רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 ביולי (20.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "להקת החולמים ואני תמיד היינו כשוטים. לא תוכלו לקרוא לנו סמלי מין, נכון? כשאנו יחד, איננו מהבחורים הנוצצים ההם" (פרדי גאריטי, זמר להקת פרדי והחולמים, בעיתון NME, בשנת 1963).

המהפכה של שש הדקות ו-13 השניות: היום בו בוב דילן בעט את הדלת של עולם המוזיקה. היה זה ה-20 ביולי בשנת 1965, בו יצא לעולם התקליטון LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן. שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. השיר, אגב, נולד מתוך מסמך ארוך – מעין "הקאת מילים" של 10 עד 20 עמודים שדילן כתב מיד כשחזר מותש מסיבוב הופעות באנגליה, טקסט שצומצם וזוקק לכדי ארבעת הבתים של השיר. 

השיר הזה לא היה עוד שיר, הוא היה רעידת אדמה מוזיקלית שסדקה את סכר המוסכמות של עולם המוזיקה. בוב דילן, שהיה אז נסיך הפולק הבלתי מעורער, הוקסם מהצליל החדש והמחוספס שהגיע מבריטניה, מהסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס. אך הוא לא רצה לחקות אותם, הוא שאף ליצור כור היתוך משלו, נוסחה ייחודית שתתיך יחד את המילים הנוקבות של הפולק עם האנרגיה החשמלית של הרוק והנשמה של הרית'ם אנד בלוז. דילן היה נחוש בדעתו שהיצירה הזו חייבת לצאת כתקליטון, כמוצר פופ לכל דבר ועניין, ולהסתער על תחנות הרדיו.

כדי להגשים את החזון, הוא היה זקוק לצוות נגנים שיבין את הראש המהפכני שלו. לעמדת הגיטרה הוא גייס גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם מייקל בלומפילד, אותו פגש לראשונה שנתיים קודם לכן. בלומפילד היה באותה עת חבר בלהקת הבלוז של פול באטרפילד, והיה ידוע בנגינתו החדה והנשכנית. הבחירה הזו הרימה כמה גבות, שכן לדילן כבר היה גיטריסט צמוד ומוערך, ברוס לאנגהורן. באופן משעשע, בלומפילד סיפר מאוחר יותר שלאורך כל ההקלטות, דילן לא הפסיק לבקש ממנו לנגן כמו לאנגהורן (שניגן באלבומו הקודם של דילן, BRINGING IT ALL BACK HOME, אלבום שסימן את תחילת המעבר של דילן לחשמל). אבל עם דילן, כמו עם דילן, הדרכים תמיד היו נסתרות וההיגיון היה שייך רק לו.

אך הדרמה האמיתית של הסשן התרחשה במקום אחר לגמרי באולפן, בעמדת אורגן ההאמונד. מי שהתיישב שם היה בחור בשם אל קופר, שהגיע לאולפן בכלל על תקן גיטריסט במטרה להיבחן ללהקה של דילן. כשהגיע, הוא גילה לתדהמתו שאת עמדת הגיטריסט תפס כבר אותו בלומפילד, יהודי צעיר ומוכשר כמוהו. קופר, שהיה אז בן 21 בלבד, צפה בבלומפילד מתחמם על הגיטרה בווירטואוזיות, נרתע ממהירות נגינתו והבין מיד שאין לו שום סיכוי מולו. במקום ללכת הביתה מאוכזב, קופר, שלא ניגן באורגן באופן מקצועי מימיו, פשוט התגנב לעמדת הקלידים הפנויה והתיישב שם. הוא הקשיב למהלך האקורדים, וברגע הנכון, הכניס ריף פשוט ומהפנט, שנשמע כמו גל שמתחיל קטן ומתנפץ בגדול.

לאחר הטייק הראשון, המפיק טום וילסון, שלא התרשם מהנגן האלמוני, לחש לדילן באוזן שכדאי להיפטר מתפקיד האורגן המאולתר. בהקלטות האולפן הגנוזות מאותו סשן אף נשמע וילסון גוער בקופר דרך הרמקול של חדר הבקרה: "אתה בכלל לא נגן אורגן, אל". תשובתו של דילן הייתה חדה ונחרצת: "אל תיגע בו. להיפך, תגביר את האורגן (!Turn the organ up)". ההחלטה הזו שינתה את פני השיר והפכה את תפקיד האורגן של קופר לאחד המפורסמים והמזוהים יותר בתולדות הרוק.

מאחורי התופים ישב בובי גרג ובפסנתר ניגן פול גריפין. זהות הבסיסט נותרה תעלומה קטנה; בעוד שמסמכים רשמיים מציינים את ג'וזף מאצ'ו (הידוע גם כג'ו מאקו), בלומפילד סיפר בראיון שהובא לסשן בסיסט בשם ראס סאוואקוס. סאוואקוס, שהיה רגיל לנגן בקונטרבס, היה לדבריו משותק מפחד, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שניגן בגיטרת בס חשמלית. הפחד הזה, יחד עם האנרגיה של שאר הנגנים, יצר את אותו צליל דילני חדש, טעון בחשמל וגדוש בכוונה (אגב, בשאר שירי האלבום HIGHWAY 61 REVISITED שאליו צורף השיר, דילן כבר דאג להחליף אותו בבסיסט הארווי ברוקס).

בניגוד למה שסיפר קופר באוטוביוגרפיה שלו, שהשיר נוצר כמעט באופן ספונטני בטייק אחד או שניים, המציאות, כפי שנחשפה בהקלטות הבוטלגים שהתפרסמו מאוחר יותר, הייתה שונה לחלוטין. ההרכב עבד על השיר שעות ארוכות בסשנים שנערכו באולפני קולומביה בניו יורק ב-15 וב-16 ביוני 1965. בשלב מוקדם, אפילו נעשו ניסיונות משונים לנגן אותו בקצב של וואלס, כלומר במשקל שלושה רבעים. רק למחרת, לאחר עוד ועוד ניסיונות, הושג הטייק המושלם. הרגע בו הקסם קרה.

דילן, נרגש ונלהב, מיהר להדפיס את הטייק הנבחר על תקליט דמו מיוחד (ACETATE) ורץ עם האוצר החם לביתו של מנהלו האישי, אלברט גרוסמן. שם, הוא השמיע את השיר בלופ במשך לילה שלם עד שהתקליט נשחק. כל מי שנכנס לדירה באותו לילה, פשוט עמד פעור פה. אחד מהם היה המפיק פול רוטשילד, שעבד אז בחברת התקליטים המתחרה, ELEKTRA (ומי שלימים יפיק את אלבומי המופת של להקת "הדלתות"). רוטשילד סיפר שחש צביטה של קנאה מיידית, והבין באותו הרגע שעולם המוזיקה כפי שהכיר אותו עומד להשתנות לנצח.

כשהתקליטון יצא סוף סוף לשוק, הוא היכה גלים באופן חסר תקדים. לא רק בגלל הסאונד המהפכני, אלא גם בגלל אורכו החריג: שש דקות ושלוש עשרה שניות. במונחים של רדיו באמצע שנות השישים, זה היה נצח, מהלך התאבדות מסחרי. חברת התקליטים COLUMBIA כל כך נרתעה מהאורך, עד שבתחילה סירבה לשחרר אותו, ופתרה את הבעיה באופן זמני בכך שפיצלה את השיר בתקליטוני הפרומו שנשלחו לתחנות הרדיו לשני צדדים, של כשלוש דקות כל אחד. רק לאחר שאחד מעובדי הקידום הדליף עותק לתקליטן במועדון לילה פופולרי בשם "ארתור" בניו יורק, והקהל יצא מדעתו וממש דרש מהתקליטן לנגן את התקליט בלופ עשרות פעמים באותו לילה, החברה נכנעה והשיר שוחרר רשמית במלוא אורכו כיחידה אחת.

התגובות בקרב המוזיקאים היו מיידיות. פול מקרטני וג'ון לנון הקשיבו לו יחד בביתו של האחרון והבינו שדילן פותח בפניהם דלתות ליצירה מורכבת ועמוקה יותר. ברוס ספרינגסטין, אז נער צעיר, נסע עם אמו במכונית כשהצלילים בקעו לראשונה מהרדיו. הוא תיאר את החוויה כאילו דילן ניפץ לו בבעיטה את דלת הכניסה למוח ושתל שם את העולם שלו. פרנק זאפה, הידוע בציניות שלו, סיפר שכאשר שמע את השיר לראשונה, הוא פשוט רצה לפרוש מעסקי המוזיקה כי הבין שאין לו מה לחדש.

השיר הזה סימן גם את סוף דרכו של המפיק טום וילסון עם דילן, ואת תחילת עבודתו עם המפיק בוב ג'ונסטון שלקח את המושכות. אך יותר מכל, הוא יצר קרע עמוק בקרב מעריציו הוותיקים של דילן, אלו שראו בו נביא פולק אקוסטי, ראו בו מי שמכר את נשמתו לשטן החשמלי. אבל לדילן, כמו תמיד, לא היה אכפת. הוא רצה להתקדם, לפרוץ גבולות. והתקליטון הזה, שהרחיק ממנו קהל אחד, הביא לו קהל חדש, עצום ונאמן, של אוהבי הסאונד החשמלי. בום!

הלילה בו מלך הלטאה נרדם בשמירה: ב-20 ביולי בשנת 1968 נערכה אחת ההופעות הפחות טובות של להקת הדלתות לאותה שנה.

השנה היא 1968, והדלתות הם הדבר הכי חם על הפלנטה. עם כריזמה מסוכנת, צליל מהפנט וסולן שהוא סמל מין ושמאן כאחד, הלהקה כובשת כל במה אפשרית. ב-20 ביולי, הגלים הפסיכדליים שלהם הגיעו עד לחופי הונולולו שטופת השמש. הלהקה נחתה בהוואי לקראת סיומו של סיבוב הופעות קיצי אינטנסיבי ושוחק בארה"ב, שבו החיכוכים הפנימיים ומצבו הבלתי צפוי של מוריסון החלו לתת את אותותיהם. הקהל המקומי, לבוש בחולצות פרחוניות וציפייה דרוכה, התכונן לטקס רוק'נ'רול סוער. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, מסתבר שלא מעט.

נחיתה בהוואי אמורה להעלות חיוך על פניו של כל אחד, לא? כנראה שכמעט כל אחד. כדי להשלים את התמונה, על הבמה באותו ערב הופיעו גם להקות החימום המקומיות SILVER BICYCLE, GOLDEN DAYS ו-GRANDPA'S GARDEN, ששמותיהן הפסיכדליים בהחלט התאימו לרוח התקופה. אבל באותו ערב, על במת מרכז הכנסים הבינלאומי של הונולולו (ה-HIC ARENA המפורסם), משהו היה כבוי. חברי הלהקה, שבועות ספורים לאחר שהוציאו את תקליטם השלישי והמצליח WAITING FOR THE SUN (שהיה אלבום האולפן היחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי בימי חייו של מוריסון), נראו יותר כמו תיירים אבודים מאשר אלילי רוק. ג'ים מוריסון, האיש שהיה אמור להצית אש בנשמות הקהל, נראה כמי ששכח להביא את הגפרורים מהמלון.

ההופעה נפתחה, אך במקום שטף אנרגטי של צלילים, הקהל קיבל משהו אחר לגמרי. בין השירים השתררו הפסקות ארוכות ומביכות. מבטים תמהים הוחלפו בין הגיטריסט רובי קריגר לקלידן ריי מנזרק, בעוד המתופף ג'ון דנסמור מנסה לשמור על קור רוח מאחורי מערכת התופים. נראה היה שהם פשוט לא סגורים על עצמם, שואלים זה את זה במבוכה מה לעזאזל מנגנים עכשיו. חשוב לציין שבאותן שנים הלהקה כמעט מעולם לא עלתה לבמה עם רשימת שירים מוכנה מראש. הכל היה תלוי במצב הרוח של מוריסון שהכתיב את השיר הבא, וכשהוא לא תקשר עם הנגנים, הם פשוט נותרו אובדי עצות על הבמה. תחשבו על הלהקה הכי גדולה בעולם שנראית כמו להקת חתונות שאיבדה את רשימת השירים.

באופן אירוני, כשהם סוף סוף התחילו לנגן, הנגינה עצמה הייתה מדויקת ומהודקת כמעט כרגיל. המכונה המשומנת של הדלתות עבדה, אבל הנשמה, האש הפנימית, אותה תחושה של סכנה וריגוש שאפיינה אותם, פשוט לא הייתה שם. ההתלהבות נשארה כנראה בחדר ההלבשה. הניגודיות הזו, בין המקצוענות המוזיקלית והניסיונות של שלישיית הנגנים להחזיק את ההופעה לבין ההתנתקות של הסולן שלהם, הפכה למוטיב שחזר על עצמו יותר ויותר בהופעותיהם בשנים שלאחר מכן.

ומה לגבי ג'ים מוריסון? הקשר שלו עם הקהל, שבדרך כלל היה חשמלי ובלתי צפוי, היה הפעם מינימלי להחריד. רוב הזמן הוא עמד שם, שקוע בעולמו הפנימי, ולעיתים נדמה היה שהוא כלל לא מודע לכך שאלפי עיניים נשואות אליו. הקהל, מצידו, הגיב בנימוס. אף נערה נלהבת לא ניסתה לפרוץ את מחסומי האבטחה ולזנק על הבמה. זה היה יותר קונצרט של מוזיקה קאמרית מאשר הופעת רוק פרועה. אבל אז, ממש לקראת הסוף, כשהלהקה ניגנה את המנון הענק שלה, LIGHT MY FIRE, קרה דבר בלתי צפוי. אחד הצופים בקהל, אולי מתוך רצון נואש להזריק קצת אנרגיה לאירוע, הפעיל זיקוקים צבעוניים שהאירו את האולם. לרגע אחד, השעמום התפוגג. המעשה הספונטני הזה הצליח לעורר את כולם ולהצית את האש – הקהל מחא כפיים בהתלהבות.

לסיפור המעניין הזה יש גם טוויסט קולנועי. כל האירוע המנומנם הזה תועד במצלמות. הלהקה הייתה באמצע צילומי סרט דוקומנטרי שאפתני שלה, שנקרא FEAST OF FRIENDS. (את הסרט ביים פול פרארה, חבר קרוב של מוריסון ומנזרק עוד מימיהם המשותפים בחוג לקולנוע באוניברסיטת UCLA). מוריסון עצמו היה הכוח המניע מאחורי הפרויקט, שנועד לתפוס את המהות האמיתית של הלהקה בדרכים. באופן אירוני, המצלמות לכדו את אחד הרגעים הפחות זוהרים שלהם. הסרט עצמו נגנז (הוא הוקרן אמנם במספר פסטיבלי קולנוע ב-1969 אך מעולם לא זכה להפצה מסחרית עקב בעיות משפטיות ופיננסיות שצצו לאחר מותו של מוריסון) ויצא באופן רשמי רק בשנת 2014 ב-DVD ובלו-ריי. ההופעה בהונולולו נותרה בהיסטוריה של הדלתות כהערת שוליים מוזרה. כן, גם בשיא התהילה לפעמים פשוט אין לך כוח, גם אם אתה מלך הלטאה בכבודו ובעצמו.

כשקרלוס סנטנה וג'ון מקלפלין נולדו מחדש. ה-20 ביולי הוא תאריך יום הולדתו של הגיטריסט, קרלוס סנטנה (הוא נולד בשנת 1947), וביום זה, בשנת 1973, יצא התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER אותו הקליט קרלוס עם הגיטריסט הנהדר לא פחות, ג'ון מקלאפלין. זו יצירת מופת רוחנית וחשמלית אל תוך הנשמה. אבל הסיפור האמיתי עבור קרלוס התחיל כמה חודשים לאחר מכן, בחדר חזרות אפוף עשן קטורת בניו יורק. ככה זה כשהגיטרות מוארות והקטורת דולקת.

באוקטובר 1972, באולפני קולומביה בניו יורק, ג'ון מקלאפלין עמד המום. הוא הקשיב לצלילים שבקעו מהמגברים ולא האמין למשמע אוזניו. זה היה הסאונד שהוא וקרלוס סנטנה יצרו יחד, משהו שהרגיש גדול יותר מסך חלקיו. השילוב בין הדיסטורשן העוצמתי והווירטואוזיות של מקלאפלין, שניגן אז על גיטרה כפולת צוואר מתוצרת רקס בוג, לבין הסאונד המיילל והרגשי של סנטנה, יצר חתימת צליל חד-פעמית. באותו זמן, סנטנה עצמו עמד במסדרון מחוץ לחדר, רועד כולו מהתרגשות. הוא לא רעד מקור, אלא מהעוצמה האדירה של הרגע.

עבור סנטנה, זו לא הייתה סתם חזרה. הוא הרגיש כמו חתן ביום חתונתו, או יותר נכון, ביום הולדתו האמיתי. רק יממה קודם לכן הוא עבר טקס רוחני משמעותי, שבו נשמתו קיבלה שם חדש: DEVADIP. השם, שמבטאים DAY VA DEEP, נושא את המשמעות העמוקה 'המנורה של האור הנעלה' או 'עינו של אלוהים'. "רוב ימי ההולדת שלי עד אז היו עצובים", סיפר פעם בראיון, "אבל בטקס הזה, הרגשתי אור גדול שממלא אותי. הרגשתי שנולדתי מחדש. כשהגורו שר לי את השם החדש, התחלתי פשוט לבכות". הוא ואשתו דאז, דבי, בכו יחד מאושר, חשים התעלות רוחנית משותפת.

כשהגיע הזמן לחזור לעבודה, מקלאפלין הגיח מאחורי סנטנה במסדרון, חיבק אותו בשתי ידיו והוביל אותו פנימה אל תוך האולפן. המקום הואר באור עמום, ומעל כל מגבר גיטרה הונחו מקלות קטורת שהפיצו ריח מתוק ומרגיע. האווירה במקום הייתה כשל מקדש, והנגנים הקפידו על תזונה צמחונית ועל הימנעות מוחלטת מסמים ואלכוהול במהלך ההקלטות – ניגוד דרמטי לאורח החיים ההולל של כוכבי רוק באותה התקופה. שני הגיבורים התיישבו על שרפרפי עץ במרכז החדר, גיטרות בידיהם, פניהם מופנות אל שאר הנגנים. כל מי שנכח בחדר באותו היום יכול היה להעיד על קשר בלתי ניתן לתיאור במילים, אהבה טהורה וחיבור רוחני מושלם בין שני המוזיקאים. הקשר הזה הוזן על ידי הגורו המשותף שלהם, SRI CHINMOY, שאת תמונתו כשהוא מחבק אותם ניתן לראות בעטיפה הפנימית של התקליט, לצד ציטוטים שלו על "אהבה, מסירות והתמסרות" – המילים שהעניקו לאלבום את שמו.

החזרות הללו נועדו להכין את הלהקה המיוחדת הזו לסיבוב הופעות, שמטרתו הייתה לא רק לשווק את התקליט, אלא להפיץ את תורתו ואורו של הגורו שלהם לכמה שיותר אנשים. הסיבוב הזה הוליד הופעות מרתוניות שלעתים נמשכו למעלה משעתיים, והיו מלוות באלתורים חופשיים שמתחו את גבולות היכולת האנושית והמוזיקלית. "הרגשתי שקרלוס קרוב אליי יותר משלושת האחים שלי", אמר מקלאפלין באותה תקופה, מה שמסביר את עומק הקשר. אך בזמן שהם חוו התעלות רוחנית, המעריצים של להקות האם שלהם, סנטנה ומהאווישנו אורקסטרה, כססו ציפורניים בדאגה, חוששים שהפרויקט החדש יוביל לפירוק ההרכבים האהובים (חשש שאכן התממש חלקית: להקת מהאווישנו המקורית התפרקה בסוף אותה שנה, דצמבר 1973, בעקבות מתחים פנימיים ואגו).

עטיפת התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER (שכמובן לא מציינת בה את הכינוי הרוחני של סנטנה על החזית, שכן האלבום יצא לחנויות ביולי 1973 ותהליך אימוץ השם טרם הושלם במלואו מבחינה ציבורית) מספרת את הסיפור כולו: ג'ון מקלאפלין, שכבר קיבל את שמו הרוחני 'מהאווישנו', נראה מחייך בבגדים לבנים, מוביל בעדינות את קרלוס סנטנה המהורהר, האח הרוחני הצעיר שלו, אל דרך חדשה. צילום העטיפה נוצר במכוון בהשראת מסורות ומורים רוחניים מהמזרח כדי להדגיש את דינמיקת המורה-תלמיד בין השניים. סנטנה אכן עבר דרך ארוכה מהצעיר הפרוע והמסטול של פסטיבל וודסטוק אל חיפוש פנימי עמוק אחר רוחניות. השינוי הזה ניכר היטב במוזיקה של להקתו, שהתפתחה מהרוק-לטיני המקפיץ והמלא בגרוב, לתקליטים מורכבים ועמוקים כמו CARAVANSERAI מ-1972 ו-WELCOME שיצא שנה לאחר מכן (ובו התארח מקלאפלין). המסע הזה אף יוביל את סנטנה שנה מאוחר יותר לשיתוף פעולה אוונגרדי ומרתק עם אלמנתו של ג'ון קולטריין, אליס קולטריין, באלבום ILLUMINATIONS.

ההשפעה המרכזית על שני הגיטריסטים בתקופה זו הייתה אמן הג'אז פורץ הדרך, הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. קולטריין, שהיה בעצמו במסע רוחני בסיקסטיז, יצר מוזיקה שהייתה תפילה של ממש. התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER הוא אולי הביטוי המובהק ביותר להשפעתו של קולטריין על עולם הרוק, וכולל שתי גרסאות כיסוי מופתיות לקטעיו: A LOVE SUPREME (מיצירות המופת הגדולות של הג'אז שהוקלטה במקור ב-1964) ו-NAIMA (בלדה שקולטריין כתב לאשתו הראשונה וקיבלה כאן עיבוד אקוסטי יפהפה עם גיטרות קלאסיות. אליהם הצטרף גם ביצוע מסחרר בן כ-16 דקות לשיר הגוספל המסורתי LET US GO INTO THE HOUSE OF THE LORD). אל תחפשו כאן שירים קליטים או להיטי רדיו. מה שתמצאו הוא קטעי אווירה ארוכים ומהפנטים, מעין מנטרה-רוק שמטרתה להוביל את המאזין למדיטציה עמוקה.

מאחורי שני הגיטריסטים ניצבה חטיבת קצב רצחנית, מהטובות שנאספו אי פעם על תקליט אחד. בילי קובהאם, המתופף הפנומנלי של מהאווישנו אורקסטרה, אחז במקלות. לצידו, ארמנדו פראזה, הפרקשניסט הנמרץ של להקת סנטנה, הכה בקונגאס, ואיתם גם דון אליאס, עוד עילוי בכלי הקשה. בבס ניגן דאג ראוץ', ובאופן מפתיע, יאן האמר, הקלידן של מהאווישנו אורקסטרה, ניגן כאן לא רק בהאמונד ופסנתר, אלא גם בתופים בחלק מהקטעים.

אך הסיפור המעניין ביותר מחדר ההקלטות שייך למתופף המקורי של סנטנה, מייקל שריב. שריב, שהשתתף בחלק מההקלטות, סיפר שנים לאחר מכן שלא היה גאה בנגינתו בתקליט. "ג'ון מקלאפלין הוא דמות מוזיקלית גדולה מדי", הוא אמר, "הרגשתי שאני לא ראוי לנגן עם מישהו במעמד כל כך גבוה". הוא חש כה קטן ליד הווירטואוזיות של מקלפלין, עד שכאשר הגיע הזמן לצאת לסיבוב ההופעות ובילי קובהאם נבחר על פניו, הוא כלל לא נעלב. הוא פשוט הרגיש שקובהאם הוא האיש הנכון למשימה. עם זאת, חשוב לזכור ששריב עצמו נחשב לאחד המתופפים החדשניים והמוערכים ביותר של התקופה; הצניעות שלו בסיטואציה הזו בעיקר מעידה על ההילה הכמעט-אלוהית שאפפה את מקלאפלין באותם ימים.

המבקרים בזמן אמת התקשו לעכל את היצירה. מגזין רולינג סטון פרסם ב-2 באוגוסט 1973: "התהליך שעבר מקלאפלין במוזיקה שלו, מהאלבום DEVOTION ועד 'ציפורי האש' של תזמורת מהאווישנו, היה תהליך של צבירת ביטחון מוזיקלי. לצערנו, מציאת השלווה הפנימית שלו מביאה עמה הישענות על נוסחה ברורה. המנגינות שלו מתחילות להישמע דומות זו לזו. מצד שני, קרלוס סנטאנה עדיין גדל ולומד. האלבום 'קאראוואנסראי', שהקליט עם להקתו שנה לפני כן, לא היה אחיד ברמתו אך היה ברור שיש כאן אמירה. המוזיקה של ג'ון קולטריין משפיעה מאד על השניים, שמנגנים אותה באווירה של רוק. נראה כי התקליט הזה יהיה בהמשכו חשוב הרבה יותר ממה שהוא נראה כרגע". איזו נבואה! למרות הביקורות המעורבות ורצועות הנגינה הלא-שגרתיות באורכן, האלבום הפתיע מסחרית, טיפס עד למקום ה-14 במצעד הבילבורד האמריקאי והגיע בהמשך למעמד של אלבום זהב.

עיתון מקומי ממערב וירג'יניה כתב: "תקליטי 'סופר-סשן' כבר מתחילים להימאס, אבל התוצאה כאן מהממת. הסיבה היא שהם לא נפלו למלכודת של מיזוג הלטיניות של סנטנה עם הרוחניות של מהאווישנו, אלא יצרו משהו חדש לגמרי. לחמשת הקטעים יש אווירה דתית. אם אתם אוהבים את מהאווישנו, זה התקליט בשבילכם. אם אתם אוהבים את להקת סנטנה, היזהרו - כי קרלוס הוא איש חדש לחלוטין פה". זו הייתה למעשה נקודת אל-חזור עבור סנטנה, שבה הוכיח לקהל שלו שהוא אינו חושש לזנוח את נוסחת הלהיטים הקופצניים לטובת חיפוש אמנותי עמוק ומאתגר.

אז מה נותר לכם לעשות? קחו נשימה עמוקה, תדליקו מקל קטורת (אם זה הקטע שלכם), ושימו את המוזיקה הזו בווליום גבוה. היא מתוקה, נעימה, מחשמלת, מרתקת, ותיקח אתכם למקום שבו צלילי גיטרה הופכים לתפילה. זהו מסמך היסטורי נדיר שמנציח שתי ענקיות מוזיקה שנפגשו בנקודת רתיחה יצירתית ורוחנית. ברוכים הבאים לאור הגדול.

ב-20 ביולי בשנת 1983 הובילה להקת דוראן דוראן קונצרט צדקה בתיאטרון דומיניון בלונדון בהשתתפות הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה. באירוע פגשו חמשת חברי הלהקה את דיאנה, שהכריזה עליהם כלהקה האהובה עליה. נו טוב, את זה היא גם אמרה על להקת סופרטרמפ.

הבסיסט, ג'ון טיילור, בספרו: "הופענו שם לצד דייר סטרייטס, שהיו הלהקה האהובה של הנסיך צ'ארלס. ניגנו כשעה. יש בוטלג של זה שנקראת DI'S BIG DATE, שלא הייתי ממליץ עליו. אני לא יודע אם זה היה הג'ט לג או משהו אחר, אבל היו לי בעיות כיווני מיתרים לאורך כל הדרך וניגנתי נורא. אולם לביצועים הייתה חשיבות מועטה. הכל היה בשביל תמונה של סיימון (לה בון) ושליעם דיאנה. זו הייתה התמונה האהובה על אמא ואבא מכל התמונות איתי. הורדתי אותה מהקיר בסלון רק אחרי שאבא מת עשרים וחמש שנים מאוחר יותר".

הגיטריסט אנדי טיילור בספרו: "כמעט בלתי אפשרי לתאר כמה יפה הייתה הנסיכה דיאנה כשפגשת אותה על אמת. הייתה לה הילה נדירה ונצחית - חסד שאתה אולי נתקל בו רק פעם או פעמיים בדור. התמזל מזלנו להיות הלהקה האהובה עליה. דיאנה מעולם לא הצליחה להגיע אל כס המלכות, אבל מבחינת העולם היא כבר הייתה המלכה של האופנה והזוהר וכל הדברים שנוצצו, אז זה היה בלתי נמנע שחותמת האישור המלכותית תעניק לדוראן דוראן דחיפה עצומה. למרבה הצער, זה גם הפך אותנו למטרה לטרוריסטים. סיימון, ג'ון, רוג'ר,

ניק, ואני לא ידענו כמה קרוב נגיע לשלם בחיינו עבור החותמת המלכותית שלנו. ה-IRA התכוון בחשאי להתנקש בנסיך צ'ארלס ואשתו הצעירה והמושכת בליל ה-20 ביולי 1983. פצצה ענקית תוכננה לפעול שהפמליה המלכותית צפתה בנו בהופעה חיה על הבמה. המכשיר תוכנן לגרום לקטל מרבי.

להרוג את יורש העצר הבריטי ולחסל את הלהקה הפופולרית ביותר בבריטניה בתקיפה בודדת הייתה גורמת לכאוס מטורף ונותנת לצבא האירי את פרס ההפיכה הגדולה ביותר שלו אי פעם. ברור שלא הייתי בסביבה כדי לספר את הסיפור אילו הייתה עלילת ה-IRA מצליחה, אבל זה היה רק ​​הודות לעבודת מודיעין יוצאת דופן של סקוטלנד יארד ועמיתיהם שבזכותה ההתקפה סוכלה. רק שנים לאחר מכן למדנו את האמת על מה שתוכנן לאותו ערב, אבל אנחנו עכשיו יודעים שאדם בשם שון אוקלהן נשלח בחשאי ללונדון עם פקודות להרוג. זה היה יכול להסתיים בקלות רבה בטרגדיה.

בדרך כלל לעולם לא היינו מפריעים ללוח הזמנים של ההקלטות שלנו עבור שום דבר, שלא לדבר על הופעה בימתית, שפירושה צורך לעשות חזרות ביסודיות ולהתכונן לבמה מלאה. זו הייתה משימה עצומה שכרוכה בארגון צוות וכל דבר אחר הקשור למופע גדול. לא פחות מכך היה צמצום צריכת האלכוהול שלנו כדי להיראות במיטבנו! אבל זה היה בעידן שבו עדיין היה קסם שאינו יודע שובע לבני המלוכה, והופעה שכזו הייתה משהו שאפילו לא היית חולם לסרב לו. אז זה היה קל עבורנו לומר כן, למרות העובדה שזה יגרום לנו לכאב ראש לוגיסטי עצום. 'איך נעשה חזרות כמו שצריך בזמן שאנחנו תקועים באולפן פה בחוץ?', שאלתי, מודע לכך שתכנון אירוע כה חשוב כרוך בשבועות של עבודה עם צוות הבמה שלנו בבריטניה. אז הוסבר לי שחברת התקליטים מתכננת להטיס את כל זמרי הליווי שלנו ונגן סקסופון לקריביים כדי שנוכל לעשות חזרות שם וכך לגרום למינימום הפרעה ללוח הזמנים שלנו.

הסיכוי לפגוש את הנסיכה דיאנה גרם להתרגשות עצומה לכל המשפחות שלנו. בשנת 1983, לציבור עדיין היה כבוד עצום למשפחת המלוכה באופן שהיה שונה מהאופן חסר העניין שבו אנשים מסוימים מתייחסים אליה לעתים קרובות כיום. אז נראה היה שמשפחת המלוכה לקחה חלק מהותי יותר מחיינו. זה נשמע טיפשי היום, אבל הם איכשהו נראו פחות בן תמותה, אך יחד עם זאת הרגשנו כאילו גדלנו להכיר אותם, אפילו מרחוק. בינתיים, ה-IRA היו עסוקים בתכנון תוכניות משלהם. שון אוקלהן, האיש שהורה להתנקש בחייהם של צ'ארלס ודיאנה, החליק לתוך בריטניה בלי לשים לב.

הוא טייל עם אישה בסוף שנות העשרים והשנתיים לחייה ועם ילדים קטנים כדי לא למשוך תשומת לב. הוא תפס מעבורת לפישגארד לפני שעשה את דרכו לליברפול, שם הוא נכנס למלון סנטרל, קרוב לתחנת הרכבת ליים סטריט. שם הוא שמר על פרופיל נמוך במשך כמה ימים בזמן שהוא חיכה להודעה. כמובן, אנחנו בלהקה עדיין לא ידענו כלום על זה אז, אבל כמו כולם בבריטניה היינו מודעים לסכסוך בצפון אירלנד שהיה בשיאו. הטרור היה איום שונה מאוד מזה שאנחנו מתמודדים היום מאל-קאעידה אבל זה יכול להיות קטלני באותה מידה. לאחר שלושה ימים קיבל אוקלהן הודעה כי ה'ציוד' הדרוש יועבר למלון אחר בלונדון. כשהוא זז למטה לעיר הבירה, הוא כנראה נראה כמו כל מטייל אחר. הוא הוא הזמין חדר במלון ראסל קורט רואד ועשה את דרכו לתיאטרון דומיניון בטוטנהאם קורט רואד. למרבה הפלא, אז הוא פשוט נכנס דרך דלת פתוחה, טיפס על מדרגות, ונכנס לקופסה המלכותית. הוא גילה שזו מרפסת עץ בצד הבמה עם שירותים לגברים הממוקמת לא הרחק מהבמה.. הוא העריך שאם ישתול פצצה בשירותים, שהכילה עשרים וחמישה קילו של חומר נפץ בשם פרנגקס, זה יהרוג או יפצע קשה את כל מי שברדיוס של שישים רגל.

טסנו לבריטניה כמה ימים לפני הקונצרט במחלקה ראשונה. היינו מוגנים מפני העיתונות בקריביים, אבל כשהגענו ללונדון נתנו לנו טיפול VIP, וזה גרם לכמות עצומה של תשומת לב מהתקשורת. משדה התעופה הובלנו למלון בפארק ליין, שם תכננו המשפחות שלנו לבלות איתנו את היום שלפני הקונצרט. למחרת בבוקר מחוץ למלון שלנו, עדיין הייתה תקשורת ענקית ונוכחות שגרמה למהומה, עם צלמים שנשפכו החוצה לפארק וחסימת כל התנועה. נהגים צפרו כמו מטורפים, והיו שוטרים בכל מקום שניסו לסדר דברים. אנחנו נראינו

שזופים ובריאים מהשמש הקריבית, והיינו יותר משמחים לעמוד מול המצלמות.

בתוך המלון, פגשתי את אמי בארוחת הבוקר והיא הביאה איתה את אחי למחצה הצעיר. השיחות שלנו היו מנומסות וידידותיות, אבל בדיוק כמו בפגישה שקיימנו בקנט כשהייתי בן חמש עשרה, לא היה שום דבר אמיתי בינינו. אני אפילו לא זוכר הרבה ממה שדיברנו עליו, אבל זה היה בעיקר נעימות חסרות משמעות. היו כל כך הרבה דברים משמעותיים שקרו באותו יום שאפילו משהו חשוב כמו המפגש עם אמי המנוכרת לא עשה עלי רושם רב. אולי עדיין יש בי חלק שרוצה לחסום את הזיכרון, כי אני לא זוכר הרבה מהפגישה שלנו בכלל.

האבטחה באותו לילה של ההופעה הייתה מדהימה. משטרה עם כלבים מרחרחים הייתה בכל מקום. 'תוודאו שאתם לא נושאים שום דבר', הם הזהירו אותנו. 'אם יש לכם ג'וינטים, להיפטר מהם מיד. אל תחשבו אפילו לקחת בירה לשם. זוהי האבטחה ההדוקה ביותר האפשרית ולעולם לא תראו דבר כזה שוב במהלך חייכם'.

ברגע שהיינו בפנים התבקשנו לעמוד כולם בתור לצד דייר סטרייטס לקראת הפגישה. התבקשנו לקרוא לזוג המלכותי 'אדוני' או 'גברת'. אני מרוצה מכך שלא ציפו מאיתנו להשתחוות. למרות שכיבדתי את המלוכה, קידה לא הייתה משהו שרציתי לעשות. ואז הם הגיעו. ראינו אותם באים ובעצם היה זוהר מסוים שהקיף אותם. המכונית הייתה כל כך מבריקה, הכל נוצץ והם היו ההגעה שנשקה לשלמות. דיאנה, כמובן, נראתה ללא רבב. היא לבשה שמלת מעצבים מתנפחת בסגנון ימי. ראיתי אותה מתקדמת לאורך הקו, נראה שהיא מברכת

את כולם מהר, מהר, מהר כדי שהיא תוכל להגיע אלינו. ואז זה הרגע שלנו. 'גברתי, הנה דוראן דוראן', הסביר עוזר. היא חייכה. 'אני לא צריך שום היכרות עם הבנים האלו. אני יודעת בדיוק מי הם'. והיא ניגשה ישר אל ג'ון! אז דיאנה עמדה ופטפטה איתנו כמו מה שנראה עידנים, בעוד ג'ון עמד באמצע עם סיימון ואיתי משני צדדיו. לאחר מכן צלם צילם את ארבעתנו ביחד ככה, וזה הגיע לכל העמודים הראשונים בבוקר שלמחרת.

אפשר לראות מהתמונה שהיא נראית מרוצה לפגוש אותנו בדיוק כמו שאנחנו אמורים לפגוש אותה, והכימיה בינה לבין ג'ון ברורה. למעשה, סיימון אפילו נראה קצת קנאי כשהוא בוהה בג'ון מהצד! הרגשנו כאילו דיאנה אומרת לעולם, זו הלהקה שלי! כשהיא לחצה ידיים עם ג'ון. היא ידעה את השמות שלנו, במה עסקנו, הכל. 'אני כל כך מחכה להופעה', היא אמרה לנו, חייכה והטתה ראשה לאחור בצורה המיוחדת שהייתה לה. 'וואו, זה נהדר - נעים להכיר אותך, גברתי', אמרתי. דיאנה הלכה לפני צ'ארלס, אבל קיבלתי את הרושם שהיא לא הייתה אמורה לעשות זאת ושהוא היה קצת עצבני על זה. הייתי קצת מבולבל מזה, אבל אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים עכשיו לגבי העובדה שלצ'ארלס הייתה קצת בעיה איתה, זה היה הגיוני.

למרבה הצער, כשסוף סוף הגענו להופיע על הבמה זה היה קצת אסון. היינו מוטרדים מבעיות טכניות. לג'ון היו בעיות עם הבס שלו, שנשמע לא מכוון. זה לוקח הרבה זמן ומאמץ כדי להיות מוכן לבמה והדיילי מירור כל כך לא התרשם מהביצועים שלנו שהוא שינה את כותרת המהדורה המוקדמת שלו מ-DIANA'S DELIGHT לכותרת אחרת במהדורות מאוחרות יותר - DIANA'S LET DOWN. אבל זו הייתה חוויה פנטסטית, והבאזז שזה נתן לנו היה נהדר".

הדלתות? דרמה, גאונות וכמעט-אסון! ב-20 ביולי בשנת 1970 יצא אלבום ההופעה היחיד שג'ים מוריסון ראה עם להקתו, הדלתות. שמו הוא ABSOLUTELY LIVE. האלבום הבטיח אותנטיות מוחלטת, אבל מאחורי החריצים השחורים הסתתרה דרמה גדולה, עריכה מתוחכמת ורגעים של גאונות טהורה לצד כאוס מוחלט. זהו הסיפור המלא.

"ההצלחה של להקת הדלתות הגיעה כל כך מהר שזה פשוט הבעית אותי", סיפר פעם הקלידן ריי מנזרק למגזין רולינג סטון. "ההערצה המתחנפת שהורעפה עלינו הייתה בכמויות מטורפות ומגוחכות. מרוב הערצה כבר לא דיברו איתנו או עלינו מבחינה מוזיקלית. הדלתות הפכו לדבר מסתורי כל כך, שהאפיל על המוזיקה. זה פשוט היה יותר מדי בזמן קצר מדי". כן, במיוחד אחרי הפריצה המטאורית עם הלהיט LIGHT MY FIRE ב-1967, שהפך אותם מאלמוניים לאלילי נוער בן לילה.

אז דבריו של מנזרק קלעו בול למצב הלהקה עם כניסת שנות השבעים. העשור החדש דפק על דלתם כרוח רעה המבשרת על צרות. התקליטון האחרון שלהם שבאמת כבש את המצעדים, הלהיט TOUCH ME, עשה את שלו באפריל 1969 ונעלם, לא בגלל המסר שלו (שהיה פופ-רוק תמים למדי), אלא בגלל חרם שמרני אדיר בתחנות הרדיו עם בוא התקרית במיאמי שממנה יצא חשד שג'ים מוריסון התערטל מול הקהל (תקרית שהובילה לביטול של כמעט 20 הופעות מתוכננות של הלהקה ברחבי ארה"ב). שלושת הסינגלים שבאו אחריו גירדו בקושי את 40 הגדולים. התקליט הקודם, THE SOFT PARADE, על שלל עיבודיו התזמורתיים, נחשב בעיני רבים לאכזבה מסחרית בהשוואה לקלאסיקות שקדמו לו. חברת התקליטים ELEKTRA הרגישה את הלחץ והחליטה שהגיע הזמן לתעד את העוצמה האמיתית של הלהקה: על הבמה. המטרה הייתה להוציא אלבום הופעה שיזכיר לכולם מדוע התאהבו בדלתות מלכתחילה.

אבל הייתה בעיה, וזו הייתה בעיה גדולה. ללהקה כמעט ולא היו הופעות באותם חודשים. בעקבות תקרית המעצר המפורסמת של ג'ים מוריסון במיאמי, אמרגנים ברחבי ארצות הברית פשוט פחדו מהדלתות. מוריסון נתפס כפצצה מתקתקת, והחשש מהתפרעות נוספת או הסתבכות עם החוק הרחיק אותו ואת חבריו ללהקה מהבמות הגדולות. תוסיפו לזה תקרית נוספת מנובמבר 1969, בה הואשם מוריסון בהטרדת דיילת בטיסה לפיניקס, אריזונה (בדרכו לראות הופעה של הרולינג סטונס עם חברו, השחקן טום בייקר) כשהוא שיכור כלוט, ותקבלו מתכון ללהקה שאף אחד לא רוצה לגעת בה עם מקל. הדלתות הפכו למצורעים של עולם הרוק, והרעיון של אלבום הופעה נראה כמעט בלתי אפשרי.

העבודה על הפרויקט החלה למעשה כבר ביולי 1969, עם הקלטת הופעה בתיאטרון AQUARIUS בלוס אנג'לס, אך התוצאות נגנזו ושוחררו רשמית רק עשורים לאחר מכן. הלחץ היה עצום כשהלהקה נחתה בניו יורק לסדרת הופעות באולם FELT FORUM, המכיל כ-4,000 מקומות, ב-17 וב-18 בינואר 1970 (הלהקה קבעה לא פחות מארבע הופעות באותו סוף שבוע – הופעה מוקדמת ומאוחרת בכל ערב, בניסיון לפצות על אובדן ההכנסות בשנה החולפת). החבורה לא ניגנה יחד על במה כבר שלושה חודשים, והמתח היה באוויר. הלילה הראשון, ה-17 בינואר, הוקלט במלואו, והתברר בדיעבד כהחלטה היסטורית.

מנזרק היה נלהב במיוחד. הוא תמיד ראה בקהל הניו יורקי "קהל מטורף אך אינטליגנטי ביותר", כזה שיודע להעריך את התיאטרליות והמורכבות של הלהקה. כאן חשוב לתקן טעות היסטורית: בניגוד מוחלט לתדמית האל היפהפה שהיפנט את העולם ב-1967, מוריסון לא השיל קילוגרמים ולא גילח את פניו. למעשה, הוא הופיע בניו יורק כשהוא כבד יותר ושמר על הזקן העבות שאפיין אותו לאחרונה, מתוך רצון נואש שיקחו אותו ברצינות כמשורר בוגר ויפסיקו לראות בו סמל מין מצועצע. ההופעה הראשונה התחילה מעט בהיסוס, אך מהר מאוד צברה תאוצה והפכה לתצוגת תכלית אנרגטית. חברי הלהקה ירדו מהבמה בסיומה כשהם מרחפים, מלאי אדרנלין וביטחון מחודש.

אז, מאחורי הקלעים, התרחשה הדרמה האמיתית. בחדר ההלבשה המתינה להם פטרישיה קנלי, עיתונאית רוק חריפה שבזמנה הפנוי התעסקה בכישוף ובטקסים פגאניים. למעשה, היכרותם החלה כבר בינואר 1969, אך באותם ימים ספורים לפני ההופעה, ניצת (מחדש) רומן סוער בינה ובין מוריסון (רומן שהסלים מאוחר יותר באותה שנה עד כדי טקס "נישואין" בו שילבו את דמם). היא הגיעה לחדר לבושה בבגד מינימליסטי במיוחד. הבעיה? בחדר נכחה גם בת זוגו הקבועה והסוערת של מוריסון, פאם קארסון, שאותה מוריסון נהג לכנות "החברה הקוסמית שלי". האווירה התחשמלה מיד, כשמוריסון, חסר כל יכולת לדחות סיפוקים, לא הצליח להוריד את ידיו מקנלי מול עיניה הנדהמות של קארסון.

כשהלהקה חזרה לבמה להופעה השנייה באותו ערב, האנרגיה הכאוטית מחדר ההלבשה כאילו נשפכה ישירות אל המוזיקה. מוריסון שר את נשמתו, צרח, לחש והתפתל על הבמה, כשמסביבו נחתו מתנות מהקהל: ג'וינטים, חזיות ותחתונים. למרות עננת המשפט הפלילי שריחפה מעל ראשו, חוש ההומור השחור שלו לא נטש אותו. כשג'וינט קטנטן במיוחד נחת לרגליו, הוא הרים אותו, בחן אותו מול הקהל ואמר בציניות: "זה מה שאני אוהב בג'וינטים של ניו יורק, הם כל כך קטנים שאפשר להשתמש בהם כקיסם שיניים". (ההכרזה הסרקסטית הזו שרדה את חדר העריכה וניתן לשמוע אותה בבירור באלבום, רגע לפני השיר BUILD ME A WOMAN).

אך הלילה כמעט והסתיים באסון מוזיקלי. במהלך הביצוע לשיר WILD CHILD, משהו השתבש. הלהקה זייפה באופן צורם כבר מהתווים הראשונים, בעיקר משום שגיטרת הגיבסון SG של רובי קריגר יצאה לחלוטין מכיוון. אחרי כמה תיבות מביכות, הם פשוט נטשו את השיר. מוריסון לא נשאר חייב, סתם את אפו בשתי אצבעותיו כמחאה והמשיך הלאה. למרות התקלה, ההופעה כולה הוכתרה כהצלחה מסחררת. הדלתות הוכיחו לכל המבקרים, ובעיקר לעצמם, שהכוח עדיין במותניהם.

כשהאלבום ABSOLUTELY LIVE הגיע סוף סוף לחנויות, הקהל קיבל מסמך דוקומנטרי עוצמתי, תחושה אמיתית של הלהקה בשיא כוחה הפרוע. מוריסון עצמו היה גאה בהקלטה, אך סלד מהעטיפה. התמונה, שצולמה כשנתיים קודם לכן בהופעה המפורסמת ב-HOLLYWOOD BOWL, הציגה גרסה שלו שכבר לא הייתה קיימת, כשהוא מגולח לחלוטין ולובש מכנסי עור צמודים. הוא הרגיש שהיא לא משקפת את הגבר המזוקן והבשל יותר שהפך להיות, אך מנהלי חברת התקליטים התעקשו שהם חייבים את סמל המין המוכר על העטיפה כדי לדחוף את המכירות.

האמת היא, שהאלבום לא היה תיעוד של הופעה אחת, אלא יצירת כלאיים מתוחכמת. המפיק הוותיק של הלהקה, פול רוטשילד, עבד במשך שבועות ארוכים וחיבר יחדיו קטעים מהופעות שונות בניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה ודטרויט. ישנם אפילו שירים ספציפיים שהם למעשה חיבור של שתי גרסאות משתי הופעות שונות, כדי ליצור את הביצוע ה"מושלם". למרות זאת, התוצאה הסופית הייתה מהנה להפליא.

הנה כמה מהשירים והמחרוזות הבולטים באלבום שנוצרו מהקלטות שונות: קודם כל - המחרוזת שבצד הראשון של האלבום הכפול המקורי. זו שכוללת את ALABAMA SONG ואחריו BACK DOOR MAN ואחריו LOVE HIDES ו-FIVE TO ONE. בתוך רצף חלק זה, דווח כי הביצוע של LOVE HIDES הוקלט בפילדלפיה, בעוד ששאר רכיבי המחרוזת נלקחו בעיקר מהופעות בניו יורק. עבור היצירה הארוכה על חגיגת מלך לטאה (CELEBRATION OF THE LIZARD), פול רוטשילד הרכיב את הגרסה המלאה פה על ידי עריכת קטעים שונים מהופעות שונות, ויצר את הגרסה שהפכה לאייקונית עבור המעריצים. רוטשילד עצמו, טען פעם כי "חייבות להיות 2,000 עריכות באלבום הזה". בעוד שמספר זה עשוי להיות הגזמה, הוא מדגיש את הגישה שנעשתה להבאת המוצר הזה לאור. בימים שלפני העריכה הדיגיטלית, המשמעות הייתה עבודה סיזיפית של חיתוך פיזי של סרטי ההקלטה בסכין גילוח. לעתים, רוטשילד לקח הברה אחת של מוריסון מהופעה בחוף המזרחי ואת המשך המילה מהופעה בחוף המערבי!

בעוד שאין הצהרה חד משמעית מצד הלהקה או המפיק שלהם, פול רוטשילד, שתסביר את ההשמטה הזו של גרסת אולפן רשמית לשיר UNIVERSAL MIND (שאמנם בוצע כאן בהופעה אך מעולם לא זכה לגרסת אלבום אולפן), התוכן הלירי של השיר והמסלול האמנותי של הלהקה באותה תקופה מציעים רמזים משכנעים.

השיר מתפרש באופן נרחב כביקורת נוקבת על המסחור של האמנות ועל נטייתה של תעשיית המוזיקה לחנוק את החופש היצירתי. המילים, שנכתבו על ידי ג'ים מוריסון, מדברות על היותך "עבד בתודעה האוניברסלית" ועל המאבק לשמור על שלמות אמנותית נוכח לחצים מסחריים. "הייתי בסדר עד שאתם הגעתם עם החליפות שלכם", הוא ביקש להעביר בשירו, בעקיצה מפורשת לאנשי התעשייה שניסו לאלף את הלהקה.

סביר להניח שהדלתות, ובפרט מוריסון, חשו שגרסת אולפן מלוטשת תבגוד במהות השיר. להכפיף יצירה שמגנה את "התודעה האוניברסלית" של המסחריות למכונה שהיא מבקרת הייתה סתירה אמנותית עמוקה. האנרגיה הגולמית בהופעה הזו הייתה כנראה המדיום האותנטי ביותר לשיר עם מסר כה עוצמתי. עדיין, היעדרה של גרסת אולפן של UNIVERSAL MIND נותר בגדר תעלומה ללא תשובה אחת ואמיתית.

והביקורות, כצפוי, היו קוטביות. עיתון רולינג סטון פשוט קטל את זה: "חברת התקליטים מציגה את האלבום הזה בפנינו כדוקומנט אורגני. ובכן, זה לא ממש נראה כך כשלקח כמעט שנה להקליטו במקומות שונים ולהדביק את הכל ביחד. כשג'ים מוריסון עולה שיכור לבמה, זו אמורה להיות הבעיה שלו. אבל כשברור לנו כי בחלק מהקטעים שכאן הוא במצב שכזה, מי המפסיד האמיתי? ג'ים מוריסון? או הקהל שקונה את התקליט הזה? יש פה כרבע שעה של מוזיקה טובה, מתוך שמונים דקות. עם שירים כמו WHO DO YOU LOVE, BUILD ME A WOMAN ו- CLOSE TO YOU.

חוץ מזה, אנחנו נשארים עם קטע ארוך ומעופש כמו 'החגיגה של מלך הלטאה', שמנוגן באופן מהודק, אך מי רוצה לשמוע את זה יותר מפעם אחת? ויש שיר בשם UNIVERSAL MIND שנשמע כמו שיר של תקליטון שנכשל. ויש גם את השירים הידועים שמבוצעים פה פחות טוב מבמקור. ובין לבין נשמע קולו המטיף של מוריסון, כשאנחנו לא שוכחים שהטפה אחת שלו הפכה לטרגדיה. אבל אם מסתכלים רק על המוזיקה ומתעלמים מהדיבורים של מוריסון, נשארים עם שחיטה היסטרית של קטלוג הלהקה. יש מקומות בהם פשוט בא לך לעלות לבמה ולהכות את מוריסון בפרצופו מרוב כעס על כך. מה שנראה כתיאטרון על הבמה הפך פה לזבל על הפטיפון ונשמע כי מפיק התקליט, פול רוטשילד, בחר את הקטעים כהימור ברולטה רוסית. וכדי להוכיח סופית שמדובר במוצר מודבק, גם העטיפה של התקליט עברה דרך סטודיו הגרפיקה לנגיעות לא טבעיות".

מנגד, העיתונות הבריטית הייתה נלהבת הרבה יותר. במגזין מלודי מייקר נכתב: "האלבום הכפול המצוין הזה מוכיח שלדלתות יש את הרגעים שלהם. זו להקה קטנה ומהודקת שמצוינת בבניית ריפים פ'אנקיים ויצירת האווירה המתאימה לג'ים מוריסון. הם יודעים לעשות רוק, גם אם ריי מנזרק נשמע לעתים מיושן עם האורגן שלו. אין פה רגע דל". בעיתון NME הוסיפו: "ריי, רובי וג'ון מקבלים פה הזדמנות להוכיח שהם מוזיקאים מצוינים. הם יוצרים יחדיו צליל משלהם והכל נעשה היטב".

בסופו של דבר, הקהל הרחב הצביע ברגליים ובארנקים. האלבום התקבל באהבה עצומה, המשיך להימכר היטב במשך שנים ונשאר פריט חובה בקטלוג של הלהקה. הסאונד המיוחד שלו, שמצליח לשקף את הצליל החי והגולמי, מותיר המון מקום למחשבה ולדמיון על מה באמת התרחש שם על הבמה באותם לילות חשמליים. כי, בואו נודה על האמת, מה טוב יותר מלתת לדמיון להשתולל בזמן שהמוזיקה מתנגנת?

כשפיטר גבריאל לבש שמלת שועל והלהקה חרקה שיניים. הסיפור על תקליט ההופעה שג'נסיס לא רצתה להוציא ובכל זאת יצא היום, ב-20 ביולי בשנת 1973. שמו הוא GENESIS LIVE.

20 ביולי 1973. עולם הרוק המתקדם בשיא תפארתו, והימים הם ימי תיאטרון ויזואלי מרהיב ונגינה מורכבת שטרם נשמעה. ובדיוק ביום הזה, נחת על מדפי החנויות תקליט ההופעה הראשון והיחיד של להקת ג'נסיס בהרכבה המפואר, פנינה שחורה ובוהקת בשם GENESIS LIVE.

אבל אל תתנו לשם הנוצץ להטעות אתכם. התקליט הזה לא נולד מתוך רצון אמנותי עז לתעד את עוצמתה של הלהקה על הבמה. למעשה, הוא נולד כמעט בטעות, מתוך מצוקה ואילוץ. הלהקה הייתה שקועה עד צוואר בעבודה אינטנסיבית על מה שעתיד היה להיות תקליט המופת הבא שלה, יצירה שתישא את השם SELLING ENGLAND BY THE POUND. תהליך היצירה המפרך התארך, וחברת התקליטים CHARISMA, בראשותו של המנהל ממולח טוני סטראטון סמית', נכנסה ללחץ. היה צורך דחוף לשמור את שם הלהקה בתודעה הציבורית, לגשר על הפער, ובמילים פשוטות – למשוך זמן.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, מעבר לאוקיינוס האטלנטי. צוות רדיו אמריקאי הקליט שתיים מהופעותיה של הלהקה, במנצ'סטר ובלסטר, במטרה לשדר קטעים נבחרים במסגרת תוכנית הרדיו הפופולרית KING BISCUIT FLOWER HOUR. איכשהו, בכישרון משא ומתן השמור רק לו, הצליח סטראטון סמית' לשים את ידיו על סלילי המאסטר המקוריים. הוא הציג את הרעיון בפני הלהקה: בואו נוציא תקליט הופעה. חברי ג'נסיס, פרפקציוניסטים ידועים לשמצה, קיבלו את הבשורה בחריקת שיניים קולנית. "תמיד חשבנו שהסאונד שלנו באולפן נשמע נהדר, אבל בהופעות חיות הוא פשוט לא עובד," הודה לימים המתופף פיל קולינס. "בדיעבד, התברר שפשוט לא חשבנו נכון".

בלית ברירה, נכנסו חברי הלהקה לאולפן יחד עם טכנאי הסאונד הנאמן ג'ון ברנס, ערכו את ההקלטות, ליטשו פה ושם, ונתנו את הסכמתם המהוססת. התוצאה, למרות החששות, הייתה לא פחות ממדהימה. השוק הבריטי התאהב מיד בתקליט, שנמכר במחיר מוזל כדי למשוך קהל, והביא אותו למקום התשיעי במצעד המכירות – הפעם הראשונה שתקליט של ג'נסיס התברג באנגליה בעשירייה הפותחת.

התקליט מכיל חמש יצירות בלבד, אך כל אחת מהן היא עולם ומלואו, תיעוד חשוב של החשמל, הדינמיקה והכימיה החד פעמית בין חמשת המוחות המוזיקליים שהרכיבו את הלהקה: פיטר גבריאל, טוני בנקס, סטיב האקט, מייק ראת'רפורד ופיל קולינס.

הפתיחה היא לא פחות ממושלמת. צלילי המלוטרון וההאמונד המוחצים של מאסטרו הקלידים טוני בנקס פותחים את WATCHER OF THE SKIES וסוחפים את המאזין למסע פרוגרסיבי אדיר במשקל מסעיר של שישה רבעים. מכאן, אנו צוללים היישר לתוך התיאטרליות פורצת הדרך של פיטר גבריאל. באותה תקופה, גבריאל היה בשיאו הבימתי, מחליף תלבושות ותחפושות מרהיבות, ומגלם דמויות שונות. הדבר בא לידי ביטוי מושלם בביצוע ל-GET 'EM OUT BY FRIDAY, מיני-אופרת רוק קומית-טראגית נוקבת שבה הוא מגלם בקולו את כל הדמויות בכישרון משחק נדיר.

אחד המאפיינים הזכורים מהופעות הלהקה באותה תקופה היו סיפוריו הסוריאליסטיים של גבריאל בין השירים. הוא פיתח את המנהג הזה כדי להעניק לחבריו זמן יקר לכוון את הגיטרות שלהם (במיוחד גיטרת 12 המיתרים של ראת'רפורד) מבלי שהקהל יאבד סבלנות. למרבה הצער, רוב הסיפורים הללו נערכו החוצה מהתקליט, כמו גם היצירה המרכזית והארוכה ביותר של הלהקה, SUPPER'S READY בת 23 הדקות. התכנון המקורי היה להוציא אלבום כפול שיכלול את כל המופע, אך משיקולי רווחיות הוחלט לקצץ אותו לתקליט בודד. רק כדי לסבר את האוזן, באותה תקופה בדיוק הוציאה להקת יס את אלבום ההופעה המשולש והמפואר YESSONGS, מה שממחיש את הבדלי המעמדות בין שתי ענקיות הפרוג דאז.

אך כל תחושת החמצה נשטפת כלא הייתה עם הגרסה החיה והבועטת של THE KNIFE. הקטע הזה, שריד מהימים המוקדמים והאגרסיביים יותר של הלהקה, מקבל כאן זריקת אדרנלין טהורה, ביצוע כה סוער שאפילו סטיב האקט, הגיטריסט שישב על כיסא לאורך כל המופע בריכוז עילאי, נראה כשהוא קם על רגליו לרגע של התפרצות רוק.

באופן כללי, חברי ג'נסיס נצמדים לרוב לגרסאות האולפן ומבצעים את שלהם, תו לתו. מבין כל להקות הפרוג, צליל האולפן של ג'נסיס היה כנראה המלוטש ביותר, בלי אף תו שאינו במקום - אפילו הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים מעולם לא הסתמכו הרבה על אלתורים מבולגנים, כשהם מתוכננים בקפידה וכתובים כיצירה קלאסית. זה ממחיש היטב את רצונה של ג'נסיס לא לבלוט כלהקת הופעות וירטואוזית כי אם כאנסמבל שבא קודם כל לכתוב מוסיקה ואז לבצעה בהתאם, כי לא היה, לדבריהם, מי שיבצע את רעיונותיהם טוב מהם. כל שיר פה שומר על המהות שלו: עם המלוטרון האטמוספרי המסתחרר על WATCHER OF THE SKIES, החגיגיות של ימי הביניים של THE MUSICL BOX, התיאטרליות המשעשעת של GET 'EM OUT BY FRIDAY, התחושה המבשרת רעות של THE RETURN OF THE GIANT HOGWEED (עם אחד הסיומים הכי מופתיים לקטע פרוג כלשהו), והטירוף האפוקליפטי של THE KNIFE.

פיטר גבריאל, לעומת ארבעת חבריו פה, עדיין מצליח לבלוט מעליהם - הוא 'הצליל החי' באלבום, שכן הוא מסוגל להעביר את השירה שלו מסגנון אחד למשנהו, לשנות את הביטוי בכל נקודה שהוא רוצה, בעוד האחרים קשורים לחלוטין במורכבות המוסיקה. לפיכך, GET 'EM OUT BY FRIDAY נשמע כאן אפילו יותר תיאטרלי מאשר בתקליט האולפני, FOXTROT, כשגבריאל מגזים קצת, בכוונה, בהגייה הבימתית וזה מענג לשמוע.

למרבה הצער, מה שהתקליט מסרב להציג לנו לחלוטין הם ההתרגשות והתיאטרליות של המופע הבימתי של ג'נסיס (כלומר, השירים מספיק תיאטרליים, אך בכל זאת מדובר בתקליט). מלבד העטיפות הקדמית והאחורית עם גבריאל בצילומים עם המסכות המופלאות שלו ועם אחד מהסיפורים שלו כתובים בצורת טקסט, אין כאן שום דבר שמצביע על כך שזו הייתה להקה עם אחת מהופעות הבמה המפורסמות של התקופה. אבל זה לא משנה, כי המוסיקה כאן עדיין שולטת ומביאה דוקומנט חשוב ביותר ללהקת רוק מתקדם בתעופה.

בצדה האחורי של העטיפה נראים צילומיהם המופרדים של חברי הלהקה, כשבצד הימני מתנוססת גם תמונתו של ריצ'ארד מקפייל, העוזר הנאמן שלה, שהחליט להיפרד ממנה מבחינה מקצועית, כי חש שהתפקיד שלו בה גוזל ממנו כל אפשרות להתקדם מבחינה אישית. תקליט זה הוקדש לו ואת התמונה איתו, בעטיפה האחורית, צילמה בחוף לייק מישיגן, בשיקגו, מרגרט בנקס, אשתו של טוני.

באותה עטיפה אחורית יכל קהל המאזינים גם ליהנות מסיפור קצר פרי עטו של גבריאל: "השעה 16:30. הרכבת התחתית נעצרת. אין תחנה באופק. מבטים חרדים מתרוצצים בין הנוסעים כשהם בוחנים את נוכחות האחרים בפעם הראשונה. בסוף הרכבת, גברת צעירה בחליפת מכנסיים ירוקה, עומדת במרכז הקרון וממשיכה לפתוח את הז'קט שלה, אותו היא מסירה ומפילה לרצפת העץ המלוכלכת. היא גם מורידה את נעליה, מכנסיה, החולצה, החזייה, הגרביונים ותחתוניה הפרחוניים, ומטילה את כולם בערמה מסודרת. זה משאיר אותה עירומה לחלוטין. לאחר מכן היא מעבירה את ידיה על ירכיה ומתחילה להתעסק בין רגליה.

בסופו של דבר היא תופסת משהו קר ומתכתי ולאט לאט היא מתחילה לפתוח את גופה. היא עובדת בקו ישר במעלה הבטן, בין השדיים, במעלה הצוואר, לוקח אותה היישר דרך מרכז פניה אל מצחה. אצבעותיה בודקות מעלה ומטה את החריץ שנוצר לבסוף לנוח משני צדי הטבור. היא עוצרת לרגע, לפני שהיא מתחילה לפרק את בשרה. היא מחליקה את ידה הימנית לפתח ודוחפת מעלה בגרונה, נצמדת לדבר מוצק שקבור בראש עמוד השדרה. במאמץ אדיר היא מתרופפת ושולפת מוט דק ומנצנץ וזהוב. אצבעותיה משחררות את אחיזתן וגופה המתפורר, פרוס למשעי, מחליק במשטח הנוזל של המוט לרצפה. ספלאט!

המוט נשאר מרחף ממש מעל האדמה, כעמוד דגל ללא דגל. הנוסעים האחרים שתקו לחלוטין, אך לשמע נפילת הגוף על הרצפה קמה גברת גדולה בגיל העמידה, לבושה בשמלה ורודה ובפודל תואם, וצעקה "תפסיקי את זה, זה מגעיל!"

מוט הזהב נעלם. חליפת המכנסיים הירוקה הושארה על קולב עם כרטיס ניקוי יבש שהוצמד לזרוע שמאל. על הכרטיס נכתב-

שם.........

כתובת......"

בהמשך היה זה במאי הקולנוע ויליאם פרידקין, שהתרשם ביותר מסיפור זה וביקש לעבוד עם גבריאל על פרויקט. זה יוביל לשבר בלהקה, אבל זה כבר סיפור אחר.

דרמה בשידור חי: ג'יין אשר מודיעה על סיום הרומן עם פול מקרטני! ב-20 ביולי בשנת 1968 הודיעה ארוסתו של פול מקרטני, ג'יין אשר, בטלוויזיה הבריטית שהיא ופול כבר לא ביחד.

צופי הטלוויזיה בבריטניה שהתכוונו לצפות בעוד פרק של תוכנית האירוח הפופולרית DEE TIME של ה-BBC, בהנחייתו של הכוכב סיימון די, קיבלו במקום זאת דרמה סוערת מהחיים האמיתיים, שהותירה את האומה המומה. השחקנית וכוכבת התקופה, ג'יין אשר, שהייתה במשך מספר שנים הצלע הנשית בזוגיות המתוקשרת והנוצצת ביותר של עולם הפופ, הודיעה קבל עם ועדה ובשידור חי כי אירוסיה לחבר להקת הביטלס, פול מקרטני, הגיעו לקיצם. ההלם היה גדול במיוחד עבור מקרטני עצמו, שעל פי הדיווחים שהה באותו זמן בביתו, צפה בתוכנית בטלוויזיה, וגילה על ביטול האירוסין הפומבי יחד עם שאר המדינה.

הזוג, שנחשב ל"זוג המלכותי" של סצנת הסווינגינג לונדון, ניהל מערכת יחסים שהחלה עוד בשנת 1963. הם נפגשו לראשונה ב-18 באפריל באותה שנה, כאשר אשר, אז בת 17 בלבד, נשלחה לסקר הופעה של הביטלס ברויאל אלברט הול עבור מגזין "רדיו טיימס". מקרטני, אז כוכב עולה, פגש את אשר, שחקנית צעירה ומבטיחה ממשפחה מכובדת, ומצא את עצמו מתגורר בבית משפחתה היוקרתי שברחוב ווימפול 57 שבלונדון. שם, בחדר האורחים ובעליית הגג, הוא כתב כמה מהשירים המפורסמים ביותר של הלהקה, רבים מהם בהשראתה הישירה של אשר. במשך שנים הם היו בלתי נפרדים, סמל לאהבה וזוהר. אך מתחת לפני השטח, בעבעו סודות ושמועות. כן, גם שירים של הביטלס גילו סדקים בזוגיות הזו - כמו I'M LOOKING THROUGH YOU או YOU WON'T SEE ME, שנכתבו לאחר מריבות קודמות ביניהם, לרוב סביב סירובה של אשר לוותר על קריירת המשחק העצמאית שלה למען הזוגיות.

במהלך הריאיון ב-DEE TIME, ג'יין אשר, שהגיעה כדי לקדם מחזה חדש בשם "המיליונריות", נשאלה על התוכניות לחתונה, שכן השניים התארסו רשמית רק שבעה חודשים קודם לכן, ביום חג המולד של 1967. בתשובה שהיממה את המראיין ואת הקהל, היא חשפה את האמת במלואה. "לא אני ניתקתי את זה, אבל זה מנותק, זה גמור", הצהירה בקור רוח מפתיע, אך בעיניים שכנראה הסתירו כאב רב. היא הוסיפה בנימה שהיא חצי מפויסת וחצי צינית: "אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל אנחנו עדיין מתראים ואוהבים, אבל זה פשוט לא הצליח. אולי נהיה אהובי ילדות שניפגש שוב ונתחתן כשנהיה בערך בני 70".

אז מה היה הקש ששבר את גב הגמל, או ליתר דיוק, את ליבה של אשר? מסתבר שהשמועות הבלתי פוסקות על חוסר נאמנותו של מקרטני לא היו רק רכילות זולה. הרגע המכריע הגיע מספר שבועות קודם לכן. אשר, שחזרה באופן לא צפוי ממסע הופעות של התיאטרון בו שיחקה לביתם המשותף בשכונת סנט ג'ונס ווד (מקרטני קנה את הבית בקרבת אולפני אבי רואד), פתחה את הדלת וגילתה את ארוסה בזרועותיה של אישה אחרת, תסריטאית אמריקנית צעירה בשם פראנסי שוורץ, שהסתובבה בחוגי הלהקה באותה תקופה והגיעה ללונדון כדי לעבוד בחברת "אפל רקורדס" שהביטלס הקימו לא מזמן.

אשר ההמומה הסתובבה על עקבותיה ויצאה מהבית מבלי לומר מילה. במחווה דרמטית לא פחות מההכרזה הטלוויזיונית, היא שלחה למחרת את אמה, מרגרט אשר, כדי לאסוף את כל חפציה האישיים מהבית. בכך סימנה את הסוף המעשי של חייהם המשותפים. נראה שהפעם, גם הכוכבת הסבלנית ביותר החליטה שנמאס לה לככב בתפקיד המשנה בסיפור חייו של מקרטני. מאותו יום ועד היום, ג'יין אשר סירבה בעקביות ובאצילות לדבר בפומבי על מערכת היחסים שלה עם פול מקרטני, ושמרה על שתיקה מוחלטת לגבי חייה האישיים איתו, למרות הצעות כספיות חסרות תקדים לכתיבת ספרי זיכרונות. מעניין מתי, אם בכלל, היא תשנה את דעתה בעניין ונגלה גם את הזווית האישית שלה בסיפור.

שנים לאחר מכן היא התחתנה עם ג'ראלד סקארף, קריקטוריסט נחשב מאד באנגליה שגם אייר את הדמויות בפרויקט "החומה" של פינק פלויד. וג'יין, היא הפכה גם לקונדיטורית מוערכת.

וכיצד הגיב פול לשידור הטלוויזיה ההוא? האם הוא הזדעזע מההכרזה הפומבית של ארוסתו לשעבר? האם הוא ניסה להחזיר אותה? התשובה המפורטת, עם כל הפרטים המפתיעים מאחורי הקלעים, נמצאת בספר המקיף שכתבתי על תולדות הלהקה, "ביטלמאניה!".

הטרגדיה בווילה של קית' ריצ'רדס: משחק קטלני! ב-20 ביולי בשנת 1979 קרתה טרגדיה איומה בביתו של גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס. מה קרה שם? לקרוא ולא להאמין!

בליל קיץ מהביל אחד, 20 ביולי 1979, בווילה המפוארת של גיטריסט הרולינג סטונס בסאות' סיילם שבמדינת ניו יורק (האחוזה שכנה ממש על הגבול עם קונטיקט, מה שגרם לרבים, כולל לתקשורת דאז, להתבלבל במיקום המדויק), התרחשה טרגדיה שהאפילה על כל אבק כוכבים. סקוט קאנטרל, נער צעיר בן 17 בלבד, נמצא מת במיטתה של אניטה פאלנברג, בת זוגו של קית' ריצ'רדס. מה בדיוק קרה שם באותו לילה גורלי? הסיפור המלא חושף את הצד האפל וההרסני של עולם הרוק'נ'רול.

השעה הייתה מאוחרת כשכוחות המשטרה הוזעקו לאחוזה. בחדר השינה בקומה העליונה הם מצאו את סקוט קאנטרל, שוכב במיטה כשפצע ירי קטלני בראשו. לצידו, היסטרית ומוכתמת בדם, עמדה אניטה פאלנברג, האישה שהייתה פעם המוזה של הרולינג סטונס וכעת הייתה צל של עצמה. פאלנברג נעצרה מיד והואשמה באחזקת כלי נשק גנוב ללא רישיון (אקדח מסוג סמית' אנד ווסון בקליבר .38 שהושאר באחוזה ודווח כגנוב), אך שוחררה בערבות של כ-10,000 דולר – סכום זעום ביחס לחומרת החשדות הראשוניים ולעושרה העצום של הלהקה.

כדי להבין את שורשי הטרגדיה, צריך לחזור אחורה אל תוך סבך היחסים של הלהקה המפורסמת בעולם. פאלנברג, דוגמנית ושחקנית, נכנסה לעולמם כחברתו של הגיטריסט בריאן ג'ונס, אך נטשה אותו לטובת חברו ללהקה, קית' ריצ'רדס, במהלך שהותיר את ג'ונס שבור לב. הקשר בין ריצ'רדס לפאלנברג היה סוער, מלא תשוקה והרס עצמי, ותודלק בכמויות אדירות של סמים. כפי שריצ'רדס עצמו יעיד שנים מאוחר יותר, מערכת היחסים שלהם הידרדרה למצב שבו "מה שהיה חשוב לה בחיים זה רק האם הסם כבר הגיע". התקופה הזו הייתה מתוחה במיוחד עבור הזוג, שכן קית' רק יצא בקושי מפרשת מעצר הסמים המפורסמת שלו בטורונטו ב-1977, שהעמידה את עתיד הלהקה כולה בסכנה. בעוד שקית' החל תהליך הדרגתי של גמילה וניקוי כדי לא להישלח לכלא, אניטה סירבה להשתקם ושקעה עמוק יותר אל תוך ההתמכרות.

אל תוך הקלחת הרותחת הזו נשאב סקוט קאנטרל. נער צעיר, הרביעי מבין ארבעה ילדים, שבא מבית שבור וסחב על גבו מטען נפשי כבד. הוא תואר כהיפראקטיבי עד כדי מאניה, למד בפנימייה לילדים עם קשיי למידה, ונשר ממנה בטרם עת. אחותו זכרה אותו כ"צעיר שחצן אך עדין, חסר פחד אך בוטח". בשנת 1978, חייו קיבלו תפנית טראגית נוספת כשאמו התאבדה. הוא היה מובטל וחסר קורת גג קבועה, וכשאניטה פאלנברג שמעה על מצבו, היא ריחמה עליו והציעה לו עבודה כמטפל ותחזוקאי בבית ובגינה שלה, תמורת שכר סמלי של כ-50 דולר לשבוע וזכות מגורים בחדר קטן מעל המוסך של האחוזה.

עבור קאנטרל, המעבר לביתם של ריצ'רדס ופאלנברג היה כמו כניסה ליקום אחר. הבית, שהיה עמוס בגיטרות, תקליטי זהב וכל הסממנים של תהילת רוק'נ'רול, הפך עבורו לנווה מדבר זוהר. פאלנברג, שהייתה שקועה בדיכאון עמוק ובשלבי פרידה סופיים מריצ'רדס, ששהה רוב הזמן מחוץ לבית בניסיון לשמור על מרחק ועל פיכחון יחסי, מצאה בנער הצעיר והאנרגטי נחמה מסוימת. למרות שהייתה רגילה להתמודד עם גלריה שלמה של נפגעי רוק'נ'רול, נראה שהמורכבות הנפשית של קאנטרל לא הרתיעה אותה, אלא קסמה לה.

במהלך תשעת החודשים שבילה בקרבתה, קאנטרל פיתח אובססיה כלפי פאלנברג. פער הגילים המשמעותי, היא בת 37 והוא בן 17, לא הפריע לו. הוא התוודה על אהבתו בפני אחותו וסנדקו, והכריז בנחישות: "אני מאוהב באניטה והיא מאוהבת בי". כשאלו ניסו להסביר לו שזה כנראה לא הדדי, הוא התעקש, "היא אוהבת אותי". בסוף יוני 1979, החלטתו לעבור לגור איתה באופן קבוע יצרה סערה במשפחתו. "למה שילד נאה בן שבע עשרה יגור בבית עם אישה מבוגרת בת שלושים ושבע בזמן שבעלה לא בבית?" תהה אביו בזעם, לאחר שנודע לו על מות בנו. אחיו ג'ים סיפק את התשובה הפרגמטית: "כל ילד בן שבע עשרה היה נופל לתוך זה. היו שם תהילה וכסף. הצרכים של סקוטי היו סיגריות, אוכל, אלכוהול וגראס. סקוטי לא היה מלאך, אבל אניטה לא הייתה השפעה טובה עליו".

בחזרה לליל האירוע. על פי גרסתה של פאלנברג במשטרה: "סקוט ואני שכבנו במיטה, בקומה העליונה, וצפינו בטלוויזיה בתוכנית לציון עשר שנים לנחיתת האדם על הירח. קמתי מהמיטה כדי לסדר את המצעים ולפתע שמעתי רעש. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו שוכב ודם רב נוזל מראשו. הוא חרחר ונחנק מדמו. לקחתי את האקדח ושמתי אותו במגירה בארון. רק כדי להיפטר מזה". הבלש דאגלס למאנה, שהגיע לזירה, העיד כי קאנטרל עדיין נשם אך היה מחוסר הכרה. הוא מת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים. למאנה הוסיף פרט מצמרר: "הקליע חדר לצד הימני של ראשו, משם המשיך לתקרה ונפל לרצפה". הוא גם ציין כי הבית המפואר נראה מוזנח ומלוכלך, "כמו דיר חזירים", כשהוא מלא בבקבוקי משקה ריקים, שאריות מזון ולכלוך שהעידו על הזנחה פושעת של שבועות.

ומה עם קית' ריצ'רדס? הוא שהה באותה עת בפריס, שם הקליט עם הלהקה את התקליט EMOTIONAL RESCUE. הלהקה והנהלתה ניסו לשדר עסקים כרגיל, אך מאחורי הקלעים הייתה פאניקה מוחלטת מחשש שהשערורייה תחסל את סיבוב ההופעות העתידי ותכתים סופית את שמם. כשפאלנברג התקשרה אליו מתחנת המשטרה כדי לבשר לו על הטרגדיה, תגובתו הייתה קרה כקרח. "הוא לא אמר שום דבר על הבחור", סיפרה מאוחר יותר. "הוא רק כעס על הרשלנות שלי ואמר, 'הו, הצלחת לאבד אקדח, נכון?'. חשבתי שזו אמירה קשה מאוד, כי זה לא היה איבוד חיים בעיניו, אלא רק אקדח שהוחרם על ידי המשטרה".

ריצ'רדס עצמו סיפר: "כשזה קרה בבית שלנו הייתי הרחק משם. אבל הבן שלנו, מרלון, היה שם והוא שמע את אניטה צורחת ואז ראה אותה רצה בהיסטריה במדרגות כשהיא מכוסה בדם. פגשתי את קאנטרל פעם. הוא נראה לי בחור צעיר ומטורף. הוא היה החבר הצעיר של אניטה. אמרתי לה שאני עוזב אותה ושזה ממש לא הבחור המתאים לה, והוא הוכיח זאת". נאמן לאופיו, הדבר הראשון שריצ'רדס עשה לא היה לדאוג לפאלנברג, אלא לדברים היקרים לו באמת. המשאית הראשונה שהגיעה לזירת הפשע הייתה מטעמו, עם הוראה אחת ברורה: "תוציאו משם את כל הגיטרות שיש". הוא ידע שלבית הזה הוא לא יחזור לעולם. ואכן, קית' עמד במילתו מעולם לא חזר להתגורר באחוזה בסאות' סיילם, והנכס הועמד למכירה ונמכר זמן קצר לאחר מכן.

בנו מרלון, שהיה אז ילד קטן, סיפק זווית מטרידה משלו לאירוע. "יצא אז לאקרנים הסרט 'צייד הצבאים' ויש בו סצנה עם משחק רולטה רוסית. זה מה שסקוט עשה", הוא טען. כלי התקשורת עטו על ההקשר הזה, וחלקם אף דיווחו שקלטת של הסרט הייתה בבית או שהשניים שוחחו עליו באותו ערב. "הוא נהג להגיד לי שהוא יירה באבא שלי וזה ממש הכעיס אותי כילד, אז נשמתי לרווחה כשהוא ירה בעצמו. הייתי חייב להציץ אז עליתי למעלה וראיתי הכל. למחרת כבר הייתי במטוס בדרך לאבא" הצוות של הסטונס דאג להבריח את מרלון במהירות לאירופה כדי להרחיק אותו מהזירה ומהעיתונאים שצבאו על המקום.

משפחתו של סקוט קאנטרל מעולם לא קיבלה את הגרסה הרשמית. "היא הייתה צריכה לדעת שאין לתת לקטין להשתכר כל היום ואז לשחק באקדח", אמר אחיו ג'ים. "היא לא סחטה את ההדק, אך אנו מאשימים אותה במותו". ב-19 בנובמבר 1979, פאלנברג נוקתה מכל אשמה הקשורה לגרימת מוות. בית המשפט פסק כי מותו של קאנטרל היה התאבדות. אחת הסיבות המרכזיות לסגירת התיק הייתה שלא נמצאו טביעות אצבע של פאלנברג על ההדק, והיא נקנסה בסופו של דבר רק על עבירת הנשק. אביו של הנער זעם: "אני חושב שהם היו מאוהבים והיא סיפקה לו סמים. אישה בת 37 הייתה צריכה לדעת שאין להתעסק עם קטין בן 17 בחדר השינה שלה. היא אחראית למות בני ולא משנה כיצד הם ינסו לטייח את זה".

עשרות שנים לאחר מכן, כשנשאלה על הטרגדיה, פאלנברג סיכמה את מצבה הנפשי באותה תקופה במילים חדות כתער: "אפילו לא קראתי את העיתונים. שום דבר. לא הרגשתי כלום. זה אחד מפלאי הסמים והאלכוהול". אניטה פאלנברג הלכה לעולמה בשנת 2017 בגיל 73. קית' ריצ'רדס, שהמשיך הלאה בחייו, נגמל מהרואין והקים משפחה חדשה, ספד לה במילים: "אישה מדהימה. תמיד בליבי".

ממזרים בראונדהאוס: הלילה שבו נולדה מוטורהד! ב-20 ביולי בשנת 1975 הופיעה להקת מוטורהד את הופעת הבכורה שלה בלונדון ואומרים שזו הייתה הופעה גרועה.

כן, התאריך הוא 20 ביולי 1975, יום ראשון, ואנחנו נמצאים בתוך אולם ראונדהאוס המפורסם, מבנה עגול ששימש בעברו כמחסן לקטרים והפך לאחד המוקדים הפועמים של סצנת הרוק הבריטית. על הבמה המרכזית צפויה לעלות להקת הרוק המתקדם, גרינסלייד, עם הצלילים המורכבים והסימפוניים שלה. אבל לפני שהם יעלו, הקהל יקבל מנה ראשונה של משהו חדש לחלוטין, משהו גולמי, רועש וחסר פשרות. להקת חימום שאיש כמעט לא שמע עליה, בשם מוטורהד.

מאחורי השם הזה עמד איש אחד, דמות שכבר הספיקה לעשות לעצמה שם בסצנת האנדרגראונד: איאן פרייזר קילמיסטר, או בכינויו הנצחי, למי. חודשיים בלבד קודם לכן, במאי של אותה שנה, למי מצא את עצמו מחוץ ללהקת הספייס-רוק הפסיכדלית הוקווינד, הלהקה שבה ניגן בס ושאיתה חווה הצלחה לא מבוטלת. הסיבה הרשמית לפיטורין הייתה תקרית מעצר בגבול ארצות הברית-קנדה על אחזקת סמים, אבל כפי שלמי עצמו נהג לספר בהומור האופייני לו, הוא פשוט "לקח את הסמים הלא נכונים" שהרגיזו את חבריו. הוא רצה ספיד, הם רצו לעוף בחלל. הדרכים נפרדו.

אבל למי לא היה איש של רחמים עצמיים. עם בס הריקנבקר שלו ביד וזעם בלב, הוא החליט להקים את הלהקה "הכי מלוכלכת בעולם". השם הראשון שעלה בראשו היה בוטה וישיר כמוהו: BASTARD. הרעיון היה פשוט, להקת רוק מהירה, רועשת ואגרסיבית שתגרום לדשא של השכנים לנבול, כפי שהבטיח. אלא שהמנהל שלו הבהיר לו מהר מאוד שלהקה בשם BASTARD לעולם לא תזכה להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית TOP OF THE POPS. למי, שהיה בדעת מיעוט, נאלץ לוותר ומצא שם חלופי, MOTÖRHEAD, כשם השיר האחרון שכתב עבור הוקווינד, סלנג בריטי למישהו שמכור לספיד.

לצורך המשימה הוא גייס שני שותפים לפשע: הגיטריסט לארי וואליס, שהגיע מלהקת PINK FAIRIES, והמתופף לוקאס פוקס. השלישייה הזו, טרייה ולא מהודקת, עלתה לבמה באותו ערב בראונדהאוס להופעת הבכורה שלה אי פעם. "זה היה מהר", הודה למי שנים אחר כך, "בהתחשב בעובדה שרק עזבתי את הוקווינד במאי. אבל לא היינו טובים בהופעה בראונדהאוס. למעשה, היינו גרועים שם".

בספרו האוטוביוגרפי, הוא הרחיב על החוויה בפירוט ציורי: "חיממנו את גרינסלייד, סוג של להקת רוק-מנופח שהוקמה על ידי הבחור הזה, דייב גרינסלייד, שהיה קלידן של מישהו". למי, שהיה פנאט של היסטוריה צבאית ובמיוחד של מלחמת העולם השנייה, תיאר כיצד רצה לפתוח את ההופעה באופן תיאטרלי במיוחד. "השתמשנו בהקלטה מגרמניה של רגליים צועדות ואנשים שצועקים 'סייג הייל!'. זה נשמע ממש חזק וקר להפליא, כל הרגליים האלה שצועדות בחוזקה על האבנים הגרמניות המרוצפות. צליל ממש רועם". כדי להוסיף לאווירה, הוא הציב על הבמה גולגולת אנושית שצבע בכסף.

אך למרות הגימיקים התיאטרליים, למי לא ניסה לייפות את המציאות. "אני חייב להודות שלא היינו טובים במיוחד", כתב, והוסיף בסוגריים כנים: "נוראים לעזאזל, בואו נודה בזה!". באופן אירוני, עם השנים התברר שאותה הקלטת פתיחה דרמטית הייתה ככל הנראה יותר מיתולוגיה מאשר עובדה. למי עצמו טען בראיונות מאוחרים יותר שהסיפור על קריאות ה'סייג הייל' הוא אגדה אורבנית, ושמדובר בהקלטה מזויפת שהודבקה לבוטלגים של ההופעה שנים אחרי, מה שהחריד אותו באופן אישי. האמת, כנראה, הייתה פשוטה יותר: הם פשוט עלו וניגנו.

ומה הם ניגנו? הסטליסט של אותה הופעה ראשונה מספר את הסיפור כולו. הוא הורכב כמעט כולו מגרסאות כיסוי, כולל שני שירים של הוקווינד, מה שמראה כמה טרי היה הפרויקט. לצד אלו הם ביצעו קאברים לשיר CITY KIDS של PINK FAIRIES , WAITING FOR THE MAN של הוולווט אנדרגראונד ואחרים. זו הייתה להקה שעדיין חיפשה את הקול שלה, יורה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יתחבר.

הקהל, שבא ברובו לראות את הנגינה המהוקצעת של גרינסלייד, קיבל הלם תרבותי קטן. במקום סולואים ארוכים ומבנים מורכבים, הם חטפו רעש טהור, אנרגיה מתפרצת וחוסר דיוק. זו לא הייתה הלהקה שתהפוך למכונת המלחמה המשומנת של ACE OF SPADES, אבל הניצוץ היה שם. הזרע נטמן. מאותו ערב כאוטי ולא מוצלח במיוחד בראונדהאוס, נולד משהו חדש. זה היה הצעד הראשון והכושל-לכאורה של להקה שעתידה לרמוס את גבולות הרוק הכבד, להמציא את הספיד-מטאל ולהפוך במשך ארבעים השנים הבאות לסמל בלתי מעורער.

ספינת הפיראטים של ג'פרסון שעלתה על שרטון: ב-20 ביולי בשנת 1972 יצא אלבומה השביעי של להקת ג'פרסון איירפליין (והאחרון שהוקלט באולפן עם חומרים מקוריים לפני האיחוד המאוחר ב-1989) ושמו LONG JOHN SILVER. זה התקליט שפירק את הלהקה. אחריו התפצלו חבריה סופית לשני הרכבים שונים לחלוטין: "הוט טונה" ו"ג'פרסון סטארשיפ".

"לונג ג'ון סילבר" נחשב בדרך כלל לנקודת השפל המוחלטת של הלהקה, בלאגן חסר מקוריות שרק פגע במוניטין שלהם והוביל לפירוק הלהקה. אמרו שזה יותר גרוע מהתקליט הקודם של הלהקה ששמו BARK. אז זה אומר שהציפיות שלי היו די נמוכות כשניגשתי פעם להקשיב לזה. אבל וואו, כמה שאני (וכל השאר) באמת טעינו. זה לא יותר גרוע מ-BARK; אלא פשוט עוד מאותו הדבר. אבל, עדיין, כשלא משווים את זה לתקליטי הלהקה בשיאה - יש אפשרות אפילו ליהנות מזה. מיד אגיע לזה.

שם התקליט, כמובן, לקוח מדמות הפיראט המפורסמת, ונדמה שאין שם הולם יותר לתאר את מסכת הביזאר, המריבות והכאוס היצירתי שהולידו את היצירה הזו – תקליט שנשמע כמו גרסת צד אפלה, כעוסה ומבולגנת יותר של להקת הבירדס, והפך למעשה לשירת הברבור הצורמת של ההרכב הקלאסי. אבל למרות הכאוס הפנימי והביקורות, האלבום הצליח לטפס עד למקום ה-20 במצעד הבילבורד - בזכות קהל המעריצים הנאמן של הלהקה באותם ימים. אבל לפני כתיבת המאמר הזה באמת נהניתי להקשיב לאלבום הזה. למה? בעיקר בגלל שהוא נשמע לפתע רענן להפליא ופועם מאנרגיה כנה וקיימת. האנרגיה הזו יכולה להיות נאיבית ומטופשת, והקשקושים האנטי-נוצריים של סליק וקאנטנר ב-SON OF JESUS ו-EASTER בהחלט עוברים את הגבול (לא קצת מאוחר מדי להתלונן על כך שנוצרים שופכים דם למען אמונתם במאה העשרים?). אבל למרות זאת, הלהקה ממשיכה להתקדם יפה, לעתים עם עבודת גיטרה מובילה לוהטת. הנקודה האהובה עלי, עם זאת, היא שסליק לוקחת את השירה המובילה ברוב הרצועות, ומכיוון שיש לי תשוקה מיוחדת לסגנון השירה שלה, זה עובד. למעשה, גולת הכותרת שלה באלבום, הבלדה העוצמתית והממריאה AERIE, צריכה להיות מדורגת בין היצירות הטובות יותר של האיירפליין, מבחינתי. עבודת השירה שהיא עושה שם היא בלתי מנוצחת, והשיר לוקח בסחרור עד לשמיים. תקשיבו להרמוניות המעולות בפזמון, תשקעו בהן, תרגישו אותן, ותבינו למה אני מתכוון.

אז הסיפור מתחיל בתחילת אותה שנה. לאחר תקופה שבה חברי הלהקה התפזרו איש איש לפרויקט סולו משלו, הוחלט על איחוד כוחות מחודש. הגיטריסט פול קאנטנר, הסולנית הכריזמטית גרייס סליק, הגיטריסט הווירטואוז יורמה קאוקונן, הבסיסט המהפנט ג'ק קאסידי, המתופף ג'ואי קובינגטון והכנר פאפא ג'ון קריץ' נכנסו לאולפני וולי היידר במרץ 1972 (רגע - משמו של הכנר נלקח הלהיט של מדונה, PAPA DON'T PREACH? אוקי, האמת היא שאין שום קשר בין השניים – השיר של מדונה נכתב על ידי בריאן אליוט בהשראת שיחות רכילות של נערות ששמע מחוץ לאולפן ההקלטות שלו, והמיתוס שנקשר לשמו של קריץ' הוא טעות נפוצה). המטרה הייתה אחת: להקליט תקליט חדש שיחזיר את המטוס למסלול ההמראה. אלא שהמטוס כבר היה חבוט, והטייסים משכו את ההגאים לכיוונים מנוגדים.

תהליך ההקלטות, שנמשך קרוב לשלושה חודשים, היה רווי במתחים שהגיעו לנקודת רתיחה. האווירה הייתה כל כך עכורה, עד שכמה מהשירים הוקלטו בשיטה שמעידה על הכל חוץ מלהקה מגובשת: כל חבר הקליט את התפקיד שלו בנפרד, והטכנאים חיברו את החלקים בפאזל כאוטי. סיבה מרכזית לנתק הייתה שקאוקונן וקאסידי כבר היו שקועים עד צוואר בהצלחת פרויקט הצד שלהם, "הוט טונה", והעדיפו להקדיש לו את מיטב הזמן והאנרגיה, מה שהוסיף שמן למדורת התסכול של קאנטנר וסליק. באחד הימים, הגיח לאולפן חברם הטוב, דיוויד קרוסבי (שהיה חלק מחבורת הנגנים המורחבת של סן פרנסיסקו שכונתה בתעשייה PLANET EARTH ROCK AND ROLL ORCHESTRA), והוסיף את ההרמוניות הקוליות המופלאות שלו לאחד השירים. אך שמחתו הייתה מוקדמת. חברת התקליטים שלו, שבה היה חתום על חוזה בלעדי, שמעה על שיתוף הפעולה והטילה וטו נחרץ. בהתעקשותה, שירתו של קרוסבי נמחקה מהסלילים, והותירה מאחוריה סיפור עגום על פוליטיקה של תעשיית המוזיקה.

בתוך המהומה, גם עמדת המתופף לא נותרה יציבה. ג'ואי קובינגטון, שהצטרף ללהקה רק שנים ספורות קודם לכן, עזב במפתיע באמצע ההקלטות. עד היום לא ברור אם ארז את מקלותיו מרצונו החופשי או שפשוט קיבל הודעת פיטורין. כך או כך, כדי להשלים את המלאכה, הובא לאולפן המתופף ג'ון ברבטה, יוצא להקות ה-TURTLES ו-CROSBY, STILLS, NASH & YOUNG. ברבטה התגלה כליהוק מוצלח כל כך, והחיבור שלו עם קאנטנר וסליק היה כל כך טוב, שהוא המשיך לשבת על כס התופים גם בגלגול הבא שלהם כ"ג'פרסון סטארשיפ".

כשהתקליט היה מוכן סוף סוף במאי, צץ משבר חדש, הפעם מצד חברת התקליטים של הלהקה עצמה. המנהלים ישבו, האזינו, ונתקעו על שורה אחת בשיר שנקרא THE SON OF JESUS. השורה הבעייתית, "בנו של ישו היה ממזר", הייתה יותר מדי עבור אמריקה השמרנית של 1972. החברה דרשה לצנזר את השורה, אך הלהקה, ברוח המרדנות שעוד נותרה בה, סירבה. בסופו של דבר, חברת התקליטים RCA הדפיסה את מילות השיר על העטיפה הפנימית, אך בחרה לכסות את המילה "ממזר" בפס שחור ועבה כדי לרצות את הרשתות והמפיצים, גימיק שרק משך עוד יותר תשומת לב לשורה השערורייתית.

ואם כבר בענייני אריזה עסקנו, אי אפשר להתעלם מהעטיפה הייחודית. התקליט הגיע כשהוא מקופל בצורה מתוחכמת שהפכה אותו, עם קצת מאמץ, לקופסת סיגרים של ממש, עליה מוטבע לוגו של מותג מריחואנה פיקטיבי. היה זה גימיק שיווקי מבריק, אולי כדי לרמוז למעריצים מה כדאי להם לאחסן בקופסה החדשה שלהם כדי ליהנות מהמוזיקה שבפנים.

הרולינג סטון לא התרשם מהתוכן, גם אם העטיפה שעשעה אותו. בביקורת קטלנית (שנכתבה על ידי המבקר באד סקופה) נכתב כי "מי שהתאכזב מהתקליט הקודם, BARK, יקבל כאן חטיבת שירים חדה ונוקבת יותר, אך הם עלולים להוביל לאדישות כי הם צפויים לחלוטין". המבקר המשיך וטען שהמוזיקליות של קאנטנר וסליק הפכה יומרנית באופן בלתי נסבל, וכי למרבה המזל, הגיטריסט קאוקונן והבסיסט קאסידי עדיין מספקים את הסחורה. גם על שירתה של סליק נמתחה ביקורת, בטענה שכבר אינה מרהיבה כבעבר. למרות זאת, נזרקו גם כמה עצמות: "התקליט לא כזה רע", נכתב, "ופאפא ג'ון קריץ' הוא אחד הכנרים המבריקים בתחומו". אך השורה התחתונה הייתה צורבת: "אין שיר אחד טוב באמת בתקליט הזה".

בדיעבד, התקליט הזה נחשב לשפל הגדול של הלהקה. הבלגן הפנימי, חוסר הגיבוש והסאונד המיושן יחסית לשנת 1972, פגעו קשות במוניטין שלה וסימנו את תחילת הסוף. זו בהחלט לא יצירת מופת. ובכל זאת, במבט נוסטלגי, יש בו רגעים של חסד. הפגמים ברורים, אבל לשמוע את קולה העוצמתי של גרייס סליק, שבאותה תקופה החלה להתמודד עם בעיות במיתרי הקול עקב שחיקה והתמכרות גוברת לאלכוהול, מה שהפך את הביצועים שלה למחוספסים וכואבים יותר, זה כמעט תמיד תענוג, גם אם המילים שהיא שרה מטופשות לעיתים ומעוררות געגוע לאותה אליס בארץ הפלאות עם הארנב הלבן, ונראה שלא נותר לה הרבה מה להגיד באותו זמן. הבעיה המרכזית היא שהשירים פשוט לא נדבקים. הם חולפים באוזן ונעלמים, וקשה מאוד לזמזם אותם אחר כך, בניגוד מוחלט לקלאסיקות העבר של הלהקה, שיצאה לאחר האלבום לסיבוב הופעות אחרון (שתועד באלבום ההופעה החיה THIRTY SECONDS OVER WINTERLANDמ-1973) וירדה סופית מבמת ההיסטוריה.

כמובן, כפי שאתם כבר יודעים, זה היה אלבום האולפן האחרון שלהם עד שכולם החליטו להתאגד ולשפוך כמה דמעות נוסטלגיות באלבום האיחוד שלהם מ-1989 שאין לי ואני גם לא מחפש להוסיף אותו לאוסף שלי. תסלחו לי, אני רץ עכשיו לשים את התקליט AFTER BATHING AT BAXTER'S כדי להירגע קצת.

גם זה קרה ב-20 ביולי. זהו תאריך שבו צלילים חדשים נולדו, הופעות היסטוריות התקיימו וכוכבי רוק הגיחו לעולם. מסן פרנסיסקו הרועשת ועד לונדון הפאנקית, בואו נצא למסע מוזיקלי בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים שהתרחשו ממש היום.

הקסם של 1965: מאמינים בקסם?

אי שם בניו יורק של שנת 1965, בלב סצנת המועדונים התוססת של הגריניץ' וילג', חבורת צעירים מוכשרת בהנהגת הסולן וכותב השירים ג'ון סבסטיאן והגיטריסט זל ינובסקי, העונה לשם LOVIN SPOONFUL שיחררה תקליטון בכורה ושאלת מיליון הדולר התנוססה על גביו: ?DO YOU BELIEVE IN MAGIC והתשובה של הקהל האמריקאי הייתה "כן" מהדהד. השיר, עם שילוב ייחודי של פולק-רוק, פופ קליט ואוטוהארפ מפתיע לצד ריף גיטרה חשמלית בלתי נשכח, טס במעלה המצעדים, התייצב במקום התשיעי במצעד בילבורד האמריקאי והפך לפסקול של קיץ שלם. הוא בישר את בואה של תופעת ה"פלאוואר פאוואר" וסימן את הלהקה כאחת המבשרות של סצנת הפולק-רוק האמריקאי, שהיוותה את התשובה המקומית המוחצת ל"פלישה הבריטית". השיר התמים והאופטימי הזה לכד את רוח התקופה והוכיח שלפעמים כל מה שצריך זה גיטרה, מנגינה טובה וקצת אמונה בקסם, שחצה יבשות והשפיע עמוקות אפילו על פול מקרטני, ששאב מהצליל והאווירה של הלהקה השראה ישירה לכתיבת שירים באלבום REVOLVER של הביטלס. ולחשוב שהלהקה הזו קמה בזכות צפייה של סבסטיאן וינובסקי בשידור ישיר עם הביטלס, בשנת 1964, בתוכנית של אד סאליבן. איך הגלגל מסתובב לו.

1975: הבוס מקבל חבר חדש

עשור לאחר מכן (מאז היכרותם הראשונית של השניים במועדון מקומי באמצע שנות השישים), על במה בפרובידנס, רוד איילנד, התרחש רגע מכונן בתולדות ה-E STREET BAND. גיטריסט צעיר ואנרגטי בשם סטיבן ואן זאנט, שעד לאותו רגע היה בעיקר חבר טוב של ברוס ספרינגסטין ושותפו להרכבים מוקדמים, עלה להופעתו הראשונה כחבר רשמי בלהקה, רגע לפני יציאת אלבום המופת BORN TO RUN.

החיבור היה מיידי. עם הבנדנה הנצחית (שאותה החל לחבוש במקור כדי להסתיר צלקות שנותרו בראשו לאחר תאונת דרכים קשה ב-1968), הנוכחות הבימתית הכובשת והכימיה המושלמת עם "הבוס" – שהתבטאה לא רק בנגינה אלא גם בקולות הרקע הייחודיים לו – ואן זאנט, המכונה גם LITTLE STEVEN (ובאותן שנים נודע בעיקר בכינוי MIAMI STEVE בשל חיבתו לחולצות הוואי), הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד והדימוי של הלהקה. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ושותפות מוזיקלית שהולידה כמה מהתקליטים וההופעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול.

1979: דייר סטרייטס והסופרת המסתורית

בבריטניה של 1979, להקת דייר סטרייטס, שכבר הספיקה לטלטל את העולם עם SULTANS OF SWING, שיחררה תקליטון חדש מתוך תקליטה השני, COMMUNIQUE, תחת הפקתם של מפיק-העל ג'רי וקסלר ובארי בקט. השיר, LADY WRITER, לא זכה להצלחה מסחררת במצעדים כמו קודמו (הוא נעצר במקום ה-51 בלבד במצעד הבריטי ובמקום ה-45 בארה"ב), אך הוא הציג את יכולות הגיטרה הווירטואוזיות של מארק נופפלר במלוא הדרן – עם טכניקת ה"פינגר-פיקינג" המהירה והייחודית שלו על גיטרת פנדר סטראטוקסטר – ואת הכתיבה הסיפורית הייחודית שלו. השיר אולי לא כבש את הפסגה, אך נותר פנינה חבויה עליי ועל רבים אחרים, שמדגימה את הצד היותר רוקי ומחוספס שלהם. השיר נוצר בהשראת הסופרת וההיסטוריונית הבריטית מרינה וורנר, אותה ראה נופפלר בתוכנית טלוויזיה, ומכאן השורה הפותחת את השיר המתארת ישירות את הסיטואציה. מסיבה כלשהי, הופעתה נגעה ללב של נופפלר, והחזירה זיכרונות כואבים מאהבה שכבר איננה.

1981: מסע אל פסגת העולם

שנתיים מאוחר יותר, ביולי 1981, בצד השני של האוקיינוס, להקת JOURNEY שיחררה את מה שיהפוך לאחד התקליטים המצליחים והנמכרים יותר של שנות השמונים: ESCAPE, אלבום האולפן השביעי שלה והיחיד מבין כל אלבומיה שהצליח להעפיל למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי. עם שורה של המנוני רוק אצטדיונים כמו DON'T STOP BELIEVIN' (אשר עשרות שנים לאחר מכן הוכרז כשיר הדיגיטלי הנמכר ביותר שיצא במאה ה-20, וזכה למעמד קאלט תרבותי הודות להופעתו בסצנת הסיום של סדרת המופת "הסופרנוס"), OPEN ARMS ו-WHO'S CRYING NOW, התקליט הזה היה מכונת להיטים משומנת. הוא הציג לראווה את קולו העוצמתי של סטיב פרי ואת נגינת הגיטרה המלודית של ניל שון, לצד תרומתו המכרעת של חבר הלהקה החדש, הקלידן ג'ונתן קיין – שהצטרף ללהקה ממש באותה שנה, היה שותף מרכזי בכתיבת הלהיטים הגדולים, והביא עמו את צליל הפסנתר שהפך לסימן ההיכר המובהק שלה. זה הפך את הלהקה למצליחה מאד. ESCAPE מכר למעלה מ-10 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, כשהוא מזוהה עד היום גם בזכות עטיפתו האייקונית שעליה איור של חיפושית (חרפושית) עתידנית הנמלטת מתוך כוכב לכת.

1986: סנטנה חוגגת 20 שנות קצב לטיני

בואו נקפוץ לסן פרנסיסקו, 1986. קרלוס סנטנה, הגיטריסט האגדי בעל צליל הגיטרה הייחודי, החליט לציין 20 שנה להקמת להקתו בדרך הכי טובה שיש: מופע איחוד ענק וחד פעמי. על במה אחת התכנסו לא פחות מ-17 חברים מכל גלגולי הלהקה, מההרכב המקורי שהופיע בוודסטוק ועד לנגנים העכשוויים. זה היה ערב היסטורי של קצב לטיני, בלוז פסיכדלי ורוק חוצה גבולות, חגיגה של מוזיקה ואחווה.

ימי הולדת ועצב מהול בשמחה

ה-20 ביולי הוא גם יום שמסומן בעצב ובגעגוע. ביום זה, בשנת 1964, נולד כריס קורנל, הסולן והגיטריסט הכריזמטי שהנהיג בעוצמה את הלהקות סאונדגארדן ואודיוסלייב. קולו האדיר והכתיבה העמוקה שלו הפכו אותו לאחד הקולות החשובים והמשפיעים של דורו. הגורל, למרבה הצער, קבע אחרת, ובמאי 2017 הוא שם קץ לחייו בתלייה. באופן טרגי ומצמרר, חודשיים בדיוק לאחר מכן, ביום הולדתו של קורנל, חברו הקרוב צ'סטר בנינגטון, סולן להקת לינקין פארק, התאבד בתלייה בגיל 41. המוות הכפול הותיר חלל עצום בעולם המוזיקה וצלקת עמוקה בלב המעריצים.

אך לצד העצב, ה-20 ביולי הוא גם יום הולדתם של מוזיקאים מופלאים אחרים:

ג'ון לודג' (נולד ב-1945), הבסיסט והיוצר המוכשר של להקת מודי בלוז. קים קארנס (נולדה ב-1945), הזמרת בעלת הקול הצרוד והבלתי נשכח, שהפנטה את העולם בתחילת האייטיז עם הלהיט הענק BETTE DAVIS EYES. דייב אוונס (נולד ב-1953), הזמר המקורי של להקת איי.סי.די.סי, שהיה שם ברגעים הראשונים והניח את היסודות לפני בואו של בון סקוט. פול קוק (נולד ב-1956), המתופף של להקת הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס, שהיה מנוע הקצב מאחורי האנרכיה והזעם של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. סטון גוסארד (נולד ב-1966), גיטריסט הקצב והמייסד של ענקית הגראנג' מסיאטל, פרל ג'אם, ואחד האדריכלים הראשיים של צליל הגראנג'.

יא ירח, יא ירח: ב-20 ביולי בשנת 1969 נחת המין האנושי לראשונה על הירח.

20 ביולי 1969. כמעט חצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם צמודים למקלטי הטלוויזיה, צופים בתמונות המרצדות בשחור-לבן, עוצרים את נשימתם. שם, במרחק של כ-384,400 קילומטרים, התרחש הבלתי ייאמן. המין האנושי, אותו יצור שהביט אל הירח במשך אלפי שנים בהשתאות, עמד לנחות עליו. האם זו אמת היסטורית או קונספירציה משוכללת שצולמה במקום סודי על פני כדור הארץ? ובכן, בואו נניח לרגע לתאוריות ונתרכז בדרמה העצומה של אותו היום.

בשעה שהעולם עקב בפה פעור, רכב הנחיתה הירחי, שזכה לשם ההולם "עיט", ביצע את נחיתתו הרכה על פני הירח, באזור המכונה "ים השלווה". הדלת נפתחה, ודמות מסורבלת בחליפת חלל החלה לרדת בסולם. היה זה ניל ארמסטרונג, מפקד המשימה. הוא הניח בזהירות את כף רגלו השמאלית על האדמה הירחית האבקתית והכריז את המשפט האלמותי שנצרב בדפי ההיסטוריה: "זהו צעד קטן לאדם, אך קפיצה אדירה לאנושות".

זמן קצר אחריו הצטרף אליו באז אולדרין. השניים, שנעו בקלילות מגושמת בשל כוח המשיכה הנמוך, החלו במשימותיהם. הם הציבו את דגל ארצות הברית, אך חשוב מכך, חשפו לוחית מתכת שהייתה קבועה על רגלו של רכב הנחיתה. ארמסטרונג הקריא את המילים שנחרטו עליה, שהכריזו כי בני האדם מכדור הארץ הגיעו למקום הזה כשפניהם לשלום עבור כל המין האנושי.

במהירות, ותוך חשש מתמיד שמא תצוץ סכנה בלתי צפויה שתאלץ אותם להימלט – הם החלו לאסוף דגימות קרקע ואבנים יקרות מפז למדע, ותחבו אותן לכיסיהם. כל תנועה שלהם תועדה במצלמה שנקבעה בתחתית ה"עיט" ושידרה את המחזה המדהים הזה למיליוני צופים על פני כדור הארץ. לאחר כשעתיים ורבע של הליכת ירח, הם שבו אל ה"עיט" הבטוח, והתכוננו לחבור בחזרה לחללית האם, "אפולו 11", שם המתין להם בסבלנות אין קץ הטייס מייקל קולינס, האדם הבודד ביותר ביקום באותם רגעים.

אבל בזמן שארמסטרונג ואולדרין התהלכו על אדמת הירח, מה בדיוק התרחש כאן למטה, בעולם הסוער של הפופ והרוק?

פינק פלויד מנגנים והיהלום המשוגע צופה מהצד

באולפני ה-BBC בלונדון, התרחש אירוע סוריאליסטי לא פחות. במסגרת שידור מיוחד שנקרא בשם השטותי במקצת "ומה אם זו בסך הכל גבינה ירוקה?", התייצבה להקת פינק פלויד באולפן. לצד פאנל מכובד של מדענים, ארבעת חברי הלהקה – דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ריק רייט וניק מייסון – החלו לאלתר פסקול חי ומהפנט לנחיתה על הירח. הקטע האוונגרדי והאווירתי שנוצר שם זכה להיקרא MOONHEAD, והיווה את התפאורה המוזיקלית המושלמת למאורע הקוסמי.

במרחק לא רב משם, בדירתו בקיימברידג', ישב סיד בארט, האיש שהמציא את השם פינק פלויד והיה הכוח היצירתי המניע שלה בתחילת הדרך. הוא צפה בשידור החי יחד עם שותפיו לדירה. הוא ישב בפינה, שקט ומכונס בעצמו, אבוד לחלוטין בעולם פנימי משלו, עיניו פראיות ומטרידות. סיד, שהפך לקורבן ה-LSD המפורסם הראשון של תרבות הפופ הבריטית, כבר עזב את כדור הארץ מזמן. אך בניגוד מוחלט לניל ארמסטרונג וחבריו, לסיד לא הייתה אפשרות לחזור בחזרה מהחלל הפרטי והמרוסק שלו.

הביטלס צופים בסוף, לד זפלין מוצאים את הצליל

באותו הזמן, באולם קולנוע קטן ופרטי, התכנסו חברי להקת הביטלס. הם לא באו לצפות ביחד בנחיתה על הירח. במקום זאת, הם צפו בעריכה מוקדמת וגסה של הפרויקט שצילמו והקליטו חצי שנה קודם לכן, סרט שהיה אמור להיקרא GET BACK וייקרא בסופו של דבר LET IT BE ויתעד את התפרקותם הכואבת. האווירה הייתה קודרת. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, יחד עם יוקו אונו, לינדה מקרטני, פאטי בויד והוריו של ג'ורג', צפו במשך שעתיים וחצי בתיעוד המריבות והמתחים. למחרת, קיבל הבמאי מייקל לינדזי-הוג שיחת טלפון מעוזר הלהקה, פיטר בראון, שהודיע לו שקיבל פניות משלושה מחברי הלהקה בדרישה לחתוך קטעים מהסרט, במיוחד כאלו שהתמקדו בג'ון ויוקו. בעוד האנושות חוגגת את הישגה הגדול ביותר, הלהקה הגדולה בעולם ראתה את הצד האפל של הביטלס.

בצד השני של האוקיינוס, בקליבלנד, אוהיו, להקת לד זפלין הופיעה באוהל ענק. כלהקת חימום שימשה להקת ג'יימס גאנג, בהנהגתו של גיטריסט צעיר ומבטיח בשם ג'ו וולש. במהלך המופע אירעו תקלות טכניות ומערכת ההגברה קרסה לפרקים, אך הריגוש היה בשיאו. מאחורי הקלעים נרקמה חברות בין ג'ימי פייג' לג'ו וולש, חברות שהגיעה לשיא כאשר וולש מכר לפייג' את גיטרת הגיבסון לס פול האהובה שלו משנת 1959. ברגע זה ממש, נולד הסאונד הכבד, העשיר והמלא שיגדיר את לד זפלין לשנים הבאות וישנה את פני הרוק הכבד.

בואי, פרפל והסצנה המקומית

ומה עם דיוויד בואי? הזמר הצעיר הופיע באותו ערב במועדון קטן בבקנהאם, אותו עזר להקים. ה-BBC הטיל חרם זמני על שירו החדש, SPACE ODDITY, בטענה שזה לא הזמן המתאים לשדר שיר על אסטרונאוט שאובד בחלל. למרבה האירוניה והפתעתו של בואי, שצפה בשידור בבית של חברים, ה-BBC החליטו בכל זאת לשדר את השיר במהלך ספיישל הנחיתה, כנראה מתוך הבנה שהדרמה של מייג'ור טום האבוד רק מדגישה את גודל ההישג של אלו שכן הצליחו.

בבירמינגהם, אנגליה, להקת דיפ פרפל הופיעה במועדון MOTHERS, כשאת המופע פתחה להקת קראוואן. ובארצנו הקטנה? בשעה שמונה ועשרים בערב שודרה התוכנית "ירח ירח", בה הופיעה שלישיית התאומים והשמיעה בבכורה שיר חדש שנכתב במיוחד לכבוד האירוע ההיסטורי: "בלדה בין כוכבים". התוכנית ספגה אז ביקורות קשות מ-א-ד. מדוע? כל הפרטים בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ובזמן שניל ובאז דילגו על הירח, כך נראה מצעד הפזמונים הלועזי של גלי צה"ל:

אהביני הלילה - טום ג'ונס

חזור ונענע אותי - קלודה רודג'רס

מייקל ועץ הסנדל - השווים

אהבתנו היא דבר צומח - האריות

חזור - הביטלס

בצמרת המצעד העברי של התחנה צעד בגאון השיר "שנינו מאותו הכפר" בביצוע להקת פיקוד מרכז. ניגוד מוחלט בין הכאן לשם, בין האדמה והאבק של המולדת לבין האבק הקוסמי של הירח.

בונוס: הסיפור הטראגי מאחורי התקליט של להקת ארמגדון, שיצא החודש (יולי) בשנת 1975.

בעולם הרוק ישנם סיפורים על הצלחה מסחררת, ישנם סיפורים על כישלון מהדהד, וישנו הסיפור הייחודי והקורע לב של להקת ARMAGEDDON. הרכב-על של וירטואוזים שהתאחד כדי ליצור יצירת מופת אחת ויחידה, ונעלם כמעט באותה מהירות שהופיע. זהו סיפור על חלום, על מוזיקה אדירה, ועל טרגדיה ששמה קץ לכל זה במכת חשמל אחת.

אי שם במסדרונות ההיסטוריה של הרוק, שוכן לו תקליט בודד, יצירה שקשה להכניס למגירה אחת. מצד אחד, ריפים כבדים שיכלו לפרק אצטדיונים, ומצד שני, מבנים מורכבים ושאפתניים של רוק מתקדם. התקליט הזה, הנושא את שם הלהקה, ARMAGEDDON, הוא מסמך מוזיקלי עוצמתי, אך הוא נושא על גבו משקל כבד אף יותר: זהו התקליט האחרון בו נשמע קולו של קית' רלף. רלף, מי שהיה הפנים והקול של להקת היארדבירדס בשנות השישים והקים לאחר מכן את ההרכב המקורי של רנסאנס, מצא את מותו הטרגי והביזארי זמן קצר לאחר צאת היצירה הזאת של ארמגדון.

להתראות רנסאנס, שלום הוליווד

בואו נחזור לרגע בזמן. אחרי שהיארדבירדס התפרקו והפכו ללד זפלין (סיפור לפעם אחרת), קית' רלף פנה לכיוון שונה לחלוטין עם להקת רנסאנס. אבל אחרי תקליט אחד וחצי, הוא הרגיש שזה פשוט לא זה. "עשינו סיבוב הופעות מוצלח בארצות הברית", הוא סיפר למגזין סאונדס, "אבל מבחינתי, זה היה תחום שלא באמת הייתי מרוצה ממנו. פתאום הבנתי שמה שאני עושה הכי טוב זה פשוט לצעוק בצורה רגשית, ואני חוזר לעשות את זה עכשיו עם ארמגדון".

רלף הודה שהוא ניסה לברוח מהצל הענק של היארדבירדס. "כן, ניסיתי להכחיש את זה בהתחלה. ניסיתי לשכוח שזה קרה, אבל אי אפשר למחוק את העבר שלך והיו לי כמה זמנים טובים. ואני מתכוון לעשות את זה שוב".

אבל באנגליה של 1973, אף אחד לא מיהר להחתים את הלהקה החדשה של קית'. משבר הנפט העולמי יצר מחסור חמור בוויניל ובקרטון לעטיפות תקליטים, וחברות התקליטים הבריטיות פשוט לא רצו לקחת סיכון. "קיבלנו תגובה מאוד שלילית", סיפר רלף. "אז חשבנו, לעזאזל עם זה, ניסע ישר להוליווד ונראה מה יקרה שם".

עם שני מספרי טלפון בכיס, כלי הנגינה שלהם וחזון של שמש ועצי דקל, קית', הבסיסט לואי סנאמו (שותפו מרנסאנס), הגיטריסט מרטין פיו (מלהקת הבלוז-רוק הכבדה סטימהאמר) ומתופף אמריקאי שמצאו בסנטה קרוז, עלו על טיסה ללוס אנג'לס. "פשוט קנינו כרטיסים ועזבנו", נזכר פיו, "שום דבר לא היה סגור מראש".

הם קנו סטיישן שברולט ישנה ב-200 דולר, נסעו ללוס אנג'לס ושכרו שתי דירות ליד שדרות קאהואנגה, לא רחוק מאולפני יוניברסל. "היינו כל כך מאושרים להיות בלוס אנג'לס", סיפר פיו. "עזבנו את נמל התעופה הית'רו הקפוא של ינואר ונחתנו בשמש של 80 מעלות פרנהייט. אלו היו זמנים נהדרים".

לו הייתי פיראט

השמועה על הגעתו של קית' רלף לעיר התפשטה כמו אש בשדה קוצים. חברת בוטלגים מקומית בשם TRADEMARK OF QUALITY פנתה אליו עם הצעה יוצאת דופן: להתראיין לתקליט פיראטי עם קטעים נדירים של היארדבירדס שהם תכננו להוציא, בשם MORE GOLDEN EGGS. התשלום? שכר דירה של חודש. קית' הסכים, ישב עם אמן העטיפה, עישן ג'וינט והעלה זיכרונות.

הראיון הזה הפך למסמך מרתק. קית' סיפר שהתקופה האהובה עליו ביארדבירדס הייתה עם אריק קלפטון, חשף את סלידתו משירי הסולו שלו, ריכל על כך שג'ף בק עזב את הלהקה בשביל השחקנית מרי יוז, ותיאר את הלהקה בשנותיה המאוחרות כ"סכיזואידית", עם פער עצום בין ההופעות החיות לסינגלים הממוסחרים. הוא גם דיבר על הלהקה החדשה, שעדיין לא היה לה שם, ותיאר אותה כ"היארדבירדס החדשים", עם אותה אנרגיה מתפרצת אבל עם נגינה מבוקרת וטובה יותר. "אנחנו הולכים ליצור תמונות בצליל".

אבל בתוך הראיון הסתתרה גם אמירה מדאיגה. כשדיבר על רנסאנס, הוא אמר: "אני מניח שזה כישלון שלי; אני עוזב דברים". זו הייתה תבנית שחזרה על עצמה בחייו. הוא עזב כל דבר שהתחיל. "הייתה לו נטייה הרסנית", העיד חברו ליארדבירדס, המתופף ג'ים מקארטי. "הוא היה בחור מוכשר מאוד אבל הוא אף פעם לא התמיד. אולי פשוט לא היה לו הביטחון".

המתופף מהגיהינום והחוזה מהחלומות

זמן קצר לאחר שהגיעו ללוס אנג'לס, התברר שהמתופף האמריקאי שלהם לא עומד בקצב. הם היו צריכים למצוא מחליף. מרטין פיו התקשר לחברו איינסלי דנבאר, שניגן בעבר עם ג'ון מאייאל ופרנק זאפה ודייויד בואי (וגם היה לו הרכב בשמו). אבל הוא בדיוק הצטרף ללהקה חדשה בשם JOURNEY. דנבאר המליץ על מתופף מקומי בשם בובי קולדוול, שכבר בנה לעצמו שם עם ג'וני וינטר ולהקת קפטן ביונד.

במקרה, קית' כבר פגש את קולדוול בלילה השני שלהם בעיר, בבר-מסעדה המפורסם ריינבו. "קית' עבר לידי, קצת שיכור, ושרף אותי עם הסיגריה שלו", נזכר קולדוול. "אחרי שהתאוששתי, שאלתי אותו 'היי, אתה קית' רלף, נכון?' והוא התחיל לספר לי על הלהקה שהוא מקים".

הם קבעו ג'אם סשן באולפן הסאונד הישן של צ'רלי צ'פלין, שהיה שייך לחברת A&M RECORDS. הלהקה פתחה עם קטע רוק סוער בשם BUZZARD, והאנרגיה בחדר הייתה מחשמלת. אנשי חברת התקליטים, אחת הגדולות בעולם באותה תקופה, עם אמנים כמו הקרפנטרס, ג'ו קוקר וקט סטיבנס, התלהבו. "הם אמרו, 'כן, אנחנו רוצים את הלהקה'", סיפר קית'.

פיטר פרמפטון, חבר ותיק שהפך לכוכב ענק, חיבר אותם למנהל שלו, די אנתוני, אחד השמות הגדולים בתעשייה. פתאום, הכל התחבר. ב-2 באפריל 1974, הם חתמו על חוזה תקליטים גדול במלון בוורלי הילס, בסוויטה יוקרתית ליד הבונגלו של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. הדלת לכוכבות נפתחה בפניהם.

הם בחרו שם: ארמגדון. "מצאתי את זה במילון", הסביר קית'. "זה בלט לי ונראה מאוד מתאים לאישיות של הלהקה ולזמנים בהם אנו חיים". השם התאים גם למוזיקה הכבדה והאפלה שהם יצרו, בעידן של לד זפלין ובלאק סאבאת'.

סדקים בגן עדן

הלהקה עבדה מצוין ביחד. "היה לנו שילוב של רעיונות כבדים ורעיונות קלים", סיפר סנאמו. "כשבובי נכנס, עם התיפוף הדינמי והטכני שלו, זה לקח את זה לכיוון כבד עוד יותר". קית' כתב מילים ללא הפסקה, ומרטין פיו הביא ריפים קטלניים. בימים הראשונים, האווירה הייתה נהדרת. "לקית' היה חוש הומור יוצא דופן", נזכר קולדוול. אבל מתחת לפני השטח, הבעיות החלו לצוץ. "היו הרבה בעיות אישיות בארמגדון", הודה סנאמו. "בעיות בריאות ובעיות סמים. זה יצר פיצול בלהקה, כשאני וקית' היינו קרובים ובובי ומרטין היו קרובים".

קית' גם היה מודאג מאוד ממשפחתו, שנשארה באנגליה. הוא היה רחוק 6,000 מייל, חסר אונים מול המצב המידרדר בבית. חברים שפגשו אותו באותה תקופה תיארו אותו כ"מדוכא מאוד" ו"מנוכר". כדי להתמודד עם הלחץ, קית' ולואי החלו לעשות מדיטציה ולחפש מקומות מפלט רוחניים ברחבי קליפורניה, כולל ביקור במרכזים שהקים הגורו ההודי, פאראמהנסה יוגאננדה.

ביולי, הלהקה ביקרה מאחורי הקלעים בהופעה של פיטר פרמפטון בפורום של לוס אנג'לס. הרי הם היו באותה חברת תקליטים, עם אותו מנהל. העתיד נראה מזהיר. אבל בחדר ההלבשה, המנהל די אנתוני אמר לסנאמו שיש לו ספקות לגבי יכולתה של הלהקה להצליח. "לא יכולתי להגן על המצב", אמר סנאמו. "היה ברור שזה בלתי אפשרי".

הקלטות תחת כישוף

למרות הכל, היה להם תקליט להקליט. הם טסו לאנגליה לאולפני אולימפיק בלונדון. בזמן ההמתנה, חברת התקליטים שיכנה אותם בטירת קלירוול, אחוזה גותית שבה הקליטו דיפ פרפל ובלאק סאבאת'. "המקום הארור היה באמת רדוף רוחות", נזכר פיו. קית' סיפר שניסו לשחק שם בלוח סיאנס והתשובה שקיבלו הייתה "בבקשה השאירו אותי בשקט".

העבודה באולפן הייתה קשה. הם לא היו מרוצים מהטכנאי והחליטו להפיק את התקליט בעצמם. זו הייתה טעות. ללא קול אובייקטיבי שיגשר על הפערים, הפיצול בלהקה רק החריף. "זה היה מאבק", אמר סנאמו. "האנרגיה הייתה אינטנסיבית והרסנית. קית' כנראה עשה שם את אחת העבודות הטובות ביותר שלו, כי היא יצאה מתוך סבל קיצוני".

קולו של קית' נשמע מדהים, חזק וגולמי, אבל הוא התעקש למקסס אותו נמוך. "אני לא חושב שהיה לו הרבה ביטחון", אמר סנאמו. אולי זה קשור לעובדה שבחדר אחר שם, ג'ימי פייג' עבד על האלבום פיזיקל גראפיטי של לד זפלין. פייג' אפילו השמיע להם את KASHMIR לפני שמישהו אחר שמע אותו. הם היו עם לסת שמוטה.

התקליט: קרב בין אור לחושך

התקליט "ארמגדון", שיצא לבסוף ביולי 1975, הוא היום יצירת קאלט. הוא כבד, פרוגרסיבי ומורכב. הוא נפתח עם BUZZARD, קטע רוק מחשמל עם ריף בלוז מהיר שחוזר על עצמו במשך שתי דקות לפני שהשירה נכנסת. קית' צועק מילים על ההבנה שהייסורים הם רק שלב במחזור החיים הרוחני.

השיר שזכה להשמעות ברדיו היה מה שבא אחריו, SILVER TIGHTROPE, בלדה אפית באורך שמונה וחצי דקות. קית' שר בפלצט על מסע קוסמי לעולם הבא. "אני חושב שקית' ידע שהוא עומד לעזוב", שיער קולדוול.

עוד בתקליט אפשר למצוא את LAST STAND BEFORE, קטע שבו קית' ומרטין פיו מחליפים סולואים מדהימים של מפוחית וגיטרה, והיצירה הסוגרת, BASKING IN THE WHITE OF THE MIDNIGHT SUN, סוויטה בת אחת עשרה וחצי דקות של רוק מתקדם במיטבו.

הנפילה

כשהעבודה על התקליט הסתיימה, הגיע הזמן לתכנן את סיבוב ההופעות. אבל המנהל, די אנתוני, נעלם. "ג'רי מוס, הבעלים של A&M, קרא לנו למשרד ואמר, 'תקשיבו, אני לא מוצא את די'", סיפר קולדוול. "כאן הכל התחיל להתפרק. כאן באמת התחילה הנפילה של ארמגדון".

הפיצול הגיאוגרפי, עם חצי להקה בלונדון וחצי בקליפורניה, הקשה על יצירת עטיפת התקליט. בסופו של דבר, מחלקת האמנות של A&M פשוט "הדביקה" את הראשים של רלף וסנאמו על הגוף של השניים האחרים שהצטלמו שוב.

התקליט יצא, SILVER TIGHTROPE קיבל קצת זמן אוויר, והלהקה התכוננה לסיבוב הופעות. אבל המכונה המשומנת שתמכה בהם התפרקה. די אנתוני פרש רשמית. "הוא אמר שהוא לא חושב שעם הבעיות שהיו לנו, נוכל להחזיק מעמד", אמר סנאמו. "והוא צדק".

ארמגדון, הלהקה שהייתה אמורה להיות התשובה האמריקאית ללד זפלין, להקת-העל שהחזיקה בידיה חוזה חלומות ועתיד מזהיר, התרסקה ונשרפה עוד לפני שהספיקה להמריא. היא השאירה אחריה תקליט אחד, מונומנט אפל ומבריק לכשרון העצום וסוף עצוב ביותר. קית' רלף נקרע בריבים מול גרושתו בנוגע למשמורת על ילדיהם. קולדוול ופו בינתיים נאבקו בהתמכרותם להרואין.

הניסיונות להקלטת אלבום שני נקטעו כשב-14 במאי 1976 רלף התחשמל למוות בביתו. הבן שלו מצא אותו רכון על הגיטרה החשמלית שחישמלה אותו במרתף ביתו. הוא היה בן 33 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.