רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 ביוני (15.6) בעולם של רוק קלאסי?

הציטוט היומי: "אני חושב שהמופע 'לייב אייד' היה כיסוי להלבנת ההון הגדולה ביותר בעולם למסחר בקוקאין". (פרנק זאפה, שנת 1985, לאחר שסירב להופיע באירוע זה)

ב-15 ביוני בשנת 2021 מת סטן סולומון, הזמר פורץ הדרך של להקת הצ'רצ'ילים. סטן ניסה לעשות בישראל, של סוף הסיקסטיז, מוזיקה פסיכדלית מהפכנית אך נתקל לרוב בחומה, פרש מעסקי המוזיקה בשנת 1969 וחזר לקנדה.

מאז נקלע סטן לחיים לא קלים עד שאלו הסתיימו והותירו גיבור מוזיקלי ששירתו ורעיונותיו לא נשמעו כמותם בישראל.

זכיתי לראיין את סטן ארוכות לספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967". הוא סיפר לי דברים שלא נחשפו לפני כן על הצ'רצ'ילים, להקת ריבולבר ועוד. יהי זכרו ברוך.

ב-15 ביוני בשנת 1947 נולד הזמר היווני הנהדר דמיס רוסוס. הוא היה הזמר / בסיסט בלהקת 'בנה של אפרודיטה' ובתחילת הסבנטיז פנה לבניית קריירה כסולן עם שירי פופ נעימים. הוא מת ב-25 בינואר 2015.

ביוני 1975 געשה מדינת ישראל לכבוד בואו של דמיס רוסוס כדי להופיע. ארבעה חודשים לפני כן נודע בתקשורת הישראלית כי אמרגן לבנוני גרם לדחייה בביקורו של הזמר בישראל. המפיק חיים סבן טס לצרפת כדי להיפגש עם רוסוס ושם ביקש האחרון לבטל את החוזה, שחייב אותו להגיע בחודש זה. רוסוס היה אמור לעבור מיד הגיחה לישראל ללבנון, אך כשהאמרגנים הלבנוניים שמעו על כך הם התנגדו והציבו אולטימטום שאף יניב חרם על תקליטיו של הזמר היווני המצליח בלבנון, שם היה מאד פופולרי.

סבן הבין כי אין ברירה וחתם עם רוסוס על חוזה חדש להופעות בחודש יוני. כבר ביומו הראשון בישראל הגיע רוסוס לסעוד במסעדה הסינית שבתל אביב, 'הבמבוק המזמר', כשמטרתו היא גם לחגוג את יום הולדתו ה-29. דמיס הביט בתפריט, עיקם את האף ודרש סטייק בקר, כמו פיל יווני במסעדת חרסינה. בעל המסעדה, אבי אברמוביץ', ראה כי תיכף הוא יהיה שותף לתקרית דיפלומטית. אז הוא התעשת, נכנס למטבח והכין במיוחד את הסטייק הנדרש.

בשולחן אחר במסעדה חגגו באותו רגע שולה חן ובעלה אז, אבי קורן, שהיה בדיוק בן שלושים. שולה ודמיס גם הצטלמו יחדיו שם.

נעבור להופעה בהיכל הספורט. הבמה נראית עמוסת ציוד ואין אמני חימום. רוסוס דרש את כל הבמה לעצמו, כשלפתע כבו כל האורות באולם ורק אור אדום חיוור דלק והגביר את ההתרגשות. שישה נגנים עוטי גלימות שחורות עלו לבמה וניגנו קטע פתיחה אינסטרומנטלי. לפתע עלה רוסוס אחד, בגלימת משי לבנה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות שיא. התיאטרליות הזו נתנה לקהל להרגיש כאילו מדובר בטקס דתי. לאוהבי להקת בנה של אפרודיטה, בה היה רוסוס חבר לפני כן, חשוב להוסיף כי אחד הגיטריסטים שהופיע עמו בארץ היה סילבר קולוריס, הבחור שהיה חבר גם הוא בלהקה בגלגולה הראשון וחזר אליה בהקלטת האלבום הגאוני, 666.

ללא צורך בדברי קישור בין השירים שלהב הזמר היווני לחלוטין, במשך יותר משעה וחצי (כשבאמצע הפסקה לפיפי ושתיה). הוא דילג בקלילות בין השירים וקולו הצרוד והמסלסל ידע לדבר בכוחות עצמו. וכן, הוא ביצע גם את 'לעולם ועד', 'שלום אהובתי שלום', 'חברי הרוח', 'אמרי שאת אוהבת אותי', 'הקסם היחיד שלי' ואפילו 'טריקי טריקי'. יאסו רוסוס!

ב-15 ביוני בשנת 1968 פורסמה במלודי מייקר ביקורת על התקליטון החדש של להקת המי, עם השיר DOGS. השיר הוקלט באולפני ADVISION, שהיה מהאולפנים הראשונים בבריטניה שהגיעו להקלטה עם שמונה ערוצים, באותה שנה.

המבקר, בוב דובארן, כתב: "הנה לכם עוד שיר קליט מבית היוצר של פיט טאונסנד, עם הרבה חוש הומור. זו לא להקת המי באופן הכי מתקדם שלה, אבל מגיע לשיר הזה להיות בחמשת הראשונים במצעד - וללא ספק זה יקרה". ובכן, זה לא קרה והשיר הגיע רק למקום ה-25 והמאכזב עבור הלהקה.

המילים של השיר נוצרו בהשראת ידידו של טאונסנד, כריס מורפט, שהיה לו תחביב להמר במרוצי כלבים. מורפט תרם מפוחית ​​וקולות רקע בהקלטה. ג'ון אנטוויסל, בסיסט הלהקה, אמר מאוחר יותר שזה נשמע כמו להקת SMALL FACES ועדיף היה אם הם היו מקליטים את זה במקומם.

רוג'ר דלטרי, זמר הלהקה, הסכים עם הקביעה, וסיפר שהשיר הוא "מחווה לרוני ליין מפיט טאונסנד. היה עדיף אם פיט פשוט היה נותן את השיר לרוני מלכתחילה".

ב-15 ביוני בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד ושמו CLOSER TO HOME.

עיתון CIRCUS פרסם את ביקורתו עליו בספטמבר של אותה שנה: "אני שנאתי את אלבומה הראשון של הלהקה אך אולי היה לי כאב ראש באותו יום. אך התקליט הזה הוא משהו אחר. נראה כי השלישייה מצאה מסלול להצלחה".

אך עיתון הג'אז DOWN BEAT היה רחוק מלהתרשם, כפי שפרסם באוקטובר: "הלהקה הזו רדודה מאד מבחינה מוזיקלית. ממש כמו מוזיקת מסטיק. הם מצליחים להנפיק כל קלישאה מוזיקלית שהיא. ולא יעזור אף שלט ענק שהלהקה תציב בטיימס סקוור. התקליט שלה פשוט מחורבן". נו טוב, ככה היו לא מעט מבקרים שכתבו אז, תוך העלמת עין מקהל המעריצים שתפח מדי יום.

מנהל הלהקה אז, טרי נייט, כתב בדברי ההסבר בעטיפת האלבום: "בזמן הזה בשנה שעברה הייתה הלהקה הזו לא מוכרת כלל. את הצליל שלה היא יצרה בחדר חזרות בעיר מגוריה, פלינט שבמישיגן. היום מצביע שם הלהקה על הופעות סולד-אאוט עם קהל שצורח לעוד, באולמות הכי נחשבים שיש במדינה. הלהקה הזו התבגרה והאלבום הזה מגלה את זה".

ב-15 ביוני בשנת 1981 יצא תקליט הבכורה של להקת הפופ מבירמינגהם, אנגליה, דוראן דוראן. הלהיט הבולט בו הוא GIRLS ON FILM.

גיטריסט הלהקה, אנדי טיילור, בספרו: "כולנו הגענו ללונדון ביחד כדי לחתום על עסקה עם חברת התקליטים EMI. התארחנו במלון קטן קרוב למגרש של מועדון הכדורגל צ'לסי. במהלך כל המשא ומתן, עמדנו על כך שאנו רוצים לשמור על שליטה יצירתית בכל החומר שלנו, במקום לתת לחברת התקליטים להכתיב לנו (כמו שיש להקות שעושות). היינו בעמדת כוח, כי כתבנו את כל המנגינות שלנו ולא היינו צריכים שחברת התקליטים תביא

כותבי שירים כלשהם. זו הייתה נקודה חשובה, ומשמעות הדבר היא ששמרנו על המון כוח לעתיד. הרגשנו שהעולם הוא שלנו ולא יכולנו לחכות להתחיל את הנסיעה.

עבור דוראן דוראן זו הייתה התחלה חדשה ומבהיקה, אבל טרגדיה איומה עמדה בפתח. נשארנו לילה בלונדון ב-8 בדצמבר 1980. הכל היה מוכן לחגיגה ענקית למחרת ב-EMI, שם רבים מהצוות הבכיר עדיין היו בקשרים קרובים מאד עם החברים לשעבר בביטלס. אבל ממש ברגע שעמדנו לחתום על העסקה שלנו, מוזרות הגורל גזלה את אחד האמנים החשובים ביותר. גיליתי זאת כשבדיוק עמדתי להזמין לחדר שלי במלון ארוחת בוקר עם בייקון וביצים, והושטתי יד מעל המיטה כדי להדליק את הרדיו. 'ועכשיו לניו יורק, שם החדשות המזעזעות בן לילה הן ש'ון לנון נרצח'... החדשות זעזעו את כל העולם - וזה גרם לסערה עצומה בחלק מההנהלה בחברת התקליטים EMI. הם הכירו באופן אישי את הביטלס. למרות שאף אחד מדוראן דוראן לא פגש אי פעם את ג'ון לנון, הוא היה אליל ענק לכולנו.

למרות המהומה, EMI היו מקצועיים מאוד. החדשות לא מנעו מהעסקה שלנו לצאת לפועל, אם כי ברור שזה פגע בדברים. החברה הזו ביקשה למהר להחתים אותנו לפני שיריבתה, חברת פונוגראם, תשים עלינו את ידיה. כשהעניינים נרגעו, EMI נתנו לנו הרצאה על איך שהם יתנו לנו את ההזדמנות לעשות דברים

באמריקה, בדיוק כפי שעשו לביטלס דור קודם לכן. היינו מרוצים מהעסקה שלנו באותו זמן. הם השקיעו 35,000 ליש"ט כדי לממן את הקלטת והפקת האלבום הראשון שלנו. בנוסף, כל אחד מאיתנו קיבל 50 ליש"ט לשבוע. באופן מכריע, הם גם הסכימו לדרישות שלנו לשמור על שליטה יצירתית על כל מה שאנחנו נשחרר".

ב-15 ביוני בשנת 1943 נולד הזמר-שחקן הצרפתי הנערץ ג'וני האלידיי ("אלביס הצרפתי"). הוא מת ב-6 בדצמבר 2017.

האלידיי היה התשובה הצרפתית לאלביס פרסלי, אך היה בו יותר מזה.

במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים היה ג'וני האלידיי לא רק כוכב הרוק הגדול ביותר בצרפת, כי אם אחד הכוכבים הגדולים ביבשת אירופה. הוא נהנה מפופולריות אדירה בבלגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, איטליה, ספרד ושוויץ. אבל למרות שהקליט בלונדון מאז שנת 1961, הוא לא הצליח במצעד הבריטי.

גם בארה"ב מצבו לא היה מזהיר. למרות שיווק מאסיבי, הוא לא הצליח לחדור עם שיריו לצד הגבוה של המצעדים שם. בישראל היה שמו גדול ואהוב. לאחר 16 חודשי שירות בצבא ורכילויות רבות על נישואיו לזמרת סילבי ורטאן, מצא האלידיי שהנוף המוזיקלי בינתיים השתנה לחלוטין. הביטלס והסטונס סחפו קדימה בעוד שבצרפת התמקדו בזמרי בלדות מטופחים כמו כריסטוף ואדאמו.

האלידיי השתוקק לחזור לעניינים והקליט בלדות שלא הצליחו כבימי עבר. הוא לא היה בטוח כיצד להסתגל לצלילים החדשים במוזיקת ​​הפופ. הוא היה זקוק לשינוי.

האלידיי לקח את המוזיקה ברצינות ותמיד היה מעודכן בהתפתחויות האחרונות ברוק האנגלו-אמריקני, כשהוא הקפיד לעבוד עם כישרונות מובילים מחוץ לצרפת.

התשובה לזמן הקרוב הבא הגיעה בחודשי האביב של שנת 1966 עם הגעתו של הזמר אנטואן, שהעניק זריקת מרץ להאלידיי לשיר כמותו. התקשורת הפכה את השניים ליריבים ברורים, אך במציאות הם הפכו חברים קרובים, כשכל אחד מהם העריץ את השני מבחינת סגנון, נוכחות בימתית וחוצפה חיובית.

עם ורטאן אשתו בחופשת לידה (לאחר שהביאה לעולם את בנם דייויד) לקח האלידיי שני מוזיקאים אנגליים, הגיטריסט מיקי ג'ונס והמתופף טומי בראון שהיו בלהקתה של ורטאן ונסע איתם ללונדון, בסוף אוגוסט 1966, כדי להקליט אלבום. העיבודים המוזיקליים טופלו על ידי ג'ונס ובראון, כשבין המוזיקאים שהגיעו לאולפן היה גם האורגניסט בריאן אוגר, שהאלידיי ראה אותו בהופעה עם להקת STEAMPACKET בסאן טרופה, כמה חודשים קודם לכן. המטרה בהקלטות הייתה להביא להאלידיי את הצליל של לונדון התוססת. ההפקה הופקדה בידיו של קרוב משפחתו, לי האלידיי,אבל את האולפן הפעיל מפיק אחר ותוסס, ג'ורג'יו גומלסקי. במהלך ההקלטות קפצו לבקרו באולפן מיק ג'אגר, אלן פרייס (לשעבר הקלידן של האנימלס) ואריק ברדן (הסולן של האנימלס).

הם הכירו היטב את שמו של האלידיי, שקצת לפני כן גם התיידד עם בוב דילן, כשהשניים חלקו ג'וינטים בעת ביקורו של דילן בצרפת. האלידיי גם נפגש בלונדון עם זמר הנשמה, אוטיס רדינג, ב-7 בספטמבר 1966. אז השתעשע האלידיי בהקלטת אלבום בסגנון מוזיקת הנשמה אבל בינתיים הוא היה חדור מטרה להתקרב לצלי העדכני יותר. שלושה ימים לאחר המפגש עם רדינג חזר האלידיי לצרפת כדי להופיע. אז הוא נחרד לגלות שורטאן רוצה להיפרד ממנו, בגלל אורח חייו הפרוע מדי. הדבר עירער אותו, הוא ניסה להתאבד ומצא את עצמו מאושפז בבית חולים. ההופעה שתוכננה לא יצאה לפועל והתקשורת מיהרה לחגוג בעניין.

בינתיים מיהרה חברת התקליטים שלו להוציא לשוק את גירסתו לשיר BLACK IS BLACK. האלידיי הצליח להשלים עם ורטאן ולחזור ללונדון להמשך הקלטת האלבום המיוחל.

לאחר סשן הקלטה ב- 29 בספטמבר, הזמין גומלסקי את האלידיי לארוחת ערב במועדון "בלייזס", שם הופיע בריאן אוגר עם להקתו החדשה, שנקראה "הטריניטי". לבמה הצטרף גם גיטריסט אמריקני ושמאלי, שלא מזמן הגיע ללונדון וביקש להרשים בה. היה זה ג'ימי הנדריקס והאלידיי נדהם מיכולותיו כמו כל הנוכחים האחרים. לפני שהלילה הסתיים, מיהר האלידיי להציע להנדריקס לחמם אותו בסיבוב הופעות קצר בחודש אוקטובר. ההצעה הובילה ישירות להקמת שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס.

צ'אס צ'נדלר, מנהלו הטרי אז של הנדריקס, סיפר שנים לאחר מכן: "אני והנדריקס נהגנו לצפות בעת שהאלידיי הופיע ולרשום הערות. הוא היה אחד הגדולים בכל הזמנים. הוא ידע להפעיל את הקהל. הוא היה לא יאמן. מעולם לא ראיתי עד אז בחור שממסמר את הקהל בכף ידו כמו שג'וני עשה... הטריקים של האלידיי הפכו חלק מההופעה הבימתית של ג'ימי הנדריקס". קיים תיעוד וידאו של הנדריקס והאלידיי יחדיו מאז, כשהם מפריחים עיגולי עשן מהסיגריות שלהם.

במהלך הסיבוב הקצר לימד הנדריקס את מיקי ג'ונס (שבעתיד יהיה מוכר יותר כמיק ג'ונס, המייסד, המנהיג והמוח המוזיקלי של להקת פורינר) איך לנגן את "היי ג'ו" וכמה שבועות לאחר מכן, האלידיי חזר ללונדון כדי להקליט גרסה משלו לשיר זה.

האלבום השלם של האלידיי יצא לאור באוקטובר 1966 ובשם LA GENERATION PERDUE. היו בו גרסאות שלו לשירים של להקת הטרוגס, פרסי סלדג' וגם הביטלס.

היה זה אוטיס רדינג שהשפיע הכי הרבה על המוזיקה של האלידיי, שטס לניו יורק כדי להקליט שם עם מיטב הנגנים. את קולו הוא הוסיף להקלטת הנגנים מאוחר יותר, באולפן בפריז. אז גם נרקם בראשו רעיון להקים מופע שיהיה בסגנון ה-REVUE הכה מוכר בתעשיית מוזיקת הנשמה. המופע, שהציג תוכנית מפויסת של הזוג האלידיי וורטאן, נפתח באולם אולימפיה ב -15 במרץ, רץ במשך חודש והביא גם אלבום בהופעה חיה.

בין ההופעות הקליט האלידיי באולפן את שירתו לאלבום, שאת כליו הקליט בניו יורק. בסשנים נכח גם אוטיס רדינג, שהעניק לו הדרכה ווקאלית יעילה.

מיק ג'ונס: "ישבתי עם אוטיס רדינג בחדר הבקרה, בעוד ג'וני שר באולפן. אז רדינג פנה אליי ושאל, איך לעזאזל נצליח לצקת יותר נשמה בג'וני". אבל האלידיי למד מהר והביא נשמה רבה. רדינג יצא מהאולפן כשהוא מבטיח לו שבהמשך יעבדו על אלבום נשמה משותף. זה לא יקרה, כי אוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס. הדבר הותיר את האלידיי מרוסק.

אלבום הנשמה של האלידיי, שנקרא JOHNNY, יצא לחנויות בקיץ 1967 והכיל גרסאות תוססות לשירי נשמה ידועים, כמו גם ביצוע לשיר של טים הארדין וגם שיר מקורי של מיקי ג'ונס וטומי בראון. היה זה אלבום מהנה אך לא אחיד. אותו קיץ של 1967 הביא את האלידיי להבין שחייבים להתעדכן ובמהרה. הוא מיהר להקליט גירסה של השיר "סאן פרנסיסקו" (ששר סקוט מקנזי בהצלחה רבה מאד). בספטמבר הקליט האלידיי באנגליה קטע בשם PSYCHEDELIC, עם ג'ונס ובראון לצידו כמו גם גיטריסט הסשנים העסוק, ג'ימי פייג', שנתן סולו.

האלידיי נדבק בצלילי הרוק הבשרניים של סוף הסיקסטיז וביקש לעשות לעצמו אלבום שכזה. בסוף שנת 1968 הוא קיבץ בצרפת את להקת THE SMALL FACES, שהייתה בשלבי התפרקות מתקדמים. יחד איתה הביא מנהיג אותה להקה, סטיב מטאריוט, את חברו הגיטריסט פיטר פרמפטון (עד אז חוד החנית בלהקת הפופ, THE HERD). היה זה טכנאי ההקלטה גלין ג'ונס שעשה את השידוך בין האלידיי לפנים הקטנות.

מאריוט: "ג'וני האלידיי הבטיח לנו משכורת יפה ולכן הימסנו כמה שירים ישנים שכתבנו והגענו להקליט איתו. הבאתי גם כמה שירים חדשים".

אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, הסביר ש"כל זה היה הרעיון של גלין ג'ונס והאמת שזה היה רעיון מחורבן". פרמפטון: "הודות לג'וני האלידיי הפכתי לחבר בלהקת הפנים הקטנות... למשך שבוע בלבד".

במהלך ההקלטות פרץ ריב גדול בין חברי הפנים הקטנות והם עזבו מפריז בחזרה ללונדון, אחרי שהקליטו כמה שירים עם האלידיי. מאריוט: "כששמעתי את האלבום שהוא עשה איתנו, לא זיהיתי את השירים שהיינו בהם. הוא שינה אותם מאד ושר על כל זה בצרפתית, אבל העיקר שקיבלנו ממנו את הכסף".

האלבום הזה, שנקרא RIVIERE OUVRE TON LIT, יצא לאור במאי 1969, עם עטיפה שעליה מתנוסס האלידיי עם חזות של היפי מסוף הסיקסטיז. מעריצי הפופ של האלידיי נדהמו מהאלבום הזה ולא לטובה. מצד שני, קהל הרוק החל לאמצו בחום. האלידיי הרכיב אז מופע רוק מרהיב ותיאטרלי, שכלל גם זירת אגרוף אמיתית באמצעו. ההפקה גרמה ללהקת החימום, "בנה של אפרודיטה", להיראות חיוורת.

ג'וני האלידיי, מסתבר, היה אחראי לבניית עולם הרוק כפי שאנו מכירים אותו. לולא הוא, ג'ימי הנדריקס לא היה מתפוצץ כך על הבמה. לולא הוא, לא היה מיק ג'ונס מקים את פורינר עם כל הידע שרכש ממנו, מבחינת כתיבת שירים, הפקה ונגינה על הבמה. הרבה קראו לו "אלביס פרסלי הצרפתי", אך זה רק חלק קטן ממי שהוא היה באמת - פרפורמר אדיר בזכות עצמו.

ב-15 ביוני בשנת 1969 יצא תקליט יוצא דופן לפרויקט בריטי בשם WHITE NOISE. שמו הוא ELECTRIC STORM והוא מיוחד במינו.

אז מה נכתב אז בביקורות על הנועזות הזו?

בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "התקליט הזה צריך זמן כדי להתרגל אליו. יש פה קומבינציה של צלילים אלקטרוניים וחיים והוא נפתח באופן לא שגרתי".

בעיתון TOP POPS נכתב: "זה תקליט סטריאופוני מובהק. אם הפטיפון שלכם מנגן רק במונו, אל תקראו את המשך הביקורת הזו. קודם תקנו פטיפון סטריאו. עם זאת, אני עדיין מקשיב לזה בתקווה שיקרה משהו איתי פה".

במלודי מייקר נכתב: "זה תקליט שנע בין המלהיב למטופש".

בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב: "זה אוסף פריקי של צלילים, אפילו גס פה ושם (יש גם צלילים של משגל ביצירה - נ.ר). אוקי, יש פה המון צלילים מוזרים אבל זה משעמם אחרי הקשבה אחת".

ב-15 ביוני בשנת 1965 החל בוב דילן להקליט את השיר המהפכני LIKE A ROLLING STONE.

דילן ניסה להקליטו בקצב ואלס אך לא היה מרוצה מהתוצאה. למחרת הוא חזר לשיר הזה והפעם בקצב הידוע. המפיק של הסשן הזה, טום ווילסון, גילה שנותר לו זמן פנוי באולפן לאחר שדילן עזב. לכן הוא קיבל רעיון לקחת את נגניו של דילן ולהקליט אותם כשהם מנגנים על הפלייבק של השיר האקוסטי, THE SOUNDS OF SILENCE של סיימון וגרפונקל.

וילסון ציפה שבמעשה זה הוא יהפוך את השיר ללהיט בעקבות התחלת הגל המוזיקלי של הפולק-רוק. המזימה הצליחה לו.

ב-15 ביוני בשנת 1972 יצא ההרכב "ביורן, בני, אנייטה ופרידה" לסיבוב הופעות, עם 80 תאריכים שנקבעו. אבל הובן לכל שצריך לשנות את שם הלהקה.

סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, החליט שהשם הארוך מדי אינו ניתן לשיווק יעיל. הוא החל להתייחס לארבעה כאל ABBA מדי פעם, וכאשר תחרות 'תחשבו על שם לביורן, בני, אגנה ופרידה' שהתקיימה בעיתון הגיעה לאותה מסקנה, ההחלטה נחתמה. הבעיה היחידה הייתה שכבר הייתה קיימת חברת שימורים שוודית בשם זה, אבל כשסטיג שאל אותם אם זה בסדר לשאול את שמם ללהקת מוזיקה פופולרית, הם למרבה המזל לא התנגדו.

כאשר סיבוב ההופעות הסתיים ב-7 בספטמבר, השם החדש עדיין לא הפך לרשמי, וכאשר החלו הקלטות לאלבום החדש ביום זה, השם הישן והארוך עדיין הוצג בגיליון ההקלטות.

ב-15 ביוני בשנת 1989 יצא אלבום הבכורה של להקת נירוונה ששמו BLEACH. עם קורט קוביין בתור הסולן שלה, הלהקה הגיעה לאולפן כדי להקליט קומץ שירים. תוצאות הסשנים הפכו לאלבום הבכורה הזה ששמו בא בהשראת פרסומות שהורו למשתמשי סמים לנקות את המחטים שלהם כדי לעזור לדכא את מגיפת האיידס. איש לא שיער מה יהיה עם הלהקה הזו מאלבומה השני...

ב-15 ביוני בשנת 1978 יצא תקליט חדש לבוב דילן ושמו STREET LEGAL. כשבוב דילן במשבר עמוק...

רבים ממעריציו של דילן רואים בתקליט זה, שיצא בשנת 1978, את סוף דרכו כאמן בסבנטיז. התקליט שיצא אחריו הראה לקהל הרחב דילן אחר, עם אמונה בדת אחרת.

התקליט STREET LEGAL נופל אצל רבים בסדק שנוצר בין האלבום הקודם והמצליח, DESIRE, לאלבום הבא, שציינתי, שנקרא SLOW TRAIN COMING. אבל השירים שבו לא פחות אפקטיביים ודילן עצמו שתל בתוכם רמזים על הכאב האדיר שחש אז. ההפקה של התקליט הזה שונה לחלוטין ממה שבא לפני כן. ההפקה השורשית (וצוענית קמעא) פינתה את מקומה לנגינה, שהתאימה להפקות אולפניות ולא לתחושה של גוף מוזיקלי שנושם יחדיו את המוזיקה.

התקליט הוקלט בחופזה עם אולפן הקלטות נייד, ונראה היה כי לדילן עצמו לא היה ממש רעיון כיצד לעשותו. התקליט נכתב והוקלט בעת שחטף ביקורות קשות על סרט שהפיק והאמין בו מאד, בשם 'רנאלדו וקלארה', שהיה ארוך מדי לעין צופה ורגילה. זה היה עוד סבל קטן לעומת המאבק המכוער ששרר בינו לבין אשתו, שרה.

רבים לא הבינו אז את משבריו וחשבו כי דילן פשוט הקהה את חוד החנית שלו. השיר שלו, BABY STOP CRYING, שנשמע יותר כמשהו שנלקח מבית היוצר של ואן מוריסון מאשר של בוב דילן. עם מילים קצת באנאליות, סקסופון של בתי קפה וזמרות רקע, גרם למעריציו לחוש תדהמה ומבוכה בהבנה כי האמן האהוב עליהם הפך לזמר 'אמצע הדרך'.

גם השיר שבא אחריו, IS YOUR LOVE IN VAIN, המשיך את אותו הקו העלילתי והעיבודי. כיום מדובר במוזיקה שממש כיף להאזין לה, אך באותם ימים זה לא היה כך אצל אלו שחשבו כי יקבלו את דילן שהיה עבורם כמורה דרך ולא כמישהו שנשרך מאחור. הם גם התפלצו כשהוא נפל לחריזות חלולות, כמו למשל בשיר TRUE LOVE TENDS TO FORGET, שחרז את המילה האחרונה עם SWEAT, ROULETTE וגם REGRET.

אבל יש גם שירים טובים מאד בתקליט הזה. אחד מהם הוא WE BETTER TALK THIS OVER, שמתובל בעיבוד קאנטרי-בלוז מובהק והמילים שלו מביעות כאב גדול מול אשתו ואם ילדיו, שיצאה נגדו ובקול גדול. קולות הרקע של הזמרות נשמעות כרמז מקדים לאווירה הגוספלית שיטבול בה בהמשך דרכו.

השיר הטוב ביותר, לטעמי, בתקליט הוא 'סניור (מעשיותיו של כוח יאנקי)', שמעביר את מילותיו של דילן באופן הברור ביותר, כשלהקת הליווי שלו לא מכבידה על מילותיו, כבשאר השירים. דילן, שנשמע פה כאיש שבור ומכוסה באבק דרכים והתכתשויות, נמצא גם בשיר זה בפרשת דרכים מבלבלת.

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו: "זה תקליטו הטוב ביותר של דילן מזה כמה שנים. יש בו עושר ואחידות בזכות זה שדילן מצא סוף סוף להקת ליווי שמתאימה לו".

עיתון NME בביקורתו: "חלק מהשירים פה מזכירים את שירי האהבה של דילן מהסיקסטיז. אבל העוקצנות של ימי העבר פינתה את מקומה לרגש החמלה".

בוב דילן: "לא רציתי להקליט את התקליט בחדר החזרות שלי, עם אולפן נייד, אך לא הייתה לי ברירה. לא מצאתי מפיק שהתאים לי. סיבוב הופעות כבר לא נראה באופק אלא ממש קרוב אליי ולכן הלכתי על הצליל החי יותר, מאשר על הפקה אולפנית".

ההחלטה הזו של דילן הגיעה עם מחיר. בעת ההקלטות גילה היוצר חוסר סבלנות כלפי טכנאי ההקלטה. הוא ראה אותם לוקחים זמן רב מדי כדי לסדר את האולפן לקראת הקלטה ארוכת טווח ונבח עליהם לעזוב את הכל ולסדר את חברי הלהקה במעגל, כדי להקליט הכל באופן חי. טכנאי ההקלטה נדהמו מבקשתו והחלו לסדר, בלחץ גדול, מיקרופונים להקלטה חיה. האוזניות הושמו הצידה לטובת מוניטורים שהוצבו על הרצפה, כדי לשוות אווירה של הופעה חיה באולפן.

בעיתון המוזיקה CRAWDADDY ציין המבקר, ג'ון פארלס, כי דילן זקוק נואשות למפיק. גרייל מרקוס, האיש ששחט אלבום של דילן משנת 1970 (בשם SELF PORTRAIT) במילים 'מה זה החרא הזה?!', כתב בביקורתו ברולינג סטון כי 'קולו של דילן לא ניתן להקשבה מהנה לאחר יותר משתי דקות'. לפי מה שניתן לראות, בארה"ב היו פחות סלחניים לדילן עם המוצר הזה, מאשר באנגליה, אליה הגיע להופעות, ימים לפני צאת התקליט, וזכה להיסטריה שהניבה הופעות סולד-אאוט.

כל זמר אחר, שהיה מוציא תקליט כמו STREET LEGAL, היה ודאי זוכה לקבלת פנים טובה יותר מהקהל שלו, אך כשהשם שלך הוא בוב דילן ורואים בך כדובר של אומה שלמה - הציפיות לעיתים גדולות בהרבה מהתוצאה. וכך היה עם התקליט הזה.

ב-15 ביוני בשנת 1969 נערך מופע בשם "ערב עם להקת הסטרובס וחברים", במועדון מארקי בלונדון. אותם חברים היו דייויד בואי וג'יימס טיילור.

לטיילור הייתה זו הופעת הבכורה באנגליה, אך הוא כבר היה אז בתהליך היפרדות מחברת אפל, של הביטלס, בה חתם. מנהלו, פיטר אשר, לא היה מרוצה מזה שהביטלס הביאו לחברה ההיא את המנהל העסקי, אלן קליין.

כל אמן בערב הזה קיבל 4 ליש"ט.

ב-15 ביוני בשנת 1989 פורסמה ברולינג סטון ביקורת על התקליט החדש של דייויד בואי עם להקת TIN MACHINE.

כך נכתב בה: "החיים זה באסה. אהבה זה לא הרבה יותר טוב. כל האלילים שלך הפכו לזונות ואפילו המוזיקה מבאסת בימים אלו. כאן מתחיל, ונגמר, השיעור של TIN MACHINE - התקליט הכי ציני, הכי ממורמר וחומצי שדיוויד בואי עשה מאז 'האיש שמכר את העולם'. ועדיין, מופע האימה הזה משנת 1970 של בואי, עם אלימות, שחיתות ובגידה רגשית - הוא מסיבת תה בהשוואה לאסון הפיזי, האסתטי והרוחני שמפילה עלינו מכונת הפח הזו.

מצב זה עם הצלחה נעלה ומקום מובטח בהיסטוריה, בשילוב עם הרהורים בלתי נמנעים של גיל העמידה, יכול לעשות דברים מוזרים לתפיסת העולם של כוכב פופ. אבל האם חשבתם שתחיו לשמוע את בואי יורק מילים כמו אלה: 'תשתינו על המפלצות האייקוניות / שהגיטרות שלהן מורישות לכם כאב / מושחתים עם חזיונות רעועים / וקראק וקולה ואלכוהול /הם רק חבורת מטומטמים /עם חורי תחת בשביל המוח שלהם'...?"

ב-15 ביוני בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת דייר סטרייטס ושמו COMMUNIQUE.

אחרי הצלחת התקליט הראשון החלה חברת התקליטים, שהופתעה מהצלחה זו, ללחוץ על חברי הלהקה להפיק ובמהרה אלבום המשך. הברזל היה חם, אסור היה לפספס את המומנטום וארבעת חברי הלהקה הובלו בכוח לאולפן ההקלטות כדי להקליט את התקליט, כשבקיץ של 1979 הייתה חברת התקליטים 'ורטיגו' להוטה ומוכנה להתחיל לשווק את העניין.

הלהקה הייתה רחוקה מלהתלהב מול השיווק האגרסיבי שהוכן לה. כל שרצו חבריה זה להמשיך להיות להקה צנועה וטובה אך הלחץ להפיק אלבום שני גרם לא מעט סבל לארבעה. השירים לתקליט נכתבו בחופזה ולא היה זמן להתכונן להם כראוי. האשמה הגדולה הייתה נעוצה בשיר אחד ושמו 'המושלים בסווינג' כי הצלחתו האדירה היא ששינתה את שם המשחק. אבל עם כל זאת - התקליט השני היה רחוק מלבייש את הפירמה.

ההבדל בין התקליט הראשון לשני היה שהראשון הוקלט בלונדון. השני כבר נעשה באיי בהאמה ודייר סטרייטס החלה לצעוד לכיוון שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה.

ההצלחה של התקליט השני הייתה מובטחת. וכשיצא, נכנס היישר למקום הראשון במצעד המכירות שבגרמניה. הוא לא איחר להגיע למקומות גבוהים גם במצעדים אחרים בעולם. וכל זה ללא להיט מוביל שייצא ממנו. השיר LADY WRITER היה התקליטון היחיד שיצא מהתקליט אך הוא לא זכה לחיבוק החם שהיה לקודמו. הדבר הוביל לדאגה גדולה מצד חברת התקליטים. את השיר הזה כתב מארק נופפלר על כתבת טלוויזיה בשם מרינה וורנר, שהזכירה לו בצורתה הפיזית אהבה ישנה שלו שנגמרה, כנראה עם אשתו.

שיר הנושא מציג היטב את התגובות הקלישאתיות שאמצעי התקשורת מקבלים מנושאי הכתבות השונות כשאינם מעוניין להגיב. מארק כתב אותו גם על סמך נסיונו האישי כשלא רצה פה ושם להתראיין אך נדחף לכך. בשיר WHERE DO YOU THINK YOU'RE GOING אנו לא יודעים אם מדובר בבחור שעוזב את הבחורה או בבחור שזועק לבחורה לא לעזוב אותו. הדבר הופך את ההקשבה לשירתו של מארק מעניינת אף יותר.

מה שכן, המוזיקה של התקליט השני מחזיקה מעמד היטב. הצליל שלה שורשי אך מופק היטב. השירים עצמם כתובים ומבוצעים נהדר. ויש אפילו הרגשה שהתקליט הזה הוא אחיו של הראשון. הגישה למוזיקה דומה ואפילו קונספט עיצוב העטיפה דומה. אפילו שבתקליט השני היה להם מפיק אחר עם שם אגדי - ג'רי וקסלר, ששרשרת להיטים ענקית נזקפה ברזומה שלו והבין כי מולו להקה מיוחדת במינה שעדיף להקליטה כמו שהיא מאשר לשנותה למען ההפקה. וקסלר גם התעקש לקרוא לתקליט הזה בשם NEWS (לפי שם השיר השני שבו, שכתיבתו הושפעה מכתבה שמארק קרא על אופנוען שקיפח את חייו בתאונה) אך מארק התנגד נחרצות. המטרה של וקסלר הייתה לעדן את צליל הלהקה עם חיקוי האלמנטים שעשו את התקליט הראשון כה מצליח. לכן דרש מהם לנגן באותו ציוד וגם לבצע דברים דומים, שעשו בתקליט הראשון.

גיטריסט הקצב בלהקה, דייויד נופפלר סיפר שנים לאחר מכן: "השאיפה שלנו אז כלהקה הייתה להיות פשוט להקה טובה שאוהבת לנגן. בהחלט לא היו לנו אמביציות מסחריות. לאף אחד מארבעתנו לא היה אז ראש לעסקים". כך נשמע גם בשנת 1978 כשאמר כי "הנה אני, פחות משנה אחרי שחתמתי על הסכם בחברת תקליטים, יושב באיי בהאמה עם ג'ינג'ר אייל, ג'וינט ותקליט שני שמופק על ידי שניים מטובי המפיקים. איפה הלחץ? האם אתם רואים פה לחץ?". אז הוא לא ידע כי זמן קצר לאחר מכן הוא ירגיש היטב את הלחץ, שיגרום לו לפרוש מהלהקה ללא שוב.

התקליט COMMUNIQUE הוא השני והאחרון בו נשקפת תמונת להקת דייר סטרייטס השורשית עם נגינה מעולה והפקה מאווררת. מהתקליט השלישי, MAKING MOVIES והלאה, הפכה הלהקה לסוג של מפלצת פופ-רוק שמילאה איצטדיונים, ניפחה את הצליל שלה וזאת על חשבון היופי הטהור, הצנוע והכובש כל כך שיצקה באלבום זה ובקודמו. זה טעמי האישי - ונכון, גם מה שהלהקה יצרה לאחר מכן יפה מאד, אבל מדובר כבר בלהקה שונה מאד בגישתה המוזיקלית. זו האמת.

תפתחו את היומנים, בשנת 1970 - ותשריינו כרטיסים להצגת הרוק הישראלית, "קרחת". תמהרו, היא תורד במהרה מהבמות.

הסיפור שלא הכרתם על הצגה זו, נמצא בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-15 ביוני בשנת 1972 טסו דייויד בואי וחברי להקתו לצילומי השיר STARMAN בתכנית טלוויזיה לילדים בשם LIFT OFF WITH AYSHEA. בואי הכיר את מנחת התוכנית, איישה בראו, עוד משנת 1969.

הוידאו של התוכנית נמחק מאז ונותרה רק הקלטת אודיו. יחד עם בואי ולהקתו היה גם הפסנתרן ניקי גרהאם.

מתופף הלהקה, מיק "וודי" וודמאנסי, סיפר בספרו: "מסע הקידום נמשך עם הופעתנו בתוכנית עבור רשת הטלוויזיה, גרנדה. כולנו החלפנו בגדים בחדר ההלבשה לפני תחילת ההופעה, כאשר בואי עשה משהו שלא ראינו אותו עושה קודם לכן. הוא הוציא תיק עם איפור! צפינו נדהמים כשהוא מרח חומרים מוזרים על פניו...

'אתם לא מתאפרים?', הוא שאל אותנו.

התשובות מאיתנו היו שונות - מ'פאק, לא!' ל'אין פאקינג סיכוי'.

'חבל,' הוא אמר. 'אתם הולכים להיראות על ידי מאות אלפי אנשים והפנים שלכם יהיו ירוקים מתחת לאורות הטלוויזיה האלו'.

הוא תימרן אותנו בצורה מבריקה: הסתכלנו אחד על השני ואפילו לא היינו צריכים לדבר או לדון בזה יותר. אף אחד מאיתנו לא רצה להיראות ירוק בטלוויזיה!

אחר כך דייויד ביקש מאיתנו להתאפר גם להופעות החיות. בתחילה לא אהבנו את זה - אבל כפי שדייויד אמר זאת מאוחר יותר; ברגע שגילינו את ההשפעה שיש לאיפור על הבחורות, כל בעיה שהייתה לנו - נעלמה".

ב-15 ביוני בשנת 1999 יצא אלבום קאמבק לקרלוס סנטנה ששמו SUPERNATURAL.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "במבט ראשון, האלבום הראשון הזה של קרלוס סנטנה, לחברת התקליטים אריסטה, נראה כמו תקליט שמכיל יותר מדי אורחים. אין ספק שנשיא החברה, קלייב דייויס, נקט בגישתו המבוססת הזו להחיות את הקריירה של גדול הגיטרה הוותיק. יש פה את כולם, חוץ מבריטני ספירס ומיט לוף.אז איך זה שרוב האלבום הזה נשמע כל כך טוב?

האמת היא, שעבר יותר מדי זמן מאז שקרלוס סנטנה העביר אלבום אולפן חדש ראוי לכשרונו המדהים, ומכל סיבה שהיא, נראה שכל תשומת הלב המתוקשרת שהוא מקבל כאן חיזקה את המוזה שלו מחדש. עכשיו הוא אקלקטי, תוסס ומציע קונטקסט מבריק ומנצח של מיזוג מוזיקלי המדגיש את היכולת הייחודית של סנטנה להפוך את הגיטרה הזו שלו לזעקה אקספרסיבית. סנטנה נשאר חינני ועל טבעי".

ב-15 ביוני בשנת 1941 נולד הזמר הארי נילסון. בשנת 1968 הוא פרץ לתודעה כיוצר החביב על פול מקרטני וג'ון לנון ולרבים הוא זכור לטובה כמי ששר את השיר EVERYBODY'S TALKING, שיר הנושא בסרט 'קאובוי של חצות' בשנת 1969.

הארי נילסון, זמר ומלחין פופולרי בשנות ה-60 וה-70, שזכה בשני פרסי גראמי (אחד מהם על ביצועו את השיר EVERYBODY'S TALKIN והשני על בעצוע השיר WITHOUT YOU), מת בביתו ממחלת לב כשחשבון הכלכלי בכי רע, כי המנהל העסקי שלו גנב את כל ממונו, שהסתכם במיליוני דולרים. בסופו של דבר נכלא המנהל לשלוש שנים בלבד.

הוא נולד בשם הארי איי נילסון השלישי בברוקלין, ניו יורק, לעתים קרובות הוא נקרא רק נילסון. הפריצה הראשונה שלו הייתה ב-1964, כאשר הפך לחלק מצוות כותבי השירים של המפיק פיל ספקטור בקליפורניה. לאחר שחתם ב-RCA, שם בילה את יתרת הקריירה שלו, הוא יצר שני אלבומים שזכו לשבחים, לא נמכרו היטב אבל הובאו לידיעת הביטלס על ידי היחצ"ן שלהם דרק טיילור. הביטלס התאהבו בו וציינו את שמו בראיונות עמם. במהרה הם גם הזמינו אותו אליהם לאנגליה והתיידדו איתו.

ב-8 בנובמבר בשנת 1967, הקליטו הזמר הארי נילסן והמפיק ריק ג'רארד את השיר EVERYBODY'S TALKIN באולפני RCA בלוס אנג'לס.

כשסיימו להקליט את ערוצי הבסיס לשיר, יצאו נילסן וג'רארד לרחוב, שם אמר המפיק לנילסן שיזהר כשהוא חוצה את הכביש כי הם עוד לא סיימו את העלאות התפקידים הנוספים להקלטה. כך הראה ג'רארד לנילסן שהוא מאד אוהב את השיר. למרות זאת, יעברו שנתיים מאז ועד שהשיר יהפוך ללהיט ענק.

השיר הזה תוכנן להיות מוצע ללהקה בשם STONE COUNTRY שתקליט אותו, אבל כשנילסן שמע את הדמו במשרד, הוא דרש מג'רארד לתת לו אותו. למרות זאת, השיר לא יצא כסינגל אלא נדחף לאלבומו, AERIAL BALLET. נילסן לא חשב כלל על השיר הזה כלהיט פוטנציאלי.

בינתיים, סרט בשם THE GRADUATE הפך ללהיט עבור הבמאי שלו, מייק ניקולס. בין השאר בגלל הפסקול שלו, שכלל גם שירים של סיימון וגרפונקל. הבמאי ג'ון שלזינגר, שהחל לעבוד על סרט משלו בשם 'קאובוי של חצות' (MIDNIGHT COWBOY), רצה פסקול דומה לסרטו. יועץ התקשורת של נילסן, דרק טיילור, נפגש עם שלזינגר והושיב אותו להקשיב לאלבום AERIAL BALLET.

שלזינגר התלהב מאד מהשיר EVERYBODY'S TALKIN. הוא הרגיש שהשיר הזה מתאים ביותר לאווירת הסרט שלו. אך הוא רצה בכל זאת שיר שייכתב במיוחד לסרט ולא כזה שכבר יצא בעבר. נילסן שלח לשלזינגר שיר חדש שכתב בשם I GUESS THE LORD MUST BE IN NEW YORK CITY. אך השיר הזה לא הלהיב את הבמאי כמו EVERYBODY'S TALKIN.

שלזינגר שתל את השיר EVERYBODY'S TALKIN כחלק מפתיחת הסרט להקרנה פרטית שלו, רק בשביל לבדוק אם השיר אכן מתאים לסרט. הוא התאים באופן מושלם. ליתר ביטחון ביקש שלזינגר מכותבי מוזיקה אחרים לספק לו שיר נושא לסרט. ג'וני מיטשל כתבה שיר. גם ג'ון בארי כתב. בוב גילן כתב את LAY LADY LAY, אך כולם נדחו על הסף.

הסרט יצא באוגוסט 1969 והשיר עם נילסן הפך ללהיט שמכר מיליונים.

בשנת 1970 הקליט נילסון פסקול לסרט אנימציה המיועד לטלוויזיה, THE POINT, והכין אלבום של גרסאות לשירים של רנדי ניומן, שבו ניומן עצמו ניגן בפסנתר. שנה לאחר מכן הוא הוציא את התקליט המסחרי הטוב ביותר שלו, "נילסון שמילסון".

אז הוא נחשב לכוכב גדול, אבל במהרה דעך הכוכב וצלל למחוזות האלכוהול...

המוניטין הגדול ביותר של נילסון אולי הגיע לא כאמן אלא כשותפו של ג'ון לנון ל"סוף השבוע האבוד" במהלך אמצע שנות ה-70, כשהביטלס לשעבר נפרד מיוקו אונו ויצא למסע של שתייה מרובה ואלימות בצדה. "זה עדיין רודף אותי", אמר נילסון בראיון שנערך שמונה ימים בלבד לפני מותו. "אנשים עדיין חושבים שאני בטלן סוער משנות ה-70 שהשתכר במקרה עם ג'ון לנון, זה הכל".

אחרי הנגאובר אחד יותר מדי, לנון ונילסון נכנסו לסטודיו כצורה של טיפול בעבודה; התוצאה באה עם התקליט PUSSYCATS הבעייתי. נילסון כבר פגע אז במיתרי קולו שנסדק. הוא ירק דם במהלך שירתו, או ליתר דיוק - נסיונו לשיר כבעבר.

בפברואר של אמצע הסבנטיז הוא עבד על אלבום סולו חדש, לאחר שאלבום שהפיק לו ג'ון לנון, PUSSYCATS, לא נמכר כמצופה. "יש לי ויכוח עם חברת התקליטים RCA על האלבום וכרגע הם מנצחים, "הוא אמר. "הם מסתייגים מהשם שהצעתי לתקליט, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים', אז אנחנו מתווכחים. לאלבום זה יש לי תוספת גדולה בלהקה שלי: ואן דייק פארקס, שהוא דינמיט. הוא הביא איתו בחור בשם רוברט גריניץ', שהוא נגן תופי הפלדה הטוב ביותר ששמעתי. הוא מבריק. יש הרבה כלי הקשה באלבום הזה, יותר מהרגיל. חוץ מזה אני משתמש בחבורת המוזיקאים הרגילה: בובי קיז, קלאוס פורמן, ג'ים קלטנר. ד"ר ג'ון ניגן בשיר אחד וזה דינמיט".

על האלבום שהפיק לו לנון הוא אמר אז: "אהבתי את התקליט, אבל כדי להיות סובייקטיבי - יש בזה טוב ורע. לצערי שרתי בקול רע באותה תקופה וזה כואב להקשיב לזה. הרצף של השירים לא טוב ובחירתם נעשתה קצת כהחלטה של ​​הרגע. ישבנו בלי שום דבר לעשות, אז אמרנו, 'בוא נעשה אלבום' וזו הייתה התוצאה. לאף אחד מאיתנו לא היו שירים פנויים באותה תקופה; לג'ון היו שניים אבל הוא רצה אותם לאלבום שלו. חשבתי שהאלבום שיצא לי הוא בסדר. זה לא רע כמו מה שנראה בחלק מהביקורות שקראתי עליו, אבל הזמן יגיד. אני חושב שהביצוע שלי לשיר MANY RIVERS TO CROSS היה ממש טוב.

אני יכול להשוות אותו ל- WITHOUT YOU וכמה מהדברים הישנים שעשיתי מזמן. היה לי קול צורם בהקלטה הזו כי מיתרי הקול שלי היו במצב לא טוב. ראיתי מומחה לגרון, כל יום לפני המפגשים, ואפילו ניסיתי דיקור סיני כדי לתקן את זה. הקול היה ממש פגום. אני נהנה מצליל החצץ שבו. זה משהו שרציתי מילדות ולקח הרבה בקבוקי ברנדי וסיגריות להגיע לזה. אני מניח שיש לי קצת יותר חצץ ממה שביקשתי. פעם ניסיתי להשיג צליל מחוספס בקולי מבלי לאבד את צלילות התווים בסוגים אחרים של שירים. עכשיו קיבלתי את החצץ וזה ייקח לא מעט זמן להבריא מזה; אני מתעלל בגרוני יותר ממה שצריך. אבל מעולם לא היה לי קול נהדר שכזה. אני פשוט איש בר מזל מאוד".

על העבודה עם ג'ון לנון: "זה היה בשבילי חלום לעשות איתו אלבום. תמיד אהבתי את ג'ון לנון. הוא הגיבור האהוב עלי. דיברנו בעבר אך מעולם לא עשיתי דבר. הוא הציע זאת לראשונה כשבילינו אצל פיל ספקטור, אבל החשבתי את זה כערב עם שיכור אחד. אבל זה בכל זאת קרה. נהנינו מאוד. בילינו חודש בבית על חוף הים עם להקה וחודש במלון בניו יורק ובכל לילה היו צחוקים איתו. זה היה כמו קומונה של מוזיקאים. שנינו זמרים ושנינו כותבי שירים, אז כל ההחלטות נעשו באישור משותף. אנחנו חושבים באופן זהה, אז זה היה קל לקבל החלטות לגבי מה שרצינו לעשות.

חשבנו שיש לאלבום הזה שלנו חוש הומור. אני לא יודע... אני מניח שאני פשוט מריר מזה. אני חושב שהתחושה הזו של הומור היא הדבר החסר ביותר בפופולריות מוזיקלית. זה כואב, כי רוק'נ'רול אמור לייצג כיף. הרבה מוזיקאים לוקחים את זה יותר מדי ברצינות וזה משעמם וזה מה שהורג את מוזיקת ​​הפופ. אני אוהב הומור ואני אוהב שירים שיש בהם הומור. לכן אני מתווכח עם חברת RCA. הם לא מקבלים את הבדיחה על שם האלבום החדש שלי, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים'. שאלתי אותם אם הם היו דוחים את ישו הנוצרי מאותה סיבה. רוב המילים באלבום הן בדיחה, בכל מקרה".

"אני גם לא רוצה להופיע. כולם שואלים אותי מדוע. זה התחיל כבדיחה. אף פעם לא הייתה לי להקה ולא היה לי סוכן, אז איש לא ביקש ממני לצאת להופעות. זה בכלל לא מושך אותי. אני לא יודע אם ההופעה שלי בשידור חי תעזור להגביר מכירות של תקליטים. בדיוק חתמתי על עסקה חדשה עם RCA תמורת 5 מיליון דולר ויש לי זוג של אלבומי זהב מבלי לעשות הופעות חיות. זה מספיק בשבילי. הופעתי בכמה תוכניות טלוויזיה שהיו בלי קהל. זה היה נוח ומאורגן. חברת RCA רוצה שאעשה ראיונות בקרוב, אבל אני לא זוכר מתי נתתי את האחרון.

זה יכול להיות לפני שנה. אני לא יודע מה להגיד לאנשים ששואלים שאלות. לדבר על מוזיקה? ובכן הדברים היחידים שהיו הגיוניים מוזיקלית בחיי הם הביטלס, ריצ'רד הקטן, ריי צ'ארלס, האחים אברלי. הביטלס היכו את כולם. באלבום הראשון שלי עשיתי קולאז' של 15 שירי ביטלס ביחד, כי רציתי לעשות את מה שהם עשו. זה גורם לי להישמע כמו גרופית, אבל הייתי גאה בכך שעשיתי זאת, שזיהיתי מוקדם כמה הם טובים. ברגע שראיתי מה הם עושים פשוט נסוגתי. הם עשו בדיוק את מה שרציתי לעשות, אבל הם היו שם קודם. הם פשוט היו בגיל הנכון להיות הטובים ביותר. אני אוהב אותם באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי. רינגו הוא עכשיו חבר קרוב מאוד, ואני אוהב אותו וגם את ג'ון. את פול אני לא מכיר היטב, אבל את ג'ורג' אני מכיר טוב יותר. אני מכבד אותם ואוהב אותם ואין יותר מדי אנשים שאני יכול לומר זאת עליהם".

לאחר מותו של לנון ב-1980, נילסון הפנה את האנרגיות שלו לפעילות כדי לעצור את אלימות הנשק בארה"ב. הוא ניסה להקליט שוב לפני מותו, אך לא השלים את משימתו.

ב-15 ביוני בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

ב-15 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום "קאמבק" לסטיב מילר באנד. שמו הוא ABRACADABRA ושיר הנושא בו הפך להיט היסטרי.

סטיב מילר, שהיה אז שועל ותיק בסצנת הרוק, כתב לבדו את השיר הקליט הזה ובו רמיזות מיניות עדינות.

המילים נוצרו בהשראת דיאנה רוס והסופרימס, אותן פגש מילר בזמן שהופיעו יחד בתוכנית הטלוויזיה, "הולבאלו", בשנת 1966.

כך הוא סיפר: "השיר התחיל בתור יצירה מוזיקלית נהדרת עם מילים נוראיות באמת. יום אחד יצאתי לסקי בסאן ואלי, והנה, את מי ראיתי על ההר? את דיאנה רוס. אז נזכרתי בימי העבר וכתבתי את המילים לשיר תוך 15 דקות".

זה היה רק אחד משני השירים שכתב מילר לאלבום, שנושא את שם הלהיט - רוב השירים נכתבו על ידי המתופף שלו, גארי מלאבר, והגיטריסט, ג'ון מסארו. מלאבר גם הפיק את התקליט הזה עם מילר. בתקליט מגיע השיר בגרסה ארוכה יותר מזו שיצאה כתקליטון והושמעה לרוב ברדיו.

השיר הזה היה הלהיט האחרון המשמעותי של סטיב מילר, ולמרות זאת - הלהיט לא משך קהל רב להופעות. "נחשבנו לקבוצת דינוזאורים. הפאנק היה בפנים, גל חדש, שיער צבוע והחבר'ה בטייץ ירוק ותסרוקות באורך שני מטר - נראה היה אז שהמסלול שלנו הסתיים".

מילר לקח שש שנים של חופש מסיבוב ההופעות, אבל חזר שוב בשנת 1988 ("פשוט השתעממתי עד מוות", הוא אמר). בשלב זה, הוא נכנס לתחום הרוק הקלאסי, ושוב מילא אולמות.

אז הנה מה שנכתב בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "המהות של קסם טוב הוא תרמית ולסטיב מילר יש את כל הזכות, עם תקליט זה, לצעוק אברה קדברה. בשנה הקודמת קיבלנו ממנו אלבום אומלל בשם CIRCLE OF LOVE. מילר עשה חושבים והוציא שפן חדש מהכובע, והפעם בדמות תקליט טוב! הקריירה שלו נראית שוב בריאה. ברור שמילר נשען תמיד על אחיזת עיניים. לא היה לו הרבה מה להגיד אך הוא עטף זאת בהפקות מרהיבות ותפקידי גיטרה משומשים. באופן מדהים, עשרת השירים בתקליט החדש הוקלטו באותו זמן בו הוא הקליט את האלבום הקודם והנוראי שלו. בתקליט ההוא איבד מילר את הכיוון המסחרי ועכשיו זה חזר ושיריו משתלבים היטב לצד אמנים כמו הול ואוטס".

ב-15 ביוני בשנת 2016 הכחיש גיטריסט להקת לד זפלין, ג'ימי פייג', כי גנב את הריף ליצירתו STAIRWAY TO HEAVEN, במהלך משפט זכויות יוצרים שנערך בארצות הברית.

פייג 'העיד שמעולם לא שמע את היצירה TAURUS של להקת ספיריט עד שאנשים החלו לפרסם השוואה ברשתות לפני מספר שנים. פייג' הודה כי היו בבעלותו כמה תקליטים של ספיריט, אך רק נזכר שקנה שניים מהם ואף אחד מהם לא הכיל את השיר.

ב-15 ביוני בשנת 1973 יצא באנגליה האלבום הנהדר MESSIN של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. זה אלבומה השלישי של הלהקה והוא יצא קצת לפני כן, בארה"ב, בשם GET YOUR ROCKS OFF ועם עטיפה שונה (כמו גם סדר שירים שונה).

"אנחנו מזהמים את המדינה

אנחנו מזהמים את הים

אנחנו מזהמים את האוויר

וגם מזהמים זה את זה"....

כך שרה הלהקה בקטע הנושא שפותח את התקליט ושמו MESSIN. השיר הזה נכתב על ידי מייק האג (המתופף המקורי של מנפרד מאן) והוקלט עוד על ידי "הפרק השלישי", אך לא יצא בזמנו. הגירסה המוקדמת שונה לגמרי מזו שנמצאת בתקליט הזה. ואיזה עיבוד וביצוע נהדר יש לנו כאן, עם צליל המכונות והקופים שסופק על ידי לורי בייקר.

השיר השני בתקליט הוא BUDDAH והוא מספר על גדולי הדת והאמונה שנפגשים עם מספר הסיפור בשיר, כאילו הם בני אדם שנפגשים בסיטואציה יומית שיגרתית, כשלפתע מקבל השיר תפניות מעניינות בסגנון הרוק המתקדם של התקופה.

הקטע היפהפה, CLOUDY EYES, נכתב במקור על ידי מנפרד מאן כנעימה למופע מוזיקלי שלא הצליח להתרומם להגשמה.

למי שמתעסק באספנות, יצא בזמן ההוא גם תקליטון ובו קטעים מראיון שמנפרד מאן ערך עם תכנית רדיו דתית בארה"ב בשם WHAT'S IT ALL ABOUT. מאז הפך הדבר הזה פריט אספנים. בתוכנית אומר מאן את דעתו על כך שלדת יש תפקיד נרחב מדי בחברה. אם היה אומר את דבריו בשנת 1966, כשג'ון לנון טען אז שהביטלס פופולריים יותר מישו, כנראה וגם הוא היה נתקל בחרם מבהיל.

ב-15 ביוני בשנת 1968 ערכו ג'ון ויוקו את פעילותם המשותפת הפומבית הראשונה.

היה זה כשהשניים שתלו בלוטים, כמחווה לקידום השלום, בקתדרלת סיינט מייקל, שבקובנטרי. בתחילה תיכננו השניים לשתול את הבלוטים בשטח הכנסייה, אך האחראי על המתחם אסר על השניים, שלא היו נשואים אז, לשתול משהו יחדיו בשטח מקודש. הבלוטים שנשתלו לא הספיקו לצמוח כי נגנבו מיד על ידי מעריצי הביטלס. בלוטים נוספים ששלח הזוג, נשתלו והוצבה עליהם שמירה צמודה, לאורך כל שעות היממה. מרגע זה הפך כל דבר שעשו ג'ון ויוקו ל"אירוע", כלשונם.

ב-15 ביוני בשנת 1979 יצא אלבום הבכורה של להקת ג'וי דיוויז'ן ששמו UNKNOWN PLEASURES.

התקליט לא הלפך סיפור הצלחה מסחרי אך השפיע רבות על מוסיקת הפוסט-פאנק. הלהקה שנקראה על שם מחנה ריכוז נאצי, ברומן "בית בובות" (משנת 1955) נוסדה בצפון אנגליה, בקיץ 1976.

תקליט הבכורה שלה הוא מחמיר באווירתו, באדיבות השימוש הליברלי של המפיק, מרטין הנט, באפקטים קוליים ובטכניקות אולפן, כמו הקלטת צליל מעלית האולפן המושמעת דרך רמקול מסתובב של לזלי והנחת רצועות ווקאליות דרך טלפון. הלהקה הייתה מפוצלת בדעתה בנוגע לסאונד של התקליט, שלא משקף את ההופעות החיות הגולמיות שלה, אבל עד מהרה זה הפך לחותם שלה.

ב-15 ביוני בשנת 1970 פתח ג'ימי הנדריקס בניו יורק את אולפנו החדש, ELECTRIC LADY. הוא חגג את זה עם ג'אם ארוך באולפן יחד עם סטיב וינווד וכריס ווד מלהקת טראפיק. המתופף היה דייב פאלמר.

לס פול (ממציא גיטרת הגיבסון לס פול כמו גם הקלטה בערוצים): "כשג'ימי בנה את האולפן הזה, הוא התקשר אליי כדי לשאול כמה שאלות, כמו כיצד למקם מיקרופונים מול מגברי גיטרה בחלל החדר. הוא ממש היה סקרן. במהלך שיחתנו סיפרתי לו כיצד ניסיתי לחטוף אותו מהנהלתו הקודמת כדי להשיג לו חוזה הקלטות טוב יותר. הוא צחק ושאל, 'אתה רוצה להגיד לי שהייתי כה קרוב ומעולם לא ידעתי?'..."

טכנאי ההקלטה והשותף באולפן, אדי קריימר: "ג'ימי לא יכל לחכות כדי להתחיל להקליט שם. הוא כל הזמן שיגע אותי, 'נו, מתי זה מוכן?'... האולפן הזה הפך לבית שלנו, כי זה תמיד היה קשה להקליט באולפנים אחרים כשהמון אנשים הסתובבו שם. באולפן החדש שלנו לא הרשיתי שזה יקרה".

הרצאות מוסיקה, גם על ג'ימי הנדריקס, להזמנה פה: 050-5616459

ב-15 ביוני בשנת יצא תקליט חדש לאקס להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס. זה עוד תקליט קונספט (מאכזב מאד, לטעמי) ששמו RADIO K.A.O.S

כבר אז, ווטרס נראה עייף מלנסות להסביר איך הכל בא ביחד בתקליט. "אני לא מתכוון לדבר על העלילה של התקליט", אמר בראיון אז, "ואני אגיד לכם למה; כי זה נשמע מטורף - וזה קצת מטורף אם אתחיל לתאר את זה".

בסופו של דבר, רדיו KAOS רצה לעסוק בתקשורת שגויה וכיצד תקשורת ההמונים יכולה לאכזב אותנו. ובכן, התקליט הזה איכזב רבים אז. "בין המפיק השותף, איאן ריצ'י, לביני, באמת דפקנו את התקליט הזה", הודה ווטרס בהמשך. "ניסינו יותר מדי לגרום לזה להישמע מודרני. הרשיתי לעצמי להידחק בכבישים שלא היו נוחים לי. מעולם לא הייתי צריך לעשות את התקליט הזה".

ווטרס משתמש בשמונה שירים כדי לספר את סיפורם של זוג אחים וולשים: בני (חובב רדיו) ובילי (שהוא אינטליגנטי מאוד אך נכה) נפרדים לאחר שבני נעצר על פשע שלא ביצע. לאחר מכן נשלח בילי לגור עם דודו בלוס אנג'לס. ברגע שהוא שם, בילי מגלה שהוא יכול לשנות טלפונים אלחוטיים כדי לגשת למחשבים ולסינטיסייזרים ולהשתמש בהם כדי לדבר, וליצור סוג של ידידות עם תחנת רדיו בצורה חופשית. במערכה האחרונה, בילי פורץ ללוויין צבאי כדי לרמות את העולם לחשוב שהוא לקראת הרס גרעיני, ובכך מתחיל עידן חדש של שלום והרמוניה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "לרוג'ר ווטרס תמיד היה קול רדיו FM נהדר. עם העדינות התחתית הגועשת המתמתנת על ידי שירה נושמת שהוציאה לעתים קרובות אינטימיות של הטובים ביותר

ברדיו FM. מה שעשוי להסביר מדוע הלהקה הישנה של ווטרס, פינק פלויד, הייתה מרכיב עיקרי בימים הראשונים של רוק ברדיו FM

התקליט החדש הוא הקרב האחרון שלו עם אפוקליפסה ובדידות. זה עומד כמכלול ומטאפורה משכנעת, באופן מפתיע, לתקשורת בין אישית. התקליט אינו מושלם אך עוצמתי. ווטרס בא להסביר שיש פה סיכון גדול מאד במלחמות מאשר פלייליסטים. הבה נקווה שטענה זו לא תושמע רק על צלחות הפטיפונים של מעריציו".

ב-15 ביוני בשנת 1970, ניצב הגיטריסט פיטר גרין בפני מצב לא נעים.

זה היה כשהגיע לג'אם הקלטה באולפן הקלטות במרכז לונדון. יחד עמו הגיעה שלישיית נגנים בשם LITTLE FREE ROCK וקבוצת מתופפים אפריקנים בראשותו של ג'ינג'ר ג'ונסטון. הכל הלך חלק עד שלפתע החלו לזרום לאולפן עוד ועוד אפריקנים שהחלו לקחת כלי הקשה שונים על מנת לקבל בסוף הסשן כסף כתשלום עבור השתתפותם בהקלטה.

גרין מצא את עצמו עומד מול תור גדול של אפריקנים כשהוא נאלץ לשלם לכל אחד מהם. ג'ונסון, מנהיג הקבוצה, רתח מזעם כשגרין לא נתן לו את כל סכום הכסף כדי שהוא יחלק לאנשים כמנהיג האמיתי של החבורה. ההקלטה של הג'אם הזה לא יצאה באופן רשמי.

ב-15 ביוני בשנת 2010 בוטל תיק נגד אדם שהואשם באיום על חייו של אלטון ג'ון, שעות ספורות לפני שהמשפט אמור היה להתחיל.

ניל הורסלי הגיב להצעתו של אלטון כי ישו הנוצרי היה הומו, בראיון למגזין "פארדה", כשכתב תגובה מקוונת זועמת בשם "מדוע אלטון ג'ון חייב למות". לאחר שהוחזק בכלא באטלנטה הוחלט שמעשיו לא מצדיקים אשמה פלילית.

ב-15 ביוני בשנת 1973 הופיעה להקת כוורת לראשונה מול קהל קוני כרטיסים, בקולנוע שביט בחיפה. הטקסט הבא מתוך הספר "רוק ישראלי 1973-1967":

עיינה אילון: ״ענת, חברתו של גידי, ואני, נסענו עם הלהקה להופעה הזו. האווירה ברכב ההסעות הייתה שמחה מאד וגידי השכיב אותנו מצחוק עם בדיחות״. באותו יום חגג אלון אולארצ׳יק את יום הולדתו ה-23, אבל עם סיום ההופעה לא נמצאה סיבה לחגיגה.

דני סנדרסון: ״מודעת הפרסום למופע, יצרה אצל אנשים רבים את הרושם המוטעה שאנחנו להקת בידור קיבוצית. הם הרגישו שהגיעו בטעות להצגה הלא נכונה ורבים מהם ברחו מהאולם באמצע ההופעה״.

גידי גוב: ״קולנוע שביט היה חצי מלא, או חצי ריק, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. אנשים לא הבינו מה קורה על הבמה והלכו באמצע ההופעה. לי זה לא הציק. האיש שחשב תמיד על תחושת הקהל, לטוב ולרע, היה דני. הוא קלט כל הזמן כיצד הקהל מגיב, לכל שיר ומערכון, ודאג לבצע מקצה שיפורים. בסופו של דבר, להקת כוורת הייתה אז הלהקה של דני ואנחנו ביצענו את החומר שהוא כתב״.

אלון אולארצ׳יק: ״הגיעו להופעה הזו כמאה איש. בהפסקה, עזבו כארבעים מהם את המקום״.

עיינה אילון: ״אחרי ההופעה בקולנוע שביט, החלו לעוף באוויר שורות של הומור מריר בסגנון של ׳נו טוב, ניסינו׳ וענת ואני ניסינו לעודד את החברים״.

להזמנת הרצאת בוטיק ייחודית על להקת כוורת: 050-5616459

מי בא איתי להופעה של שלישיית קצת אחרת בירושלים?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.