רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היו לי רגעים נהדרים ורגעים מזופתים בלהקת יס. זו הייתה להקה שחבריה חוברו על ידי מוסיקה. חוץ מזה, לא הייתה ממש אהבה בין החברים" (הקלידן ריק ווייקמן בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

ב-2 ביוני בשנת 1978 יצא DARKENSS AT THE EDGE OF TOWN, האלבום הרביעי של ברוס ספרינגסטין.

SIDE 1

1. Badlands

2. Adam Raised A Cain

3. Something In The Night

4. Candy's Room

5. Racing In The Street

SIDE 2

1. The Promised Land

2. Factory

3. Streets Of Fire

4. Prove It All Night

5. Darkness On The Edge Of Town

נכון, אין באלבום הזה להיטים. אבל הוא אחד היותר חשובים בקטלוג של "הבוס". אפילו שבזמן יציאתו הוא לא נמכר היטב. ההפקה המנופחת שהייתה נוכחת באלבומו הקודם, BORN TO RUN, פינתה את מקומה להפקה שורשית ומחוספסת יותר. ספרינגסטין הסביר כי האלבום נועד להיות חסר רחמים כלפי המאזין. בשירים שבו ביקש הוא להביא דמויות שנלחמות להשיג תקווה במצבים שלא נראית בהם שכזו. שירים על חלומות שבורים. זה האלבום שהחל את המסלול של ברוס ספרינגסטין לתדמית הקשוחה והידועה שלו. הזקן שליווה אותו בשלושת אלבומיו הקודמים גולח ובמקומו צץ רוקר מורד, ממש כמו תדמית שחקני הקולנוע המרדניים והצעירים כדוגמת ג'יימס דין.

ולא סתם. לאחר צאת אלבומו הקודם נקלע ברוס לסכסוך עם מנהלו אותו הוא תבע. במהלך המשפט הארוך אולץ הוא לא להקליט באולפני הקלטה. היה זה גזר דין נוקשה ביותר עבור אמן רעב שהקהל החל לגלותו גם בזכות יצירתו האולפנית. בינתיים נכתבו אצלו שירים בעלי אופי נוקשה. הוא ידע שהצלחתו עד כה לא תוכל להימשך אם לא ישמור על זהותו האמיתית.

היה לו המון מה להוכיח לקהל עם חזרתו לשוק האלבומים. שלוש שנים לפני כן הוא כיכב בשבוע אחד על שערי עיתוני ניוזוויק וטיים. רבים חשבו כי מדובר בניפוח תדמית מטעם חברת התקליטים CBS ותו לא. כשהוא חזר לאולפן היו באמתחתו המון שירים. חלק נכנס לאלבום זה. חלק נכנס לאלבום הכפול הבא, THE RIVER. וחלק נוסף הושם בצד. אחרי חודשים של התחבטויות הוא מצא את השירים המתאימים לו ליצירת האווירה הרצויה מבחינתו באלבום הזה. ספרינגסטין: "יש לי ערימה של שירי פופ מוכנים. שירים כמו RENDEZVOUS. מתישהו אוציא את השירים האלו אבל זה לא הזמן המתאים עבורם. לא רציתי להקריב את העוצמה והאינטנסיביות של האלבום בשביל לשים אותם בפנים. למרות שידעתי ששירים כמו זה שציינתי פופולריים מאד בהופעותיי".

ברוס לא היה לבדו באולפן. יחד עמו ניגנה להקתו הקבועה, אי סטריט באנד. חבריה היו מלוכדים מוזיקלית כפלוגה צבאית. הבסיסט גרי טאלנט והמתופף הטרי בהרכב, מקס וינברג, העניקו חטיבת קצב מושחזת. האורגניסט דני פדריצ'י והפסנתרן רוי ביטן מלהטטים בתיאום מושלם בשחורים ובלבנים שמתחת לאצבעותיהם. הגיטריסט סטיב ואן זאנט (שנראה כאחיו הצעיר של קית' ריצ'רדס) פורט בדיוק רב ואיך אפשר בלי קלרנס קלמונס, האיש הגדול שנושף בסקסופון. הם גדלו איתו. כשרק החל את דרכו הם עבדו בעבודות יומיות. טאלנט עבד בחנות לכלי נגינה. קלמונס היה עובד סוציאלי. ואן זאנט עבד בשיפוצים. עם ספרינגסטין הם הפכו לשמות חמים ולנגנים חמים עד לוהטים.

באותה שנת 1978 יצא ברוס, ביחד עם להקתו הנאמנה לסיבוב הופעות מרשים באנרגיות שלו. זו הייתה הפעם הראשונה בה כוון סיבוב שלו לאיצטדיונים. ברוס ולהקתו נתנו לקהל את כל מה שיש בהם, כאילו זה המופע האחרון שלהם. ברוס יצא מזה כוכב רוק אמיתי. הוא הוכיח לכל הסובבים כי הוא הבוס האמיתי, ללא עוררין. אז שימו את האלבום. זה נפתח עם BADLANDS (ששמו נלקח מסרט שיצא בשנת 1973 ביכוכבו של מרטין שין). ברוס, שלקח את הרעיון מהפוסטר של הסרט שצד את עיניו, ראה את הסרט רק אחרי שכתב את השיר. כשראה את הסרט, הוא ביסס עליו שיר אחר ושמו NEBRASKA. דרך אגב, ספרינגסטין חשב בשלב העבודה על האלבום לקרוא לו בשם שיר זה. שם נוסף שברוס חשב לאלבום הוא AMERICAN MADNESS.

משיר זה אנו עוברים ליחסים מעורערים בין אב ובן (ADAM RAISED A CAIN) ובהם ברוס בודק את טיבו של אדם התנ"כי כאב לנוכח אופי בנו המורד, קיין. עבור ברוס היה זה שיר שהטיל אור על חייו כבן לאב שלא היה עמו ביחסים טובים. ויש שירים שברוס לא מוכן לגלות על מה הם באמת. למשל CANDY'S ROOM. האם זה על פרוצה? תתקשרו לברוס ותבקשו שיספר.

והשיר RACING IN THE STREET הוא יותר משיר על נהיגה מהירה בדרכים. מדובר על הצורך של אדם לצאת מהמקום בו הוא גר למקום אחר כדי לגלות על עצמו הרבה יותר מהמחנק שהסביבה הקרובה מטילה עליו.

שיר רודף שיר ודמות באה אחרי דמות והכל נשזר לחשיכה אחת בקצה העיר. זה גם שם השיר שחותם את האלבום ונותן לו את שמו. ספרינגסטין: "השיר מדבר על האפשרות למצוא שינוי אישי בקצהו של חוט".

באלבום זה יצא ברוס מהחשיכה שבקצה העיר ומצא את האור שבקצה המנהרה. איזה אלבום אדיר הוא זה!

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "אז מה עושה מבקר (שאם תאמינו או לא, יכול להיות מעריץ כמו כל אחד אחר) כשאמן שהוא אוהב מוציא אלבום שלא משנה כמה הוא מנסה להגדיר אותו, נראה לו אכזבה? אפשר, אני מניח, לגרום למישהו אחר לסקור את הדבר הארור, אבל זו תהיה פחדנות לא ראויה. אין מה לעשות עם זה חוץ מלהמשיך בעניינים הלא טעימים ולומר לכם שאני די מאוכזב מהאלבום החדש המיוחל של ברוס ספרינגסטין. ואני אפילו לא לגמרי בטוח למה. זה לא שאני לא חושב שיש פה הרבה מוזיקה טובה. אבל אני חושב שהפלט המוקלט של ספרינגסטין עד כה מהווה את גוף היצירה הטוב ביותר של כל מוזיקאי רוק'נ'רול בעשור הזה, ואני די מוטרד מכך שהאלבום החדש שלו לא סביר שישנה את הדעות המנוגדות של מי שעד כה היה נגדו. יש הרבה סיבות למה זה לא יעבוד. בתור התחלה, התקליט הוא הרבה יותר יצירה ממה שהיה אפשר לצפות. זה נשמע מאוד כמו סט חי, ולעיבודים, כתוצאה מכך, יש זהות מסוימת. דבר נוסף, יש פה איפוק ללא התעוזה של התקליטים הקודמים. יש כאן כמה קטעים - קטעים מלודיים, קווים ליריים, אפילו גינונים ווקאליים ששמענו בעבר, ובשירים טובים יותר. זה לא מפריע לי במיוחד אבל מי שחושב שספרינגסטין הוא אמן שמחדש בלי סוף חלומות נוער מחוממים יתר על המידה, לא ישנה את הדעה הזו אחרי שישמע את התקליט הזה.

אלא אם כן, כמובן, הוא באמת מקשיב לזה. למעשה, האלבום הזה די שונה מבחינה נושאית מכל מה שהאיש עשה בעבר. הסיפור שעובר באלבום הוא סיפור מר להפתיע. הצעיר מ-THUNDER ROAD גדל עכשיו, התיישב, התחתן, ובסוף התגרש. ההבטחות הקלות לחופש כולן התחממו. כן, יש כאן כמה דברים נהדרים אם כי אני מתעקש להתאכזב כי זה לא עומד בגובה של משהו שהוא עשה לפני שלוש שנים כשהעולם היה מקום אחר וגם הוא וגם אני היינו אנשים שונים. זו כנראה הבעיה שלי. לא של ברוס. ולמרות כל החטטנות שלי, אני עדיין מעדיף להקשיב לבוס ביום חופש מאשר כמעט לכל אחד אחר. תשאלו אותי שוב על זה בעוד שישה חודשים. אני כנראה אוהב את זה".

ב-2 ביוני בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת הגלאם-רוק הבריטית, COCKNEY REBEL (או כפי שתורגם אז בארצנו, מורד קוקני). שם התקליט הזה הוא THE PSYCHOMODO והוא הופק על ידי אלן פארסונס.

SIDE 1

1. Sweet Dream

2. Psychomodo

3. Mr. Soft

4. Singular Band

5. Ritz

SIDE 2

1. Cavaliers

2. In The Corner

3. Sling It!

4. Tumbling Down

בעיתון אקטון גאזט, מלונדון, נכתב אז בביקורת: "בצד החיובי, הסופרמן העצמי של קוקני רבל, סטיב הארלי, ניחן בקול יוצא דופן וייחודי, והוא כותב שירי רוק מקוריים מאוד. עם זאת, בצד השלילי, אני חושב שהוא עדיין לא ממש הביא את הלהקה לצורה המושלמת והעיבודים המאוד תובעניים בכמה מהרצועות של האלבום השני הזה, לפעמים נראות קצת מעבר למה שמגיע להן מבחינה מוזיקלית. החברים משמיעים את כל הרעשים הנכונים, אבל הניצוץ החיוני חסר איכשהו. אבל בואו נהיה אופטימיים, זו להקה חדשה ומלהיבה. לא הרסנית אבל מרגשת בכל זאת. יש עקבות של רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי במוזיקה הזו, אבל בעצם יש לה גם סאונד אישי משלה, בעיקר בגלל הביטוי הווקאלי המוזר מאוד של הארלי. אני עדיין מרגיש שהמיטב של הלהקה הזו עוד לפנינו.

ב-2 ביוני יצא בשנת 1978 אלבום ההופעה הכפול של להקת ליזי הרזה, LIVE AND DANGEROUS. נשמע כי הבחורים בהחלט חזרו העירה...

SIDE 1

1. Jailbreak

2. Emerald

3. Southbound

4. Rosalie / Cowgirl's Song

SIDE 2

1. Dancing In The Moonlight (It's Caught Me In Its Spotlight)

2. Massacre

3. Still In Love With You

4. Johnny The Fox Meets Jimmy The Weed

SIDE 3

1. Cowboy Song

2. The Boys Are Back In Town

3. Don't Believe A Word

4. Warrior

5. Are You Ready

SIDE 4

1. Suicide

2. Sha La La

3. Baby Drives Me Crazy

4. The Rocker

אלבום זה הוקלט בפילדלפיה, בלונדון ובטורונטו בשנת 1977, במהלך סיבובי הופעות שם. במקור היה אמור לצאת אלבום אולפני חדש של הלהקה הזו, עם המפיק טוני ויסקונטי, והראשון עבור חברת התקליטים "האחים וורנר". אבל לוח הזמנים הצפוף שלו לא איפשר זאת ובסיסט הלהקה, הזמר והמנהיג בה, פיל לינוט, צץ עם הרעיון להשקיע שבועיים עם ויסקונטי באיתור חומר מוקלט ראוי מהופעות.

האלבום הוקלט בשיא כוחה של הלהקה, כמו גם שיאה המסחרי, ומציע תיעוד הופעות עם החומר הידוע ביותר של הלהקה ובתנופה מלאה. כן, יש פה את THE BOYS ARE BACK IN TOWN וברור שיש את JAILBREAK (שאף פותח את האלבום). להיט אחד ענק שחסר פה באופן בולט הוא WHISKEY IN THE JAR. אבל הלהקה מצליחה בהחלט לחפות על חסרון זה.

יש כאן את עבודת הגיטרות המהודקת של בריאן רוברטסון וסקוט גורהאם שמשתלבות יחד לדינמיקה של אקורדים כוחניים להפליא. עם זאת, הרולינג סטון קבע בביקורתו ש"ללהקה הזו יש שורשים ברורים והיא משתמשת בהם כהלכה, אבל עד כה היא לא נתנה לנו אלבום עליו ייבנו רוקרים עתידיים".

ב-2 ביוני בשנת 1967 הופיעה להקת הבירדס בתיאטרון VALLEY MUSIC שב- WOODLAND HILLS, קליפורניה. ההופעה הזו לא הייתה קלה כי מתופף הלהקה, מייקל קלארק, בלע סם הזיה לפני ההופעה ולא תיפקד כלל על הבמה.

הופעה זו אורגנה כהופעת צדקה למען מימון עיתון מחתרתי (THE SOUTHERN CALIFORNOA ORACLE) אבל קלארק היה רחוק מלהלום בתופיו כהלכה והדבר מאד עצבן את שלושת חבריו ללהקה.

אולי הוא פינק את עצמו בטריפ לכבוד יום הולדתו שלמחרת...

ב-2 ביוני בשנת 1986 יצא תקליט חדש ללהקת קווין. שמו הוא A KIND OF MAGIC והוא היה האחרון שיצא ללהקה, עם סיבוב הופעות אחריו.

SIDE 1

1. One Vision

2. A Kind Of Magic

3. One Year Of Love

4. Pain Is So Close To Pleasure

5. Friends Will Be Friends

SIDE 2

1. Who Wants To Live Forever

2. Gimme The Prize (Kurgan's Theme)

3. Don't Lose Your Head

4. Princes Of The Universe

בשנת 1985 היה המותג QUEEN לוהט. אחרי ההופעה האייקונית בלייב אייד, ארבעת חברי הלהקה חזרו להיות סופרסטארים רלוונטיים. עם זה יצא התקליט A KIND OF MAGIC שסיפק למעריצי הלהקה את הטוב (וגם את הפחות טוב) ממנה. ללייב אייד הייתה השפעה ניכרת על הקריירה של קווין. בזמן שהלהקה חוותה שפל ושמועות על פרידה היו רבות, ארבעת החברים בה יצאו חזקים יותר אחרי אותו יום מטורף ב-13 ביולי 1985, אז הם נתנו הופעה חיה שהפכה לאגדה והחזירה אותה לשליטה על סצנת הרוק הבינלאומית, חוץ מארצות הברית, שם הקריירה של קווין נפגעה קשות בגלל הקליפ ההיתולי לשיר I WANT TO BREAK FREE, שהכעיס המונים שם.

באוגוסט 1985, פרדי ובן זוגו, ג'ים האטון, טסו לאיביזה לחופשה ראויה. בינתיים, ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור

היו מעורבים בהקלטת השיר TOO YOUNG של אלטון ג'ון. הבסיסט הקליט כמה קטעי בס והמתופף סיפק קצב לבלדה הזו, שהופיעה באלבום ICE ON FIRE. לאחר מכן הלך טיילור לאולפן ההקלטה של קווין בשווייץ כדי לעבוד על אלבום של להקת וירג'יניה וולף, עם המתופף ג'ייסון בונהאם (בנו של ג'ון בונהאם, מתופף לד זפלין שמת בשנת 1980). בספטמבר חברו פרדי מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור לעבודה על שיר חדש. עד מהרה הם התאחדו עם ג'ון דיקון, שקיצר את חופשתו כדי להצטרף לתהליך. אז נוצר השיר ONE VISION, שגם פותח את התקליט הזה. האווירה ליצירתו הייתה רגועה ומלאת חדווה. במהלך אותו חודש צילם מרקיורי את הסרטון של שיר הסולו שלו, LIVING ON MY OWN, במסיבה שנערכה לכבוד יום הולדתו ה-39 במועדון מפורסם במינכן. אבל עם כל הציפיה, מרקיורי יגלה במהרה ששמו לבד לא מוכר כמו שם הלהקה שהוא שר בה.

במקביל, ראסל מולקהי יצר קשר עם קווין. הוא כבר היה בעל שם בעולם הקליפים, בעבודה עם אמנים כמו דוראן דוראן ואלטון ג'ון (עם הקליפ הידוע לשירו I'M STILL STANDING). הקולנוען הסקוטי היה בעיצומם של הצילומים לסרט קולנוע בשם HIGHLANDER, בכיכובו של השחקן הצרפתי כריסטוף למברט. מולקהי מאוחר יותר תיאר את פגישתו עם קווין: "אהבתי את קווין, הייתי מעריץ ענק של המוזיקה שלהם, ומאוד אהבתי את הפסקול שהם עשו לפלאש גורדון. אז יצרתי איתם קשר ואני חושב שהם היו קצת סקפטיים

בהתחלה, אבל הזמתי אותם לאולפן העריכה בלונדון והראיתי להם 20 דקות של קטעים חתוכים - עם שש או שבע סצנות שונות. אז כל הלהקה חשבה שזה טוב מאד. חשבתי שאוציא מהם שיר אחד אבל יומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה שכולם רצו לכתוב שיר. בסופו של דבר קיבלתי חמישה שירים, וזה היה מדהים!”.

ראסל מולקהי הזמין גם את המעבד-מתזמר מייקל קיימן לקחת חלק בהרפתקה. נוכחותו בהחלט הבטיחה איכות לפסקול הסרט. קיימן פיתח במהירות ידידות עם קווין.

התקליט, שחלקו בא עם שירים מפסקול הסרט HIGHLANDER, נפתח עם שני להיטי מחץ. הראשון מהם הוא ONE VISION הרוקי. היה זה המפיק של הלהקה, מאק, שניגן ויצר את ההקדמה לשיר, שכולה מסתורין, עם סינטיסייזר מתוצרת קורצווייל, לפני בוא הגיטרה הידועה של בריאן מאי. הסינטיסייזר החדש אפשר הקלטה ועיבוד של צלילים, בנוסף לשמירת מידע. המילים שהוקלטו בתחילה על ידי מרקיורי היו: "אלוהים פועל בדרכים מסתוריות, והיי! אנשים מסביב לעולם, אני מסתכל קדימה לימי הזוהר שוב". גם צליל התופים של טיילור קיבל נפח משמעותי שעזר להרים את השיר.

אחריו בא בתקליט A KIND OF MAGIC הגרובי והכובש. טיילור כתב את השיר הזה לסרט אך היה זה מרקיורי שלקח את הגרסה של המתופף ועיבד אותה מחדש, כדי להעניק לה אווירה שמתאימה יותר לפופ. אפשר להשוות בין שתי הגרסאות כי הרעיון של פרדי נמצא בתקליט ואילו הרעיון המקורי של רוג'ר נמצא בקרדיטים של הסרט.

השיר השלישי בתקליט הוא ONE YEAR OF LOVE הקיטשי של ג'ון דיקון. בתקופה ההיא נהגו אמנים רבים להוסיף צלילי סקסופון בשיריהם והכלי הזה הגיע גם לשיר זה, כשהוא מנוגן על ידי סטיב גרגורי (ההוא שניגן את צלילי הסקסופון המפורסמים לשיר CARELESS WHISPER של ג'ורג' מייקל, זמן מה לפני כן). עדיין, זה לא שיר מהטובים של להקת קווין. אחריו מגיע PAIN IS SO CLOSE TO PLEASURE שכתבו דיקון ומרקיורי. המעריצים טענו אז שזה דומה מדי לשיר אחר שהשניים כתבו לאלבום HOT SPACE ושמו COOL CAT. אחרי הכל, דיקון אהב מאד את המוזיקה השחורה ורצה להביא ממנה כמה שיותר ללהקתו. עם זאת, מכונות תופים וסינטיסייזרים לא מאפשרים ליהנות מהשיר הזה כהומאז' למוזיקה שחורה. הצד הראשון של התקליט מסתיים עם השיר ההמנוני FRIENDS WILL BE FRIENDS שגם נכתב על ידי דיקון ומרקיורי. טוב, ברור שנעשה פה ניסיון לכתוב את WE ARE THE CHAMPIONS החדש, אך זה פחות הצליח.

בריאן מאי, גיטריסט הלהקה, הפליא להביא בלדה אפקטיבית בשם WHO WANTS TO LIVE FOREVER, שפותחת את הצד השני של התקליט. את השיר הוא כתב לאחר שצפה בעריכה ראשונה של הסרט. בריאן מאי: "הלכנו לראות את הסרט עם ראסל מולקהי ולא קראתי את התסריט. זה היה מאוד מרגש ופתח דברים בי כי התמודדתי עם הרבה טרגדיות בחיי: מות אבי, מות נישואיי, וכן הלאה. יכולתי מיד לשמוע את השיר בראש שלי, וזה כמעט הושלם במכונית בדרך הביתה - אני זוכר ששרתי את זה למנהל כשהסיע אותי משם הביתה". התזמורת הפילהרמונית הלאומית של אנגליה היא שניגנה בהקלטה, בעיבודו ובניצוחו של מייקל קיימן. קיימת גם גרסה בה מרקיורי שר את כל השיר, כשבתקליט זו הגרסה בה מאי שר חלק מהשיר.

אחריו מגיע השיר GIMME THE PRIZE שגם נכתב על ידי בריאן מאי. מסוג שירי הרוק שהגיטריסט כה אהב לכתוב אך אינם משמעותיים דיים כדי להפוך לבולטים. כמו שהיה עם שירים קודמים שלו - DANCER ו-TEAR IT UP. אחריו מגיע שיר זניח של רוג'ר טיילור בשם DON'T LOSE YOUR HEAD, שנשמע כניסיון ליצור משהו בסגנון הגל החדש של אז. ידידתו של טיילור, הזמרת ג'ואן ארמטריידינג, נשמעת גם היא שרה פה. היא הקליטה אז באולפן הסמוך והמתופף ביקש ממנה לבוא רגע ולשיר עבורו. התקליט נחתם עם PRINCESS OF THE UNIVERSE הכבד. בניסיון לחזור לשוק האמריקאי, קווין אף הוציאה לשם תקליטון עם השיר הזה, אך למרות שהסרט הקולנועי הצליח שם - השיר פחות.

עם צאת התקליט נראה היה שכל אחד מארבעת החברים עבר משבר עמוק. קודם כל, האלבום הזה נעשה ללא תחושה של להקה מאוחדת. פרדי מרקיורי וג'ון דיקון בחרו לעבוד בעיקר באולפן במינכן בעוד שבריאן מאי ורוג'ר טיילור בחרו לעבוד באולפן בשווייץ. לכן אפשר להבין את תחושת חוסר האחידות פה. העניינים האישיים היקשו על החברים; בריאן מאי נלחם כדי להציל את מערכת היחסים עם אשתו וחווה את ההשפעות השליליות של חיי כוכבי הרוק. "יש לנו מספיק מהחיים בדרכים ומהחיים באולפנים כדי לרצות לקבל את החיים הפרטיים שלנו מלבד זה. אתה כמעט הופך, לא בדיוק לשני אנשים שונים, אבל זה עולם שונה מאוד, ואתה חייב להתאקלם. אני חושב שכשאנחנו בסיבוב הופעות, אנחנו חיים חיי סיבוב הופעות, וזה כיף. זה לא הכל זוהר, אבל זה כיף. וכשאתה הולך הביתה, יש לך את הבעיות היומיומיות שלך, יש לך את אשתך ואת המשפחה שלך. יש לך חשבונות לשלם ואתה חייב להיות מאוזן".

בינתיים, נראה שגם ג'ון דיקון הבסיסט עבר תקופה של תהיות עצמיות, מלאות ספקות ואי ודאות לגבי התפתחות הלהקה. כפי שהוא ניסח זאת, קצת מאוכזב, בשנת 1987: "כשהתחלנו לראשונה, היינו חושבים ביחד קדימה, רצינו לעשות את זה, רצינו ללכת לשם, רצינו שהאלבומים שלנו יצליחו. עבדנו על זה ממש קשה. והנה השגנו את זה ברוב הארצות". לגבי פרדי מרקיורי, נראה היה שהוא נסוג מאורח חייו הלילי במינכן, נוטש את מועדוני הלילה והרפתקאות הערב ומעדיף חיים שקטים בחברת בן זוגו, ג'ים האטון, במקום מגוריו בקנסינגטון, לונדון. לא היה ברור מה קורה עם להקת קווין... ואז החברים עדיין לא ידעו שימים קודרים אף יותר מחכים להם מעבר לפינה.

ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-2 ביוני בשנת 1989 התחתן נגן הבס של הרולינג סטונס, ביל ווימאן בן ה-52, עם מנדי סמית' בת ה-18, בטקס אזרחי שארך 15 דקות במשרד הרישום בסאפוק, אנגליה.

העדים היחידים היו אחותו של סמית' ובנו של ווימאן. חגיגה כהלכתה התקיימה שלושה ימים לאחר מכן.

השניים התחילו לצאת בשנת 1984, כשהיא הייתה רק בת 13. הוריה של סמית' היו גרושים והיא גרה עם אמה, שאישרה את הקשר. "בפעם הראשונה מזה שנים, אני מנסה לצמצם את מספר הנשים שאני שוכב איתן", אמר ווימאן ב-1986 כשהכריז על עצמו מאוהב בסמית'. בקבלת הפנים בחתונה היו הרבה בדיחות על הפרש הגילאים, כשאורח אחד הגיש לווימאן הליכון במתנה. אריק קלפטון נתן פיג'מת משי, כי "בגילו של ביל, לא כדאי לקפוץ למיטה בלי בגדים".

הזוגיות הזו נמשכה תשעה חודשים בלבד וכדי להוסיף עניין – בשנת 1993 התחתן בנו של ווימאן בן ה-33 עם אמה של סמית' בת ה-46. באותה שנה התחתן ווימאן שוב כשבנו לא הוזמן לחתונה. אם החתונה של ווימאן וסמית' הייתה נשארת אז, סטיבן ווימאן היה הופך לבנה החורג וגם לאביה החורג של סמית', בעוד שווימאן היה חתנו וגם אביו.

מתופף הסטונס, צ'ארלי ווטס, היה פחות נרגש מהחתונה הזו. "מעולם לא אמרתי שזו תהיה התאמה טובה", הוא אמר.

ב-2 ביוני בשנת 1941 נולד מתופף הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס, שהלך לעולמו באוגוסט 2021.

התיפוף המיוחד מאד שלו הוא שנתן לסטונס את הקצב הכה מיוחד, למעלה מ-50 שנה. טרם נמסרו פרטים נוספים על מותו. קית' ריצ'רדס תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו כך: "צ'ארלי ווטס תמיד היה המיטה שאני שוכב עליה מוזיקלית".

לא תמיד נרשמה אהבה נטו בין חברי הלהקה ויש סיפור ידוע אחד בין ווטס למיק ג'אגר בעניין. היה זה כשג'אגר התקשר מחדרו במלון לווטס ודרש בקול, "איפה המתופף שלי?". לאחר שקיבל את השיחה, קם ווטס, התגלח, לבש חליפה, עניבה ונעליים וירד במדרגות לפגוש את ג'אגר. אז הוא היכה אותו ואמר לו, "לעולם אל תקרא לי המתופף שלך שוב. אתה הזמר המזוין שלי!". ג'אגר נותר חיוור וחסר מילים.

ווטס, שהיה חובב ג'אז נלהב ביותר, הביא לרוק את העדינות לצד הקצב היצוק שנתפר להפליא סטונס. עם זאת, הוא הודה שהוא תמיד מעדיף הופעה אינטימית מאשר הופעה באיצטדיון.

הנה דבר נדיר ששלפתי איתו מארכיון העיתונות שלי.

בפברואר 1967 נשאל ווטס על ידי עיתון מלודי מייקר, על נושאים שונים. הנה כמה מתשובותיו אז:

על אמנות מודרנית: "אני חושב על זה המון, אבל לא בקטע של ללכת לגלריות רבות. אמנות מודרנית היא כמו ג'אז מודרני. ברור שכל מי שחי בשנת 1967 חייב להכיר את האמנות המודרנית. האמת היא שעדיף שתשאלו בתחום הזה את אשתי. היא טובה בזה יותר ממני".

על הופעה של הסטונס בלונדון פאלאדיום (ב-22 בינואר 1967): "היחיד שהיה טוב מכל האמנים שהופיעו שם לצידנו היה סמי דייויס ג'וניור. הוא יכול להופיע בכל מקום על פני כדור הארץ וזה יהיה פנטסטי. אני לא אוהב סוג כזה של הופעות ולכן לא אהבתי את ההופעה שעשינו שם. אין לי מושג כיצד הגענו להופיע שם. מה שכן, לא הופעתי מול קהל שכזה עד אז. זה קהל שמחא כפיים מכל דבר שזז. הם לא ידעו כלל מה אנחנו מנגנים או מי אנחנו בכלל. יכולנו להופיע גם תחת השם יהודי מנוחין או רודולף נורייב וזה לא היה משנה. בעצם, נורייב היה עושה שם עבודה טובה יותר ממנוחין כי הוא נראה טוב ממנו. המפיק של הדבר הזה התעצבן עלינו שלא הסכמנו לעלות על במה מסתובבת עם שאר האומנים. אין לי מושג מה היה לו הטעם להתווכח איתנו. הוא לא יכול להכריח אותנו לעמוד על חתיכת במה שכזו שהסתובבה למשך מספר שניות. אבל בעיתונים דיווחו על העניין הזה במשך ימים".

על המעריצים: "איפה היינו בלעדיהם? אני אישית בר מזל שאני נמצא בלהקה נערצת ועדיין אינני צריך להתעסק בענייני התהילה. מעולם לא אהבתי את כל הבלגאן הזה שסביב הערצה. אני מקווה שהשאר בלהקה לוקחים את עניין ההערצה באופן רציני יותר ממני".

על מיק ג'אגר: "הוא מאד אינטליגנטי. הבעיה שהוא לא מפסיק לקשקש ברגע שאתה פונה אליו באופן אינטלקטואלי. בעצם אני לא יודע אם הוא אינטליגנטי או פיקח. אבל אין ספק שהוא נהדר. הוא הרבה פחות נוקשה ממה שהוא נראה. הוא לא מה שאנשים מדמיינים. הוא מהאנשים שצריך לשאול אותם אם הם שמחים כדי לקבל תשובה חיובית מהם על כך. אבל אי אפשר לדעת אם הוא באמת שמח. הלהקה שלנו היא כל עולמו. הוא עשה עבורה כל כך הרבה ועכשיו יש לו קצת זמן לנוח ולחשוב על זה. עכשיו אנחנו מרגישים שההקלטות שלנו משתפרות. התקליט החדש שעשינו, שנקרא 'בין הכפתורים', הוא הטוב ביותר שלנו עד כה. למיק יש דעות חזקות בענייני פוליטיקה ופילוסופיה. לא זכור לי שמישהי הצליחה לאתגר אותו בתחום לפני אשתי, שירלי. יום אחד היא רמסה את אחת התיאוריות שלו".

על עולם הפופ: "אנשים לוקחים היום מוסיקת פופ והופכים אותה לאומנות. זה מה שהביטלס עשו. אני לא יודע בנוגע למאנקיז. אני מחבב את התקליטים שלהם אבל יש לי משהו נגדם. הם מין מוצר שמשווק להמונים. הם ארבעה חבר'ה שנבחרו למטרה זו בלבד. הכל מופק עבורם. כל מה שהביטלס עשו היה שלהם. אבל השיר I'M A BELIEVER הוא שיר פופ טוב. שיהיה להם בהצלחה".

על המתופף של להקת CREAM, ג'ינג'ר בייקר: "לא ראיתי אותו מזה זמן רב. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במועדון 'טרובאדור'. זה היה מין מועדון פולק. ניגנתי אז ברביעיית ג'אז. הוא גם ניגן באותו ערב והמם אותי. הוא המתופף הבריטי שמבחינתי הכי קרוב לאופי האמריקאי בתיפופו. לפעמים ג'ינג'ר נשמע לי יותר אלווין ג'ונס מאשר אלווין עצמו. התקליטים שג'ינג'ר הקליט עם האורגניסט גרהאם בונד הופקו באופן רע וגם הרפרטואר שבהם לא מהטובים, אבל נפגשתי לא מזמן עם הסקסופוניסט שהיה עם ג'ינג'ר בלהקה ההיא, דיק הקסטאל-סמית'. הוא סיפר לי שיש מתופף חדש שכדאי לי לבדוק. קוראים לו ג'ון הייסמן, שלא שמעתי עליו לפני כן".

על שעמום: "אנשים חושבים שאני משועמם, כי יש לי פרצוף שכזה, אבל אני לא כזה".

ב-2 ביוני בשנת 1973 הופיעה להקת לד זפלין, בשעת אחר הצהריים, באצטדיון KEZAR בסן פרנסיסקו. הקהל הכיל כ-49,300 איש ששברו את שיא כמות האנשים שהוחזק עד כה על ידי להקת גראנד פ'אנק, כשהופיעה שם כשנתיים וחצי קודם לכן.

ציוד הלהקה לא עבד כהלכה על הבמה, בתחילת המופע, אך האירוע השתפר מרגע לרגע. הרולינג סטון סיכם בדיווחו: "זפלין חזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – להפוך מוזיקה כבדה למיליוני דולרים".

גם זה קרה ב- 2 ביוני:

- בשנת 2008 מת הזמר-הגיטריסט-חלוץ הרוק'נ'רול, בו דידלי בן ה-79, מהתקף לב. בשנות ה-50 הוא עזר לעצב מחדש את הסאונד של המוזיקה הפופולרית ברחבי העולם, תוך התבססות על תבניות הבלוז, גוספל דרומי, רית'ם אנד בלוז ותרבות עממית אמריקאית שחורה שלאחר המלחמה. סגנון הרית'ם אנד בלוז המקורי שלו השפיע על דורות של מוזיקאים והקצב המסונכרן שלו, עם שלוש חבטות / מנוחה / שתי חבטות - הפך לקצב ברור של רוקנ'רול.

- בשנת 1973 החלה להקת אי.אל.או את מסע ההופעות הראשון שלה בארה"ב. התחנה הראשונה בסאן דייגו. בזמן הזה כבר עברה הלהקה כמה שינויים בה, כשהבולט בהם בא עם פרישתו של המייסד, רוי ווד, שבחר לצאת לדרך חדשה עם להקת WIZZARD.

ב-2 ביוני בשנת 1965 חתמו חברי להקת היארדבירדס חוזה עם חברת אמרגנות בשם JAZZ ASSOCIATES על מנת לנגן בהופעה במועדון בווינדזור שנקרא 'ריקי טיק קלאב'. הסכום שהלהקה קיבלה היה 175 ליש"ט.

- בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום סרג'נט פפר של הביטלס, כשבוע לאחר שיצא באנגליה. אנשים שהקשיבו לו שם לראשונה, לא האמינו למשמע אזניהם.

- בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES עם השיר HERE COMES THE NICE. מוות, סמים, סקס וקללות היו ארבע הסיבות לאסור שירים ברדיו של הבי.בי.סי בסוף שנות ה-60. השיר הזה, שבא כמחווה לסוחר הסמים אז של הלהקה, בהחלט נכנס לקטגוריית הסמים. עם זאת, למרות השורה החד משמעית "הוא תמיד שם כשאני צריך קצת ספיד", זה איכשהו התחמק מהצנזורה והושמע בחופשיות ברדיו ההוא. שם השיר הגיע מהמערכון של הקומיקאי האמריקאי לורד באקלי, HERE COMES DA NAZZ שהיה פופולרי בקרב חברי הלהקה. ביום צאת התקליטון הזה הוציאה חברת התקליטים הקודמת של הלהקה תקליט עמה ששמו FROM THE BEGINNING.

- בשנת 1972 בוטלה ההופעה שנקבעה לדייויד בואי, באותו ערב, באוניברסיטת לידס, בגלל תנאים לא טובים על הבמה ובחדר ההלבשה. דובר מטעם הנהלת הזמר מסר שלפי התנאים שם, בואי היה אמור לעבור דרך הקהל כדי להגיע לבמה. "זה משהו שממש לא בא בחשבון", הוא סיכם.

- בשנת 1970 הגיעו בוב דילן וג'וני מיטשל לאולם פילמור איסט בניו יורק כדי לראות את ההופעה הראשונה (מתוך שש הופעות רצופות שם) של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

- בשנת 1979 התחתן מארק דייויד צ'פמאן עם גלוריה. אז מעטים ביותר ידעו מי זה הברנש הזה. שנה לאחר מכן הוא כבר יהיה מפורסם לשלילה במקומות רבים בעולם, כרוצחו של ג'ון לנון.

- בשנת 2002 נקלע פול מקרטני למצוקה אישית. טבעת הנישואין שהעניק לארוסתו, הת'ר מילס, נזרקה מחלון חדרם שבבית המלון במיאמי. צוות המלון הוזעק להשתמש בגלאי מתכות למציאת הטבעת ששוויה 25,000 דולר. למרות המריבה, פול והת'ר ימשיכו לקראת חתונתם, שתסתיים במפח נפש אדיר לפול (שלא חתם על הסכם ממון).

- בשנת 1969 ביקש מיק ג'אגר מהגיטריסט מיק טיילור להצטרף ללהקת רולינג סטונס.

- בשנת 1975 יצא בארה"ב תקליטון חדש של דייויד בואי, עם השיר FAME (בהמשך זה גם יצא באנגליה). השיר הזה הוא על איך זה להיות מפורסם. בואי: "התהילה עצמה, כמובן, לא באמת מעניקה לך שום דבר יותר מאשר כיסא טוב במסעדה. זה בטח די ידוע עד עכשיו. אני פשוט נדהם איך תהילה נחשבת להיות הכל ומותירה רבים מהם עם התחושה הריקה הזו. אני מכיר כמה אישים באנגליה המפורסמים בעצם היותם מפורסמים. הם בערך יצאו מעולם הפופ, אבל הם די שמחים שמצלמים אותם הולכים לכל מקום ומשוויצים בילדים שלהם וזו קריירה עבורם. קריירה של כמו להיות שם ולהופיע ולהגיד, 'כן זה אני, הבחורה או הבחור המפורסמים'. זה כל כך וורהול. זה ריקני כמו זה. וזו בשבילי דאגה גדולה. אני חושב שזה עשה דברים איומים לתעשיית המוזיקה. יש כל כך הרבה זבל בחוץ". ג'ון לנון עזר בכתיבת השיר הזה - הוא המציא את שמו וגם שר את המילה הזו ברקע בקול הגבוה. הם התחילו לעבוד על השיר כאשר בואי הזמין את לנון לאולפן, ולנון ניגן בגיטרת קצב בג'אם סשן שהביא לעשיית השיר הזה. בואי פגש את לנון פחות משנה קודם לכן במסיבה שערכה אליזבת טיילור. לנון היה אחד מהאלילים של בואי, והם הפכו לחברים טובים. בואי ניהל לעתים קרובות שיחות עם לנון על איך התהילה לקחה חלקים מחייהם. "ג'ון היה הבחור שפתח אותי לרעיון שכל ניהול הוא שטויות, שאין דבר כזה ניהול טוב ברוק'נ'רול, ואתה צריך לנסות לעשות את זה בלי מנהל. אני אפילו לא יודע מה מנהלים אמורים לעשות. אני חושב שאם יש לך אפילו מעט אינטליגנציה, אתה תדע מה אתה ולאן אתה רוצה להגיע. ברגע שאתה יודע את זה, אתה פשוט מביא אנשים ספציפיים לעבוד בשבילך. אתה לא צריך בסופו של דבר לחתום את חייך לאיזה טיפש שפשוט לוקח ממך אחוזים". בזמן כתיבת השיר הזה, בואי היה תחת חוזה עם MAINMAN RECORDS בניהולו של טוני דפרייס. הכסף נוהל בצורה לא נכונה לאחר מספר סיבובי הופעות, מה שהותיר את בואי שבור מהצורך להחזיר הוצאות. הוא כתב את השיר הזה בתגובה לכל החוויה הכלכלית וזמן לא רב לאחר מכן, בואי פיטר את דפרייס בהצעתו של לנון. הגיטריסט של בואי, קרלוס אלומר, הגה את ריף הגיטרה בשיר. הוא התבסס על שיר בשם FOOT STOMPIN של THE FLARES, שבואי ביצע בסיבוב הופעות. "במוזיקת ​​פ'אנק, מה שאתה רוצה לעשות זה לשים הרבה חורים", הסביר אלומר. "להשאיר קצת מקום לרקוד בו. לנון ניגן בגיטרה אקוסטית והפכנו את זה לאחור. זה צליל היניקה ששומעים בהתחלה".

- בשנת 1966 הקליטו הביטלס את השיר של ג'ורג' האריסון שנקרא I WANT TO TELL YOU, שנכלל באלבום ריבולבר. השם הזמני שנקבע לו בתקופת ההקלטה היה LAXTON'S SUPERB (שזה סוג של תפוח...).

- בשנת 1998 יצא האלבום הרביעי של להקת סמאשינג פאמפקינס ושמו ADORE.

ב-2 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט MAIN COURSE של הבי ג'יז. האלבום הזה סימן שינוי גדול עבור שלושת האחים, שכן זה היה אלבומם הראשון שכלל בעיקר שירים מושפעי רית'ם אנד בלוז, נשמה ופ'אנק – תמהיל שיצר את המודל להפקה שלהם בשאר שנות ה-70. התקליט חידש את הקריירה ואת התדמית הציבורית של הלהקה, במיוחד בארה"ב, לאחר האכזבה המסחרית מאלבומיה הקודמים.

לפני שחשבו על הקלטה, חברי הלהקה עשו הערכה מחדש. הם התחילו לחשוב על עצמם יותר כמו להקה, עם הגיטריסט אלן קנדל והמתופף דניס בריון שהיו עכשיו חלק מהתמונה. הם גם השתמשו שירותיו של המנהל המוזיקלי ג'ף ווסטלי, בעל הכשרה קלאסית כמנצח ומעבד. אבל משהו עדיין היה חסר. בסוף 1974, דניס בריון הציע לצרף חבר ותיק, דרק "בלו" וויבר, לשעבר קלידן בלהקות אמן קורנר והסטרובס. עד 1974 הוא צבר מוניטין משובח כנגן הפקות ולא רצה לוותר על זה. בלו וויבר נזכר: "מאז שדניס היה עם הבי ג'יז, הוא תמיד היה אומר לי, 'תן לי לדבר איתם ולראות אם נוכל להכניס אותך כנגן קלידים. אני חושב שכולם כנראה אמרו, 'בואו נקים להקה ביחד, בוא ניפטר מהתזמורת, בוא ננסה לעשות משהו קצת שונה'. אז דניס המשיך לטלפן אליי ולומר, 'בוא נעשה משהו'. ובכן, באותו זמן ניגנתי עם מוט דה הופל אבל הצעתו קסמה לי".

האישיות של בלו התאימה לשאר וסוף השבוע בו הוא הגיע לבדוק את העניינים איתם הפך ליותר מפגש חברתי מאשר לאודישן. בארי גיב ניגן ושר והם דנו בשירים ובעיבודים. וויבר: "כולנו שתינו משקה טוב, אכלנו וצחקנו וכשבאתי לצאת משם, בארי אומר, 'היי! אני לא שמעתי אותך עדיין מנגן בפסנתר!' היה להם את הכלי הישן הזה בחזרה - הכל לא היה מכוון - אני אפילו לא זוכר מה ניגנתי. כלומר, הם ידעו שאני יכול לנגן, אני מניח. קשקשתי ניגון מהיר בפסנתר והם אמרו, 'בסדר, אתה יכול לבוא למיאמי בחודש הבא?'..." במבט לאחור, זו הייתה החלטה קלה עבורו לקבל, אם כי הוא הודה שהבי ג'יז היו זקוקים לזריקה יצירתית. למרות חוסר ההצלחה היחסי של האלבום הקודם כולם היו אופטימיים לגבי הצעד הבא. וויבר: "למרות ששילמו לנו שכר עבור הכנת התקליט, זה לא משנה - היינו שם, כולנו עבדנו. לא הרגשתי נפרד מהאחים גיב. פעלנו כחטיבה אחת. לא היה איש קרוב יותר אליהם מוזיקלית ממה שהיינו באותה תקופה. הייתי קצת מודאג בהתחלה כי לכולנו יש בעיות אישיות. כולנו חיינו בבית אחד אז לא הייתה שום דרך שתוכל להסתיר משהו כזה

לאורך זמן. אם אדם אחד שותה קצת יותר מדי, כל השאר ידעו על זה".

השיר הראשון שהוקלט לאלבום היה WAS IT ALL IN VAIN (ההקלטה הייתה ב-6 בינואר 1975). עם הזמן החלה חברת התקליטים שלהם לאבד את הסבלנות. נשיא החברה, אהמט ארטגון, כל הזמן נשף בעורף לבדוק אם ההקלטות הסתיימו. בחברה החלו להערים קשיים על הלהקה, בדרישה לבדוק מה קורה מוזיקלית מסביב במקום ליצור רק לפי מה שהתאים להם. הבי ג'יז החלו לכתוב שירים בסגנון שונה ממה שעשו. היה זה המפיק אריף מרדין שעודד אותם להביא תוצרת טרייה והמאמץ השתלם היטב. לכן הם קראו לתקליט "מנה עיקרית", כי הם חשו שזה בדיוק מה שהם מביאים לשולחן. וכן, פה החלו האחים גם לשיר באופן שונה עם פלצט - מה שהפך להיות מכונה "שנות ההליום".

אריף מרדין: "ניסינו הרבה דברים, כמו סינטיסייזרים וכנראה בגלל הרקע שלי עם ארית'ה פרנקלין וכל גדולי הרית'ם אנד בלוז, אמרתי, 'היי בארי, למה שלא תשיר כאן צליל גבוה?’ הוא אמר, ‘אוקיי, תן ​​לי לנסות את זה'. וזה היה הפלצט הראשון, אותו הוא שר ב-שיר NIGHTS ON BROADWAY. הכל קרה במקרה במהלך יום עבודה. אז כשאנשים אומרים, 'איך הבאת את זה?’ אני חייב לומר שעשינו הכל ביחד".

בארי גיב: "אריף אמר לי, 'אתה יכול לצרוח?' אמרתי, 'בוודאי'. הוא אמר, 'אתה יכול לצרוח ולהישאר בתו מסוים?' אמרתי, 'טוב, אני אנסה'. אז הוא אמר, 'צא למיקרופון ונסה ותראה אם ​​אתה יכול לעשות זאת כפלצט. זה פשוט התפתח משם". אריף מרדין: "אמרתי לבארי, 'למה אתה לא שר את זה באוקטבה גבוהה יותר? אני חושב שאנחנו צריכים יותר אנרגיה פה'. ובארי אמר, 'אבל אני לא יכול!' אז אמרתי, 'נסה פלצט' - וכך נולד סגנון".

ב-2 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:

ויש פייק ניוז עם אייטם בנוגע ללהקת כוורת, שזוהי כותרתו:

והנה תופינים מלהיטון שיצא ב-2 ביוני 1977:

ב-2 ביוני בשנת 1972 יצא באנגליה אחד האלבומים היותר יפים אך פחות מדוברים של הפינק פלויד. האלבום OBSCURED BY CLOUDS הוא האלבום השביעי של הלהקה והפסקול המלא השני שלה. הפעם זה לסרט שנקרא LA VELLEE של הבמאי בארבט שרודר, שביים גם את הסרט MORE.

SIDE 1

1. Obscured By Clouds

2. When You're In

3. Burning Bridges

4. The Gold It's In The...

5. Wots... Uh The Deal

6. Mudmen

SIDE 2

1. Childhood's End

2. Free Four

3. Stay

4. Absolutely Curtains

חברי להקת פינק פלויד אהבו להקליט מוסיקה לסרטים; הם עשו זאת בשנת 1968 לסרט דל-תקציב בשם THE COMMITTEE. לאחר מכן הם הקליטו את הפסקול לסרט MORE ובשנת 1970 כמה שירים שלהם נכללו בפסקול לסרט בשם "נקודת זבריצקי". למרות שהם הקליטו כמות גדולה מאד של מוסיקה לסרט הזה - בפסקול הרשמי נכללו רק שלושה קטעים. באותה שנה הקליט רוג'ר ווטרס יחד עם רון גיסין פסקול לסרט דוקומנטרי בשם THE BODY.

בשנת 1972 הם הקליטו את פסקול הסרט LA VALLEE. ההקלטות, שקטעו את רצף ההכנות לאלבום "הצד האפל של הירח", נערכו באולפני CHATEU D'HEROUVILLE ששכנו בטירה ליד פריס והזמן שהוקצב לעשות את האלבום כולו היה שבועיים בלבד, בגלל שלהקת טי רקס שכרה את האולפן, מיד לאחר מכן, להקלטת האלבום שלה, THE SLIDER.

המחסור בזמן לעבוד על הפקה נוצצת לאלבום של פינק פלויד דווקא בא לטובתו. השירים והצלילים כאן נשמעים "אנושיים" וברורים לגמרי. יש מקומות שאפשר לחשוב כאילו מדובר באלבום של קרוסבי, סטילס ונאש, עם הרמוניות ווקאליות יפהפיות וגיטרות אקוסטיות מענגות. הפעם לא עמדו לרשותם הטכנאים של אולפני אבי רואד אלא אנשי הצוות של האולפן הצרפתי. התוצאה הניבה עשרה קטעים נהדרים. שישה שירים ווקאליים וארבעה קטעים אינסטרומנטליים.

קטע הנושא האינסטרומנטלי, שפותח את התקליט, נפתח בצליל סינטיסייזר ארוך מדגם EMS VSC3 כשאחריו יש גם שימוש בתופים אלקטרוניים, לצד תופים רגילים. התופים האלקטרוניים היו חדישים אז (למעשה הם נראו יותר כמו בונגוס אלקטרוניים) ואת המודל הזה בנה גרהאם אדג', המתופף של המודי בלוז, כשמודל זה מקדים בעשר שנים את מערכות התופים האלקטרוניות של האייטיז. זה הוא קטע מהפנט שעליו ניגן דייויד גילמור סולו גיטרה.

הקטע השני בתקליט נקרא WHEN YOU'RE IN. השם הזה הוטבע בעקבות משפט שנאמר תמיד על ידי איש הצוות הטכני של הפלויד, כריס אדמסון, כשנדרש למשהו. המשפט המלא שלו תמיד היה I'M IN. AND WHEN YOU'RE IN - YOU'RE IN. חלק מהופעות הלהקה בתקופה הזו נפתחו עם שני הקטעים שפותחים את האלבום הזה.

השיר השלישי בתקליט, BURNING BRIDGES, הוא גם הראשון בו יש שירה, הפעם של הגיטריסט דייויד גילמור והקלידן ריק רייט. זוהי בלדה יפהפייה שאורגן ההאמונד של רייט בולט בה מאד. אחרי התחושה הנינוחה של שיר זה הגיע הזמן להרגיש גם רוק אמיתי וזה בא עם ...THE GOLD IT'S IN THE הקצבי. ריק רייט לא משתתף כלל בשיר הזה בעוד שלושת חבריו מספקים את הסחורה היטב.

השם של השיר WOT'S... UH THE DEAL, שנחשב אצלי לאחד משיאיו המענגים של התקליט הזה, לקוח מעוד משפט שאדמסון נהג לומר אז לחברי הלהקה. לדעתי, זה השיר הטוב בתקליט והוא מדבר על הזמן שחלף, עם מילים מפי דמות מבוגרת שנמצאת הרחק מאד מהבית ומדוכאת לגלות את עצמה מזדקנת. אותה דמות מסתכלת בגעגועים לימי ההתחלה המבטיחים, כשלעומתם ימי ההווה שלה מרירים ועם תחושת החמצה (נושא שיחזור שוב בשיר TIME, מהתקליט "הצד האפל של הירח")

הצד הראשון של התקליט נחתם עם היצירה האינסטרומנטלית, MUDMEN, שהבסיס שלה נלקח מהלחן של השיר BURNING BRIDGES. קיימת אגדה על אנשי בוץ, שהיו לוחמים בשבט, שחזרו למחנה שלהם לגלות ששבט אויב חטף את נשותיהם והרס את המקום. הם החליטו לנקום, הסתתרו כל הלילה בביצה ועם הזריחה הסתערו על השבט העוין כשגופם מרוח בבוץ, עוררו בהלה גדולה בקרב המקומיים וכך הצליחו להחזיר אליהם את הנשים.

צד ב' של התקליט נפתח עם CHILDHOOD'S END שכתב ושר גילמור, בהשפעת ספר מאת ארתור סי קלארק, בשם זה. בספר מתוארת קבוצה של חוצנים שנוחתת בכדור הארץ ושמה סוף למין האנושי על הכדור. דרך אגב, באותה שנה הייתה להקת רוק מתקדם אחרת שהשתמשה במוטיב של סוף האנושות הזה ליצירתה WATCHER OF THE SKIES. שם הלהקה הוא ג'נסיס.

השיר FREE FOUR, שיצא כתקליטון מהאלבום, הוא הראשון של ווטרס בו הבסיסט מתייחס באופן ישיר לזה שאביו נהרג במלחמת העולם השנייה ("אבל אתה מלאך המוות / ואני בנו של המת") - נושא שיעסיק אותו היטב ביצירות מאוחרות יותר עם פינק פלויד וכאמן סולו. הגירסה של השיר שנמצאת בסרט מכילה בית נוסף שלא קיים בתקליט.

אחריו מגיע השיר STAY הנהדר של ריק רייט, שתמיד נעמד, משום מה, בצל של קטלוג הלהקה הזו. זה השיר השני של הקלידן על סצנת הגרופיות והבלבול האישי שלו מהן., כשהשיר הראשון שלו בנושא הזה היה SUMMER 68 מהאלבום ATOM HEART MOTHER (משנת 1970). דרך אגב, השיר הזה לא מופיע כלל בסרט עצמו אלא רק בתקליט עצמו ובתקליטון, ששוחרר ב-10 ביולי בארה"ב.

את האלבום הזה חותם הקטע האווירתי ABSOLUTELY CURTAINS שמביא עוד דוגמה ליכולתה האדירה אז של הלהקה לספק יצירה אינסטרומנטלית בעלת נופים מיוחדים. במקרה זה גם מדובר בשילוב הלהקה עם שירתו של שבט MAPUGA מניו גינאה.

עטיפת האלבום OBSCURED BY CLOUDS באה עם תמונה מטושטשת של סצנה מהסרט LA VELLEE. בתמונה הזו (כשהיא לא מטושטשת) אפשר לראות את דמות מהסרט כשהיא מטפסת על עץ. אפקט הטשטוש נעשה באופן מקרי כשהתמונה נתקעה במכונת ההקרנה של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון (מחברת עיצוב העטיפות, HIPGNOSIS), שאמר: "ברור שהם היו מעבר למציאות הרגילה אז חוסר מיקוד בתמונה היה מגניב". בארבט שרודר הבמאי סבר אחרת: "פרט משעשע הוא ששוב חברי הלהקה היו מרוצים לעשות את המוזיקה לסרט, אבל הם לא רצו שזה יצליח מדי יחסית לעבודתם הרצינית. שלחתי להם תמונת סטילס עבור העטיפה של התקליט והם באמת רצו לחבל בדבר, ולכן הם טשטשו את התצלום מעבר לכל הכר... כל מה שאפשר לראות זה צורות לא ברורות כבועות".

עיתון NME פרסם בביקורתו: "סגנון הכתיבה של סיד בארט נראה שהשפיע על כתיבת התקליט הזה. אין פה יצירות גרנדיוזיות אלא פשוט שירים יפים מאד. נגינת הגיטרה של גילמור מרשימה מאד, בייחוד בשיר BURNING BRIDGES".

בונוס: החודש, יוני בשנת 1966, פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתבה של לינדה וולס מקליפורניה:

"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".

וביוני 1966 אריק ברדן, סולן האנימלס, סיפר לעיתון הפופ-אופנה RAVE על הגזענות שחווה בסיבוב עם להקתו בארה"ב:

"במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?".

בונוס נוסף: ג'ון לנון, החודש, יוני בשנת 1973, במהלך ועידה לאומית של נשים במסצ'וסטס:

"כל מה שאנשים רוצים לדבר בביזנס זה על איחוד הביטלס כדי לעשות קצת כסף, כי כל הכסף האחר או שנגנב, או אבד או בוזבז. הדיבור היחיד על איחוד הביטלס מגיע מאנשים שרוצים לעשות עלינו מיליונים על גבי מיליונים של דולרים. אני לא מעוניין בזה או בלנגן עם הצוות הישן שוב. כשאתה עושה משהו רק בגלל שהציבור חפץ בזה, אתה הופך למשהו שונה. אתה הופך למוסיקת מעליות".

בונוס נוסף: החודש, יוני בשנת 1980, נודע ששניים מחברי להקת יס פרשו ממנה.

אלו הם הזמר ג'ון אנדרסון והקלידן ריק ווייקמן. עבור מעריצי הלהקה הייתה זו מכה היישר בלב. את מקומם החליפו מיד אנשי הצמד באגלס (טרבטר הורן וג'ף דאונס). אנדרסון כבר מיהר להוציא תקליט סולו בשם SHORT STORIES ואילו ווייקמן עבד על מוסיקה במונטרה, שווייץ, על שני תקליטים. הראשון מהם תוכנן להיקרא THE RICK WAKEMAN SHOW כשהוא מוקלט בהופעה. כמו כן הוא תיכנן להוציא תקליט אולפני.

"אין איבה בינינו", מסר אז ווייקמן מהאולפן בשווייץ. "בחג המולד ניסינו להקליט בפריס, ג'ון ואני כתבנו ביחד וכריס (סקווייר הבסיסט) וסטיב (האו הגיטריסט) ניסו לכתוב ביחד. אבל שני המחנות לא התאימו הפעם. אז ג'ון החליט שברצונו לצאת מזה. בשלב הזה הציע מנהל הלהקה, בריאן ליין, להביא את צמד הבאגלס במקום ג'ון. אני מיד אמרתי שאני לא מסכים. זה היה הקש ששבר את הגב שלי".

הקלידן מיהר לשלול שמועות שהוא לא יכל להקליט עם יס בלונדון בגלל בעיות שלו עם מס ההכנסה שם. "זה קישקוש מוחלט", הוא אמר. הרי יש לי סיבוב הופעות שנקבע שם, החל מה-22 ביוני".

ג'ון אנדרסון סירב אז לדון בתקשורת על יס ושאר חברי הלהקה אמרו שהם עסוקים מדי בהקלטות כדי לדבר בראיונות. סקווייר מסר הודעה לעיתונות: "אנחנו להקה שנטענה מחדש. עכשיו זה הזמן להמציא מחדש את הרעיון של יס". ווייקמן בינתיים קיווה שהרעיון הישן של יס לא מת. "זה לא יזיק אם מדי פעם נחזור לעבוד ביחד, נעשה הופעה פה ושם ונפיק תקליט. זה יהיה נחמד לכולם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.