כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 ביולי (30.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?". (אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, בעיתון RAVE, שנת 1966)
ב-30 ביולי בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליט חדש לרולינג סטונס. שמו הוא OUT OF OUR HEADS. בהמשך הוא יצא גם באנגליה, אך עם סדר שירים שונה.
בעטיפה האחורית שלו נכתב על ידי מנהל הלהקה והמפיק שלה, אנדרו לוג אולדהם: "זהו אלבום חדש של הרולינג סטונס, שיוצא מהראש שלהם, ומתוך חמשת הראשים המוכשרים ביותר יש תריסר שירים חדשים גדולים שהוקלטו בלונדון, בשיקגו ובהוליווד. אנו מקווים שהאלבום הזה יוציא אתכם מהראש שלכם בהאזנה לו".
הלהיט הבולט בתקליט הזה הוא, כמובן I CAN'T GET NO) SATISFACTION), שפותח את הצד השני במהדורה האמריקנית הזו. שיר זה החל להיווצר ב-5 במאי בשנת 1965, בחדר בבית מלון שבפלורידה. קית' ריצ'רדס השתעשע בחדרו בנגינת קטע שמאד מצא חן בעיניו. הוא ניגן זאת ברצף עד שנרדם וכשהתעורר למחרת, גילה כי יש לו הקלטה עם תפקיד גיטרה אחד ועוד חצי שעה עם נחירותיו. הוא התלהב ממה ששמע (לא מהנחירות) וירד עם ההקלטה לבריכה, שם פגש את ג'אגר והשניים החלו לכתוב עם זה את השיר.
מאז הפך שיר זה לשיר רוק אולטימטיבי שנוצר על ידי ההרכב האולטימטיבי בשבילו. המלודיה של השיר פשוטה, המילים הימנוניות ומעל כל זה יש אנרכיה מופלאה של צליל וגישה. הצליל האולפני של השיר הזה לא קיבל אף ביצוע שהשתווה לו בהופעה חיה - זו דעתי. משהו בהפקה המקורית הזו נוגע במרומים.
השיר הוקלט ב-10 במאי 1965 באולפני CHESS שבשיקגו. בתחילה קיבל השיר עיבוד סטנדרטי למדיי, עם מפוחית שניגן בריאן ג'ונס. חברי הלהקה חשבו שהשיר יתאים להיות כצד ב' של תקליטון. הם לא סימנו אותו כלהיט.
שדרן רדיו בשם סקוט רוס שמע את ההקלטה המוקדמת הזו והתערב עם חברי הלהקה שהשיר הזה יהיה להיט. זה היה עוד לפני שהוחלט להוסיף לו את צליל הגיטרה עם אפקט הפאז.
יומיים לאחר ההקלטה הזו עם המפוחית, נכנסה הלהקה לאולפני RCA שבהוליווד והקליטה מחדש את השיר והפעם בגרסה המוכרת. כשהלהקה הקשיבה לתוצאה, היה לה ברור שזה הולך להיות הסינגל הבא. השניים היחידים שהתנגדו לכך היו ג'אגר וריצ'רדס., כותבי השיר. הרוב ניצח ואנחנו זכינו.
קית ריצ'רדס חיבר בהקלטה הזו את הגיטרה שלו לאפקט פאז של חברת גיבסון. הוא קיבל את האפקט במתנה מהחברה וחשב להשתעשע עמו קצת בהקלטה. שאר חברי הלהקה אהבו את הצליל ודרשו שזה יהיה בשיר אך ריצ'רדס התנגד כי זה נראה לו כגימיק. הוא בכלל רצה שכלי נשיפה ינגנו את הריף הידוע.
בריאן ג'ונס ניגן גיטרה אקוסטית בשיר בעוד ריצ'רדס עבר עם החשמלית בין אפקט הפאז לנגינה 'נקייה' יותר מבחינת סאונד. זה היה בתקופה עוד לפני ההקלטות בהן יכלו נגנים להקליט בקלות תפקידי נגינה שונים על פלייבק קיים. לכן שומעים את ריצ'רדס מפקשש פעם אחת את כניסת הגיטרה עם אפקט הפאז אותו לא הצליח להפעיל בזמן.
המפיק ג'ק ניטשה עבד עם הלהקה באולפן על השיר הזה והוא היה זה שניגן שם את הטמבורין כי לטענתו התיפוף של ג'אגר בכלי הזה היה חסר נשמה.
ג'אגר כתב את מילות השיר על בחור שמגלה בו זמנית את הצד האמיתי והמזויף שבאמריקה. אותו בחור מחפש אותנטיות באמריקה אך לא מצליח למצוא אותה. אחת הפעמים בהן גילה ג'אגר בעצמו את אמריקה הייתה כשמנחה הטלוויזיה אד סאליבן דרש לצנזר את המשפט TRYING TO MAKE SOME GIRL. זו לא הפעם היחידה בה סאליבן יתנגש עם הסטונס מבחינת מילות שירים.
ג׳אגר סיפר לעיתון רולינג סטון: "המילים המקוריות מצביעות על שיר של צ׳אק ברי בשם THIRTY DAYS בו יש את השורה I CAN'T GET NO SATISFACTION FROM THE JUDGE. קית׳ כנראה שמע את זה אז, כי אין סיכוי שבחור בריטי ידבר כך בעצמו".
כאמור, השיר יצא בגרסה האמריקנית של התקליט OUT OF OUR HEADS אך באנגליה הוא לא נכלל בתקליט הזה כי יצא כתקליטון.
בצד הראשון של התקליט יש להיט נוסף שנקרא THE LAST TIME, וכתיבתו נעשתה בהשראת השיר THIS MAY BE THE LAST TIME, שהוקלט עשר שנים לפני כן על ידי הסטייפל סינגרס.
קית' ריצ'רדס: "לא התקשינו לכתוב שירי פופ, אבל היה קשה מאוד, ואני חושב שמיק יסכים, לכתוב שיר במיוחד עבור הסטונס. זה לקח המון זמן עד שהצלחנו לכתוב את השיר הזה, שבעצם הוא עיבוד מחדש את השיר המסורתי שהושר על ידי הסטייפל סינגרס. זה נתן לנו בסיס לבנות עליו את השיר המקורי הראשון שלנו. ברגע שעשינו את זה, נזרקנו לתוך המשחק חסר הרחמים של עולם המוזיקה, כי אז היינו צריכים לבוא מיד עם השיר הבא".
בצד השני של התקליט יש את PLAY WITH FIRE, בו מיק ג'אגר מודיע לאשה עשירה כלשהי שלא תעז להתעסק איתו. השיר החל את דרכו דווקא כשיר קצבי בשם A MESS OF FIRE. בשיר הזה נמצאות רק שתי אבנים מתגלגלות, כי השאר פרשו לישון אחרי סשן הקלטה ארוך עם ספקטור. למחרת היו אמורים הסטונס לטוס מארה"ב לאוסטרליה. לצד ג'אגר וריצ'רדס,, שנשארו באולפן, ניגנו בהקלטה ספקטור בבס ועוזרו, ג'ק ניטשה, בצ'מבלו. עובד זוטר באולפן הובא גם הוא למיקרופון כדי לספק קול רקע.
ג'אגר (בשנת 1995): "זו הפקת שיר שנעשתה עם סאונד 'לפנים'. אפשר לשמוע בו היטב את השירה שלי. אני גם מכה בו בטמבורין".
בהדפסה הבריטית, שגם יצאה בצילום עטיפה שונה, הושמטו גם שני שירים אלו, לטובת שירים אחרים.
דיק סאמר, מעיתון הנוער האמריקני, TEEN SCREEN, כתב עם צאת התקליט: "האין זה משהו, שהסטונס משתלטים על מה שהביטלס השאירו? פעם חשבתי שהסטונס היא הלהקה הגרועה בעולם. אחרי הקש/בה לתקליט האחרון, אני לוקח את דבריי בחזרה".
ב-30 ביולי בשנת 1971 וזמן קצר לאחר צאת התקליטון "בנגלה דש" של ג'ורג' האריסון, מיהר הבי.בי.סי להחרים אותו משידור בגלל תוכנו הפוליטי.
ב-30 ביולי בשנת 1958 נולדה קייט בוש. זמרת-יוצרת-רקדנית ויש שיגידו שהיא פשוט אלוהית.
קודם אתחיל עם עובדה ברורה; השירה של קייט בוש, בעיקר בתקופה המוקדמת שלה, או שאוהבים אותה מאד או שממש לא אוהבים. הסופרן הצווחני יכול להישמע מרתיע אם אינכם כבר מעריצים ואינכם במצב הרוח הנכון לקחת את זה פנימה. זה יכול לבוא כאפקט של יותר מדי כפיות סוכר בכוס קפה. או במילה אחת - מוגזם. מצד שני, זה יכול להיות מרתק ובדיוק מה שאתם צריכים לנפשכם. אחרי הכל, זה עניין של טעם.
קול זה, וכמובן סגנון יצירתה, הצליחו להבליט את קייט בוש מעל השאר.
בשנת 1978 הממה בוש אומה שלמה כשהוציאה שיר שהפך ללהיטה הראשון ושמו WUTHERING HEIGHTS - שיר תיאטרלי ובלתי ניתן להתעלמות. אבל לפני כן לא ידעה בוש במה לעסוק למחייתה. האופציות שחשבה עליהן היו עובדת סוציאלית או פסיכיאטרית. בעודה מתחבטת מתה דודתה והורישה לה סכום כסף רב שפרש תחתה רשת בטחון ואיפשר לה לחצוב את הדרך למימוש אהבתה האמיתית, עם השירה והריקוד. את הפנטומימה גילתה שלוש שנים לפני פריצתה, כשצפתה במופע של לינדסי קמפ וגילתה לאחר מכן כי הוא גם מלמד בתחום זה.
עם כסף רב בבנק (בזכות אותה ירושה) ניתנה לה האפשרות לשבת זמן רב בבית הוריה ולכתוב שירים. את יצירותיה לא הדגימה עדיין למישהו חוץ מלקרובי משפחתה, כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה או בפסנתר. עד שחבר של המשפחה, ריקי הופר, הקשיב לה ונטל הקלטות עמה כדי לחפש עבורה מישהו מקצועי בתחום המוזיקה, שיפרוש את חסותו עליה. לא עבר זמן רב והופר ניגש לחבר שלו, דייויד גילמור, הגיטריסט מלהקת פינק פלויד.
גילמור הקשיב, אהב מאד והציע לערוך הקלטות דמו מסודרות במימונו. משם החל העסק לצמוח. היא באה עם השיר WUTHERING HEIGHTS וניפצה את המחסום.
השיר מבוסס על ספרה הקלאסי של אמילי ברונטה, באותו שם ("אנקת גבהים"). בספר ישנם שני צעירים, קתרין והיתקליף, שנפגשים והופכים נאהבים. לאורך הדרך הם נאבקים עם סוגיות של מעמדות. דרך אגב, קייט בוש ואמילי ברונטה נולדו באותו תאריך, 30 ביולי. בוש נולדה בשנת 1958 וברונטה בשנת 1818.
זה היה השיר הראשון שהקליטה בוש לחברת תקליטים. הוא שוחרר כסינגל, ובעוד העיתונות המוזיקה הבריטית קטלה אותו, הוא הצליח להגיע לצמרת המצעד שם, נשאר שם למשך ארבעה שבועות והשיק את הקריירה של הזמרת והיוצרת בת ה-19. כשהשיר עלה למקום הראשון באנגליה, קייט בוש הפכה לאמנית הסולו הראשונה שהייתה בצמרת המצעד עם שיר מקורי פרי עטה. זה היה להיט ענק בכל מקום פרט לארה"ב. בוש מעולם לא הצליחה לשבור את השוק האמריקני.
"אני יודעת שעליי לעשות דברים מיוחדים כדי להביא את שמי לתודעה", אמרה באותה שנה במלודי מייקר. "יש המון מוזיקה טובה אבל הכל נמצא באותו זרם. יש לי קול מיוחד והבאתי בשירי הראשון סיפור שבריטים רבים הכירו אותו היטב מהספר הידוע שהשיר שלי נושא את שמו".
באפריל 1978 הגיע אלבום הבכורה שלה, 'הבעיטה בפנים' (THE KICK INSIDE), למקום השלישי במצעד וסימן אותה כסיפור הצלחה אמיתי וחסר פשרות. ערך איכותי זה בא אצלה לפני הצורך בעשיית להיטים. ולכן הקריירה שלה כיום, במבט לאחור, היא לא פחות ממרשימה ומפעימה.
כשהקליטה את האלבום הראשון שלה, היו לה כחמישים שירים לבחירה, אך "אנקת גבהים" לא היה אחד מהם. את השיר הזה היא כתבה, לטענתה, בלילה אחד תחת ירח מלא. חברת התקליטים של בוש, EMI, רצתה לשחרר בכלל את השיר "ג'יימס והאקדח הקר" כסינגל הראשון שלה, מתוך אמונה שתחנות רדיו לא ישמיעו את "אנקת גבהים" המוזר מדי. כשגילתה בוש כי כך, התעקשה ש"אנקת גבהים" יהיה השיר שישוחרר תחילה. אבל כצעירה שמעולם לא הוציאה שיר, לא היה לה הרבה מה לדבר מול העסקנים המקצוענים. למזלה, הבוס של החברה החליט לתת לה את מבוקשה, כדי להוכיח לה את צדקתו ושהשיר יכשל במכירות. כך, הוא סבר, יצליח להראות לה שעדיף כי תשאיר לו לעבוד במה שהוא טוב בו ושתתמקד בשירה. הוא כמובן טעה ובוש הורשתה אחר כך לבחור את הסינגל הבא שלה. הבחירה שלה באה עם "האיש עם הילד בעיניו".
סולו הגיטרה בשיר "אנקת גבהים" הוא של איאן בירנסון, לשעבר מלהקת PILOT - אותה להקה שהצליחה באמצע הסבנטיז עם שירי פופ כמו MAGIC ו- JANUARY.
טכנאי ההקלטה, ג'ון קלי, נזכר בהקלטת שיר זה: "היא ביקשה לחקות בקולה את המכשפה הזו, הגברת המטורפת מיורקשייר, היא הייתה מאוד תיאטרלית. היא הייתה כל כך מהפנטת שנתנה את כל לבה ונפשה בכל מה שעשתה. האולפן הוא המקום שהיא רצתה להיות בו. היא הייתה בשליטה מוחלטת על ההקלטות שלה. היא הייתה חריפה מאד, מצד אחד, אבל גם היה קל לעבוד איתה".
אז ברוכים הבאים לתיאטרון של קייט בוש, בו השחקנית הראשית שרה בקולה המיוחד. השמועות אומרות שחברת התקליטים שלה ניסתה לשכנע אותה לשיר בצורה רגילה יותר, אך היא שכנעה אותה אחרת וטוב שכך. מזל טוב, קייט בוש.
ה-30 ביולי בשנת 1963 היה יום עמוס מאד לביטלס.
זה החל בסטודיו מס' 2 במתחם אולפני EMI (באבי רואד) עם סשן להקלטת שירים לתקליט השני, ביחד עם המפיק ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה, נורמן סמית'.
העבודה החלה בעשר בבוקר והסתיימה באחת וחצי בצהריים, כששני שירים היו מוכנים - PLEASE MISTER POSTMAN ו- IT WON'T BE LONG.
לאחר מכן יצאו הארבעה לעשות ראיון רדיופוני לבי.בי.סי בתאטרון פלייהאוס, בלונדון. הראיון הראשון מהשניים שם עם פיל טייט לתוכנית NON STOP POP. הוא הוקלט מיד לאחר הגעת הביטלס לתיאטרון בשעה 14:30, ושודר חודש לאחר מכן.
המטרה העיקרית של ביקור הלהקה שם, לעומת זאת, הייתה הקלטת סשן לתכנית SATURDAY CLUB. הביטלס הקליטו שישה שירים באופן חי.
בשעה חמש אחה"צ כבר היו הארבעה שוב באולפן ההקלטות להמשך הקלטת התקליט השני. כשיצאו משם, בשעה 23:00, היו באמתחתם גם השירים MONEY, TILL THERE WAS YOU, ROLL OVER BEETHOVEN, ALL MY LOVING וגרסה משופרת של IT WON'T BE LONG.
רוצים לדעת על איזה שיר ישראלי ידוע מאד השפיע הביצוע של הביטלס ל- TILL THERE WAS YOU? את הפרט החשוב הזה חשפתי בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967", לאחר שקיבלתי את המידע היישר מהאמן הישראלי וחשפתי אותו לראשונה בספר זה.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
אדמה רוח ו...אש! – מדוע נורה למוות, ב-30 ביולי 1993, דון מייריק?
להקת "אדמה, רוח ואש" הפיחה הרבה רוח והמטירה הרבה אש עם להיטיה המרקידים (כמו "ספטמבר" ו"בוגי וונדרלנד") ועם הדמויות המובילות בה – הזמרים מוריס ווייט ופיליפ ביילי. השניים היו הכוכבים האמיתיים בלהקה כשהסקסופוניסט, דון מייריק, היה בכל זאת חלק בלתי נפרד ממנה אך נותר הרחק מאחור, בתודעת הקהל.
מייריק פיתח מוניטין רחב יותר בתעשייה המוסיקלית והוסיף את צליל הסקסופון שלו לעבודתם של אמנים כמו פיל קולינס, "איסט 17" ודניס וויליאמס. אבל הוא נהרג ב-30 ביולי 1993 ולעתים קרובות מדווחים כי הוא נרצח בגיל 53, למרות שנורה בשגגה על ידי קצין ממשטרת לוס אנג'לס שביקש לערוך חיפוש אחר סמים, בדירתו של מייריק, כשנקרא לשם בעקבות רעש מטריד. השוטר היה פזיז בתגובתו כשחשד שהמוסיקאי, שעמד בדלת ביתו, אחז אקדח בידו. לאחר הירי התגלה כמצת סיגריות ארוך. משפחתו של מייריק (אשר התברר כי השתמש בקראק ובקוקאין כדי להקל על הכאב שסבל מאז אבחנתו בלוקמיה) הגיעה לפשרה עם המשטרה, מחוץ לכתלי בית המשפט.
ב-30 ביולי בשנת 2003 מת סאם פיליפס, האיש שפתח את אולפן ההקלטה הראשון, SUN, שלכד בין כתליו את צלילי הרוק'נ'רול החשובים. פיליפס היה גם זה שגילה את אלביס פרסלי. בן 80 במותו.
ב-30 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום האולפן הרביעי של להקת מובי גרייפ ושמו TRULY FINE CITIZEN.
בתקופה זו כבר לא הייתה להקה זו כהבטחה הנוצצת שסומנה עם תחילת פעילותה. יותר מדי שערוריות, ניהול כושל וסמים מזיקים, גרמו להתפוררותה. כשיצא תקליט זה, ההרכב הזה צומצם לשלישיה עם פרישתו של הבסיסט, בוב מוזלי, כדי להתגייס למארינס.
שלושת הנותרים בלהקה ישבו וחשבו מה לעשות הלאה. התשובה הגיעה אליהם במהרה, לפי החוזה שהכריח אותם לספק עוד תקליט לחברת התקליטים. הגיטריסט, ג'רי מילר, והמתופף, דון סטיבנסון, הסכימו מיד, אבל גיטריסט הקצב, פיטר לואיס, לא היה בטוח ולקח זמן לשכנעו. הוחלט שהתקליט הזה יוקלט בנאשוויל, מעוז מוזיקת הקאנטרי, עם בוב מור (שניגן גם עם רוי אורביסון וג'רי לי לואיס) בבס, במקום מוזלי, שאמר שנים לאחר מכן: "יכולתי לעשות את התקליט הזה, אבל לא עשיתי זאת. גם כך זה לא היה זמן שמח ללהקה".
המפיק שהופקד לעשות את התקליט היה בוב ג'ונסטון, שידע הצלחה עם בוב דילן וסיימון וגרפונקל. אחרי הכל, נאשוויל הייתה הסביבה הטבעית שלו להפקות. ג'ונסטון היה ידוע גם במשמעת הקפדנית שלו. עם זאת, התקליט נחת בחבטה שלא הצליחה להעיר את הציבור המנמנם. עטיפת התקליט באה למעשה עם שומר הכניסה לאולפן, אותו חברי הלהקה חיבבו. הוא הרשה להם לנעול את דלת האולפן ולעשן בפנים מריחואנה בעודו מרחיק בחוץ אנשים שביקשו להיכנס. אבל למרות הרצון הטוב, העטיפה עשתה יותר נזק מאשר תועלת למכירות, כי דמות השומר נדמתה לשוטר שאנן ולפיכך היו שפירשו זאת כביקורת נגד המשטרה.
אחרי התקליט MOBY GRAPE 69 נתפסה המוזיקה בתקליט הזה כרדודה. זה לא היה ממש הוגן ולא ניתנה לצלילים הזדמנות כלל וכלל. מספיק לשמוע את שיר הפתיחה ששר לואיס, CHANGES CIRCLES SPINNING, כדי להבין שבכל זאת היה עדיין משהו בלהקה. אבל אנשים הישוו את התקליט הזה ליצירות העבר המפוארות והותירו את ה"אזרח הטוב מאד" הזה לא נותר סיכוי. היה בו משהו שנשמע עייף וחסר ניצוץ של התלהבות.
התקליט זכה בעיקר לקיתונות של שנאה ובוז בקרב התקשורת המוזיקלית של אז ונותר עלום יחסית. בעיתון רולינג סטון נכתב עליו אז: "כששמעתי בפעם הראשונה את התקליט הזה, לא האמנתי למשמע אוזניי. מזה המון זמן לא שמעתי תקליט כה שאנן ופאתטי. נראה שכבר לא אכפת למי שנותר בלהקה. החומר בנאלי והשירה רדודה. יש תחושה של חוסר גיוון מתיש בשירים. כיום, גם במספר חברי הלהקה וגם ברוחה, הלהקה הזו היא צל חיוור של עברה".
ב-30 ביולי בשנת 1969 עבד מפיק הביטלס, ג'ורג' מרטין, עם טכנאי ההקלטה של אולפני EMI, על סדר השירים במחרוזת שתפאר את הצד השני של התקליט "אבי רואד".
פול מקרטני הרגיש שהשיר HER MAJESTY מסיח את דעתו מהזרימה של המחרוזת, הוציא אותו משם וציווה על מחיקתו. הטכנאי ג'ון קורלנדר לא רוצה להרוס שיר של הביטלס ובמקום זאת צירף אותו לסוף סרט ההקלטה כשהוא מוסיף 15 שניות של הפסקה לפני כן כדי לוודא שהשיר נשמר בנפרד. כשפול מגלה זאת, הוא אוהב את האפקט ומשאיר את סוף האלבום בדיוק ככה.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
מי נולדו ב-30 ביולי?
1936 - נולד גיטריסט הבלוז, באדי גאי.
1941 - נולד הזמר פול אנקה.
1946 - נולד ג'פרי האמונד (האמונד), הבסיסט של להקת ג'ת'רו טול משנת 1971 ועד 1975.
ב-30 ביולי בשנת 1965 יצא התקליטון עם השיר SEE MY FRIENDS של להקת הקינקס.
השיר נכתב על ידי מנהיג הלהקה, ריי דייויס, ולדבריו זה על אובדן אחותו שחיה באונטריו בקנדה. עם חזרתה לאנגליה היא פיתחה מחלה ומתה בזמן שרקדה במועדון לילה. רגע לפני שמתה נתנה היא לריי את הגיטרה הראשונה שלו ליום הולדתו ה -13. ההשראה לשיר הגיעה כשדייויס טייל בהודו ועצר עצירת ביניים בבומביי, שם, כשהוא מוצא את עצמו מוטל על חוף הים, נתקל בשני דייגים מזמרים בדרכם לעבודת הבוקר שלהם. "אני זוכר שקמתי, הלכתי לחוף וראיתי את כל הדייגים האלה באים", אמר דייויס. "לאט לאט הם התקרבו אליי כשהם שרים וראיתי שמדובר בדייגים שמוציאים את הרשתות שלהם. המלודיה שהם שרו מצאה חן בעיניי".
שיר זה הקדים את הביטלס, בקטע של הכנסת מוטיבים הודיים לשיר פופ. ריי דייויס דאג לעקוץ בכך בתקשורת את ארבעת המופלאים ועדיין, הוא לא היה מרוצה מתוצאת ההקלטה: "היה צריך לנקוט בזה קצת יותר זהירות. אני חושב שהמפיק, של טלמי, הרחיק לכת מדי בניסיון לשמור על הקצוות המחוספסים. חלק מההעלאות שביצענו על ההקלטה הבסיסית מחרידות".
השיר צוטט כאחד משירי הפופ הראשונים על הומוסקסואליות, אבל ריי דייויס אמר למגזין Q שזה לא ממש מדויק. הוא הסביר: "זה יותר על כך שאיבדת את האהבה הנשית של חייך, לכן נשארו לך רק החברים שלך. זה יותר על אחווה מאשר הומוסקסואליות, אבל אז זה גובל בזה. אתה יוצא לשתות בירה עם הבחורים ואז זה מגיע לרגע הזה... והם שרים אחד לשני והם מחבקים אחד את השני".
דרק ג'נסן, מבקר הבית של עיתון NME, פרסם בביקורתו: "השיר כה מנג'ס בגישתו וחזרתו שהוא מהפנט אותך להקשיב לו שוב ושוב".
ב-30 ביולי בשנת 1972 חזרו דייויד בואי וחברי להקתו לאנגליה לאחר חופשה-טיול בקפריסין. הטיסה הייתה מטלטלת עבור הזמר הידוע...
קודם כל, החופשה בקפריסין קיבלה זעזוע, ב-17 ביולי, כשבואי נהג ברכב שכור והתנגש חזיתית ברכב אחר. הוא הואשם בנהיגה פזיזה ונצטווה לחזור לשימוע. עם זאת, כל ההאשמות נגדו בוטלו כשהוא שילם על כל הנזקים של הרכב השני. היה לו מזל גדול לצאת מתאונה זו ללא פציעה משמעותית או תביעה משפטית נגדו.
הטיסה חזרה לאנגליה הייתה מחרידה עבור בואי כשסופת ברקים ורעמים הפכה מפחידה יותר ויותר כשהמטוס התקרב לאנגליה. גוף המטוס היטלטל לכל עבר עם ברקים שנראו קרוב מדי וגרמו לבואי ולאשתו לצרוח מפחד. בהגיעם לשדה התעופה הבריטי נשבע בואי שלא יטוס יותר. השבועה ארכה עד ה-10 במרץ בשנת 1977, כשהוא עלה שוב למטוס מלונדון לניו יורק, עם איגי פופ לצדו.
הרצאה על דייויד בואי ("סטאר מן") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-30 ביולי בשנת 1979 יצא בארה"ב הסינגל DON’T BRING ME DOWN של להקת אי.אל.או. השיר הזה לא מכיל כלל תיפוף אמיתי אלא לופ של תיפוף שנלקח משיר אחר של הלהקה (ON THE RUN) והואט.
אי.אל.או הייתה אחת הלהקות הנמכרות ביותר בעולם מאז הלהיט הראשון בבריטניה ב-1972 ועד לפירוקה בשנת 1986. במהלך אותה תקופה, הלהקה מכרה יותר מ-50 מיליון תקליטים ברחבי העולם. למרות שהכנר מיק קמינסקי והצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל הופיעו בסרטוני התדמית של האלבום DISCOVERY הרב-פלטינה, הם לא תרמו לאף אחד מהשירים שלו. כך אישר לי מתופף הלהקה, בב בוואן. תקליט מצליח זה פנה לרחבת הריקודים באופן שגרם לקלידן, ריצ'רד טנדי, להמציא את שמו משתי מילים - DISCO VERY. עם זאת, למרות ש-DON'T BRING ME DOWN התהדר גם בקצב אפ-מרקיד שפנה לסצנת המועדונים העכשווית, הוא היה מושרש הרבה יותר חזק ברוח הרוק, כמו ג'ף לין, מגובה בסימן המסחרי של אי.אל.או.
"ג'ף תמיד אמר שהמילים לשירים שלו הן לא עניין גדול", אמר טכנאי ההקלטה של השיר, ריינהולד מאק. "בזמן הזה, לעומת זאת, הן היו מכוונות בדרך כלל לאשתו, סנדי".
מאק היה מפיק וטכנאי הקלטה שעבד על חצי תריסר אלבומי אולפן של אי.אל.או (כמו גם תקליטים של קווין והקלטות בהשתתפות הרולינג סטונס, דיפ פרפל, דיוויד קוברדייל, לד זפלין, אוריה היפ, רורי גלאגהר, בלאק סאבאת', מיטלוף והסקורפיונס). הוא היה טכנאי הבית של אולפני MUSICLAND שפעלו במלון במינכן ושם נהגה אז אי.אל.או להקליט (גם כדי ליהנות מאווירת האולפן החופשית ליצירה וגם כדי להימלט ממס ההכנסה הבריטי).
מאקתיאר את הדינמיקה בינו לבין ג'ף לין כ"מערכת היחסים האופיינית עם אנגלי. כל בוקר, הגישה שלו הייתה קרה, כאילו מעולם לא פגשתי אותו לפני כן; הוא חלף על פני אפילו בלי להגיד שלום, ואילו בלילה, אחרי כ-12 ליטרים של בירה, הוא ישב על הברכיים שלי, מנשק אותי לילה טוב. בין לבין, הוא היה משאיר לי את מטלות טכנאות האולפן ושואל דברים כמו, 'אתה יכול לתת צליל גדול לפסנתר?' אחרי שניסיתי לעשות את זה, הוא היה אומר, 'בסדר, זה ממש טוב. עכשיו אתה יכול לדפוק את זה?' 'מה הטעם לעשות את זה?' הייתי שואל 'יכולתי לדפוק את זה מלכתחילה'.
"היו לנו יחסי עבודה קרובים לאהבה/שנאה. למעשה, אם תשאלו אותו הוא עדיין יגיד לכם שהדבר הכי מעצבן בי היה כשהוא ביקש ממני לעשות משהו והייתי עונה, 'בשביל מה?' - לא הגישה הכי דיפלומטית, אני יודע. ג'ף אהב לקבל את החופש המוחלט לעשות דברים מוזרים, לשים מיקרופונים במקומות מוזרים, לשמוע צלילים יוצאי דופן, ואז לשנות את דעתו ולעשות משהו אחר לגמרי. עם זאת, הוא מעולם לא הסביר את הרעיונות שלו, ועד שהוא התחיל לשים את הקול שלו לפלייבק עם הקצב של שיר, לא היה לי מושג איך המנגינה תלך או היכן תהיה השירה. זה הקשה על התהליך.
"ג'ף שאל אותי, 'אתה יכול לגרום לשיר להישמע מוזר?' או 'אתה יכול לגרום לזה להישמע יותר מוזר?' לפעמים הייתי שואל אותו מה המשמעות של 'מוזר', והערה אחרת שלו הייתה 'אמרת שאתה יכול לעשות את זה כאשר אתה נמשך לתפקיד'. תמיד היו יותר מדי דברים מכל דבר, ואחרי שג'ף המשיך להוסיף ולהוסיף ולהוסיף, הייתי חושב, 'איך לעזאזל אני הולך לערוך מיקס לזה?' זה היה אתגר לוודא שניתן לשמוע את האלמנטים השונים. המיקסים היו מאוד מפותלים, ולכן זה הגיע לבחירה של מה צריך להציג באיזו נקודה. ואז שוב, אם הייתי נאבק עם משהו, ג'ף פשוט היה אומר, 'מה אכפת לך? בכל מקרה אתה לא תשמע שום דבר מזה'..."
מפגשי ההקלטה לאלבום DISCOVERY התקיימו באולפני MUSICLAND במרץ ואפריל 1979, כאשר כל ערוצי הליווי הונחו על ידי הגיטריסט ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הבסיסט קלי גרוקאט ונגן הקלידים ריצ'רד טנדי בתוך כמה ימים.
"לפני הקלטת קטע הקצב החי, ג'ף בדרך כלל עשה חזרות על כל שיר חדש עם הלהקה", הסביר מאק. "מדי פעם היינו נעצרים בכל פעם שהיה צריך לעבוד על מנגינה או לנסות לחבר את המילים. אף אחד לא באמת ידע על מה הוא חושב כשזה קרה, אבל ערוצי הליווי התאחדו מהר ואז הוספנו עליהם בלי סוף. כל התופים היו מוכפלים פעמיים. עד היום, ג'ף מתעקש שלא אכפת לו מהדהוד בהקלטות של אנשים אחרים, אבל הוא לא רצה את זה בהקלטות שלו. אז הייתי צריך ללכוד את צלילי החדר האמיתיים ואז תמיד הייתי מרמה קצת על ידי הוספת הדהוד כלשהו. לעתים קרובות, הוא היה ניגש למכשיר ההקלטה ומפסיק את פעולתו, כדי לשמוע אם התווסף הדהוד כלשהו. ובכן, בכל פעם שראיתי אותו הולך אל המכונה ההיא, הייתי עם האצבע שלי על כפתור השתקה, וברגע שהוא עצר את המכונה לחצתי על כפתור ההשתקה כדי שהוא לא יכול לשמוע מה הוספתי".
אחד השירים האחרונים שהחבר'ה עבדו עליו לתקליט היה DON'T BRING ME DOWN. עם זאת, זה התהדר בגישה לא טיפוסית הן לקונספציה והן לביצוע. "זה כדור דוהר גדול של דיסטורשן", כתב ג'ף לין על השיר בשנת 2001, בזמן שהאלבום DISCOVERY יצא בגרסת רימאסטר. "כתבתי אותו ברגע האחרון כי הרגשתי שאין מספיק שירים רועשים באלבום . זה בדיוק מה שרציתי".
"קראתי פעם ראיון עם ג'ף במגזין מוזיקה שבו הוא תיאר איך נוצר השיר הזה, וזה היה די מעניין, כי הזיכרון שלו היה ההפך הגמור משלי", אמר מאק. "הוא ניסה להבין מה לעשות הלאה ואמרתי, 'ג'ף, בוא נעשה משהו מהנה. בוא ניגמל מהמיתרים, בוא נבטל את המקהלות ובוא פשוט נעשה משהו אחר הלילה'. הוא אמר, 'כן, בסדר, אולי אתה צודק. בב, אתה רוצה לתופף משהו?' בב אמר, 'לא, אני לא רוצה להסתובב בלי סיבה', אז חשבתי שאכין לולאת טייפ של שתי תיבות של תופים.
זה הוצא משיר אחר של האלבום, ON THE RUN, הואט ולאחר מכן הואץ מעט, לפי בקשתו של לין. "ג'ף שאל אותי, 'מה הלאה?', אז אמרתי, 'טוב, אני מניח שתצטרך לצאת לשם ולספור את התיבות כדי לספק לנו איזשהו מבנה'. זה מה שהוא עשה, ואז שוב שאל אותי 'מה הלאה?' בשלב זה, יכולתי לראות שהוא אהב את הרעיון של הניסוי והלך בעקבותי. 'בוא נניח איזה פסנתר', הצעתי. 'בלוז של שתים עשרה תיבות'. היו שני קטעי פסנתר כנף שניגנו את אותו הדבר, ואז שלושה, ואחריהם הצעתי את המובן מאליו: בס וגיטרה.
בהדרגה, ג'ף התחיל להיכנס לזה, ומכיוון שהייתה תוכנית לאי.אל.או להתחיל סיבוב הופעות באוסטרליה, השיר נקרא במקור DON'T BRING ME DOWN, BRUCE. זו הייתה אמורה להיות בדיחה, הכוונה לכמות הבחורים האוסטרלים הנקראים ברוס, אבל לא יכולנו להשאיר את זה ככה, אז בסופו של דבר החלפנו את זה ב'גרוס', בהתבסס על הברכה הבווארית GRüß GOTT - 'יברכך אלוהים'. גרוס, לא ברוס, הוא מה שאתם שומעים בפזמון. בכל זאת, לדברי ג'ף, הוא נכנס לאולפן עם הרעיון לעשות משהו שונה, להרכיב את הטייפ כלולאה ואז להוסיף את האלמנטים השונים. זה מתאים לאישיות שלו; זה תמיד הוא שהוגה הכל, שר הכל, מפיק הכל וכן הלאה - כשזה רחוק מהמציאות".
לאחר שלין הבין את המבנה המדויק של השיר, הוא הוסיף את השירה. כרגיל, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו - כולל מאק וחבריו המוזיקאים ללהקה - שמע את המילים ואת המנגינה הווקאלית. "זו הייתה הבעיה הגדולה", אמר מאק, "מעולם לא היה לנו מושג מה קורה או כיצד הדברים יתרחשו. כשהכל היה מדובב עד הסוף והרצועות היו מלאות לגמרי, אז ג'ף היה אומר, 'אוקיי, אני אנסה את זה' ומתחיל לשיר. רק ככה הוא עבד. לא היו קולות ממנו להדרכה. בשיר הזה ג'ף וקלי עשו את קולות הליווי סביב אותו מיקרופון. זו לא הייתה הדרך הקלה ביותר לעבוד. הכל היה בתוך הראש של ג'ף. הוא היה מתמודד עם השירה, שורה אחר שורה, אומר, 'זה הולך לכאן', ו'בואו נשים על זה הרמוניה'. אז הייתי אומר, 'האם אתה יכול לעשות הרמוניה גבוהה יורדת?' והוא היה אומר, 'אה כן, זה רעיון די טוב! בוא ננסה את זה'...
להקליט את השירה של ג'ף היה קל מאוד, אבל הוא הקשה על עצמו. הוא היה שר משהו שיישמע טוב, ואז הוא היה רוצה לעשות את זה מחדש בצורה אחרת לגמרי. לפעמים הוא היה בחדר המלון שלו, חוזר למחרת ואומר, 'תמחק הכל בכל פזמון, אני הולך לעשות את זה מחדש'. זו הייתה משימה בפני עצמה אבל זה היה הסגנון שלו וכנראה גם היום. לעתים קרובות, לא הצלחתי להבין את קו המחשבה שלו. עם זאת, הוא השלים מהר מאוד את הקול שלו בשיר הזה. זה משקף כיף, ולמרות שבהתחלה זה היה קצת מייגע לעשות את זה, ברגע שזה התחיל - זה היה ממש זורם. זה נעשה באנג-באנג-באנג, ממש ממש מהר, וזה כולל את המיקס. זה די נעשה ביום אחד. פשוט וישיר, במיוחד בהשוואה למורכבות שג'ף הלך עליה בדרך כלל, וברור שאנשים אהבו את זה". נו, אז האם שר ג'ף לין בהקלטה "ברוס?" או "גרוס?" - בינתיים לא ברור...
הרצאה על אי.אל.או ("התזמורת המחשמלת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-30 ביולי בשנת 1967 צילם פיטר ווייטהד קליפ לשיר WE LOVE YOU של הרולינג סטונס ביחד עם מיק ג'אגר, קי'ת ריצ'רדס ומריאן פיית'פול. הצילום נערך באולם כנסיה ב- ESSEX. הקליפ התבסס על משפטיו של אוסקר וויילד. ג'אגר גילם את וויילד. פיית'פול שיחקה את בייסי, חברתו של וויילד וריצ'רדס היה השופט. תוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS החרימה את הקליפ הזה, ששודר בארה"ב ובגרמניה.
ב-30 ביולי בשנת 1954 ערך אלביס פרסלי את הופעתו המפורסמת (מבחינת פרסום שיווקי) הראשונה, כשפתח עבור סלים ויטמן באירוע HILLBILLY HOEDOWN , שנערך בחוץ בפארק אוברטון בממפיס.
שמו בא שלישי במודעה כשהוא נכתב בטעות כ"אליס" פרסלי. אלביס שר על הבמה את שני הצדדים של התקליט הראשון שלו, THAT'S ALL RIGHT, ו- BLUE MOON OF KENTUCKY, בתוספת השיר I'LL NEVER LET YOU GO. באמצע השיר הראשון החלה רגלו לנוע בהתאמה למוזיקה והבנות בקהל השתוללו מעונג, מותירות את אלביס ולהקתו מבולבלים במקצת מהתגובה שלהן.
אלביס היה כה מתוח שהוא נענע את רגלו בהתאמה למוזיקה, מהלך שלפעמים השתמש בו באולפן כשהקליט. הבנות הצעירות בקהל השתגעו, צעקו ומחאו כפיים. סקוטי מור הגיטריסט אמר, "לא ידענו מה קורה כשכל האנשים האלו התחילו לצרוח ולצעוק".
כשאלביס ירד מהבמה הוא שאל למה אנשים צועקים עליו. מישהו אמר לו שזה בגלל שהוא הרעיד את רגלו, כשעם המכנסיים הענקיים עם הקפלים הענקיים זה יצר אפקט פרוע עם המוזיקה.
ב-30 ביולי בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת רוק בריטית ושמה BUDGIE. תקליט זה הפך לאחד החשובים יותר בתולדות הרוק הכבד. את התקליט הזה הפיק מי שהיה אז מפיק ההקלטות של בלאק סאבאת', רוג'ר באין.
בעיתון רקורד מירור הבריטי נכתב עליהם אז: "חמישה בחורים מתוקים עם כשרון למנגינות עדינות ויפות שמרחפות מבעד לרוח כמו ציפור קטנה? לא... בסדר! אלו שלושה גברים מוויילס שטורקים, דופקים וחובטים, מנחיתים את הקצב שלהם מתוך סלע בדחף גדול.
את הלהקה גילה רוג'ר באין וחברי באדג'י כותבים חומרים משלהם במשך כ-18 חודשים עם השפעות שונות שהובילו לצליל רוק-הבטן האופייני להם. החברים הם הבסיסט-זמר בורק שלי (שגם ניגן במלוטרון), הגיטריסט טוני בורג' והמתופף ריי פיליפס.
"התעסקנו עם שמות", אמר בורק, 'כשהצעתי שנקרא לזה באדג'י - זו הייתה בדיחה שלי. חשבתי שאנשים יצחקו על השם בחושבם שזה שם של ציפור נחמדה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הופעתה של סדרת הטלוויזיה באדג'י עם הזמר אדם פיית' וזה ממש עזר'.
'מעולם לא היו לנו רעיונות אמיתיים להגיע לשום מקום - רק להרוויח קצת כסף', הסביר טוני. 'היה איתנו חבר רביעי לפני כ-18 חודשים, גיטריסט קצב, אבל הוא ממש עיכב אותנו. כשהוא עזב, המשכנו כשלישייה. כשראינו קצת פופולריות ומצאנו כמה מעריצים, העניין התחיל להשתנות ולטובה'.
בורק מעולם לא דמיין את זה בדרך אחרת - הוא ידע שהם חייבים לעשות את זה. 'תמיד הייתה לי תחושה שנעשה זאת: הייתי נחוש. הייתי שר במיטה עד שהלכתי לישון כילד. כשהייתי בן שש, שיננתי הרבה שירים. אני מעדיף ליפול מאשר לוותר. במהלך הלימודים כתבתי שירים באופן עקבי. בסופו של דבר ויתרתי על בית הספר אבל זה לא עניין אותי והייתי מעדיפה להיות בבית ולנגן בגיטרה. ואז פגשתי את בריאן, גיטריסט הקצב שעזב אותנו, מצאתי את ריי דרך חנות מוזיקה וטוני הצטרף אלינו כעבור חצי שנה. התאמנו באולם, ישנו ואכלנו שם במשך שבועות, ואז התחלנו להופיע. ניגנו בעיקר דברים של אחרים אבל לאט לאט התחלנו לכתוב ולהתקדם. בריאן לא עשה זאת. כשהוא עזב, החלטנו לנגן רק את הדברים שלנו, להצליח בזה או להפסיק. קודם הייתה מנגינה, אחר כך ריף בס, ואז הגיעה הכבדות. זה היה צריך להיות אמיץ, כי זה מה שהשירים דרשו. יש אנשים שיגידו שאנחנו קופצים על עגלת המוסיקה הכבדה - שיש בינינו קווי דמיון ולהקות אחרות, אבל זה מה שאתה רוצה לנגן. בטח, יש קווי דמיון. הדמיון לא מפריע לנו - אנחנו חושבים שאנחנו יודעים למה הלהקות האחרות האלה מכוונות ואנחנו חושבים שיש לנו הבנה טובה יותר של זה ונצליח יותר בזה. זה פשוט מדבר על עצמנו'.
בטח, יש קווי דמיון בין באדג'י, לד זפלין, בלאק סאבאת' וכן הלאה. הדמיון העיקרי הוא ששלושתן כנראה יפוצצו לכם את הראש לרסיסים בצורה רצויה. אל תהיה האחרון בשכונה שלך שיאבד את דעתו מזה"...
והביקורת על התקליט מעיתון זה הייתה כך: "הנה צלילים כבדים במיוחד שהוקלטו באולפני רוקפילד בוויילס. באדג'י מצליחה להשיג שילוב בס/תופים ששוקל טונות; עמוק ומרוכז יותר מלהקות רוק יריבות. כוח טוחן ועצבני שלא מושך אותך לתוך המוזיקה - הוא גורר אותך לתוך הקרביים. בשום פנים ואופן לא חוויה רגועה, האלבום הזה נועד לטרטר אותך וזה כן. לעתים קרובות יש יופי בבלבול מבוקר, שפוגע במוחך וזו דוגמה טובה".
ב-30 ביולי בשנת 1996 יצא (רק בדיסק) אלבום האנפלאגד של אליס אין צ'יינס.
הלהקה לא הופיעה אפילו הופעה אחת במשך שנתיים וחצי כשחבריה עלו על הבמה בברוקלין, ב-10 באפריל 1996. ההתמכרות הקשה להרואין של הזמר הראשי, ליין סטיילי, נשכחה באותו ערב בו הוא שוב יצק את עצמו לתוך המוזיקה שלו, עם ביצועים אקוסטיים בלתי נשכחים.
לפי מפיק התוכנית, MTV היא שפנתה ללהקה והחזרות החלו בסיאטל, אם כי זה לא היה בלי סיבוכים.בהפקה חששו מאד ובעודם כוססים ציפורניים כל הזמן המשיכו לשאול אם הלהקה תעשה את זה. חברי הלהקה בקושי התאמנו ובכל פעם היה מישהו שלא הגיע לחזרה שנקבעה. עם זאת, בהופעה עצמה קרה קסם. גורם אחד שפעל לטובת הלהקה היה שהיא לא הופיעה זמן רב ולכן הצליחה להשתחל בקלות רבה יותר לאווירה אקוסטית. הלהקה הביאה את סקוט אולסון, שניגן עם להקת HEART, בתור גיטריסט שני. המפיק קיבל גם בקשה ברגע האחרון למנורות לבה לקישוט הבמה, שבסופו של דבר הוסיפו אלמנט ויזואלי שלא ציפה לו. "אני
קיבלתי אותן כל כך מאוחר. כנראה שמנורות לבה צריכות להיות מחוממות ומופעלות די הרבה זמן לפני שהן עושות את מה שהן אמורות לעשות. אז אם אם אתם צופים בתוכנית, תראו שהן די איטיות ולא בפוטנציאל המלא שלהן. זה היה די הולם, אבל לא עשינו את זה בכוונה".
באופן מוזר, היה זה הגיטריסט ג'רי קנטרל שהיה לו קשה יותר לעבור את ההופעה מכיוון שהוא אכל כמה נקניקיות מקולקלות מוקדם יותר באותו יום והתמודד עם הרעלת מזון. עדיין, אנפלאגד היה הרגע הגדול האמיתי האחרון של אליס אין צ'יינס ביחד עם סטיילי. מכיוון שסטיילי צבע את שיערו בורוד, מנהל התאורה ניסה להתאים את הרקע לזה.
סטיילי היה זקוק לאספקת הרואין שאותה נשא בבקבוק גלולות זכוכית ישן מכוסה בפקק. עם זאת, במהלך ההופעה הוא לא רץ לשירותים כדי להזריק עוד. כשהלהקה התחילה את ההופעה עם השיר NUTSHELL, אנשי ההפקה היו עם דמעות מהביצוע שהלהקה העניקה. בקהל היו גם חברי להקת מטאליקה ובין צילומי שירים השתעשע הבסיסט, מייק אינז, בנגינת צלילי הלהיט ENTER SANDMAN.
אחרי עריכת הצילומים הגיע סטיילי לצפות בתוצאה ותיעב אותה. הוא לא רצה שזה ישודר, בגלל שהתאורה לא הייתה מספיק טובה. עריכה נוספת נערכה, עם מצלמות שונות - והפעם סטיילי אישר.
הרולינג סטון העניק לאלבום שלושה כוכבים מתוך חמישה והביקורת הייתה זו:
"בהתחשב בקצוות הקשים והמשוננים של שני האלבומים הראשונים של אליס אין צ'יינס, זה הפתיע כאשר הלהקה בחרה בהגשה מאופקת, חצי אקוסטית, באלבום JAR OF FLIES משנת 1994. אם כך, הצעד המתבקש הבא הוא האלבום הזה.
חלק מהביצועים כאן כמעט ולא שונים כלל מגרסאות האולפן המקוריות. NO EXCUSES, מתוך אותה צנצנת הזבובים, רותח בקצב חביב יותר, עם כלי הקשה פיקנטיים יותר; HEAVEN BESIDE YOU הוא מעט יותר עממי בטון שלו מהגרסה המקורית. בחומר הישן יותר השינויים האמיתיים בולטים יותר. השיר ROOSTER הסוער מתפרק באלגנטיות מלנכולית. השיר WOULD הפך מרוכך.
הבסיסט מייק אינז והמתופף שון קיני שומרים על הדרמה והעוצמה אבל בחצי מהווליום, ומשאירים יותר מקום לניואנסים הווקאליים של ליין סטיילי. הגיטריסט ג'רי קנטרל מנצל היטב את החלל הגמיש, ומציג את ההיבטים הבלוזיים והטריפים יותר של הנגינה שלו.
האלבום בהחלט מאשר את המנעד הרגשי והיכולת הטכנית של אליס אין צ'יינס. אבל הוא חסר חשמל ביותר ממובן אחד. הקתרזיס המרוכז במוזיקה של אליס אין צ'יינס עדיין נשמע בצורה הטובה ביותר כשהמגברים פועלים בעוצמה של 11".
ב-30 ביולי בשנת 2002 יצא אלבום חדש לברוס ספרינגסטין ושמו THE RISING. הרולינג סטון פרסם בביקורתו את זה:
"הלב צונח לנוכח הסיכוי של כוכבי פופ להכריע את נושא ה-11 בספטמבר. מי מהם יכול לשנות את הזוועה הלוהטת של אותו יום בעוצמת האמנות שלהם, או להציע משהו מעבר לטריוויאליזציה עגומה? התשובה, מסתבר, היא ברוס ספרינגסטין. עם אלבומו החדש הוא משתכשך בהריסות והכאב של אותו אירוע נורא ומגיח כשהוא נושא חמישה עשר שירים שמתנפצים בחן עצום לפני הצער שנסחף בעקבותיו. הנס הקטן של ההישג שלו הוא שבשום שלב הוא לא נותן פורקן לכעס שחשים כל כך הרבה אמריקאים - הרעב לנקמה. לעתים קרובות המוזיקה עזה בביצועה, אבל בעצם היא רקוויאם לאלו שנספו באותה תופת פתאומית, ולאלו שמתו בניסיון להציל אותם. ספרינגסטין מצדיע בגדול לתמימותם ולאומץ ליבם, ומושיט יד לאלו המתאבלים עליהם, שמחפשים את הנחמה של הסבר לבלתי מוסבר:
'התמונה על שידת הלילה, הטלוויזיה דולקת במאורה הבית שלך מחכה... בשבילך להיכנס אבל את(ה) חסר(ה), את(ה) חסר(ה)'
זה נפלא לשמוע את המילים המכוילות היטב הללו נישאות על ידי להקת האי סטריט באנד, שהוחזרה סוף סוף לתקליט שמטלטל בצורה רחבה כמו BORN IN THE USA, אלבום האולפן האחרון שלשמו כולם התכנסו, לפני שמונה עשרה שנה. עד כמה שהשירים החדשים יהיו כבדי לב, צליל שלוש הגיטרות הזה של הלהקה (כשסטיב ואן זאנט ונילס לופגרן עומדים כתף אל כתף עם ספרינגסטין) מניע אותם ככוח אחד. אלבום זה לא נשמע דומה לשום אלבום אחר בתקופה זו. בעידן של רוק מעורפל וסינטיסייזרים כבדים, ברוס מתהדר בגיטרות הבהירות שלו ובקצבים המתהפכים בצורה חיובית.
ספרינגסטין מתייחס לנקעים הרוחניים של מתקפת מרכז הסחר העולמי - ולגבורה הבלתי מעורערת של המצילים שאיבדו את חייהם בה - עם INTO THE FIRE, שיר שמתחיל בפשטות של שיר הלל גוספלי ('אני צריך את הנשיקה שלך / אבל האהבה והחובה קראו לך במקום גבוה יותר'), ואז פורח להמנון זוהר: 'יהי רצון שהכוח שלך ייתן לנו כוח / יהי רצון שאמונתך תיתן לנו אמונה / שהתקווה שלך תיתן לנו תקווה / שאהבתך תביא לנו אהבה'.
במקומות אחרים, ספרינגסטין מודה בזעם שצמח בקרב רבים מתושבי ניו יורק המתאבלים לאחר הרס שני ציוני הדרך המתנשאים ביותר של מנהטן: 'אני רוצה נשיקה מהשפתיים שלך / אני רוצה עין תחת עין / התעוררתי הבוקר לשמים ריקים'. ובבלדה השופעת והרדופה, NOTHING MAN, נראה שהוא נותן קול לריקנות וחוסר ההבנה שחשו כמה מהגיבורים ששרדו מאותו היום:
'מעולם לא חשבתי שאחיה לקרוא על עצמי / בעיתון עיר הולדתי / איך חיי הצעירים האמיצים השתנו לנצח / בענן ערפילי של אדים ורודים'.
לא כל שיר באלבום נכתב בעקבות ה-11 בספטמבר אבל כל שיר באלבום מאוחד, במידה מסוימת, על ידי מצב רוח של געגוע רומנטי וכמיהה לחיבור אנושי. בסופו של דבר, כולם זורמים יחד. כמו BORN IN THE USA, גם השם של האלבום הזה עשוי להטעות את מי ששומע אותו, במיוחד את אלו שנועדו לנקום, שספרינגסטין עצמו מגלה עניין מועט להרהר בהם. דאגתו אינה מול התקוממות לאומית אלא בהתעלות מעל האבדות ההולכות וגוברות ושנאות קדומות".
ספרינגסטין בספרו האוטוביוגרפי: "ב-11 בספטמבר 2001 ירדתי מהמיטה ונכנסתי למטבח, ואחת הנשים שעבדו בבית שלנו סיפרה לי שמטוס טס לתוך מרכז הסחר העולמי. זכרתי שמטוס קטן טס פעם לבניין האמפייר סטייט בערפל כבד והמחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מסכן הטייס'. הבנתי שזה טייס חסר ניסיון שהטיס את המטוס הקטן שלו. היה רק דבר אחד. כשישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר שטוף השמש שלנו, השמיים בחוץ לא יכלו היה להיות ברורים יותר. לא יכולה הייתה להיות בעיית ראות. סקרן, נכנסתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה.
עשן היתמר מאחד ממגדלי הסחר וכשצפיתי, טס מטוס אחר לתוך המגדל שני. זה לא היה מטוס ססנה אלא מטוס נוסעים בגודל מלא. זמן קצר לאחר מכן הגיע הדיווח שמטוס נוסף בדרכו אל הפנטגון. היינו מותקפים. ישבתי, כמו שאר התושבים, מבולבל ליד מסך טלוויזיה, שבו התרחש הבלתי נתפס, מרגיש שכל דבר,
באמת כל דבר, יכול או עלול לקרות בהמשך. כשראיתי את המגדלים נופלים, כזה אירוע בלתי אפשרי ומבלבל שאיש חדשות לא יכל היה להגות את מה שראו עיניו.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נסעתי לגשר RUMSON–SEA. שם, בדרך כלל, ביום בהיר פגעו מגדלי התאומים בשני קווים אנכיים זעירים באופק קודקוד הגשר. היום, זרמים של עשן התרוממו במרחק חמישה עשר קילומטרים בלבד. עצרתי בחוף המקומי שלי והלכתי אל שפת המים, מבט לצפון; קו אפור דק של עשן, אבק ואפר התפשט מזרחה מעל קו המים. ישבתי זמן מה, לבד, חוף ספטמבר ריק מתחת לשקט המפחיד של
שמים שקטים. אנחנו גרים לאורך מסדרון אוויר עמוס מאוד. מטוסים כל הזמן טסים ליד החוף המזרחי בדרכם לנמלי התעופה קנדי וניוארק, והזמזום הנמוך של מנועי מטוסים הוא חלק ממערך הסאונד בחוף לא פחות מהגלים המתנפצים בעדינות. לא היום. כל התנועה האווירית מקורקעת. החוף שקט כבסרט מדע בדיוני.
לאחר זמן קצר, הלכתי הביתה כדי להצטרף לפטי ולאסוף את ילדינו מבית הספר. כשנסעתי על החצץ של חניון מועדון החוף, היססתי אם להיכנס לתנועה בשדרות אושן. בדיוק אז מכונית חלפה על פני, החלון שלה למטה, והנהג ,שזיהה אותי, צעק, 'ברוס, אנחנו צריכים אותך'. בערך ידעתי למה הוא מתכוון, אבל... בדרך הביתה, הניסיון לשים את הבוקר בהקשר הוכח ככמעט בלתי אפשרי. נזכרתי בעצמי בבגדי התעמלות בתיכון שלנו
במגרש כדורגל כשמישהו בא בריצה וצעק מעבר למגרש החניה בקפיטריה של בית הספר. אני זוכר את הפנים שלי נלחצות אל גדר שרשרת בזמן שאני שומע, 'הנשיא נרצח, קנדי נורה'.
מקורותיו האלבום THE RISING היו בשידור הלאומי שהוזמנו להיות חלק ממנו בשבוע שאחרי ה-11 בספטמבר. כתבתי את INTO THE FIRE לתוכנית ההיא. מבין התמונות הטרגיות הרבות של אותו היום, התמונה שבראשי הייתה של עובדי החירום שעלו במדרגות כשאחרים מיהרו לרדת לעבר מקום בטוח יותר. תחושת החובה, האומץ, העלייה ל... למה? הדימוי הדתי של התעלות, חציית הגבול בין העולם הזה, עולם הדם, העבודה, המשפחה, הילדים שלך, הנשימה הבריאה שלך, האדמה מתחת לרגליך, הכל זה החיים, ו... הדבר הבא - זה הציף את דמיוני. אם אתה אוהב את החיים או כל חלק מהם, עומק ההקרבה שלהם הוא בלתי מתקבל על הדעת ובלתי מובן. ובכל זאת מה שהם השאירו אחריהם היה מוחשי. המוות, יחד עם כל הכעס, הכאב והאובדן שבו, פותח חלון אפשרות לחיים. ראייה מחודשת היא מתנת האהבה האחרונה של הגיבורים לאלו שנותרו מאחור".
ב-30 ביולי בשנת 1991 יצא תקליטון חדש ללהקת מטאליקה, עם השיר ENTER SANDMAN. זה קדימון לאלבומה החמישי של הלהקה, שיהפוך לרב מכר אדיר ויסלול את דרכה של הלהקה לאחת המובילות בעולם הרוק.
השיר המקורי שכתב הזמר-גיטריסט, ג'יימס הטפילד, היה על תסמונת מוות פתאומי של תינוקות (מוות בעריסה), כאשר תינוק מת באופן בלתי מוסבר בעריסה שלו. השורה, OFF TO NEVER NEVER LAND הייתה, "לשבש את המשפחה המושלמת", ואיש החול הוא זה שהורג את התינוק. היו אלו דברים די מפחידים, אז המפיק של הלהקה אז, בוב רוק, שכנע אותו לשנות את זה כדי שהשיר יהיה נגיש ומשמעותי יותר. להפתעתו, הטפילד הקשיב לו ושינה את השיר בהתאם. הטפילד: "רציתי יותר מהעניין הנפשי שבו הילד חוטף מניפולציות ממה שמבוגרים אומרים. וכשאתה מתעורר עם הזוועות בראשך? זה כביכול הוכנס לשם על ידי איש החול שגרם לך לחלום. אז הבחור בשיר אומר את המניפולציה לילד הקטן והוא די מטורף.
בתוך השיר יש ביצוע של תפילת ילדים עתיקה - NOW I LAY ME DOWN TO SLEEP . I PRAY THE LORD MY SOUL TO KEEP . IF I DIE BEFORE I WAKE . PRAY THE LORD MY SOUL TO TAKE
כשהגיטריסט המקורי של מטאליקה, דייב מאסטיין, שמע את זה - הוא רתח מזעם. מאסטיין, שהועף מהלהקה לפני הצלחתה והקים את MEGADETH, סיפר בספרו:
"בערך בזמן שמטאליקה הקליטה את האלבום השחור, למגאדת' הוצעה הזדמנות להקליט שיר שישמש בפסקול לסרט ההמשך לסרט ההרפתקה של ביל וטד.
'איך קוראים לסרט?', שאלתי.
'ביל וטד הולכים לעזאזל'.
מגניב מספיק, חשבתי, והלכתי לכתוב שיר בשם GO TO HELL. כשסיימתי, טום ווילי, מנהל חברת התקליטים שהוציאה את הפסקול, אמר, 'זה לא חשוך מספיק'.
בסדר... אז שיניתי חלק מהמילים, עשיתי אותן אפלות יותר, הקלטתי רצועה ווקאלית, והעברתי את השיר. כולם אהבו את זה. זמן קצר לאחר מכן גיליתי ששם הסרט שונה. החלטה שיווקית שלא רק עלתה לנו באיבוד שיר הנושא לסרט אבל גם שמה אותי במצב מצער של צורך להסביר מדוע כתבתי שיר עם שם דומה למה שעשה אליס קופר - הסנדק שלי, למען השם. זה היה נורא. לא באמת רציתי שמישהו ילך לגיהנום וברור שלא באתי לצחוק על אליס. פשוט עקבתי אחרי הנחיה הוליוודית. לצערי, נכוויתי בגלל זה.
השיר נפתח במילים הבאות, בקול של ילד: NOW I LAY ME DOWN TO SLEEP . I PRAY THE LORD MY SOUL TO KEEP . IF I DIE BEFORE I WAKE . PRAY THE LORD MY SOUL TO TAKE ואז יצא האלבום השחור של מטאליקה, ו-ENTER SANDMAN הפך לסינגל הגדול ביותר שלה. תשכחו לרגע שלג'יימס ולארס הייתה היסטוריה עם השירים שכתבתי. תשכחו שהפתיחה של השיר נשמעת בצורה מוזרה כמו הקדמה לשיר לא ידוע בשם TAPPING INTO THE EMOTIONAL VOID. מה ששיגע אותי זה הקול של התפילה לפני השינה. נכון, לא כמו כתבתי את תפילת הילדים שממנה זה נלקח (על ידי שנינו) ואולי זה היה רק צירוף מקרים. אין לי דרך להוכיח אחרת. מה גם ששני השירים נכנסו לתודעת הציבור באותה שנת 1991. אני לא יכול לדעת איזה שיר נכתב ראשון. אני לא יודע אם ג'יימס הטפילד או לארס (אולריך, המתופף של מטאליקה) שמעו את GO TO HELL בזמן שהם היו באולפן ההקלטות. אני פשוט יודע שכששמעתי את השיר החדש שלהם, התחרפנתי. צירוף המקרים היה מעורר מחשבה ושימש עוד תזכורת לכך שלעולם לא אצליח לברוח מהצל של מטאליקה. זה תמיד יהיה שם, מתנשא ארוך וחשוך.
לפחות פיתחתי חוש הומור לגבי כל זה בגיל העמידה ועם הרבה עבודה וסיוע ממי שמכיר אותי הכי טוב, למדתי להעריך את כל מה שיש לי בחיי. אבל בזמנו הייתי איש זועם. חטפתי הרבה התעללות מילולית במהלך השנים על כך שאף פעם לא הרפיתי ממטאליקה. חלק מזה מוצדק. אני יודע שכמה אנשים מסתכלים עליי - כולל לארס וג'יימס במחנה הזה - ואמרו, 'למה אתה לא יכול להיות מרוצה ממה שהשגת?' והם צודקים. למכור עשרים מיליון אלבומים הוא לא הישג שלילי. אבל זה בערך חצי ממה שמטאליקה מכרה, ואני הייתי אמור להיות חלק מזה. הייתם צריכים להיות שם כדי להבין איך זה, להרגיש כאילו אתם משנים את העולם ואז האדמה נשמטת מתחתיך להותיר אותך לראות ולשמוע תזכורות למה שהיה יכול להיות כל יום, בשארית חייך. ואתה יודע - אתה פשוט יודע, לעזאזל - מה שלא תשיג, איכשהו זה לעולם לא יהיה מספיק טוב".
הגיטריסט, קירק האמט, סיפר לרולינג סטון כיצד כתב את הריף הבלתי נשכח של השיר הזה: "להקת סאונדגרדן בדיוק הוציאה את האלבום LODER THAN LOVE. ניסיתי לתפוס את היחס שלהם לריפים גדולים וכבדים. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הקלטתי את הרעיון שלי לקסטה ולא חשבתי על זה. כאשר לארס שמע את הריף, הוא אמר, 'זה ממש נהדר. אבל תחזור על החלק הראשון שלוש פעמים ותנגן משהו קצת שונה שיהיה הזנב של זה'. זה מה שהפך את הריף לבאמת מיוחד".
בסולו בשיר הזה השתמש האמט בפדל ווא-ווא והסבי בשנת 1991: "יש משהו בדוושת ווא-ווא שבאמת הופך לי את הבטן! אנשים בטח יגידו, 'אההה... הוא פשוט מתחבא מאחורי הפדל הזה'. אבל זה לא המקרה. התדרים האלו באמת מוציאים הרבה תוקפנות בנגינה שלי".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
