כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-29 ביולי (29.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "גרג לייק היה אלוף בביקורות שליליות אך לא דאג להביא רעיונות אלטרנטיביים. הוא היה מהיר בשליפת משפטים על דברים שלא אהב אך שם הוא בדרך כלל נשאר. אני לא היחיד שספג ממנו ביקורות. הוא היה ממש מתעלל באנשי הצוות הטכני שלנו בימים ההם. אחד האנשים בא אליי יום אחד ואמר לי שיש לו בדרך כלל שלושה כאבים בעת העבודה שלו איתנו: BACKACHE, HEADACHE AND GREG LAKE..." (קית' אמרסון - מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר - בספרו האוטוביוגרפי).
ב-29 ביולי בשנת 1974 מתה מאמה קאס אליוט, מלהקת האמהות והאבות והיא רק בת 32.
היא נולדה כאלן נעמי כהן והייתה מלכה סצנת הפופ בלוס אנג'לס, באמצע הסיקסטיז. קולה היה חשוב מאד לטוויית ההרמוניה המושלמת של הלהקה שציינתי מקודם. הבית שלה בלורל קאניון היה מקום המפגש האולטימטיבי למוזיקאים. היא הייתה זו שחיברה בין קרוסבי, סטילס ונאש כשבאו להתארח אצלה בבית, החלו לשיר וראו כי טוב. מנהלה הקודם, בובי רוברטס, אמר כי 'היא הייתה בעודף משקל אך היא לקחה אותו כמלכת היופי היפה ביותר'.
עם האמהות והאבות הביאה להיטים רבים ונהדרים כמו CALIFORNIA DREAMIN', MONDAY MONDAY, DEDICATED TO THE ONE I LOVE
והיא ידעה גם להיט סולו ידוע בשם DREAM A LITTLE DREAM.
חברתה לאמהות והאבות, מישל פיליפס: "קאס הלכה לאנגליה כדי להופיע שם באולם פאלאדיום. היא הייתה מודאגת כי חששה שלא תצליח שם. היא לא ממש הצליחה כאן בארה"ב. אחרי המופע השני שם היא התקשרה אליי כשהיא קורנת מאושר כי הקהל זיכה אותה בתשואות רמות. שמחתי מאד בשבילה כי חשתי שהנה היא הצליחה לקלף מעליה את תג ה'מאמה קאס' ולהופיע כקאס אליוט. זמן מה לפני כן עשו לה 'תרגיל' בארה"ב. הופעתה פורסמה כקאס אליוט, אבל שעתיים לפני המופע שינו המפיקים את השלט ל'מאמה קאס'. זה ממש עיצבן אותה. והנה היא בלונדון ומתקשרת אליי ובוכה מאושר".
מבחינת הבריאות שלה, הדברים היו רחוקים מלגרום אושר; סדרה של דיאטות קיצוניות הפעילו לחץ רב מדי על ליבה שנכנע.
מישל פיליפס: "הלכתי לארוחת צהריים עם מפיק סרטים, שהפיק את סרטי הראשון. הצטרף אלינו עוד מישהו שאמר לי לשבת היטב כי בפיו בשורה לא טובה. נכנסתי להלם. לא הבנתי איך היא יכולה למות אחרי ששמעתי אותה כך בטלפון. זה היה בלתי נתפס. לקח זמן עד שהגיעה תוצאת נתיחת הגופה שהצביעה על התקף לב רציני, שתקף אותה כנראה בשנתה. כל מי שמכיר אותה יודע שהיא לא הייתה נכנסת למיטה בלי משהו קטן לאכול. לכן מצאו לצידה כריך עם נקניק חזיר".
דני דוהרטי, אחד האבות בלהקה: "הדבר הראשון ששמעתי, שכל מעגל החברים מסביב חשד כי סמים היו מעורבים בזה. היא מתה בדירתו של הארי נילסן, שהייתה ידועה כמקום נוח להתמסטל בו. אז ברור שזה מה שאנשים יחשבו. אחר כך שמעתי על התקף הלב וכריך החזיר. אבל בינתיים התקשורת כבר החלה לפרסם שהרואין מעורב בסיפור, כי השתמשה רבות בעבר בסם הזה. כשהגיעה תוצאת הנתיחה, לא צוינו שם סמים. ליבה פשוט נכנע. אלוהים אוהב אותה".
"מעולם לא יצרתי בעצמי את תדמית הביג מאמה", סיפרה קאס. "הקהל הוא שיצר זאת. אבל תמיד הייתי שמנה, מאז שהייתי בת שבע. להיות שמן יכול לפרק אותך אבל למזלי לקחתי את החיסרון והפכתי אותו ליתרון. היה לי חשוב להיות עצמאית במה שאני עושה". תקליטה האחרון, שיצא שנה לפני מותה, נקרא 'אל תקראו לי מאמה יותר".
הרצאות בנושא מוסיקה, להזמנות: 050-5616459
ב-29 ביולי בשנת 2015 הייתה הופעה אחרונה בהחלט של להקת איגלס עם חברה המייסד, גלן פריי.
המופע התרחש בבוסייר סיטי, לואיזיאנה, התאריך האחרון של סיבוב ההופעות שלהם, HISTORY OF THE EAGLES. הסט כלל 27 שירים ושני הדרנים, המסתיים בשיר DESPERADO. אף אחד לא יכל היה לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה של פריי על במה גדולה. יומיים לאחר מכן הופיעו האיגלס בבית ספר תיכון באזור סנט לואיס והעניקו סט קצר ל-300 איש כחלק מחגיגת יום הולדת לתורם פרטי, ולאחר מכן הם לקחו הפסקה. לא היה ידוע למעריצים אז, שפריי נאבק עם בעיות בריאותיות שונות במשך שנים שתפסו אותו בסוף.
"כשהסיבוב הזה הסתיים, רק חשבנו שניקח הפסקה של חודשיים-שלושה, ואז כנראה נופיע עוד קצת בשנה שלאחר מכן", נזכר המתופף-זמר, דון הנלי בראיון ב-2018. "אז הטרגדיה התרחשה באוקטובר. זה הזמן שבו דלקת הריאות פגעה בו. אז, אתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות בחיים האלה. זה מלא באירועים בלתי צפויים". הלהקה המשיכה עם בנו, דיקון, במקומו.
ב-29 ביולי בשנת 1979 סיימו טום פטי ולהקת שוברי הלבבות את "סיבוב התביעה" שלהם עם מופע באמפיתיאטרון האוניברסלי בלוס אנג'לס. פטי יצא למסע ההופעות הזה כדי לגייס כסף למאבקים המשפטיים שלו נגד חברת MCA RECORDS.
האויב התאגידי של פטי, MCA, במקרה היו הבעלים של מקום ההופעה האחרון, אבל פטי נמצא ביחסים טובים עם סוכן ההופעות, דני ברמסון, ששנה קודם לכן הכיר לו את בוב דילן. במאי של אותה שנת 1979 הכריז פטי על פשיטת רגל כדי לשמור על החוזה שלו בחברת SHELTER RECORDS, שנקנתה על ידי MCA.
ברמסון, שהקים חברת בת עם MCA בשם BACKSTREET RECORDS (על שם השיר של ברוס ספרינגסטין), עזר לתיווך עסקה שבה פטי חתם עם BACKSTREET בתנאים חדשים. זה סיים את ההתנצחויות המשפטיות ואיפשר את הוצאת האלבום DAMN THE TORPEDOS, שיהפוך לרב מכר וביקורת עליו מלהיטון תמצאו בהמשך עמוד זה.
ב-29 ביולי בשנת 2014, ואחרי 36 שנות נישואין ובהן גם שיתופי פעולה מוסיקליים - ניל יאנג הגיש תביעה להתגרש מאשתו פגי.
חמש שנים לאחר מכן פגי מתה ויאנג ספד לה באתר שלו: "את אישה כזו בשבילי / ואני אוהב אותך / אהבתנו תחיה / עד סוף כל הזמנים אף אחד אחר לא יכול להרוג אותי כמוך / אף אחד אחר לא יכול למלא אותי כמוך / ולא, אף אחד אחר לא יכול להרגיש את הכאב שלנו / אהבה היא מרפא / ואני אוהב אותך / את אישה כזו בשבילי".
יאנג כבר היה נשוי אז לשחקנית דאריל האנה.
ב-29 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום של הבירדס ושמו PREFLYTE. היה זה אוסף דמואים ישן.
מדובר באוסף של דמואים שהוקלטו על ידי הבירדס, בשנת 1964, כשעדיין קראו ללהקתם בשם THE JET SET ולפני שחתמו בקולומביה רקורדס. מתוך אחד עשר השירים שנכללו באלבום, שבעה מעולם לא הוקלטו מחדש על ידי הבירדס. וכן, יש פה גם גרסה ראשונה ל"איש הטמבורין" והיא משקפת כיצד הבירדס ניגנו אותו, לפני שהוחלט בקולומביה רקורדס שעדיף להביא לאולפן נגני אולפן חיצוניים להקלטתו.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "הבירדס הגיעו בזמן שהרוק האמריקני נזקק לזריקת מרץ בזרועו שתעלה את המוזיקה לרמות שהושגו על ידי הלהקות הבריטיות. הבירדס עשו זאת וזה שהם שרדו בכלל (בכל צורה שהיא, למרות הסערות הפנימיות שלהם) היא אחת מאותן תאונות משמחות שכולנו צריכים להיות אסירי תודה עליהם.
אלבום זה הוקלט באוגוסט 1964, ממש בתחילת דרכם של הבירדס ולפני חוזה שלהם עם קולומביה. זה נשמע מעט מחוספס ומעט מיושן, והוא עדיין שוצף עם היופי והליריקה הייחודיים שהיו הסימן המסחרי של הלהקה. ארבעה מתוך אחד עשר השירים הופיעו באלבום הבכורה, והם נשמעים כמו תמונות פחות ממוקדות של משהו שהפך מאוחר יותר למוביל. אבל שימו את המוזיקה הזו בפרספקטיבה: נניח שהיא הייתה יוצאת רשמית בסוף שנת 1964. אז מלבד שניים-שלושה האלבומים הראשונים של הביטלס או הסטונס, לא היה שום דבר טוב כמו זה להשמיע.
מעטים האנשים שהבינו איזה חידוש היו הבירדס בהתחלה, הן רוחנית והן מוזיקלית. הם לקחו את השיעורים הבסיסיים של הביטלס והסטונס, סיננו אותם דרך דילן וההיבטים הפחות יומרניים של הסצנה העממית, והעלו צליל גדול וחזון חדש, כשהם מונעים על ידי הפאר המצלצל עם 12 המיתרים של מגווין ונגינת הבס המתקדמת להפליא של הילמן. הם יצרו צליל ממלכתי של זוהר מרהיב, והעלו את המאזינים לתחומי חלום חדשים ונועזים. ההשפעה של הבירדס, בשנים שלאחר מכן, על כולם, מהביטלס ועד הוולווט אנדרגראונד, היא פשוט עובדת חיים ברורה. אם כך, האלבום PREFLYTE הוא אלבום המציין את ההתחלות, אך גם אלבום של מוזיקה משובחת ומרתקת".
היה זה בשנת 1969, כשמנהל בחברת התקליטים RCA, דיק מורלנד, שמע על קיומן של הקלטות דמו מוקדמות עם הבירדס, מפיו של טכנאי ההקלטה ג'ים דיקסון, שעם קבלת אישור פנה לחמשת חברי הבירדס המקוריים על מנת שיחתמו על מסמך אישור לפרסם את המוזיקה הזו. בתחילה נרתע דייויד קרוסבי נמהדבר, אך לבסוף הוא שוכנע על ידי חברו ושותפו בלהקתם החדשה, בעניין הערך המוזיקלי וההיסטורי של ההקלטות.
דיקסון: "גרהאם נאש אמר שהשירים היו כתמונות מקסימות של תינוקות. אתה צריך להתבגר קצת לפני שאתה יכול לסבול את תמונות התינוק שלך ולאפשר לשחררן לאחרים. כולנו היינו תינוקות פעם!".
מזה שנים זה אקט ידוע של חברות תקליטים, לשחרר דמואים נדירים של אמנים - אך בימים ההם היה זה צעד ממש לא שגרתי שעורר עניין רב והביא את האלבום למקום ה-84 במצעד הבילבורד האמריקני.
ב-29 ביולי בשנת 1966 הופיעה להקת CREAM את הופעתה הראשונה במנצ'סטר, במועדון שנקרא TWISTED WHEEL. הייתה זו הופעה מקרית.
במקור היה אמור להופיע שם בערב זה הזמר האמריקני, ג'ו טקס. אבל בואו בוטל ברגע האחרון, לאחר שסירב להניח את ישבנו על כסא המטוס אם המפיק הבריטי לא יוסיף לו 20,000 דולרים לשכר ההופעה. הניסיון הכושל של טקס הוביל להקפצת להקה חדשה מאד לערוך מופע חימום לקראת הופעת הבכורה שלה, שרבים ציפו לה מאד.
בהופעת חימום זו קיבלה הלהקה 75 ליש"ט. איפה זה ואיפה הדרישה של ג'ו טקס!
יומיים לאחר מכן נערכה בהצלחה הופעת הבכורה המתוכננת של CREAM, בפסטיבל הג'אז והבלוז השישי שנערך בווינדזור. אריק קלפטון ניגן בהופעה הזו בגיטרת גיבסון לס פול ששאל ממישהו, כי הגיטרה שלו נגנבה לפני כן.
ב-29 ביולי בשנת 1969 הופיעו אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים ב'קליידוסקופ לתרבות, אמנות וחברה' באמפי' בית ברל.
המנחה היה חיים יבין ובנוסף להם השתתפו גם חנה זמר, הזמר יוסף אלמוגי, הקריקטוריסט פרידל, קטעים מהצגת המחזמר החדש 'איש קיבוץ היה' והוקרן לקהל הסרט עם נחיתת האדם הראשון על הירח.
להזמנות: 050-5616459
מי נולדו ב-29 ביולי? בואו נגלה:
1945 - נולד מייק גארסון, הפסנתרן שידוע בעיקר כיד ימינו המוסיקלי של דייויד בואי
1953 - נולד גדי לי (שם מלא - גרי לי וויינריב), הזמר-בסיסט בלהקת הרוק הקנדית RUSH.
1953 - נולדה פאטי סיאלפה, אשתו הזמרת של ברוס ספרינגסטין.
ב-29 ביולי בשנת 1965 נערכה הקרנת בכורה עולמית לסרט השני של הביטלס, !HELP
ההקרנה התרחשה בלונדון פאביליון בכיכר פיקדילי, לונדון. כעשרת אלפים מעריצים התאספו בחוץ כדי לראות את הלהקה מגיעה ברולס רויס שחורה. בתוך הקולנוע הארבעה פגשו את הנסיכה מרגרט ולורד סנודון, שדחו את חופשת הקיץ שלהם לכבוד האירוע. לאחר ההקרנה השתתפו הביטלס במסיבה באולם במלון דורצ'סטר.
תוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, טופ אוף דה פופס, הציגה גם קטע מהסרט בערב זה.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-29 ביולי בשנת 1973 פרצו אלמונים לכספת של להקת לד זפלין במלון DRAKE בניו יורק ורוקנו אותה לגמרי מכל הכסף שהיה שם. הלהקה בינתיים הופיעה במדיסון סקוור גארדן.
בערב השני של הצילומים לסרט ההופעה של לד זפלין (שייקרא THE SONG REMAINS THE SAME) קרה האירוע יוצא הדופן. מנהל ההופעות, ריצ'רד קול, ועורך הדין סטיב וייס, הפקידו 186,700 דולר בשטרות של 100 דולר לכספת 409 במלון דרייק בסנטרל פארק. זה היה כסף שהופרש מההכנסות לתשלום משכורות והוצאות כשסיבוב ההופעות הסתיים. רגע לפני שהלהקה יצאה להופעה האחרונה שלה נמצא כי כספת ההפקדה ריקה. המשטרה הוזעקה ונערכה מסיבת עיתונאים. מה שהפך להיות ידוע כשוד הגדול של לד זפלין שהגיע לחדשות הראשיות.
לד זפלין הייתה שטופת כסף. רק סיבוב ההופעות בארה"ב, בשנת 1973, נאמד ברווחים של 4 מיליון דולר עבור הלהקה. בשנה ההיא נשמרו סכומים כאלו בהישג יד כדי לשלם עבור שירותים כמו שכירת מטוס פרטי, תשלומי שכר ורכישות מגוונות של חברי הלהקה עבור כלי נגינה, מכוניות, תקליטים, עתיקות, או סמים. הגניבה התגלתה על ידי ריצ'רד קול ב-29 ביולי, ממש לפני ההופעה האחרונה, כשהסתכל לתוך הכספת של מלון דרייק
שם שהתה הלהקה. "הבטתי במבט אטום בכספת במשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי", הוא נזכר בספר הזיכרונות שלו, שכנראה מסתיר יותר ממה שהוא מגלה.
ריצ'רד קול, שהכניס את הכסף לכספת והחזיק את המפתח, היה חשוד ברור. חרושת השמועות הצביעה עליו וחלק אף אמרו כי הוא הספיק לטוס בלילה לשווייץ, להפקיד שם את הכסף בחשבון בנק משלו ולחזור לפני שכולם התעוררו.
מאותו רגע הפך מלון דרייק לזירת פשע גדולה. משטרת ניו יורק וה-FBI נכנסו לחקור, אבל כך גם צלמי הפפראצי. כדי להגן על הפרטיות של הלהקה, ארבעת המוסיקאים הוחבאו בדירה בקרבת מקום שהייתה שייכת לעוזרו של סטיב וייס, עד שהדברים יתבהרו. בינתיים, ריצ'רד קול, החשוד העיקרי של ה-FBI, סרק
את חדרי הלהקה, מנקה אותם מסמים. היה לו הרבה מה לדאוג.
מעצר בגלל הרואין היה יכול להיות קטלני ללד זפלין. ריצ'רד קול כבר היה מספיק בצרות גם כך. היה לו המפתח היחיד לכספת. זה בהחלט נראה לשוטרים כמו עבודה פנימית. הוא נחקר ונלקחו ממנו טביעות אצבע. קול גם אמר שהוא עבר בהצלחה מבחן גלאי שקר. אף על פי כן, הוא נותר חשוד עיקרי. היו תיאוריות רבות על הגניבה, שמעולם לא נפתרה.
אנשי הצוות שצילמו את הסרט על זפלין עברו חקירה. מנהל הלהקה חמור הסבר, פיטר גרנט, היה משוכנע שזו הייתה עבודה פנימית. לפחות השוד הזה סיפק סצנה דרמטית מתאימה שנחשבה ראויה להיכלל בסרט.
גם נותרו שאלות לגבי כל המזומנים של לד זפלין והימנעות מתשלום מס הכנסה. התעריף הבריטי לסוג הכסף שהרוויחה לד זפלין היה 90 אחוז וגרנט השתמש לא פעם במזוודות עם תחתיות כפולות כדי להבריח לבריטניה מזומנים ולהימלט כך מתשלום המס הגבוה מאד. לכן יש שטענו מאז שהכסף שנעלם מהכספת לא ממש נגנב כי אם התאדה בהוראת גרנט. מייקל דה באר, אשר מאוחר יותר הקליט עבור חברת התקליטים של לד זפלין, אמר, "פיטר אמר לי שריצ'רד עשה את זה. זה היה עניין של מס. הוא אמר, 'למה לתת את הכסף הזה למניאקים ההם?"
יוניטי מקלין (מנהל המשרד של חברת התקליטים של זפלין, סוואן סונג, בלונדון): "הדבר המוזר בשוד במלון דרייק היה שפיטר לא היה כל כך אומלל בנוגע לזה. ובדרך כלל אם פיטר היה מפסיד כמה לירות, הוא היה אומלל. היית מצפה שהוא יהפוך את אמריקה על פיה כדי למצוא את הכסף הזה, והוא לא".
הלהקה לא נראתה מבוהלת מדי מהגניבה. "ג'ימי ואני פשוט צחקנו על זה," אמר הזמר רוברט פלאנט. אחרי הכל, הפסד של 200,000 דולר היה איבוד כסף קטן עבור לד זפלין, אבל זה בטוח לא נראה ככה לעולם שבחוץ. היומנאים בניו יורק התכנסו כדי לנסות להבין בעצמם את הגניבה. כשצלם ניו יורק פוסט הגיע למלון דרייק, גרנט תפס את המצלמה שלו וריסק אותה, וגרם קצת נזק גם לפנים של בעליה. בגלל זה הוא נעצר מיד והושלך לתא במרכז 100 סטריט, מרכז העצבים של מערכת המשפט הפלילי בעיר ניו יורק. סטיב וייס זינק לפעולה. הוא התקשר לעורך דין צעיר והורה לו, "תעשה מה שאתה צריך, אבל תוציא אותו מהכלא. יש לו מטוס לתפוס".
לפני העמדה לדין של גרנט הוסכם על פשרה, שאפשרה את ביטול התיק במקום. היה ברור שהיעלמות הכסף נעשתה על ידי מישהו במחנה הלהקה, אך עדיין הוחלט לסגור את התיק. השוד, הפרסום, הנסיעות ללא הפסקה, לוח הזמנים התובעני, סכומי הכסף העצומים, איומי המוות והביטחון, הסמים, השמועות וכל דבר אחר שנדבק ללד זפלין הפכו לדבר גדול מדי מלטפל בו. הלהקה הייתה שחוקה. החבר'ה היו מבולבלים. הסמים הסתובבו ללא הרף מסביבם. סמים להתעורר, סמים להתמסטל. כל סוג שהוא. העסק הפך להיות מטורף. גרנט הבטיח לבחוריו שבתון מהופעות חיות, לא רק כהפסקה סמלית אלא שנה ואף יותר במידת הצורך.
פיטר גרנט נזכר באותו לילה כשדיבר בראיון בשנת 1989: "הלכתי לכלא, כי תקפתי שם צלם שניסה לצלם יותר מדי, אבל לא נשפטתי. בסרט ההופעה השתמשנו בצילומי חדשות ותבחינו שהיד שלי הייתה מחוץ לניידת המשטרה. חשבתי שזה היה מצחיק כי באמריקה המשטרה תמיד משתמשת באזיקים והפעם הם לא. הגענו חמישים מטרים ממלון דרייק והשוטר שנהג במכונית אמר, 'אתה זוכר אותי, פיטר?' אמרתי, 'לא', למרות שרציתי לומר 'כן' כדי לשמח אותו. הוא אמר, 'זה היה לפני הרבה זמן אבל הייתי מתופף בלהקה חצי מקצועית וכאשר להקת היארדבירדס שניהלת ערכה סיבוב הופעות בקולג', היינו להקת החימום'... נפלא. מכל השוטרים בניו יורק הייתי צריך למצוא אותו. זה למה לא היו לי אזיקים על הידיים.
הוא אמר, 'אל תדאג. כשאתה הולך לכלא ועושה את טביעות האצבע שלך, אל תפתח את הפה שלך כי הם ישמעו שאתה אנגלי והם ימשיכו לטרטר אותך’. הלכתי והתיישבתי בחדר המעצר למשך 35 דקות. הסוהר העביר את מקלו לאורך הסורגים וקרא בשמי. 'גרנט? ה-FBI רוצים לראות אותך'. כשחזרתי, לפחות
שלושה בחורים קמו לתת לי את הכיסא שלהם כי אם אתה בכלא וה-FBI בא לראות אותך, אז הם חושבים שאתה חייב להיות מישהו גדול. אתה לומד מהדברים האלו".
לסיום העניין, הנה בדיוק מה שכתב ריצ'רד קול בספרו: "בניו יורק התארחנו במלון דרייק בפארק אווניו. זה היה מלון קטן, שקט ואלגנטי, מקום שסביר יותר שתשייך לבריטים מעונבים מאשר עם מוזיקאי רוק בריטיים והגרופיות שלהם, הסמים ושאר ענייני הוללות ליליים. אבל צוות המלון סבל בסבלנות את הזמנות שירות החדרים באמצע הלילה והבנות המשוטטות בלובי ומנווטות את דרכן למעלה דרך המעליות. בשלב זה של סיבוב ההופעות, כולם בדרך כלל היו כל כך עייפים שהעברנו רק כמה שעות בטלות בצפייה בדיוני פרשת ווטרגייט ששודרו בשידור ישיר. 'לא משנה כמה בעיות עלולות להיות לנו', גיחכתי, 'לניקסון זה תמיד יהיה קצת יותר גרוע'.
בשעה שבע בערב של הקונצרט האחרון, הטלפון שלי במלון צלצל. 'ריצ'רד, הלימוזינות נמצאות למטה. בוא נביא את הבנים לכאן ותתחיל לזוז'. תוך שלוש דקות הצטופפנו במעליות אל הלובי ומשם התקדמנו בזריזות לעבר הלימוזינות הכחולות שעליהן שמרו שתי ניידות משטרה מול המלון. עשיתי מעקף לכיוון דלפק הקבלה כדי לפנות את הכספת שלנו, שם אחסנתי 203,000 דולר במזומן, בעיקר בשטרות של 100 דולר. היינו אמורים לטוס ללונדון למחרת בבוקר, ותכננתי לארגן את הכספים באותו לילה. כמובן, 203,000 דולר היו הרבה כסף לסחוב. אבל באותם ימים בדרך כלל היו לי לפחות 50,000 דולר בכיס, בעיקר כדי לספק את הגחמות של
חברי הלהקה שעשויים לצאת למסע קניות ספונטני.
עם זאת, כשהסתיים הסיבוב ב-1973, נשאתי יותר מזומנים מאשר באופן רגיל. לפני שעזבתי את הארץ, הייתי צריך לשלם לצוות צילום הסרט שלנו, והייתי צריך גם לשלם עבור מטוס הפאר לפני שיצאנו הביתה. בכספות של המלון הכנסתי את המפתח לתיבה 51, שלפתי את המגירה מהחריץ שלה, ופתחתי את המכסה. הכסף - כל ה-203,000 דולר - נעלם. 'הו, לא, זה לא יכול להיות', אמרתי לעצמי. הייתי המום לחלוטין. הסתכלתי בחוסר נוחות ליד הקופסה למשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי. אספתי את כל מה שנשאר במגירה... את הדרכונים שלנו ואת כרטיס האמריקן אקספרס של ג'ימי - ואז החזרתי את הקופסה לחריץ שלה, הוצאתי את המפתח, ויצאתי אל הלובי.
פיטר גרנט וסטיב וייס, עורך הדין שלנו, חיכו שם.
'פיטר, הכסף נעלם'
בדרך כלל, פיטר יכול היה לחשוב שאני צוחק. אבל היה רעד בקולי והבעה מבוהלת על פניי.
'מה זאת אומרת, זה נעלם?' הוא שאל.
'אלוהים אדירים." סטיב התנשם.'
"אלוהים אדירים'. סטיב התנשם.
שלושתנו בהינו אחד בשני לרגע.
'בואו נביא את הלהקה למדיסון סקוור גארדן', אמר סטיב. 'הם לא צריכים לדעת על זה עדיין'
סטיב יצא החוצה כדי לשחרר את הלימוזינה לנסיעה של חמש דקות למדיסון סקוור גארדן.
לפיטר היה מזג אלים, אבל הוא נראה רגוע להפליא. 'מתי בפעם האחרונה היית בכספת הזאת?', הוא שאל.
הסברתי שבערך בשעה שלוש באותו בוקר, היו שלושה מעריצים שעלו במעלית המלון לחדרו של ג'ימי, ארבע גיטרות בידיהם, דפקו על דלתו, והציעו את הכלים למכירה. ג'ימי ניגן בגיטרות, ואחרי כמה דקות של התבוננות, בחר בגיבסון לס פול והסכים לשלם עבורה במזומן. הוא התקשר אליי וביקש 800 דולר לקנות את הגיטרה.
'אז הלכתי לכספת והוצאתי שמונה מאות דולר', אמרתי לפיטר וסטיב. 'לקחתי את הכסף לסוויטה של ג'ימי ונתתי אותו לבחורים האלו, ביקשתי מהם לכתוב לי קבלה, ואז חזרתי לחדרי. מישהו נכנס לכספת בין אז לעכשיו'.
סטיב אמר, 'טוב, כדאי שנתקשר למשטרה'.
כשהלכנו לכיוון דלפק הקבלה כדי לבקש מהם לזמן את המשטרה, פתאום התחלתי להיכנס לפאניקה. כמובן שדאגתי שהכסף נגנב. אבל הייתה לי דאגה גדולה ודחופה עוד יותר: המשטרה עשויה להחליט לחפש בסוויטות המלון שלנו - סוויטות שהיו מלאות בסמים לא חוקיים, בעיקר קוקאין. אם השוטרים ימצאו את זה, 203,000 הדולרים החסרים יחווירו בהשוואה למעצר סמים. לסיבוב הזה, כמו לרוב האחרים, היו לנו סמים שניתנו לנו על ידי מעריצים וחברים. יצרתי הרבה קשרים במהלך השנים, אז אני ידעתי גם למי להתקשר כשאנחנו רוצים משהו. הלהקה מעולם לא הסתובבה עם סם למטה. במבט לאחור, זה היה פלא שמעולם לא נתפסנו.
אז אחרי שהזעיקו את המשטרה, הסמים הפכו לדאגה העיקרית שלי. הוריתי לאחד מאנשי הצוות שלנו להוציא את הסמים מהסוויטות שלנו. 'החבאתי קצת קוקאין מתחת לשטיח בחדר שלי ליד המנורה ליד החלון', אמרתי לו. 'כנראה שיש קוקאין ומריחואנה גם בחדרים אחרים. תסתכל בסוויטה של ג'ימי, בסוויטה של רוברט, תעבור על כולן. תסתכל מתחת לשטיחים ומתחת למזרונים. להיפטר מהכל. עכשיו!'
דקות לאחר מכן, כתריסר שוטרים בניו יורק הגיעו מתחנת מידטאון צפון. בגלל גודל השוד, ה-FBI התקשרו גם. פיטר, סטיב ואני פגשנו אותם בלובי, והסברתי איך גיליתי שהכסף חסר. הם הקשיבו, כתבו הערות, ובדקו את הכספת. בגלל שהקופסה לא נפרצה - ובגלל שאני הייתי עם המפתח היחיד - מיד הייתי חשוד מרכזי. במשך יותר משעה, ה-FBI חקר אותי. כן, הזדעזעתי מהשוד, אבל אם הופעתי עצבני במהלך התישאול זה היה בגלל שניסיתי נואשות לגרור כמה שיותר זמן כדי לוודא שניקיון החדרים מסמים הושלם. בוב אסטרדה, סוכן FBI צעיר ומבריק, שאל את רוב האנשים שאלות.
'כמה כסף היה בכספת, ריצ'רד?'
'אני לא יכול להגיד לך בדיוק. אני צריך להבין את זה. כשאחד מהלהקה היה רוצה ללכת לקניות או משהו, אני פשוט הייתי תופס קומץ מזומנים מחוץ לקופסה ועוקב אחר ההוצאות. בסופו של הסיבוב, אני עושה את כל החישובים. אני חושב שהיו לנו בערך מאתיים אלף דולר שם'.
'איפה שמרת את המפתח?'
'החבאתי אותו במסגרת המיטה שלי, בין הקפיצים למסגרת'.
'מי עוד ידע שזה שם?'
'אף אחד'.
'האם מישהו אחר יכול היה לראות אותך שם את זה שם?'
'טוב, הייתה איתי צעירה בשם דיאן. היא בילתה את הלילה אתמול בלילה. אבל אני יודע שהיא לא ראתה אותי מסתיר את זה'.
'אם היה לך את המפתח היחיד, ריצ'רד, איך מישהו אחר יכול היה להיכנס לתוך הכספת חוץ ממך?'
'אני לא יודע. אני מקווה שתוכל לגלות את זה. האנשים מאחורי דלפק הקבלה ראו אותי נכנס לכספת ומוציא ומכניס כסף. הם ידעו שיש שם הרבה כסף. אולי יש להם מפתח כפול איפשהו'.
לא יכולתי לדעת אם אסטרדה מאמין לי או לא. אבל כבר הייתי עייף, מבולבל ומדוכא ורק רציתי להניח את כל הפרק הזה מאחורינו. מאוחר יותר באותו לילה, ה-FBI חיפשו בסוויטות שלנו; למרבה המזל, עד אז, הן 'חוטאו' לחלוטין. הלהקה למדה על השוד במהלך ההופעה באותו לילה, בזמן שג'ון בונהאם ביצע את סולו התופים שלו ב'מובי דיק'. פיטר הגיע אל מאחורי הקלעים, בישר את החדשות לג'ימי, רוברט וג'ון פול. באופן מפתיע, הלהקה לא התרגשה מזה. 'הם היו כמו מקצוענים', פיטר סיפר לי מאוחר יותר. 'הם לא היו מרוצים, כמובן. איך אתה יכול להיות כשמישהו אומר לך שאתה עני יותר במאתיים אלף דולר? אבל הם חזרו לבמה וסיימו את ההופעה'.
עד שהמופע הסתיים, נודע לעיתונות על השוד. לפתע, המוזיקה של לד זפלין שוב הסתתרה מאחורי אירועים מחוץ לבמה. עיתונאים הסתובבו בלובי של הדרייק, אבל לא בחיפוש אחר סיפורים על המוזיקה של הלהקה. נראה שלד זפלין עמדה להיצלב מחדש על ידי התקשורת. הלימוזינות עם הלהקה הגיעו לכניסה למלון, והחברים עשו דרכם לעבר המעליות. הם כבר היו עייפים ולא היו במצב רוח להירדף על ידי התקשורת. אבל
עיתונאים החלו לצעוק שאלות ('מי לקח את הכסף, ג'ימי?') ו נורות פלאש התפוצצו. 'אני לא יודע כלום על זה', אמר ג'ימי לעיתונאים. 'אולי נוכל לדבר על זה מאוחר יותר. אנחנו באמת רוצים שיעזבו אותנו לבד בינתיים'.
פיטר, שהפך מתוסכל יותר ויותר, צעק על צלם של הניו יורק פוסט, 'תפסיק להתעסק עם המצלמה שלך! אין תמונות!' הצלם התעלם מהבקשה. 'רק עוד כמה', הוא התעקש. פיטר התעצבן. הוא תפס את המצלמה של הבחור והעיף אותה על פני הלובי. העדשה נסדקה. חיבור הפלאש התנפץ. הצלם מעד ארצה במאמץ עקר לחלץ את מצלמתו. המשטרה, שעדיין הייתה בדרייק וראיינה את צוות המלון, מיהרה לעצור את פיטר. האישום היה תקיפה. זה לא היה הלילה שלנו.
'זה כל כך אבסורדי', אמר רוברט פלאנט בכעס. 'האם זו הדרך שלהם להתייחס לאנשים במדינה הזו? מישהו לעזאזל שודד אותנו, והוא זורק אחד מאיתנו בכלא!' פיטר נלקח למעצר, למרות שבילה שם רק שעה. הוא הובל לתא שמילאו אותו פושעים קשוחים. עד אז, שומר סימפטי זיהה את פיטר והורה לו להוריד את טבעות הטורקיז שלו, צמידי הזהב, ושרשראות כדי למנוע מכל בעיה בתא. 'כשאתה נכנס לשם', אמר השומר, 'אל תדבר עם אף אחד'.
כשפיטר עמד בפני המבטים המרושעים של חבריו לתא, סטיב וייס עבד בטירוף כדי לשחרר אותו בערבות. בינתיים, ה-FBI הגיע למשטרה לחקור את פיטר על השוד.
'גרנט', צעק השומר.
'כאן!', צעק פיטר.
'גרנט, ה-FBI כאן כדי לראות אותך'.
ה-FBI? חבריו לתא של פיטר הביטו זה בזה בחוסר אמון. אחד מהם מלמל, 'אתה בטח בן זונה כבד אם ה-FBI רוצים אותך'. הם לא ידעו שהוא נעצר רק כי שבר מצלמה. בדרייק, ה-FBI חקרו את הלהקה, בזה אחר זה. ורוב השאלות היו עליי ועל האופי שלי.
חברי הלהקה ידעו שלא אנסה לדפוק אותם. ניהלתי את הכספים שלהם בדרכים, והספרים תמיד היו מאוזנים. מדי פעם, החישובים שלי היו מגיעים למחסור בכמה מאות דולרים, והייתי מבקש מהלהקה עזרה לזכור איך
הכסף הוצא. 'אתה לא זוכר', אמר פעם בונהאם, 'שנתת לי שלוש מאות דולר עבור משקאות בבר ההוא לפני שני לילות?' או ג'ימי שהזכיר לי, 'ריצ'רד, אל תשכח את המאתיים שהוצאתי על הפרוצה הזאת'. הכל התאזן. מעולם לא היה חוסר אמון".
הרצאה על לד זפלין (מדרגות לגן עדן) והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-29 ביולי בשנת 1982 פורסם גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו שאספתי לכם:
ב-29 ביולי בשנת 1986 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל ושמו THE BRIDGE. אבל הגשר הזה התמוטט מתחת לרגליו של איש הפסנתר הזה.
ג'ואל בכלל לא רצה להקליט את התקליט הזה ויותר מאוחר הביע חרטה על יצירתו. הוא ידע שפשוט כמה אנשים קנו את זה רק בגלל שהם היו מעריצים. "באותו זמן שאלתי את עצמי בשקט, מה אתה עושה? אתה פשוט מנצל אנשים שאוהבים את הדברים הישנים שלך, וחברת התקליטים הולכת לשווק את זה ולייפות את זה - ואתה יודע שזה מבאס. כל הגישה הזו באה לידי ביטוי באלבום".
יש תשעה שירים באלבום וג'ואל סיפר שהיה לו קשה לכתוב אותם. הדינמיקה שלו עם הלהקה באותה תקופה הייתה נוראית. בעבר המוזיקאים תמיד תרמו באהבה ליצירה, נשארו באולפן מעבר לזמו שנקבע והביעו התלהבות. שום דבר מזה לא קרה עם THE BRIDGE. ליברטי דה ויטו המתופף ניגן את תפקיד התוף שלו
ועזב; דאג סטגמאייר היה מנגן את תפקיד הבס שלו וממהר לברוח החוצה ודיוויד בראון שהה קצת יותר באולפן כי היו כמה דברים מעניינים לעשות עם הגיטרה. אבל לא הייתה אווירה יצירתית שזרמה מהלהקה לבילי. יצירת אלבומים הפכה לעסק עבורם, והם לא היו מרוצים מהעסקאות הכספיות שלהם. בלי החיבור ביניהם, המצב באולפן היה עצוב.
בינתיים, מערכת היחסים של בילי ג'ואל עם פיל ראמון, שהפיק את אלבומיו הקודמים בהצלחה, השתנה - ולא לטובה. ההתרגשות והכיף שהיו להם כשעשו את האלבומים הקודמים נעלמו. עכשיו זה היה כמעט עבודת פרך. "תהליך הכתיבה היה צריך להזהיר אותי", אמר בילי. "בשלב מסוים הסתגרתי בשטח של עשרת אלפים מ"ר
בבניין במרכז מנהטן - רק אני עם פסנתר ומחברת בפינת החלל רחב הידיים הזה. היו הרבה צעדים לעשות קדימה ואחורה בחלל הזה. אבל לא משנה מה, ממש לא אהבתי את רוב השירים. פשוט לא חשבתי שהחומר עדיין היה שם".
בילי שאל את חברת התקליטים שלו אם הוא יכול לקבל עוד שנה או שנתיים, אבל מנהליה לא הסכימו להעניק לו את הזמן הנוסף. "יש לנו הרבה לחץ ואנחנו חייבים להוציא את זה", הם אמרו ובילי לא יכל היה לעשות
משהו בקשר לזה. הם היו הבעלים של ההקלטות ולכן יכלו לעשות מה שהם רוצים.
ב-29 ביולי בשנת 1969 הקליטה להקת קינג קרימזון את השיר I TALK TO THE WIND, שנכלל באלבום הבכורה שלה IN THE COURT OF THE CRIMSON KING.
ב-29 ביולי בשנת 1972 פורסם גם מכתב של הקורא טי. אנדרו, בעיתון מלודי מייקר - "האם הייתי מסטול לגמרי? או שבאמת ראיתי הופעה של להקות הוקווינד ואליס קופר בתוכנית טופ אוף דה פופס?"
ובכן, יכול להיות שמר אנדרו היה מסומם כהוגן, אך עיניו בהחלט ראו את הלהיט של הוקווינד מרצד בטלוויזיה שלו.
אז אם כבר, ניגשתי לגיליון המלודי מייקר הזה ושלפתי לכם עוד כמה תופינים:
המתופף, אלן ווייט הצטרף ללהקת יס:
להקת דיפ פרפל מקליטה תקליט:
ב-29 ביולי בשנת 1974 החלה להקת סלייד לצלם את סירטה המלא 'סלייד בלהבה'. בסרט הקומי הזה כיכבו חברי הלהקה כהרכב רוק שמנסה להצליח כנגד כל האלמנטים הרעים בעסקי המוסיקה.
ב-29 ביולי בשנת 1980 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם ביקורות על התקליטים הבאים:
ב-29 ביולי בשנת 1970 תם החוזה של הרולינג סטונס עם חברת DECCA. בהזדמנות זו ניסתה הלהקה להיפטר ממנהלה החלקלק, אלן קליין. הסטונס הקליטו עוד שיר אחד לחברת התקליטים כנדרש בחוזה. השיר הזה נקרא COCKSUCKER BLUES, שלא יצא באופן רשמי ונשאר כך עד היום.
ב-29 ביולי בשנת 1966 נקלע בוב דילן לתאונת אופנוע קשה, כשרכב בוודסטוק. כשיחזור לפעילות, הוא כבר יהיה דילן אחר.
הפציעות לא ברורות (גם עשרות שנים לאחר מכן), הופעות בוטלו ודילן הפך דמות נעלמת ומסתורית. מה שבטוח, הוא בילה הרבה עם משפחתו וחשב רבות לעצמו.
ב-2 באוגוסט פורסם בידיעה קטנטנה בניו יורק טיימס: "דילן נפצע בתקלה עם אופנוע. כעת הוא תחת השגחת רופא שמטפל בפצעיו. דובר מטעמו של הזמר מסר שהתקרית תבטל מופע שנקבע ב- YALE BOWL שבניו הייבן". במהלך החודשים הבאים צצו שמועות כי הוא נפצע קשה, התעוור או הפך מעוות.
זו התרסקות האופנוע המנותחת ביותר בהיסטוריה של תרבות הפופ, אך קשה היה לאתר פרטים מדויקים. ביוגרפים, עיתונאים ומומחי דילן, חשפו מידע סותר לרוב.
היו שטענו שהשמש סנוורה את עיניו. אחרים טענו שהאופנוע החליק על כתם שמן. היו שאמרו שהוא פשוט התהפך ושבר את הגב. במקורות אחרים הוא קיבל זעזוע מוח.
דילן דיבר על ההתרסקות, אך לעתים קרובות במונחים כלליים. "עברתי תאונת אופנוע ונפגעתי, אבל התאוששתי", כתב בספרו והותיר את הנושא עלום. במהלך השנים הוא ציין שהוא שבר חוליה וחטף זעזוע מוח, אבל לך תדע. העמימות סביב תאונה זו סייעה לה לקבל ממדים כמעט מיתיים וללא דיווח משטרתי, אין שום תיעוד רשמי של ההתרסקות.
הרצאות בנושא מוסיקה, להזמנות: 050-5616459
ב-29 ביולי בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת בקולנוע ירדן בבית שאן. איפה הופיעה הלהקה בהמשך אותו שבוע? בואו לגלות...
30 ביולי - בקולנוע שביט בנתיבות
31 ביולי - בקולנוע אור באור עקיבא
ב-1 באוגוסט - בקולנוע אסתר בנתניה
ב-2 באוגוסט - בקולנוע תפארת בהרצליה
להזמנות: 050-5616459
ב-29 ביולי בשנת 1966 גרם מגזין אמריקני המיועד לבני נוער בשם "דייטבוק" מהומה, כאשר פרסם ראיון עם הביטלס, שפורסם לפני כן באנגליה.
בראיון אמר ג'ון לנון גם ש"אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". שני שדרני רדיו בבירמינגהם הדרומית כעסו מהציטוט ועודדו אנשים להחרים את הלהקה. גל השנאה שנוצר כלפי הביטלס היה גבוה ומבהיל. בהמשך זה יהיה אחד הגורמים לרצון הארבעה להפסיק להופיע. הסיפור השלם של מה שקרה, תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
