רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היו לי רגעים נהדרים ורגעים מזופתים בלהקת יס. זו הייתה להקה שחבריה חוברו על ידי מוסיקה. חוץ מזה, לא הייתה ממש אהבה בין החברים" (הקלידן ריק ווייקמן בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

הבוס חוזר בגדול, אבל אחרת: הסיפור המלא מאחורי התקליט ששינה הכל! ב-2 ביוני 1978 נחת בחנויות התקליטים DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN, הפצצה הרביעית מבית היוצר של ברוס ספרינגסטין. אז מה אם לא תמצאו כאן שרשרת להיטי רדיו שיגרמו לכם לפזז בסלון כמו משוגעים אחרי יותר מדי קפה? אל תתנו לזה להטעות אתכם – מדובר באחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר בקטלוג המפואר של "הבוס". גם אם במבט ראשון, כששוחרר לעולם, המכירות לא הרקיעו שחקים כמו מטאור, והוא בהחלט לא ליקק דבש.

ההפקה הגרנדיוזית שאפיינה את יצירת המופת הקודמת שלו, BORN TO RUN, פינתה את מקומה לצליל חשוף, מחוספס ושורשי הרבה יותר. ספרינגסטין עצמו הודה שהתכוון שהתקליט הזה יהיה "חסר רחמים" כלפי המאזין, כזה שלא מנסה להתחנף. השירים שבו ציירו תמונות קודרות של דמויות הנלחמות בשיניים חשופות כדי למצוא בדל של תקווה במצבים שנראים אבודים מראש. המנונים קטנים על חלומות שהתרסקו אל קרקע המציאות האכזרית. למעשה, התקליט הזה היה הסנונית הראשונה שבישרה את המהפך התדמיתי של ספרינגסטין, זה שהפך אותו לסמל הקשוח והמחוספס שאנחנו מכירים היום. הזקן העבות שליווה אותו בשלושת תקליטיו הראשונים גולח בקפידה, ובמקומו צץ רוקר עם מבט רעב בעיניים, לבוש בג'ינס וטי שירט, משדר מרדנות צעירה ובועטת, כאילו יצא הרגע מסט של סרט לצד ג'יימס דין או מרלון ברנדו.

והשינוי הזה לא הגיע משום מקום. לאחר ההצלחה המסחררת של תקליטו הקודם, מצא עצמו ברוס מסובך עד צוואר בסכסוך משפטי מר עם מנהלו דאז, מייק אפל. הבוס תבע את הבוס שלו לשעבר, אפל, על רקע מחלוקות כספיות ושליטה אמנותית, ובמהלך המשפט הארוך והמתיש, שנמשך כמעט שנה, נאסר עליו להקליט חומרים חדשים באולפן הקלטות מקצועי. תחשבו על זה – אמן בשיא תהילתו, כשהקהל צמא לכל צליל חדש שלו, מוצא את עצמו מנוטרל. זה היה גזר דין כמעט קטלני עבור יוצר רעב שהרגע החל לטעום את טעם ההצלחה הגדולה. אבל ספרינגסטין לא בזבז זמן. בתקופה הזו, הוא המשיך לכתוב ללא הרף, והשירים שזרמו ממנו קיבלו אופי נוקשה וזועם יותר, משקפים את התסכול והמאבק האישי שלו. הוא ידע שההצלחה, מסחררת ככל שתהיה, לא תחזיק מעמד אם לא יישאר נאמן לעצמו ולקול הפנימי שלו.

כשהוסרו המגבלות המשפטיות והוא סוף סוף חזר לאולפן, היה לו הר של חומרים. על פי הערכות, נכתבו והוקלטו דמואים לכ-50 עד 70 שירים בתקופה זו. היה לו המון מה להוכיח – לעצמו, לקהל, ואולי גם למבקרי המוזיקה. שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1975, הוא כיכב בו זמנית, באותו השבוע, על שערי המגזינים היוקרתיים "טיים" ו"ניוזוויק"! זה היה הישג נדיר שגרם לחלק מהציניקנים לפקפק אם מדובר בגאון אמיתי או בבלון מנופח שיווקית מבית היוצר של חברת התקליטים CBS. עכשיו, עם ארסנל שירים חדש, הוא היה נחוש להראות לכולם ממה הוא עשוי. חלק מהשירים מצאו את דרכם ל-DARKNESS. אחרים, בעלי אופי קליל יותר, נשמרו לאלבום הכפול הבא והמצליח, THE RIVER (תחשבו על SHERRY DARLING, למשל). וחלק נוסף, כמו BECAUSE THE NIGHT (שהפך ללהיט ענק בביצועה של פטי סמית') או FIRE (שהוקלט על ידי הפוינטר סיסטרס). אחרי חודשים ארוכים של התחבטויות, בחירות קשות ומיקסים חוזרים ונשנים, הוא זיקק את אוסף השירים המדויק שיצר את האווירה האפלה והאינטנסיבית שחיפש. ספרינגסטין אמר: "יש לי ערימה של שירי פופ מוכנים. שירים כמו RENDEZVOUS. מתישהו אוציא את השירים האלו אבל זה לא הזמן המתאים עבורם. לא רציתי להקריב את העוצמה והאינטנסיביות של התקליט בשביל לשים אותם בפנים. למרות שידעתי ששירים כמו זה שציינתי פופולריים מאד בהופעותיי".

ברוס, כמובן, לא היה לבד במערכה האולפנית. לצידו, כמו תמיד, עמדה להקת הליווי האדירה שלו, ה-E STREET BAND, מגובשים ומדויקים כמו יחידת קומנדו מוזיקלית. הבסיסט גארי טאלנט והמתופף מקס ויינברג, יצרו חטיבת קצב הדוקה ומושחזת כתער. דני פדריצ'י הופקד על תיפעול אורגן ההאמונד ו"הפרופסור" רוי ביטן להטט בקלידי הפסנתר - שניהם מתואמים עם הקלידים השחורים והלבנים, צובעים את השירים בגוונים עשירים. הגיטריסט סטיב ואן זאנט (שנראה כמו האח האובד של קית' ריצ'רדס, רק עם בנדנה צבעונית יותר) פרט בדיוק בגחטרה שלו והוסיף ריפים קטלניים וקולות רקע חיוניים. ואיך אפשר לשכוח את קלרנס "ביג מן" קלמונס, הענק טוב הלב עם סקסופון הזהב, שנשיפותיו הפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל הספרינגסטיני? החבר'ה האלו צמחו עם ברוס מהברים הקטנים של ניו ג'רזי. לפני שהפכו לכוכבים, הם עבדו בעבודות יומיות רגילות: טאלנט היה מוכר בחנות כלי נגינה, קלמונס היה עובד סוציאלי לנוער בסיכון, וואן זאנט התפרנס משיפוצים. עם ספרינגסטין, הם הפכו לשמות חמים בעולם הרוק, נגנים מבוקשים שכל הופעה שלהם הייתה חוויה.

אז באותה שנה, 1978, יצא ברוס, מגובה בלהקתו הנאמנה, לסיבוב הופעות ארוך ואינטנסיבי ברחבי ארצות הברית, מסע הופעות שהפך לאירוע מכונן בקריירה שלו. האנרגיות היו מחשמלות, והמוניטין של ההופעות החיות שלו החל להתפשט כמו אש בשדה קוצים. זו הייתה הפעם הראשונה שמסע הופעות שלו כוון לאולמות גדולים ואף לאצטדיונים. ברוס והלהקה נתנו את כל מה שיש להם על הבמה, שלוש וארבע שעות בכל ערב, כאילו זו ההופעה האחרונה בחייהם. מהמסע הזה יצא ספרינגסטין כוכב רוק במלוא מובן המילה. הוא הוכיח לכל המפקפקים והציניקנים שהוא "הבוס" האמיתי, השליט הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול האמריקאי.

אז בפעם הבאה שאתם רוצים לצלול לעומק, שימו את התקליט. הוא נפתח עם BADLANDS, שיר עוצמתי ששמו, באופן מעניין, נלקח מכרזת סרט הפשע האפל משנת 1973 בכיכובו של מרטין שין. ספרינגסטין ראה את הפוסטר, הויז'ואל לכד את עינו, והוא כתב את השיר. את הסרט עצמו הוא ראה רק מאוחר יותר, ולטענתו, הסרט הוא זה שנתן לו השראה לשיר אחר לגמרי, NEBRASKA הקודר והמינימליסטי, שיהפוך לשיר הנושא של תקליט חשוב אחר שלו. אגב, במהלך העבודה על DARKNESS, ספרינגסטין שקל לקרוא לתקליט AMERICAN MADNESS או אפילו NEBRASKA.

משם, אנחנו צוללים לתוך ADAM RAISED A CAIN, שיר טעון על מערכת יחסים מורכבת בין אב לבן, בו ברוס בוחן את דמותו של אדם התנ"כי כאב, אל מול האופי המרדני של בנו, קיין. עבור ספרינגסטין, היה זה שיר אישי מאוד, שהטיל אור על יחסיו המורכבים עם אביו. ויש שירים, כמו CANDY'S ROOM, שספרינגסטין מסרב בעקשנות לחשוף את משמעותם האמיתית. האם מדובר בפרוצה? בפנטזיה? בחדר מסתורי כלשהו? תצטרכו להתקשר לברוס ולנסות להוציא ממנו את הסוד, בהצלחה עם זה.

והבלדה המופתית RACING IN THE STREET היא הרבה יותר משיר על מרוצי רחוב לא חוקיים. זהו שיר על הצורך העמוק לברוח, על התשוקה של אדם צעיר לצאת מהסביבה החונקת בה גדל, לחפש משמעות במקום אחר, ולגלות על עצמו דברים שהחיים השגרתיים בעיירה הקטנה לא יכלו להציע.

שיר רודף שיר, דמות רודפת דמות, וכולן נשזרות יחד אל תוך אותה אפלה בקצה העיר, שהוא גם שם שיר הנושא החותם את התקליט. ספרינגסטין הסביר פעם שהשיר הזה מדבר על "האפשרות למצוא שינוי אישי בקצהו של חוט". בתקליט הזה, ברוס ספרינגסטין יצא מהחשיכה האישית והמקצועית שלו ומצא את האור הגדול שבקצה המנהרה. איזה תקליט אדיר הוא זה!

ומה חשבו המבקרים בזמן אמת?

במגזין STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת מאת סטיב סימלס, שהתפרסמה בספטמבר 1978: "אז מה עושה מבקר (שאם תאמינו או לא, יכול להיות מעריץ כמו כל אחד אחר) כשאמן שהוא אוהב מוציא אלבום שלא משנה כמה הוא מנסה להגדיר אותו, נראה לו אכזבה? אפשר, אני מניח, לגרום למישהו אחר לסקור את הדבר הארור, אבל זו תהיה פחדנות לא ראויה. אין מה לעשות עם זה חוץ מלהמשיך בעניינים הלא טעימים ולומר לכם שאני די מאוכזב מהאלבום החדש המיוחל של ברוס ספרינגסטין. ואני אפילו לא לגמרי בטוח למה. זה לא שאני לא חושב שיש פה הרבה מוזיקה טובה. אבל אני חושב שהפלט המוקלט של ספרינגסטין עד כה מהווה את גוף היצירה הטוב ביותר של כל מוזיקאי רוק'נ'רול בעשור הזה, ואני די מוטרד מכך שהאלבום החדש שלו לא סביר שישנה את הדעות המנוגדות של מי שעד כה היה נגדו. יש הרבה סיבות למה זה לא יעבוד. בתור התחלה, התקליט הוא הרבה יותר יצירה ממה שהיה אפשר לצפות. זה נשמע מאוד כמו סט חי, ולעיבודים, כתוצאה מכך, יש זהות מסוימת. דבר נוסף, יש פה איפוק ללא התעוזה של התקליטים הקודמים. יש כאן כמה קטעים - קטעים מלודיים, קווים ליריים, אפילו גינונים ווקאליים ששמענו בעבר, ובשירים טובים יותר. זה לא מפריע לי במיוחד אבל מי שחושב שספרינגסטין הוא אמן שמחדש בלי סוף חלומות נוער מחוממים יתר על המידה, לא ישנה את הדעה הזו אחרי שישמע את התקליט הזה.

אלא אם כן, כמובן, הוא באמת מקשיב לזה. למעשה, האלבום הזה די שונה מבחינה נושאית מכל מה שהאיש עשה בעבר. הסיפור שעובר באלבום הוא סיפור מר להפתיע. הצעיר מ-THUNDER ROAD גדל עכשיו, התיישב, התחתן, ובסוף התגרש. ההבטחות הקלות לחופש כולן התחממו. כן, יש כאן כמה דברים נהדרים אם כי אני מתעקש להתאכזב כי זה לא עומד בגובה של משהו שהוא עשה לפני שלוש שנים כשהעולם היה מקום אחר וגם הוא וגם אני היינו אנשים שונים. זו כנראה הבעיה שלי. לא של ברוס. ולמרות כל החטטנות שלי, אני עדיין מעדיף להקשיב לבוס ביום חופש מאשר כמעט לכל אחד אחר. תשאלו אותי שוב על זה בעוד שישה חודשים. אני כנראה אוהב את זה".

אז כן, אולי לקח למבקר (ולעוד כמה) רגע או שניים לעכל. אבל ההיסטוריה, כמו תמיד, אמרה את דברה. DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN הוא לא סתם תקליט, הוא הצהרה, אבן דרך, והוכחה ניצחת שהבוס תמיד יודע מה הוא עושה. גם כשהוא לוקח אותנו למקומות האפלים יותר.

ב-2 ביוני בשנת 1986 היה היום בו מלכת הרוק הבלתי מעורערת, להקת קווין, הוציאה לעולם את A KIND OF MAGIC, תקליט חדש שהיה גם האקורד האחרון למסעות ההופעות המפוארים שלהם. אז מה היה לנו שם? קחו פופקורן, כי זה סיפור עם קסם, דרמה ואפילו קצת... ובכן, פחות קסם לפעמים.

בחזרה לפסגה: אפקט הלייב אייד

תחילה, קצת רקע למי שבמקרה בילה את 1985 הרחק מהציוויליזציה: המותג קווין היה מהדברים הלוהטים ביותר על הפלנטה. אחרי אותה הופעה מטורפת, כמעט על-טבעית, בלייב אייד, ב-13 ביולי 1985 באצטדיון וומבלי, ארבעת המופלאים – פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – לא סתם חזרו, הם התפוצצו בחזרה לתודעה כסופרסטארים לוהטים ואקטואליים מתמיד. ההופעה ההיא, חברים, לא רק החזירה אותם למרכז הבמה העולמית אלא גם הזכירה לכולם מי המלכים האמיתיים של הרוק. כמעט בכל מקום, זאת אומרת. חוץ מאשר בארצות הברית, כן? שם עדיין טרם התאוששו מהקליפ הדראגי ללהיט I WANT TO BREAK FREE, בו חברי הלהקה התחפשו לנשות בית עקרות, כולל פרדי בשפם מפואר ושואב אבק בידו. מתברר שהדראג קווינס של קווין היו קצת יותר מדי עבור הקהל השמרני ורשת MTV אף סירבה לשדר את הקליפ, מה שפגע קשות בסיכויי הלהקה לכבוש מחדש את אמריקה.

רגע לפני הקסם: חופשות, שיתופי פעולה וחגיגות

אז מה עשו כוכבינו בין לבין, בזמן שהעולם עוד המה מההופעה ההיא? באוגוסט 1985, פרדי ובן זוגו דאז, מעצב השיער ג'ים האטון, ארזו מזוודות וטסו לחופשה ראויה בהחלט באיביזה שטופת השמש. בינתיים, הקצב של הלהקה לא נח. ג'ון דיקון השקט ורוג'ר טיילור הפעלתן היו מעורבים בהקלטת השיר TOO YOUNG של לא אחר מאשר אלטון ג'ון. הבסיסט דיקון תרם כמה קטעי בס קליטים והמתופף טיילור סיפק את הביט לבלדה הזו, שהופיעה בתקליטו של אלטון, ICE ON FIRE. טיילור, אנרג'ייזר שכמותו, לא עצר שם והמשיך לאולפני מאונטיין האהובים של קווין בשווייץ. שם, הוא לא רק נשם אוויר הרים צלול אלא גם עבד על תקליט של להקת וירג'יניה וולף, פרויקט בו שיתף פעולה עם המתופף הצעיר והמבטיח ג'ייסון בונהאם, בנו של ג'ון בונהאם, המתופף המנוח והעצום של לד זפלין, שמת באופן טרגי בשנת 1980. אחרי הכל, לד זפלין הייתה אחת מההשפעות הברורות על טיילור כמתופף. בספטמבר של אותה שנה, הרוחות היצירתיות החלו לנשב חזק. פרדי מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור התכנסו והתחילו לגלגל רעיונות לשיר חדש. עד מהרה, ג'ון דיקון קטע את חופשתו והצטרף לחגיגה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כך, באווירה רגועה, מלאת חדוות יצירה מחודשת וכיף טהור, נולד ONE VISION, השיר שגם פותח את התקליט החדש. ובאותו חודש ספטמבר סוער, פרדי חגג את יום הולדתו ה-39 במסיבה ראוותנית ובלתי נשכחת במועדון OLD MRS. HENDERSON המפורסם במינכן, שם גם צילם את הקליפ הנועז לשיר הסולו שלו, LIVING ON MY OWN. למרות כל הציפייה וההשקעה, מרקיורי עתיד היה לגלות ששמו לבדו, גדול ככל שיהיה, עדיין לא משתווה לכוח המשיכה של מכונת הלהיטים שנקראת קווין.

כשקווין פגשו את איש הנצח: הקשר הקולנועי

ואז, כמו בסרט (תרתי משמע!), נכנס לתמונה הבמאי האוסטרלי ראסל מולקהי. הבחור, שכבר עשה לעצמו שם עולמי עם קליפים פורצי דרך וזכורים לאמנים כמו דוראן דוראן (זוכרים את WILD BOYS?) ואלטון ג'ון (הקליפ הצבעוני ל-I'M STILL STANDING), היה בעיצומם של צילומי סרט הרפתקאות ופנטזיה בשם HIGHLANDER (או "איש הנצח", כפי שתורגם אצלנו), בכיכובו של השחקן הצרפתי הכריזמטי כריסטוף למברט. מולקהי, שהיה מעריץ מושבע של קווין ובעיקר של הפסקול המרהיב שהם יצרו לסרט המדע הבדיוני על פלאש גורדון, החליט לנסות את מזלו. "אהבתי את קווין, הייתי מעריץ ענק של המוזיקה שלהם", סיפר מולקהי מאוחר יותר. "יצרתי איתם קשר, ואני חושב שהם היו קצת סקפטיים בהתחלה. אבל הזמנתי אותם לאולפן העריכה בלונדון והראיתי להם 20 דקות של קטעים ערוכים באופן גס מהסרט – עם שש או שבע סצנות שונות. אז כל הלהקה חשבה שזה טוב מאוד. חשבתי שאוציא מהם שיר אחד, אבל יומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה שכולם רצו לכתוב שיר ובסופו של דבר קיבלתי חמישה שירים, וזה היה מדהים!". וכדי להבטיח שהפסקול כולו יהיה לא פחות מיצירת מופת, צורף להפקה גם המעבד והמנצח האמריקאי מייקל קיימן, שהיה ידוע בעבודתו עם אמנים כמו פינק פלויד ואריק קלפטון. קיימן פיתח במהירות ידידות קרובה עם חברי הלהקה, והתרומה התזמורתית שלו הוסיפה עומק ודרמה לשירים כמו WHO WANTS TO LIVE FOREVER.

צלילים של קסם: הצד הראשון של התקליט

התקליט, שחלק נכבד משיריו אכן שולבו בפסקול הסרט HIGHLANDER, נפתח בשני להיטי מחץ. הראשון הוא ONE VISION הרוקי והסוחף, שכבר הזכרתי. ואם תהיתם מהו אותו צליל סינטיסייזר מסתורי ומלא אווירה בפתיחה, לפני שהגיטרה החשמלית המוכרת של בריאן מאי נכנסת במלוא עוצמתה – זהו לא אחר מאשר ריינהולד מאק, המפיק הצמוד ושותפם הוותיק של הלהקה, שמלהטט על סינטיסייזר KURZWEIL K250 חדיש ומשוכלל לתקופתו. הסינטיסייזר הזה היה פריצת דרך, שכן הוא אפשר לא רק להקליט ולעבד צלילים קיימים (סמפלינג), אלא גם לשמור מידע רב. המילים המקוריות שמרקיורי הקליט בתחילת השיר היו מעט שונות וכללו את השורה: GOD WORKS IN MYSTERIOUS WAYS, AND HEY! PEOPLE ROUND THE WORLD, I LOOK FORWARD TO THE GOLDEN DAYS AGAIN. גם צליל התופים של רוג'ר טיילור קיבל נפח משמעותי, שעזר להרים את השיר לגבהים חדשים.

אחריו מגיע שיר הנושא, A KIND OF MAGIC, קטע פופ-רוק גרובי, קליט וממכר שאי אפשר להוציא מהראש. טיילור כתב את השיר הזה במקור עבור הסרט, בהשראת שורה שאומר כריסטוף למברט, אך היה זה פרדי שלקח את גרסת המתופף, פירק אותה לגורמים, הוסיף את מגע הקסם הייחודי שלו (תרתי משמע!) והרכיב אותה מחדש, כדי להעניק לה אווירה קלילה, פופית ומלוטשת יותר, המתאימה גם לרדיו. רוצים הוכחה להבדלים? הגרסה של פרדי היא זו המופיעה בתקליט, בעוד שהגרסה המקורית והרוקית יותר של רוג'ר מלווה את כתוביות הסיום של הסרט HIGHLANDER. לכו להשוות!

השיר השלישי בתקליט הוא ONE YEAR OF LOVE הקיטשי והרומנטי של ג'ון דיקון. בתקופה ההיא, שנות השמונים העליזות, נהגו אמנים רבים להוסיף צלילי סקסופון חושניים לשיריהם, והכלי הזה הגיע גם לשיר זה. על הסקסופון מנגן כאן סטיב גרגורי, אותו נגן מוכשר שאחראי גם לסולו הסקסופון המפורסם והבלתי נשכח בלהיט הענק CARELESS WHISPER של ג'ורג' מייקל, שיצא זמן מה לפני כן. שיר נחמד בסך הכל, אם כי בואו נודה, לא בדיוק מהפסגות היצירתיות של קווין.

אחריו מגיע PAIN IS SO CLOSE TO PLEASURE, שכתבו יחדיו דיקון ומרקיורי. מעריצים חדי אוזן ובעלי זיכרון טוב מיד טענו שזה דומה מדי, אולי אפילו דומה מדי מדי, לשיר אחר שהשניים כתבו יחד לתקליט HOT SPACE משנת 1982, ושמו COOL CAT. אחרי הכל, דיקון היה חובב מושבע של מוזיקה שחורה – פ'אנק, סול ודיסקו – ושאף להביא כמה שיותר מההשפעות הללו לתוך הסאונד של להקתו. עם זאת, השימוש הנרחב במכונות תופים ובסינטיסייזרים בשיר הזה לא ממש מאפשר ליהנות ממנו כהומאז' אמיתי ונושם למוזיקה שחורה אותנטית.

הצד הראשון של התקליט מסתיים עם השיר ההמנוני FRIENDS WILL BE FRIENDS, שגם הוא נכתב על ידי הצמד דיקון את מרקיורי. ובכן, די ברור שנעשה כאן ניסיון כן לשחזר את הקסם והעוצמה של WE ARE THE CHAMPIONS או WE WILL ROCK YOU, וליצור המנון חדש שיאחד את קהל האצטדיונים. זה פחות הצליח להם הפעם, אם לומר את האמת.

קסם אפל יותר: הצד השני של התקליט

בריאן מאי, גיטריסט הלהקה המהולל ובעל התלתלים המפורסמים, הפליא להביא בלדה אפקטיבית, מרגשת ועוצמתית בשם WHO WANTS TO LIVE FOREVER, שפותחת את הצד השני של התקליט. את השיר הוא כתב לאחר שצפה בעריכה ראשונית וגסה של סצנות מתוך הסרט HIGHLANDER. "הלכנו לראות את הסרט עם ראסל מולקהי, ולא קראתי את התסריט," סיפר מאי. "זה היה מאוד מרגש ופתח דברים בי, כי התמודדתי עם הרבה טרגדיות בחיי באותה תקופה: מות אבי, סיום נישואיי, וכן הלאה. יכולתי מיד לשמוע את השיר בראש שלי, והוא כמעט הושלם במכונית בדרך הביתה – אני זוכר ששרתי את זה למנהל שלנו כשהסיע אותי משם הביתה". התזמורת הפילהרמונית הלאומית של אנגליה היא שניגנה את הקטעים התזמורתיים המפוארים בשיר, בעיבודו ובניצוחו של מייקל קיימן. קיימת גם גרסה בה מרקיורי שר את כל השיר לבדו, אך בתקליט זו הגרסה המוכרת בה מאי שר את הבית הראשון ופרדי מצטרף בהמשך.

אחרי הבלדה המרגשת, מגיע השיר GIMME THE PRIZE (KURGAN'S THEME), שגם הוא נכתב על ידי בריאן מאי. זהו מסוג שירי הרוק הכבדים והאנרגטיים שהגיטריסט כה אהב לכתוב, אך הם אינם משמעותיים או מלודיים דיים כדי להפוך לבולטים במיוחד בקטלוג העשיר של הלהקה. אפשר להשוות אותו לשירים קודמים שלו באותו סגנון, כמו DANCER מהתקליט HOT SPACE או TEAR IT UP מהתקליט THE WORKS.

בהמשך מגיע שיר די זניח של רוג'ר טיילור בשם DON'T LOSE YOUR HEAD, שנשמע כמו ניסיון ליצור משהו בסגנון הגל החדש האופנתי של אותה תקופה, עם מקצב אלקטרוני ותחושה קרירה משהו. ואם הקול הנשי ברקע נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים! ידידתו של טיילור, הזמרת והיוצרת הבריטית ג'ואן ארמטריידינג, נשמעת שרה פה קולות רקע. היא הקליטה באותה עת באולפן הסמוך, והמתופף פשוט ביקש ממנה לקפוץ רגע ולשיר עבורו.

התקליט נחתם בטונים גבוהים ורועשים עם PRINCESS OF THE UNIVERSE הכבד והעוצמתי, ששימש גם כשיר הנושא של הסדרה הטלוויזיונית המבוססת על הסרט HIGHLANDER. בניסיון (נואש?) לחזור לשוק האמריקאי, קווין אף הוציאה לשם תקליטון עם השיר הזה. אך למרות שהסרט הקולנועי עצמו זכה להצלחה נאה בארצות הברית והפך לסרט קאלט, השיר הצליח שם קצת פחות. כנראה שהאמריקאים עדיין לא סלחו על הקליפ ההוא שבמקום לשחרר לחופשי דווקא כבל את הלהקה.

מאחורי הקלעים: סדקים בקסם

עם צאת התקליט, ולמרות ההצלחה המסחרית וההתלהבות המחודשת סביב הלהקה, נראה היה שכל אחד מארבעת החברים עבר משבר עמוק ברמה האישית והמקצועית. ראשית כל, התקליט הזה נעשה ללא תחושה אמיתית של להקה מאוחדת ומגובשת. פרדי מרקיורי וג'ון דיקון בחרו לעבוד בעיקר באולפני MUSICLAND האהובים עליהם במינכן, גרמניה, בעוד שבריאן מאי ורוג'ר טיילור העדיפו את השקט והפרטיות של אולפני מאונטיין בשווייץ. לכן, אפשר בהחלט להבין את תחושת חוסר האחידות הסגנונית והאווירתית שמאפיינת חלקים מהתקליט.

העניינים האישיים בהחלט היקשו על החברים. בריאן מאי נלחם כדי להציל את מערכת היחסים עם אשתו דאז, קריסטין מולן, וחווה את ההשפעות השליליות והלחצים של חיי כוכבות הרוק. "יש לנו מספיק מהחיים בדרכים ומהחיים באולפנים כדי לרצות לקבל את החיים הפרטיים שלנו מלבד זה", אמר פעם. "אתה כמעט הופך, לא בדיוק לשני אנשים שונים, אבל זה עולם שונה מאוד, ואתה חייב להתאקלם. אני חושב שכשאנחנו בסיבוב הופעות, אנחנו חיים חיי סיבוב הופעות, וזה כיף. זה לא הכל זוהר, אבל זה כיף. וכשאתה הולך הביתה, יש לך את הבעיות היומיומיות שלך, יש לך את אשתך ואת המשפחה שלך. יש לך חשבונות לשלם ואתה חייב להיות מאוזן".

בינתיים, נראה שגם ג'ון דיקון, הבסיסט השקט והמופנם, עבר תקופה של תהיות עצמיות, מלאות ספקות ואי ודאות לגבי ההתפתחות העתידית של הלהקה. כפי שהוא ניסח זאת, בקול מעט מאוכזב, בריאיון משנת 1987: "כשהתחלנו לראשונה, היינו חושבים ביחד קדימה, רצינו לעשות את זה, רצינו ללכת לשם, רצינו שהתקליטים שלנו יצליחו. עבדנו על זה ממש קשה. והנה השגנו את זה ברוב הארצות". האם תחושת המיצוי החלה לחלחל?

לגבי פרדי מרקיורי, נראה היה שהוא נסוג בהדרגה מאורח חייו הלילי והפרוע במינכן, נוטש את מועדוני הלילה, המסיבות והרפתקאות הערב, ומעדיף חיים שקטים ורגועים יותר בחברתו של בן זוגו, ג'ים האטון, במקום מגוריו המפואר בקנסינגטון, לונדון. לא היה ברור מה בדיוק קורה עם להקת קווין, ומה צופן לה העתיד. ואז, החברים עדיין לא ידעו שימים קודרים אף יותר, ימים שישנו את חייהם ואת חיי הלהקה לבלי הכר, מחכים להם ממש מעבר לפינה. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר לגמרי.

ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-2 ביוני בשנת 1989 התחתן נגן הבס של הרולינג סטונס, ביל ווימאן בן ה-52, עם מנדי סמית' בת ה-18, בטקס אזרחי שארך 15 דקות במשרד הרישום בסאפוק, אנגליה. כן, קראתם נכון בנוגע להפרשי הגילאים. מה היה שם? בואו לקרוא...

העדים היחידים היו אחותו של סמית' ובנו של ווימאן. חגיגה כהלכתה התקיימה שלושה ימים לאחר מכן. השניים התחילו לצאת בשנת 1984, כשהיא הייתה רק בת 13. הוריה של סמית' היו גרושים והיא גרה עם אמה, שאישרה את הקשר. "בפעם הראשונה מזה שנים, אני מנסה לצמצם את מספר הנשים שאני שוכב איתן", אמר ווימאן ב-1986 כשהכריז על עצמו מאוהב בסמית'. בקבלת הפנים בחתונה היו הרבה בדיחות על הפרש הגילאים, כשאורח אחד הגיש לווימאן הליכון במתנה. אריק קלפטון נתן פיג'מת משי, כי "בגילו של ביל, לא כדאי לקפוץ למיטה בלי בגדים". הזוגיות הזו נמשכה תשעה חודשים בלבד וכדי להוסיף עניין – בשנת 1993 התחתן בנו של ווימאן בן ה-33 עם אמה של סמית' בת ה-46. באותה שנה התחתן ווימאן שוב כשבנו לא הוזמן לחתונה. אם החתונה של ווימאן וסמית' הייתה נשארת אז, סטיבן ווימאן היה הופך לבנה החורג וגם לאביה החורג של סמית', בעוד שווימאן היה חתנו וגם אביו.

מתופף הסטונס, צ'ארלי ווטס, היה פחות נרגש מהחתונה הזו. "מעולם לא אמרתי שזו תהיה התאמה טובה", הוא אמר.

ואפרופו מתופף הסטונס: ב-2 ביוני בשנת 1941 היה זה יום הולדתו.

התיפוף המיוחד מאד שלו הוא שנתן לסטונס את הקצב הכה מיוחד, למעלה מ-50 שנה. טרם נמסרו פרטים נוספים על מותו. קית' ריצ'רדס תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו כך: "צ'ארלי ווטס תמיד היה המיטה שאני שוכב עליה מוזיקלית".

לא תמיד נרשמה אהבה נטו בין חברי הלהקה ויש סיפור ידוע אחד בין ווטס למיק ג'אגר בעניין. היה זה כשג'אגר התקשר מחדרו במלון לווטס ודרש בקול, "איפה המתופף שלי?". לאחר שקיבל את השיחה, קם ווטס, התגלח, לבש חליפה, עניבה ונעליים וירד במדרגות לפגוש את ג'אגר. אז הוא היכה אותו ואמר לו, "לעולם אל תקרא לי המתופף שלך שוב. אתה הזמר המזוין שלי!". ג'אגר נותר חיוור וחסר מילים.

ווטס, שהיה חובב ג'אז נלהב ביותר, הביא לרוק את העדינות לצד הקצב היצוק שנתפר להפליא סטונס. עם זאת, הוא הודה שהוא תמיד מעדיף הופעה אינטימית מאשר הופעה באיצטדיון.

בפברואר 1967 נשאל ווטס על ידי עיתון מלודי מייקר, על נושאים שונים. הנה כמה מתשובותיו אז:

על אמנות מודרנית: "אני חושב על זה המון, אבל לא בקטע של ללכת לגלריות רבות. אמנות מודרנית היא כמו ג'אז מודרני. ברור שכל מי שחי בשנת 1967 חייב להכיר את האמנות המודרנית. האמת היא שעדיף שתשאלו בתחום הזה את אשתי. היא טובה בזה יותר ממני".

על הופעה של הסטונס בלונדון פאלאדיום (ב-22 בינואר 1967): "היחיד שהיה טוב מכל האמנים שהופיעו שם לצידנו היה סמי דייויס ג'וניור. הוא יכול להופיע בכל מקום על פני כדור הארץ וזה יהיה פנטסטי. אני לא אוהב סוג כזה של הופעות ולכן לא אהבתי את ההופעה שעשינו שם. אין לי מושג כיצד הגענו להופיע שם. מה שכן, לא הופעתי מול קהל שכזה עד אז. זה קהל שמחא כפיים מכל דבר שזז. הם לא ידעו כלל מה אנחנו מנגנים או מי אנחנו בכלל. יכולנו להופיע גם תחת השם יהודי מנוחין או רודולף נורייב וזה לא היה משנה. בעצם, נורייב היה עושה שם עבודה טובה יותר ממנוחין כי הוא נראה טוב ממנו. המפיק של הדבר הזה התעצבן עלינו שלא הסכמנו לעלות על במה מסתובבת עם שאר האומנים. אין לי מושג מה היה לו הטעם להתווכח איתנו. הוא לא יכול להכריח אותנו לעמוד על חתיכת במה שכזו שהסתובבה למשך מספר שניות. אבל בעיתונים דיווחו על העניין הזה במשך ימים".

על המעריצים: "איפה היינו בלעדיהם? אני אישית בר מזל שאני נמצא בלהקה נערצת ועדיין אינני צריך להתעסק בענייני התהילה. מעולם לא אהבתי את כל הבלגאן הזה שסביב הערצה. אני מקווה שהשאר בלהקה לוקחים את עניין ההערצה באופן רציני יותר ממני".

על מיק ג'אגר: "הוא מאד אינטליגנטי. הבעיה שהוא לא מפסיק לקשקש ברגע שאתה פונה אליו באופן אינטלקטואלי. בעצם אני לא יודע אם הוא אינטליגנטי או פיקח. אבל אין ספק שהוא נהדר. הוא הרבה פחות נוקשה ממה שהוא נראה. הוא לא מה שאנשים מדמיינים. הוא מהאנשים שצריך לשאול אותם אם הם שמחים כדי לקבל תשובה חיובית מהם על כך. אבל אי אפשר לדעת אם הוא באמת שמח. הלהקה שלנו היא כל עולמו. הוא עשה עבורה כל כך הרבה ועכשיו יש לו קצת זמן לנוח ולחשוב על זה. עכשיו אנחנו מרגישים שההקלטות שלנו משתפרות. התקליט החדש שעשינו, שנקרא 'בין הכפתורים', הוא הטוב ביותר שלנו עד כה. למיק יש דעות חזקות בענייני פוליטיקה ופילוסופיה. לא זכור לי שמישהי הצליחה לאתגר אותו בתחום לפני אשתי, שירלי. יום אחד היא רמסה את אחת התיאוריות שלו".

על עולם הפופ: "אנשים לוקחים היום מוסיקת פופ והופכים אותה לאומנות. זה מה שהביטלס עשו. אני לא יודע בנוגע למאנקיז. אני מחבב את התקליטים שלהם אבל יש לי משהו נגדם. הם מין מוצר שמשווק להמונים. הם ארבעה חבר'ה שנבחרו למטרה זו בלבד. הכל מופק עבורם. כל מה שהביטלס עשו היה שלהם. אבל השיר I'M A BELIEVER הוא שיר פופ טוב. שיהיה להם בהצלחה".

על המתופף של להקת CREAM, ג'ינג'ר בייקר: "לא ראיתי אותו מזה זמן רב. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במועדון 'טרובאדור'. זה היה מין מועדון פולק. ניגנתי אז ברביעיית ג'אז. הוא גם ניגן באותו ערב והמם אותי. הוא המתופף הבריטי שמבחינתי הכי קרוב לאופי האמריקאי בתיפופו. לפעמים ג'ינג'ר נשמע לי יותר אלווין ג'ונס מאשר אלווין עצמו. התקליטים שג'ינג'ר הקליט עם האורגניסט גרהאם בונד הופקו באופן רע וגם הרפרטואר שבהם לא מהטובים, אבל נפגשתי לא מזמן עם הסקסופוניסט שהיה עם ג'ינג'ר בלהקה ההיא, דיק הקסטאל-סמית'. הוא סיפר לי שיש מתופף חדש שכדאי לי לבדוק. קוראים לו ג'ון הייסמן, שלא שמעתי עליו לפני כן".

על שעמום: "אנשים חושבים שאני משועמם, כי יש לי פרצוף שכזה, אבל אני לא כזה".

ווטס הלך לעולמו באוגוסט 2021.

גם זה קרה ב- 2 ביוני: חדשות לוהטות מהעבר: כוכבים נופלים, חוזים נחתמים ושערוריות מרעישות את עולם הפופ! היסטוריה של תווים ודרמות!

2008: הגיטרה נדמה – בו דידלי איננו

הלם בעולם המוזיקה! הגיטריסט והזמר פורץ הדרך, בו דידלי, מי שכונה 'הממציא', הלך לעולמו בגיל 79 מהתקף לב. דידלי, שנולד בשם אלאס אות'ה בייטס והפך לאלאס מקדניאל, לא סתם ניגן רוק'נ'רול, הוא פיסל אותו מחדש בשנות ה-50 הסוערות. תוך שהוא שואב השראה עמוקה מהבלוז, מהגוספל הדרומי הסוחף, מהרית'ם אנד בלוז השורשי ומהתרבות העממית השחורה של אמריקה שלאחר המלחמה - הוא רקח סאונד מהפכני ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. הסגנון הייחודי שלו, שכלל שימוש חלוצי בטרמולו ובאפקטים נוספים, השפיע על דורות של מוזיקאים, מצ'אק ברי ובאדי הולי ועד הרולינג סטונס והקלאש. והקצב המזוהה איתו? אותו מקצב מסונכרן ובלתי נשכח – שלוש חבטות, הפסקה, שתי חבטות ומכת סנר – המוכר כ"מקצב בו דידלי" (BO DIDDLEY BEAT), הפך לאחד מאבני היסוד של הרוק'נ'רול כולו.

1973: אי.אל.או פותחים מבערים באמריקה

זרמים חשמליים באמריקה! להקת אי.אל.או החלה את מסע ההופעות הראשון שלה בארצות הברית. התחנה הראשונה: סן דייגו שטופת השמש. הלהקה, שהייתה ידועה בשילוב הייחודי שלה בין רוק מתקדם, פופ מלודי ותזמורים קלאסיים עשירים, כבר הספיקה לעבור כמה זעזועים פרסונליים. השינוי הבולט ביותר הגיע עם פרישתו של אחד המייסדים, המוזיקאי המולטי-אינסטרומנטליסט רוי ווד. ווד, שחלק על הכיוון המוזיקלי העתידי של הלהקה עם ג'ף לין ושאף לסאונד גלאם-רוקי יותר, בחר להקים הרכב חדש וססגוני משלו, להקת WIZZARD, איתה קיווה לכבוש פסגות אחרות. מעניין היה לראות איך הקהל האמריקאי יקבל את הצליל המיוחד של אי.אל.או ללא הקסם הפרוע של ווד.

1965: היארדבירדס חותמים בענק (יחסית)

להקת הבלוז-רוק הבריטית המבטיחה, היארדבירדס, שבאותה תקופה כבר התהדרה בגיטריסט העולה ג'ף בק שהחליף את אריק קלפטון, חתמה על חוזה עם חברת האמרגנות JAZZ ASSOCIATES. המטרה? הופעה אחת במועדון הריקי טיק קלאב האופנתי בווינדזור, מקום מפגש לוהט לחובבי רית'ם אנד בלוז ומוזיקה שחורה. הסכום הנקוב בחוזה, 175 לירות שטרלינג, היה סכום מכובד למדי עבור הופעת מועדון באותם ימים. מי יודע, אולי זו הייתה ההשקעה המשתלמת של חייהם? שכן המועדון אירח רבות מהלהקות הגדולות של התקופה.

1967: סרג'נט פפר כובש את אמריקה

אמריקה בשוק! תקליט המופת של הביטלס נחת בארצות הברית, כשבוע בלבד לאחר שיצא בבריטניה והיכה גלים. האמריקאים פשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. הצלילים הפסיכדליים, ההפקה המורכבת שכללה תזמורת שלמה, האפקטים החדשניים והקונספט המהפכני – כל אלו היוו חוויה על-חושית. סרג'נט פפר לא היה סתם אוסף שירים, הוא היה הצהרה אמנותית ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית לעד והציב רף חדש של יצירתיות באולפן ההקלטות.

1967: הספיד של הסמול פייסס חומק מהצנזורה

באותו יום ממש, יצא בבריטניה תקליטון חדש ונועז ללהקה השובבה והנערצת, הסמול פייסס, עם השיר המתוק-מריר HERE COMES THE NICE. בתקופה ההיא, מוות, סמים, סקס וקללות היו ארבעת פרשי האפוקליפסה של הרדיו הממלכתי, ה-בי.בי.סי, וכל שיר שנחשד באחד מאלו – נפסל לשידור מיידית. השיר הזה, שהיה מחווה די ברורה לסוחר הסמים החביב על הלהקה, בהחלט נכנס לקטגוריית הסמים המסוכנת. למרות שורה בוטה כמו "הוא תמיד שם כשאני צריך קצת ספיד", השיר, באורח פלא, הצליח לחמוק ממספרי הצנזורה החדות של ה-בי.בי.סי והושמע כאילו כלום. אולי השם התמים לכאורה, שנלקח ממערכון של הקומיקאי האמריקאי האקסצנטרי לורד באקלי, HERE COMES DA NAZZ, שהיה אהוב על חברי הלהקה, הצליח לבלבל את השמרנים. כאילו כדי להוסיף שמן למדורה, באותו יום ממש, הוציאה חברת התקליטים הקודמת של הלהקה, DERAM, תקליט אוסף בשם FROM THE BEGINNING, בניסיון לגזור קופון על ההצלחה העכשווית שלהם.

1974: המורד הקוקני תחת זכוכית מגדלת

בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת הגלאם-רוק הבריטית המסקרנת, קוקני רבל, שזכתה לתרגום המשעשע "מורד קוקני" בארצנו. התקליט, THE PSYCHOMODO, הופק על ידי לא אחר מאשר אלן פארסונס, המאסטר של הסאונד המהוקצע ובעיתון אקטון גאזט הלונדוני מיהרו לפרסם ביקורת מעורבת: "בצד החיובי," כתב המבקר, "הסופרמן של קוקני רבל, סטיב הארלי, ניחן בקול יוצא דופן וייחודי, והוא כותב שירי רוק מקוריים מאוד". אבל אז הגיעו העננים: "בצד השלילי, אני חושב שהוא עדיין לא ממש גיבש את הלהקה לצורה המושלמת. העיבודים המאוד תובעניים בחלק מהרצועות בתקליט השני הזה, לעיתים נראים קצת מעבר למה שמגיע להן מבחינה מוזיקלית. החבר'ה משמיעים את כל הרעשים הנכונים, אבל הניצוץ החיוני חסר איכשהו". ובכל זאת, המבקר סיכם בנימה אופטימית: "אבל בואו נהיה חיוביים, זו להקה חדשה ומלהיבה. לא הרסנית, אבל מרגשת בכל זאת. יש עקבות של רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי במוזיקה הזו, אבל בעצם יש לה גם סאונד אישי משלה, בעיקר בזכות הביטוי הווקאלי המוזר מאוד של הארלי. אני עדיין מרגיש שהמיטב של הלהקה הזו עוד לפנינו". האם צדק? הזמן יגיד אם הארלי יצליח לממש את ההבטחה הגדולה והקהל יגרום לו לחייך.

1973: לד זפלין מרעידים את סן פרנסיסקו

בשעת אחר צהריים של שנת 1973, להקת הענק לד זפלין נחתה באצטדיון קיזאר בסן פרנסיסקו. לא פחות מ-49,300 מעריצים נלהבים גדשו את המקום, ובכך שברו את שיא הקהל הקודם שהחזיקה להקת גרנד פ'אנק באותו אצטדיון כשנתיים וחצי קודם לכן – הישג לא מבוטל בהתחשב בפופולריות העצומה של גרנד פ'אנק באותה תקופה. ההתחלה הייתה קצת צולעת: ציוד הלהקה התעקש לא לעבוד כהלכה, מה שגרם לכמה רגעים של מתח. אבל כמו מכונה משומנת, מרגע לרגע המופע רק הלך והשתפר, והסתיים בפיצוץ של רוק כבד ובלוז מחשמל. מגזין הרולינג סטון סיכם זאת בתמציתיות האופיינית לו: "זפלין חזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – להפוך מוזיקה כבדה למיליוני דולרים". כנראה שלא צריך יותר מזה.

1978: ליזי הרזה – חי, מסוכן ועם הרבה גיטרות שמנות

הבחורים חזרו לעיר, ובגדול! בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה הכפול והמחוספס של להקת ליזי הרזה, שנקרא בפשטות קולעת LIVE AND DANGEROUS. ואכן, הסכנה והריגוש נשפכו מהרמקולים. האלבום הזה, שנחשב בעיני רבים לאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים יותר (אם כי תמיד היו שמועות על ליטושי אולפן נדיבים, כנהוג באותה תקופה כדי "לשפר" את הסאונד החי), הוקלט במהלך 1977 בערים פילדלפיה, לונדון וטורונטו, כשהלהקה הייתה בשיא כוחה האמנותי והמסחרי. התוכנית המקורית הייתה בכלל להקליט תקליט אולפן חדש עם המפיק המוערך טוני ויסקונטי, עבור חברת התקליטים החדשה שלהם, האחים וורנר. אלא שלוח הזמנים הצפוף של ויסקונטי איים לשבש את התוכניות. אז, הבסיסט, הזמר והמנהיג הכריזמטי של הלהקה, פיל לינוט, שלף רעיון מהשרוול: להקדיש שבועיים אינטנסיביים עם ויסקונטי לנבירה בחומרים מוקלטים מהופעות וללקט מהם אלבום חי עוצמתי. התוצאה: תיעוד מפוצץ אנרגיה של ליזי הרזה במיטבה, עם כל החומר המוכר והאהוב בביצועים סוחפים. כן, דה בויז אר בק אין טאון בא כאן במלוא הדרו, וכמובן שגם ג'יילברייק הפותח את התקליט בבום. להיט ענק אחד שחסרונו מורגש הוא וויסקי אין דה ג'אר, אבל הלהקה מצליחה לחפות על כך בקלות עם ביצועים מהודקים אחרים. עבודת הגיטרות הכפולות והמשולבות של בריאן רוברטסון וסקוט גורהאם יוצרת כאן דינמיקה של אקורדים כוחניים וסולואים מלודיים להפליא. עם זאת, מבקר מגזין הרולינג סטון היה חייב להכניס איזו הערה צינית וקבע בביקורתו ש"ללהקה הזו יש שורשים ברורים והיא משתמשת בהם כהלכה, אבל עד כה היא לא נתנה לנו תקליט שעליו ייבנו רוקרים עתידיים".

1967: טריפ רע על הבמה של הבירדס

להקת הפולק-רוק החלוצית, הבירדס, הופיעה בתיאטרון ואלי מיוזיק בוודלנד הילס, קליפורניה. ההופעה הזו הייתה אמורה להיות אירוע צדקה מכובד למען מימון העיתון המחתרתי הפסיכדלי, דה סאות'רן קליפורניה אורקל. אבל מהר מאוד התברר שהיא הולכת להיות הכל חוץ ממכובדת. מתופף הלהקה, מייקל קלארק, החליט כנראה "להתכונן" להופעה על ידי בליעת סם הזיה כלשהו (ככל הנראה LSD) ממש לפני העלייה לבמה. התוצאה: קלארק היה כל כך מחוץ לעניינים שהוא בקושי הצליח לתפקד, שלא לדבר על להחזיק מקצב. חבריו ללהקה, דיוויד קרוסבי, רוג'ר מגווין וכריס הילמן, רתחו מזעם, ובצדק. יש גבול גם לחופש האמנותי. אולי קלארק חשב שזה פינוק ראוי לכבוד יום הולדתו שחל למחרת? אבל ספק אם שאר חברי הלהקה חלקו את ההתלהבות שלו מה"חגיגה" המוקדמת.

1972: זיגי סטארדסט לא מתפשר על תנאים

בעיצומה של היסטריית זיגי סטארדסט, בוטלה הופעה מתוכננת של דיוויד בואי באוניברסיטת לידס. הסיבה הרשמית: תנאים מחפירים על הבמה ובחדר ההלבשה. דובר מטעם הנהלת הזמר מסר בזעזוע מנומס שלפי התנאים שהוצעו, בואי היה אמור לעבור דרך הקהל המשולהב כדי להגיע לבמה. "זה משהו שממש לא בא בחשבון", סיכם הדובר. כנראה שכוכב בסדר גודל כזה, במיוחד עם הפרסונה המסתורית והגדולה מהחיים של זיגי, לא יכול להסתכן במגע ישיר מדי עם המעריצים לפני שהוא מפציע באור הזרקורים.

1970: כשבוב פגש את ג'וני (בדרך להופעה של אחרים)

שני ענקי פולק ורוק, בוב דילן וג'וני מיטשל, נצפו יחדיו באולם הפילמור איסט בניו יורק. הם לא באו להופיע, אלא דווקא לצפות מהקהל בהופעה הראשונה (מתוך שש הופעות רצופות!) של הסופרגרופ הלוהטת דאז, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. מעניין מה עבר להם בראש כששמעו את ההרמוניות המושלמות והשירים המרגשים של הרביעייה, ואם דילן זמזם לעצמו "מממ... גם אני יכולתי לכתוב את זה".

1979: צללים של טרגדיה – חתונה אחת ורצח

ביום זה התחתן אדם בשם מארק דיוויד צ'פמן עם בחירת ליבו, גלוריה. באותה עת, מעטים מאוד ידעו מיהו הברנש הזה, שנראה היה אדם מן השורה. איש לא שיער אז שבתוך שנה בלבד, שמו יהפוך למילה נרדפת לרוע צרוף ולאובססיה קטלנית, והוא יוודע בכל רחבי העולם כרוצחו המתועב של ג'ון לנון. החתונה הזו, במבט לאחור, מקבלת ממד מצמרר ומזכירה שגם מאחורי חיוכים מסתתרים לעיתים שדים.

2002: פול מקרטני, טבעת מעופפת ודרמה במיאמי

פול מקרטני מצא את עצמו במצוקה אישית לא קטנה, ודי פומבית. טבעת נישואין נוצצת, בשווי 25,000 דולר, שאותה העניק לארוסתו דאז, הת'ר מילס, הושלכה בעצבים מחלון חדרם בבית מלון יוקרתי במיאמי במהלך מריבה סוערת. צוות המלון המסור הוזעק למקום, חמוש בגלאי מתכות, ויצא למבצע חיפושים קדחתני אחר התכשיט האבוד (שנמצא לבסוף). למרות התקרית המביכה, פול והת'ר המשיכו בתוכניות החתונה, שהתקיימה מאוחר יותר. אולם, כידוע, הסיפור הזה לא הסתיים באושר ועושר, אלא במפח נפש כלכלי אדיר עבור פול, שלא טרח לחתום על הסכם ממון ושילם על כך ביוקר רב בגירושין המתוקשרים והיקרים. כשהאהבה עיוורת - הארנק כואב.

1969: חילופי מיקים ברולינג סטונס

מיק ג'אגר, הסולן הכריזמטי של הרולינג סטונס, פנה לגיטריסט הצעיר והמוכשר מיק טיילור (שניגן אז בלהקת הבלוז של ג'ון מאייאל) והציע לו להצטרף ללהקה. זה קרה בתקופה קריטית עבור הסטונס, לאחר עזיבתו הכואבת (ומותו הטראגי זמן קצר לאחר מכן) של הגיטריסט המייסד, בריאן ג'ונס. טיילור הביא איתו צליל גיטרה מלודי יותר, עם השפעות בלוז עמוקות, ונחשב בעיני רבים כמי שתרם משמעותית לתקופת השיא היצירתית של הלהקה בתחילת שנות ה-70.

1975: דיוויד בואי, ג'ון לנון ותהילה מפוקפקת

יצא בארצות הברית (ובהמשך גם בבריטניה) תקליטון חדש של דיוויד בואי עם השיר הקליט והציני FAME, שהפך ללהיטו הראשון שכבש את פסגת המצעד האמריקאי. השיר, כשמו כן הוא, עסק בצדדים הפחות זוהרים של התהילה. בואי עצמו התבטא בנושא: "התהילה עצמה, כמובן, לא באמת מעניקה לך שום דבר יותר מאשר כיסא טוב במסעדה. זה בטח די ידוע עד עכשיו. אני פשוט נדהם איך תהילה נחשבת להיות הכל ומותירה רבים עם התחושה הריקה הזו. אני מכיר כמה אישים באנגליה המפורסמים בעצם היותם מפורסמים... זה כל כך ריקני. יש כל כך הרבה זבל בחוץ".

ומי שעזר בכתיבת השיר הזה ואף תרם את שמו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון. לנון גם שר את המילה FAME בקול גבוה ברקע. השניים החלו לעבוד על השיר כשבואי הזמין את לנון לאולפן, וזה ניגן בגיטרת קצב בג'אם סשן ספונטני שהוליד את הקטע. בואי פגש את לנון פחות משנה קודם לכן במסיבה נוצצת שערכה אליזבת טיילור. לנון היה אחד מגיבורי התרבות של בואי, והם הפכו לחברים טובים. בואי ניהל לעיתים קרובות שיחות עם לנון על האופן שבו התהילה נגסה בחייהם. בזמן כתיבת השיר, בואי היה תחת חוזה דרקוני עם חברת מיינמן רקורדס בניהולו של טוני דפרייס. הכספים נוהלו בצורה כושלת, מה שהותיר את בואי מרושש. הוא כתב את FAME בין היתר כתגובה לחוויה הכלכלית הקשה הזו, ולאחר צאת השיר, בעצתו של לנון, פיטר את דפרייס. את ריף הגיטרה המדבק בשיר הגה הגיטריסט הקבוע של בואי, קרלוס אלומר. הוא התבסס על קטע מתוך שיר בשם FOOT STOMPIN של להקת THE FLARES. לנון ניגן בגיטרה אקוסטית, והצליל שלה הוקלט ואז נוגן במהופך, מה שיצר את צליל ה"יניקה" המסתורי ששומעים בתחילת השיר.

1966: הביטלס, ג'ורג' ותפוחים באולפן

הביטלס הקליטו את השיר I WANT TO TELL YOU של ג'ורג' האריסון, שנכלל בתקליט המהפכני ריבולבר. התקליט הזה סימן התפתחות משמעותית בהאריסון ככותב שירים, עם שלוש רצועות פרי עטו, כולל שיר זה שהתאפיין במבנה הרמוני מורכב ובדיסוננסים מעניינים. שם העבודה הזמני שניתן לשיר במהלך ההקלטות היה LAXTON'S SUPERB. למי שתהה, לא מדובר בדמות מסתורית או בכינוי סודי, אלא בשם של זן תפוחים בריטי פופולרי. כנראה שמישהו היה רעב באולפן או שפשוט חיפשו השראה בכל מקום. דרך אגב, חברת אפל טרם הוקמה אז.

1998: הסמאשינג פאמפקינס מתבגרים (או שלא)

יצא האלבום הרביעי של להקת הרוק האלטרנטיבי המצליחה, סמאשינג פאמפקינס, שקיבל את השם ADORE. זה סימן שינוי כיוון משמעותי עבור הלהקה, עם צליל אלקטרוני יותר, מלנכולי ואינטימי, שהתרחק מהזעם הגיטריסטי שאפיין את עבודותיהם הקודמות כמו SIAMESE DREAM ו-MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS. המעריצים והמבקרים קיבלו אותו ברגשות מעורבים – חלקם העריצו את האומץ וההתפתחות, אחרים התגעגעו לדיסטורשן. כך או כך, ADORE נותר נקודת ציון מעניינת בדיסקוגרפיה של הלהקה והוכיח שבילי קורגן וחבריו לא מפחדים לקחת סיכונים.

ב-2 ביוני, אי שם בשנת 1975, נחת בחנויות התקליטים MAIN COURSE, התקליט שסימן V גדול על הקאמבק של הבי ג'יז והזניק אותם למסלול חדש ומפתיע. תשכחו מהבלדות הרכות של פעם, שלושת האחים גיב – בארי, רובין ומוריס – החליטו שהגיע הזמן לנענע את האגן והגישו לנו תבשיל עסיסי של רית'ם אנד בלוז, נשמה ופ'אנק משובח. התמהיל הזה לא רק שהפך למודל לכל מה שהם עשו בשאר שנות השבעים העליזות, אלא גם שיקם את הקריירה והתדמית שלהם, במיוחד בארצות הברית, אחרי שתקליטים קודמים כמו MR. NATURAL ו-LIFE IN A TIN CAN, איך לומר? השאירו את הקהל קצת פחות נלהב.

מהפכה באולפן: לא עוד שלישייה, אלא להקה!

לפני שהם בכלל חשבו ללחוץ על כפתור ה-RECORD, האחים גיב עשו חושבים. הם הבינו שהם רוצים להיות יותר להקה מאשר שלישיית זמרים-יוצרים. הגיטריסט הנאמן אלן קנדל והמתופף דניס בריון, שכבר ניגנו איתם, קיבלו הפעם שדרוג והפכו לחלק אינטגרלי מהסאונד החדש. לצוות המנצח הזה הצטרף גם המנהל המוזיקלי ג'ף ווסטלי, איש בעל הכשרה קלאסית שבא לנצח על התזמורת החדשה הזו, תרתי משמע. אבל משהו עדיין היה חסר כדי להשלים את הפאזל.

בסוף 1974, דניס בריון זרק רעיון: "מה דעתכם על חבר ותיק שלי, קלידן בשם דרק 'בלו' וויבר?" וויבר, שכבר עשה לעצמו שם עם הרכבים כמו אמן קורנר (זוכרים את הלהיט IF PARADISE IS HALF AS NICE ולהקת סטרובס הפולק-רוק-פרוגרסיבית, היה באותה תקופה נגן הפקות מבוקש ולא ממש בער לו לוותר על זה. "מאז שדניס הצטרף לבי ג'יז", נזכר בלו וויבר בחיוך, "הוא כל הזמן אמר לי, 'תן לי לדבר איתם, אולי נכניס אותך כקלידן. אני חושב שכולם הגיעו למסקנה שצריך להקים להקה אמיתית, להיפטר מהתזמורת הגדולה ולנסות משהו קצת אחר'. אז דניס לא הפסיק לטלפן ולהגיד, 'בוא נעשה משהו'. באותו זמן ניגנתי עם להקת מוט דה הופל, אבל ההצעה שלו בהחלט קסמה לי".

אודישן? זה נראה יותר כמו מסיבה!

הכימיה עם בלו הייתה מיידית. סוף השבוע שבו הוא הגיע לבדוק את השטח הפך מהר מאוד למפגש חברתי עתיר משקאות, אוכל וצחוקים, יותר מאשר אודישן מתוח. בארי גיב ניגן ושר, והם קשקשו על שירים ועיבודים. וויבר מספר: "אחרי ערב שלם של כיף, כשרק באתי ללכת, בארי פתאום אומר, 'היי! עוד לא שמעתי אותך מנגן בפסנתר!' היה להם איזה פסנתר ישן ולא מכוון בפינה. אני אפילו לא זוכר מה ניגנתי. אני מניח שהם ידעו שאני יודע לנגן. נתתי איזה קטע קצרצר והם אמרו, 'סבבה, אתה יכול לבוא איתנו למיאמי בחודש הבא?'"

ההקלטות, אגב, התקיימו באולפני CRITERIA המפורסמים במיאמי, אותם המליץ להם לא אחר מאשר אריק קלפטון. במבט לאחור, זו הייתה החלטה קלה עבור וויבר, למרות שהוא הודה שהבי ג'יז היו זקוקים לזריקת מרץ יצירתית. למרות חוסר ההצלחה היחסי של התקליט הקודם, כולם היו אופטימיים. "אף על פי שקיבלנו משכורת על הכנת התקליט", הוסיף וויבר, "זה לא שינה – היינו שם, כולנו עבדנו יחד. לא הרגשתי נפרד מהאחים גיב. פעלנו כיחידה אחת. לא היה איש קרוב יותר אליהם מוזיקלית ממה שהיינו אז. קצת דאגתי בהתחלה, כי לכולנו יש בעיות אישיות, וגרנו כולנו בבית אחד, כך שלא הייתה דרך להסתיר שום דבר. אם מישהו שתה קצת יותר מדי, כולם ידעו על זה מיד".

לחץ מההנהלה ולידתו של הפלצט

השיר הראשון שהוקלט לתקליט החדש היה WAS IT ALL IN VAIN, ב-6 בינואר 1975. אבל הזמן דחק, וחברת התקליטים שלהם, אטלנטיק רקורדס, החלה לאבד סבלנות. נשיא החברה רב ההשפעה, אהמט ארטגון, לא הפסיק לנשוף בעורפם, בודק אם ההקלטות כבר מוכנות. בחברה החלו להערים קשיים ודרשו מהלהקה להסתכל סביב, לבדוק מה קורה בעולם המוזיקה, במקום ליצור רק את מה שבא להם באופן טבעי. כך, הבי ג'יז החלו לכתוב שירים בסגנון שונה לגמרי.

האיש שהיה חתום על השינוי המרענן היה המפיק האגדי אריף מרדין, שעבד עם ענקי נשמה כגון ארית'ה פרנקלין, דוני האת'אוויי ולהקת AVERAGE WHITE BAND, ועודד את האחים גיב להביא תוצרת טרייה. המאמץ השתלם בגדול. לכן הם קראו לתקליט MAIN COURSE ("מנה עיקרית") – כי הם הרגישו שזה בדיוק מה שהם מביאים לשולחן. וכן, כאן גם החלו האחים לשיר אחרת, עם הפלצט המפורסם של בארי – מה שלימים זכה לכינוי החיבה "שנות ההליום".

אריף מרדין נזכר: "ניסינו המון דברים, כמו סינטיסייזרים. כנראה בגלל הרקע שלי עם ארית'ה פרנקלין וכל גדולי הרית'ם אנד בלוז, אמרתי לבארי, 'היי, למה שלא תשיר כאן צליל גבוה?’ והוא אמר, ‘אוקיי, תן ​​לי לנסות את זה'. וזה היה הפלצט הראשון, אותו הוא שר בשיר NIGHTS ON BROADWAY. הכל קרה במקרה במהלך יום עבודה. אז כשאנשים שואלים, 'איך הוצאת את זה ממנו?’ אני חייב לומר שעשינו הכל ביחד".

בארי גיב הוסיף את הזווית שלו: "אריף שאל אותי, 'אתה יכול לצרוח?' אמרתי, 'בוודאי'. הוא אמר, 'אתה יכול לצרוח ולהישאר בתו מסוים?' אמרתי, 'טוב, אני אנסה'. אז הוא אמר, 'צא למיקרופון ונסה ותראה אם ​​אתה יכול לעשות זאת כפלצט'. זה פשוט התפתח משם". מרדין סיכם את האירוע הגורלי: "אמרתי לבארי, 'למה אתה לא שר את זה באוקטבה גבוהה יותר? אני חושב שאנחנו צריכים יותר אנרגיה פה'. ובארי אמר, 'אבל אני לא יכול!' אז אמרתי, 'נסה פלצט' – וכך נולד סגנון!"

התקליט הזה הניב להיטי ענק כמו JIVE TALKIN' (שכבש את המקום הראשון באמריקה!), NIGHTS ON BROADWAY ו-FANNY (BE TENDER WITH MY LOVE), והכין את הקרקע לשיא ההצלחה שלהם שיגיע עם פסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור לפעם אחרת!

ב-2 ביוני בשנת 1972 יצא התקליט SPACE SHANTY של להקתהרוק המתקדם הבריטית והחד פעמית, KHAN.

להקה זו הוקמה באפריל 1971 על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', סטודנט לשעבר מאוניברסיטת קנט בקנטרברי, שקרא לחברו הוותיק, דייב סטיוארט, להתארח בקלידים. את עמדת התופים אייש אריק פיצ'י. ההקלטות התקיימו באולפנים של חברת DECCA בצפון לונדון.

הילאג' נהג להגיע לאולפן עם תרשימים מצוירים כדי להעביר את האווירה שהוא רצה להשיג בכל שיר. היו לחברים כמה בעיות בניסיון להוסיף קצת אפקט פסיכדלי לצלילי הגיטרה בתקליט. כתוצאה מכך, בוזבז המון זמן בהקלטות, אך התוצאה באה עם תקליט שבקושי נמכר ומאז הפך פריט נדיר לאספני וינילים.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "למעט הד מדי פעם מהגיטרה המובילה, הלהקה מתרכזת במוסיקה כבדה למדי, הכוללת ריפים ג'אזיים בחלק מהקטעים. המוסיקה נאבקת באבירות רבה, אך בהכרח נגררת על ידי מילות השירים". בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז בביקורת: "עוד להקת רוק מתקדמת מגיעה אלינו. רוב הרצועות הולחנו על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', אם כי הוא גם שיתף פעולה פה עם הבסיסט ניק גרינווד. אם אתם בעניין של צלילים פרוגרסיביים, אולי תאהבו את זה. אם לא, פשוט תשכח מזה". בעיתון MUSIC WEEK נכתב בביקורת: "עוד אפוס רוק-חללי, הפעם חסר כושר המצאה או אפילו טעם. ללהקה הזו אין מושג מה לעשות עם נושאים מוסיקליים בסיסיים, והיא מבזבזת שני צדדים של תקליט באמירת מעט מאוד". בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה תקליט מתוכנן היטב, בביצוע טוב מאוד עם כמה קטעים ממש מצוינים. כמו סולו הגיטרה הכפול לקראת סוף שיר הנושא. אבל בכל זאת יש בו משהו שהופך אותו לפשוט פחות ממה שהוא אמור להיות מבחינה לוגית. יכול להיות שהחומר לא מספיק חזק או שהלהקה לא לוקחת מספיק סיכונים ולכן מותחת את הצלילים".

ב-2 ביוני 1972 יצא באנגליה תקליט שהוא פנינה נסתרת, כמעט סודית, באוצר הבלום של פינק פלויד. קוראים לו OBSCURED BY CLOUDS, וזה לא "עוד" תקליט – זה התקליט השביעי במספר של החבורה המוכשרת הזו. אז מה מסתתר שם מאחורי העננים? בואו נגלה...

הפעם, היעד הקולנועי היה הסרט בעל השם הפיוטי LA VALLEE (העמק, בתרגום חופשי), אותו ביים הקולנוען השוויצרי בארבט שרודר. כן, כן, אותו שרודר ששיתף פעולה עם הלהקה גם בסרט הפולחן MORE השערורייתי (שהותר להקרנה בארצנו רק בשנת 1974!)

מסתבר שהחבר'ה מפינק פלויד – דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ריק רייט וניק מייסון – פיתחו חיבה לא קטנה להלחנת פסקולים. זה התחיל עוד בשנת 1968, עם מוזיקה לסרט דל תקציב בשם הלא כל כך קליט THE COMMITTEE (בכיכובו של סולן להקת מנפרד מאן, פול ג'ונס, ועם הופעת אורח של ארתור בראון ולהקתו). לאחר מכן, כאמור, הגיע MORE שזכה להצלחה ואז, בשנת 1970, כמה מהיצירות שלהם מצאו את דרכן לפסקול הסרט ZABRISKIE POINT של הבמאי האיטלקי הנודע, מיכלאנג'לו אנטוניוני. למרות שהקליטו כמות נכבדה של חומרים לסרט הזה, רק שלושה קטעים בודדים זכו להיכנס לפסקול הרשמי. באותה שנה פורה, הספיק רוג'ר ווטרס לחבור למלחין האוונגרדי רון גיסין כדי להלחין פסקול לסרט דוקומנטרי בשם THE BODY.

ואז הגיעה 1972, ושוב קריאה מהבמאי שרודר לפסקול עבור LA VALLEE. ההקלטות הללו, תאמינו או לא, נדחפו היישר לתוך ההכנות הקדחתניות של הלהקה לתקליט שעתיד היה לשנות את עולם המוזיקה לנצח – כן, אני מדבר על THE DARK SIDE OF THE MOON. הלהקה התמקמה באולפני CHATEAU D'HEROUVILLE המפורסמים, טירה עתיקה ליד פריס שהוסבה לאולפן הקלטות. הזמן שהוקצב לחברים ליצירת התקליט כולו היה, תחזיקו חזק, שבועיים בלבד! למה? כי להקת הגלאם-רוק הלוהטת, טי רקס, בראשות הזמר הכריזמטי מארק בולאן, כבר שריינה את האולפן מיד אחריהם להקלטת תקליטם שייקראTHE SLIDER. הלחץ, אוי הלחץ.

אבל כמו שאומרים, לפעמים דווקא ממגבלות יוצאים דברים נפלאים. המחסור בזמן לעבוד על הפקה מלוטשת ונוצצת, כזו שאפיינה את אולפני אבי רואד, דווקא היטיב עם התקליט הזה של פינק פלויד. השירים והצלילים כאן נשמעים "אנושיים" יותר, חשופים וברורים לחלוטין. יש מקומות שאפשר בטעות לחשוב שמדובר בתקליט של קרוסבי, סטילס ונאש, עם הרמוניות ווקאליות יפהפיות שמרחפות מעל גיטרות אקוסטיות מענגות. הפעם לא עמדו לרשותם הטכנאים הקבועים מאנגליה, אלא אנשי הצוות של האולפן הצרפתי. התוצאה הניבה עשרה קטעים נהדרים: שישה שירים ווקאליים וארבעה קטעים אינסטרומנטליים, כל אחד פנינה בפני עצמו.

קטע הנושא האינסטרומנטלי, OBSCURED BY CLOUDS, הפותח את התקליט, נפתח בצליל סינטיסייזר ארוך ומכשף מדגם EMS VCS3 (כלי אהוב על להקות רוק מתקדם באותה תקופה. אחריו מצטרפים גם תופים אלקטרוניים, לצד מערכת התופים הרגילה של ניק מייסון. התופים האלקטרוניים היו אז בבחינת פריצת דרך טכנולוגית (למעשה, הם נראו יותר כמו תופי בונגו אלקטרוניים מאשר מערכת של ממש). את המודל הספציפי הזה בנה לא אחר מאשר גרהאם אדג', המתופף של להקת המודי בלוז, והוא הקדים בעשור שלם את מערכות התופים האלקטרוניות ששטפו את האייטיז. כל היופי הזה מהווה מצע לסולו גיטרה צלול ומרגש של דייויד גילמור.

הקטע השני בתקליט, WHEN YOU'RE IN, הוא קטע אינסטרומנטלי נוסף. שמו המיוחד הוטבע בעקבות משפט קבוע שאמר איש הצוות הטכני של הפלויד, כריס אדמסון, בכל פעם שנדרש למשימה כלשהי. המשפט המלא שלו, שהפך למעין קאלט פנימי, היה: I'M IN. AND WHEN YOU'RE IN - YOU'RE IN. חוכמת חיים פשוטה ויעילה. חלק מהופעות הלהקה בתקופה ההיא נפתחו עם צמד הקטעים האינסטרומנטליים הללו.

השיר השלישי, BURNING BRIDGES, הוא גם השיר הראשון בתקליט הכולל שירה, והפעם אלו קולותיהם המשתלבים של הגיטריסט דייויד גילמור והקלידן ריק רייט. זוהי בלדה יפהפייה ועדינה, בה אורגן ההאמונד של רייט בולט במיוחד ומוסיף לה נופך חם ועוטף. אחרי האווירה הנינוחה הזו, מגיע הזמן להרגיש קצת רוק'נ'רול אמיתי, וזה קורה עם השיר הקצבי THE GOLD IT'S IN THE.... באופן מעניין, ריק רייט לא משתתף כלל בשיר הזה, בעוד שלושת חבריו האחרים מספקים את הסחורה במלוא העוצמה.

השם של השיר WOT'S... UH THE DEAL, שלדעת רבים הוא אחד משיאיו המלודיים והמרגשים של התקליט הזה, לקוח, איך לא, מעוד משפט שאותו כריס אדמסון, איש הצוות בעל האמרות השנונות, נהג לומר לחברי הלהקה. זהו שיר נוגה ויפהפה, העוסק בחלוף הזמן ובתחושת ההזדקנות. הוא מסופר מנקודת מבטה של דמות מבוגרת, הרחק מהבית, המביטה לאחור בגעגועים לימי התום וההבטחה, אל מול הווה מר ותחושת החמצה – נושא שיחזור ויופיע בעוצמה רבה יותר בשיר TIME, מהתקליט ההוא על הצד האפל של הירח.

את הצד הראשון של התקליט חותמת היצירה האינסטרומנטלית MUDMEN. הבסיס המלודי שלה נלקח מהלחן של השיר BURNING BRIDGES, והיא מציירת אווירה מסתורית. מסופר על אנשי בוץ, לוחמים משבט קדום, ששבו למחנה שלהם וגילו ששבט אויב חטף את נשותיהם והרס את המקום. הם החליטו לנקום, הסתתרו כל הלילה בביצה, ועם עלות השחר הסתערו על השבט העוין כשגופם מרוח בבוץ, דבר שעורר בהלה גדולה בקרב המקומיים וכך הצליחו להשיב אליהם את הנשים.

צד ב' של התקליט נפתח עם CHILDHOOD'S END, שכתב ושר גילמור. השיר נכתב בהשראת ספר מדע בדיוני מפורסם באותו שם מאת הסופר הבריטי ארתור סי קלארק. הספר מתאר קבוצה של חוצנים שנוחתת בכדור הארץ ושמה קץ למין האנושי כפי שאנו מכירים אותו. דרך אגב, באותה שנה ממש (1972), להקת רוק מתקדם אחרת, ג'נסיס, השתמשה במוטיב דומה מאותו ספר של סוף האנושות ביצירת המהפנטת WATCHER OF THE SKIES מהתקליט FOXTROT.

השיר FREE FOUR, שיצא גם כתקליטון מהתקליט, הוא נקודת ציון חשובה ביצירתו של ווטרס. זהו השיר הראשון בו הבסיסט מתייחס באופן ישיר לכך שאביו נהרג במלחמת העולם השנייה ("אבל אתה מלאך המוות / ואני בנו של המת") – נושא טעון וכואב שיעסיק אותו רבות ביצירותיו המאוחרות יותר עם פינק פלויד וגם בקריירת הסולו שלו. מעניין לציין שהגרסה של השיר המופיעה בסרט LA VALLEE מכילה בית נוסף, שלא נכלל בגרסת התקליט.

אחריו מגיע השיר STAY, פנינה אמיתית של ריק רייט, שתמיד, איכשהו, נדחק קצת לשוליים בקטלוג העצום של הלהקה הזו, וחבל שכך. זהו השיר השני של הקלידן המוכשר העוסק בסצנת הגרופיות ובבלבול האישי שלו מולן, כשהראשון היה SUMMER 68 הציני מהתקליט ATOM HEART MOTHER (משנת 1970). עוד פרט טריוויה לחובבים: השיר הזה כלל לא מופיע בסרט עצמו, אלא רק בתקליט ובתקליטון ששוחרר ב-10 ביולי בארצות הברית.

את התקליט המיוחד הזה חותם הקטע האווירתי ABSOLUTELY CURTAINS. הוא מביא עוד דוגמה ליכולת המופלאה של הלהקה באותה תקופה לטוות נופים מוזיקליים עשירים ומיוחדים. במקרה הזה, מדובר בשילוב מרתק של נגינת הלהקה עם שירתם השבטית של בני שבט MAPUGA מפפואה גינאה החדשה, שם גם מתרחשת עלילת הסרט LA VALLEE.

ומה לגבי עטיפת התקליט OBSCURED BY CLOUDS?

גם זה סיפור בפני עצמו. העטיפה מציגה תמונה מטושטשת במכוון של סצנה מהסרט LA VALLEE. אם היינו מצליחים לראות את התמונה המקורית בבירור, היינו מבחינים בדמות מהסרט כשהיא מטפסת על עץ. אפקט הטשטוש, כך מספרים, נוצר באופן מקרי לחלוטין כאשר השקופית עם התמונה נתקעה במכונת ההקרנה של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון, מחברת עיצוב העטיפות HIPGNOSIS (שאחראית לכמה מהעטיפות האייקוניות ביותר בתולדות הרוק). ת'ורגרסון אמר על כך: "ברור שהם (פינק פלויד) היו מעבר למציאות הרגילה, אז חוסר מיקוד בתמונה היה מגניב". לבמאי בארבט שרודר, לעומת זאת, הייתה גרסה קצת שונה ומבודחת לאירועים: "פרט משעשע הוא ששוב חברי הלהקה היו מרוצים לעשות את המוזיקה לסרט, אבל הם לא רצו שזה יצליח מדי יחסית לעבודתם הרצינית. שלחתי להם תמונת סטילס עבור העטיפה של התקליט והם באמת רצו לחבל בדבר, ולכן הם טשטשו את התצלום מעבר לכל הכר. כל מה שאפשר לראות זה צורות לא ברורות כבועות". למי להאמין? כנראה שלעולם לא נדע באמת.

עיתון המוזיקה הבריטי המשפיע NME (NEW MUSICAL EXPRESS) פרסם בזמנו ביקורת אוהדת: "סגנון הכתיבה של סיד בארט נראה שהשפיע על כתיבת התקליט הזה. אין פה יצירות גרנדיוזיות אלא פשוט שירים יפים מאוד. נגינת הגיטרה של גילמור מרשימה מאוד, בייחוד בשיר BURNING BRIDGES".

אז אם אתם מחשיבים את עצמכם למעריצי פינק פלויד אמיתיים, או סתם חובבי מוזיקה טובה שמחפשים משהו קצת אחר, עשו לעצמכם טובה ותצללו אל תוך העננים המסתוריים של OBSCURED BY CLOUDS. אולי תגלו שם צד חדש, רך ומפתיע של הלהקה שחשבתם שאתם מכירים כל כך טוב.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1966, פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתבה של לינדה וולס מקליפורניה:

"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".

וביוני 1966 אריק ברדן, סולן האנימלס, סיפר לעיתון הפופ-אופנה RAVE על הגזענות שחווה בסיבוב עם להקתו בארה"ב:

"במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?".

בונוס נוסף: ג'ון לנון, החודש, יוני בשנת 1973, במהלך ועידה לאומית של נשים במסצ'וסטס:

"כל מה שאנשים רוצים לדבר בביזנס זה על איחוד הביטלס כדי לעשות קצת כסף, כי כל הכסף האחר או שנגנב, או אבד או בוזבז. הדיבור היחיד על איחוד הביטלס מגיע מאנשים שרוצים לעשות עלינו מיליונים על גבי מיליונים של דולרים. אני לא מעוניין בזה או בלנגן עם הצוות הישן שוב. כשאתה עושה משהו רק בגלל שהציבור חפץ בזה, אתה הופך למשהו שונה. אתה הופך למוסיקת מעליות".

בונוס נוסף: החודש, יוני בשנת 1980, נודע ששניים מחברי להקת יס פרשו ממנה.

אלו הם הזמר ג'ון אנדרסון והקלידן ריק ווייקמן. עבור מעריצי הלהקה הייתה זו מכה היישר בלב. את מקומם החליפו מיד אנשי הצמד באגלס (טרבטר הורן וג'ף דאונס). אנדרסון כבר מיהר להוציא תקליט סולו בשם SHORT STORIES ואילו ווייקמן עבד על מוסיקה במונטרה, שווייץ, על שני תקליטים. הראשון מהם תוכנן להיקרא THE RICK WAKEMAN SHOW כשהוא מוקלט בהופעה. כמו כן הוא תיכנן להוציא תקליט אולפני.

"אין איבה בינינו", מסר אז ווייקמן מהאולפן בשווייץ. "בחג המולד ניסינו להקליט בפריס, ג'ון ואני כתבנו ביחד וכריס (סקווייר הבסיסט) וסטיב (האו הגיטריסט) ניסו לכתוב ביחד. אבל שני המחנות לא התאימו הפעם. אז ג'ון החליט שברצונו לצאת מזה. בשלב הזה הציע מנהל הלהקה, בריאן ליין, להביא את צמד הבאגלס במקום ג'ון. אני מיד אמרתי שאני לא מסכים. זה היה הקש ששבר את הגב שלי".

הקלידן מיהר לשלול שמועות שהוא לא יכל להקליט עם יס בלונדון בגלל בעיות שלו עם מס ההכנסה שם. "זה קישקוש מוחלט", הוא אמר. הרי יש לי סיבוב הופעות שנקבע שם, החל מה-22 ביוני".

ג'ון אנדרסון סירב אז לדון בתקשורת על יס ושאר חברי הלהקה אמרו שהם עסוקים מדי בהקלטות כדי לדבר בראיונות. סקווייר מסר הודעה לעיתונות: "אנחנו להקה שנטענה מחדש. עכשיו זה הזמן להמציא מחדש את הרעיון של יס". ווייקמן בינתיים קיווה שהרעיון הישן של יס לא מת. "זה לא יזיק אם מדי פעם נחזור לעבוד ביחד, נעשה הופעה פה ושם ונפיק תקליט. זה יהיה נחמד לכולם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459