רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היו לי רגעים נהדרים ורגעים מזופתים בלהקת יס. זו הייתה להקה שחבריה חוברו על ידי מוסיקה. חוץ מזה, לא הייתה ממש אהבה בין החברים" (הקלידן ריק ווייקמן בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

ב-2 ביוני בשנת 1978 יצא DARKENSS AT THE EDGE OF TOWN, האלבום הרביעי של ברוס ספרינגסטין.

נכון, אין באלבום הזה להיטים. אבל הוא אחד היותר חשובים בקטלוג של "הבוס". אפילו שבזמן יציאתו לא נמכר היטב.

ההפקה המנופחת שהייתה נוכחת באלבומו הקודם, BORN TO RUN, פינתה את מקומה להפקה שורשית ומחוספסת יותר. ספרינגסטין הסביר כי האלבום נועד להיות חסר רחמים כלפי המאזין. בשירים שבו ביקש הוא להביא דמויות שנלחמות להשיג תקווה במצבים שלא נראית בהם שכזו. שירים על חלומות שבורים. זה האלבום שהחל את המסלול של ברוס ספרינגסטין לתדמית הקשוחה והידועה שלו. הזקן שליווה אותו בשלושת אלבומיו הקודמים גולח ובמקומו צץ רוקר מורד, ממש כמו תדמית שחקני הקולנוע המרדניים והצעירים כדוגמת ג'יימס דין.

ולא סתם. לאחר צאת אלבומו הקודם נקלע ברוס לסכסוך עם מנהלו אותו הוא תבע. במהלך המשפט הארוך אולץ הוא לא להקליט באולפני הקלטה. היה זה גזר דין נוקשה ביותר עבור אמן רעב שהקהל החל לגלותו גם בזכות יצירתו האולפנית. בינתיים נכתבו אצלו שירים בעלי אופי נוקשה. הוא ידע שהצלחתו עד כה לא תוכל להימשך אם לא ישמור על זהותו האמיתית.

היה לו המון מה להוכיח לקהל עם חזרתו לשוק האלבומים. שלוש שנים לפני כן הוא כיכב בשבוע אחד על שערי עיתוני ניוזוויק וטיים. רבים חשבו כי מדובר בניפוח תדמית מטעם חברת התקליטים CBS ותו לא. כשהוא חזר לאולפן היו באמתחתו המון שירים. חלק נכנס לאלבום זה. חלק נכנס לאלבום הכפול הבא, THE RIVER. וחלק נוסף הושם בצד. אחרי חודשים של התחבטויות הוא מצא את השירים המתאימים לו ליצירת האווירה הרצויה מבחינתו באלבום הזה. ספרינגסטין: "יש לי ערימה של שירי פופ מוכנים. שירים כמו RENDEZVOUS.

מתישהו אוציא את השירים האלו אבל זה לא הזמן המתאים עבורם. לא רציתי להקריב את העוצמה והאינטנסיביות של האלבום בשביל לשים אותם בפנים. למרות שידעתי ששירים כמו זה שציינתי פופולריים מאד בהופעותיי".

ברוס לא היה לבדו באולפן. יחד עמו ניגנה להקתו הקבועה, אי סטריט באנד. חבריה היו מלוכדים מוזיקלית כפלוגה צבאית. הבסיסט גרי טאלנט והמתופף הטרי בהרכב, מקס וינברג, העניקו חטיבת קצב מושחזת. האורגניסט דני פדריצ'י והפסנתרן רוי ביטן מלהטטים בתיאום מושלם בשחורים ובלבנים שמתחת לאצבעותיהם. הגיטריסט סטיב ואן זאנט (שנראה כאחיו הצעיר של קית' ריצ'רדס) פורט בדיוק רב ואיך אפשר בלי קלרנס קלמונס, האיש הגדול שנושף בסקסופון. הם גדלו איתו. כשרק החל את דרכו הם עבדו בעבודות יומיות. טאלנט עבד בחנות לכלי נגינה. קלמונס היה עובד סוציאלי. ואן זאנט עבד בשיפוצים. עם ספרינגסטין הם הפכו לשמות חמים ולנגנים חמים עד לוהטים.

באותה שנת 1978 יצא ברוס, ביחד עם להקתו הנאמנה לסיבוב הופעות מרשים באנרגיות שלו. זו הייתה הפעם הראשונה בה כוון סיבוב שלו לאיצטדיונים. ברוס ולהקתו נתנו לקהל את כל מה שיש בהם, כאילו זה המופע האחרון שלהם. ברוס יצא מזה כוכב רוק אמיתי. הוא הוכיח לכל הסובבים כי הוא הבוס האמיתי, ללא עוררין.

אז שימו את האלבום. זה נפתח עם BADLANDS (ששמו נלקח מסרט שיצא בשנת 1973 ביכוכבו של מרטין שין). ברוס, שלקח את הרעיון מהפוסטר של הסרט שצד את עיניו, ראה את הסרט רק אחרי שכתב את השיר.

כשראה את הסרט, הוא ביסס עליו שיר אחר ושמו NEBRASKA. דרך אגב, ספרינגסטין חשב בשלב העבודה על האלבום לקרוא לו בשם שיר זה. שם נוסף שברוס חשב לאלבום הוא AMERICAN MADNESS.

משיר זה אנו עוברים ליחסים מעורערים בין אב ובן (ADAM RAISED A CAIN) ובהם ברוס בודק את טיבו של אדם התנ"כי כאב לנוכח אופי בנו המורד, קיין. עבור ברוס היה זה שיר שהטיל אור על חייו כבן לאב שלא היה עמו ביחסים טובים. ויש שירים שברוס לא מוכן לגלות על מה הם באמת. למשל CANDY'S ROOM. האם זה על פרוצה? תתקשרו לברוס ותבקשו שיספר.

והשיר RACING IN THE STREET הוא יותר משיר על נהיגה מהירה בדרכים. מדובר על הצורך של אדם לצאת מהמקום בו הוא גר למקום אחר כדי לגלות על עצמו הרבה יותר מהמחנק שהסביבה הקרובה מטילה עליו.

שיר רודף שיר ודמות באה אחרי דמות והכל נשזר לחשיכה אחת בקצה העיר. זה גם שם השיר שחותם את האלבום ונותן לו את שמו. ספרינגסטין: "השיר מדבר על האפשרות למצוא שינוי אישי בקצהו של חוט".

באלבום זה יצא ברוס מהחשיכה שבקצה העיר ומצא את האור שבקצה המנהרה. איזה אלבום אדיר הוא זה!

ב-2 ביוני בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת הגלאם-רוק הבריטית, COCKNEY REBEL (או כפי שתורגם אז בארצנו, מורד קוקני). שם התקליט הזה הוא THE PSYCHOMODO והוא הופק על ידי אלן פארסונס.

בעיתון אקטון גאזט, מלונדון, נכתב אז בביקורת: "בצד החיובי, הסופרמן העצמי של קוקני רבל, סטיב הארלי, ניחן בקול יוצא דופן וייחודי, והוא כותב שירי רוק מקוריים מאוד. עם זאת, בצד השלילי, אני חושב שהוא עדיין לא ממש הביא את הלהקה לצורה המושלמת והעיבודים המאוד תובעניים בכמה מהרצועות של האלבום השני הזה, לפעמים נראות קצת מעבר למה שמגיע להן מבחינה מוזיקלית. החברים משמיעים את כל הרעשים הנכונים, אבל הניצוץ החיוני חסר איכשהו. אבל בואו נהיה אופטימיים, זו להקה חדשה ומלהיבה. לא הרסנית אבל מרגשת בכל זאת. יש עקבות של רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי במוזיקה הזו, אבל בעצם יש לה גם סאונד אישי משלה, בעיקר בגלל הביטוי הווקאלי המוזר מאוד של הארלי. אני עדיין מרגיש שהמיטב של הלהקה הזו עוד לפנינו.

ב-2 ביוני יצא בשנת 1978 אלבום ההופעה הכפול של להקת ליזי הרזה, LIVE AND DANGEROUS. נשמע כי הבחורים בהחלט חזרו העירה...

אלבום זה הוקלט בפילדלפיה, בלונדון ובטורונטו בשנת 1977, במהלך סיבובי הופעות שם. במקור היה אמור לצאת אלבום אולפני חדש של הלהקה הזו, עם המפיק טוני ויסקונטי, והראשון עבור חברת התקליטים "האחים וורנר". אבל לוח הזמנים הצפוף שלו לא איפשר זאת ובסיסט הלהקה, הזמר והמנהיג בה, פיל לינוט, צץ עם הרעיון להשקיע שבועיים עם ויסקונטי באיתור חומר מוקלט ראוי מהופעות.

האלבום הוקלט בשיא כוחה של הלהקה, כמו גם שיאה המסחרי, ומציע תיעוד הופעות עם החומר הידוע ביותר של הלהקה ובתנופה מלאה. כן, יש פה את THE BOYS ARE BACK IN TOWN וברור שיש את JAILBREAK (שאף פותח את האלבום). להיט אחד ענק שחסר פה באופן בולט הוא WHISKEY IN THE JAR. אבל הלהקה מצליחה בהחלט לחפות על חסרון זה.

יש כאן את עבודת הגיטרות המהודקת של בריאן רוברטסון וסקוט גורהאם שמשתלבות יחד לדינמיקה של אקורדים כוחניים להפליא. עם זאת, הרולינג סטון קבע בביקורתו ש"ללהקה הזו יש שורשים ברורים והיא משתמשת בהם כהלכה, אבל עד כה היא לא נתנה לנו אלבום עליו ייבנו רוקרים עתידיים".

ב-2 ביוני בשנת 1967 הופיעה להקת הבירדס בתיאטרון VALLEY MUSIC שב- WOODLAND HILLS, קליפורניה. ההופעה הזו לא הייתה קלה כי מתופף הלהקה, מייקל קלארק, בלע סם הזיה לפני ההופעה ולא תיפקד כלל על הבמה.

הופעה זו אורגנה כהופעת צדקה למען מימון עיתון מחתרתי (THE SOUTHERN CALIFORNOA ORACLE) אבל קלארק היה רחוק מלהלום בתופיו כהלכה והדבר מאד עצבן את שלושת חבריו ללהקה.

אולי הוא פינק את עצמו בטריפ לכבוד יום הולדתו שלמחרת...

ב-2 ביוני בשנת 1986 יצא תקליט חדש ללהקת קווין. שמו הוא A KIND OF MAGIC והוא היה האחרון שיצא ללהקה, עם סיבוב הופעות אחריו.

בשנת 1985, המותג QUEEN היה לוהט. אחרי ההופעה האייקונית בלייב אייד, ארבעת חברי הלהקה חזרו להיות סופרסטארים רלוונטיים. עם זה יצא התקליט A KIND OF MAGIC שסיפק למעריצי הלהקה את הטוב (וגם הפחות טוב) ממנה.

התקליט, שחלקו בא עם שירים מפסקול הסרט HIGHLANDER, נפתח עם שני להיטי מחץ. הראשון מהם הוא ONE VISION הרוקי ואחריו A KIND OF MAGIC הגרובי. בריאן מאי, גיטריסט הלהקה, הפליא להביא בלדה אפקטיבית בשם WHO WANTS TO LIVE FOREVER, אך שאר האלבום, אני חייב להודות, צולע.

ב-2 ביוני בשנת 1989 התחתן נגן הבס של הרולינג סטונס, ביל ווימאן בן ה-52, עם מנדי סמית' בת ה-18, בטקס אזרחי שארך 15 דקות במשרד הרישום בסאפוק, אנגליה.

העדים היחידים היו אחותו של סמית' ובנו של ווימאן. חגיגה כהלכתה התקיימה שלושה ימים לאחר מכן.

השניים התחילו לצאת בשנת 1984, כשהיא הייתה רק בת 13. הוריה של סמית' היו גרושים והיא גרה עם אמה, שאישרה את הקשר. "בפעם הראשונה מזה שנים, אני מנסה לצמצם את מספר הנשים שאני שוכב איתן", אמר ווימאן ב-1986 כשהכריז על עצמו מאוהב בסמית'. בקבלת הפנים בחתונה היו הרבה בדיחות על הפרש הגילאים, כשאורח אחד הגיש לווימאן הליכון במתנה. אריק קלפטון נתן פיג'מת משי, כי "בגילו של ביל, לא כדאי לקפוץ למיטה בלי בגדים".

מתופף הסטונס, צ'ארלי ווטס, היה פחות נרגש. "מעולם לא אמרתי שזו תהיה התאמה טובה", הוא אמר.

הזוגיות הזו נמשכה תשעה חודשים בלבד וכדי להוסיף עניין – בשנת 1993 התחתן בנו של ווימאן בן ה-33 עם אמה של סמית' בת ה-46. באותה שנה התחתן ווימאן שוב כשבנו לא הוזמן לחתונה. אם החתונה של ווימאן וסמית' הייתה נשארת אז, סטיבן ווימאן היה הופך לבנה החורג וגם לאביה החורג של סמית', בעוד שווימאן היה חתנו וגם אביו.

ב-2 ביוני בשנת 1941 נולד מתופף הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס, שהלך לעולמו באוגוסט 2021.

התיפוף המיוחד מאד שלו הוא שנתן לסטונס את הקצב הכה מיוחד, למעלה מ-50 שנה. טרם נמסרו פרטים נוספים על מותו. קית' ריצ'רדס תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו כך: "צ'ארלי ווטס תמיד היה המיטה שאני שוכב עליה מוזיקלית".

לא תמיד נרשמה אהבה נטו בין חברי הלהקה ויש סיפור ידוע אחד בין ווטס למיק ג'אגר בעניין. היה זה כשג'אגר התקשר מחדרו במלון לווטס ודרש בקול, "איפה המתופף שלי?". לאחר שקיבל את השיחה, קם ווטס, התגלח, לבש חליפה, עניבה ונעליים וירד במדרגות לפגוש את ג'אגר. אז הוא היכה אותו ואמר לו, "לעולם אל תקרא לי המתופף שלך שוב. אתה הזמר המזוין שלי!". ג'אגר נותר חיוור וחסר מילים.

ווטס, שהיה חובב ג'אז נלהב ביותר, הביא לרוק את העדינות לצד הקצב היצוק שנתפר להפליא סטונס. עם זאת, הוא הודה שהוא תמיד מעדיף הופעה אינטימית מאשר הופעה באיצטדיון.

הנה דבר נדיר ששלפתי איתו מארכיון העיתונות שלי.

בפברואר 1967 נשאל ווטס על ידי עיתון מלודי מייקר, על נושאים שונים. הנה כמה מתשובותיו אז:

על אמנות מודרנית: "אני חושב על זה המון, אבל לא בקטע של ללכת לגלריות רבות. אמנות מודרנית היא כמו ג'אז מודרני. ברור שכל מי שחי בשנת 1967 חייב להכיר את האמנות המודרנית. האמת היא שעדיף שתשאלו בתחום הזה את אשתי. היא טובה בזה יותר ממני".

על הופעה של הסטונס בלונדון פאלאדיום (ב-22 בינואר 1967): "היחיד שהיה טוב מכל האמנים שהופיעו שם לצידנו היה סמי דייויס ג'וניור. הוא יכול להופיע בכל מקום על פני כדור הארץ וזה יהיה פנטסטי. אני לא אוהב סוג כזה של הופעות ולכן לא אהבתי את ההופעה שעשינו שם. אין לי מושג כיצד הגענו להופיע שם. מה שכן, לא הופעתי מול קהל שכזה עד אז. זה קהל שמחא כפיים מכל דבר שזז. הם לא ידעו כלל מה אנחנו מנגנים או מי אנחנו בכלל. יכולנו להופיע גם תחת השם יהודי מנוחין או רודולף נורייב וזה לא היה משנה. בעצם, נורייב היה עושה שם עבודה טובה יותר ממנוחין כי הוא נראה טוב ממנו. המפיק של הדבר הזה התעצבן עלינו שלא הסכמנו לעלות על במה מסתובבת עם שאר האומנים. אין לי מושג מה היה לו הטעם להתווכח איתנו. הוא לא יכול להכריח אותנו לעמוד על חתיכת במה שכזו שהסתובבה למשך מספר שניות. אבל בעיתונים דיווחו על העניין הזה במשך ימים".

על המעריצים: "איפה היינו בלעדיהם? אני אישית בר מזל שאני נמצא בלהקה נערצת ועדיין אינני צריך להתעסק בענייני התהילה. מעולם לא אהבתי את כל הבלגאן הזה שסביב הערצה. אני מקווה שהשאר בלהקה לוקחים את עניין ההערצה באופן רציני יותר ממני".

על מיק ג'אגר: "הוא מאד אינטליגנטי. הבעיה שהוא לא מפסיק לקשקש ברגע שאתה פונה אליו באופן אינטלקטואלי. בעצם אני לא יודע אם הוא אינטליגנטי או פיקח. אבל אין ספק שהוא נהדר. הוא הרבה פחות נוקשה ממה שהוא נראה. הוא לא מה שאנשים מדמיינים. הוא מהאנשים שצריך לשאול אותם אם הם שמחים כדי לקבל תשובה חיובית מהם על כך. אבל אי אפשר לדעת אם הוא באמת שמח. הלהקה שלנו היא כל עולמו. הוא עשה עבורה כל כך הרבה ועכשיו יש לו קצת זמן לנוח ולחשוב על זה. עכשיו אנחנו מרגישים שההקלטות שלנו משתפרות. התקליט החדש שעשינו, שנקרא 'בין הכפתורים', הוא הטוב ביותר שלנו עד כה. למיק יש דעות חזקות בענייני פוליטיקה ופילוסופיה. לא זכור לי שמישהי הצליחה לאתגר אותו בתחום לפני אשתי, שירלי. יום אחד היא רמסה את אחת התיאוריות שלו".

על עולם הפופ: "אנשים לוקחים היום מוסיקת פופ והופכים אותה לאומנות. זה מה שהביטלס עשו. אני לא יודע בנוגע למאנקיז. אני מחבב את התקליטים שלהם אבל יש לי משהו נגדם. הם מין מוצר שמשווק להמונים. הם ארבעה חבר'ה שנבחרו למטרה זו בלבד. הכל מופק עבורם. כל מה שהביטלס עשו היה שלהם. אבל השיר I'M A BELIEVER הוא שיר פופ טוב. שיהיה להם בהצלחה".

על המתופף של להקת CREAM, ג'ינג'ר בייקר: "לא ראיתי אותו מזה זמן רב. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במועדון 'טרובאדור'. זה היה מין מועדון פולק. ניגנתי אז ברביעיית ג'אז. הוא גם ניגן באותו ערב והמם אותי. הוא המתופף הבריטי שמבחינתי הכי קרוב לאופי האמריקאי בתיפופו. לפעמים ג'ינג'ר נשמע לי יותר אלווין ג'ונס מאשר אלווין עצמו. התקליטים שג'ינג'ר הקליט עם האורגניסט גרהאם בונד הופקו באופן רע וגם הרפרטואר שבהם לא מהטובים, אבל נפגשתי לא מזמן עם הסקסופוניסט שהיה עם ג'ינג'ר בלהקה ההיא, דיק הקסטאל-סמית'. הוא סיפר לי שיש מתופף חדש שכדאי לי לבדוק. קוראים לו ג'ון הייסמן, שלא שמעתי עליו לפני כן".

על שעמום: "אנשים חושבים שאני משועמם, כי יש לי פרצוף שכזה, אבל אני לא כזה".

ב-2 ביוני בשנת 1973 הופיעה להקת לד זפלין, בשעת אחר הצהריים, באיצטדיון KEZAR בסאן פרנסיסקו. הקהל הכיל כ-49,300 איש ששברו את שיא האנשים שהוחזק עד כה על ידי להקת גראנד פ'אנק, שהופיעה שם כשנתיים וחצי קודם לכן.

ציוד הלהקה לא עבד כהלכה על הבמה, בתחילת המופע, אך האירוע השתפר מרגע לרגע. הרולינג סטון סיכם בדיווחו: "זפלין חזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – להפוך מוזיקה כבדה למיליוני דולרים".

גם זה קרה ב- 2 ביוני:

- בשנת 2008 מת הזמר-הגיטריסט-חלוץ הרוק'נ'רול, בו דידלי בן ה-79, מהתקף לב. בשנות ה-50 הוא עזר לעצב מחדש את הסאונד של המוזיקה הפופולרית ברחבי העולם, תוך התבססות על תבניות הבלוז, גוספל דרומי, רית'ם אנד בלוז ותרבות עממית אמריקאית שחורה שלאחר המלחמה. סגנון הרית'ם אנד בלוז המקורי שלו השפיע על דורות של מוזיקאים והקצב המסונכרן שלו, עם שלוש חבטות / מנוחה / שתי חבטות - הפך לקצב ברור של רוקנ'רול.

- בשנת 1973 החלה להקת אי.אל.או את מסע ההופעות הראשון שלה בארה"ב. התחנה הראשונה בסאן דייגו. בזמן הזה כבר עברה הלהקה כמה שינויים בה, כשהבולט בהם בא עם פרישתו של המייסד, רוי ווד, שבחר לצאת לדרך חדשה עם להקת WIZZARD.

ב-2 ביוני בשנת 1965 חתמו חברי להקת היארדבירדס חוזה עם חברת אמרגנות בשם JAZZ ASSOCIATES על מנת לנגן בהופעה במועדון בווינסדור שנקרא 'ריקי טיק קלאב'. הסכום שהלהקה קיבלה היה 175 ליש"ט.

- בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום סרג'נט פפר של הביטלס, כשבוע לאחר שיצא באנגליה. אנשים שהקשיבו לו שם לראשונה, לא האמינו למשמע אזניהם.

- בשנת 1972 בוטלה ההופעה שנקבעה לדיייד בואי, באותו ערב, באוניברסיטת לידס, בגלל תנאים לא טובים על הבמה ובחדר ההלבשה. דובר מטעם הנהלת הזמר מסר שלפי התנאים שם, בואי היה אמור לעבור דרך הקהל כדי להגיע לבמה. "זה משהו שממש לא בא בחשבון", הוא סיכם.

- בשנת 1970 הגיעו בוב דילן וג'וני מיטשל לאולם פילמור איסט בניו יורק כדי לראות את ההופעה הראשונה (מתוך שש הופעות רצופות שם) של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

- בשנת 1979 התחתן מארק דייויד צ'פמאן עם גלוריה. אז מעטים ביותר ידעו מי זה הברנש הזה. שנה לאחר מכן הוא כבר יהיה מפורסם לשלילה במקומות רבים בעולם, כרוצחו של ג'ון לנון.

- בשנת 2002 נקלע פול מקרטני למצוקה אישית. טבעת הנישואין שהעניק לארוסתו, הת'ר מילס, נזרקה מחלון חדרם שבבית המלון במיאמי. צוות המלון הוזעק להשתמש בגלאי מתכות למציאת הטבעת ששוויה 25,000 דולר. למרות המריבה, פול והת'ר ימשיכו לקראת חתונתם, שתסתיים במפח נפש אדיר לפול (שלא חתם על הסכם ממון).

- בשנת 1969 ביקש מיק ג'אגר מהגיטריסט מיק טיילור להצטרף ללהקת רולינג סטונס.

- בשנת 1966 הקליטו הביטלס את השיר של ג'ורג' האריסון שנקרא I WANT TO TELL YOU, שנכלל באלבום ריבולבר. השם הזמני שנקבע לו בתקופת ההקלטה היה LAXTON'S SUPERB (שזה סוג של תפוח...).

ב-2 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט MAIN COURSE של הבי ג'יז. האלבום הזה סימן שינוי גדול עבור שלושת האחים, שכן זה היה אלבומם הראשון שכלל בעיקר שירים מושפעי רית'ם אנד בלוז, נשמה ופ'אנק – תמהיל שיצר את המודל להפקה שלהם בשאר שנות ה-70. התקליט חידש את הקריירה ואת התדמית הציבורית של הלהקה, במיוחד בארה"ב, לאחר האכזבה המסחרית מאלבומיה הקודמים.

ב-2 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:

ויש פייק ניוז עם אייטם בנוגע ללהקת כוורת, שזוהי כותרתו:

איזה שיר חולל סערה מאת יהונתן גפן ודני ליטני? זה השיר "ערבי נשאר ערבי" שהם ביצעו בתוכנית הטלוויזיה, "עלי כותרת".

והנה תופינים מלהיטון שיצא ב-2 ביוני 1977:

ב-2 ביוני בשנת 1972, יצא באנגליה אחד האלבומים היותר יפים אך פחות מדוברים של הפינק פלויד. האלבום OBSCURED BY CLOUDS הוא האלבום השביעי של הלהקה והפסקול המלא השני שלה. הפעם זה לסרט שנקרא LA VELLEE של הבמאי בארבט שרודר, שביים גם את הסרט MORE.

חברי להקת פינק פלויד אהבו להקליט מוסיקה לסרטים; הם עשו זאת בשנת 1968 לסרט דל-תקציב בשם THE COMMITTEE. לאחר מכן הם הקליטו את הפסקול לסרט MORE ובשנת 1970 כמה שירים שלהם נכללו בפסקול לסרט בשם "נקודת זבריצקי". למרות שהם הקליטו כמות גדולה מאד של מוסיקה לסרט הזה - בפסקול הרשמי נכללו רק שלושה קטעים. באותה שנה הקליט רוג'ר ווטרס יחד עם רון גיסין פסקול לסרט דוקומנטרי בשם THE BODY.

בשנת 1972 הם הקליטו את פסקול הסרט LA VALLEE. ההקלטות, שקטעו את רצף ההכנות לאלבום "הצד האפל של הירח", נערכו באולפני CHATEU D'HEROUVILLE ששכנו בטירה ליד פריס והזמן שהוקצב לעשות את האלבום כולו היה שבועיים בלבד, בגלל שלהקת טי רקס שכרה את האולפן, מיד לאחר מכן, להקלטת האלבום שלה, THE SLIDER.

המחסור בזמן לעבוד על הפקה נוצצת לאלבום של פינק פלויד דווקא בא לטובתו. השירים והצלילים כאן נשמעים "אנושיים" וברורים לגמרי. יש מקומות שאפשר לחשוב כאילו מדובר באלבום של קרוסבי, סטילס ונאש, עם הרמוניות ווקאליות יפהפיות וגיטרות אקוסטיות מענגות. הפעם לא עמדו לרשותם הטכנאים של אולפני אבי רואד אלא אנשי הצוות של האולפן הצרפתי. התוצאה הניבה עשרה קטעים נהדרים. שישה שירים ווקאליים וארבעה קטעים אינסטרומנטליים.

קטע הנושא האינסטרומנטלי, שפותח את התקליט, נפתח בצליל סינטיסייזר ארוך מדגם EMS VSC3 כשאחריו יש גם שימוש בתופים אלקטרוניים, לצד תופים רגילים. התופים האלקטרוניים היו חדישים אז (למעשה הם נראו יותר כמו בונגוס אלקטרוניים) ואת המודל הזה בנה גרהאם אדג', המתופף של המודי בלוז, כשמודל זה מקדים בעשר שנים את מערכות התופים האלקטרוניות של האייטיז. זה הוא קטע מהפנט שעליו ניגן דייויד גילמור סולו גיטרה.

הקטע השני בתקליט נקרא WHEN YOU'RE IN. השם הזה הוטבע בעקבות משפט שנאמר תמיד על ידי איש הצוות הטכני של הפלויד, כריס אדמסון, כשנדרש למשהו. המשפט המלא שלו תמיד היה I'M IN. AND WHEN YOU'RE IN - YOU'RE IN. חלק מהופעות הלהקה בתקופה הזו נפתחו עם שני הקטעים שפותחים את האלבום הזה.

השיר השלישי בתקליט, BURNING BRIDGES, הוא גם הראשון בו יש שירה, הפעם של הגיטריסט דייויד גילמור והקלידן ריק רייט. זוהי בלדה יפהפיה שאורגן ההאמונד של רייט בולט בה מאד. אחרי התחושה הנינוחה של שיר זה הגיע הזמן להרגיש גם רוק אמיתי וזה בא עם ...THE GOLD IT'S IN THE הקצבי. ריק רייט לא משתתף כלל בשיר הזה בעוד שלושת חבריו מספקים את הסחורה היטב.

השם של השיר WOT'S... UH THE DEAL, שנחשב אצלי לאחד משיאיו המענגים של התקליט הזה, לקוח מעוד משפט שאדמסון נהג לומר אז לחברי הלהקה. לדעתי, זה השיר הטוב בתקליט והוא מדבר על הזמן שחלף, עם מילים מפי דמות מבוגרת שנמצאת הרחק מאד מהבית ומדוכאת לגלות את עצמה מזדקנת. אותה דמות מסתכלת בגעגועים לימי ההתחלה המבטיחים, כשלעומתם ימי ההווה שלה מרירים ועם תחושת החמצה (נושא שיחזור שוב בשיר TIME, מהתקליט "הצד האפל של הירח")

הצד הראשון של התקליט נחתם עם היצירה האינסטרומנטלית, MUDMEN, שהבסיס שלה נלקח מהלחן של השיר BURNING BRIDGES. קיימת אגדה על אנשי בוץ, שהיו לוחמים בשבט, שחזרו למחנה שלהם לגלות ששבט אויב חטף את נשותיהם והרס את המקום. הם החליטו לנקום, הסתתרו כל הלילה בביצה ועם הזריחה הסתערו על השבט העוין כשגופם מרוח בבוץ, עוררו בהלה גדולה בקרב המקומיים וכך הצליחו להחזיר אליהם את הנשים.

צד ב' של התקליט נפתח עם CHILDHOOD'S END שכתב ושר גילמור, בהשפעת ספר מאת ארתור סי קלארק, בשם זה. בספר מתוארת קבוצה של חוצנים שנוחתת בכדור הארץ ושמה סוף למין האנושי על הכדור. דרך אגב, באותה שנה הייתה להקת רוק מתקדם אחרת שהשתמשה במוטיב של סוף האנושות הזה ליצירתה WATCHER OF THE SKIES. שם הלהקה הוא ג'נסיס.

השיר FREE FOUR, שיצא כתקליטון מהאלבום, הוא הראשון של ווטרס בו הבסיסט מתייחס באופן ישיר לזה שאביו נהרג במלחמת העולם השנייה ("אבל אתה מלאך המוות / ואני בנו של המת") - נושא שיעסיק אותו היטב ביצירות מאוחרות יותר עם פינק פלויד וכאמן סולו. הגירסה של השיר שנמצאת בסרט מכילה בית נוסף שלא קיים בתקליט.

אחריו מגיע השיר STAY הנהדר של ריק רייט, שתמיד נעמד, משום מה, בצל של קטלוג הלהקה הזו. זה השיר השני של הקלידן על סצנת הגרופיות והבלבול האישי שלו מהן., כשהשיר הראשון שלו בנושא הזה היה SUMMER 68 מהאלבום ATOM HEART MOTHER (משנת 1970). דרך אגב, השיר הזה לא מופיע כלל בסרט עצמו אלא רק בתקליט עצמו ובתקליטון, ששוחרר ב-10 ביולי בארה"ב.

את האלבום הזה חותם הקטע האווירתי ABSOLUTELY CURTAINS שמביא עוד דוגמה ליכולתה האדירה אז של הלהקה לספק יצירה אינסטרומנטלית בעלת נופים מיוחדים. במקרה זה גם מדובר בשילוב הלהקה עם שירתו של שבט MAPUGA מניו גינאה.

עטיפת האלבום OBSCURED BY CLOUDS באה עם תמונה מטושטשת של סצנה מהסרט LA VELLEE. בתמונה הזו (כשהיא לא מטושטשת) אפשר לראות את דמות מהסרט כשהיא מטפסת על עץ. אפקט הטשטוש נעשה באופן מקרי כשהתמונה נתקעה במכונת ההקרנה של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון (מחברת עיצוב העטיפות, HIPGNOSIS), שאמר: "ברור שהם היו מעבר למציאות הרגילה אז חוסר מיקוד בתמונה היה מגניב". בארבט שרודר הבמאי סבר אחרת: "פרט משעשע הוא ששוב חברי הלהקה היו מרוצים לעשות את המוזיקה לסרט, אבל הם לא רצו שזה יצליח מדי יחסית לעבודתם הרצינית. שלחתי להם תמונת סטילס עבור העטיפה של התקליט והם באמת רצו לחבל בדבר, ולכן הם טשטשו את התצלום מעבר לכל הכר... כל מה שאפשר לראות זה צורות לא ברורות כבועות".

עיתון NME פירסם בביקורתו: "סגנון הכתיבה של סיד בארט נראה שהשפיע על כתיבת התקליט הזה. אין פה יצירות גרנדיוזיות אלא פשוט שירים יפים מאד. נגינת הגיטרה של גילמור מרשימה מאד, בייחוד בשיר BURNING BRIDGES".

הרצאות מוסיקה על פינק פלויד ("הצד האפל של הירח") ואחרים,

לפרטים והזמנות פה: 050-5616459

בונוס: גם זה קרה החודש - להקת ג'ת'רו טול מודל יוני 1976. "אני כנראה יכול לעשות עבודה טובה יותר מרוב האנשים בעסק".

באותם ימים הייתה עסוקה הלהקה בהכנות להופעה בימתית חדשה המבוססת על חומר מהאלבום החדש "יותר מדי זקן לרוק'נ'רול, יותר מדי צעיר מכדי למות".

איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, לכתב ה-NME: "התחלתי ליהנות מג'ת'רו טול לאחר שקיבלתי את ההחלטה לא להפסיק איתה, שזה היה בערך בשנת 1970. עד לאותה נקודה לא הייתי מרוצה ממה שקורה מבחינה כלכלית, בגלל החוב העצום שרבץ עלינו כלהקה, בגלל עלות ציוד, הובלות וטיסות כדי להביא אותנו לסיבובי הופעות שלא הרווחנו מהם כסף. אני זוכר שהיה סיבוב באמריקה שבו חזרתי ואמרתי: 'זהו. עשיתי את המיטב שלי.

עשיתי את השירות הלאומי שלי. אני כנראה חייב הון למס ההכנסה והגיע הזמן לסגור את העסק ולעבוד במשהו אחר'. אבל האפשרויות האחרות שעמדו בפניי לא היו טובות עבורי. זה קינן לי בראש במשך שנים שמוזיקה היא אולי דבר לעשות בשביל הכיף, כדבר חובבני. באופן מוזר, אני דווקא חושב שיש לי עכשיו ידע נרחב מספיק של העסק כדי לעשות עבודה טובה יותר בכל דבר שאינו הצד המשפטי והחוזי האמיתי של הדברים, שבו אני באמת לא מבין. אני כנראה יכול לעשות עבודה טובה יותר מרוב האנשים בעסק, בכל החזיתות השונות. בין אם זה מבחינת יחסי ציבור וכו'. הייתי מבוהל עכשיו אם לא הייתי יודע משהו על דיני מיסים בינלאומיים ונהלי חשבונות פנימיים בחברת התקליטים. הייתי הופך פרנואיד וסביר להניח שהייתי נשבר מזה"...

..."הייתי מעוניין לראות הופעה של הרולינג סטונס ולראות כיצד תגובתי כלפי ההופעה הנוכחית שלהם תשתנה בהתאם לתפיסה העיתונאית הממוצעת, כי הביקורות עליהם לא היו טובות במיוחד. גם אלטון ג'ון לא היה טוב בפעם האחרונה שהוא הופיע עם הביץ' בויז. הוא לא הצליח, אבל הביץ' בויז היו מקסימים".

כבונוס ממני, הנה ביקורת על הופעת הלהקה, באיצטדיון SHEA, ביולי 1976, ששלפתי מארכיון הניו יורק טיימס:

"אצטדיון SHEA שוב הדהד לצלילי מוזיקת ​​רוק ביום שישי בערב. בעוד ששלוש להקות מאנגליה הופיעו תחת מטריה ענקית שהונפה על ידי שני מנופים, כ-50,000 אוהדים ישבו ביציע מתחת לפונצ'ו ושמשיות בגודל רגיל. היו תקופות יבשות, אך גשם ירד שוב ושוב לאורך כל המופע שארך ארבע שעות וחצי. הופעות הפתיחה היו בהנהגת שני גיטריסטים אנגליים, רורי גאלאגהר ורובין טראוואר. מר גאלאגהר התחיל מוקדם וסיים את המיחזור הסטנדרטי שלו את הבלוז לפני שהאצטדיון היה מלא. מר טראוואר, הממחזר את ג'ימי הנדריקס, כמו גם בלוזיסטים מבוגרים יותר, הראה טכניקת גיטרה ראויה להערצה, אך הוא נטש כמעט לחלוטין את הליריקה שהייתה הסימן המסחרי שלו במהלך שהותו הארוכה בלהקת פרוקול הארום. בעבר הוא היה נגן מלודי אבל הוא הפך לנגן ריפים לא מעניינים ותפקידי בלוז מוגזמים.

ג'ת'רו טול, אטרקציית הכוכבים, הופיעה לאחר עיכוב ארוך ועם חידוש בדמות חיבור טלוויזיה בשידור חי שהקרין תמונות תקריב של הלהקה על גבי מסכי ענק. הרעיון הוא רעיון טוב, אך במהלך מרבית ההופעה של טול התמקדו המצלמות באיאן אנדרסון, מייסד הלהקה, כותב השירים, גיטריסט וחלילן קצב כלשהו. מר אנדרסון הופיע באובססיביות, אך עד מהרה הפכה רשימת התנועות הפיזיות שלו מתישה ומותשת וגלגול העיניים הבלתי נגמר ונענוע הראש, שנלכדו על ידי המצלמות, עייפו לגמרי. המוזיקה של הלהקה נשחקה באותה מהירות. שאר הנגנים טובים אך אנונימיים והמופע לא התרומם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.