטוס?
רינגו: שלושים וארבע שעות.
ש: איך הגרון שלך עכשיו כששמו אותך בבית חולים וגרמו לך להחמיץ את תחילת הסיבוב באוסטרליה?
רינגו: הגרון בסדר עכשיו, אתה יודע. הכל בסדר. זה בסדר. רק צריך לקחת את זה בקלות כמה ימים ואז נחזור לשגרה.
ש: אתה עדיין מסוגל לחבוט בתופים?
רינגו: אה כן. בהחלט.
ש: אתה מצפה להצטרף אל הביטלס אחר הצהריים?
רינגו: כן, לא יכול לחכות. כי, אתה יודע, אנחנו ביחד, אתה יודע, כבר 90 שנה. במשך כל כך הרבה זמן, אני לא יודע. זה מצחיק להיות בלעדיהם. כי גם אם, אתה יודע, כשאנחנו לא מנגנים, אם אנחנו יוצאים, לפחות שניים מאיתנו יוצאים ביחד ככלל. אז זה קצת מצחיק להיות לבד.
ש: מה אתה הכי מצפה לראות באוסטרליה?
רינגו: אני לא יודע. הכל באופן כללי, אתה יודע. אשמח לראות קנגורו, אני מניח.
ש: הנה בריאן בא אליך. בריאן, אתה יכול לספר לנו מתי פגשת לראשונה את הביטלס?
בריאן אפשטיין: אה, 1961. אוקטובר, אני חושב. (זה היה ב-9 בנובמבר 1961 - נ.ר)
ש: והיכן ראית אותם?
בריאן: במועדון הקאברן בליברפול.
ש: ומה חשבת כשראית אותם לראשונה?
רינגו: המון זבל, זה מה שאמרת לי.
ש: ומה היה הצעד הבא משם?
בריאן: ובכן, אז הכרנו אחד את השני ובסופו של דבר פיתחנו קצת רעיון של ניהול. (לרינגו) רואה?
רינגו: אני יודע. הייתי בחוץ באותו זמן, אתה מבין, הצטרפתי מאוחר יותר... אחרי בריאן.
ש: בכל עת הייתה לך הרגשה שאתה עלול להגיע לשיא ההצלחה המסחררת הזה שאתה...
בריאן: לא. ובכן, אני לא יודע לגבי הגובה המסוחרר, אבל תמיד חשבתי שהם הולכים להיות די גדולים. גדולים מאוד.
ש: מה הבעיה הכי קשה שאתה נתקל בניסיון לנהל את הביטלס?
בריאן: אני חושב שלטייל ולהסתובב בעולם ולארגן סידורים להסתובב זה הדבר הכי קשה, כי אתה לא יודע מה הולך לקרות.
ש: ובנושא הכסף, איך אתה הולך לממן את דמי הכיס השבועיים שלהם? מה קורה בקשר לזה?
בריאן: הם מקבלים, אתה יודע, מה שהם רוצים מהרווחים שלהם, והרווחים שלהם נכנסים לחברה שלהם.
ש: ורינגו, האם אתה מתגעגע למשהו עכשיו בהיותך ביטל, או שאתה חושב שיש לך הכל עכשיו?
רינגו: אממ, לא. אני לא מתגעגע לשום דבר, אתה יודע. ובכן, אני לא זוכר. פשוט כיף לי. זה כיף, אתה יודע.
ש: אתמול באדלייד, השלושה דיברו על מה שהם הולכים לעשות כשהם לא היו הביטלס. והם אמרו שאתה הולך לפתוח רשת של מספרות לנשים. האם זה נכון?
רינגו: כן. ובכן, חשבתי על זה לפני כמה חודשים, אתה יודע, אז אני עדיין חושב על זה.
ומה יהיה עם ג'ימי ניקול, המתופף המחליף, אחרי שרינגו יחליף אותו שם, באוסטרליה? ובכן, הסיפור ממש עצוב והוא נמצא, עם פרטי מידע רבים, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"
ב-14 ביוני בשנת 1970 יצאה להקת דם, יזע ודמעות לסיבוב הופעות במזרח אירופה. זו הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיעה לארצות הבאות (לפי הסדר) - יוגוסלביה, רומניה ופולין. מה היה לגיטריסט הלהקה, סטיב כץ, לספר על הסיבוב בספרו? בואו נגלה...
סטיב כץ: "הזמר שלנו, דייוויד קלייטון-תומס, אזרח קנדה, בילה זמן מה בכלא אונטריו. אני לא זוכר למה דיוויד נעצר (לעולם לא שמעתי את הגרסה הנכונה, בכל מקרה), אבל הוויזה שלו עמדה לפוג, ומשרד המשפטים רצה לנצל את המצב. זה היה חשוב מאוד באותה תקופה למחלקת המדינה למצוא להקת רוק שתוכל לייצג את אמריקה בחו"ל, ואני לא מתכוון ללהקה פרועה אלא אחת הלהקות השמרניות היקרות של אז.
ובכן, בהחלט לא קפצנו על המציאה. זאת עד שאיזה גאון במשרד המשפטים איים על גירוש של דייויד מהמדינה אלא אם נעשה טובה קטנה למחלקת המדינה - ואם זה נשמע כמו סחיטה, זה בדיוק מה שזה היה. זה היה או לעשות סיבוב הופעות עבור משרד החוץ או לאבד את הסולן שלנו. בדיעבד, עם האופי של דייויד, היינו צריכים לחשוב על זה קצת יותר, אבל נשארנו עם דיוויד וחתמנו על סיבוב הופעות במזרח אירופה.
המדינות בהן היינו אמורים לבקר היו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, רומניה ופולין - בסדר הזה. צ'כוסלובקיה הוצאה מהרשימה ברגע האחרון בגלל התפרעות סטודנטים שהתרחשה שם. הועמד לרשותנו מטוס והסיבוב היה אמור להיות מצולם לספיישל בפריים טיים של ABC. הצילומים התחילו בקבלת פנים בוושינגטון, שעשה סגן שר החוץ, אליוט ריצ'רדסון. במחאה נגד המלחמה וממשל ניקסון, לא השתתפתי בזה.
הסיבות ליציאה שלנו לסיבוב הזה נשמרו בסוד, והתסכול שלי גבר. עשיתי ראיון לניו יורק פוסט, אז צהובון ליברלי של העיר ניו יורק, שבו אמרתי שמחלקת המדינה צריכה לבטל את זה ולתת את הכסף שזה יעלה לתנועת הפנתרים השחורים. ברור שזה לא התאים להרבה אנשים לקרוא את זה. אני מסתכל אחורה על הריאיון ההוא היום בצחוק על מה שאמרתי כשרציתי באמת להגיד לעולם שאנחנו נסחטנו על ידי ממשל ניקסון המזוין.
לילה לפני החלק הראשון של המסע שלנו, לקראת יציאה ליוגוסלביה, דיוויד קיבל תביעת אבהות על ידי חברתו לשעבר, פאטי. דיוויד לא ידע אז שהפאטי שלו הייתה למעשה החברה לשעבר של כולם. הוא נעצר, החמיץ את הטיסה, עוכב על ידי ההנהלה, והצטרף אלינו יום או יומיים מאוחר יותר. הוא גם קיבל כך פרסום בצהובונים בניו יורק, אבל זה היה מביך.
מעולם לא הייתי באירופה, וזאגרב הייתה דרך מצוינת להתחיל. הרגשתי כאילו הייתי במכונת זמן, בדרכי לשנות הארבעים. יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, עדיין הייתה עצמאית במידה מסוימת, אבל
זה בהחלט לא שיפר את האוכל שם. היינו צריכים להופיע באצטדיון פתוח וכשהגענו לבדיקת הסאונד, גילינו
שהזרמים החשמליים לא היו אמינים לחלוטין. האורגן שלנו לא היה מכוון, בגל זה, ולכן כיוונתי את הגיטרה שלי לפיו. עם זאת, לא יכולתי לנגן במפוחיות שלי בסולמות החדשים.
התחנה הבאה שלנו הייתה רומניה, שם האוכל היה גרוע פי שניים ממה שהיה לנו ביוגוסלביה. שנות ה-40 הפכו לשנות ה-30, והכל היה בשחור לבן, כמו הדפס רע של סרט ישן. הוקצו לנו מדריכים ממשלתיים שניסו להחזיק אותנו במלון תוך הרחקתנו מאנשים רגילים. אבל לא היו שם תיירים, פשוט שוטרים בלבוש אזרחי שעקבו אחרינו לכל מקום. בבוקרשט, כל החנויות המועטות שהיו קיימות היו ריקות. המקום היה מיזוג מדכא של בנייני ממשלה, רחובות ריקים ודיור ציבורי רעוע. נהגי אוטובוס ניגשו אלינו במסעדה במלון ונכנסו פנימה
כשהם מתחננים בלחישה שנשלח להם אלבומי לד זפלין בעטיפות נייר חומות כשנגיע הביתה".
ב-14 ביוני בשנת 1967 בשנת 1967 הקליטה להקת המאנקיז את הלהיט DAYDREAM BELIEVER. השיר הזה הפך לאחרון של הלהקה שהגיע למקום הראשון בארה"ב.
זמר פולק בשם ג'ון סטיוארט כתב את השיר הזה. סטיוארט היה חבר ב-THE KINGSTON TRIO משנת 1961 עד 1967 (הרכב שהשפיע רבות על בריאן וילסון מהביץ' בויז), והוא כתב את השיר זמן קצר לאחר שעזב את הלהקה והתחבר לג'ון דנבר, הזמר המפורסם. בשנת 1968 הפך סטיוארט למוסיקאי הרשמי של המפלגה הדמוקרטית, שכללה נסיעות עם הסנאטור רוברט קנדי במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות.
ב-14 ביוני בשנת 1970 יצא התקליט שהראה לקהל חובבי הרוק כי להקת גרייטפול דד אינה רק להקה של פסיכדליה, אלא אחת שיודעת להביא אותה גם ברוק מושחז לצד פולק אקוסטי ושופע הרמוניות ווקאליות נפלאות. לתקליט הזה קראו בשם WORKINGMAN'S DEAD.
SIDE 1
1. Uncle John's Band
2. High Time
3. Dire Wolf
4. New Speedway Boogie
SIDE 2
1. Cumberland Blues
2. Black Peter
3. Easy Wind
4. Casey Jones
הגרייטפול דד היא קודם כל להקה של הופעות. זה ידוע לכל DEAD HEAD. אבל התקליט הזה בא להציג כיוון שונה מאותן הופעות. חברי הלהקה עבדו קשה מאד כדי להשיג הרמוניות ווקאליות שלא נשמעו כמותן מגרונותיהם של חברי הלהקה, לפני כן. יש משהו בשילוב הקולות הזה שעושה לי מצב רוח נהדר. מי שחשש להיכנס ללהקה הזו בגלל כל הניסיונות המורכבים שלה - זה (והאלבום שבא אחריו - AMERICAN BEAUTY) מתאימים פיקס. ההשוואה לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (שג'רי גרסיה ניגן עימם בהקלת שירם TEACH YOUR CHILDREN) היא בלתי נמנעת והגיטריסט עצמו סיפר כי הארבעה השפיעו עליו קשות בעניין. פתיחת התקליט, עם השיר UNCLE JOHN'S BAND, היא קלאסיקה אמריקאית אמיתית. כמו גם השיר החותם על 'קייסי ג'ון' עם הדהירה ברכבת עם חושים מחודדים מקוקאין.
זה תקליט מחמם לב ואפשר לומר שזו הפעם הראשונה שבה הגרייטפול דד הפיקה אלבום שלם, מההתחלה ועד הסוף באולפן. בניגוד לאלבומי האולפן הקודמים, רק תשעה ימים נדרשו הפעם לסיים את ההקלטות, בימים בהם ריחפה על ראש הלהקה פרשה לא נעימה של מעילת כספים מצד מנהלה, לני הארט שהיה גם אבי אחד המתופפים בה, מיקי. שנים של נגינה מהודקת ללא הפסקה עשו רק טוב ללהקה, שהעזה לצאת בהפקה עירומה יחסית, שחשפה כי מדובר פה בנגנים מעולים, שלא זקוקים לאפקטים שונים כדי לרפד את הפקות תקליטיהם. לראשונה מנגנת הלהקה באופן מובהק גם את סגנון הקאנטרי-רוק וזה נשמע משכנע ביותר, עם עבודת הגיטרה של גרסיה והמילים שכתב רוברט האנטר.
אירועים, שהתרחשו בסוף שנות השישים, זעזעו את החלום ההיפי בארה"ב. כמו, למשל, הרצח שביצעה כנופיית צ'ארלס מאנסון או פסטיבל הרוק באלטמונט, שגבה מחיר כבד. יש באווירת התקליט הזה כמבט מפוכח אל עבר ימים שורשיים יותר ופחות טבולים בסמי הזיה. ימים בהם תקליטיו האקוסטיים של בוב דילן חוללו מהפכה.
ג'רי גרסיה אמר בשנת 1970 לרולינג סטון: "ראינו כיצד כולם מסביבנו יצרו פתאום מוזיקה כבדה. אז החלטנו לסגת אל יצירת מוזיקה אמיתית ולא בולשיט. הקלידן שהיה לנו, טום קונסטאנטן, עזב ועמו הלכו ההשפעות הקלאסיות. נשארנו עם מה שהיה לנו כשהתחלנו כלהקת רוק אנד רול. כבר זמן רב חיכינו לחזור ולנגן רוק פשוט".
אבל התקליט לא פשוט כפי שהוא נשמע. יש בתוכו כמה רבדים שמתגלים בהקשבות חוזרות ונשנות. חטיבת הקצב של פיל לש הבסיסט עם המתופפים מיקי הארט וביל קראוצמן, נחשבת מבחינתי כבית ספר לחטיבת קצב מלאת השראה. וגיטרת הליווי של בוב וויר, עם שירתו הישירה, מהווה משענת חשובה ביותר לקולו המאנפף והייחודי של גרסיה ונגינתו מלאת המעוף. ואת כל הסיפור הזה מרפד בנוכחותו רון 'פיגפן' מקרנן, שניגן בקלידים, מפוחית וגם שר סולו בשיר EASY WIND.
ב-14 ביוני בשנת 1952 נולד הבסיסט של להקת סלייד, ג'ים לי, שגם היה אחד מכותבי הלהיטים שלה.
ב-14 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט שני ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, אמרסון לייק ופאלמר. שם התקליט הוא TARKUS.
SIDE 1
1. Tarkus
I. Eruption
II. Stones of Years
III. Iconoclast
IV. Mass
V. Manticore
VI. Battlefield
VII. Aquatarkus
SIDE 2
1. Jeremy Bender
2. Bitches Crystal
3. The Only Way (Hymn)
4. Infinite Space
5. A Time and A Place
6. Are You Ready Eddy?
אחרי אלבום בכורה מצליח, תקליטון עם להיט ענק בשם LUCKY MAN וסיבובי הופעות ללא הפסקה, הגיע זמנם של השלושה לרקוח את אלבומם השני ולהוכיח שהם כאן כדי להמשיך ובהצלחה. הציפיות היו גבוהות ביותר, הלחץ היה גבוה ומשוכת האלבום השני היא אחת הקשות ביותר שכל להקה או אמן בודד צריכים לעבור. לאלבום הראשון יש את כל הזמן שבעולם בשביל לעשותו. האלבום השני כבר מהווה ציפייה של המשך ואם הוא לא ייצא בזמן, עתיד האמן בסכנה.
התכנון המקורי של ELP היה להוציא אלבום שני שהוא כולו עיבוד מחדש בהופעה חיה ליצירה של מוסורגסקי, "תמונות בתערוכה". אבל חברת התקליטים סירבה להוציא אלבום שהוא כולו גרסת להקה ליצירה קלאסית ידועה. היא רצתה להיט נוסף כמו LUCKY MAN.
האלבום TARKUS כמעט שלא קרה. למעשה, הלהקה הייתה על סף פירוק, כי אמרסון ופאלמר החלו לרקוח רעיון ליצירה ארוכה. כשהביאו את הרעיון לבסיסט גרג לייק, הוא הסתכל עליהם ואמר בקולו המתנשא YOU MUST BE JOKING. הוא אף הוסיף והטיח באמרסון שיצירה כזו יכולה מבחינתו ללכת לאלבום סולו. הוא לא ראה כאן חידוש.
גרג לייק היה ידוע בתקופה ההיא כאיש קשה מאד לעבוד איתו. כל אנשי הצוות הטכני של הלהקה סבלו ממנו השפלות והעלבות רבות. גם שני חברי הלהקה האחרים לא נהנו ממנו. יש להוסיף לכך שלייק רצה ליצור מוסיקה מלודית ונעימה לאוזן והושפע מאמנים כמו סיימון וגרפונקל וג'וני מיטשל. אמרסון, מצד שני, שאף ליצירת קטעים מורכבים ומתקדמים. הפיצוץ היה בלתי נמנע והקלידן המאוכזב מיהר לחברת התקליטים להודיע לה שהלהקה הגיעה לסופה. בחברת התקליטים נכנסו לפאניקה וזימנו ישיבה דחופה עם חברי הלהקה ובה הצליחו לשכנע את לייק לפחות לנסות את הרעיון שאמרסון מציע. לייק השתכנע וכך התחילה הקמת יצירת רוק מתקדם מפוארת.
בגלל שלייק ופאלמר לא קראו תווים, התהליך של למידת היצירה במלואה היה קשה. לכן הוחלט שהם יעבדו על חלקים קטנים בה, יקליטו אותם באולפן באופן נפרד ואז יחברו אותם ביחד על סליל ההקלטה.
ההקלטות החלו בינואר 1971, כשאמרסון עושה שימוש נכון ולא מוגזם מדי בסינטיסייזר המוג האימתני שהחל להשתמש בו שנתיים קודם לכן. הסינטיסייזר הזה היה מפלצתי בגודלו ונראה יותר כמרכזיית טלפונים פרימיטיבית עם המון חוטים וכבלים. היה זה כלי בהחלט קשה לתפעול אבל צליליו מפארים את יצירת הנושא שתופסת את כל הצד הראשון, כשצד ב' מכיל שירים קצרים ושונים מוסיקלית זה מזה.
הקטע שפותח את צד ב', JEREMY BENDER, החל מאלתור על השיר "הו סוזאנה" שאמרסון ניגן על פסנתר ולייק הוסיף מילים., כש- BENDER הינו כינוי לאדם בעל נטיות הומוסקסואליות. הקטע נועד להרגיע את המאזין אחרי הקשבה ליצירה הארוכה.
השיר הבא, BITCHES CRYSTAL, נוצר בהשפעת הג'אז של הפסנתרן הידוע דייב ברובק (שהוא אחד מגיבוריו של אמרסון). שימו לב לנגיעות הג'אז בתוך השיר.
משם, ברוכים הבאים לכנסייה עם המאסטרו האורגניסט אמרסון, שמנגן כאן קטע של באך על עוגב כנסייתי. לכן הובא לכנסייה אולפן הקלטות נייד בשביל להקליט את העוגב כי בימים ההם לא היו סימפולים וטכנולוגיה להקל על התהליך, אבל היה חזון מוסיקלי גדול. כשלייק החל לשיר באולפני ADVISION את מילותיו, השאר לא ידעו על מה הוא הולך לשיר. וכשהוא שר לפתע משפט בו הוא שואל מדוע אלוהים, שיוצר חיים, גרם לשישה מיליון יהודים למות, נהיה מתח באולפן. בישיבה קצרה, בין חברי הלהקה על האפשרות האם כדאי להכניס את המשפט, לייק התעקש שזוהי מהות השיר וכך זה נשאר. אחרי כן השיר עובר לאווירת ג'אז פסנתרי קלילה.
השיר A TIME AND A PLACE הושפע ישירות מלד זפלין, כפי שהסגיר האורגניסט. אמרסון שמע המון זפלין בתקופה הזו וג'ימי פייג' אף היה חבר טוב שלו. לייק לא סבל אותם והדבר היחיד שעניין אותו זה רק כמה כסף הזפלינים מרוויחים לעומתו.
השיר שחותם את האלבום, ARE YOU READY EDDY, הוא מחוות רוק'נ'רול מאולתרת של הלהקה למפיק שלה, אדי אופורד, שהיה אז טכנאי ומפיק-על באולפני ADVISION והוא זה שהפיק במקביל את ELP ואת להקת יס. התחרות של שתי הלהקות עליו הייתה נחרצת, כשלבסוף בחר בלהקת יס כי הוא אהב אותה יותר מבחינת סאונד. המשפט שמסיים את האלבום, WE GOT HAM OR CHEESE, הוא חיקוי המוכרת שעבדה בקפיטריה של האולפן. והסבירה במבטא כבד איזה כריכים יש אצלה.
כמו שציינתי, זה אלבום מגוון מאד.
בעיתון NME נכתב אז בביקורת עליו: "האיש מהמועצה הלאומית לחירויות האזרח צריך להיות מעודכן על האלבום הזה שיוצא לציבור ככה פתאום. ואם הוא לא מודאג, החברה להפחתת הרעש בהחלט תהיה. כי רק לעתים רחוקות שמעתי כל כך הרבה דקות של מה שהוא בעיקר צליל מבולבל ומתפנק.
זה כמעט בלתי מוסבר איך שלושה מוזיקאים מוכשרים יכולים להוציא אלבום שנראה כאילו הוא על הרפתקאותיו של ארמדיל ממוכן, מצויד בנשק ונקרא טארקוס, ולכלול קטעים במגוון כזה שבאמצע הצד הראשון המאזין נמצא כבר אבוד ודי חסר תקווה. זו לא רק דעתי - עמית לעבודה שלי כל כך 'התרגש' מהאלבום שהוא צעק: 'אכפת לך לסגור את הדלת אם אתה מתכוון לנגן את זה?'
זה עצוב שהאלבום היה צריך לצאת ככה כי יש כמה קטעים נחמדים, אבל אלה קבורים כמעט לגמרי בגלל הראוותנות הקקפונית הכוללת. האלבום מתחיל ב-ERUPTION, קטע שלא דומה ללהקת הנייס בבנייתו ובהצגתו, ונכנס ל-STONES OF YEARS ואז ל-ICONOCLAST, קטע רוק חלש למדי שניצל רק על ידי איזו עבודת מקלדת/תופים מעניינת למדי.
החלק השני של הצד הראשון הופך לתערובת של צלילים בלתי מובנת לחלוטין לאף אוזן. השיר על ג'רמי בנדר מספר על 'גבר' שמחליט להיות נזירה זה מציג לנו את הצד השני ופחות או יותר קובע את הסטנדרט לקטעים הנותרים, למעט חריג אחד בולט. היוצא מן הכלל הוא THE ONLY WAY (HYMN) שבו אמרסון מנגן פה ושם בעוגב כנסיית סן מרקו ומשתמש בטוקטה של באך ב-F ובפרלוד VI עבור ההקדמה והאמצע.
זה הקטע הכי טוב ללא ספק בכל האלבום, מוזיקלית ראוי לשבח ותענוג להאזנה. הכל מסתיים ב-ARE YOU READY EDDIE שהוא קטע רוק'נ'רול שאומרים לי שהתחיל כבדיחה על טכנאי ההקלטה, אדי אופורד. ובכן, זה נגמר באותו אופן".
בארה"ב הוא יצא רק חודשיים אחרי כן, כשעיתון הרולינג סטון צקצק בלשונו: "השלישיה הזו מורכבת ממוסיקאים מוסמכים בתחום הרוק. הם זריזים, מצועצעים ורגישים מאד לכלי הנגינה שלהם. אפשר לסרוק את התקליט הזה ולמפות מיד ומתי מתי הם נשמעים כמו אמן זה או אחר. זאפה פה. בלאק סאבאת' שם. בריאן אוגר, דייב מייסון, פינק פלויד, ספיריט - אבל בסוף מתקבל הדבר המרשים ביותר - שלא זוכרים כלל ששלישיה בשם אמרסון, לייק ופאלמר נמצאת פה.
התקליט הזה מנציח את הכישלון של שלושה נגנים שמנסים להפוך ליוצרים". קית' אמרסון אמר לא פעם שזהו האלבום האהוב עליו ביותר מכל מה שעשה אי פעם. לעומת זאת, פאלמר הודה בזמנו שהאלבום הזה לא מהאהובים עליו. מעניין אם הוא שינה את דעתו מאז.
אז פורסמה במלודי מייקר, בפינת השאלות, גם שאלה שנועדה לגרג לייק (מאמרסון, לייק ופאלמר): "באיזו גיטרה חשמלית השתמש גרג לייק באמצע הקטע BATTLEFIELD שביצירה TARKUS? מה גרם לו לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר?"
כך ענה לייק:
"השתמשתי בגיטרה פנדר טלקאסטר ובה פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות החלפתי את הגיטרה הזו לגיטרת גיבסון. לא עזבתי את קינג קרימזון אלא הלהקה התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון"
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
בונוס: החודש, יוני בשנת 1981, הואשם כוכב רוק מזויף באונס. מה קרה שם שקשור בלהקת סטיקס? בואו לקרוא...
צעירים אוהבי רוק ביוסטון נדהמו לגלות לפתע את הגיטריסט של להקת סטיקס, ג'יימס יאנג, כשהוא נכנס למועדון הלילה עם חולצה פתוחה, חיוך מתנשא על פניו וחבילת שטרות כסף שמנה בידו. את הכסף הזה הוא אסף מצעירים בליינים במקום אחר ששמחו לתת לו כסף כי העריצו אותו. זו הייתה אולי אחת ההופעות המשכנעות יותר שלו אך זה למעשה לא היה הוא אלא מתחזה שדמה לו וענה לשם ג'ורג' וולטר פרסלי. הוא היה בן 27 מניו יורק.
הבחור לא מצא את עצמו מבלה זמן רב כך אלא עמד מול שופט לאחר שהואשם בבעילת קטינה בת 15. הוא נידון לעשרים שנה בכלא בטקסס. כוכב הרוק האמיתי חש הקלה עצומה כשסיפרו לו מה שקרה. "כבר התעייפתי מלקבל שיחות טלפון מאנשים שהאשימו אותי בדברים שלא עשיתי".
פרסלי חיקה את יאנג החל משנת 1979, כשהוא מקבל על זה כניסה למועדונים יוקרתיים כמו STUDIO 54. פרסלי נהג לפתות קטינות, כשהבחורה בת ה-15 ממנה נפל לבית המשפט התעסקה עמו בחניון של תיאטרון בטקסס. היא לא היחידה שנפלה בפח אלא גם חברתה בת ה-14 שנפלה גם היא טרף לחשקיו המיניים של המתחזה, שאפילו הצליח להתראיין לתחנת רדיו כג'יימס יאנג ולשכנע את המאזינים עד שנודע כי הרוקר האמיתי בכלל נמצא בקליפורניה ואינו רודף אחר קטינות בחניונים בטקסס.
בתמונה: מימין זה ג'יימס יאנג האמיתי. משמאל זה המתחזה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
Comments