רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 ביולי (29.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "גרג לייק היה אלוף בביקורות שליליות אך לא דאג להביא רעיונות אלטרנטיביים. הוא היה מהיר בשליפת משפטים על דברים שלא אהב אך שם הוא בדרך כלל נשאר. אני לא היחיד שספג ממנו ביקורות. הוא היה ממש מתעלל באנשי הצוות הטכני שלנו בימים ההם. אחד האנשים בא אליי יום אחד ואמר לי שיש לו בדרך כלל שלושה כאבים בעת העבודה שלו איתנו: BACKACHE, HEADACHE AND GREG LAKE..." (קית' אמרסון - מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר - בספרו האוטוביוגרפי).

הכריך, השמועות והלב שנשבר: ב-29 ביולי בשנת 1974 מתה מאמה קאס אליוט, מלהקת האמהות והאבות והיא רק בת 32.

ביום כזה בדיוק, 29 ביולי 1974, כשהיא בשיא תהילתה המחודשת ורגע אחרי שכבשה את לונדון, נדם קולה האדיר של מאמה קאס אליוט. היא הייתה רק בת 32. סיפור מותה הפך לאחת האגדות האורבניות המפורסמות בעולם הפופ, אבל מאחורי השמועות על כריך קטלני וסמים, מסתתר סיפור אנושי וטרגי על אישה גדולה מהחיים, שלבה פשוט לא עמד במעמסה.

היא נולדה בכלל כאלן נעמי כהן, ילדה יהודייה מבולטימור עם קול נפלא. בשנות השישים הסוערות היא הפכה למלכה הבלתי מעורערת של סצנת הפופ בלוס אנג'לס, האמא הגדולה של להקת האמהות והאבות. קולה העוצמתי והחם היה עמוד השדרה של ההרמוניות המושלמות שהפכו את הלהקה לסנסציה עולמית. שירים כמו CALIFORNIA DREAMIN', MONDAY MONDAY ו-DEDICATED TO THE ONE I LOVE לא היו נשמעים אותו הדבר בלעדיה.

אבל קאס הייתה הרבה יותר מזמרת. הבית המפורסם שלה בשכונת לורל קניון היה מוקד עלייה לרגל, הסלון הפתוח של כל השמות הגדולים של התקופה. כל מי שהיה מישהו בסצנת המוזיקה של החוף המערבי עבר אצלה בסלון. באחד הערבים הגורליים הללו, היא הייתה זו שחיברה בין שלושה אורחים מוכשרים במיוחד: דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגראהם נאש. הם החלו לשיר יחד להנאתם במטבח שלה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

מנהלה לשעבר, בובי רוברטס, היטיב לתאר אותה: "היא הייתה בעודף משקל, אבל נשאה אותו כאילו הייתה מלכת היופי היפה ביותר בעולם". קאס עצמה ידעה זאת היטב. "מעולם לא יצרתי בעצמי את תדמית הביג מאמה", סיפרה פעם, "הקהל הוא שיצר זאת. אבל תמיד הייתי שמנה, מאז שהייתי בת שבע. להיות שמן יכול לפרק אותך, אבל למזלי לקחתי את החיסרון והפכתי אותו ליתרון. היה לי חשוב להיות עצמאית במה שאני עושה".

העצמאות הזו הובילה אותה לקריירת סולו, שהביאה את הלהיט הנפלא DREAM A LITTLE DREAM, אך גם חשפה את המאבק המתמיד שלה בדימוי ה"מאמה" שדבק בה. חברתה הטובה והשותפה ללהקה, מישל פיליפס, סיפרה על רגע מכונן ממש לפני מותה: "קאס טסה לאנגליה להופיע באולם פאלאדיום היוקרתי. היא הייתה מודאגת כי פחדה שלא תצליח שם, אחרי שלא ממש הצליחה לפרוץ לבד בארצות הברית. אחרי המופע השני היא התקשרה אליי, קורנת מאושר צרוף, וסיפרה שהקהל העניק לה תשואות בעמידה. כל כך שמחתי בשבילה, הרגשתי שהנה, היא סוף סוף הצליחה לקלף מעליה את תג ה'מאמה קאס' ולהופיע פשוט כקאס אליוט".

השיחה הזו הייתה ניצחון מתוק במיוחד, אחרי חוויה משפילה שעברה בארצות הברית. "זמן מה לפני כן עשו לה 'תרגיל'", נזכרה פיליפס, "הופעתה פורסמה כ'קאס אליוט', אבל שעתיים לפני המופע המפיקים שינו את השלט ל'מאמה קאס'. זה פשוט הוציא אותה מדעתה. ועכשיו היא בלונדון, מתקשרת אליי ובוכה מאושר".

אך בזמן שנפשה נסקה לגבהים, גופה אותת על מצוקה. סדרה של דיאטות בזק קיצוניות, בניסיון נואש להתאים למודל הרזון של הוליווד, הפעילו לחץ אדיר על ליבה. הניצחון בלונדון היה אמור להיות התחלה חדשה, אך התברר כפרק הסיום הטרגי. קאס מתה בשנתה בדירתו של חברה, הזמר הארי נילסון, בלונדון. דירה, שלמרבה האירוניה המצמררת, תארח מוות של כוכב רוק נוסף ארבע שנים מאוחר יותר – קית' מון, המתופף של להקת המי.

דני דוהרטי, ה"אבא" מהלהקה, תיאר את הבלבול שאחז בכולם: "הדבר הראשון ששמעתי, שכל מעגל החברים חשד כי סמים היו מעורבים. היא מתה בדירה של הארי נילסון, שהייתה ידועה כמקום נוח להתמסטל בו, אז ברור שזה מה שאנשים יחשבו". התקשורת מיהרה לחגוג ודיווחה שהרואין היה מעורב, בהתבסס על שימוש עבר שלה בסם.

במקביל, נולדה לה השמועה מפורסמת ביותר בתולדות הרוק: מאמה קאס נחנקה למוות מכריך עם נקניק חזיר. המציאות, כפי שהסבירה מישל פיליפס: "כל מי שהכיר אותה ידע שהיא לא הייתה נכנסת למיטה בלי משהו קטן לאכול. לכן מצאו לצידה כריך. זה הכל". אבל כשהגיעו תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, האמת התבררה במלוא עוצמתה הטרגית. לא סמים, לא כריך. דוח הפתולוג קבע באופן חד משמעי: התקף לב קטלני שנגרם כתוצאה מניוון שומני של שריר הלב. במילים פשוטות, כפי שניסח זאת דוהרטי: "ליבה פשוט נכנע".

שנה בלבד לפני מותה, היא הוציאה תקליט סולו שהכריז על כוונותיה בצורה הברורה ביותר. שם התקליט היה: DON'T CALL ME MAMA ANYMORE. היא רק רצתה להיות קאס אליוט, האמנית, האישה. היא ניצחה בקרב על הבמה בלונדון, אך הפסידה במלחמה השקטה והאכזרית שניהל גופה.

הלילה בו להקת איגלס נפרדה מגלן פריי, בלי שאף אחד ידע. ב-29 ביולי בשנת 2015 הייתה הופעה אחרונה בהחלט של להקת איגלס עם חברה המייסד, גלן פריי.

זו הייתה אמורה להיות עוד הופעה מסכמת ומפוארת בסיבוב הופעות גדול, אבל בדיעבד, ה-29 ביולי 2015 הפך לתאריך היסטורי ומצמרר עבור מיליוני מעריצים. בבוסייר סיטי, לואיזיאנה, עלתה להקת איגלס לבמה בפעם האחרונה עם חברה המייסד, גלן פריי.

באותו ערב קיצי, האוויר באולם היה מחשמל. קהל של אלפים הגיע לחגוג עם הלהקה את התחנה האחרונה בסיבוב ההופעות העצום שלה, שזכה לשם הראוי HISTORY OF THE EAGLES. הסיבוב הזה לא היה סתם אוסף הופעות, הוא היה מסע כרונולוגי דרך הקריירה המפוארת של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק האמריקאי. על הבמה, פריי, יחד עם דון הנלי, ג'ו וולש וטימותי ב. שמיט, נראו בשיאם. הם ניגנו סט ארוך וגדוש שכלל 27 שירים, מסע מוזיקלי שסחף את הקהל מהבלדות המלטפות ועד לרוק בועט.

אחרי שני הדרנים סוחפים, הלהקה סיימה עם הביצוע המרגש לשיר DESPERADO, אחד משירי החותם הגדולים שלהם. הקהל שאג בהתלהבות, האורות נדלקו, והלהקה ירדה מהבמה. כולם היו בטוחים שזוהי רק סיומה של חגיגה אחת, ושהמסיבה תימשך בעתיד. איש בקהל, ואולי אפילו לא כל חברי הלהקה, יכלו לתאר לעצמם שזוהי שירת הברבור של גלן פריי על במה גדולה.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. במשך שנים, פריי, שהיה אחד הכותבים והקולות המובילים בלהקה, נאבק בשקט בשורה של בעיות בריאותיות קשות. הוא סבל מדלקת פרקים ודלקת חריפה של המעי הגס, מצבים רפואיים שהטיפול בהם החליש את המערכת החיסונית שלו.

יומיים בלבד אחרי המופע הענק בלואיזיאנה, התרחש טוויסט כמעט קומי בסיפור. איגלס הופיעו במה שהייתה באמת הופעתם האחרונה אי פעם עם פריי, אך התפאורה הייתה שונה לחלוטין. הם ניגנו סט קצרצר בפני 300 איש בלבד באולם הספורט של בית ספר תיכון באזור סנט לואיס. האירוע היה מסיבת יום הולדת פרטית וסגורה לתורם עשיר, והמעבר מהאצטדיון העצום לאירוע הצנוע היה סיום בלתי צפוי ואירוני לתקופה שלמה. לאחר מכן, הלהקה יצאה לפגרה מתוכננת.

המעריצים לא ידעו דבר, אבל מצבו של פריי הלך והחמיר. "כשהסיבוב הזה נגמר, פשוט חשבנו שניקח הפסקה של חודשיים-שלושה, ואז כנראה נחזור להופיע עוד קצת בשנה שאחרי", סיפר חברו הקרוב ושותפו ללהקה, המתופף והזמר דון הנלי, בראיון שנערך בשנת 2018. "ואז הטרגדיה הכתה באוקטובר. זה היה הרגע שבו דלקת הריאות תפסה אותו חזק. אתה פשוט אף פעם לא יודע מה עומד לקרות בחיים האלה. הם מלאים באירועים בלתי צפויים". המחלה, שהגיעה על רקע המערכת החיסונית המוחלשת שלו, הכריעה אותו לבסוף. גלן פריי הלך לעולמו בינואר 2016, והותיר חלל עצום בלב עולם המוזיקה.

לזמן מה, היה נדמה שזהו סופה של איגלס. אך באופן מרגש, הלהקה מצאה דרך להמשיך ולהשאיר את המוזיקה חיה. בנו של גלן, דיקון פריי, נכנס באומץ לנעליו הגדולות של אביו והצטרף ללהקה כגיטריסט וזמר. לצדו גויס גם אמן הקאנטרי וינס גיל, ויחד הם יצאו למסע הופעות חדש, שומרים על המורשת של פריי.

הלוחם מלוס אנג'לס: טום פטי מביס את ענקית התקליטים במגרש הביתי שלה. ב-29 ביולי בשנת 1979 סיימו טום פטי ולהקת שוברי הלבבות את "סיבוב התביעה" שלהם עם מופע בלוס אנג'לס.

סוף סוף, השקט שאחרי הסערה. ב-29 ביולי 1979, עלה טום פטי עם להקתו הנאמנה, שוברי הלבבות, על במת האמפיתיאטרון יוניברסל בלוס אנג'לס. זו לא הייתה עוד הופעה שגרתית, אלא האקורד האחרון והמתוק ב"סיבוב התביעה" המפרך, מסע הופעות שכל מטרתו הייתה למלא את קופת המלחמה של פטי במאבקו העיקש נגד תאגיד המוזיקה האימתני MCA RECORDS.

האירוניה הייתה שהאמפיתיאטרון המפואר, המקום שבו חגג פטי את ניצחונו, היה בבעלותה של לא אחרת מאשר אותה MCA, היריבה המושבעת שניסתה לכבול אותו בחוזים דרקוניים. היה זה קרב דוד וגוליית מודרני, שבו הגיטרה החשמלית החליפה את הרוגטקה. למזלו של פטי, היה לו קשר חם עם סוכן ההופעות המשפיע, דני ברמסון, האיש שרק שנה קודם לכן שידך בינו ובין בוב דילן, מה שהוביל לשיתוף פעולה מוזיקלי מסקרן.

הסאגה המשפטית שהובילה לאותו ערב הייתה מפותלת ומלאת תעוזה. הכל התחיל כאשר חברת התקליטים המקורית של פטי, SHELTER RECORDS, נרכשה על ידי MCA. פטי, שראה את עצמו כאמן יוצר ולא כסחורה עוברת לסוחר, סירב בתוקף "להימכר" יחד עם החברה. הוא טען שהחוזה שלו הוא אישי מול SHELTER המקורית, ולא ניתן להעבירו לידי תאגיד ענק ללא הסכמתו. כדי להוכיח את נחישותו, במאי 1979 הוא נקט בצעד דרמטי והטיל פצצה משפטית: הוא הכריז על פשיטת רגל. לא, הוא לא היה עני מרוד, אלא השתמש בטקטיקה משפטית מבריקה כדי להשתחרר מהחוזה הכובל, בטענה שהחוזה הוא "נכס" שיש לבטל במסגרת ההליך.

כאן נכנס שוב לתמונה דני ברמסון, שהיה לא רק סוכן אלא גם איש עסקים ממולח. ברמסון הקים חברת בת בשיתוף עם MCA, וקרא לה בשם המחייב BACKSTREET RECORDS, כמחווה לשיר המופתי של ברוס ספרינגסטין. ברמסון, שהבין את הפוטנציאל הגלום בפטי ואת הנזק התדמיתי שנגרם ל-MCA, רקם עסקה מבריקה. הוא תיווך הסכם חדש, במסגרתו טום פטי ולהקת שוברי הלבבות יחתמו ישירות בחברת התקליטים החדשה שלו, BACKSTREET, תחת תנאים משופרים משמעותית שהעניקו לפטי חופש אמנותי ושליטה על יצירתו.

ההסכם החדש סיים את המלחמה המתישה בבתי המשפט ופינה את הדרך לדבר החשוב באמת: המוזיקה. השחרור מהכבלים התאגידיים הוליד פרץ יצירתיות אדיר, שהתנקז כולו לכדי יצירתיות. התוצאה הייתה התקליט DAMN THE TORPEDOS, ששמו נלקח מציטוט מפורסם של אדמירל אמריקאי ממלחמת האזרחים וביטא היטב את רוח הלחימה הבלתי מתפשרת של פטי.

התקליט, שיצא באוקטובר 1979, היה הצלחה מסחרית וביקורתית מסחררת. עם להיטי ענק כמו REFUGEE ו-DON'T DO ME LIKE THAT, הוא נסק במצעדים, הפך לתקליט פלטינה משולש והציב את פטי בשורה הראשונה של כוכבי הרוק הגדולים בעולם. הקרב הסתיים, והמוזיקה ניצחה בגדול.

סוף הדרך המוזהבת. ב-29 ביולי בשנת 2014, ואחרי 36 שנות נישואין ובהן גם שיתופי פעולה מוסיקליים - ניל יאנג הגיש תביעה להתגרש מאשתו פגי.

הלם בעולם המוזיקה: אחרי כמעט ארבעה עשורים של אהבה ויצירה משותפת, ניל יאנג ופגי יאנג פירקו את החבילה. אבל הסוף ההוליוודי הזה היה רק ההתחלה של סיפור מורכב על לב שבור, מוזיקה כתרפיה ופרידה אחת שלא באמת נגמרה.

זה קרה ב-29 ביולי 2014, אחרי 36 שנות נישואין שנראו יציבות כמו צליל הגיטרה שלו, ניל יאנג, הגיש בקשה רשמית לגירושין מאשתו, שותפתו ובת זוגו הנצחית, פגי יאנג. החדשות היכו גלים לא רק בגלל משך הזוגיות, אלא בגלל שהשניים היו הרבה יותר מסתם זוג. הם היו מוסד, סיפור אהבה שהתחיל כשפגי הייתה מלצרית במסעדה קטנה ליד החווה המפורסמת של יאנג, והפך לאחד הקשרים העמוקים והמשפיעים בסצנה.

הרומנטיקה שלהם תועדה בשירים רבים. יאנג עצמו סיפר שכתב עליה את UNKNOWN LEGEND, שיר על מלצרית שהוא פשוט לא יכול היה להוציא מהראש. היא הייתה המוזה שלו, אבל מהר מאוד הפכה להרבה יותר מזה. היא הצטרפה אליו על הבמה כזמרת ליווי, והקול שלה הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד שלו בתקליטים רבים, מ-TRANS ועד HARVEST MOON. בהמשך, היא יצאה לדרך עצמאית והקימה להקה משלה, PEGI YOUNG & THE SURVIVORS, כשיאנג מפרגן ומנגן גיטרה באלבומים שלה.

אבל שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר שלהם התרחש מחוץ לאולפן. בהשראת בנם המשותף, בן, שנולד עם שיתוק מוחין, הקימו השניים בשנת 1986 את בית הספר BRIDGE, מוסד חינוכי פורץ דרך לילדים עם צרכים מיוחדים וקשיי תקשורת חמורים. כדי לממן את הפעילות, הם יזמו את מופעי הצדקה השנתיים, THE BRIDGE SCHOOL BENEFIT, שהפכו לאירוע חובה והציגו הופעות של השמות הגדולים ביותר במוזיקה העולמית, מפרל ג'אם וברוס ספרינגסטין ועד מטאליקה. זו הייתה המורשת המשותפת שלהם, מפעל חיים של נתינה שנגע באלפים.

לכן, כשהגירושים הגיעו, זה הרגיש כמו רעידת אדמה. זמן קצר לאחר מכן, התברר שיאנג מנהל מערכת יחסים חדשה עם השחקנית דריל האנה, מה שהוביל לספקולציות רבות ולביקורת קשה מחברים ותיקים, שאפילו התבטאו בנושא בפומבי. פגי, מצידה, תיעלה את שברון הלב למקום הכי טהור שהכירה: המוזיקה. האלבום שלה משנת 2016, שנקרא בפשטות כואבת RAW, היה מסמך חשוף ונוגע ללב של אישה המתמודדת עם בגידה ואובדן. היא לא הסתירה דבר ושרה על הכאב בצורה ישירה ומרגשת.

חמש שנים בלבד אחרי הפרידה, בינואר 2019, הטרגדיה הכתה. פגי יאנג הלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן. יאנג, שהיה כבר נשוי באותה עת לדריל האנה, נפרד ממנה במילים קורעות לב באתר האינטרנט הרשמי שלו. הוא לא כתב הספד רגיל, אלא ציטט שיר שכתב עליה: "את אישה כזו בשבילי / ואני אוהב אותך / אהבתנו תחיה / עד סוף כל הזמנים אף אחד אחר לא יכול להרוג אותי כמוך / אף אחד אחר לא יכול למלא אותי כמוך / ולא, אף אחד אחר לא יכול להרגיש את הכאב שלנו / אהבה היא מרפא / ואני אוהב אותך / את אישה כזו בשבילי".

טיסת בכורה באיחור של חמש שנים: הסודות המוקדמים של הבירדס נחשפים. ב-29 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום של הבירדס ושמו PREFLYTE.

תקליט חדש של להקת הבירדס בשם PREFLYTE? אל תטעו, לא היה מדובר בחומרים חדשים מההרכב המפוצל אז, אלא במסע בזמן אל גלגול מוקדם ובתולי של הלהקה, היישר לשנת 1964, לתקופה שבה הם עוד חלמו בגראז' על כיבוש העולם וקראו לעצמם בשם THE JET SET.

היה זה אוצר ארכיאולוגי של ממש עבור המעריצים. תקליט שלם שהכיל הקלטות דמו גולמיות שהוקלטו באולפני WORLD PACIFIC בלוס אנג'לס באוגוסט 1964, חודשים ספורים לפני שהחמישייה המקורית – רוג'ר מגווין, ג'ין קלארק, דייויד קרוסבי, כריס הילמן ומייקל קלארק – חתמה על חוזה התקליטים המיוחל עם חברת קולומביה רקורדס. התקליט הזה היה הצצה נדירה אל חדר החזרות של הלהקה שעמדה לשנות את פני הרוק האמריקאי, רגע לפני שהמריאה אל התהילה.

מתוך אחד עשר היהלומים הלא מלוטשים שנכללו בתקליט, שבעה מהם היו בגדר גילוי מרעיש, שירים שמעולם לא זכו להקלטה מחודשת ומסחרית על ידי הבירדס. וכן, גולת הכותרת הייתה שם: גרסה ראשונית וחשופה לשיר שלימים יהפוך להמנון בינלאומי, "מיסטר טמבורין מן" של בוב דילן. הגרסה הזו, בניגוד ללהיט המוכר, הציגה את הצליל האמיתי והטהור של הלהקה שמנגנת יחד, ללא תוספות. זאת הייתה ההזדמנות לשמוע כיצד הבירדס תכננו במקור שהשיר יישמע, לפני שהמפיקים בקולומביה רקורדס החליטו, במהלך שנוי במחלוקת, להשתמש בנגני אולפן מיומנים וחיצוניים, חברי קבוצת THE WRECKING CREW, כדי להקליט את הגרסה הסופית שהפכה ללהיט ענק. רק מגווין וגיטרת הריקנבקר 12 המיתרים המפורסמת שלו השתתפו בהקלטה הרשמית.

מגזין המוזיקה רולינג סטון, בביקורת שפורסמה בזמן יציאת התקליט, קלע בול למטרה ותיאר את חשיבותו ההיסטורית: "הבירדס הגיעו בדיוק ברגע שהרוק האמריקאי היה זקוק לזריקת מרץ שתזניק אותו לגבהים שהושגו על ידי הלהקות הבריטיות. הבירדס עשו זאת, והעובדה שהם שרדו בכלל, למרות כל הסערות הפנימיות והדרמות הבלתי פוסקות, היא אחת מאותן תאונות דרכים משמחות שכולנו צריכים להכיר עליהן תודה".

הביקורת המשיכה וציינה את איכות ההקלטות עצמן: "התקליט הזה הוקלט באוגוסט 1964, ממש בשחר דרכה של הלהקה. הוא נשמע מעט מחוספס, מעט מיושן, ועם זאת הוא שוצף ביופי ובליריות הייחודיים שהיו לסימן ההיכר של הלהקה. ארבעה מהשירים אכן הופיעו בתקליט הבכורה, וכאן הם נשמעים כמו תמונות פחות ממוקדות של משהו שהפך בהמשך ליצירת מופת. אבל בואו נשים את המוזיקה הזו בפרספקטיבה: נניח שהיא הייתה יוצאת רשמית בסוף 1964. באותה תקופה, מלבד שניים-שלושה תקליטים ראשונים של הביטלס או הרולינג סטונס, פשוט לא היה שום דבר טוב כמו זה בסביבה".

מעטים הבינו בזמנו עד כמה הבירדס היו תופעה חדשנית, הן רוחנית והן מוזיקלית. הם לקחו את השיעורים שלמדו מהפלישה הבריטית, סיננו אותם דרך הגאונות הפואטית של דילן והצדדים הכנים יותר של סצנת הפולק, ויצרו צליל חדש לחלוטין. הצליל הזה הונע על ידי הפאר המצלצל של גיטרת 12 המיתרים של מגווין ונגינת הבס המלודית והמתקדמת להפליא של כריס הילמן, שהגיע בכלל מרקע של מוזיקת בלוגראס. הם יצרו סאונד מלכותי, זוהר ומרהיב, שהטיס את המאזינים לעולמות חלומיים ונועזים. ההשפעה של הבירדס בשנים שלאחר מכן על כל תעשיית המוזיקה היא פשוט עובדת חיים. אם כך, PREFLYTE הוא לא רק תקליט על התחלות, אלא תקליט של מוזיקה משובחת ומרתקת בפני עצמה.

אז איך כל הטוב הזה צץ פתאום בשנת 1969? הסיפור מאחורי הקלעים משעשע לא פחות. מנהל בחברת התקליטים RCA, דיק מורלנד, שמע שמועה על קיומן של הקלטות דמו מוקדמות של הלהקה מטכנאי ההקלטה המקורי שלהן, ג'ים דיקסון. דיקסון, ששמר על הסלילים היקרים, קיבל אור ירוק ופנה לחמשת חברי הלהקה המקוריים כדי לקבל את אישורם לפרסום החומרים. בתחילה, דייויד קרוסבי, שכבר היה סופרסטאר בזכות להקתו החדשה קרוסבי, סטילס ונאש, נרתע מהרעיון. אפשר להבין אותו, מי רוצה שיפרסמו את תמונות המחזור המביכות שלו כשהוא בשיא תהילתו? אך לבסוף, הוא שוכנע על ידי חברו הטוב ושותפו ללהקה, גרהאם נאש, שהסביר לו את הערך המוזיקלי וההיסטורי העצום של ההקלטות.

דיקסון סיפר שגרהאם נאש השתמש באנלוגיה מבריקה כדי לשכנע את קרוסבי: "גרהאם אמר שהשירים האלו הם כמו תמונות תינוק מקסימות. אתה צריך להתבגר קצת לפני שאתה מסוגל להסתכל על תמונות התינוק שלך בלי להתכווץ, ולאפשר לאחרים לראות אותן. כולנו היינו תינוקות פעם!".

היום, לשחרר הקלטות דמו נדירות של אמנים זה מהלך שיווקי מקובל, אבל בימים ההם היה זה צעד כמעט חסר תקדים שעורר עניין עצום. המהלך הוכיח את עצמו כהצלחה מסחרית מפתיעה והביא את התקליט היישר למקום ה-84 המכובד במצעד הבילבורד האמריקני, הישג פנומנלי לאוסף של הקלטות גולמיות בנות חמש שנים עם הקסם של הבירדס שהיה שם מהרגע הראשון, עוד לפני שהם ידעו לעוף.

הלילה שבו השמנת של קלפטון וחבריו עלתה למעלה. ב-29 ביולי בשנת 1966 הופיעה להקת CREAM את הופעתה הראשונה במנצ'סטר, במועדון שנקרא TWISTED WHEEL. הייתה זו הופעה מקרית.

תתארו לעצמכם את התמונה: מנצ'סטר, אנגליה, יולי 1966. מועדון ה-TWISTED WHEEL המיוזע והאפלולי, רחש וגעש מציפייה לקראת הגעתו של כוכב ה-SOUL האמריקני, ג'ו טקס, מנענע את האגן ושר את להיטיו. אבל מאחורי הקלעים, התחוללה דרמה של הרגע האחרון שהייתה עתידה לשנות את פני המוזיקה. טקס, באקט של דיווה אמיתית, הודיע שהוא מסרב בתוקף להניח את ישבנו המפונק על כיסא המטוס בדרך לבריטניה, אלא אם המפיק המקומי ישלשל לכיסו סכום נוסף של 20,000 דולרים שמנמנים. הדרישה, שהייתה שערורייתית גם במונחים של היום, נדחתה על הסף, והבמה במועדון נותרה פנויה.

במקום להיכנע לפאניקה, המפיק שלף שפן מהכובע. שפן חדש לחלוטין, שאף אחד כמעט לא שמע עליו מנגן יחד, אבל השמועות על החיבור בין חבריו כבר הסעירו את כל תעשיית המוזיקה הלונדונית. כך, תמורת סכום צנוע עד כדי גיחוך של 75 לירות שטרלינג בלבד, הוזעקה להקה טרייה בשם THE CREAM לעלות לבמה להופעה ראשונה אי פעם, כמעין חזרה גנרלית לא מתוכננת. כמה אירוני שהלהקה שנקראה "השמנת", החלה את דרכה בשאריות שהותיר אחריו אמן אחר.

אבל CREAM לא הייתה סתם עוד להקה. היא הייתה הסופרגרופ הראשונה בעולם, שילוש קדוש של כישרון שכבר הספיק לצבור מעמד של קאלט. עם הגיטרה עמד אריק קלפטון, הצעיר המופנם שכבר זכה, באקט שיווקי ממולח, לכינוי GOD בזכות נגינתו המופתית בלהקות היארדבירדס והבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל. על גיטרת הבס והשירה הופקד ג'ק ברוס, וירטואוז בעל קול בולט, ומאחורי מערכת התופים ישב ג'ינג'ר בייקר, מתופף ג'אז ג'ינג'י ופראי עם נטייה למקצבים אפריקאיים ואופי רותח. החיבור בין ברוס ובייקר, שקדם ל-CREAM בלהקת ה-GRAHAM BOND ORGANISATION, היה ידוע לשמצה ביריבות הארסית והאלימה ביניהם, שכללה לפי השמועות זריקת מצילות זה על זה ואפילו ניסיונות דקירה בסכין על הבמה. הציפייה הייתה לראות אם הכישרון העצום יתגבר על המתח האישי המסוכן.

באותו ערב מקרי במנצ'סטר, הקהל המופתע זכה לחזות בהתפוצצות אדירה של בלוז חשמלי ורוק מוחצן. הם ניגנו קטעים שעתידים להפוך לקלאסיקות, וכל אחד מהנגנים דחף את חבריו לקצה גבול היכולת באלתורים מסחררים. זו הייתה רק טעימה קטנה מהעתיד לבוא.

הבכורה האמיתית, זו שכולם באמת חיכו לה, התקיימה יומיים לאחר מכן, ב-31 ביולי, במסגרת פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי השישי בווינדזור. זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי, אירוע גדול ומתוקשר היטב. אך גם כאן, הדרמה לא איחרה להגיע. זמן קצר לפני הפסטיבל, נגנבה הגיטרה של קלפטון – גיטרת גיבסון לס פול משנת 1960, שהייתה אחראית לצליל המהפכני והעוצמתי שלו בתקליט עם הבלוזברייקרז והפכה לכלי נערץ בקרב גיטריסטים. קלפטון השבור נאלץ לעלות לבמת הבכורה הרשמית והחשובה ביותר בקריירה שלו עם גיטרת גיבסון לס פול אחרת, שאותה שאל ברגע האחרון מגיטריסט אחר. למרות הנסיבות המלחיצות, ההופעה בווינדזור הייתה הצלחה מסחררת וביססה את מעמדה של CREAM ככוח המוזיקלי החדש והמרתק ביותר בבריטניה.

גם זה קרה ב-29 ביולי. מפרידה פוליטית עקרונית ועד שערורייה שהסעירה את העולם, מלידתם של ענקים ועד שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. בואו נצא לדרך.

1966: דילן מקבל חיזוק, ולנון מצית שריפה

בשנת 1966, בעוד העולם כולו מפזם את הלהיטים של התקופה, להקת מנפרד מאן הבריטית, שידעה דבר או שניים על איך לקחת שיר טוב ולהפוך אותו ללהיט ענק, שחררה תקליטון חדש. בצד אחד שלו הסתתר ביצוע מחודש ומלא נשמה לשיר של הכותב והזמר בוב דילן, שנקרא JUST LIKE A WOMAN. הלהקה העניקה לשיר עיבוד פופי וקליט שהביא אותו לקהלים חדשים לגמרי, והוכיחה שוב שכישרונם לתרגם את הגאונות הדילנית לשפת המצעדים הוא כמעט חסר תחרות.

אך באותה שנה בדיוק, מעבר לאוקיינוס, התחוללה סערה מסוג אחר לגמרי. מגזין הנוער האמריקאי "דייטבוק" החליט לפרסם ראיון עם הביטלס, כזה שכבר התפרסם חודשים קודם לכן באנגליה. בתוך הראיון, ג'ון לנון, הידוע בלשונו החדה, שחרר אמירה שתהפוך למשקל כבד בקריירה של הלהקה. "אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו", הוא צוטט אומר. אם באנגליה האמירה עברה כמעט ללא תגובה, בארצות הברית, ובמיוחד במדינות חגורת התנ"ך השמרניות, היא התפוצצה בעוצמה אדירה. שני שדרני רדיו נמרצים מבירמינגהם, אלבמה, זעמו על מה שראו ככפירה וקראו למאזיניהם להחרים את הלהקה ולשרוף את תקליטיה. מכאן, גל השנאה צבר תאוצה מסחררת והפך למאיים ומסוכן. אירועים אלו היו אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להחלטתם של ארבעת המופלאים להפסיק להופיע מול קהל חי זמן קצר לאחר מכן. הסיפור המלא על הפרשה הזו נמצא גם הוא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

1968: העיקרון גובר על הבמה

שנתיים לאחר מכן, להקת הבירדס, מחלוצות הפולק-רוק והרוק הפסיכדלי, עמדה לצאת לסיבוב הופעות בדרום אפריקה. אלא שאז, ממש ערב היציאה, חבר הלהקה גראם פרסונס, מוזיקאי פורץ דרך ואיש עקרונות, הודיע על פרישתו המיידית. הסיבה הייתה חד משמעית: הוא סירב להופיע בפני קהל שחי תחת משטר האפרטהייד, שבו קיימת הפרדה גזעית. המהלך האמיץ והבלתי מתפשר הזה של פרסונס הותיר את הלהקה המומה.

1969: תרבות גבוהה ונחיתה על הירח בבית ברל

בישראל של שנת 1969, הרוחות התרבותיות נשבו בעוז. באמפיתיאטרון של בית ברל התקיים אירוע יוצא דופן בשם 'קליידוסקופ לתרבות, אמנות וחברה'. על במה אחת התקבצו כמה מהשמות המסקרנים של התקופה: אריק איינשטיין, אז בשיא כוחו היצירתי, הופיע יחד עם להקת הצ'רצ'ילים, שהביאה את בשורת הרוק והפסיכדליה אל הקהל המקומי. את הערב הנחה לא אחר מאשר חיים יבין, לימים "מר טלוויזיה". לצידם הופיעו העיתונאית והעורכת חנה זמר, הפוליטיקאי ואיש הציבור יוסף אלמוגי, והקריקטוריסט הנודע פרידל. הקהל זכה גם לצפות בקטעים מתוך המחזמר החדש 'איש קיבוץ היה', ולקינוח, האירוע ההיסטורי של התקופה הוקרן על מסך גדול: נחיתתו של האדם הראשון על הירח. זה היה ערב עם שילוב של רוק ישראלי בועט, שיח אינטלקטואלי והתפעמות מהישגי האנושות בחלל.

באותו יום ובאותה שנה ממש, בבריטניה, להקה חדשה בשם קינג קרימזון נכנסה לאולפן כדי להקליט את השיר I TALK TO THE WIND. השיר העדין והמהפנט הזה, עם חליל הצד הדומיננטי שלו, ייכלל בתקליט הבכורה המהפכני של הלהקה, IN THE COURT OF THE CRIMSON KING.

שנות השבעים: בלוז מלוכלך, הזיות טלוויזיוניות וזוהר קולנועי

בשנת 1970, הגיע לסיומו החוזה של להקת הרולינג סטונס עם חברת התקליטים DECCA. הלהקה, שחשה כבולה, חיפשה דרך יצירתית להיפרד גם ממנהלה השנוי במחלוקת, אלן קליין, שנודע בשיטותיו החלקלקות. כחלק מהתחייבותם החוזית, החברים היו צריכים להקליט שיר אחרון אחד עבור החברה. הסטונס החליטו לנצל את ההזדמנות עד תום והקליטו קטע בלוז גס ובוטה במיוחד, ששמו הבלתי ניתן לשידור היה COCKSUCKER BLUES. היה ברור לכל שהשיר הוקלט מתוך כוונה תחילה שחברת התקליטים לעולם לא תוכל להוציא אותו באופן רשמי. ואכן, כך היה. השיר נגנז ומעולם לא ראה אור באופן מסחרי, והפך לאחד הסיפורים המשעשעים על מרדנות וחופש אמנותי בתולדות הרוק.

קפיצה לשנת 1972, ועיתון המוזיקה מלודי מייקר מפרסם מכתב למערכת מקורא מבולבל בשם טי. אנדרו. "האם הייתי מסטול לגמרי?" הוא שאל, "או שבאמת ראיתי הופעה של להקות הוקווינד ואליס קופר בתוכנית הטלוויזיה טופ אוף דה פופס?". ובכן, מר אנדרו היקר, ייתכן בהחלט שהיית תחת השפעה כזו או אחרת, אבל העיניים שלך לא שיקרו לך. להקת ספייס-רוק כמו הוקווינד, עם הצליל המהפנט וההופעה הבימתית הפרועה שלה, אכן הופיעה בתוכנית הפופ המרכזית של בריטניה עם להיטה הגדול SILVER MACHINE, חוויה שהייתה ללא ספק סוריאליסטית עבור צופים רבים.

בשנת 1974, להקת הגלאם-רוק המצליחה סלייד, שהייתה ידועה באנרגיות המתפרצות ובהמנוני האצטדיונים שלה, החלה בצילומים לסרטה הקולנועי המלא, SLADE IN FLAME. בניגוד לתדמית העליזה של הלהקה, הסרט לא היה קומדיה קלילה. הוא הציג תמונה קודרת, צינית ומפוכחת של תעשיית המוזיקה, ובו גילמו חברי הלהקה הרכב רוק שמנסה לשרוד ולהצליח כנגד כל המניפולציות, הבגידות והאלמנטים האפלים של עולם הבידור.

שנות התשעים: אלטון ג'ון נלחם על חייו

בשנת 1990, הכוכב הענק אלטון ג'ון הגיע לנקודת שפל בחייו. הוא נאבק במקביל בבולימיה, התמכרות קשה לקוקאין והתמכרות לאלכוהול. לאחר שלא הצליח למצוא בלוס אנג'לס מוסד גמילה שיוכל לטפל בכל הבעיות הללו יחד, הוא טס לשיקגו והתאשפז בבית החולים הלותרני פארקסייד. הוא שהה בטיפול אינטנסיבי במשך שישה שבועות, ולאחר מכן לקח הפסקה של שנה שלמה מכל פעילות מוזיקלית, כולל הופעות והקלטות, כדי להתמקד בהחלמתו. היה זה צעד אמיץ שהציל את חייו ואיפשר לו לחזור לבמה נקי, חזק וממוקד מאי פעם.

יום הולדת שמח!

ומה לגבי מי שהצטרפו לעולמנו ב-29 ביולי? בואו נרים להם כוסית:

1945 - מייק גארסון: נולד הפסנתרן המבריק, שידוע בעיקר בזכות שיתוף הפעולה ארוך השנים והפורה שלו עם דייויד בואי. גארסון היה יד ימינו המוזיקלי של בואי בתקופות רבות, והנגינה האוונגרדית והווירטואוזית שלו, למשל בסולו הבלתי נשכח בשיר ALADDIN SANE, הפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של בואי.

1953 - גדי לי: באונטריו, קנדה, נולד גרי לי וויינריב, שכל העולם יכיר אותו כגדי לי, הבסיסט והסולן בעל הקול הייחודי של שלישיית הרוק המתקדם הקנדית RUSH. באופן סמלי ומדהים, ביום הולדתו ה-21, בשנת 1974, הצטרף רשמית ללהקה המתופף והכותב ניל פירת', יום אחד בלבד לאחר האודישן הגורלי שלו. "איזו מתנת יום הולדת קיבלתי ביום הזה!", כתב לי באוטוביוגרפיה שלו על הרגע המכונן שבו הושלם הרכב הלהקה.

1953 - פאטי סיאלפה: נולדה הזמרת, הגיטריסטית והיוצרת, שמוכרת לרבים גם כאשתו של ברוס ספרינגסטין. אך סיאלפה היא הרבה יותר מכך: היא זמרת ותיקה וחשובה בלהקת ה-E STREET BAND, אמנית סולו מוערכת בזכות עצמה ושותפה מוזיקלית משמעותית ל"בוס" על הבמה ומחוצה לה.

טירוף בפיקדילי: כל מה שקרה בפרמיירה המלכותית של הביטלס. ב-29 ביולי בשנת 1965 נערכה הקרנת בכורה עולמית לסרט השני של הביטלס, !HELP

האוויר בכיכר פיקדילי היה מחשמל, והסיבה לא הייתה סופת ברקים קיצית. הסיבה הייתה ארבעה בחורים מליברפול ששינו את העולם. זה היה הערב של ההקרנה העולמית החגיגית לסרטם השני של הביטלס, !HELP, אירוע שהפך את מרכז לונדון למוקד של היסטריה המונית מתוקה.

הרחובות סביב קולנוע לונדון פביליון המפואר נראו כמו נהר אנושי גועש. כעשרת אלפים מעריצים, רובם המכריע מעריצות צעירות ונרגשות, התגודדו במקום שעות לפני תחילת האירוע. הם טיפסו על פנסי רחוב, עמדו על גדרות וצעקו את שמות אליליהם בתקווה חסרת סיכוי לקבל מבט חטוף. רעש הצרחות היה מחריש אוזניים, פסקול חי ונושם לתופעה שזכתה לשם ביטלמאניה.

ואז, בשעת ערב מוקדמת, זה קרה. מכונית רולס רויס שחורה ומבהיקה פילסה את דרכה באיטיות דרך ים האדם. מהרכב יצאו, בזה אחר זה, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, לבושים בחליפות מחויטות. הקהל נכנס לטירוף חושים מוחלט. הבזקי המצלמות של צלמי העיתונות נראו כמו מופע זיקוקים פרטי, בניסיון לתפוס פריים אחד מושלם של הלהקה המפורסמת ביותר על פני כדור הארץ.

בתוך אולם הקולנוע המתינה להם קבלת פנים מסוג אחר לגמרי, שקטה יותר אך לא פחות מרשימה. מי שהגיעו לכבד את ארבעת המופלאים בנוכחותם היו לא אחרים מאשר הנסיכה מרגרט, אחותה הצעירה של המלכה אליזבת', ובעלה לורד סנודון. הזוג המלכותי, שהיה ידוע בחיבתו לסצנה התרבותית והאמנותית של לונדון, הראה עד כמה הביטלס הפכו לחלק מהממסד הבריטי בכך שדחה את חופשת הקיץ השנתית שלו במיוחד כדי להשתתף בפרמיירה. המפגש בין מלכות הפופ למלוכה הבריטית היה רגע סמלי בהחלט.

הסרט עצמו, !HELP, היה קומדיית הרפתקאות מטורפת וצבעונית שצולמה באיי בהאמה ובאלפים האוסטריים. עלילתו הסתובבה סביב כת מזרחית משונה הרודפת אחר רינגו סטאר כדי להשיג טבעת קורבן עתיקה שנתקעה על אצבעו. הסרט, שהיה יורשו של "לילה של יום מפרך" השחור-לבן, הציג את ההומור הייחודי של הלהקה והיה ארוז בשורה של שירים שהפכו לקלאסיקות מיידיות. התקליט שנשא את אותו השם והכיל את פסקול הסרט, כבר היה בדרכו הבטוחה לראש מצעדי המכירות.

אך הערב לא הסתיים עם רדת המסך. לאחר ההקרנה, המשיכו הביטלס והאורחים הנכבדים למסיבה נוצצת שנערכה באולם האירועים של מלון דורצ'סטר היוקרתי, שם חגגו את ההצלחה אל תוך הלילה. ובזמן שהם חגגו, בריטניה כולה קיבלה טעימה מהאירוע. תוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הפופולרית ביותר בממלכה, טופ אוף דה פופס, שידרה באותו הערב קטע מתוך הסרט, והבטיחה שגם מי שלא הצליח לדחוק את עצמו לכיכר פיקדילי, ירגיש חלק מהחגיגה הלאומית.

ב-29 ביולי בשנת 1980 יצא התקליט התשיעי של הצמד המצליח הול ואוטס, ששמו VOICES.

אחד הלהיטים הגדולים בו היה KISS ON MY LIST. זהו שיר מאוד שגוי בפרשנויות שנעשו לו, שכן אנשים רבים שומעים את המילים כ- KISS ON MY LIPS. לפי דאריל הול, זה "שיר נגד אהבה", והמילים "הנשיקה שלך נמצאת ברשימה שלי, של הדברים הכי טובים בחיים" פירושה שהנשיקה היא פשוט עוד פריט ברשימה של הבחור ובהחלט לא הדבר הכי טוב. אמר הול: "כולם חושבים שזה 'אני אוהב אותך ובלעדיך הייתי מת', אבל זה בדיוק ההפך מזה".

השיר נכתב בשיתוף ג'אנה אלן, אחותה של חברתו ארוכת השנים של דאריל הול (שרה אלן) שהייתה גם שותפה לכתיבת השיר PRIVATE EYES. היא מתה מלוקמיה בגיל 36 בשנת 1993, בביתם של דאריל ושרה במילברוק, ניו יורק.

הרבגוניות המוזיקלית הפכה את הול ואוטס לצמד מהנמכרים ביותר בכל הזמנים, והשיר הזה הוא דוגמה טובה לאופן שבו הם לכדו את הצליל של שנות ה-80. ג'ון אוטס: "אני חושב שאף אמן לא רוצה שיכניסו אותו לקופסה אחת. אני חושב שאתה צריך להיות מציאותי. אני לא חושב שאי פעם אכנס לקופסת ג'אז-פיוז'ן. זה לא משהו שמעניין אותי: התחלנו בתור כותבי שירים וגם לדאריל וגם לעצמי, יש מגוון רחב של טעמים מוזיקליים לקטגוריה מסוימת. זה לא אומר שלא היינו מודעים ומעוניינים בסוגים אחרים של מוזיקה. אדי ואן היילן אמר לי שהוא העתיק את החלק של הסינטיסייזר בשיר הזה והשתמש בו ליצירת JUMP. אין לי בעיה עם זה בכלל".

לפני שהיא הייתה שותפה לכתיבת הלהיט הזה, ג'אנה אלן מעולם לא כתבה שיר לפני כן. היא והול כתבו את השיר עבורה, כי היא קיוותה להיות אמנית סולו. כשהם עשו את הקלטת הדמו, הול שר בו וכשאנשים שמעו אותו בסביבתם, הם התעקשו שהצמד יקליט אותו ולא היא. למעשה, הם חשבו שהדמו בסדר כמו שהוא, אז זה מה שפורסם. "מה ששמעתם היה ממש הדמו", אמר הול, "ובגלל זה מכונת התופים כל כך דפוקה וכל הדברים האלה. זה ממש לא נועד לפריים טיים".

על עטיפת התקליט סיפר אוטס בספרו: "היה צורך בעטיפת אלבום. באותה רוח של עשה זאת בעצמך, הגענו לתוצאה בשחור-לבן מתובלת באלמנט מובלט עדין. תמונת העטיפה הקדמית הייתה תמונת מראה של העטיפה האחורית. זה נראה כמו איך שהאלבום נשמע: חד ומגניב. אחרי כמה חודשים, עם ההדפסה הראשונה של האלבום שנמכרה, בחברת התקליטים RCA התאהבו בתמונה צבעונית יותר שלנו כדי לשווק את זה ביפן. חברת התקליטים היפנית דחתה את העיצוב המקורי שלנו בטענה שזה מוזר מדי. הם פשוט הוציאו את האלבום עם עטיפה משלהם. אז עם ההדפסה השנייה של האלבום המצליח כעת, RCA בארצות הברית הלכה בעקבות יפן ובלי לספר לנו, עברה מהשחור-לבן לגרסת הצבע היפנית. לכן אולי תראו שתי עטיפות אלבומים שונות עבור התקליט VOICES".

נעבור את הגשר ונראה: בילי ג'ואל והאלבום שהוא מתחרט עליו יותר מכל. ב-29 ביולי בשנת 1986 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל ושמו THE BRIDGE. זה היה גשר רעוע מאד שהתמוטט איתו.

באותה תקופה, בילי ג'ואל היה על גג העולם. הוא היה נשוי לדוגמנית העל כריסטי ברינקלי, בתו הבכורה אלקסה ריי נולדה חודשים ספורים קודם לכן, והוא הגיע לגשר הזה אחרי הצלחת הענק של התקליט AN INNOCENT MAN. על הנייר, הכל היה מושלם. במציאות, מאחורי הקלעים, הבניין כולו רעד. ג'ואל, למען האמת, בכלל לא רצה להקליט את התקליט הזה ומאוחר יותר, בראיונות רבים, הביע חרטה עמוקה על עצם יצירתו. הוא הרגיש שהוא בוגד במעריצים שלו. "באותו זמן שאלתי את עצמי בשקט, 'מה אתה עושה?'", הוא סיפר בכנות כואבת, "אתה פשוט מנצל אנשים שאוהבים את הדברים הישנים שלך, וחברת התקליטים הולכת לשווק את זה ולייפות את זה, ואתה יודע שזה פשוט מבאס. כל הגישה הזו באה לידי ביטוי בתקליט".

התקליט כולל תשעה שירים, וג'ואל סיפר שתהליך הכתיבה שלהם היה סיוט מתמשך. המוזה פשוט סירבה להגיע. הוא הרגיש שהבאר היצירתית שלו יבשה לחלוטין. אם זה לא מספיק, הדינמיקה שלו עם להקת הליווי הנאמנה שלו, שהייתה איתו לאורך השנים הכי מצליחות שלו, הייתה בשפל המדרגה. בעבר, בתקליטים כמו THE STRANGER או 52ND STREET, הנגנים היו חלק בלתי נפרד מהיצירה. הם היו נשארים באולפן שעות נוספות מיוזמתם, זורקים רעיונות, תורמים באהבה ובהתלהבות. אבל שום דבר מזה לא קרה עם THE BRIDGE.

האווירה באולפן הייתה קפואה. המתופף האנרגטי ליברטי דה ויטו היה מגיע, מנגן את תפקיד התוף שלו במקצועיות קרה ועוזב. הבסיסט דאג סטגמאייר היה מנגן את תפקיד הבס שלו וממהר לברוח החוצה כאילו מישהו צעק "אש!". רק הגיטריסט דיוויד בראון עוד נשאר קצת יותר באולפן, בעיקר כי היו כמה דברים מעניינים לעשות עם הגיטרה. אבל הרוח היצירתית, החברות והקסם שפעם חיברו בין הלהקה לבילי, נעלמו כלא היו. יצירת מוזיקה הפכה לעסק קבלני עבורם, והם לא היו מרוצים מהתנאים הכספיים שלהם. בלי החיבור האנושי והמוזיקלי הזה, המצב באולפן היה פשוט עצוב.

במקביל, גם מערכת היחסים הפורה של בילי ג'ואל עם המפיק פיל ראמון, שהיה אחראי לכמה מהצלחותיו הגדולות ביותר, השתנתה באופן דרמטי לרעה. ההתרגשות, הכיף והפינג-פונג היצירתי שאפיינו את עבודתם המשותפת בעבר, התפוגגו. עכשיו, כל סשן הקלטות הרגיש כמו עבודת פרך מייגעת. "תהליך הכתיבה היה צריך להזהיר אותי", אמר בילי. "בשלב מסוים הסתגרתי בשטח של כמעט אלף מטר מרובע בבניין במרכז מנהטן. הייתי רק אני, עם פסנתר כנף ומחברת בפינה של החלל העצום והריק הזה. היו הרבה צעדים לעשות קדימה ואחורה בחדר הענק הזה. אבל שום דבר לא עזר, ממש לא אהבתי את רוב השירים. פשוט לא חשבתי שהחומר מספיק טוב".

ג'ואל פנה לחברת התקליטים שלו, קולומביה רקורדס, והתחנן. הוא שאל אם יוכל לקבל עוד שנה או שנתיים כדי לעבוד על השירים, כדי למצוא שוב את ההשראה. התשובה הייתה "לא" חד משמעי. "יש עלינו הרבה לחץ ואנחנו חייבים להוציא את זה", הם אמרו לו בקרירות. לבילי לא הייתה ברירה, הוא היה שבוי בחוזה שלו. חברת התקליטים הייתה הבעלים של המאסטרים של ההקלטות, ולכן יכלה לעשות כרצונה.

למרות האווירה העכורה, היו בתקליט כמה נקודות אור, שהגיעו בעיקר משיתופי פעולה חיצוניים. ג'ואל, שאולי חיפש השראה מחוץ למעגל הקרוב והמפורק שלו, הקליט את הקטע הנפלא BABY GRAND עם גיבור הנעורים שלו, ריי צ'ארלס. הוא גם צירף את סינדי לאופר, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, לקולות רקע בשיר CODE OF SILENCE. התקליט גם הניב כמה להיטים (ברור שלא מהגדולים ביותר של ג'ואל), ביניהם A MATTER OF TRUST עם ריף הגיטרה הבועט שלו ו-MODERN WOMAN שהופיע בפסקול הסרט RUTHLESS PEOPLE. אבל אפילו ההצלחות הנקודתיות הללו לא יכלו לשנות את תחושתו המרה של ג'ואל.

בסופו של יום, THE BRIDGE לא היה גשר לעתיד מוזיקלי חדש ומזהיר עבור בילי ג'ואל. הוא היה סוף של תקופה. זה היה התקליט האחרון שהקליט עם הלהקה הוותיקה שלו ועם המפיק פיל ראמון. הוא גשר שמסמל את השבר, את הלחץ המסחרי שגובר על האמנות, ואת התחושה המרה של אמן שנאלץ לשחרר לעולם יצירה שהוא ממש לא שלם איתה. הגשר הזה פשוט קרס תחת כובד הלחצים, האכזבות והיצירתיות שאבדה. ג'ואל הפך להיות אמן אבוד לזמן מה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "באריך הנגן הראשון עם חומר חדש מזה שלוש שנים, בילי ג'ואל משלים בחן את השלב האחרון – והעשיר ביותר – בקריירה הסוערת שלו. האלבום למעשה יוצר טרילוגיה יחד עם 'מסך הניילון ' שיצא ב-1982 ו'איש תמים' שיצא ב-1983 ומציע דיוקן צנוע אך מרגש של אדם בוגר הנאבק במתחים האורבניים של שנות השמונים בחיפושו אחר שלום פנימי ותחושת שייכות. מפתה לקרוא את הנוחות החדשה שג'ואל מפגין בתקליט החדש. אחרי הכל, זהו אלבומו הראשון מאז נישואיו לכריסטי ברינקלי והולדת בתם. השחצנות המתגוננת שלו התרככה לביטחון עצמי מושך הרבה יותר, והוא נטש את הקונספטים השאפתניים שעליהם הסתמך כדי לאחד את אלבומיו הקודמים. הסכנה בקריאה ביוגרפית של התקליט הזה, עם זאת, היא שג'ואל היה לאורך ההיסטוריה אחד מכותבי השירים הפחות חושפניים – עובדה שגרמה לו ללא מעט בעיות עם מבקרים. בעוד שרוב כותבי הרוק'נ'רול האינטליגנטיים מתבססים על האשליה הרומנטית של אמן החולק את רגשותיו העמוקים ביותר עם קהל של נפשות אוהדות, ג'ואל תמיד שמר על מרחק באופן מתריס – ולעיתים יהיר. החוש התיאטרלי שלו, חיבתו למבני שיר קלאסיים ונטייתו לעצב את שירתו כך שתתאים לדמויות שעליהן הוא שר, כולם נטועים במסורת המשתרעת מעבר לרוק אל התחכום הפורמלי של 'טין פאן אלי' וברודוויי. היכן שהמסכות מסתיימות והאדם מתחיל הוא כנראה דבר שקשה לג'ואל עצמו לקבוע, לא פחות מאשר למאזיניו. ג'ואל הופך את המתח הדרמטי הזה לחלק מהתקליט הזה: 'נשבעת לעצמך לפני זמן רב / שיש דברים שאנשים לעולם לא צריכים לדעת', שר ג'ואל בשיר CODE OF SILENCE.

בעוד סינדי לאופר – שזכתה לקרדיט הכתיבה המשותף הראשון בקריירה של ג'ואל על שעזרה לו להתגבר על מחסום הכתיבה שאחז בו כשהחל לכתוב את השיר – מייללת ומשתלבת בהרמוניה הקולית, ג'ואל תוהה, 'האם זה לא סוג של טירוף / לחיות לפי קוד של שתיקה / כשיש לך כל כך הרבה מה לומר?'. התוצאה היא אוסף שירים חכם ומתוחכם שנראה שמקרב אותנו לבילי ג'ואל יותר מאי פעם – ומותיר אותנו עם תחושה נעימה של ציפייה לגבי הגשרים שעוד נחצה איתו בעתיד".

התרסקות האופנוע ששינתה את פני המוזיקה: מה באמת קרה לבוב דילן בוודסטוק? ב-29 ביולי בשנת 1966 נקלע בוב דילן לתאונת אופנוע קשה, כשרכב בוודסטוק. כשיחזור לפעילות, הוא כבר יהיה דילן אחר.

ביום קיץ חם, 29 ביולי 1966, רעם המנוע של אופנוע TRIUMPH TIGER 100 שחור בוהק נשמע ברחובותיה השקטים של וודסטוק, ניו יורק. על האופנוע ישב לא אחר מאשר בוב דילן, האיש שהיה באותו רגע הקול של דור שלם והאמן הבוער ביותר על הפלנטה. דקות לאחר מכן, דממת אלחוט. דילן נעלם. התאונה המסתורית הזו קטעה בבת אחת את המסע המסחרר שלו לפסגת העולם, וכשהוא יחזור, הוא כבר יהיה אדם אחר לגמרי, והמוזיקה לעולם לא תשמע אותו הדבר.

כדי להבין את גודל הדרמה, צריך לחזור לרגע בזמן. שנת 1966 הייתה שיא השיאים של דילן. הוא בדיוק השלים טרילוגיית תקליטים ששינתה את כל מה שחשבו על רוק'נ'רול, עם יצירות המופת BRINGING IT ALL BACK HOME, HIGHWAY 61 REVISITED והאלבום הכפול BLONDE ON BLONDE. הוא חזר מסיבוב הופעות עולמי מתיש וסוער, כזה שבו הקהל שרק לו בוז ו"בוגד!" על שהעז לחבר את הגיטרה שלו לחשמל. הוא היה נרדף על ידי התקשורת, נשאב לתוך מערבולת של סמים ממריצים כדי לעמוד בקצב, והרגיש את כובד הציפיות של מיליונים על כתפיו. הוא היה על הקצה, והקצה הזה התקרב במהירות.

ואז הגיעה התאונה. ב-2 באוגוסט, הופיעה ידיעה זעירה ולקונית בעיתון הניו יורק טיימס, כמעט נחבאת אל הכלים: "דילן נפצע בתקלה עם אופנוע. כעת הוא תחת השגחת רופא שמטפל בפצעיו". הדובר מטעמו של הזמר הוסיף שהתקרית תגרום לביטול הופעה שנקבעה באצטדיון YALE BOWL שבניו הייבן, קונטיקט, ועוד כמה התחייבויות. וזהו. מכאן, דממה.

השקט הזה היה קרקע פורייה לצמיחתן של שמועות פרועות. במהלך החודשים הבאים, העולם, שהיה רעב לכל פיסת מידע, ניזון מדיווחים מפה לאוזן. לחשו שדילן נפצע אנושות. סיפרו שהוא שבר את עמוד השדרה והפך למשותק. היו שטענו שהתעוור, שאפילו פניו התעוותו ללא היכר. היו גם כאלו שהרחיקו לכת וטענו שהוא מת, ומנהליו מסתירים את האמת המרה. ההיעלמות המוחלטת שלו רק ליבתה את האש.

התרסקות האופנוע הזו היא כנראה המנותחת והמדוברת יותר בתולדות תרבות הפופ, אך באופן אירוני, הפרטים המדויקים סביבה נותרו חמקמקים כמו מילות שיריו של דילן עצמו. ביוגרפים, עיתונאים ומומחי דילן ניסו במשך עשרות שנים להרכיב את הפאזל, אך נתקלו במידע סותר, מעורפל ולעיתים קרובות מגוחך. האם השמש הבוהקת סנוורה את עיניו, כפי שטענה גרסה אחת? אולי האופנוע החליק על כתם שמן בכביש צדדי? או שמא, כפי שסיפרו אחרים, הוא פשוט איבד שליטה, התהפך ונחבל קשות בגבו? מקורות אחרים התעקשו שספג זעזוע מוח חמור.

העובדה המשעשעת ביותר היא שאין שום תיעוד רשמי של האירוע. לא הוזעקה משטרה למקום, לא נרשם דוח תאונה, ואף אמבולנס לא פינה אותו לבית חולים. נראה שמנהלו האישי, אלברט גרוסמן, דאג לטפל בעניין בשקט, הרחק מעיניים סקרניות, מה שרק העצים את המסתורין.

דילן עצמו, כשנשאל על כך לאורך השנים, סיפק תשובות מעורפלות שהשאירו את כולם בערפל. "עברתי תאונת אופנוע ונפגעתי, אבל התאוששתי", כתב בקצרה בספרו האוטוביוגרפי "כרוניקות", והותיר את הנושא פתוח לפרשנות. בהזדמנויות אחרות ציין ששבר כמה חוליות בצוואר וחטף זעזוע מוח, אבל עם דילן, לך תדע מהי אמת פשוטה ומהי בניית נרטיב.

אבל בזמן שהעולם תהה, דילן עשה את הדבר הכי לא צפוי: הוא נח. הוא התחבא בביתו בוודסטוק עם אשתו הטרייה, שרה לאונדס, וילדיהם. הוא בילה זמן עם משפחתו, קרא, צייר וחשב רבות. אבל בעיקר, הוא יצר מוזיקה בסתר. במרתף של בית ורוד וגדול שכונה BIG PINK, הוא והנגנים שליוו אותו בסיבוב ההופעות (ושלימים יהפכו להרכב המפורסם THE BAND) ניגנו והקליטו באופן חופשי ומשוחרר. הם הקליטו עשרות שירים, קאברים ויצירות מקוריות, בסגנון שהיה שונה לחלוטין מהרוק החשמלי שלפני התאונה. זו הייתה מוזיקה שורשית, עממית, מלאת הומור וסיפורים, שהפכה ברבות הימים לתקליט המהולל THE BASEMENT TAPES.

כשהוא סוף סוף חזר לאור הזרקורים בסוף 1967, עם התקליט JOHN WESLEY HARDING, זה היה דילן חדש. הצעיר הזועם והמסומם הוחלף באיש משפחה מהורהר. המוזיקה החשמלית הרועשת פינתה את מקומה לצליל אקוסטי, מאופק מעט. הוא שינה את קולו, את סגנון כתיבתו ואת הופעתו. התאונה, בין אם הייתה אירוע טראומטי ששינה את חייו או פשוט תירוץ מושלם לרדת מהקרוסלה המטורפת של תהילת העל, שימשה כקו פרשת מים ברור. היא אפשרה לו ללחוץ על כפתור האיפוס, לברוח מהתדמית של "מנהיג הדור" שכל כך תיעב, ולחזור למוזיקה בתנאים שלו.

מי שדד את לד זפלין??? ב-29 ביולי בשנת 1973 פרצו אלמונים לכספת של להקת לד זפלין במלון DRAKE בניו יורק ורוקנו אותה לגמרי מכל הכסף שהיה שם. הלהקה בינתיים הופיעה במדיסון סקוור גארדן.

בערב השני של הצילומים לסרט ההופעה של לד זפלין (שייקרא THE SONG REMAINS THE SAME) קרה האירוע יוצא הדופן. מנהל ההופעות, ריצ'רד קול, ועורך הדין סטיב וייס, הפקידו 186,700 דולר בשטרות של 100 דולר לכספת 409 במלון דרייק בסנטרל פארק. זה היה כסף שהופרש מההכנסות לתשלום משכורות והוצאות כשסיבוב ההופעות הסתיים. רגע לפני שהלהקה יצאה להופעה האחרונה שלה נמצא כי כספת ההפקדה ריקה. המשטרה הוזעקה ונערכה מסיבת עיתונאים. מה שהפך להיות ידוע כשוד הגדול של לד זפלין שהגיע לחדשות הראשיות.

לד זפלין הייתה שטופת כסף. רק סיבוב ההופעות בארה"ב, בשנת 1973, נאמד ברווחים של 4 מיליון דולר עבור הלהקה. בשנה ההיא נשמרו סכומים כאלו בהישג יד כדי לשלם עבור שירותים כמו שכירת מטוס פרטי, תשלומי שכר ורכישות מגוונות של חברי הלהקה עבור כלי נגינה, מכוניות, תקליטים, עתיקות, או סמים. הגניבה התגלתה על ידי ריצ'רד קול ב-29 ביולי, ממש לפני ההופעה האחרונה, כשהסתכל לתוך הכספת של מלון דרייק

שם שהתה הלהקה. "הבטתי במבט אטום בכספת במשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי", הוא נזכר בספר הזיכרונות שלו, שכנראה מסתיר יותר ממה שהוא מגלה.

ריצ'רד קול, שהכניס את הכסף לכספת והחזיק את המפתח, היה חשוד ברור. חרושת השמועות הצביעה עליו וחלק אף אמרו כי הוא הספיק לטוס בלילה לשווייץ, להפקיד שם את הכסף בחשבון בנק משלו ולחזור לפני שכולם התעוררו.

מאותו רגע הפך מלון דרייק לזירת פשע גדולה. משטרת ניו יורק וה-FBI נכנסו לחקור, אבל כך גם צלמי הפפראצי. כדי להגן על הפרטיות של הלהקה, ארבעת המוסיקאים הוחבאו בדירה בקרבת מקום שהייתה שייכת לעוזרו של סטיב וייס, עד שהדברים יתבהרו. בינתיים, ריצ'רד קול, החשוד העיקרי של ה-FBI, סרק

את חדרי הלהקה, מנקה אותם מסמים. היה לו הרבה מה לדאוג.

מעצר בגלל הרואין היה יכול להיות קטלני ללד זפלין. ריצ'רד קול כבר היה מספיק בצרות גם כך. היה לו המפתח היחיד לכספת. זה בהחלט נראה לשוטרים כמו עבודה פנימית. הוא נחקר ונלקחו ממנו טביעות אצבע. קול גם אמר שהוא עבר בהצלחה מבחן גלאי שקר. אף על פי כן, הוא נותר חשוד עיקרי. היו תיאוריות רבות על הגניבה, שמעולם לא נפתרה.

אנשי הצוות שצילמו את הסרט על זפלין עברו חקירה. מנהל הלהקה חמור הסבר, פיטר גרנט, היה משוכנע שזו הייתה עבודה פנימית. לפחות השוד הזה סיפק סצנה דרמטית מתאימה שנחשבה ראויה להיכלל בסרט.

גם נותרו שאלות לגבי כל המזומנים של לד זפלין והימנעות מתשלום מס הכנסה. התעריף הבריטי לסוג הכסף שהרוויחה לד זפלין היה 90 אחוז וגרנט השתמש לא פעם במזוודות עם תחתיות כפולות כדי להבריח לבריטניה מזומנים ולהימלט כך מתשלום המס הגבוה מאד. לכן יש שטענו מאז שהכסף שנעלם מהכספת לא ממש נגנב כי אם התאדה בהוראת גרנט. מייקל דה באר, אשר מאוחר יותר הקליט עבור חברת התקליטים של לד זפלין, אמר, "פיטר אמר לי שריצ'רד עשה את זה. זה היה עניין של מס. הוא אמר, 'למה לתת את הכסף הזה למניאקים ההם?"

יוניטי מקלין (מנהל המשרד של חברת התקליטים של זפלין, סוואן סונג, בלונדון): "הדבר המוזר בשוד במלון דרייק היה שפיטר לא היה כל כך אומלל בנוגע לזה. ובדרך כלל אם פיטר היה מפסיד כמה לירות, הוא היה אומלל. היית מצפה שהוא יהפוך את אמריקה על פיה כדי למצוא את הכסף הזה, והוא לא".

הלהקה לא נראתה מבוהלת מדי מהגניבה. "ג'ימי ואני פשוט צחקנו על זה," אמר הזמר רוברט פלאנט. אחרי הכל, הפסד של 200,000 דולר היה איבוד כסף קטן עבור לד זפלין, אבל זה בטוח לא נראה ככה לעולם שבחוץ. היומנאים בניו יורק התכנסו כדי לנסות להבין בעצמם את הגניבה. כשצלם ניו יורק פוסט הגיע למלון דרייק, גרנט תפס את המצלמה שלו וריסק אותה, וגרם קצת נזק גם לפנים של בעליה. בגלל זה הוא נעצר מיד והושלך לתא במרכז 100 סטריט, מרכז העצבים של מערכת המשפט הפלילי בעיר ניו יורק. סטיב וייס זינק לפעולה. הוא התקשר לעורך דין צעיר והורה לו, "תעשה מה שאתה צריך, אבל תוציא אותו מהכלא. יש לו מטוס לתפוס".

לפני העמדה לדין של גרנט הוסכם על פשרה, שאפשרה את ביטול התיק במקום. היה ברור שהיעלמות הכסף נעשתה על ידי מישהו במחנה הלהקה, אך עדיין הוחלט לסגור את התיק. השוד, הפרסום, הנסיעות ללא הפסקה, לוח הזמנים התובעני, סכומי הכסף העצומים, איומי המוות והביטחון, הסמים, השמועות וכל דבר אחר שנדבק ללד זפלין הפכו לדבר גדול מדי מלטפל בו. הלהקה הייתה שחוקה. החבר'ה היו מבולבלים. הסמים הסתובבו ללא הרף מסביבם. סמים להתעורר, סמים להתמסטל. כל סוג שהוא. העסק הפך להיות מטורף. גרנט הבטיח לבחוריו שבתון מהופעות חיות, לא רק כהפסקה סמלית אלא שנה ואף יותר במידת הצורך.

פיטר גרנט נזכר באותו לילה כשדיבר בראיון בשנת 1989: "הלכתי לכלא, כי תקפתי שם צלם שניסה לצלם יותר מדי, אבל לא נשפטתי. בסרט ההופעה השתמשנו בצילומי חדשות ותבחינו שהיד שלי הייתה מחוץ לניידת המשטרה. חשבתי שזה היה מצחיק כי באמריקה המשטרה תמיד משתמשת באזיקים והפעם הם לא. הגענו חמישים מטרים ממלון דרייק והשוטר שנהג במכונית אמר, 'אתה זוכר אותי, פיטר?' אמרתי, 'לא', למרות שרציתי לומר 'כן' כדי לשמח אותו. הוא אמר, 'זה היה לפני הרבה זמן אבל הייתי מתופף בלהקה חצי מקצועית וכאשר להקת היארדבירדס שניהלת ערכה סיבוב הופעות בקולג', היינו להקת החימום'... נפלא. מכל השוטרים בניו יורק הייתי צריך למצוא אותו. זה למה לא היו לי אזיקים על הידיים.

הוא אמר, 'אל תדאג. כשאתה הולך לכלא ועושה את טביעות האצבע שלך, אל תפתח את הפה שלך כי הם ישמעו שאתה אנגלי והם ימשיכו לטרטר אותך’. הלכתי והתיישבתי בחדר המעצר למשך 35 דקות. הסוהר העביר את מקלו לאורך הסורגים וקרא בשמי. 'גרנט? ה-FBI רוצים לראות אותך'. כשחזרתי, לפחות שלושה בחורים קמו לתת לי את הכיסא שלהם כי אם אתה בכלא וה-FBI בא לראות אותך, אז הם חושבים שאתה חייב להיות מישהו גדול. אתה לומד מהדברים האלו".

לסיום העניין, הנה בדיוק מה שכתב ריצ'רד קול בספרו: "בניו יורק התארחנו במלון דרייק בפארק אווניו. זה היה מלון קטן, שקט ואלגנטי, מקום שסביר יותר שתשייך לבריטים מעונבים מאשר עם מוזיקאי רוק בריטיים והגרופיות שלהם, הסמים ושאר ענייני הוללות ליליים. אבל צוות המלון סבל בסבלנות את הזמנות שירות החדרים באמצע הלילה והבנות המשוטטות בלובי ומנווטות את דרכן למעלה דרך המעליות. בשלב זה של סיבוב ההופעות, כולם בדרך כלל היו כל כך עייפים שהעברנו רק כמה שעות בטלות בצפייה בדיוני פרשת ווטרגייט ששודרו בשידור ישיר. 'לא משנה כמה בעיות עלולות להיות לנו', גיחכתי, 'לניקסון זה תמיד יהיה קצת יותר גרוע'.

בשעה שבע בערב של הקונצרט האחרון, הטלפון שלי במלון צלצל. 'ריצ'רד, הלימוזינות נמצאות למטה. בוא נביא את הבנים לכאן ותתחיל לזוז'. תוך שלוש דקות הצטופפנו במעליות אל הלובי ומשם התקדמנו בזריזות לעבר הלימוזינות הכחולות שעליהן שמרו שתי ניידות משטרה מול המלון. עשיתי מעקף לכיוון דלפק הקבלה כדי לפנות את הכספת שלנו, שם אחסנתי 203,000 דולר במזומן, בעיקר בשטרות של 100 דולר. היינו אמורים לטוס ללונדון למחרת בבוקר, ותכננתי לארגן את הכספים באותו לילה. כמובן, 203,000 דולר היו הרבה כסף לסחוב. אבל באותם ימים בדרך כלל היו לי לפחות 50,000 דולר בכיס, בעיקר כדי לספק את הגחמות של חברי הלהקה שעשויים לצאת למסע קניות ספונטני.

עם זאת, כשהסתיים הסיבוב ב-1973, נשאתי יותר מזומנים מאשר באופן רגיל. לפני שעזבתי את הארץ, הייתי צריך לשלם לצוות צילום הסרט שלנו, והייתי צריך גם לשלם עבור מטוס הפאר לפני שיצאנו הביתה. בכספות של המלון הכנסתי את המפתח לתיבה 51, שלפתי את המגירה מהחריץ שלה, ופתחתי את המכסה. הכסף - כל ה-203,000 דולר - נעלם. 'הו, לא, זה לא יכול להיות', אמרתי לעצמי. הייתי המום לחלוטין. הסתכלתי בחוסר נוחות ליד הקופסה למשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי. אספתי את כל מה שנשאר במגירה... את הדרכונים שלנו ואת כרטיס האמריקן אקספרס של ג'ימי - ואז החזרתי את הקופסה לחריץ שלה, הוצאתי את המפתח, ויצאתי אל הלובי.

פיטר גרנט וסטיב וייס, עורך הדין שלנו, חיכו שם.

'פיטר, הכסף נעלם'

בדרך כלל, פיטר יכול היה לחשוב שאני צוחק. אבל היה רעד בקולי והבעה מבוהלת על פניי.

'מה זאת אומרת, זה נעלם?' הוא שאל.

"אלוהים אדירים'. סטיב התנשם.

שלושתנו בהינו אחד בשני לרגע.

'בואו נביא את הלהקה למדיסון סקוור גארדן', אמר סטיב. 'הם לא צריכים לדעת על זה עדיין'... סטיב יצא החוצה כדי לשחרר את הלימוזינה לנסיעה של חמש דקות למדיסון סקוור גארדן. לפיטר היה מזג אלים, אבל הוא נראה רגוע להפליא. 'מתי בפעם האחרונה היית בכספת הזאת?', הוא שאל. הסברתי שבערך בשעה שלוש באותו בוקר, היו שלושה מעריצים שעלו במעלית המלון לחדרו של ג'ימי, ארבע גיטרות בידיהם, דפקו על דלתו, והציעו את הכלים למכירה. ג'ימי ניגן בגיטרות, ואחרי כמה דקות של התבוננות, בחר בגיבסון לס פול והסכים לשלם עבורה במזומן. הוא התקשר אליי וביקש 800 דולר לקנות את הגיטרה.

'אז הלכתי לכספת והוצאתי שמונה מאות דולר', אמרתי לפיטר וסטיב. 'לקחתי את הכסף לסוויטה של ג'ימי ונתתי אותו לבחורים האלו, ביקשתי מהם לכתוב לי קבלה, ואז חזרתי לחדרי. מישהו נכנס לכספת בין אז לעכשיו'. סטיב אמר, 'טוב, כדאי שנתקשר למשטרה'.

כשהלכנו לכיוון דלפק הקבלה כדי לבקש מהם לזמן את המשטרה, פתאום התחלתי להיכנס לפאניקה. כמובן שדאגתי שהכסף נגנב. אבל הייתה לי דאגה גדולה ודחופה עוד יותר: המשטרה עשויה להחליט לחפש בסוויטות המלון שלנו - סוויטות שהיו מלאות בסמים לא חוקיים, בעיקר קוקאין. אם השוטרים ימצאו את זה, 203,000 הדולרים החסרים יחווירו בהשוואה למעצר סמים. לסיבוב הזה, כמו לרוב האחרים, היו לנו סמים שניתנו לנו על ידי מעריצים וחברים. יצרתי הרבה קשרים במהלך השנים, אז אני ידעתי גם למי להתקשר כשאנחנו רוצים משהו. הלהקה מעולם לא הסתובבה עם סם למטה. במבט לאחור, זה היה פלא שמעולם לא נתפסנו.

אז אחרי שהזעיקו את המשטרה, הסמים הפכו לדאגה העיקרית שלי. הוריתי לאחד מאנשי הצוות שלנו להוציא את הסמים מהסוויטות שלנו. 'החבאתי קצת קוקאין מתחת לשטיח בחדר שלי ליד המנורה ליד החלון', אמרתי לו. 'כנראה שיש קוקאין ומריחואנה גם בחדרים אחרים. תסתכל בסוויטה של ג'ימי, בסוויטה של רוברט, תעבור על כולן. תסתכל מתחת לשטיחים ומתחת למזרונים. להיפטר מהכל. עכשיו!'

דקות לאחר מכן, כתריסר שוטרים בניו יורק הגיעו מתחנת מידטאון צפון. בגלל גודל השוד, ה-FBI התקשרו גם. פיטר, סטיב ואני פגשנו אותם בלובי, והסברתי איך גיליתי שהכסף חסר. הם הקשיבו, כתבו הערות, ובדקו את הכספת. בגלל שהקופסה לא נפרצה - ובגלל שאני הייתי עם המפתח היחיד - מיד הייתי חשוד מרכזי. במשך יותר משעה, ה-FBI חקר אותי. כן, הזדעזעתי מהשוד, אבל אם הופעתי עצבני במהלך התישאול זה היה בגלל שניסיתי נואשות לגרור כמה שיותר זמן כדי לוודא שניקיון החדרים מסמים הושלם. בוב אסטרדה, סוכן FBI צעיר ומבריק, שאל את רוב האנשים שאלות.

'כמה כסף היה בכספת, ריצ'רד?'

'אני לא יכול להגיד לך בדיוק. אני צריך להבין את זה. כשאחד מהלהקה היה רוצה ללכת לקניות או משהו, אני פשוט הייתי תופס קומץ מזומנים מחוץ לקופסה ועוקב אחר ההוצאות. בסופו של הסיבוב, אני עושה את כל החישובים. אני חושב שהיו לנו בערך מאתיים אלף דולר שם'.

'איפה שמרת את המפתח?'

'החבאתי אותו במסגרת המיטה שלי, בין הקפיצים למסגרת'.

'מי עוד ידע שזה שם?'

'אף אחד'.

'האם מישהו אחר יכול היה לראות אותך שם את זה שם?'

'טוב, הייתה איתי צעירה בשם דיאן. היא בילתה את הלילה אתמול בלילה. אבל אני יודע שהיא לא ראתה אותי מסתיר את זה'.

'אם היה לך את המפתח היחיד, ריצ'רד, איך מישהו אחר יכול היה להיכנס לתוך הכספת חוץ ממך?'

'אני לא יודע. אני מקווה שתוכל לגלות את זה. האנשים מאחורי דלפק הקבלה ראו אותי נכנס לכספת ומוציא ומכניס כסף. הם ידעו שיש שם הרבה כסף. אולי יש להם מפתח כפול איפשהו'.

לא יכולתי לדעת אם אסטרדה מאמין לי או לא. אבל כבר הייתי עייף, מבולבל ומדוכא ורק רציתי להניח את כל הפרק הזה מאחורינו. מאוחר יותר באותו לילה, ה-FBI חיפשו בסוויטות שלנו; למרבה המזל, עד אז, הן 'חוטאו' לחלוטין. הלהקה למדה על השוד במהלך ההופעה באותו לילה, בזמן שג'ון בונהאם ביצע את סולו התופים שלו ב'מובי דיק'. פיטר הגיע אל מאחורי הקלעים, בישר את החדשות לג'ימי, רוברט וג'ון פול. באופן מפתיע, הלהקה לא התרגשה מזה. 'הם היו כמו מקצוענים', פיטר סיפר לי מאוחר יותר. 'הם לא היו מרוצים, כמובן. איך אתה יכול להיות כשמישהו אומר לך שאתה עני יותר במאתיים אלף דולר? אבל הם חזרו לבמה וסיימו את ההופעה'.

עד שהמופע הסתיים, נודע לעיתונות על השוד. לפתע, המוזיקה של לד זפלין שוב הסתתרה מאחורי אירועים מחוץ לבמה. עיתונאים הסתובבו בלובי של הדרייק, אבל לא בחיפוש אחר סיפורים על המוזיקה של הלהקה. נראה שלד זפלין עמדה להיצלב מחדש על ידי התקשורת. הלימוזינות עם הלהקה הגיעו לכניסה למלון, והחברים עשו דרכם לעבר המעליות. הם כבר היו עייפים ולא היו במצב רוח להירדף על ידי התקשורת. אבל עיתונאים החלו לצעוק שאלות ('מי לקח את הכסף, ג'ימי?') ו נורות פלאש התפוצצו. 'אני לא יודע כלום על זה', אמר ג'ימי לעיתונאים. 'אולי נוכל לדבר על זה מאוחר יותר. אנחנו באמת רוצים שיעזבו אותנו לבד בינתיים'.

פיטר, שהפך מתוסכל יותר ויותר, צעק על צלם של הניו יורק פוסט, 'תפסיק להתעסק עם המצלמה שלך! אין תמונות!' הצלם התעלם מהבקשה. 'רק עוד כמה', הוא התעקש. פיטר התעצבן. הוא תפס את המצלמה של הבחור והעיף אותה על פני הלובי. העדשה נסדקה. חיבור הפלאש התנפץ. הצלם מעד ארצה במאמץ עקר לחלץ את מצלמתו. המשטרה, שעדיין הייתה בדרייק וראיינה את צוות המלון, מיהרה לעצור את פיטר. האישום היה תקיפה. זה לא היה הלילה שלנו.

'זה כל כך אבסורדי', אמר רוברט פלאנט בכעס. 'האם זו הדרך שלהם להתייחס לאנשים במדינה הזו? מישהו לעזאזל שודד אותנו, והוא זורק אחד מאיתנו בכלא!' פיטר נלקח למעצר, למרות שבילה שם רק שעה. הוא הובל לתא שמילאו אותו פושעים קשוחים. עד אז, שומר סימפטי זיהה את פיטר והורה לו להוריד את טבעות הטורקיז שלו, צמידי הזהב, ושרשראות כדי למנוע מכל בעיה בתא. 'כשאתה נכנס לשם', אמר השומר, 'אל תדבר עם אף אחד'.

כשפיטר עמד בפני המבטים המרושעים של חבריו לתא, סטיב וייס עבד בטירוף כדי לשחרר אותו בערבות. בינתיים, ה-FBI הגיע למשטרה לחקור את פיטר על השוד.

'גרנט', צעק השומר.

'כאן!', צעק פיטר.

'גרנט, ה-FBI כאן כדי לראות אותך'.

ה-FBI? חבריו לתא של פיטר הביטו זה בזה בחוסר אמון. אחד מהם מלמל, 'אתה בטח בן זונה כבד אם ה-FBI רוצים אותך'. הם לא ידעו שהוא נעצר רק כי שבר מצלמה. בדרייק, ה-FBI חקרו את הלהקה, בזה אחר זה. ורוב השאלות היו עליי ועל האופי שלי.

חברי הלהקה ידעו שלא אנסה לדפוק אותם. ניהלתי את הכספים שלהם בדרכים, והספרים תמיד היו מאוזנים. מדי פעם, החישובים שלי היו מגיעים למחסור בכמה מאות דולרים, והייתי מבקש מהלהקה עזרה לזכור איך

הכסף הוצא. 'אתה לא זוכר', אמר פעם בונהאם, 'שנתת לי שלוש מאות דולר עבור משקאות בבר ההוא לפני שני לילות?' או ג'ימי שהזכיר לי, 'ריצ'רד, אל תשכח את המאתיים שהוצאתי על הפרוצה הזאת'. הכל התאזן. מעולם לא היה חוסר אמון".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.