רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 ביולי (29.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "גרג לייק היה אלוף בביקורות שליליות אך לא דאג להביא רעיונות אלטרנטיביים. הוא היה מהיר בשליפת משפטים על דברים שלא אהב אך שם הוא בדרך כלל נשאר. אני לא היחיד שספג ממנו ביקורות. הוא היה ממש מתעלל באנשי הצוות הטכני שלנו בימים ההם. אחד האנשים בא אליי יום אחד ואמר לי שיש לו בדרך כלל שלושה כאבים בעת העבודה שלו איתנו: BACKACHE, HEADACHE AND GREG LAKE..." (קית' אמרסון - מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר - בספרו האוטוביוגרפי).

הכריך, השמועות והלב של מאמה קאס שנשבר. ב-29 ביולי בשנת 1974 מתה מאמה קאס אליוט, מלהקת האמהות והאבות והיא רק בת 32.

ביום כזה בדיוק, 29 ביולי 1974, כשהיא בשיא תהילתה המחודשת ורגע אחרי שכבשה את לונדון בסדרה של הופעות סולד-אאוט שזכו לשבחי המבקרים, נדם קולה האדיר של מאמה קאס אליוט. היא הייתה רק בת 32. סיפור מותה הפך לאחת האגדות האורבניות המפורסמות בעולם הפופ, אבל מאחורי השמועות על כריך קטלני וסמים, מסתתר סיפור אנושי וטרגי על אישה גדולה מהחיים, שלבה פשוט לא עמד במעמסה.

היא נולדה בכלל כאלן נעמי כהן, ילדה יהודייה מבולטימור (ובעלת איי-קיו נדיר של 165) עם קול נפלא. בשנות השישים הסוערות היא הפכה למלכה הבלתי מעורערת של סצנת הפופ בלוס אנג'לס, האמא הגדולה של להקת האמהות והאבות. קולה העוצמתי והחם היה עמוד השדרה של ההרמוניות המושלמות שהפכו את הלהקה לסנסציה עולמית. שירים כמו CALIFORNIA DREAMIN', MONDAY MONDAY ו-DEDICATED TO THE ONE I LOVE לא היו נשמעים אותו הדבר בלעדיה. אגדה מפורסמת, שהופצה בזמנו על ידי חברה ללהקה ג'ון פיליפס (וקאס עצמה זרמה איתה בחיוך), גרסה שקאס קיבלה את המנעד הקולי הגבוה והצלול שלה רק לאחר שצינור נחושת כבד נפל על ראשה בטעות באתר בנייה.

אבל קאס הייתה הרבה יותר מזמרת. הבית המפורסם שלה בשכונת לורל קניון היה מוקד עלייה לרגל, הסלון הפתוח של כל השמות הגדולים של התקופה, מה שזיכה אותה בכינוי "גרטרוד שטיין של לורל קניון". כל מי שהיה מישהו בסצנת המוזיקה של החוף המערבי עבר אצלה בסלון. ביום בו הביטלס הופיעו בשנת 1964 בתוכנית של אד סאליבן - התארחו בביתה ג'ון סבסטיאן וזאל ינובסקי. הם לא הכירו זה את זה. ביחד הם ראו את הביטלס ויצאו מהדירה שלה עם החלטה להקים ביחד להקה. שם הלהקה? THE LOVIN SPOONFUL. ומה האירוניה? מקרטני יכתוב בשנת 966 שיר שמבוסס על להיט שלהם בשם DAYDREAM. לשיר שלו הוא יקרא GOOD DAY SUNSHINE.

בערב מאוחר יותר היא הייתה זו שחיברה בין שלושה אורחים מוכשרים במיוחד: דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגראהם נאש. הם החלו לשיר יחד להנאתם במטבח שלה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ההרכב שנוצר באותו ערב, "קרוסבי, סטילס ונאש", הפך לאחד החשובים והמשפיעים ביותר בפולק-רוק האמריקאי.

מנהלה לשעבר, בובי רוברטס, היטיב לתאר אותה: "היא הייתה בעודף משקל, אבל נשאה אותו כאילו הייתה מלכת היופי היפה ביותר בעולם". קאס עצמה ידעה זאת היטב. "מעולם לא יצרתי בעצמי את תדמית הביג מאמה", סיפרה פעם, "הקהל הוא שיצר זאת. אבל תמיד הייתי שמנה, מאז שהייתי בת שבע. להיות שמן יכול לפרק אותך, אבל למזלי לקחתי את החיסרון והפכתי אותו ליתרון. היה לי חשוב להיות עצמאית במה שאני עושה".

העצמאות הזו הובילה אותה לקריירת סולו, שהביאה את הלהיט הנפלא DREAM A LITTLE DREAM (שיצא ב-1968 תחת הקרדיט "מאמה קאס עם האמהות והאבות", מה שיצר מתיחות אדירה שגם הובילה בסופו של דבר לפירוק הלהקה), אך גם חשפה את המאבק המתמיד שלה בדימוי ה"מאמה" שדבק בה. חברתה הטובה והשותפה ללהקה, מישל פיליפס, סיפרה על רגע מכונן ממש לפני מותה: "קאס טסה לאנגליה להופיע באולם פאלאדיום היוקרתי. היא הייתה מודאגת כי פחדה שלא תצליח שם, אחרי שלא ממש הצליחה לפרוץ לבד בארצות הברית. אחרי המופע השני היא התקשרה אליי, קורנת מאושר צרוף, וסיפרה שהקהל העניק לה תשואות בעמידה. כל כך שמחתי בשבילה, הרגשתי שהנה, היא סוף סוף הצליחה לקלף מעליה את תג ה'מאמה קאס' ולהופיע פשוט כקאס אליוט".

השיחה הזו הייתה ניצחון מתוק במיוחד, אחרי חוויה משפילה שעברה בארצות הברית. "זמן מה לפני כן עשו לה 'תרגיל'", נזכרה פיליפס, "הופעתה פורסמה כ'קאס אליוט', אבל שעתיים לפני המופע המפיקים שינו את השלט ל'מאמה קאס'. זה פשוט הוציא אותה מדעתה. ועכשיו היא בלונדון, מתקשרת אליי ובוכה מאושר". באותו הלילה שלפני מותה, היא אפילו התקשרה בהתרגשות למיק ג'אגר ופול מקרטני כדי לחלוק איתם את ההצלחה הגדולה של הופעתה.

אך בזמן שנפשה נסקה לגבהים, גופה אותת על מצוקה. סדרה של דיאטות בזק קיצוניות, בניסיון נואש להתאים למודל הרזון של הוליווד, הפעילו לחץ אדיר על ליבה. בחודשים שקדמו למותה, קאס איבדה קרוב ל-36 קילוגרמים כתוצאה ממשטר צום מסוכן בו אכלה רק ארבעה ימים בשבוע. הניצחון בלונדון היה אמור להיות התחלה חדשה, אך התברר כפרק הסיום הטרגי. קאס מתה בשנתה בדירתו של חברה, הזמר הארי נילסון, בשכונת מייפייר בלונדון. דירה, שלמרבה האירוניה המצמררת, תארח מוות של כוכב רוק נוסף ארבע שנים מאוחר יותר – קית' מון, המתופף של להקת המי, שבאופן טרגי הלך לעולמו באותה מיטה בדיוק ובאותו הגיל, 32. לאחר מותם של השניים באותה דירה, נילסון סירב לחזור אליה ומכר אותה לחברו, פיט טאונסנד.

דני דוהרטי, ה"אבא" מהלהקה, תיאר את הבלבול שאחז בכולם: "הדבר הראשון ששמעתי, שכל מעגל החברים חשד כי סמים היו מעורבים. היא מתה בדירה של הארי נילסון, שהייתה ידועה כמקום נוח להתמסטל בו, אז ברור שזה מה שאנשים יחשבו". התקשורת מיהרה לחגוג ודיווחה שהרואין היה מעורב, בהתבסס על שימוש עבר שלה בסם.

במקביל, נולדה לה השמועה המפורסמת ביותר בתולדות הרוק: מאמה קאס נחנקה למוות מכריך עם נקניק חזיר. המציאות, כפי שהסבירה מישל פיליפס: "כל מי שהכיר אותה ידע שהיא לא הייתה נכנסת למיטה בלי משהו קטן לאכול. לכן מצאו לצידה כריך. זה הכל". מי שהצית את השמועה השגויה היה רופא מקומי בשם אנתוני גרינבורג, שהגיע ראשון לזירה ופלט לתקשורת בחוסר אחריות שככל הנראה נחנקה מהכריך (שהיה נגוס בחלקו), עוד בטרם בוצעה הנתיחה. אבל כשהגיעו תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, האמת התבררה במלוא עוצמתה הטרגית. לא סמים ולא כריך. הפתולוג קבע באופן רשמי שלא נמצא אף חלקיק אוכל בקנה הנשימה שלה. דוח הפתולוג קבע באופן חד משמעי: התקף לב קטלני שנגרם כתוצאה מניוון שומני של שריר הלב. במילים פשוטות, כפי שניסח זאת דוהרטי: "ליבה פשוט נכנע".

שנה בלבד לפני מותה, היא הוציאה תקליט סולו שהכריז על כוונותיה בצורה הברורה ביותר. שם התקליט היה: DON'T CALL ME MAMA ANYMORE. היא רק רצתה להיות קאס אליוט, האמנית, האישה. היא הותירה אחריה בת יחידה שהייתה רק בת שבע במותה. היא ניצחה בקרב על הבמה בלונדון, אך הפסידה במלחמה השקטה והאכזרית שניהל גופה.

הלילה בו להקת איגלס נפרדה מגלן פריי, בלי שאף אחד ידע. ב-29 ביולי בשנת 2015 הייתה הופעה אחרונה בהחלט מול קהל רחב של להקת איגלס עם חברה המייסד, גלן פריי.

זו הייתה אמורה להיות עוד הופעה מסכמת ומפוארת בסיבוב הופעות גדול, אבל בדיעבד, ה-29 ביולי 2015 הפך לתאריך היסטורי ומצמרר עבור מיליוני מעריצים. בבוסייר סיטי, לואיזיאנה, עלתה להקת איגלס לבמה בפעם האחרונה באצטדיון עם חברה המייסד, גלן פריי.

באותו ערב קיצי, האוויר באולם CENTURY LINK CENTER היה מחשמל. קהל של אלפים הגיע לחגוג עם הלהקה את התחנה האחרונה בסיבוב ההופעות העצום שלה, שזכה לשם הראוי HISTORY OF THE EAGLES. הסיבוב הזה לא היה סתם אוסף הופעות, הוא היה מסע כרונולוגי דרך הקריירה המפוארת של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק האמריקאי, שגרף למעלה מ-250 מיליון דולר ונחשב לאחד מסיבובי ההופעות המצליחים ביותר של אותו עשור. על הבמה, פריי, יחד עם דון הנלי, ג'ו וולש וטימותי ב. שמיט, נראו בשיאם. אליהם הצטרף בסיבוב הזה גם ברני לידון – חבר מייסד נוסף שעזב את הלהקה ב-1975, וחזר להופיע איתם במיוחד לסיבוב זה, מה שהעצים את תחושת סגירת המעגל. הם ניגנו סט ארוך וגדוש שכלל 27 שירים, מסע מוזיקלי שסחף את הקהל מהבלדות המלטפות ועד לרוק בועט. פריי עצמו ביצע באותו ערב את השירה הראשית בכמה מהלהיטים האיקוניים ביותר שזוהו איתו.

אחרי שני הדרנים סוחפים, הלהקה סיימה עם הביצוע המרגש לשיר DESPERADO, אחד משירי החותם הגדולים שלהם (שנכתב על ידי פריי והנלי יחד אי שם ב-1973). הקהל שאג בהתלהבות, האורות נדלקו, והלהקה ירדה מהבמה. כולם היו בטוחים שזוהי רק סיומה של חגיגה אחת, ושהמסיבה תימשך בעתיד. איש בקהל, ואולי אפילו לא כל חברי הלהקה, יכלו לתאר לעצמם שזוהי שירת הברבור של גלן פריי על במה גדולה.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. במשך שנים, פריי, שהיה אחד הכותבים והקולות המובילים בלהקה, נאבק בשקט בשורה של בעיות בריאותיות קשות. הוא סבל מדלקת פרקים שגרונית ודלקת חריפה של המעי הגס, מצבים רפואיים שהטיפול התרופתי בהם החליש את המערכת החיסונית שלו ופגע ביכולת של גופו להתמודד עם זיהומים.

יומיים בלבד אחרי המופע הענק בלואיזיאנה, התרחש טוויסט כמעט קומי בסיפור. איגלס הופיעו במה שהייתה באמת הופעתם האחרונה אי פעם עם פריי, אך התפאורה הייתה שונה לחלוטין. הם ניגנו סט קצרצר בפני 300 איש בלבד באולם הספורט של בית ספר תיכון באזור סנט לואיס. האירוע היה מסיבת יום הולדת פרטית וסגורה לתורם עשיר (מיליארדר מקומי ששילם על פי הדיווחים סכום עתק של מיליוני דולרים עבור ההופעה), והמעבר מהאצטדיון העצום לאירוע הצנוע היה סיום בלתי צפוי ואירוני לתקופה שלמה. לאחר מכן, הלהקה יצאה לפגרה מתוכננת.

המעריצים לא ידעו דבר, אבל מצבו של פריי הלך והחמיר. "כשהסיבוב הזה נגמר, פשוט חשבנו שניקח הפסקה של חודשיים-שלושה, ואז כנראה נחזור להופיע עוד קצת בשנה שאחרי", סיפר חברו הקרוב ושותפו ללהקה, המתופף והזמר דון הנלי, בראיון שנערך בשנת 2018. "ואז הטרגדיה הכתה באוקטובר. זה היה הרגע שבו דלקת הריאות תפסה אותו חזק, והוא נאלץ לעבור ניתוח במעיים שממנו מעולם לא התאושש. אתה פשוט אף פעם לא יודע מה עומד לקרות בחיים האלה. הם מלאים באירועים בלתי צפויים". המחלה, שהגיעה על רקע המערכת החיסונית המוחלשת שלו, הכריעה אותו לבסוף. גלן פריי הלך לעולמו ב-18 בינואר 2016 בבית חולים בניו יורק, כשהוא בן 67 בלבד, והותיר חלל עצום בלב עולם המוזיקה. חודש לאחר מכן, חברי הלהקה הנותרים ערכו לו מחווה מרגשת בטקס פרסי הגראמי, כשהם מבצעים את TAKE IT EASY יחד עם הזמר ג'קסון בראון, שותפו של פריי לכתיבת השיר.

לזמן מה, היה נדמה שזהו סופה של איגלס, והנלי אף הצהיר רשמית בראיונות שהלהקה לא תופיע יותר. אך באופן מרגש, הלהקה מצאה דרך להמשיך ולהשאיר את המוזיקה חיה. בנו של גלן, דיקון פריי, נכנס באומץ לנעליו הגדולות של אביו והצטרף ללהקה כגיטריסט וזמר. לצדו גויס גם אמן הקאנטרי המוערך וזוכה הגראמי וינס גיל, ויחד הם יצאו למסע הופעות חדש שהחל בקיץ 2017, שומרים על המורשת של פריי וממשיכים להופיע בהצלחה מול אצטדיונים מלאים. נכון, גלן פריי לא תמיד היה איש נוח בלהקה והיו כה חברי להקה שסבלו היטב ממנו (במיוחד הבסיסט רנדי מייזנר והגיטריסט דון פלדר) - אבל הוא היה עמוד הבסיס האיתן של איגלס.

הלוחם מלוס אנג'לס: טום פטי מביס את ענקית התקליטים במגרש הביתי שלה. ב-29 ביולי בשנת 1979 סיימו טום פטי ולהקת שוברי הלבבות את "סיבוב התביעה" שלהם עם מופע בלוס אנג'לס. מסע הופעות שנקרא כך משום שפטי נאלץ לממן בעצמו את הוצאות המשפט האדירות שלו לאחר שתמלוגיו הוקפאו. במהלך הסיבוב הוא אף מכר חולצות טי עם הכיתוב העוקצני "למה האיש הזה מחייך?".

סוף סוף, השקט שאחרי הסערה. ב-29 ביולי 1979, עלה טום פטי עם להקתו הנאמנה, שוברי הלבבות, על במת האמפיתיאטרון יוניברסל בלוס אנג'לס. זו לא הייתה עוד הופעה שגרתית, אלא האקורד האחרון והמתוק ב"סיבוב התביעה" המפרך, מסע הופעות שכל מטרתו הייתה למלא את קופת המלחמה של פטי במאבקו העיקש נגד תאגיד המוזיקה האימתני MCA RECORDS, חברה שבאותם ימים זכתה לכינוי הלעגני בפי מוזיקאים רבים כ-MUSIC CEMETERY OF AMERICA (בית הקברות למוזיקה של אמריקה).

האירוניה הייתה שהאמפיתיאטרון המפואר, המקום שבו חגג פטי את ניצחונו, היה בבעלותה של לא אחרת מאשר אותה MCA, היריבה המושבעת שניסתה לכבול אותו בחוזים דרקוניים. היה זה קרב דוד וגוליית מודרני, שבו הגיטרה החשמלית החליפה את הרוגטקה.

הסאגה המשפטית שהובילה לאותו ערב הייתה מפותלת ומלאת תעוזה. הכל התחיל כאשר חברת ההפצה של חברת התקליטים SHELTER, ששמה ABC RECORDS, נמכרה ל-MCA, וכך הועברו זכויותיו של פטי בעל כורחו. פטי, שראה את עצמו כאמן יוצר ולא כסחורה עוברת לסוחר, סירב בתוקף "להימכר" יחד עם החברה. הוא טען שהחוזה שלו הוא אישי מול SHELTER המקורית, ולא ניתן להעבירו לידי תאגיד ענק ללא הסכמתו. כדי להוכיח את נחישותו, במאי 1979 הוא נקט בצעד דרמטי והטיל פצצה משפטית: הוא הכריז על פשיטת רגל. לא, הוא לא היה עני מרוד, אלא השתמש בטקטיקה משפטית מבריקה כדי להשתחרר מהחוזה הכובל, בטענה שהחוזה הוא "נכס" שיש לבטל במסגרת ההליך. היה זה מהלך של רולטה רוסית משפטית: אם השופט היה פוסק נגדו, פטי היה מאבד לא רק את כספו, אלא את כל זכויות היוצרים על שיריו.

כאן נכנס שוב לתמונה דני ברמסון, שהיה לא רק סוכן אלא גם איש עסקים ממולח. ברמסון הקים חברת בת בשיתוף עם MCA, וקרא לה בשם המחייב BACKSTREET RECORDS, כמחווה לשיר של ברוס ספרינגסטין. ברמסון, שהבין את הפוטנציאל הגלום בפטי ואת הנזק התדמיתי שנגרם ל-MCA, רקם עסקה מבריקה. הוא תיווך הסכם חדש, במסגרתו טום פטי ולהקת שוברי הלבבות יחתמו ישירות בחברת התקליטים החדשה שלו, BACKSTREET, תחת תנאים משופרים משמעותית שהעניקו לפטי חופש אמנותי ושליטה על יצירתו. ההסכם החדש אף אפשר לפטי להשיב לעצמו את זכויות ההוצאה לאור של הקטלוג שלו – הישג נדיר ויוצא דופן לאמן רוק באותה תקופה.

ההסכם החדש סיים את המלחמה המתישה בבתי המשפט ופינה את הדרך לדבר החשוב באמת: המוזיקה. השחרור מהכבלים התאגידיים הוליד פרץ יצירתיות אדיר, שהתנקז כולו לכדי יצירתיות. במהלך תקופת המשפט, פטי והמפיק ג'ימי אייובין נאלצו לממן את ההקלטות מכיסם. כדי למנוע מ-MCA לשלוח סדרנים להחרים את הקלטות המאסטר של השירים החדשים, אנשי הצוות היו מחביאים את סרטי ההקלטה בתא המטען של רכבם מדי לילה. התוצאה הייתה התקליט DAMN THE TORPEDOS, ששמו נלקח מציטוט מפורסם של האדמירל דייוויד פראגוט, במלחמת האזרחים, שצעק "לעזאזל עם הטורפדות, מלוא הקיטור קדימה!" וביטא היטב את רוח הלחימה הבלתי מתפשרת של פטי.

התקליט, שיצא באוקטובר 1979, היה הצלחה מסחרית וביקורתית מסחררת. עם להיטי ענק כמו REFUGEE ו-DON'T DO ME LIKE THAT (שיר שפטי בכלל כתב ב-1974 עבור להקתו הקודמת, MUDCRUTCH, וכמעט מסר אותו ללהקת THE J. GEILS BAND), הוא נסק במצעדים, הפך לתקליט פלטינה משולש (והגיע עד למקום השני במצעד הבילבורד 200, כשאת המקום הראשון חוסם רק THE WALL של פינק פלויד) והציב את פטי בשורה הראשונה של כוכבי הרוק הגדולים בעולם. הקרב הסתיים, והמוזיקה ניצחה בגדול.

סוף הדרך המוזהבת. ב-29 ביולי בשנת 2014, ואחרי 36 שנות נישואין ובהן גם שיתופי פעולה מוסיקליים - ניל יאנג הגיש תביעה להתגרש מאשתו פגי. הבקשה הוגשה בבית המשפט בסן מטאו שבקליפורניה, לא הרחק מחוות BROKEN ARROW שבה התגוררו, יצרו וגידלו את משפחתם במשך עשרות שנים.

אחרי כמעט ארבעה עשורים של אהבה ויצירה משותפת, ניל יאנג ופגי יאנג פירקו את החבילה. אבל הסוף ההוליוודי הזה היה רק ההתחלה של סיפור מורכב על לב שבור, מוזיקה כתרפיה ופרידה אחת שלא באמת נגמרה.

זה קרה ב-29 ביולי 2014, אחרי 36 שנות נישואין שנראו יציבות כמו צליל הגיטרה שלו, ניל יאנג, הגיש בקשה רשמית לגירושין מאשתו, שותפתו ובת זוגו הנצחית, פגי יאנג. החדשות היכו גלים לא רק בגלל משך הזוגיות, אלא בגלל שהשניים היו הרבה יותר מסתם זוג. הם היו מוסד, סיפור אהבה שהתחיל כשפגי הייתה מלצרית במסעדת דרכים בשם ALEX'S בעיירה לה הונדה. השניים נישאו באוגוסט 1978, זמן קצר לאחר מכן. זה הפך לאחד הקשרים העמוקים והמשפיעים בסצנה.

הרומנטיקה שלהם תועדה בשירים רבים. יאנג עצמו סיפר שכתב עליה את UNKNOWN LEGEND, שיר על מלצרית שהוא פשוט לא יכול היה להוציא מהראש (השיר הפותח של האלבום הנפלא HARVEST MOON משנת 1992). היא הייתה המוזה שלו, אבל מהר מאוד הפכה להרבה יותר מזה. היא הצטרפה אליו על הבמה כזמרת ליווי, והקול שלה הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד שלו בתקליטים רבים. היא החלה להופיע לצידו כזמרת ליווי בסיבוב ההופעות של 1983 עם להקת THE SHOCKING PINKS ועד HARVEST MOON. בהמשך, היא יצאה לדרך עצמאית והקימה להקה משלה, PEGI YOUNG & THE SURVIVORS איתם הוציאה חמישה אלבומי אולפן שזכו להערכה רבה בסצנת האמריקנה והקאנטרי-רוק, כשיאנג מפרגן ומנגן גיטרה באלבומים שלה.

אבל שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר שלהם התרחש מחוץ לאולפן. בנם המשותף, בן, נולד עם שיתוק מוחין. גם בנו הבכור של ניל ממערכת יחסים קודמת עם השחקנית קארי סנודגרס, זק, נולד עם שיתוק מוחין. בנוסף, לניל ופגי בת משותפת בשם אמבר ג'ין, שמתמודדת עם אפילפסיה. אז למען בן הקימו השניים בשנת 1986 את בית הספר BRIDGE, מוסד חינוכי פורץ דרך לילדים עם צרכים מיוחדים וקשיי תקשורת חמורים. כדי לממן את הפעילות, הם יזמו את מופעי צדקה שנתיים, THE BRIDGE SCHOOL BENEFIT, שהפכו לאירוע חובה והציגו הופעות של השמות הגדולים ביותר במוזיקה העולמית, מפרל ג'אם וברוס ספרינגסטין ועד מטאליקה ופול מקרטני. הפסטיבל האקוסטי התקיים מדי שנה במשך 30 שנה ברציפות, עד שהופסק ב-2016 סמוך למועד הגירושין. זו הייתה המורשת המשותפת שלהם, מפעל חיים של נתינה שנגע באלפים.

לכן, כשהגירושים הגיעו, זה הרגיש כמו רעידת אדמה. זמן קצר לאחר מכן, התברר שיאנג מנהל מערכת יחסים חדשה עם השחקנית דריל האנה, מה שהוביל לספקולציות רבות ולביקורת קשה מחברים ותיקים, שאפילו התבטאו בנושא בפומבי. המתנגד החריף ביותר היה חברו ושותפו להרכב, דיוויד קרוסבי, שכינה את האנה בראיון "טורפת ארסית לחלוטין". התבטאות זו סיימה למעשה את החברות רבת השנים בין השניים וחיסלה כמעט לחלוטין כל סיכוי לאיחוד עתידי של "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". פגי, מצידה, תיעלה את שברון הלב למקום הכי טהור שהכירה: המוזיקה. האלבום שלה משנת 2017, שנקרא בפשטות כואבת RAW, היה מסמך חשוף ונוגע ללב של אישה המתמודדת עם בגידה ואובדן. היא לא הסתירה דבר ושרה על הכאב בצורה ישירה ומרגשת.

חמש שנים בלבד אחרי הפרידה, ב-1 בינואר 2019, הטרגדיה הכתה. פגי יאנג הלכה לעולמה לאחר מאבק בסרטן השחלות במשך כשנה. יאנג, שהיה כבר נשוי באותה עת לדריל האנה (השניים נישאו באוגוסט 2018 בטקס אינטימי), נפרד ממנה במילים קורעות לב באתר האינטרנט הרשמי שלו. הוא לא כתב הספד רגיל, אלא ציטט שיר שכתב עליה (SUCH A WOMAN, גם הוא מהאלבום HARVEST MOON): "את אישה כזו בשבילי / ואני אוהב אותך / אהבתנו תחיה / עד סוף כל הזמנים אף אחד אחר לא יכול להרוג אותי כמוך / אף אחד אחר לא יכול למלא אותי כמוך / ולא, אף אחד אחר לא יכול להרגיש את הכאב שלנו / אהבה היא מרפא / ואני אוהב אותך / את אישה כזו בשבילי".

טיסת בכורה באיחור של חמש שנים: הסודות המוקדמים של הבירדס נחשפים. ב-29 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום של הבירדס ושמו PREFLYTE,  אשר ראה אור בלייבל העצמאי TOGETHER RECORDS, שהוקם על ידי המפיק המוזיקלי גארי אשר (שותף ותיק של הלהקה מתחילת דרכה).

תקליט חדש של להקת הבירדס בשם PREFLYTE? אל תטעו, לא היה מדובר בחומרים חדשים מההרכב המפוצל אז, אלא במסע בזמן אל גלגול מוקדם ובתולי של הלהקה, היישר לשנת 1964, לתקופה שבה הם עוד חלמו בגראז' על כיבוש העולם וקראו לעצמם בשם THE JET SET ולתקופה קצרה גם קראו לעצמם THE BEEFEATERS, שם תחתיו אף שחררו סינגל אחד כושל בשם PLEASE LET ME LOVE YOU שלא זכה להצלחה. היה זה אוצר ארכיאולוגי של ממש עבור המעריצים. תקליט שלם שהכיל הקלטות דמו גולמיות שהוקלטו באולפני WORLD PACIFIC בלוס אנג'לס באוגוסט 1964.

הלהקה, שהייתה חסרת תקציב באותם ימים, נהגה להתגנב לאולפן בשעות הלילה המאוחרות כדי להקליט בחינם על חשבון הזמן הפנוי של האולפן. זה חודשים ספורים לפני שהחמישייה המקורית – רוג'ר מגווין (שבאותה תקופה קרא לעצמו עדיין ג'ים מגווין, בטרם שינה את שמו הפרטי לרוג'ר בעקבות הצטרפותו לתנועה הרוחנית "סובוד"), ג'ין קלארק, דייויד קרוסבי, כריס הילמן ומייקל קלארק – חתמה על חוזה התקליטים המיוחל עם חברת קולומביה רקורדס. התקליט הזה היה הצצה נדירה אל חדר החזרות של הלהקה שעמדה לשנות את פני הרוק האמריקאי, רגע לפני שהמריאה אל התהילה.

מתוך אחד עשר היהלומים הלא מלוטשים שנכללו בתקליט, אשר נכתבו ברובם על ידי ג'ין קלארק, שהיה באותה עת הכותב הפורה והדומיננטי ביותר בהרכב, כולל השיר YOU SHOWED ME שלימים יהפוך ללהיט ענק דווקא בביצועה של להקת הצבים. שבעה מהם היו בגדר גילוי מרעיש, שירים שמעולם לא זכו להקלטה מחודשת ומסחרית על ידי הבירדס.

מגזין המוזיקה רולינג סטון, בביקורת שפורסמה בזמן יציאת התקליט, קלע בול למטרה ותיאר את חשיבותו ההיסטורית: הבירדס הופיעו בתקופה שבה הרוק האמריקאי היה זקוק לזריקת עידוד שתעלה את המוזיקה לרמות אליהן הגיעו הלהקות הבריטיות, ותאפשר לה להשתלב עם ה-HEAD CULTURE והפסיכדליה המתפתחת. הבירדס עשו זאת; אך העידון והסלידה מגימיקים שנמצאו במוזיקה שלהם ובהם עצמם, דנו אותם להיות להקת שמצליחה מתחת לרדאר, תמיד פופולרית ומשפיעה מבחינה מוזיקלית, אך כזו שנמנעה ממנה חווית כוכבות-העל שהוענקה לאישים יומרניים ומלודרמטיים יותר על ידי תעשייה המכוונת לתדמית. העובדה שהם שרדו בכלל (בכל צורה שהיא, למרות הסערות הפנימיות שלהם) היא אחת מאותן תאונות משמחות שעל כולנו להיות אסירי תודה עליהן.

אלבום זה הוקלט באוגוסט 1964, ממש בתחילת דרכם של הבירדס ולפני החוזה שלהם עם קולומביה. למרות שהוא מעט מחוספס ונשמע קצת מיושן, הוא עדיין שופע באותו יופי וליריות ייחודיים ונטולי-שמאלץ שהיו לסמל המסחרי של הבירדס. ארבעה מתוך אחד-עשר השירים הופיעו באלבום MR. TAMBOURINE MAN, והם נשמעים כמו טייקים פחות ממוקדים של משהו שמאוחר יותר הפך למופתי וסוחף. אך שימו את המוזיקה הזו בפרספקטיבה: תארו לעצמכם שהיא הייתה יוצאת בסוף שנת 1964. מלבד שניים או שלושת האלבומים הראשונים של הביטלס או הסטונס, לא יצא שום דבר טוב כל כך, בעל חזון שמיעתי כזה, וכל כך לא-ממוסחר כמו זה. עד שהבירדס נחשפו לציבור, מספר להקות אחרות — היארדבירדס, הקינקס, הכפות המאוהבות — כבר פעלו לקראת אותו שינוי במערכת, ומעטים הבינו איזו פריצת דרך היו הבירדס, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מוזיקלית. הם לקחו את השיעורים הבסיסיים של הביטלס והסטונס, סיננו אותם דרך בוב דילן וההיבטים הפחות יומרניים של סצנת הפולק, והמציאו סאונד גדול, חדש ובעל חזון. מונעים על ידי ההדר המצלצל של גיטרת 12-המיתרים החשמלית של רוג'ר מגווין ונגינת הבס המתקדמת להפליא של כריס הילמן, הם יצרו סאונד שהרים את המאזינים למחוזות חלום חדשים ונועזים, והפנה את ההמונים המעושנים ממוזיקת פולק מטיפנית ונפוחה אל עבר צלילי הרוק התוססים, החדשים והישנים.

והשפעתם של הבירדס, בשנים שלאחר מכן, על כולם, מהביטלס ועד לוולווט אנדרגראונד, היא פשוט עובדת חיים בלתי מעורערת. PREFLYTE: אלבום שמציין את ההתחלות, אך גם אלבום של מוזיקה משובחת ומרתקת. שיריו של ג'ין קלארק שופעים בו, ולמרות שקלארק נראה ברוב המקרים כמלחין של נוסחאות, בכל שיריו הייתה תחושה מקסימה מסוימת שנדיר כי נס ליחה. השפעות נחותות-מעמד כמו ג'וני ריברס הפכו במוחו של קלארק להרמוניות צלולות ושיטתיות להפליא. השיר SHE HAS A WAY, למשל, השתמש בהובלת הגיטרה של השיר SPANISH HARLEM INCIDENT ובהלחנה מוקדמת בנוסח הביטלס, אך כמו כל דבר אחר שהבירדס עשו אי פעם, הוא גלש ללא מאמץ מעל הילדותיות והחיקוי הגס והחסר-מחשבה ששלטו בסצנה ב-64', כדי להגיח כיצירה מוזיקלית נוצצת ומורגשת עמוקות. PREFLYTE מזכיר את הקמתו של הרכב גאוני שתרם לרוק יותר מכל אחד אחר בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי. גם אם אתם לא מעריצים שרופים של הבירדס, אני מקווה שתקנו את האלבום הזה מהסיבה הזו. בשלב מאוחר זה, מגיע להם כל מה שנוכל לתת להם".

עד כאן הביקורת ההיא. מעטים הבינו בזמנו עד כמה הבירדס היו תופעה חדשנית, הן רוחנית והן מוזיקלית. החברים לקחו את השיעורים שלמדו מהפלישה הבריטית (ובמיוחד מהביטלס, להם אף עשו מחווה כאשר החליטו לשבש בכוונה את איות המילה BIRDS ל-BYRDS עם האות Y, כמשקל נגד לאיות המשובש של BEATLES), סיננו אותם דרך הגאונות הפואטית של דילן והצדדים הכנים יותר של סצנת הפולק, ויצרו צליל חדש לחלוטין. הצליל הזה הונע על ידי הפאר המצלצל של גיטרת 12 המיתרים של מגווין ונגינת הבס המלודית והמתקדמת להפליא של כריס הילמן, שהגיע בכלל מרקע של מוזיקת בלוגראס והיה במקור נגן מנדולינה מחונן, עובדה שהקנתה לגישת נגינת הבס שלו סגנון ייחודי, מהיר וקצבי במיוחד. הם יצרו סאונד זוהר ומרהיב, שהטיס את המאזינים לעולמות חלומיים ונועזים. ההשפעה של הבירדס בשנים שלאחר מכן על כל תעשיית המוזיקה היא פשוט עובדת חיים וכיום הם נחשבים ללא פחות מאשר האבות המייסדים של סגנונות הפולק-רוק והקאנטרי-רוק. אם כך, PREFLYTE הוא לא רק תקליט על התחלות, אלא תקליט של מוזיקה משובחת ומרתקת בפני עצמה.

אז איך כל הטוב הזה צץ פתאום בשנת 1969? הסיפור מאחורי הקלעים משעשע לא פחות. מנהל בחברת התקליטים RCA, דיק מורלנד, שמע שמועה על קיומן של הקלטות דמו מוקדמות של הלהקה מהמנהל הראשון של הלהקה, ג'ים דיקסון, שהיה עובד בחברת ההפקה של האולפן, חזה את הפוטנציאל של הלהקה ואיפשר להם גישה להקלטות. דיקסון, ששמר על הסלילים היקרים, קיבל אור ירוק ופנה לחמשת חברי הלהקה המקוריים כדי לקבל את אישורם לפרסום החומרים. בתחילה, דייויד קרוסבי, שכבר היה סופרסטאר בזכות להקתו החדשה - קרוסבי, סטילס ונאש - נרתע מהרעיון. אפשר להבין אותו, מי רוצה שיפרסמו את תמונות המחזור המביכות שלו כשהוא בשיא תהילתו? אך לבסוף, הוא שוכנע על ידי חברו הטוב ושותפו ללהקה, גרהאם נאש, שהסביר לו את הערך המוזיקלי וההיסטורי העצום של ההקלטות.

דיקסון סיפר שגרהאם נאש השתמש באנלוגיה מבריקה כדי לשכנע את קרוסבי: "גרהאם אמר שהשירים האלו הם כמו תמונות תינוק מקסימות. אתה צריך להתבגר קצת לפני שאתה מסוגל להסתכל על תמונות התינוק שלך בלי להתכווץ, ולאפשר לאחרים לראות אותן. כולנו היינו תינוקות פעם!".

היום, לשחרר הקלטות דמו נדירות של אמנים זה מהלך שיווקי מקובל, אבל בימים ההם היה זה צעד כמעט חסר תקדים שעורר עניין עצום. המהלך הוכיח את עצמו כהצלחה מסחרית מפתיעה והביא את התקליט היישר למקום ה-84 המכובד במצעד הבילבורד האמריקני, כשהוא מדהים את תעשיית המוזיקה ואף עוקף במכירותיו את אלבום האולפן הרשמי החדש של הבירדס מאותה שנה, DR. BYRDS AND MR. HYDE - הישג פנומנלי לאוסף של הקלטות גולמיות בנות חמש שנים עם הקסם של הבירדס שהיה שם מהרגע הראשון, עוד לפני שהם ידעו לעוף.

הלילה שבו השמנת של קלפטון וחבריו עלתה למעלה. ב-29 ביולי בשנת 1966 הופיעה להקת CREAM את הופעתה הראשונה במנצ'סטר, במועדון שנקרא TWISTED WHEEL, שהיה מפורסם באותה תקופה כמעוז המרכזי של סצנת ה-NORTHERN SOUL המתפתחת באנגליה. הייתה זו הופעה מקרית.

תתארו לעצמכם את התמונה: מנצ'סטר, אנגליה, יולי 1966. מועדון ה-TWISTED WHEEL המיוזע והאפלולי, רחש וגעש מציפייה לקראת הגעתו של כוכב ה-SOUL האמריקני, ג'ו טקס, מנענע את האגן ושר את להיטיו (דוגמת HOLD WHAT YOU'VE GOT ו-SKINNY LEGS AND ALL). אבל מאחורי הקלעים, התחוללה דרמה של הרגע האחרון שהייתה עתידה לשנות את פני המוזיקה. טקס, באקט של דיווה אמיתית, הודיע שהוא מסרב בתוקף להניח את ישבנו המפונק על כיסא המטוס בדרך לבריטניה, אלא אם המפיק המקומי ישלשל לכיסו סכום נוסף של 20,000 דולרים שמנמנים - סכום עתק במונחי 1966, שלמעשה נחשב מאז לתירוץ מצדו של טקס לבטל את סיבוב ההופעות מסיבות אחרות לגמרי. הדרישה שלו נדחתה על הסף, והבמה במועדון נותרה פנויה.

במקום להיכנע לפאניקה, המפיק שלף שפן מהכובע. שפן חדש לחלוטין, שאף אחד כמעט לא שמע עליו מנגן יחד, אבל השמועות על החיבור בין חבריו כבר הסעירו את כל תעשיית המוזיקה הלונדונית. כך, תמורת סכום צנוע עד כדי גיחוך של 75 לירות שטרלינג בלבד, הוזעקה להקה טרייה בשם THE CREAM לעלות לבמה להופעה ראשונה אי פעם, כמעין חזרה גנרלית לא מתוכננת שנועדה לבחון את הדינמיקה החיה שלהם הרחק מהתקשורת הלונדונית. כמה אירוני שהלהקה שנקראה "השמנת" - שם שאריק קלפטון בחר מתוך התפיסה היהירה, אך המוצדקת, ששלושתם היו ה"קרם דה לה קרם" – העילית של נגני הבלוז בבריטניה), החלה את דרכה בשאריות שהותיר אחריו אמן אחר. דרך אגב, שם קודם שהוצע ללהקה היה בכלל  SWEET 'N' SOUR ROCK'N'ROLL. נו, טוב שהם קבעו שם אחר.

אבל CREAM לא הייתה סתם עוד להקה. היא הייתה כנראה הסופרגרופ הראשונה בעולם, שילוש קדוש של כישרון שכבר הספיק לצבור מעמד של קאלט. עם הגיטרה עמד אריק קלפטון, הצעיר המופנם שכבר זכה, באקט שיווקי ממולח על קיר בתחנת הרכבת התחתית איזלינגטון בלונדון, לכינוי GOD בזכות נגינתו המופתית בלהקות THE YARDBIRDS וה-JOHN MAYALL'S BLUESBREAKERS. על גיטרת הבס והשירה הופקד ג'ק ברוס, וירטואוז בעל קול בולט שהוכשר בצעירותו דווקא כנגן צ'לו קלאסי, ומאחורי מערכת התופים ישב ג'ינג'ר בייקר, מתופף ג'אז ג'ינג'י ופראי עם נטייה למקצבים אפריקאיים ואופי רותח, שלמעשה היה זה שיזם את הקמת הלהקה כשהציע לקלפטון להקים עמו הרכב חדש.

החיבור בין ברוס ובייקר, שקדם ל-CREAM בלהקת ה-GRAHAM BOND ORGANISATION, היה ידוע לשמצה ביריבות הארסית והאלימה ביניהם, שכללה לפי השמועות זריקת מצילות זה על זה ואפילו ניסיונות דקירה בסכין על הבמה. כן, בייקר איים על ברוס בסכין באחת ההופעות כדי לאלצו להתפטר מההרכב הקודם. הציפייה הייתה לראות אם הכישרון העצום יתגבר על המתח האישי המסוכן, אשר בסופו של דבר הפך לדלק היצירתי של הלהקה, אך גם לסיבה המרכזית לפירוקה המהיר כעבור קצת יותר משנתיים.

באותו ערב מקרי במנצ'סטר, הקהל המופתע זכה לחזות בהתפוצצות אדירה של בלוז חשמלי ורוק מוחצן. הם ניגנו קטעים שעתידים להפוך לקלאסיקות (באותו שלב ראשוני רוב הסט-ליסט הורכב מגרסאות כיסוי ארוכות לשירי בלוז מסורתיים, דוגמת SPOONFUL של וילי דיקסון ו-CROSSROADS של רוברט ג'ונסון), וכל אחד מהנגנים דחף את חבריו לקצה גבול היכולת באלתורים מסחררים. זו הייתה רק טעימה קטנה מהעתיד לבוא.

הבכורה האמיתית, זו שכולם באמת חיכו לה, התקיימה יומיים לאחר מכן, ב-31 ביולי, במסגרת פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי השישי בווינדזור. זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי, אירוע גדול ומתוקשר היטב בו לקחו חלק אגדות נוספות של התקופה כמו THE WHO ו-THE ACTION. אך גם כאן, הדרמה לא איחרה להגיע. זמן קצר לפני הפסטיבל, נגנבה הגיטרה של קלפטון – גיטרת גיבסון לס פול משנת 1960 (דגם סאנברסט נדיר ויקר ערך שקיבל את הכינוי המיתולוגי THE BEANO BURST, על שם חוברת הקומיקס BEANO שקלפטון קורא על עטיפת התקליט בו הגיטרה הוקלטה), שהייתה אחראית לצליל המהפכני והעוצמתי שלו באלבום המהפכני BLUES BREAKERS WITH ERIC CLAPTON, והפכה לכלי נערץ בקרב גיטריסטים.

קלפטון השבור נאלץ לעלות לבמת הבכורה הרשמית והחשובה ביותר בקריירה שלו עם גיטרת גיבסון לס פול אחרת, שאותה שאל ברגע האחרון מגיטריסט אחר. לפי הרישומים ההיסטוריים קלפטון שאל גיטרת לס פול מפיטר גרין, ולפי עדויות אחרות ניגן באותם ימים לעיתים גם על גיטרת פנדר טלקסטר או על לס פול קסטום שהשאיל לו קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. למרות הנסיבות המלחיצות, ההופעה בווינדזור הייתה הצלחה מסחררת וביססה את מעמדה של CREAM ככוח המוזיקלי החדש והמרתק ביותר בבריטניה.

גם זה קרה ב-29 ביולי. מפרידה פוליטית עקרונית ועד שערורייה שהסעירה את העולם, מלידתם של ענקים ועד שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. בואו נצא לדרך.

1966: דילן מקבל חיזוק, ולנון מצית שריפה

בשנת 1966, בעוד העולם כולו מפזם את הלהיטים של התקופה, להקת מנפרד מאן הבריטית, שידעה דבר או שניים על איך לקחת שיר טוב ולהפוך אותו ללהיט ענק (כמו שעשתה, למשל, עם הלהיט DO WAH DIDDY DIDDY), שחררה תקליטון חדש. בצד אחד שלו בא ביצוע מחודש ומלא נשמה (עם קולו של הסולן החדש דאז, מייק ד'אבו, שהחליף את פול ג'ונס) לשיר של הכותב והזמר בוב דילן, שנקרא JUST LIKE A WOMAN (אשר הופיע במקור באלבום המופת הכפול BLONDE ON BLONDE). הלהקה העניקה לשיר עיבוד פופי וקליט שהביא אותו לקהלים חדשים לגמרי, והוכיחה שוב שכישרונם לתרגם את הגאונות הדילנית לשפת המצעדים (כפי שיעשו שוב בהצלחה עצומה ב-1968 עם השיר MIGHTY QUINN) הוא כמעט חסר תחרות.

אך באותה שנה בדיוק, מעבר לאוקיינוס, התחוללה סערה מסוג אחר לגמרי. מגזין הנוער האמריקאי "דייטבוק" החליט לפרסם ראיון עם הביטלס. כזה שכבר התפרסם חודשים קודם לכן באנגליה (ב-4 במרץ 1966, על ידי העיתונאית מורין קליב בעיתון הלונדוני "איבנינג סטנדרד"). בתוך הראיון, ג'ון לנון, הידוע בלשונו החדה, שחרר אמירה שתהפוך למשקל כבד בקריירה של הלהקה. "אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו", הוא צוטט אומר. אם באנגליה האמירה עברה כמעט ללא תגובה, בארצות הברית, ובמיוחד במדינות חגורת התנ"ך השמרניות, היא התפוצצה בעוצמה אדירה.

שני שדרני רדיו נמרצים מבירמינגהם, אלבמה (טומי צ'ארלס ודאג לייטון מתחנת הרדיו WAQY), זעמו על מה שראו ככפירה וקראו למאזיניהם להחרים את הלהקה ולשרוף את תקליטיה - קריאה שהובילה בפועל לאירועי ענק ציבוריים של שריפת אלבומים ומרצ'נדייז של הלהקה. מכאן, גל השנאה צבר תאוצה מסחררת והפך למאיים ומסוכן ואף כלל הפגנות של חברי תנועת ה-KKK והשלכת חזיז לבמה במהלך הופעת הלהקה בממפיס, רגע שהכניס את חברי הלהקה לחרדה עמוקה כיוון שסברו שנורתה לעברם ירייה אמיתית. אירועים אלו היו אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להחלטתם של ארבעת המופלאים להפסיק להופיע מול קהל חי זמן קצר לאחר מכן. הסיפור המלא על הפרשה הזו נמצא גם הוא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1969: תרבות גבוהה ומלכותית

בשנת 1969, בבריטניה, להקה חדשה בשם קינג קרימזון נכנסה לאולפן כדי להקליט את השיר I TALK TO THE WIND. השיר העדין והמהפנט הזה, עם חליל הצד הדומיננטי שלו, ייכלל בתקליט הבכורה המהפכני של הלהקה, IN THE COURT OF THE CRIMSON KING.

שנות השבעים: בלוז מלוכלך, הזיות טלוויזיוניות וזוהר קולנועי

בשנת 1970, הגיע לסיומו החוזה של להקת הרולינג סטונס עם חברת התקליטים DECCA. הלהקה, שחשה כבולה, חיפשה דרך יצירתית להיפרד גם ממנהלה השנוי במחלוקת, אלן קליין, שנודע בשיטותיו החלקלקות. כחלק מהתחייבותם החוזית, החברים היו צריכים להקליט שיר אחרון אחד עבור החברה. הסטונס החליטו לנצל את ההזדמנות עד תום והקליטו קטע בלוז גס ובוטה במיוחד, ששמו הבלתי ניתן לשידור היה COCKSUCKER BLUES. המילים שלו היו אללה יסתור ולהקתו! היה ברור לכל שהשיר הוקלט מתוך כוונה תחילה שחברת התקליטים לעולם לא תוכל להוציא אותו באופן רשמי. ואכן, כך היה. השיר נגנז ומעולם לא ראה אור באופן מסחרי, והפך לאחד הסיפורים המשעשעים על מרדנות וחופש אמנותי בתולדות הרוק.

קפיצה לשנת 1972, ועיתון המוזיקה מלודי מייקר מפרסם מכתב למערכת מקורא מבולבל בשם טי. אנדרו. "האם הייתי מסטול לגמרי?" הוא שאל, "או שבאמת ראיתי הופעה של להקות הוקווינד ואליס קופר בתוכנית הטלוויזיה טופ אוף דה פופס?". ובכן, מר אנדרו היקר, ייתכן בהחלט שהיית תחת השפעה כזו או אחרת, אבל העיניים שלך לא שיקרו לך. להקת ספייס-רוק כמו הוקווינד, עם הצליל המהפנט וההופעה הבימתית הפרועה שלה, אכן הופיעה בתוכנית הפופ המרכזית של בריטניה עם להיטה הגדול SILVER MACHINE, חוויה שהייתה ללא ספק סוריאליסטית עבור צופים רבים.

בשנת 1974, להקת הגלאם-רוק המצליחה סלייד, שהייתה ידועה באנרגיות המתפרצות ובהמנוני האצטדיונים שלה, החלה בצילומים לסרטה הקולנועי המלא, SLADE IN FLAME. בניגוד לתדמית העליזה של הלהקה, הסרט לא היה קומדיה קלילה. הוא הציג תמונה קודרת, צינית ומפוכחת של תעשיית המוזיקה, ובו גילמו חברי הלהקה הרכב רוק שמנסה לשרוד ולהצליח כנגד כל המניפולציות, הבגידות והאלמנטים האפלים של עולם הבידור.

שנות התשעים: אלטון ג'ון נלחם על חייו

בשנת 1990, הכוכב הענק אלטון ג'ון הגיע לנקודת שפל בחייו. הוא נאבק במקביל בבולימיה, התמכרות קשה לקוקאין והתמכרות לאלכוהול. לאחר שלא הצליח למצוא בלוס אנג'לס מוסד גמילה שיוכל לטפל בכל הבעיות הללו יחד, הוא טס לשיקגו והתאשפז בבית החולים הלותרני פארקסייד. הוא שהה בטיפול אינטנסיבי במשך שישה שבועות, ולאחר מכן לקח הפסקה של שנה שלמה מכל פעילות מוזיקלית, כולל הופעות והקלטות, כדי להתמקד בהחלמתו. היה זה צעד אמיץ שהציל את חייו ואיפשר לו לחזור לבמה נקי, חזק וממוקד מאי פעם.

יום הולדת שמח!

ומה לגבי מי שהצטרפו לעולמנו ב-29 ביולי? בואו נרים להם כוסית:

1945 - מייק גארסון: נולד הפסנתרן המבריק, שידוע בעיקר בזכות שיתוף הפעולה ארוך השנים והפורה שלו עם דייויד בואי. גארסון היה יד ימינו המוזיקלי של בואי בתקופות רבות, והנגינה האוונגרדית והווירטואוזית שלו, למשל בסולו הבלתי נשכח בשיר ALADDIN SANE, הפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של בואי.

1953 - גדי לי: באונטריו, קנדה, נולד גרי לי וויינריב, שכל העולם יכיר אותו כגדי לי, הבסיסט והסולן בעל הקול הייחודי של שלישיית הרוק המתקדם הקנדית RUSH. באופן סמלי ומדהים, ביום הולדתו ה-21, בשנת 1974, הצטרף רשמית ללהקה המתופף והכותב ניל פירת', יום אחד בלבד לאחר האודישן הגורלי שלו. "איזו מתנת יום הולדת קיבלתי ביום הזה!", כתב לי באוטוביוגרפיה שלו על הרגע המכונן שבו הושלם הרכב הלהקה.

1953 - פאטי סיאלפה: נולדה הזמרת, הגיטריסטית והיוצרת, שמוכרת לרבים גם כאשתו של ברוס ספרינגסטין. אך סיאלפה היא הרבה יותר מכך: היא זמרת ותיקה וחשובה בלהקת ה-E STREET BAND, אמנית סולו מוערכת בזכות עצמה ושותפה מוזיקלית משמעותית ל"בוס" על הבמה ומחוצה לה.

טירוף בפיקדילי: כל מה שקרה בפרמיירה המלכותית של הביטלס. ב-29 ביולי בשנת 1965 נערכה הקרנת בכורה עולמית לסרט השני של הביטלס, !HELP

האוויר בכיכר פיקדילי היה מחשמל, והסיבה לא הייתה סופת ברקים קיצית. הסיבה הייתה ארבעה בחורים מליברפול ששינו את העולם. זה היה הערב של ההקרנה העולמית החגיגית לסרטם השני של הביטלס, ‏!HELP, אירוע שהפך את מרכז לונדון למוקד של היסטריה המונית מתוקה. הפרמיירה עצמה נערכה כאירוע התרמה חגיגי וכל ההכנסות ממכירת הכרטיסים הוקדשו למועדון הווראייטי של בריטניה ולארגוני צדקה שסייעו לילדים באזורי מצוקה.

הרחובות סביב קולנוע לונדון פביליון המפואר נראו כמו נהר אנושי גועש. כעשרת אלפים מעריצים, רובם המכריע מעריצות צעירות ונרגשות, התגודדו במקום שעות לפני תחילת האירוע. כוחות המשטרה נאלצו לפרוס מאות שוטרים, כולל פרשים על סוסים, בניסיון נואש לשלוט בהמון שכמעט ורמס את מחסומי הבטיחות. המעריצים טיפסו על פנסי רחוב, עמדו על גדרות וצעקו את שמות אליליהם בתקווה חסרת סיכוי לקבל מבט חטוף. רעש הצרחות היה מחריש אוזניים, פסקול חי ונושם לתופעה שזכתה לשם ביטלמאניה.

ואז, בשעת ערב מוקדמת, זה קרה. מכונית רולס רויס שחורה ומבהיקה פילסה את דרכה באיטיות דרך ים האדם. מהרכב יצאו, בזה אחר זה, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, לבושים בחליפות מחויטות. ג'ון לנון, אגב, הופיע באותו ערב כשהוא מרכיב משקפי ראייה – פריט שלימים יהפוך לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר שלו. הקהל נכנס לטירוף חושים מוחלט. הבזקי המצלמות של צלמי העיתונות נראו כמו מופע זיקוקים פרטי, בניסיון לתפוס פריים אחד מושלם של הלהקה המפורסמת ביותר על פני כדור הארץ.

בתוך אולם הקולנוע המתינה להם קבלת פנים מסוג אחר לגמרי, שקטה יותר אך לא פחות מרשימה. מי שהגיעו לכבד את ארבעת המופלאים בנוכחותם היו לא אחרים מאשר הנסיכה מרגרט, אחותה הצעירה של המלכה אליזבת', ובעלה לורד סנודון. הזוג המלכותי, שהיה ידוע בחיבתו לסצנה התרבותית והאמנותית של לונדון, הראה עד כמה הביטלס הפכו לחלק מהממסד הבריטי בכך שדחה את חופשת הקיץ השנתית שלו במיוחד כדי להשתתף בפרמיירה. המפגש בין מלכות הפופ למלוכה הבריטית היה רגע סמלי בהחלט. הנסיכה מרגרט שוחחה עם חברי הלהקה ארוכות באווירה משוחררת בחדר ההמתנה, ואף שברה מעט את כללי הפרוטוקול הנוקשים כשהציעה להם לעשן סיגריות מתיבת העץ האישית שלה.

הסרט עצמו, !HELP, היה קומדיית הרפתקאות מטורפת וצבעונית שבוימה על ידי ריצ'רד לסטר ושצולמה באיי בהאמה, בלונדון ובאלפים האוסטריים, שם חברי הלהקה התנסו בסקי בפעם הראשונה בחייהם, ורוב צילומי השלג שלהם כללו בעיקר נפילות חינניות. עלילתו של הסרט הסתובבה סביב כת מזרחית משונה הרודפת אחר רינגו סטאר כדי להשיג טבעת קורבן עתיקה שנתקעה על אצבעו. האמת? העלילה די מטופשת אבל כיף לי להביט בסרט הזה מסיבה אחת - לצפות בביטלס בתקופה ההיא. כל השאר - זניח.

במקור נבחר לסרט השם המסורבל EIGHT ARMS TO HOLD YOU, אך הוא שונה ברגע האחרון לאחר שג'ון ופול התקשו לכתוב שיר נושא תחת הטייטל הזה. הסרט, שהיה יורשו של A HARD DAY'S NIGHT השחור-לבן, הציג את ההומור הייחודי של הלהקה, אף על פי שחבריה הודו לימים כי היו תחת השפעה כבדה של מריחואנה לאורך הצילומים, מה שהוביל להתקפי צחוק בלתי נשלטים מול המצלמה, והיה ארוז בשורה של שירים שהפכו לקלאסיקות מיידיות, כמו הלהיטים TICKET TO RIDE ו-YOU'VE GOT TO HIDE YOUR LOVE AWAY.

התקליט שנשא את אותו השם והכיל את פסקול הסרט, יחד עם הקלאסיקה העל-זמנית YESTERDAY (שכלל לא הופיעה בסרט עצמו), כבר היה בדרכו הבטוחה לראש מצעדי המכירות.

אך הערב לא הסתיים עם רדת המסך. לאחר ההקרנה, המשיכו הביטלס והאורחים הנכבדים למסיבה נוצצת שנערכה באולם האירועים של מלון דורצ'סטר היוקרתי, שם חגגו את ההצלחה אל תוך הלילה. ובזמן שהם חגגו, בריטניה כולה קיבלה טעימה מהאירוע. תוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הפופולרית ביותר בממלכה, טופ אוף דה פופס, שידרה באותו הערב קטע מתוך הסרט, והבטיחה שגם מי שלא הצליח לדחוק את עצמו לכיכר פיקדילי, ירגיש חלק מהחגיגה הלאומית.

הקולות של הול ואוטס. ב-29 ביולי בשנת 1980 יצא התקליט התשיעי של הצמד המצליח הול ואוטס, ששמו VOICES. האלבום הזה היווה נקודת מפנה בקריירה שלהם וכלל להיטי ענק נוספים כמו YOU MAKE MY DREAMS, וכן את השיר EVERYTIME YOU GO AWAY, שהפך כמה שנים מאוחר יותר ללהיט עולמי עצום בביצועו של פול יאנג (ואיזו פתיחת אורגן האמונד אדירה יש בביצוע השיר הזה פה!)

אחד הלהיטים הגדולים בו היה KISS ON MY LIST. זהו שיר מאוד שגוי בפרשנויות שנעשו לו, שכן אנשים רבים שומעים את המילים כ- KISS ON MY LIPS. לפי דאריל הול, זה "שיר נגד אהבה", והמילים "הנשיקה שלך נמצאת ברשימה שלי, של הדברים הכי טובים בחיים" פירושה שהנשיקה היא פשוט עוד פריט ברשימה של הבחור ובהחלט לא הדבר הכי טוב. אמר הול: "כולם חושבים שזה 'אני אוהב אותך ובלעדיך הייתי מת', אבל זה בדיוק ההפך מזה". כששאלתי את יאיר ניצני אם בנגינת הקלידים שלו בשיר "עוד פגישה" הוא הושפע מנגינת השמיניות עם הקלידים בלהקת סופרטרמפ - הוא ענה שלא וישר השמיע לי את השיר הזה של הול ואוטס כהשפעה הברורה. הכל התחבר.

אז השיר נכתב בשיתוף ג'אנה אלן, אחותה של חברתו ארוכת השנים של דאריל הול (שרה אלן, שהייתה בעצמה ההשראה ללהיט המוקדם של הצמד משנת 1975, SARA SMILE). ג'אנה הייתה גם שותפה לכתיבת השיר PRIVATE EYES ולהיט נוסף של הצמד, DID IT IN A MINUTE. למרבה הצער היא מתה מלוקמיה בגיל 36 בשנת 1993, בביתם של דאריל ושרה במילברוק, ניו יורק.

הרבגוניות המוזיקלית הפכה את הול ואוטס לצמד מהנמכרים ביותר בכל הזמנים, והשיר הזה הוא דוגמה טובה לאופן שבו הם לכדו את הצליל של שנות ה-80. ג'ון אוטס: "אני חושב שאף אמן לא רוצה שיכניסו אותו לקופסה אחת. אני חושב שאתה צריך להיות מציאותי. אני לא חושב שאי פעם אכנס לקופסת ג'אז-פיוז'ן. זה לא משהו שמעניין אותי: התחלנו בתור כותבי שירים וגם לדאריל וגם לעצמי, יש מגוון רחב של טעמים מוזיקליים לקטגוריה מסוימת. זה לא אומר שלא היינו מודעים ומעוניינים בסוגים אחרים של מוזיקה. הציטוט הבא שייך לדאריל הול, שסיפר: אדי ואן היילן אמר לי שהוא העתיק את החלק של הסינטיסייזר בשיר הזה והשתמש בו ליצירת JUMP. אין לי בעיה עם זה בכלל".

לפני שהיא הייתה שותפה לכתיבת הלהיט הזה, ג'אנה אלן מעולם לא כתבה שיר לפני כן. היא והול כתבו את השיר עבורה, כי היא קיוותה להיות אמנית סולו. כשהם עשו את הקלטת הדמו, הול שר בו וכשאנשים שמעו אותו בסביבתם, הם התעקשו שהצמד יקליט אותו ולא היא. למעשה, הם חשבו שהדמו בסדר כמו שהוא, אז זה מה שפורסם. "מה ששמעתם היה ממש הדמו", אמר הול, "ובגלל זה יש פה את מכונת התופים מדגם ROLAND CR-78 שהייתה כל כך דפוקה. זה ממש לא נועד לצאת בפריים טיים".

על עטיפת התקליט סיפר אוטס בספרו:"היה צורך בעטיפת אלבום. באותה רוח של עשה זאת בעצמך, הגענו לתוצאה בשחור-לבן מתובלת באלמנט מובלט עדין. תמונת העטיפה הקדמית הייתה תמונת מראה של העטיפה האחורית. זה נראה כמו איך שהאלבום נשמע: חד ומגניב. אחרי כמה חודשים, עם ההדפסה הראשונה של האלבום שנמכרה, בחברת התקליטים RCA התאהבו בתמונה צבעונית יותר שלנו כדי לשווק את זה ביפן. חברת התקליטים היפנית דחתה את העיצוב המקורי שלנו בטענה שזה מוזר מדי. הם פשוט הוציאו את האלבום עם עטיפה משלהם. אז עם ההדפסה השנייה של האלבום המצליח כעת, RCA בארצות הברית הלכה בעקבות יפן ובלי לספר לנו, עברה מהשחור-לבן לגרסת הצבע היפנית. לכן אולי תראו שתי עטיפות אלבומים שונות עבור התקליט VOICES".

נעבור את הגשר ונראה: בילי ג'ואל והאלבום שהוא מתחרט עליו יותר מכל. ב-29 ביולי בשנת 1986 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל ושמו THE BRIDGE. זה היה גשר רעוע מאד שהתמוטט איתו, על אף שמבחינה מסחרית הוא עדיין נחל הצלחה, הגיע למעמד של פלטינה כפולה בארצות הברית והביא מספר להיטי רדיו בולטים.

באותה תקופה, בילי ג'ואל היה על גג העולם. הוא היה נשוי לדוגמנית העל כריסטי ברינקלי, בתו הבכורה אלקסה ריי נולדה חודשים ספורים קודם לכן, והוא הגיע לגשר הזה אחרי הצלחת הענק של התקליט AN INNOCENT MAN ושל אוסף הלהיטים הכפול שלו, GREATEST HITS VOLUME I & VOLUME II, שיצא שנה קודם לכן, נמכר בעשרות מיליוני עותקים והעלה את רף הציפיות לשמיים.

על הנייר, הכל היה מושלם. במציאות, מאחורי הקלעים, הבניין כולו רעד. ג'ואל, למען האמת, בכלל לא רצה להקליט את התקליט הזה ומאוחר יותר, בראיונות רבים, הביע חרטה עמוקה על עצם יצירתו. הוא הרגיש שהוא בוגד במעריצים שלו. "באותו זמן שאלתי את עצמי בשקט, 'מה אתה עושה?'", הוא סיפר בכנות כואבת, "אתה פשוט מנצל אנשים שאוהבים את הדברים הישנים שלך, וחברת התקליטים הולכת לשווק את זה ולייפות את זה, ואתה יודע שזה פשוט מבאס. כל הגישה הזו באה לידי ביטוי בתקליט".

התקליט כולל תשעה שירים, וג'ואל סיפר שתהליך הכתיבה שלהם היה סיוט מתמשך. המוזה פשוט סירבה להגיע. הוא הרגיש שהבאר היצירתית שלו יבשה לחלוטין, תחושה שהחריפה עקב מאמציו הקודמים להתאים את עצמו לשלל סגנונות נוסטלגיים באלבום שלפניו. אם זה לא מספיק, הדינמיקה שלו עם להקת הליווי הנאמנה שלו, שהייתה איתו לאורך השנים הכי מצליחות שלו, הייתה בשפל המדרגה. בעבר, בתקליטים כמו THE STRANGER או 52ND STREET, הנגנים היו חלק בלתי נפרד מהיצירה. הם היו נשארים באולפן שעות נוספות מיוזמתם, זורקים רעיונות, תורמים באהבה ובהתלהבות. אבל שום דבר מזה לא קרה עם THE BRIDGE.

האווירה באולפן הייתה קפואה. המתופף האנרגטי ליברטי דה ויטו היה מגיע, מנגן את תפקיד התוף שלו במקצועיות קרה ועוזב. הבסיסט דאג סטגמאייר היה מנגן את תפקיד הבס שלו וממהר לברוח החוצה כאילו מישהו צעק "אש!". רק הגיטריסט דיוויד בראון ולעיתים גם גיטריסט הקצב ראסל ג'אבורס עוד נשארו קצת יותר באולפן, בעיקר כי היו כמה דברים מעניינים לעשות עם הגיטרה. אבל הרוח היצירתית, החברות והקסם שפעם חיברו בין הלהקה לבילי, נעלמו כלא היו. יצירת מוזיקה הפכה לעסק קבלני עבורם, והם לא היו מרוצים מהתנאים הכספיים שלהם. בלי החיבור האנושי והמוזיקלי הזה, המצב באולפן היה פשוט עצוב.

במקביל, גם מערכת היחסים הפורה של בילי ג'ואל עם המפיק פיל ראמון, שהיה אחראי לכמה מהצלחותיו הגדולות ביותר (מאז אלבום הפריצה THE STRANGER בשנת 1977), השתנתה באופן דרמטי לרעה. ההתרגשות, הכיף והפינג-פונג היצירתי שאפיינו את עבודתם המשותפת בעבר, התפוגגו. הניסיון של ראמון לעדכן את הסאונד לרוח התקופה, תוך שימוש נרחב בסינטיסייזרים והפקת אייטיז מצוחצחת, פגם בכימיה הטבעית ביניהם. עכשיו, כל סשן הקלטות הרגיש כמו עבודת פרך מייגעת. "תהליך הכתיבה היה צריך להזהיר אותי", אמר בילי. "בשלב מסוים הסתגרתי בשטח של כמעט אלף מטר מרובע בבניין במרכז מנהטן. הייתי רק אני, עם פסנתר כנף ומחברת בפינה של החלל העצום והריק הזה. היו הרבה צעדים לעשות קדימה ואחורה בחדר הענק הזה. אבל שום דבר לא עזר, ממש לא אהבתי את רוב השירים. פשוט לא חשבתי שהחומר מספיק טוב".

ג'ואל פנה לחברת התקליטים שלו, קולומביה רקורדס, והתחנן. הוא שאל אם יוכל לקבל עוד שנה או שנתיים כדי לעבוד על השירים, כדי למצוא שוב את ההשראה. התשובה הייתה "לא" חד משמעי. "יש עלינו הרבה לחץ ואנחנו חייבים להוציא את זה", הם אמרו לו בקרירות. לבילי לא הייתה ברירה, הוא היה שבוי בחוזה שלו. חברת התקליטים הייתה הבעלים של המאסטרים של ההקלטות, ולכן יכלה לעשות כרצונה.

למרות האווירה העכורה, היו בתקליט כמה נקודות אור, שהגיעו בעיקר משיתופי פעולה חיצוניים. ג'ואל, שאולי חיפש השראה מחוץ למעגל הקרוב והמפורק שלו, הקליט את הקטע הנפלא BABY GRAND עם גיבור הנעורים שלו, ריי צ'ארלס. הוא גם צירף את סינדי לאופר, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, לקולות רקע בשיר CODE OF SILENCE. אורח בולט נוסף היה המוזיקאי סטיב וינווד שתרם מנגינתו על אורגן האמונד בשיר GETTING CLOSER. התקליט גם הניב כמה להיטים (ברור שלא מהגדולים ביותר של ג'ואל), ביניהם A MATTER OF TRUST עם ריף הגיטרה הבועט שלו (שהיווה חריגה סגנונית כשג'ואל בחר לנגן בו על גיטרה חשמלית מסוג לס פול במקום על פסנתר, הן בהקלטה והן בווידאו קליפ), הבלדה הרומנטית THIS IS THE TIME, השיר הג'אזי BIG MAN ON MULBERRY STREET ו-MODERN WOMAN שהופיע בפסקול הסרט RUTHLESS PEOPLE (ולמרות הצלחתו, ג'ואל סלד ממנו לחלוטין ונמנע מלבצע אותו בהופעותיו בהמשך). אבל אפילו ההצלחות הנקודתיות הללו לא יכלו לשנות את תחושתו המרה של ג'ואל.

בסופו של יום, THE BRIDGE לא היה גשר לעתיד מוזיקלי חדש ומזהיר עבור בילי ג'ואל. הוא היה סוף של תקופה. זה היה התקליט האחרון שהקליט עם ההרכב המלא של הלהקה הוותיקה שלו. בעוד נגנים מרכזיים כדוגמת סטגמאייר וג'אבורס אכן עזבו או שוחררו מההרכב זמן קצר לאחר מכן, המתופף ליברטי דה ויטו המשיך לעבוד איתו עוד כמעט עשרים שנה. זה הוא גשר שמסמל את השבר, את הלחץ המסחרי שגובר על האמנות, ואת התחושה המרה של אמן שנאלץ לשחרר לעולם יצירה שהוא ממש לא שלם איתה. הגשר הזה פשוט קרס תחת כובד הלחצים, האכזבות והיצירתיות שאבדה. ג'ואל הפך להיות אמן אבוד לזמן מה, טרם המציא את עצמו מחדש עם מפיק אחר באלבומו הבא, STORM FRONT.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "באריך הנגן הראשון עם חומר חדש מזה שלוש שנים, בילי ג'ואל משלים בחן את השלב האחרון – והעשיר ביותר – בקריירה הסוערת שלו. האלבום למעשה יוצר טרילוגיה יחד עם THE NYLON CURTAIN שיצא ב-1982 ו-AN INNOCENT MAN שיצא ב-1983 ומציע דיוקן צנוע אך מרגש של אדם בוגר הנאבק במתחים האורבניים של שנות השמונים בחיפושו אחר שלום פנימי ותחושת שייכות. מפתה לקרוא את הנוחות החדשה שג'ואל מפגין בתקליט החדש. אחרי הכל, זהו אלבומו הראשון מאז נישואיו לכריסטי ברינקלי והולדת בתם. השחצנות המתגוננת שלו התרככה לביטחון עצמי מושך הרבה יותר, והוא נטש את הקונספטים השאפתניים שעליהם הסתמך כדי לאחד את אלבומיו הקודמים.

הסכנה בקריאה ביוגרפית של התקליט הזה, עם זאת, היא שג'ואל היה לאורך ההיסטוריה אחד מכותבי השירים הפחות חושפניים – עובדה שגרמה לו ללא מעט בעיות עם מבקרים. בעוד שרוב כותבי הרוק'נ'רול האינטליגנטיים מתבססים על האשליה הרומנטית של אמן החולק את רגשותיו העמוקים ביותר עם קהל של נפשות אוהדות, ג'ואל תמיד שמר על מרחק באופן מתריס – ולעיתים יהיר. החוש התיאטרלי שלו, חיבתו למבני שיר קלאסיים ונטייתו לעצב את שירתו כך שתתאים לדמויות שעליהן הוא שר, כולם נטועים במסורת המשתרעת מעבר לרוק אל התחכום הפורמלי של 'טין פאן אלי' וברודוויי. היכן שהמסכות מסתיימות והאדם מתחיל הוא כנראה דבר שקשה לג'ואל עצמו לקבוע, לא פחות מאשר למאזיניו. ג'ואל הופך את המתח הדרמטי הזה לחלק מהתקליט הזה: 'נשבעת לעצמך לפני זמן רב / שיש דברים שאנשים לעולם לא צריכים לדעת', שר ג'ואל בשיר CODE OF SILENCE.

בעוד סינדי לאופר – שזכתה לקרדיט הכתיבה המשותף הראשון בקריירה של ג'ואל על שעזרה לו להתגבר על מחסום הכתיבה שאחז בו כשהחל לכתוב את השיר – מייללת ומשתלבת בהרמוניה הקולית, ג'ואל תוהה, 'האם זה לא סוג של טירוף / לחיות לפי קוד של שתיקה / כשיש לך כל כך הרבה מה לומר?'. התוצאה היא אוסף שירים חכם ומתוחכם שנראה שמקרב אותנו לבילי ג'ואל יותר מאי פעם – ומותיר אותנו עם תחושה נעימה של ציפייה לגבי הגשרים שעוד נחצה איתו בעתיד".

התרסקות האופנוע ששינתה את פני המוזיקה: מה באמת קרה לבוב דילן בוודסטוק? ב-29 ביולי בשנת 1966 נקלע בוב דילן לתאונת אופנוע קשה, כשרכב בוודסטוק. כשיחזור לפעילות, הוא כבר יהיה דילן אחר.

ביום קיץ חם, 29 ביולי 1966, רעם המנוע של אופנוע TRIUMPH TIGER 100 שחור בוהק נשמע ברחובותיה השקטים של וודסטוק, ניו יורק. על האופנוע ישב לא אחר מאשר בוב דילן, האיש שהיה באותו רגע הקול של דור שלם והאמן הבוער ביותר על הפלנטה. רעייתו שרה נסעה ממש מאחוריו ברכב ועקבה אחריו כשזה קרה. דקות לאחר מכן, דממת אלחוט. דילן נעלם. התאונה המסתורית הזו קטעה בבת אחת את המסע המסחרר שלו לפסגת העולם, וכשהוא יחזור, הוא כבר יהיה אדם אחר לגמרי, והמוזיקה לעולם לא תשמע אותו הדבר.

כדי להבין את גודל הדרמה, צריך לחזור לרגע בזמן. שנת 1966 הייתה שיא השיאים של דילן. הוא בדיוק השלים טרילוגיית תקליטים ששינתה את כל מה שחשבו על רוק'נ'רול, עם יצירות המופת BRINGING IT ALL BACK HOME, HIGHWAY 61 REVISITED והאלבום הכפול BLONDE ON BLONDE. הוא חזר מסיבוב הופעות עולמי מתיש וסוער לקידום אלבומיו החדשים, כזה שבו הקהל שרק לו בוז ו"בוגד!" על שהעז לחבר את הגיטרה שלו לחשמל (אירוע שהגיע לשיאו בקריאה המפורסמת "יהודה איש קריות!" בהופעה באולם FREE TRADE HALL במנצ'סטר. הוא היה נרדף על ידי התקשורת, נשאב לתוך מערבולת של סמים ממריצים כדי לעמוד בקצב - תקופה שמתועדת בבירור ובאופן מטריד בסרטו התיעודי של די. איי. פנבייקר, EAT THE DOCUMENT - והרגיש את כובד הציפיות של מיליונים על כתפיו. הוא היה על הקצה, והקצה הזה התקרב במהירות.

ואז הגיעה התאונה. ב-2 באוגוסט, הופיעה ידיעה זעירה ולקונית בעיתון הניו יורק טיימס, כמעט נחבאת אל הכלים: "דילן נפצע בתקלה עם אופנוע. כעת הוא תחת השגחת רופא שמטפל בפצעיו". הדובר מטעמו של הזמר הוסיף שהתקרית תגרום לביטול הופעה שנקבעה באצטדיון YALE BOWL שבניו הייבן, קונטיקט, ועוד כמה התחייבויות, בהן סיבוב הופעות ארצי נרחב בן 64 הופעות, תוכנית ספיישל יוקרתית ברשת ABC, ועיכוב משמעותי בהוצאת ספרו TARANTULA. וזהו. מכאן, דממה.

השקט הזה היה קרקע פורייה לצמיחתן של שמועות פרועות. במהלך החודשים הבאים, העולם, שהיה רעב לכל פיסת מידע, ניזון מדיווחים מפה לאוזן. לחשו שדילן נפצע אנושות. סיפרו שהוא שבר את עמוד השדרה והפך למשותק. היו שטענו שהתעוור, שאפילו פניו התעוותו ללא היכר, שהוא אושפז במוסד פסיכיאטרי סגור או שהוא נמצא בגמילה חשאית מסמים במוסד שווייצרי. היו גם כאלו שהרחיקו לכת וטענו שהוא מת, ומנהליו מסתירים את האמת המרה. ההיעלמות המוחלטת שלו רק ליבתה את האש.

התרסקות האופנוע הזו היא כנראה המנותחת והמדוברת יותר בתולדות תרבות הפופ, אך באופן אירוני, הפרטים המדויקים סביבה נותרו חמקמקים כמו מילות שיריו של דילן עצמו. ביוגרפים, עיתונאים ומומחי דילן ניסו במשך עשרות שנים להרכיב את הפאזל, אך נתקלו במידע סותר, מעורפל ולעיתים קרובות מגוחך. האם השמש הבוהקת סנוורה את עיניו, כפי שטענה גרסה אחת? אולי האופנוע החליק על כתם שמן בכביש צדדי בדרך העפר של רחוב סטרייבל? או שמא, כפי שסיפרו אחרים, הוא פשוט איבד שליטה לאחר שהבלם הקדמי שלו ננעל, התהפך ונחבל קשות בגבו? מקורות אחרים התעקשו שספג זעזוע מוח חמור.

העובדה המשעשעת ביותר היא שאין שום תיעוד רשמי של האירוע. לא הוזעקה משטרה למקום, לא נרשם דוח תאונה, ואף אמבולנס לא פינה אותו לבית חולים. נראה שמנהלו האישי, אלברט גרוסמן, דאג לטפל בעניין בשקט, הרחק מעיניים סקרניות, מה שרק העצים את המסתורין. למעשה, התברר מאוחר יותר שדילן הועבר מיד לביתו של ד"ר אד טיילר בעיר מידלטאון הסמוכה, שם שהה במשך כחודש שלם כדי להחלים הרחק מעדשות המצלמות ומבתי החולים הציבוריים.

דילן עצמו, כשנשאל על כך לאורך השנים, סיפק תשובות מעורפלות שהשאירו את כולם בערפל. "עברתי תאונת אופנוע ונפגעתי, אבל התאוששתי", כתב בקצרה בספרו האוטוביוגרפי "כרוניקות", והותיר את הנושא פתוח לפרשנות. בהזדמנויות אחרות ציין ששבר כמה חוליות בצוואר וחטף זעזוע מוח, אבל עם דילן, לך תדע מהי אמת פשוטה ומהי בניית נרטיב. עם זאת, בריאיון נדיר וכנה שהעניק למגזין רולינג סטון ב-1992, הוא הודה לבסוף במניע הנסתר: "האמת היא שפשוט רציתי לצאת ממרוץ העכברים הזה... הייתי תחת לחץ בלתי אפשרי והתאונה הזו נתנה לי את ההזדמנות לברוח".

אבל בזמן שהעולם תהה, דילן עשה את הדבר הכי לא צפוי: הוא נח. הוא התחבא בביתו בוודסטוק עם אשתו הטרייה, שרה לאונדס, וילדיהם. הוא בילה זמן עם משפחתו, קרא, צייר וחשב רבות. אבל בעיקר, הוא יצר מוזיקה בסתר. במרתף של בית ורוד וגדול שכונה BIG PINK, הוא והנגנים שליוו אותו בסיבוב ההופעות (הרכב קנדי-אמריקאי שנקרא אז THE HAWKS, ושלימים יהפכו להרכב המפורסם THE BAND) ניגנו והקליטו באופן חופשי ומשוחרר. הם הקליטו עשרות שירים, קאברים ויצירות מקוריות (כמו הלהיטים העתידיים I SHALL BE RELEASED ו-QUINN THE ESKIMO), בסגנון שהיה שונה לחלוטין מהרוק החשמלי שלפני התאונה. זו הייתה מוזיקה שורשית, עממית, מלאת הומור וסיפורים, שהפכה ברבות הימים לאחד הגביעים הקדושים של דילן.

כשהוא סוף סוף חזר לאור הזרקורים בסוף 1967, עם התקליט JOHN WESLEY HARDING, זה היה דילן חדש. הצעיר הזועם והמסומם הוחלף באיש משפחה מהורהר. המוזיקה החשמלית הרועשת פינתה את מקומה לצליל אקוסטי, מאופק מעט שהושפע עמוקות ממוזיקת קאנטרי ומהתנ"ך, וכלל את יצירת המופת ALL ALONG THE WATCHTOWER. הוא שינה את קולו, את סגנון כתיבתו ואת הופעתו ואף הפסיק לצאת לסיבובי הופעות נרחבים עד לשנת 1974. התאונה, בין אם הייתה אירוע טראומטי ששינה את חייו או פשוט תירוץ מושלם לרדת מהקרוסלה המטורפת של תהילת העל, שימשה כקו פרשת מים ברור. היא אפשרה לו ללחוץ על כפתור האיפוס, לברוח מהתדמית של "מנהיג הדור" שכל כך תיעב, ולחזור למוזיקה בתנאים שלו.

מי שדד את לד זפלין??? ב-29 ביולי בשנת 1973 פרצו אלמונים לכספת של להקת לד זפלין במלון DRAKE בניו יורק ורוקנו אותה לגמרי מכל הכסף שהיה שם. הלהקה בינתיים הופיעה במדיסון סקוור גארדן.

בערב השני של הצילומים לסרט ההופעה של לד זפלין (שייקרא THE SONG REMAINS THE SAME) קרה האירוע יוצא הדופן. מנהל ההופעות, ריצ'רד קול, ועורך הדין סטיב וייס, הפקידו 203,000 דולר (סכום שתוקן מאוחר יותר מההערכה הראשונית השגויה של 186,700 דולר) שכללו גם שטרות של 500 דולר, ולא רק בשטרות של 100 דולר לכספת 51 במלון דרייק בסנטרל פארק. זה היה כסף שהופרש מההכנסות לתשלום משכורות והוצאות כשסיבוב ההופעות הסתיים. רגע לפני שהלהקה יצאה להופעה האחרונה שלה נמצא כי כספת ההפקדה ריקה. המשטרה הוזעקה ונערכה מסיבת עיתונאים, שאותה ניהל באגרסיביות אופיינית אמרגן הלהקה, פיטר גרנט. מה שהפך להיות ידוע כשוד הגדול של זפלין שהגיע לחדשות הראשיות.

לד זפלין הייתה שטופת כסף. רק סיבוב ההופעות בארה"ב, בשנת 1973, נאמד ברווחים של 4 מיליון דולר עבור הלהקה, סכום חסר תקדים באותם ימים שהפך אותם לאחת מלהקות הרוק המכניסות בעולם. בשנה ההיא נשמרו סכומים כאלו בהישג יד כדי לשלם עבור שירותים כמו שכירת מטוס פרטי (המטוס המפורסם שכונה "הסטארשיפ", בואינג 720 מפואר במיוחד), תשלומי שכר ורכישות מגוונות של חברי הלהקה עבור כלי נגינה, מכוניות, תקליטים, עתיקות, או סמים. הגניבה התגלתה על ידי ריצ'רד קול ב-29 ביולי, ממש לפני ההופעה האחרונה, כשהסתכל לתוך הכספת של מלון דרייק שם שהתה הלהקה. "הבטתי במבט אטום בכספת במשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי", הוא נזכר בספר הזיכרונות שלו, שכנראה מסתיר יותר ממה שהוא מגלה.

ריצ'רד קול, שהכניס את הכסף לכספת והחזיק את המפתח (שאותו לטענתו החביא מתחת למזרן בחדרו), היה חשוד ברור. חרושת השמועות הצביעה עליו וחלק אף אמרו כי הוא הספיק לטוס בלילה לשווייץ, להפקיד שם את הכסף בחשבון בנק משלו ולחזור לפני שכולם התעוררו, למרות שמעולם לא נמצאה הוכחה לטיסה כזו והרשויות לא מצאו חותמות בדרכונו.

מאותו רגע הפך מלון דרייק לזירת פשע גדולה. משטרת ניו יורק וה-FBI נכנסו לחקור, אבל כך גם צלמי הפפראצי שצבאו על הכניסה. כדי להגן על הפרטיות של הלהקה, ארבעת המוסיקאים (ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם) הוחבאו בדירה בקרבת מקום שהייתה שייכת לעוזרו של סטיב וייס, עד שהדברים יתבהרו. בינתיים, ריצ'רד קול, החשוד העיקרי של ה-FBI, סרק את חדרי הלהקה, מנקה אותם מסמים. היה לו הרבה מה לדאוג.

מעצר בגלל הרואין היה יכול להיות קטלני ללד זפלין, במיוחד לאור חוקי הסמים הנוקשים של ארה"ב שעלולים היו למנוע מהם לקבל ויזות כניסה בעתיד. ריצ'רד קול כבר היה מספיק בצרות גם כך. היה לו המפתח היחיד לכספת. זה בהחלט נראה לשוטרים כמו עבודה פנימית. הוא נחקר ונלקחו ממנו טביעות אצבע. קול גם אמר שהוא עבר בהצלחה מבחן גלאי שקר. אף על פי כן, הוא נותר חשוד עיקרי. היו תיאוריות רבות על הגניבה, שמעולם לא נפתרה ועד היום נחשבת לאחת התעלומות הגדולות בתולדות הרוק, כאשר יש שאף קישרו את המקרה למעורבות של המאפיה המקומית.

אנשי הצוות שצילמו את הסרט על זפלין עברו חקירה. מנהל הלהקה חמור הסבר, פיטר גרנט, היה משוכנע שזו הייתה עבודה פנימית. לפחות השוד הזה סיפק סצנה דרמטית מתאימה שנחשבה ראויה להיכלל בסרט (שיצא לבסוף לאקרנים בשנת 1976).

גם נותרו שאלות לגבי כל המזומנים של זפלין והימנעות מתשלום מס הכנסה. התעריף הבריטי לסוג הכסף שהרוויחה הלהקה היה 83% על הכנסה מעבודה ועד 98% על הכנסה מהשקעות באותן שנים וגרנט השתמש לא פעם במזוודות עם תחתיות כפולות כדי להבריח לבריטניה מזומנים ולהימלט כך מתשלום המס הגבוה מאד. לכן יש שטענו מאז שהכסף שנעלם מהכספת לא ממש נגנב כי אם התאדה בהוראת גרנט כחלק מתרגיל הלבנת הון מתוחכם. מייקל דה באר, אשר מאוחר יותר הקליט עבור חברת התקליטים של זפלין (לייבל שהוקם על ידי הלהקה בשם SWAN SONG), אמר, "פיטר אמר לי שריצ'רד עשה את זה. זה היה עניין של מס. הוא אמר, 'למה לתת את הכסף הזה למניאקים ההם?"

יוניטי מקלין (מנהל המשרד של חברת התקליטים של זפלין, SWAN SONG, בלונדון): "הדבר המוזר בשוד במלון דרייק היה שפיטר לא היה כל כך אומלל בנוגע לזה. ובדרך כלל אם פיטר היה מפסיד כמה לירות, הוא היה אומלל ותוקפני בצורה קיצונית. היית מצפה שהוא יהפוך את אמריקה על פיה כדי למצוא את הכסף הזה, והוא לא".

הלהקה לא נראתה מבוהלת מדי מהגניבה. "ג'ימי ואני פשוט צחקנו על זה," אמר הזמר רוברט פלאנט. אחרי הכל, הפסד של 200,000 דולר היה איבוד כסף קטן עבור לד זפלין, אבל זה בטוח לא נראה ככה לעולם שבחוץ. היומנאים בניו יורק התכנסו כדי לנסות להבין בעצמם את הגניבה. כשצלם ניו יורק פוסט הגיע למלון דרייק, גרנט תפס את המצלמה שלו וריסק אותה, וגרם קצת נזק גם לפנים של בעליה (פעולה אופיינית לגרנט, שנהג לשבור ציוד של צלמים ומקליטים פיראטיים בהופעות). בגלל זה הוא נעצר מיד והושלך לתא במרכז 100 סטריט, מרכז העצבים של מערכת המשפט הפלילי בעיר ניו יורק. סטיב וייס זינק לפעולה. הוא התקשר לעורך דין צעיר והורה לו, "תעשה מה שאתה צריך, אבל תוציא אותו מהכלא. יש לו מטוס לתפוס".

לפני העמדה לדין של גרנט הוסכם על פשרה, שאפשרה את ביטול התיק במקום. היה ברור שהיעלמות הכסף נעשתה על ידי מישהו במחנה הלהקה, אך עדיין הוחלט לסגור את התיק. השוד, הפרסום, הנסיעות ללא הפסקה, לוח הזמנים התובעני, סכומי הכסף העצומים, איומי המוות והביטחון, הסמים, השמועות וכל דבר אחר שנדבק ל-LED ZEPPELIN הפכו לדבר גדול מדי מלטפל בו. הלהקה הייתה שחוקה הן פיזית והן מנטלית (קולו של פלאנט היה סדוק לחלוטין בסוף הסיבוב). החבר'ה היו מבולבלים. הסמים הסתובבו ללא הרף מסביבם. סמים להתעורר, סמים להתמסטל. כל סוג שהוא. העסק הפך להיות מטורף. גרנט הבטיח לבחוריו שבתון מהופעות חיות, לא רק כהפסקה סמלית אלא שנה ואף יותר במידת הצורך. ואכן, הלהקה כמעט ולא חזרה להופיע עד שנת 1975, למעט עבודה על האלבום הכפול PHYSICAL GRAFFITI.

פיטר גרנט נזכר באותו לילה כשדיבר בראיון בשנת 1989: "הלכתי לכלא, כי תקפתי שם צלם שניסה לצלם יותר מדי, אבל לא נשפטתי. בסרט ההופעה THE SONG REMAINS THE SAME השתמשנו בצילומי חדשות ותבחינו שהיד שלי הייתה מחוץ לניידת המשטרה. חשבתי שזה היה מצחיק כי באמריקה המשטרה תמיד משתמשת באזיקים והפעם הם לא. הגענו חמישים מטרים ממלון דרייק והשוטר שנהג במכונית אמר, 'אתה זוכר אותי, פיטר?' אמרתי, 'לא', למרות שרציתי לומר 'כן' כדי לשמח אותו. הוא אמר, 'זה היה לפני הרבה זמן אבל הייתי מתופף בלהקה חצי מקצועית וכאשר להקת THE YARDBIRDS שניהלת ערכה סיבוב הופעות בקולג', היינו להקת החימום'... נפלא. מכל השוטרים בניו יורק הייתי צריך למצוא אותו. זה למה לא היו לי אזיקים על הידיים.

הוא אמר, 'אל תדאג. כשאתה הולך לכלא ועושה את טביעות האצבע שלך, אל תפתח את הפה שלך כי הם ישמעו שאתה אנגלי והם ימשיכו לטרטר אותך’. הלכתי והתיישבתי בחדר המעצר למשך 35 דקות. הסוהר העביר את מקלו לאורך הסורגים וקרא בשמי. 'גרנט? ה-FBI רוצים לראות אותך'. כשחזרתי, לפחות שלושה בחורים קמו לתת לי את הכיסא שלהם כי אם אתה בכלא וה-FBI בא לראות אותך, אז הם חושבים שאתה חייב להיות מישהו גדול, במיוחד בתקופה בה משפחות הפשע שלטו בכלא של ניו יורק. אתה לומד מהדברים האלו".

לסיום העניין, הנה בדיוק מה שכתב ריצ'רד קול בספרו: "בניו יורק התארחנו במלון דרייק בפארק אווניו. זה היה מלון קטן, שקט ואלגנטי, מקום שסביר יותר שתשייך לבריטים מעונבים מאשר עם מוזיקאי רוק בריטיים והגרופיות שלהם, הסמים ושאר ענייני הוללות ליליים. אבל צוות המלון סבל בסבלנות את הזמנות שירות החדרים באמצע הלילה והבנות המשוטטות בלובי ומנווטות את דרכן למעלה דרך המעליות. בשלב זה של סיבוב ההופעות, כולם בדרך כלל היו כל כך עייפים שהעברנו רק כמה שעות בטלות בצפייה בדיוני פרשת ווטרגייט ששודרו בשידור ישיר. 'לא משנה כמה בעיות עלולות להיות לנו', גיחכתי, 'לניקסון זה תמיד יהיה קצת יותר גרוע'.

בשעה שבע בערב של הקונצרט האחרון, הטלפון שלי במלון צלצל. 'ריצ'רד, הלימוזינות נמצאות למטה. בוא נביא את הבנים לכאן ותתחיל לזוז'. תוך שלוש דקות הצטופפנו במעליות אל הלובי ומשם התקדמנו בזריזות לעבר הלימוזינות הכחולות שעליהן שמרו שתי ניידות משטרה מול המלון. עשיתי מעקף לכיוון דלפק הקבלה כדי לפנות את הכספת שלנו, שם אחסנתי 203,000 דולר במזומן, בעיקר בשטרות של 100 דולר. היינו אמורים לטוס ללונדון למחרת בבוקר, ותכננתי לארגן את הכספים באותו לילה. כמובן, 203,000 דולר היו הרבה כסף לסחוב. אבל באותם ימים בדרך כלל היו לי לפחות 50,000 דולר בכיס, בעיקר כדי לספק את הגחמות של חברי הלהקה שעשויים לצאת למסע קניות ספונטני.

עם זאת, כשהסתיים הסיבוב ב-1973, נשאתי יותר מזומנים מאשר באופן רגיל. לפני שעזבתי את הארץ, הייתי צריך לשלם לצוות צילום הסרט שלנו, והייתי צריך גם לשלם עבור מטוס הפאר לפני שיצאנו הביתה. בכספות של המלון הכנסתי את המפתח לתיבה 51, שלפתי את המגירה מהחריץ שלה, ופתחתי את המכסה. הכסף - כל ה-203,000 דולר - נעלם. 'הו, לא, זה לא יכול להיות', אמרתי לעצמי. הייתי המום לחלוטין. הסתכלתי בחוסר נוחות ליד הקופסה למשך כמה שניות ויכולתי להרגיש צמרמורת לא נוחה בגוף שלי. אספתי את כל מה שנשאר במגירה... את הדרכונים שלנו ואת כרטיס האמריקן אקספרס של ג'ימי - ואז החזרתי את הקופסה לחריץ שלה, הוצאתי את המפתח, ויצאתי אל הלובי.

פיטר גרנט וסטיב וייס, עורך הדין שלנו, חיכו שם.

'פיטר, הכסף נעלם'

בדרך כלל, פיטר יכול היה לחשוב שאני צוחק. אבל היה רעד בקולי והבעה מבוהלת על פניי.

'מה זאת אומרת, זה נעלם?' הוא שאל.

"אלוהים אדירים'. סטיב התנשם.

שלושתנו בהינו אחד בשני לרגע.

'בואו נביא את הלהקה למדיסון סקוור גארדן', אמר סטיב. 'הם לא צריכים לדעת על זה עדיין'... סטיב יצא החוצה כדי לשחרר את הלימוזינה לנסיעה של חמש דקות למדיסון סקוור גארדן. לפיטר היה מזג אלים, אבל הוא נראה רגוע להפליא. 'מתי בפעם האחרונה היית בכספת הזאת?', הוא שאל. הסברתי שבערך בשעה שלוש באותו בוקר, היו שלושה מעריצים שעלו במעלית המלון לחדרו של ג'ימי, ארבע גיטרות בידיהם, דפקו על דלתו, והציעו את הכלים למכירה. ג'ימי ניגן בגיטרות, ואחרי כמה דקות של התבוננות, בחר בגיבסון לס פול והסכים לשלם עבורה במזומן. הוא התקשר אליי וביקש 800 דולר לקנות את הגיטרה.

'אז הלכתי לכספת והוצאתי שמונה מאות דולר', אמרתי לפיטר וסטיב. 'לקחתי את הכסף לסוויטה של ג'ימי ונתתי אותו לבחורים האלו, ביקשתי מהם לכתוב לי קבלה, ואז חזרתי לחדרי. מישהו נכנס לכספת בין אז לעכשיו'. סטיב אמר, 'טוב, כדאי שנתקשר למשטרה'.

כשהלכנו לכיוון דלפק הקבלה כדי לבקש מהם לזמן את המשטרה, פתאום התחלתי להיכנס לפאניקה. כמובן שדאגתי שהכסף נגנב. אבל הייתה לי דאגה גדולה ודחופה עוד יותר: המשטרה עשויה להחליט לחפש בסוויטות המלון שלנו - סוויטות שהיו מלאות בסמים לא חוקיים, בעיקר קוקאין. אם השוטרים ימצאו את זה, 203,000 הדולרים החסרים יחווירו בהשוואה למעצר סמים. לסיבוב הזה, כמו לרוב האחרים, היו לנו סמים שניתנו לנו על ידי מעריצים וחברים. יצרתי הרבה קשרים במהלך השנים, אז אני ידעתי גם למי להתקשר כשאנחנו רוצים משהו. הלהקה מעולם לא הסתובבה עם סם למטה. במבט לאחור, זה היה פלא שמעולם לא נתפסנו, בהתחשב בכמויות העצומות של חומרים לא חוקיים שזרמו בחוגי הרוק של שנות השבעים.

אז אחרי שהזעיקו את המשטרה, הסמים הפכו לדאגה העיקרית שלי. הוריתי לאחד מאנשי הצוות שלנו להוציא את הסמים מהסוויטות שלנו. 'החבאתי קצת קוקאין מתחת לשטיח בחדר שלי ליד המנורה ליד החלון', אמרתי לו. 'כנראה שיש קוקאין ומריחואנה גם בחדרים אחרים. תסתכל בסוויטה של ג'ימי, בסוויטה של רוברט, תעבור על כולן. תסתכל מתחת לשטיחים ומתחת למזרונים. להיפטר מהכל. עכשיו!'

דקות לאחר מכן, כתריסר שוטרים בניו יורק הגיעו מתחנת מידטאון צפון. בגלל גודל השוד, ה-FBI התקשרו גם. פיטר, סטיב ואני פגשנו אותם בלובי, והסברתי איך גיליתי שהכסף חסר. הם הקשיבו, כתבו הערות, ובדקו את הכספת. בגלל שהקופסה לא נפרצה - ובגלל שאני הייתי עם המפתח היחיד - מיד הייתי חשוד מרכזי. במשך יותר משעה, ה-FBI חקר אותי. כן, הזדעזעתי מהשוד, אבל אם הופעתי עצבני במהלך התישאול זה היה בגלל שניסיתי נואשות לגרור כמה שיותר זמן כדי לוודא שניקיון החדרים מסמים הושלם. בוב אסטרדה, סוכן FBI צעיר ומבריק, שאל את רוב האנשים שאלות.

'כמה כסף היה בכספת, ריצ'רד?'

'אני לא יכול להגיד לך בדיוק. אני צריך להבין את זה. כשאחד מהלהקה היה רוצה ללכת לקניות או משהו, אני פשוט הייתי תופס קומץ מזומנים מחוץ לקופסה ועוקב אחר ההוצאות. בסופו של הסיבוב, אני עושה את כל החישובים. אני חושב שהיו לנו בערך מאתיים אלף דולר שם'.

'איפה שמרת את המפתח?'

'החבאתי אותו במסגרת המיטה שלי, בין הקפיצים למסגרת'.

'מי עוד ידע שזה שם?'

'אף אחד'.

'האם מישהו אחר יכול היה לראות אותך שם את זה שם?'

'טוב, הייתה איתי צעירה בשם דיאן. היא בילתה את הלילה אתמול בלילה. אבל אני יודע שהיא לא ראתה אותי מסתיר את זה'.

'אם היה לך את המפתח היחיד, ריצ'רד, איך מישהו אחר יכול היה להיכנס לתוך הכספת חוץ ממך?'

'אני לא יודע. אני מקווה שתוכל לגלות את זה. האנשים מאחורי דלפק הקבלה ראו אותי נכנס לכספת ומוציא ומכניס כסף. הם ידעו שיש שם הרבה כסף. אולי יש להם מפתח כפול איפשהו'.

לא יכולתי לדעת אם אסטרדה מאמין לי או לא. אבל כבר הייתי עייף, מבולבל ומדוכא ורק רציתי להניח את כל הפרק הזה מאחורינו. מאוחר יותר באותו לילה, ה-FBI חיפשו בסוויטות שלנו; למרבה המזל, עד אז, הן 'חוטאו' לחלוטין. הלהקה למדה על השוד במהלך ההופעה באותו לילה, בזמן שג'ון בונהאם ביצע את סולו התופים שלו ב-MOBY DICK פיטר הגיע אל מאחורי הקלעים, בישר את החדשות לג'ימי, רוברט וג'ון פול. באופן מפתיע, הלהקה לא התרגשה מזה. 'הם היו כמו מקצוענים', פיטר סיפר לי מאוחר יותר. 'הם לא היו מרוצים, כמובן. איך אתה יכול להיות כשמישהו אומר לך שאתה עני יותר במאתיים אלף דולר? אבל הם חזרו לבמה וסיימו את ההופעה'.

עד שהמופע הסתיים, נודע לעיתונות על השוד. לפתע, המוזיקה של לד זפלין שוב הסתתרה מאחורי אירועים מחוץ לבמה. עיתונאים הסתובבו בלובי של הדרייק, אבל לא בחיפוש אחר סיפורים על המוזיקה של הלהקה. נראה שזפלין עמדה להיצלב מחדש על ידי התקשורת. הלימוזינות עם הלהקה הגיעו לכניסה למלון, והחברים עשו דרכם לעבר המעליות. הם כבר היו עייפים ולא היו במצב רוח להירדף על ידי התקשורת. אבל עיתונאים החלו לצעוק שאלות ('מי לקח את הכסף, ג'ימי?') ו נורות פלאש התפוצצו. 'אני לא יודע כלום על זה', אמר ג'ימי לעיתונאים. 'אולי נוכל לדבר על זה מאוחר יותר. אנחנו באמת רוצים שיעזבו אותנו לבד בינתיים'.

פיטר, שהפך מתוסכל יותר ויותר, צעק על צלם של הניו יורק פוסט, 'תפסיק להתעסק עם המצלמה שלך! אין תמונות!' הצלם התעלם מהבקשה. 'רק עוד כמה', הוא התעקש. פיטר התעצבן. הוא תפס את המצלמה של הבחור והעיף אותה על פני הלובי. העדשה נסדקה. חיבור הפלאש התנפץ. הצלם מעד ארצה במאמץ עקר לחלץ את מצלמתו. המשטרה, שעדיין הייתה בדרייק וראיינה את צוות המלון, מיהרה לעצור את פיטר. האישום היה תקיפה. זה לא היה הלילה שלנו.

'זה כל כך אבסורדי', אמר רוברט פלאנט בכעס. 'האם זו הדרך שלהם להתייחס לאנשים במדינה הזו? מישהו לעזאזל שודד אותנו, והוא זורק אחד מאיתנו בכלא!' פיטר נלקח למעצר, למרות שבילה שם רק שעה. הוא הובל לתא שמילאו אותו פושעים קשוחים. עד אז, שומר סימפטי זיהה את פיטר והורה לו להוריד את טבעות הטורקיז שלו, צמידי הזהב, ושרשראות כדי למנוע מכל בעיה בתא. 'כשאתה נכנס לשם', אמר השומר, 'אל תדבר עם אף אחד'.

כשפיטר עמד בפני המבטים המרושעים של חבריו לתא, סטיב וייס עבד בטירוף כדי לשחרר אותו בערבות. בינתיים, ה-FBI הגיע למשטרה לחקור את פיטר על השוד.

'גרנט', צעק השומר.

'כאן!', צעק פיטר.

'גרנט, ה-FBI כאן כדי לראות אותך'.

ה-FBI? חבריו לתא של פיטר הביטו זה בזה בחוסר אמון. אחד מהם מלמל, 'אתה בטח בן זונה כבד אם ה-FBI רוצים אותך'. הם לא ידעו שהוא נעצר רק כי שבר מצלמה. בדרייק, ה-FBI חקרו את הלהקה, בזה אחר זה. ורוב השאלות היו עליי ועל האופי שלי.

חברי הלהקה ידעו שלא אנסה לדפוק אותם. ניהלתי את הכספים שלהם בדרכים, והספרים תמיד היו מאוזנים. מדי פעם, החישובים שלי היו מגיעים למחסור בכמה מאות דולרים, והייתי מבקש מהלהקה עזרה לזכור איך

הכסף הוצא. 'אתה לא זוכר', אמר פעם בונהאם, 'שנתת לי שלוש מאות דולר עבור משקאות בבר ההוא לפני שני לילות?' או ג'ימי שהזכיר לי, 'ריצ'רד, אל תשכח את המאתיים שהוצאתי על הפרוצה הזאת'. הכל התאזן. מעולם לא היה חוסר אמון".

עד עצם היום הזה, הכסף האבוד לא נמצא מעולם והשוד במלון דרייק נותר בגדר תעלומה לא פתורה שרק מעצימה את המיתולוגיה סביב הלהקה.

בונוס: ביולי (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1975 יצא התקליטון AT SEVENTEEN של ג'ניס איאן, מתוך אלבומה זוכה הפרסים BETWEEN THE LINES. האמת הכואבת בגיל 17: הסיפור הלא ייאמן על השיר שהפך להמנון של כל הצעירים הלא מקובלים.

יולי 1975. בעולם המוזיקה של אמצע שנות השבעים, להיט טיפוסי ברדיו היה צריך להיות קצר, קליט ואופטימי. ואז, כמו משום מקום, הגיע תקליטון אחד קטן ושקט, עם מילים נוקבות ואישיות עד כאב, שהצליח לזעזע את עולם הפופ ולגעת בלב של מיליונים. הכוכבת היתה ג'ניס איאן, והשיר היה AT SEVENTEEN, בלדה ארוכה ונוגה שהפכה להמנון הבלתי רשמי של כל מי שאי פעם הרגיש דחוי, שקוף או לא שייך במסדרונות בית הספר התיכון. אבל הדרך של השיר הזה אל צמרת המצעדים הייתה רצופה בקשיים, דרמות אולפן, מהלכי שיווק מבריקים ופחד במה משתק אחד.

הכל התחיל במקום הכי פחות זוהר שאפשר לדמיין. ג'ניס איאן, שכבר ידעה הצלחה מוקדמת כנערה בשנות השישים (בזכות הלהיט השערורייתי SOCIETY'S CHILD, שעסק באהבה בין-גזעית ויצא כשהייתה בת 15 בלבד), מצאה את עצמה בתחילת שנות העשרים לחייה במצב כלכלי קשה. היא נאלצה לחזור לגור בבית של אמא שלה, כשהיא מרוסקת כלכלית וללא יכולת להשיג הופעות. יום אחד, בזמן שישבה ליד שולחן המטבח עם הגיטרה שלה, היא דפדפה בעיתון הניו יורק טיימס ונתקלה בכתבה. בכתבה צוטטה אישה צעירה שאמרה, "למדתי את האמת בגיל 18". המשפט הזה הצית משהו במוחה של איאן.

היא אחזה בגיטרה, והבית הראשון של השיר פשוט נשפך ממנה החוצה, כמעט בבת אחת. המילים היו כנות ואכזריות, תיאור גרפי של נערה שלא מוזמנת למסיבות, שמבלה את ערבי שישי בבית ורק חולמת על אהבה וקבלה - "למדתי את האמת בגיל 17, שאהבה נועדה רק למלכות יופי". איאן הסבירה שהשיר למעשה לא עסק בהיותה בת 17. התחושות האמיתיות של ניכור ובדידות היו מהתקופה שהייתה בת 12 או 13, אבל המספר 17 פשוט התגלגל טוב יותר על הלשון והתאים למשקל של השיר.  

"מעולם לא הלכתי לנשף סיום", היא סיפרה, "אבל כן הלכתי למסיבת ריקודים בכיתה ו'. זה הטריק. למרות שלא חוויתי את נשף הסיום, ידעתי בדיוק איך זה מרגיש לעמוד בצד ולא לקבל הזמנה לרקוד". לאחר שהבית הראשון נכתב, ההשראה נעלמה. איאן נאבקה במשך שבועות כדי להמשיך (למעשה, לקח לה כשלושה חודשים תמימים להשלים את כתיבת השיר), והגיעה למסקנה חשובה על תהליך היצירה: אפשר לשלוט במלאכה, בטכניקה, אבל אי אפשר להכריח את ההשראה להגיע. הכנות הבוטה של השיר הייתה חריגה מאוד בנוף המוזיקלי של התקופה, כמו גם העיבוד המוזיקלי הייחודי שלו, שנשען על מקצב הבוסה-נובה הברזילאי. "קשה לדמיין זאת היום", אמרה, "אבל אנשים פשוט לא כתבו שירים כאלו אז. האזנתי לזמרות נשמה וג'אז כמו בילי הולידיי ונינה סימון, ששרו מהקרביים שלהן, אבל במוזיקת פופ זה פשוט לא היה מקובל".  

כשהגיעה סוף סוף לאולפן ההקלטות, איאן ידעה שהיא מחזיקה ביד משהו מיוחד, יהלום גולמי, והייתה נחושה לוודא שההקלטה תהיה מושלמת. במהלך הסשן, היא הרגישה שהגיטריסט המוביל לא מחובר לרגש של השיר. הוא ניגן את התווים נכון, אבל לא הצליח ללכוד את תחושת הבלבול והחרדה של גיל ההתבגרות. במהלך דרמטי, היא פשוט העיפה אותו מההקלטה. במקומו, היא שכרה גיטריסט צעיר ואלמוני שהיה כל כך לחוץ ונרגש מהמעמד, "שיכולתי להריח את הזיעה שלו מקצה החדר", כפי שתיארה. הפחד שלו, חוסר הביטחון שלו, הוא שגרם לשאר הנגנים המנוסים באולפן להתעורר ולשים לב. האווירה המתוחה והחשופה הזו היא בדיוק מה שאיאן חיפשה, וזה מה שנכנס להקלטה הסופית.  

אבל לכתוב ולהקליט את השיר היה רק החלק הראשון בקרב. החלק השני, והקשה לא פחות, היה לגרום לתחנות הרדיו להשמיע אותו. השיר היה ארוך מדי בסטנדרטים של אז – כמעט ארבע וחצי דקות. אורכו המקורי באלבום היה 4:41 דקות, על אף שלרדיו שוחררה לבסוף גרסה מקוצרת מעט באורך 3:56 דקות כדי לרכך את ההתנגדות). זו הייתה דקה שלמה יותר מלהיט ממוצע. בנוסף, הוא היה עמוס במילים, מורכב, ובואו נודה על האמת, לא בדיוק חומר למסיבות. תחנות הרדיו, שנשלטו ברובן על ידי גברים, פשוט סירבו לגעת בו.

כאן נכנסה לתמונה תוכנית שיווקית מבריקה, כמעט מבצע קומנדו. איאן והמנהל שלה הבינו שהם צריכים לעקוף את מנהלי התחנות. הם החליטו לשווק את השיר ישירות לנשים. הם השיגו את הכתובות הפרטיות של בכירי תעשיית הרדיו ושלחו עותקים של התקליטון ישירות לנשותיהם. במקביל, הם יצאו למסע קידום מתיש של שישה חודשים, במהלכו איאן הופיעה כמעט בכל תוכנית אירוח יומית אפשרית בטלוויזיה. העבודה הקשה השתלמה בגדול כשהם הצליחו להשיג לה מקום בתוכנית הלילה הנחשבת מכולן, THE TONIGHT SHOW עם ג'וני קרסון. ההופעה הזו הייתה נקודת המפנה. למחרת בבוקר, הטלפונים בתחנות הרדיו לא הפסיקו לצלצל. השיר הפך ללהיט ענק.

ההצלחה הייתה מסחררת. AT SEVENTEEN היה מועמד לחמישה פרסי גראמי, המספר הגבוה ביותר לאמנית סולו באותה תקופה, ואף זכה בקטגוריית "ביצוע הפופ הטוב ביותר לזמרת" (כשהוא גובר על להיטים של כוכבות-על מאותה שנה, דוגמת לינדה רונסטאדט ואוליביה ניוטון-ג'ון). ב-11 באוקטובר 1975, היא קיבלה כבוד נוסף: לבצע את השיר בפרק הבכורה של תוכנית מערכונים חדשה וניסיונית בשם סאטרדיי נייט לייב, לצדו של המוזיקאי בילי פרסטון. "מבחינתי, זה אף פעם לא היה שיר מדכא", סיכמה איאן בראיונות. "בשיר שלי, הברווזון המכוער תמיד הופך בסוף לברבור. הוא נותן תקווה שיש שם בחוץ עולם שלם של אנשים שמבינים אותך". מאז צאת השיר, איאן מקבלת בכל שנה ביום האהבה הררי כרטיסי ברכה ממעריצים שהזדהו עם המילים, כדי להבטיח שמעתה והלאה היא לעולם לא תרגיש שוב דחויה.  

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.