top of page

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 ביולי בעולם הרוק

  • תמונת הסופר/ת: Noam Rapaport
    Noam Rapaport
  • 30 ביולי
  • זמן קריאה 45 דקות

ree

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.


ree

אז מה קרה ב-30 ביולי (30.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?". (אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, בעיתון RAVE, שנת 1966)


כשהרולינג סטונס שיחררו תקליט מהפכני וריף גיטרה אחד שהרעיד את העולם. ב-30 ביולי בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליט חדש לרולינג סטונס. שמו הוא OUT OF OUR HEADS.


ree

בעוד כמה חודשים התקליט ינחת גם בממלכה המאוחדת, אך בגרסה שונה לחלוטין, עם עטיפה אחרת ורשימת שירים אחרת, כמנהג התקופה. אבל הגרסה האמריקנית היא זו שהכילה את הפצצה האטומית שהגדירה מחדש את הרוק'נ'רול.


על העטיפה האחורית, המנהל והמפיק הצעיר והמבריק של הלהקה, אנדרו לוג אולדהם, לא בזבז זמן על צניעות וכתב במניפסט קצר וקולע: "זהו תקליט חדש של הרולינג סטונס, שיוצא מהראש שלהם, ומתוך חמשת הראשים המוכשרים ביותר יש תריסר שירים חדשים גדולים שהוקלטו בלונדון, בשיקגו ובהוליווד. אנו מקווים שהתקליט הזה יוציא אתכם מהראש שלכם בהאזנה לו". הוא צדק, ובגדול. התקליט הזה אכן הוציא את כולם מהדעת.


השיר שנולד מנחירות והפך להמנון


הסיבה העיקרית לטירוף הייתה נעוצה בשיר שפותח את הצד השני של התקליט במהדורה האמריקנית. שיר עם ריף גיטרה ממכר וטקסט שביטא את התסכול של דור שלם. כמובן, אני מדבר על I CAN’T GET NO SATISFACTION. סיפור הולדתו של השיר הזה הוא חומר לסרטים. זה החל בלילה שבין ה-5 ל-6 במאי 1965, בחדר מלון אנונימי בקלירווטר, פלורידה. קית' ריצ'רדס, גיטריסט הלהקה, התעורר באמצע הלילה עם מנגינה שהתנגנה לו בראש. הוא אחז בגיטרה האקוסטית שלו ובטייפ קטן, הקליט את ריף הגיטרה הפשוט והגאוני, ואז, בלי לשים לב, נרדם חזרה. כשהתעורר בבוקר, הוא גילה על הסליל את הריף המהפכני, ואחריו כארבעים דקות של נחירותיו.


ריצ'רדס, נלהב מהאוצר שמצא (לא מהנחירות), ירד עם ההקלטה לבריכת המלון, שם פגש את הסולן הכריזמטי, מיק ג'אגר. על שפת הבריכה, השניים החלו לרקום מילים סביב המנגינה, מילים על תסכול, על צרכנות ריקה ועל החיפוש אחר משהו אמיתי בעולם מזויף. כך נולד המנון רוק אולטימטיבי, עם מלודיה פשוטה שכל אחד יכול לזמזם, מילים שהפכו לסיסמה וסאונד אנרכיסטי ופורץ דרך. עד היום, רבים טוענים ששום ביצוע חי לא הצליח לשחזר את הקסם החד פעמי של הקלטת האולפן המקורית.


מריבות באולפן וגימיק שהפך להיסטוריה


הדרך מהבריכה בפלורידה אל התקליט הייתה רצופה מהמורות. הלהקה נכנסה לראשונה לאולפני CHESS המפורסמים בשיקגו ב-10 במאי כדי להקליט את השיר. התוצאה הייתה גרסה אקוסטית למדי, עם מפוחית דומיננטית של בריאן ג'ונס. חברי הלהקה, באופן מדהים, לא זיהו את הפוטנציאל וחשבו שהשיר מתאים אולי להיות צד ב' של תקליטון. מי שכן זיהה היה שדרן רדיו בשם סקוט רוס, ששמע את ההקלטה והתערב עם הלהקה שהשיר הזה יהפוך ללהיט ענק.


יומיים לאחר מכן, הלהקה נכנסה לאולפני RCA בהוליווד, ושם הכול השתנה. ריצ'רדס החליט להתנסות עם אפקט גיטרה חדש שקיבל במתנה מחברת גיבסון, פדאל בשם GIBSON MAESTRO FZ-1 FUZZ-TONE. הוא חיבר אליו את הגיטרה שלו וניגן את הריף המוכר, שהפך פתאום למזמזם, מאיים ומלא נוכחות. שאר חברי הלהקה התאהבו מיד בצליל, אך ריצ'רדס עצמו התנגד. הוא חשב שזה גימיק זול ורצה שבמקום הגיטרה, קטע כלי נשיפה ינגן את המלודיה. למזלנו, הרוב קבע. ברגע שהקשיבו לתוצאה הסופית, כולם הבינו שיש להם סינגל מנצח ביד. היחידים שהיססו היו, באופן אירוני, הכותבים עצמם, ג'אגר וריצ'רדס.


ההקלטה הייתה מאתגרת. באותם ימים, טכנולוגיית ההקלטה לא איפשרה להקליט ערוצים רבים בקלות. בריאן ג'ונס ניגן גיטרה אקוסטית, וריצ'רדס נאלץ לעבור במהלך השיר בין צליל הפאז המלוכלך לצליל ה"נקי" של הגיטרה. אם תקשיבו היטב, תוכלו אפילו לשמוע אותו מפספס פעם אחת את ההפעלה של דוושת הפאז בזמן. את הטמבורין המפורסם בשיר לא ניגן ג'אגר, כפי שנהג לעשות, אלא המפיק ג'ק ניטשה. הסיבה? לדברי ניטשה, התיפוף של ג'אגר על הכלי היה "חסר נשמה". ג'אגר עצמו, בריאיון שנים לאחר מכן, חשף כי ההשראה למשפט המפתח הגיעה כנראה משיר של צ'אק ברי בשם THIRTY DAYS. "אין סיכוי שבחור בריטי יגיד 'אני לא יכול להשיג שום סיפוק' מעצמו," אמר. הצנזורה, כמובן, לא איחרה לבוא, ומנחה הטלוויזיה המפורסם אד סאליבן דרש מהם לשנות את השורה TRYING TO MAKE SOME GIRL כשהופיעו בתוכניתו.


לא רק סיפוק: הפנינים הנוספות בתקליט


אך OUT OF OUR HEADS היה הרבה יותר משיר אחד. בצד הראשון של התקליט האמריקני הסתתר להיט ענק נוסף, THE LAST TIME. זה היה השיר שסימן את פריצת הדרך של צמד הכותבים ג'אגר וריצ'רדס. כפי שהסביר ריצ'רדס: "היה לנו קל לכתוב שירי פופ, אבל היה קשה מאוד לכתוב שיר במיוחד עבור הסטונס. השיר הזה היה למעשה עיבוד שלנו לשיר גוספל מסורתי של הסטייפל סינגרס. זה נתן לנו בסיס לבנות עליו את השיר המקורי המשמעותי הראשון שלנו. ברגע שעשינו את זה, נזרקנו למשחק האמיתי".


ומהצד השני של המטבע, נמצא השיר האפל והאינטימי PLAY WITH FIRE, שבו מיק ג'אגר מזהיר אשת חברה עשירה שלא כדאי לה להתעסק איתו. השיר הזה הוא כמעט פרויקט צד בתוך הלהקה. הוא הוקלט בשעת לילה מאוחרת, לאחר סשן הקלטות ארוך, כשרוב חברי הלהקה כבר הלכו לישון. באולפן נשארו רק ג'אגר וריצ'רדס, ולצידם המפיק פיל ספקטור בגיטרת בס ועוזרו, ג'ק ניטשה, בצ'מבלו. התוצאה הייתה יצירה מינימליסטית ומכשפת.


כאמור, שני הלהיטים הללו, יחד עם SATISFACTION, לא נכללו בגרסה הבריטית של התקליט, מכיוון שהם יצאו כסינגלים נפרדים. הבריטים קיבלו במקומם שירים אחרים, מה שהופך את שתי הגרסאות לשונות זו מזו באופן מהותי.


עם צאת התקליט בארצות הברית, דיק סאמר, כתב במגזין הנוער TEEN SCREEN, סיכם את התחושה הכללית: "האין זה משהו, שהסטונס משתלטים על מה שהביטלס השאירו? פעם חשבתי שהסטונס היא הלהקה הגרועה בעולם. אחרי האזנה לתקליט האחרון, אני לוקח את דבריי בחזרה". הוא לא היה היחיד. בקיץ 1965, היה ברור לכולם שהרולינג סטונס הם לא עוד להקה. הם היו קולו של דור, והם בדיוק התחילו להרעיש.


האישה, הקול והבבושקה. ב-30 ביולי בשנת 1958 נולדה קייט בוש. זמרת-יוצרת-רקדנית ויש שיגידו שהיא פשוט אלוהית.


ree


אתחיל מהפיל שבחדר, או יותר נכון, מהקול שבוקע מהגרון. אי אפשר להישאר אדישים לשירתה של קייט בוש, במיוחד בתחילת דרכה. התגובות תמיד נחלקות לשניים: או שנופלים שדודים בקסמיה, או שמחפשים את כפתור הווליום הקרוב ביותר. קול הסופרן הגבוה והדרמטי שלה יכול להישמע, אם לא באתם מוכנים נפשית, כמו מישהו שהוסיף לכם בטעות חמש כפיות סוכר לקפה של הבוקר. במילה אחת? מוגזם. אבל מהצד השני של המתרס, אותו קול בדיוק יכול להיות הדבר הכי מרתק, שמיימי ומרגש שתשמעו. הוא לא דומה לשום דבר אחר, וזה בדיוק מה שהפך את בוש לאמנית שאי אפשר להתעלם ממנה.


הכל התחיל בשנת 1978, כשבוש, אז נערה אלמונית בת 19, שחררה את WUTHERING HEIGHTS והיממה אומה שלמה. השיר התיאטרלי והמוזר הזה, שהפך ללהיטה הראשון, היה יריית הפתיחה לקריירה שאין שנייה לה. אבל מעניין לגלות שלפני שהפכה לסמל תרבות, בוש הצעירה בכלל התלבטה בין שתי אופציות מפתיעות למדי למסלול חייה: עובדת סוציאלית או פסיכיאטרית. הגורל, כמו תמיד, התערב. דודתה מתה והורישה לה סכום כסף נכבד, שסיפק לה את רשת הביטחון הכלכלית לעזוב את ההתחבטויות בצד ולרדוף אחרי האהבה האמיתית שלה: מוזיקה ומחול.


עם הכסף מהירושה בבנק, היא הסתגרה בבית הוריה והקדישה את כל זמנה לכתיבת שירים, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר ובגיטרה. היחידים ששמעו את יצירותיה היו בני משפחתה, עד שחבר משותף בשם ריקי הופר שמע את הפוטנציאל והחליט לקחת על עצמו פרויקט: למצוא לה פטרון מוזיקלי. הופר לא חיפש רחוק מדי ופנה לחבר שלו, הגיטריסט של להקת פינק פלויד, דייוויד גילמור.


גילמור הקשיב לקלטות והתאהב מיד. הוא זיהה את הגאונות הגולמית ובמימונו האישי, לקח את בוש בת ה-16 לאולפן הקלטות מקצועי כדי להקליט דמו ראוי לשמו. משם, כדור השלג החל להתגלגל והגיע עד למשרדים של חברת התקליטים הענקית EMI. בוש הגיעה עם חומרים יוצאי דופן, ובראשם WUTHERING HEIGHTS, וניפצה את כל המוסכמות.


השיר, כידוע, מבוסס על הרומן הקלאסי "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה. הוא מספר את סיפור אהבתם הטרגי של קת'רין והית'קליף, הנאבקים במחסומים מעמדיים. בצירוף מקרים קוסמי, קייט בוש ואמילי ברונטה חולקות את אותו תאריך יום הולדת, ה-30 ביולי, בהפרש של 140 שנה בדיוק. בוש טענה שכתבה את השיר כולו בלילה אחד, לאחר שצפתה בסיומה של סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר, כשהיא יושבת ליד הפסנתר שלה תחת ירח מלא.


זה היה השיר הראשון שהקליטה באופן רשמי, והוא שוחרר כסינגל הבכורה שלה. עיתונות המוזיקה הבריטית, שלא ידעה איך לעכל את היצור המוזר והנפלא הזה, קטלה אותו בלי רחמים. אבל הקהל חשב אחרת. השיר טס היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר במשך ארבעה שבועות, והפך את בוש לאמנית הסולו הראשונה אי פעם שהגיעה לפסגת המצעד עם שיר שכתבה בעצמה. זה היה להיט עצום בכל העולם, פרט למקום אחד: ארצות הברית. בוש מעולם לא הצליחה באמת לפצח את השוק האמריקני, אולי כי הייתה בריטית מדי, אמנותית מדי, פשוט... קייט בוש מדי.


"אני יודעת שעליי לעשות דברים מיוחדים כדי להביא את שמי לתודעה", אמרה למגזין מלודי מייקר באותה שנה. "יש המון מוזיקה טובה, אבל הכל נמצא באותו זרם. יש לי קול מיוחד והבאתי בשירי הראשון סיפור שבריטים רבים הכירו אותו היטב".


הקרב על הוצאת השיר היה לא פחות מדרמטי. בכירי חברת EMI רצו לשחרר כסינגל ראשון שיר רוק קליט יותר בשם JAMES AND THE COLD GUN. הם היו בטוחים שאף תחנת רדיו לא תסכים להשמיע את WUTHERING HEIGHTS המוזר. כשבוש שמעה על התכנית, היא רקעה ברגליה והתעקשה. היא אולי הייתה צעירה וחסרת ניסיון, אבל ידעה בדיוק מה היא רוצה. מנהל החברה, בצעד מתנשא למדי, החליט להיענות לה. הוא היה משוכנע שהשיר ייכשל כישלון חרוץ, מה שילמד את האמנית הצעירה לקח חשוב: שעליה להתמקד בשירה ולהשאיר את ההחלטות העסקיות למקצוענים. כמובן, הוא טעה בגדול. אחרי ההצלחה המסחררת, הוא הרשה לה לבחור גם את הסינגל הבא, THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES.


באפריל 1978, תקליט הבכורה שלה, THE KICK INSIDE, הגיע למקום השלישי במצעדים והבהיר לכולם שבוש היא לא גימיק של להיט אחד, אלא סיפור הצלחה אמיתי וחסר פשרות. האיכות האמנותית תמיד עמדה אצלה לפני הצורך המסחרי, ולכן הקריירה שלה, במבט לאחור, היא לא פחות ממפעימה. אל תשכחו גם את סולו הגיטרה המבריק בשיר, אותו ניגן איאן בירנסון, חבר להקת הפופ PILOT, שזכורה מלהיטי אמצע הסבנטיז כמו MAGIC ו-JANUARY.


טכנאי ההקלטות, ג'ון קלי, סיפר על החוויה באולפן: "היא ביקשה לחקות בקולה את המכשפה הזו, הגברת המטורפת מיורקשייר. היא הייתה כל כך תיאטרלית ומהפנטת, נתנה את כל ליבה ונפשה. האולפן היה המקום שבו היא שלטה, הייתה לה שליטה מוחלטת על ההקלטות שלה. חריפה מצד אחד, אבל גם קל לעבוד איתה מצד שני".


השנים חלפו, ובוש המשיכה ליצור מוזיקה פורצת דרך, תוך שהיא נעלמת מהעין הציבורית לתקופות ארוכות ומוציאה תקליטים בקצב שלה בלבד. אך כוחה האמיתי התגלה מחדש ובגדול לפני שנים ספורות, כאשר השיר שלה RUNNING UP THAT HILL מ-1985 כיכב בענק בסדרה STRANGER THINGS. פתאום, דור שלם שנולד עשורים אחרי שהשיר יצא, גילה את הקסם, והשיר כבש מחדש את המצעדים בכל רחבי העולם, והוכיח שהמוזיקה שלה היא על-זמנית.


אז ברוכים הבאים לתיאטרון של קייט בוש. השמועות מספרות שאנשי חברת התקליטים שלה ניסו שוב ושוב לשכנע אותה לשיר "רגיל", אבל היא, בדרכה השקטה והנחושה, שכנעה אותם אחרת. וטוב שכך. יום הולדת שמח, קייט. תודה על הקול ועל הכל!


יממה אחת בחיי הביטלס: היום שבו ליברפול כבשה את לונדון בסערה. כן, ה-30 ביולי בשנת 1963 היה יום עמוס מאד לביטלס.


ree


הביטלמאניה כבר כאן, והיא רותחת מתמיד. בעוד בריטניה כולה מתחילה להתמכר לצלילים החדשים והמסעירים, ארבעת המופלאים מליברפול מוכיחים שהם לא רק להקה, אלא מכונת להיטים משומנת שעובדת בקצב מסחרר.


הבוקר נפתח בשעה עשר בדיוק, כשארבעת חברי הלהקה, לבושים בחליפות מחויטות אך עם ניצוץ של מרדנות בעיניים, נכנסו בשערי אולפן מספר 2 במתחם אולפני EMI שברחוב אבי רואד, בלונדון. לצידם, כמו תמיד, ניצבו שניים מהאנשים החשובים ביותר בקריירה שלהם: המפיק בעל מגע הזהב, ג'ורג' מרטין, וטכנאי ההקלטות המיומן, נורמן סמית'. המשימה: להתחיל לעבוד במלוא המרץ על התקליט השני שלהם, שטרם קיבל שם.


בתוך שלוש וחצי שעות אינטנסיביות, עד השעה אחת וחצי בצהריים, הספיקה הלהקה להשלים הקלטה של שני שירים חדשים. הראשון היה PLEASE MISTER POSTMAN, גרסת כיסוי קצבית ומלאת נשמה ללהיט של להקת הבנות המצליחה המארוולטס, שהראה את אהבתם הגדולה לסאונד של מוטאון. מיד אחריו הם צללו לעבודה על IT WON'T BE LONG, שיר מקורי של צמד הכותבים לנון / מקרטני, שהיה למעשה השיר הראשון שהשניים כתבו במיוחד עבור התקליט החדש. עם קריאות ה-YEAH YEAH המדבקות שלו, היה ברור להם שמדובר בלהיט פוטנציאלי ענק (ספוילר - זה לא יהיה להיט אלא שיר בתקליט).


אבל מי חשב על מנוחה? בקושי הספיקו חברי הלהקה להירגע מההקלטה וכבר מצאו את עצמם במונית שדוהרת לכיוון תיאטרון פלייהאוס הלונדוני. על הפרק: יום עמוס לא פחות עם תאגיד השידור הבריטי, ה-BBC. בשעה שתיים וחצי, מיד עם הגעתם, הם התיישבו לראיון קליל עבור תוכנית הרדיו הפופולרית NON STOP POP. מולם ישב המראיין פיל טייט, שהקליט איתם שיחה קצרה לפינה שנקראה POP CHAT. כשנשאל ג'ון על תהליך כתיבת השירים המשותף לו ולפול, הוא ענה בכנות האופיינית לו: "כל השירים הטובים יותר שלנו, אלו שכולם רוצים לשמוע, נכתבו יחד. לפעמים אני כותב חצי מהמילים ופול מסיים אותן. אנחנו מתקדמים כמעט מילה במילה, כל אחד בתורו". פול, מצדו, נשאל כיצד הוא מצליח לשמור על פרטיות כשהוא יוצא עם בחורה. תשובתו, עם חיוך ממזרי, הייתה: "אה, אני לא יודע...". הראיון הזה שודר לבסוף כחודש לאחר מכן, והעניק למעריצים הצצה לאישיותם הכובשת.


ההספק לא נגמר כאן. המטרה העיקרית של הביקור ב-BBC הייתה הקלטת הופעה חיה עבור תוכנית הרדיו הנחשבת SATURDAY CLUB. מול המיקרופונים, הביטלס נתנו שואו מחשמל והקליטו לא פחות משישה שירים ברצף: LONG TALL SALLY הפרוע, הלהיט הענק והטרי שלהם SHE LOVES YOU, השיר GLAD ALL OVER (אל תתבלבלו עם הלהיט בשם זה של המתחרים הגדולים שלהם, להקת דייב קלארק פייב - כי פה זה שיר שונה לגמרי), הביצוע המוכר שלהם ל-TWIST AND SHOUT, הבלדה העוצמתית YOU REALLY GOT A HOLD ON ME, ושיר נוסף מבית לנון / מקרטני, I'LL GET YOU.


וכאילו כל זה לא הספיק ליום עבודה אחד, בשעה חמש אחר הצהריים, הארבעה כבר היו בחזרה באולפני EMI באבי רואד, מוכנים לסשן הקלטות נוסף, הפעם אל תוך הלילה. במקביל לכניסתם לאולפן, שודר ברדיו הפרק השביעי של תוכניתם POP GO THE BEATLES, שהוקלט שבועיים קודם לכן ובו אירחו את להקת המחפשים. סשן הערב, שתוכנן להימשך חמש שעות, התארך לשש שעות של יצירתיות מתפרצת.


עד השעה אחת עשרה בלילה, כשהם מותשים אך מרוצים, היו באמתחתם של הביטלס עוד חמישה שירים מוקלטים לתקליט החדש. הם הקליטו שבעה טייקים נוספים ל-MONEY, עם שירה רוקית ובלתי נשכחת של ג'ון. לאחר מכן, פול לקח את המושכות עם ביצוע עדין ומפתיע לשיר TILL THERE WAS YOU מתוך מחזמר, אותו ניגן בגיטרה אקוסטית קלאסית מדגם JOSE RAMIREZ GUITARRA ESTUDIO, שהעניקה לשיר צבע ייחודי. מיד אחריו, ג'ורג' זכה לרגע שלו באור הזרקורים עם שמונה טייקים ללהיט הרוק'נ'רול של צ'אק ברי, ROLL OVER BEETHOVEN. לסיום, הם הקליטו עוד שלוש עשרה גרסאות לשיר IT WON'T BE LONG וארבע עשרה גרסאות לשיר חדש ומלודי להפליא של פול, ALL MY LOVING, שיר שהוא כתב כמילות שיר, כמו פואמה, במהלך סיבוב ההופעות העמוס עם הזמר רוי אורביסון.


בתחילת עוד לילה של יום מפרך אחד, עמדו הביטלס עם בסיס איתן לתקליטם השני, שהפך מאוחר יותר ל-WITH THE BEATLES. ואם תהיתם לגבי אותו שיר עדין, TILL THERE WAS YOU, אז קבלו סקופ מסקרן במיוחד לקורא המקומי. מתברר שהביצוע המיוחד של הביטלס לשיר הזה השפיע באופן ישיר על אחד מהשירים הישראליים המוכרים והאהובים ביותר. את הפרט המדהים הזה חשפתי לראשונה בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967", לאחר שקיבלתי את המידע היישר מהאמן הישראלי הנוגע בדבר. אבל כדי לגלות איזה שיר זה, תצטרכו לפתוח את הספר הזה.


אדמה רוח ו...אש! – מדוע נורה למוות, ב-30 ביולי 1993, דון מייריק - סקסופוניסט הלהקה הידועה הזו?


ree


עבור רוב העולם, להקת "אדמה, רוח ואש" הייתה התגלמותם של שני קולות בלתי נשכחים: מוריס ווייט ופיליפ ביילי. הם היו הפנים הנוצצות בחזית, הכוכבים הראשיים במכונת הלהיטים המשומנת שהביאה לעולם המנונים קצביים כמו SEPTEMBER ו-BOOGIE WONDERLAND. אבל מאחורי חומת הסאונד העשירה והתוססת הזו, עמד נדבך חיוני, צלע מרכזית בצוללת הפ'אנק הזו – הסקסופוניסט דון מייריק. הוא וחטיבת כלי הנשיפה האדירה של הלהקה, היו הרוח הסוערת והאש הלוהטת שהפכו אותה לתופעה עולמית.


מייריק, יליד שיקגו, לא היה רק עוד נגן שכיר. הוא היה סקסופוניסט מחונן, שהסולואים שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהלהקה. אבל כדרכם של כוכבים משניים, אור הזרקורים בדרך כלל לא האיר עליו ישירות. בעוד הלהקה כבשה כל פסגה אפשרית, מייריק בנה לעצמו במקביל קריירה מפוארת כנגן אולפן מבוקש. הרשימה החלקית של האמנים שנעזרו בכישרונו היא כמו היכל התהילה של המוזיקה: הוא ניגן בתקליטים של ענק הפופ פיל קולינס, שהפך לחבר קרוב ואף כתב עבורו קטע אינסטרומנטלי בשם THE WEST SIDE. הסולו האייקוני שלו בשיר ONE MORE NIGHT של קולינס הוא שיעור מאלף באיך להביע עולם שלם של רגש בכמה צלילים מדויקים. הוא שיתף פעולה גם עם להקת הבנים "איסט 17" והזמרת דניס וויליאמס, מוכיח את יכולתו להתאים את עצמו לכל סגנון.


אך מתחת לפני השטח, בעוד הזהב והפלטינה נערמים, מייריק נאבק בשדים אישיים. התמכרותו לסמים כמו קראק וקוקאין הייתה סוד גלוי בתעשייה, מאבק ממושך שהעיב על חייו ועל הקריירה שלו. חבריו סיפרו כי השימוש בסמים היה דרכו להתמודד עם לחצים וכאבים. והמאבק הזה הגיע לשיאו הטרגי באותו ליל קיץ מר של 1993. בעקבות תלונות של שכנים על רעש מטריד מדירתו, הוזעקה למקום ניידת משטרה של משטרת סנטה מוניקה. השוטר גארי ברברו הגיע למקום במטרה לבצע חיפוש אחר סמים. מה שהתרחש בדקות הבאות הוא סיוט של טעויות בזיהוי ושיקול דעת מוטעה.


מייריק פתח את הדלת. באור הדמדומים, ברברו הבחין בחפץ מוארך ומבריק בידו של המוזיקאי. השוטר, שחשש כי מדובר באקדח, הגיב באינסטינקט ובפזיזות. הוא שלף את נשקו וירה כדור בודד, שפגע ישירות בחזהו של מייריק. המוזיקאי בן ה-53 התמוטט ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן בבית החולים.


החקירה שלאחר הירי גילתה את גודל האבסורד. "האקדח" שאחז מייריק, החפץ שעלה לו בחייו, היה בסך הכול מצית סיגריות ארוך, מעוצב ומוזר למראה, מהסוג שחובבי גאדג'טים אוהבים. הטעות הטרגית הזו הותירה את עולם המוזיקה בהלם. משפחתו של מייריק הגישה תביעת מוות ברשלנות נגד עיריית סנטה מוניקה. הפרשה הסתיימה בפשרה כואבת מחוץ לכותלי בית המשפט, במסגרתה פוצתה המשפחה בסכום של 400,000 דולר. פיל קולינס, חברו הטוב, הנציח את זכרו בשיר קורע לב בשם FOR A FRIEND.


השמש שקעה: האיש שהמציא את הרוק'נ'רול הלך לעולמו. ב-30 ביולי בשנת 2003 מת סאם פיליפס, האיש שפתח את אולפן ההקלטה הראשון, SUN, והיה גם זה שגילה את אלביס פרסלי. בן 80 במותו.


ree


פיליפס, יליד פלורנס, אלבמה, החל את דרכו בכלל כטכנאי וקריין בתחנת רדיו. הוא חלם לפתוח מקום שבו יוכל לתעד את המוזיקה שלא השמיעו ברדיו הממוסד – הבלוז והרית'ם אנד בלוז של האמנים האפרו-אמריקאים מהדרום. בשנת 1950 הוא פתח את "שירות ההקלטות של ממפיס", ובמהרה החל להקליט אמני בלוז כמו האולין וולף ובי.בי. קינג. הוא חיפש צליל חדש, משהו גולמי, לא מלוטש, כזה שמרגישים בבטן. הוא נהג לומר את המשפט המפורסם שלו: "אם רק אמצא אדם לבן עם הקול של השחורים והרגש של השחורים, אוכל לעשות מיליארד דולר". הוא לא ידע שהוא עומד להפוך את הנבואה הזאת למציאות. רק שאת מיליארד הדולר לא הוא יקבל.


ההיסטוריה נקשה על דלתו בקיץ 1953, בדמות נהג משאית צעיר וביישן בשם אלביס פרסלי. הצעיר רצה להקליט שני שירים על תקליטון הדגמה קטן במתנה לאימו. פיליפס לא היה שם באותו יום, אבל העוזרת שלו, מריון קייקר, שאלה את הצעיר מיהו ואיך הוא נשמע. תשובתו של פרסלי, "אני לא נשמע כמו אף אחד", הדליקה אצלה נורה. שנה לאחר מכן, פיליפס הזמין את פרסלי חזרה לאולפן. הניסיונות הראשונים היו מאכזבים, עד שבהפסקה, מתוך שעמום, החל פרסלי לנגן גרסה קצבית ומשוחררת לשיר בלוז ישן בשם THAT'S ALL RIGHT. פיליפס, ששמע את הקסם מחדר הבקרה, הציץ החוצה ושאל "מה זה היה לעזאזל?". "אנחנו סתם מקשקשים", ענו הנגנים. פיליפס לא היסס לרגע והורה להם בהתלהבות: "יופי, תחזרו להתחלה ותקשקשו את זה שוב, אני מקליט". באותו רגע נולד הרוק'נ'רול.


ההצלחה של פרסלי פתחה את הסכר. פתאום, כל צעיר מוכשר עם גיטרה וחלום בדרום רצה להגיע לאולפני SUN. פיליפס, עם האוזן המוזהבת שלו, ידע בדיוק את מי לבחור. הוא החתים את קארל פרקינס, שיצר את ההמנון BLUE SUEDE SHOES. אחריו הגיע "האיש בשחור", ג'וני קאש, עם קול הבריטון העמוק והסיפורים האפלים שלו. ואז נכנס בסערה לפנתיאון ג'רי לי לואיס, "הקילר", שניגן בפסנתר כאילו השטן רודף אחריו. הרגע המכונן שבו פרסלי, קאש, פרקינס ולואיס נפגשו באולפן לג'אם סשן ספונטני אחד, זכה לכינוי "רביעיית מיליון הדולר" והונצח בתמונה שהפכה לסמל. תוסיפו לרשימה גם את רוי אורביסון ותקבלו נבחרת חלומות שכל אחד מחבריה הוא ענק מוזיקלי בפני עצמו.


הסוד של פיליפס היה פשוט: אותנטיות. הוא לא ניסה להחליק את הפינות. הוא השתמש בטכניקת הדהוד ייחודית שנקראה "סלאפבק אקו", שיצרה תחושה של מרחב ועוצמה, והקפיד על הפקה מינימליסטית ששמרה על האנרגיה החיה והמתפרצת של הנגנים. הוא לא מכר תקליטים, הוא מכר תחושה של חופש, של מרד נעורים ושל שבירת מוסכמות.


בסופו של דבר, פיליפס לא יכול היה להתחרות עם חברות התקליטים הגדולות. הוא מכר את החוזה של אלביס פרסלי לחברת RCA תמורת 35,000 דולר – סכום אסטרונומי לאותה תקופה, שהבטיח את עתידה של SUN. בשנות השישים הוא מכר גם את חברת התקליטים עצמה והפך לאיש עסקים ממולח, שהשקיע את כספו בין היתר ברשת המלונות המצליחה הולידיי אין. אבל מי היה מאמין שהאיש עם האוזן הרגישה ביותר בעולם ישקיע את כספו דווקא בזה, נכון?


סם פיליפס אולי איננו, אך הצליל שיצר באותו אולפן קטן בממפיס ממשיך להדהד. הוא לא רק גילה כישרונות, הוא שחרר לעולם כוח תרבותי אדיר ששינה את המוזיקה, האופנה והחברה כולה. השמש אולי שקעה, אבל המוזיקה שלו תזרח לנצח.


האזרח הטוב שהלך לאיבוד: הסיפור המלא והמופרך על התקליט שגמר למובי גרייפ את הסוס. ב-30 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום האולפן הרביעי של להקת מובי גרייפ ושמו TRULY FINE CITIZEN.


ree


בואו נחזור רגע אחורה. שנתיים קודם לכן, בשנת 1967, מובי גרייפ פרצה לתודעה כמו סופת רעמים פסיכדלית. עם חמישה כותבי שירים מוכשרים ושלושה גיטריסטים שהתחרו זה בזה על תשומת הלב, הם היו אמורים להיות התשובה האמריקאית לביטלס, סוג של מכונת להיטים משומנת עם תחכום של קאנטרי, בלוז ופולק. אבל אז, החלה הקריסה. זה התחיל עם מהלך שיווקי אומלל של חברת התקליטים שלהם, קולומביה, שהחליטה לשחרר חמישה סינגלים מהתקליט הראשון שלהם בבת אחת! זה היה מהלך ששידר לחץ והיסטריה וגרם לתחנות הרדיו להתעלם מכולם.


ואז הגיעו הצרות האמיתיות. חברי הלהקה נעצרו על קשרים עם קטינות ושימוש בסמים, מה שהכתים את תדמיתם. המנהל שלהם, מתיו כץ, הסתבך איתם בסכסוך משפטי מכוער על הזכויות לשם הלהקה, סכסוך שיימשך עשרות שנים ומנע מהם ליהנות מפירות עמלם. אבל המכה הגדולה ביותר הגיעה בשנת 1968, כאשר הגיטריסט והנשמה הפרועה של הלהקה, סקיפ ספנס, התפרק לחלוטין. במהלך סשנים בניו יורק, תחת השפעה כבדה של LSD, הוא לקח גרזן כיבוי אש וניסה לפרוץ את דלת חדר המלון של המתופף דון סטיבנסון כדי "להציל אותו מעצמו". המתופף לא היה בחדר ולכן לא נפגע והתקרית הסתיימה באשפוז כפוי של ספנס בבית החולים ובאבחנה של סכיזופרניה. הוא היה בחוץ.


הלהקה, פצועה וחבולה, הצטמצמה לשלישייה כשהבסיסט המקורי, בוב מוזלי, עשה את הצעד הכי לא צפוי שיש ועזב כדי להתגייס לחיל הנחתים האמריקאי, המארינס. הוא חיפש סדר ומשמעת בחייו הכאוטיים, אך באופן טראגי, אובחן בעצמו כסובל מסכיזופרניה פרנואידית במהלך הטירונות ושוחרר. שנים אחר כך אמר על התקליט שהוקלט בלעדיו: "יכולתי לעשות את התקליט הזה, אבל לא עשיתי זאת. גם ככה זו לא הייתה תקופה שמחה ללהקה".


כך נותרו הגיטריסט המוביל ג'רי מילר, המתופף דון סטיבנסון, וגיטריסט הקצב פיטר לואיס, שלושה מוחות מוזיקליים מבריקים שנותרו עם חור בלב הלהקה וחוזה דרקוני שהכריח אותם לספק תקליט נוסף לקולומביה. מילר וסטיבנסון הסכימו מיד, זה היה או זה או לשקוע בחובות. לואיס, לעומת זאת, היסס. נדרש זמן לשכנע אותו לחזור לאולפן, כשהתשוקה לנגן יחד כמעט ונעלמה.


ההחלטה נפלה: מגיעים לנאשוויל, בירת הקאנטרי. אולי שם, הרחק מהסצנה הפסיכדלית של סן פרנסיסקו, הם ימצאו קצת שקט. לתפקיד הבסיסט החסר גויס לא אחר מאשר בוב מור, ענק אולפנים אמיתי מה-NASHVILLE A-TEAM, שניגן באלפי הקלטות, כולל עם אלוויס פרסלי, רוי אורביסון וג'רי לי לואיס. על ההפקה הופקד בוב ג'ונסטון, עוד שם ענק בתעשייה, האיש שהפיק את BLONDE ON BLONDE של בוב דילן ואת SOUNDS OF SILENCE של סיימון וגרפונקל. ג'ונסטון נודע כבעל משמעת ברזל, אך במקרה הזה, הוא בעיקר שימש כחותמת גומי. שנים לאחר מכן, הוא הודה שהמעורבות שלו הייתה מינימלית; הלהקה הייתה צריכה את שמו על התקליט כדי שחברת התקליטים תאשר את התקציב. הוא פשוט ישב שם ונתן להם לעשות את שלהם.


האווירה, אם כן, הייתה של חובה מקצועית ולא של יצירה לוהטת. את האדישות הזו אפשר לראות אפילו בסיפור המשעשע והעגום של עטיפת התקליט. חברי הלהקה חיבבו מאוד את שומר הכניסה לאולפן בנאשוויל. הוא היה איש נחמד שהרשה להם לנעול את הדלת ולעשן בפנים מריחואנה בשקט, בזמן שהוא דאג להרחיק מבקרים לא רצויים. כמחווה, הם שמו את תמונתו על העטיפה. אלא שהקהל הרחב לא הכיר את הסיפור. כל מה שהם ראו היה דמות שנראתה כמו שוטר נינוח, ובתקופה של מחאות נגד מלחמת וייטנאם וקיטוב פוליטי, רבים פירשו זאת כעקיצה סרקסטית נגד המשטרה והממשל. העטיפה, במקום לעורר סימפטיה, עוררה אנטגוניזם ועשתה רק נזק למכירות.


מבחינה מוזיקלית, התקליט נשפט בחומרה יתרה. הקהל והמבקרים ציפו לעוד יצירה מורכבת ומהפכנית, והשוו אותו לתקליט הקודם, MOBY GRAPE 69, שנחשב דווקא לחזרה מרשימה לשורשים אחרי הבלגן של התקליט השני. אל מול הציפיות האלה, הצליל הרגוע והקאנטרי-פולקי של TRULY FINE CITIZEN נשמע רדוד, עייף וחסר את הניצוץ שאפיין את הלהקה בימיה הגדולים. זו הייתה ביקורת לא הוגנת לחלוטין. לא באמת נתנו לצלילים הזדמנות. מספיק להקשיב לשיר הפתיחה המקסים ששר לואיס, CHANGES CIRCLES SPINNING, כדי להבין שהקסם עדיין היה שם, גם אם חבוי תחת שכבות של תשישות ואכזבה. אבל דעת הקהל כבר הייתה נחרצת.


התקשורת פשוט קטלה את התקליט. במגזין רולינג סטון, למשל, לא ריחמו עליהם וכתבו בזמנו: "כששמעתי בפעם הראשונה את התקליט הזה, לא האמנתי למשמע אוזניי. מזה זמן רב לא שמעתי תקליט כה שאנן ופאתטי. נראה שכבר לא אכפת למי שנותר בלהקה. החומר בנאלי והשירה רדודה. יש תחושה של חוסר גיוון מתיש בשירים. כיום, גם במספר חבריה וגם ברוחה, הלהקה הזו היא צל חיוור של עברה". לאחר צאת התקליט, הלהקה התפרקה למעשה. "האזרח הטוב באמת" נכשל מסחרית ונקבר תחת הר של ביקורות שליליות.


מכינים רשימת שירים לתקליט מאסטרפיס! ב-30 ביולי בשנת 1969 עבד מפיק הביטלס, ג'ורג' מרטין, עם טכנאי ההקלטה של אולפני EMI, על סדר השירים במחרוזת שתפאר את הצד השני של התקליט "אבי רואד".


ree


דרמה באולפן: ב-30 ביולי 1969, רגע לפני סגירת התקליט שיהפוך לקלאסיקה, פול מקרטני דרש למחוק שיר. מה שקרה אחר כך הוא שרשרת של טעויות, תושייה וקצת קסם, שהובילה לאחד הסופים המפתיעים והאהובים בתולדות המוזיקה.


זהו סיפור על רגע אחד בזמן, רגע גורלי ששינה את פניו של אחד התקליטים המוכרים ביותר בהיסטוריה. חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, עסוקים עד מעל לראש בהקלטות האחרונות של מה שיהיה, גם אם לא ידעו זאת בוודאות אז, התקליט המשותף האחרון שלהם, ABBEY ROAD.


בתוך חדר הבקרה, המפיק ג'ורג' מרטין, וטכנאי הסאונד המבריק, ג'ף אמריק, רוכנים מעל קונסולת ההקלטה. יחד איתם נמצא פול מקרטני, חדור מטרה ונחוש להרכיב את הפאזל המוזיקלי המורכב שיהפוך לצד ב' של התקליט. הם עמלים על מחרוזת שירים ארוכה, יצירת מופת שזכתה לשם הקוד THE LONG ONE, שתכלול קטעי שירים שונים שיתחברו זה לזה ברצף כמעט חלומי. הרעיון הוא ליצור יחידה מוזיקלית אחת, זורמת ושלמה, מ-YOU NEVER GIVE ME YOUR MONEY ועד THE END.


אבל אז, משהו צורם. בין השיר MEAN MR MUSTARD לבין POLYTHENE PAM, משובץ קטע קצרצר, כמעט זניח, שיר בן 23 שניות בלבד בשם HER MAJESTY. זהו שיר קטן וחמוד שכתב פול, מחווה משועשעת למלכת אנגליה. כשהוא שומע את השילוב ברצף, פול מתכווץ. זה פשוט לא עובד. הקטע הקליל והאקוסטי שובר באופן בוטה את המעבר הרוקי והבועט בין שני השירים. הוא מרגיש שהשיר הקטן הזה פשוט מסיח את הדעת, הורס את המומנטום שהם בנו בעמל רב.


"תוציאו את זה," הוא מורה בנחרצות. "זה לא מתאים. תמחקו את זה לגמרי".


בנקודה זו נכנס לתמונה גיבור נוסף בסיפורנו, טכנאי צעיר בשם ג'ון קורלנדר. קורלנדר, כמו כל עובד באולפני EMI באותה תקופה, פועל תחת הוראה חד משמעית מההנהלה: לעולם, אבל לעולם, לא זורקים שום דבר שהביטלס מקליטים. כל צליל, כל חזרה, כל טעות – הכול חייב להישמר לדורות הבאים. הוא עומד בפני דילמה: מצד אחד, פול מקרטני, אחד משני הכותבים הראשיים של הלהקה ואחד הכוחות היצירתיים הגדולים בעולם, נתן הוראה מפורשת למחוק. מצד שני, הבוסים שלו יערפו את ראשו אם יעז להשמיד סרט הקלטה של הביטלס.


בתושייה של רגע, קורלנדר מבצע החלטה שתשנה הכול. הוא מציית להוראה של פול – ומוציא את השיר מהמחרוזת. הוא חותך פיזית את סרט ההקלטה המכיל את HER MAJESTY. אך במקום להשליך את פיסת הסרט לפח, הוא לוקח אותה, הולך אל קצה סרט המאסטר של כל התקליט, ולאחר שניות ארוכות של דממה, מדביק אותה שם. כדי ליצור הפרדה ברורה, הוא מוסיף לפני השיר כ-15 שניות של סרט אדום (LEADER TAPE), טריק מקובל כדי לסמן לטכנאי המאסטרינג שהקטע אינו חלק אינטגרלי מהיצירה. מבחינתו, הוא פשוט מצא מקום בטוח לאחסן את הקטע היתום, הרחק מהישג ידו של פח האשפה.


כאשר פול האזין לגרסת המאסטר הכמעט סופית של התקליט, הוא נשאר המום. השיר האחרון, THE END, מסתיים באקורד מפואר. ואז, דממה. 14 שניות של שקט מוחלט. פול כבר היה בטוח שהתקליט נגמר. ולפתע, משום מקום, בוקע צליל אקורד חזק (שהוא למעשה האקורד האחרון והקטוע של MEAN MR MUSTARD) ואחריו קולו העדין שר: "HER MAJESTY IS A PRETTY NICE GIRL...".


לרגע אחזה בו תדהמה. מה זה הדבר הזה? אבל אז, חיוך רחב מתפשט על פניו של מקרטני. האפקט המקרי, ההפתעה המוחלטת הזאת אחרי הסיום המפואר של THE END, היה פשוט גאוני בעיניו. זהו קוריוז קטן, קריצה הומוריסטית ובלתי צפויה בסופו של מסע מוזיקלי אדיר. הוא מתאהב בטעות הזאת באופן מיידי. גם אנחנו.


גם זה קרה ב-30 ביולי: ההיסטוריה, כידוע, לא נכתבת רק ברגעים הגדולים והמתוכננים. לפעמים, היא נרקמת ברגעים קטנים של פאניקה, בהחלטות עסקיות אומללות, במריבות קטנות באולפן ובצירופי מקרים אירוניים. ה-30 ביולי הוא יום כזה בדיוק,


ree


1972: הסיוט של דייויד בואי בקפריסין ובשחקים


שנת 1972 הייתה שנת שיא של דייויד בואי. האלטר-אגו שלו, זיגי סטארדאסט, כבש את העולם בסערה, וההופעות היו מפגן בלתי נשכח של תיאטרליות ורוק'נ'רול. בין הופעה להופעה, בואי ולהקתו החליטו לקחת פסק זמן קצר ולטוס לחופשה שטופת שמש בקפריסין. אלא שהשלווה הים-תיכונית הפכה במהירות לסאגה של פחד וחרדה.


הצרות החלו ב-17 ביולי. בואי, שנהג ברכב שכור, מצא את עצמו מעורב בתאונת דרכים חזיתית. המזל שיחק לו, והוא יצא מהרכב המעוך ללא פגע, אך משטרת קפריסין לא התרשמה מהכוכב הבריטי והאשימה אותו בנהיגה פזיזה. הוא נדרש לשוב לאי לשימוע משפטי, אך בסופו של דבר, לאחר שכיסה את מלוא הנזק לרכב השני, כל ההאשמות נגדו התפוגגו. הוא יצא מזה בזול, אבל החוויה בהחלט הותירה בו את חותמה.


אך זה היה רק המתאבן. הטיסה חזרה הביתה לאנגליה הייתה החלק ששבר אותו באמת. המטוס נקלע לסופת ברקים אימתנית מעל אירופה. ככל שהתקרבו לאנגליה, הסופה התעצמה, והמטוס היטלטל באוויר כמו צעצוע. הברקים האדירים הבזיקו קרוב באופן מסוכן לחלונות המטוס, ובואי ואשתו דאז, אנג'י, לא יכלו לעצור את עצמם וצרחו באימה. עם הנחיתה בשדה התעופה הבריטי, בואי, חיוור ורועד, נשבע שלעולם לא יעלה על מטוס פעם נוספת.


ואכן, הוא עמד במילתו במשך שנים. את מסעות ההופעות שלו ברחבי העולם הוא עשה באמצעות אוניות פאר כמו ה-QUEEN ELIZABETH 2 ורכבות, כולל חציית ברית המועצות ברכבת הטרנס-סיבירית המפורסמת. הפוביה הזו החזיקה מעמד כמעט חמש שנים, עד ה-10 במרץ 1977, אז נשבר סופית ועלה על טיסה מלונדון לניו יורק, כשחברו הטוב איגי פופ לצידו, כנראה כדי להחזיק לו את היד.


1967: הרולינג סטונס, אוסקר וויילד והקליפ שהחרים ה-BBC


בעוד שבואי נלחם בפחדים אישיים, הרולינג סטונס, כהרגלם, נלחמו בממסד. בשנת 1967, הלהקה שחררה את השיר WE LOVE YOU, שהיה למעשה מכתב תודה למעריצים ונאום התרסה נגד המשטרה והרשויות, לאחר מעצרי הסמים המתוקשרים של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. כדי ללוות את השיר, הם גייסו את הבמאי פיטר ווייטהד ליצירת קליפ נועז.


הצילומים ביום זה נערכו באולם כנסייה באזור ESSEX, והקונספט היה שחזור של משפטו המפורסם של הסופר והמחזאי אוסקר וויילד על "הפקרות רבתי". ג'אגר, באופן טבעי, לוהק לתפקיד וויילד הדרמטי. מריאן פיית'פול, בת זוגו דאז, גילמה את בוזי, חברו הטוב, וקית' ריצ'רדס, באירוניה מוחלטת, חבש פאה של שופט וגילם את איש החוק שדן את חבריו. הקליפ היה פרובוקטיבי, חתרני וביקורתי יותר מדי עבור תוכנית המוזיקה המרכזית של בריטניה, TOP OF THE POPS, שהחליטה להחרים אותו ולא לשדרו. הצופים בבריטניה נאלצו להסתפק בשמיעת השיר ברדיו, בעוד שהקליפ כן שודר בארצות הברית ובגרמניה, שם כנראה היו פתוחים יותר לאמנות חתרנית.


1986: מי לא אהבו את השיר של ג'ון דנבר?


לאמן הפולק-קאנטרי ג'ון דנבר הייתה תדמית של בחור נחמד ששר על הרים וטבע. אבל בשנת 1986, הוא החליט לגעת בנושא קצת יותר נפיץ. יחד עם הזמר הרוסי אלכסנדר גראדסקי, הוא הקליט סינגל אנטי-מלחמתי בשם ?WHAT ARE WE MAKING WEAPONS FOR והמסר הפציפיסטי, שהגיע בשיאה של המלחמה הקרה, היה אולי אמיץ, אבל התזמון מבחינת הקריירה שלו היה איום ונורא.


זמן קצר קודם לכן, חברת התקליטים שלו, RCA, נרכשה על ידי תאגיד הענק GENERAL ELECTRIC. הבעיה? GENERAL ELECTRIC לא הייתה רק יצרנית של מקררים ונורות, אלא גם אחת מהקבלניות הביטחוניות הגדולות והמובילות בארצות הברית, שייצרה רכיבים למערכות נשק מתקדמות. נראה שמישהו בהנהלה החדשה לא ממש התחבר למסרים של דנבר. זמן קצר לאחר יציאת הסינגל, הודיעה RCA לדנבר ההמום על שחרורו מחוזה ההקלטות שלו. כנראה שלשיר כמחאה על כלי נשק בזמן שהבוס שלך מוכר טילים זה לא המהלך העסקי הכי חכם.


1968: יום עמוס בחייהם של הביטלס – חנות נסגרת וריב באולפן


ה-30 ביולי 1968 היה יום סכיזופרני במיוחד עבור חברי הביטלס. מצד אחד, חלום אחד הגיע לסיומו המר, ומצד שני, יצירת מופת נצחית החלה לקרום עור וגידים, לא לפני דרמה קטנה משלה.


הסוף המר היה שייך ל-APPLE BOUTIQUE, חנות הבגדים הפסיכדלית של הלהקה, שהייתה ממוקמת ברחוב בייקר 94 בלונדון. החנות, שנפתחה רק שבעה חודשים קודם לכן, הייתה כישלון עסקי קולוסאלי. הרעיון למכור "דברים יפים לאנשים יפים" התברר כלא רווחי, בעיקר בגלל ניהול כושל וגניבות בלתי פוסקות של סחורה מצד לקוחות ועובדים כאחד. פול מקרטני כינה את המיזם "אסון יפהפה". הוחלט לסגור את החנות. בלילה שלפני, חברי הלהקה וחבריהם הקרובים הורשו להיכנס ולקחת כל פריט שחפצו בו. למחרת, העובדים קיבלו הוראה פשוטה: לפתוח את הדלתות ולתת לכל עובר אורח ברחוב להיכנס ולקחת כל מה שנותר על המדפים, בחינם - פריט אחד לכל אדם. בערב, החנות רוקנה ונסגרה סופית.


באותו הזמן בדיוק, בצדה השני של לונדון, באולפן מספר 2 במתחם אולפני EMI באבי רואד, הלהקה עבדה על שיר חדש של מקרטני, יצירה בשם HEY JUDE. האווירה, עם זאת, לא הייתה הרמונית לחלוטין. ג'ורג' האריסון, שניסה להוסיף סולו גיטרה חשמלית בין שורות השירה של פול, נתקל בהתנגדות נחרצת ממקרטני, שחשב שזה מיותר ומפריע. לאחר ויכוח קצר, האריסון הנזוף עלה לחדר הבקרה וישב שם בשקט, בזמן שהשאר המשיכו להקליט. כל הדרמה הזו תועדה על ידי צוות צילום שנכח במקום לצורך סרט תיעודי בשם MUSIC. הצילומים הנדירים מראים את הלהקה עובדת על טייק מספר תשע של השיר, עם מקרטני בפסנתר ובשירה, ג'ון לנון בגיטרה אקוסטית ורינגו סטאר בתופים.


2014: הגיטריסט שמאחורי הצלילים הגדולים הלך לעולמו


ב-30 ביולי 2014, נפרד עולם המוזיקה מהגיטריסט דיק וגנר, שמת מאי ספיקת נשימה בגיל 71. וגנר אולי לא היה שם מוכר בכל בית, אבל הצלילים שהפיק מהגיטרה שלו מוכרים לכל חובב רוק. הוא היה הגיטריסט הסודי והאיש למשימות מיוחדות של כמה מהאמנים הגדולים ביותר (כמו גם האיש המרכזי בלהקת רוק אדירה שרבים לא מכירים ושמה URSA MAJOR). הוא ניגן עם לו ריד, היה שותף מרכזי של אליס קופר בתקופת השיא שלו וניגן את הגיטרה המייללת בתקליט המופת WELCOME TO MY NIGHTMARE, תרם סולואים בלתי נשכחים לתקליטים של להקת KISS (כולל הגיטרה האקוסטית בבלדה BETH) ואפילו ניגן סולואים לתקליט של איירוסמית'. הוא היה הגיבור הנסתר מאחורי כמה מהרגעים הגדולים של הרוק.


מי נולדו וחוגגים היום? ובכן...


1936 - באדי גאי: גיטריסט וזמר בלוז משפיע מאין כמותו, אחד מאבות הבלוז החשמלי של שיקגו שהיווה השראה עצומה לגיטריסטים כמו אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס וג'ימי פייג'.


1941 - פול אנקה: זמר וכותב שירים קנדי שהיה אליל נוער ענק בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 עם להיטים כמו DIANA ו-PUT YOUR HEAD ON MY SHOULDER. בהמשך, כתב את המילים ללהיט האלמותי MY WAY עבור פרנק סינטרה.


1945 - דייויד סנבורן: סקסופוניסט ג'אז-פופ וזוכה פרסי גראמי, שאפשר לשמוע את הנגינה הייחודית שלו באינספור תקליטים, כולל בשיר YOUNG AMERICANS של דייויד בואי.


1946 - ג'פרי האמונד (האמונד): הבסיסט של להקת הרוק המתקדם ג'ת'רו טול בין השנים 1971 ל-1975. הוא ביקש לפרוש מהלהקה אחרי שחש בה לחצים רבים והעדיף להתמקד בתחום הציור.


הסיפור שלא ייאמן מאחורי השיר ששינה את הפופ הבריטי. ב-30 ביולי בשנת 1965 יצא התקליטון עם השיר SEE MY FRIENDS של להקת הקינקס.


ree

זה היה קיץ סוער. לונדון התנדנדה בקצב הסווינגינג סיקסטיז, והתחרות בין הלהקות הגיעה לנקודת רתיחה. בצד אחד של הזירה, ארבעת המופלאים מליברפול, ובצד השני, חבורה מחוספסת ורועשת מצפון לונדון – הקינקס. ואז, בדיוק כשחשבתם שהכל כבר נאמר ונוגן, הגיח ריי דייויס, המוח והלב הפועם של הקינקס, עם יצירה שהייתה שונה מכל מה ששמעתם קודם.


הסיפור של SEE MY FRIENDS מתחיל בכלל בטרגדיה אישית קורעת לב. שנים קודם לכן, אחותו הגדולה של דייויס, שחיה הרחק באונטריו שבקנדה, חזרה לביקור באנגליה. באחד הערבים, בזמן שרקדה במועדון לילה מקומי, היא התמוטטה ומתה במקום כתוצאה ממחלה פתאומית. רגע לפני האסון, היא הספיקה להעניק לריי הצעיר, אחיה הקטן והמוכשר, מתנה שתשנה את חייו ואת עולם המוזיקה: הגיטרה הראשונה שלו, לכבוד יום הולדתו ה-13. האובדן הזה נצרב עמוק בנשמתו של דייויס והפך לזרע שממנו ינבוט השיר המהפכני.


אבל איך קשורים דייגים הודים לסיפור? ובכן, ההשראה לצליל הייחודי של השיר הגיעה במקרה לגמרי, במהלך מסע של הלהקה במזרח הרחוק. הטיסה עשתה עצירת ביניים בבומביי, ודייויס, סובל מג'ט לג ועייפות, מצא את עצמו משוטט על חוף הים עם שחר. "אני זוכר שפשוט קמתי ויצאתי החוצה אל החוף, ופתאום ראיתי קבוצה של דייגים מתחילה את יום העבודה שלה", סיפר פעם. "הם צעדו לאט לאט לכיווני, מושכים את הרשתות מהמים ושרים לעצמם מנגינה מוזרה, כמעט מהפנטת. המלודיה הזו פשוט תפסה אותי ולא הרפתה". הצליל החד-גוני, הזמזום העולה ויורד של קולם, נשאר איתו כל הדרך חזרה ללונדון.


כשנכנס לאולפן, דייויס היה נחוש לשחזר את אותו צליל קסום. הוא לקח את גיטרת ה-12 מיתרים שלו וניסה לחקות את מה ששמע, יוצר סאונד מזמזם ומתמשך שהזכיר סיטאר, כלי נגינה שהיה אז אקזוטי לחלוטין בעולם הפופ המערבי. התוצאה הייתה פורצת דרך. SEE MY FRIENDS היה שיר הפופ המערבי הראשון שהכניס באופן מובהק מוטיבים מהמוזיקה ההודית הקלאסית, חודשים ארוכים לפני שהבירדס ניסו להקליט שיר עם הכלי הזה וג'ורג' האריסון מהביטלס גילה את הראגה והכניס את צליל הסיטאר ל-NORWEGIAN WOOD. דייויס, שידוע בלשונו החדה, לא שכח לעקוץ את המתחרים הגדולים בתקשורת על כך, ונהנה מהעובדה שהקדים אותם בסיבוב.


עם זאת, למרות החדשנות, דייויס עצמו מעולם לא היה מרוצה במאה אחוז מההקלטה הסופית. "האמת היא שהיינו צריכים להיות קצת יותר זהירים עם זה", הודה. "אני חושב שהמפיק שלנו, של תלמי, קצת נסחף בניסיון שלו לשמור על הסאונד 'הגולמי' והלא מלוטש שלנו. יש כמה קטעים בהקלטה, במיוחד בערוצים הנוספים שהוספנו, שנשמעים לי פשוט נורא".


אבל לא רק הצליל עורר סערה. מילות השיר, שעוסקות לכאורה באובדן ובחיפוש אחר חברים, קיבלו במהרה פרשנות בלתי צפויה. רבים ראו בשיר המנון מוסווה לקהילה ההומוסקסואלית, עם שורות כמו "היא פשוט נעלמה, ועכשיו נשארתי רק עם החברים שלי". דייויס מיהר להבהיר את הנושא בראיון: "זה לא בדיוק הסיפור", הסביר. "השיר מדבר על המצב שבו אתה מאבד את אהבת חייך, את האישה בחייך, וכל מה שנשאר לך בעולם זה החברים הכי טובים שלך. זו יותר הצהרה על אחווה גברית מאשר על הומוסקסואליות. אבל כן, יש בזה קו גבול דק. הרגע הזה שבו אתה יוצא לשתות בירה עם החבר'ה, ואז מגיע השלב שהם מתחילים לשיר אחד לשני ומחבקים זה את זה".


כך או כך, המבקרים של התקופה לא ידעו איך לאכול את היצירה המוזרה הזו. דרק ג'נסן, מבקר הבית המוערך של עיתון המוזיקה NME, כתב בביקורת לפנתיאון: "השיר הזה כל כך מציק ומנג'ס בגישה ובחזרתיות שלו, עד שהוא פשוט מהפנט אותך ומאלץ אותך להקשיב לו שוב ושוב".


ואולי זה כל הסיפור. SEE MY FRIENDS לא היה להיט קליט ומיידי. הוא היה שיר מאתגר, מוזר, כזה שדורש ממך להקשיב באמת. הוא היה הוכחה לכך שפופ יכול להיות אמנות, ושגם בתוך מבנה של שלוש דקות אפשר להכניס עולם שלם של כאב, געגוע, חדשנות תרבותית וחוצפה בריאה. הוא היה הרגע שבו הקינקס הוכיחו שהם לא עוד להקת קצב, אלא כוח מוזיקלי שיש להתחשב בו.


ב-30 ביולי בשנת 1979 יצא בארה"ב הסינגל DON’T BRING ME DOWN של להקת אי.אל.או. השיר הזה לא מכיל כלל תיפוף אמיתי אלא לופ של תיפוף שנלקח משיר אחר של הלהקה (ON THE RUN) והואט.


ree


אי.אל.או הייתה אחת הלהקות הנמכרות ביותר בעולם מאז הלהיט הראשון בבריטניה ב-1972 ועד לפירוקה בשנת 1986. במהלך אותה תקופה, הלהקה מכרה יותר מ-50 מיליון תקליטים ברחבי העולם. למרות שהכנר מיק קמינסקי והצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל הופיעו בסרטוני התדמית של האלבום DISCOVERY הרב-פלטינה, הם לא תרמו לאף אחד מהשירים שלו. כך אישר לי מתופף הלהקה, בב בוואן. תקליט מצליח זה פנה לרחבת הריקודים באופן שגרם לקלידן, ריצ'רד טנדי, להמציא את שמו משתי מילים - DISCO VERY. עם זאת, למרות ש-DON'T BRING ME DOWN התהדר גם בקצב אפ-מרקיד שפנה לסצנת המועדונים העכשווית, הוא היה מושרש הרבה יותר חזק ברוח הרוק, כמו ג'ף לין, מגובה בסימן המסחרי של אי.אל.או.

"ג'ף תמיד אמר שהמילים לשירים שלו הן לא עניין גדול", אמר טכנאי ההקלטה של השיר, ריינהולד מאק. "בזמן הזה, לעומת זאת, הן היו מכוונות בדרך כלל לאשתו, סנדי".


מאק היה מפיק וטכנאי הקלטה שעבד על חצי תריסר אלבומי אולפן של אי.אל.או (כמו גם תקליטים של קווין והקלטות בהשתתפות הרולינג סטונס, דיפ פרפל, דיוויד קוברדייל, לד זפלין, אוריה היפ, רורי גלאגהר, בלאק סאבאת', מיטלוף והסקורפיונס). הוא היה טכנאי הבית של אולפני MUSICLAND שפעלו במלון במינכן ושם נהגה אז אי.אל.או להקליט (גם כדי ליהנות מאווירת האולפן החופשית ליצירה וגם כדי להימלט ממס ההכנסה הבריטי).


מאקתיאר את הדינמיקה בינו לבין ג'ף לין כ"מערכת היחסים האופיינית עם אנגלי. כל בוקר, הגישה שלו הייתה קרה, כאילו מעולם לא פגשתי אותו לפני כן; הוא חלף על פני אפילו בלי להגיד שלום, ואילו בלילה, אחרי כ-12 ליטרים של בירה, הוא ישב על הברכיים שלי, מנשק אותי לילה טוב. בין לבין, הוא היה משאיר לי את מטלות טכנאות האולפן ושואל דברים כמו, 'אתה יכול לתת צליל גדול לפסנתר?' אחרי שניסיתי לעשות את זה, הוא היה אומר, 'בסדר, זה ממש טוב. עכשיו אתה יכול לדפוק את זה?' 'מה הטעם לעשות את זה?' הייתי שואל 'יכולתי לדפוק את זה מלכתחילה'.


"היו לנו יחסי עבודה קרובים לאהבה/שנאה. למעשה, אם תשאלו אותו הוא עדיין יגיד לכם שהדבר הכי מעצבן בי היה כשהוא ביקש ממני לעשות משהו והייתי עונה, 'בשביל מה?' - לא הגישה הכי דיפלומטית, אני יודע. ג'ף אהב לקבל את החופש המוחלט לעשות דברים מוזרים, לשים מיקרופונים במקומות מוזרים, לשמוע צלילים יוצאי דופן, ואז לשנות את דעתו ולעשות משהו אחר לגמרי. עם זאת, הוא מעולם לא הסביר את הרעיונות שלו, ועד שהוא התחיל לשים את הקול שלו לפלייבק עם הקצב של שיר, לא היה לי מושג איך המנגינה תלך או היכן תהיה השירה. זה הקשה על התהליך.


"ג'ף שאל אותי, 'אתה יכול לגרום לשיר להישמע מוזר?' או 'אתה יכול לגרום לזה להישמע יותר מוזר?' לפעמים הייתי שואל אותו מה המשמעות של 'מוזר', והערה אחרת שלו הייתה 'אמרת שאתה יכול לעשות את זה כאשר אתה נמשך לתפקיד'. תמיד היו יותר מדי דברים מכל דבר, ואחרי שג'ף המשיך להוסיף ולהוסיף ולהוסיף, הייתי חושב, 'איך לעזאזל אני הולך לערוך מיקס לזה?' זה היה אתגר לוודא שניתן לשמוע את האלמנטים השונים. המיקסים היו מאוד מפותלים, ולכן זה הגיע לבחירה של מה צריך להציג באיזו נקודה. ואז שוב, אם הייתי נאבק עם משהו, ג'ף פשוט היה אומר, 'מה אכפת לך? בכל מקרה אתה לא תשמע שום דבר מזה'..."


מפגשי ההקלטה לאלבום DISCOVERY התקיימו באולפני MUSICLAND במרץ ואפריל 1979, כאשר כל ערוצי הליווי הונחו על ידי הגיטריסט ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הבסיסט קלי גרוקאט ונגן הקלידים ריצ'רד טנדי בתוך כמה ימים.


"לפני הקלטת קטע הקצב החי, ג'ף בדרך כלל עשה חזרות על כל שיר חדש עם הלהקה", הסביר מאק. "מדי פעם היינו נעצרים בכל פעם שהיה צריך לעבוד על מנגינה או לנסות לחבר את המילים. אף אחד לא באמת ידע על מה הוא חושב כשזה קרה, אבל ערוצי הליווי התאחדו מהר ואז הוספנו עליהם בלי סוף. כל התופים היו מוכפלים פעמיים. עד היום, ג'ף מתעקש שלא אכפת לו מהדהוד בהקלטות של אנשים אחרים, אבל הוא לא רצה את זה בהקלטות שלו. אז הייתי צריך ללכוד את צלילי החדר האמיתיים ואז תמיד הייתי מרמה קצת על ידי הוספת הדהוד כלשהו. לעתים קרובות, הוא היה ניגש למכשיר ההקלטה ומפסיק את פעולתו, כדי לשמוע אם התווסף הדהוד כלשהו. ובכן, בכל פעם שראיתי אותו הולך אל המכונה ההיא, הייתי עם האצבע שלי על כפתור השתקה, וברגע שהוא עצר את המכונה לחצתי על כפתור ההשתקה כדי שהוא לא יכול לשמוע מה הוספתי".


אחד השירים האחרונים שהחבר'ה עבדו עליו לתקליט היה DON'T BRING ME DOWN. עם זאת, זה התהדר בגישה לא טיפוסית הן לקונספציה והן לביצוע. "זה כדור דוהר גדול של דיסטורשן", כתב ג'ף לין על השיר בשנת 2001, בזמן שהאלבום DISCOVERY יצא בגרסת רימאסטר. "כתבתי אותו ברגע האחרון כי הרגשתי שאין מספיק שירים רועשים באלבום . זה בדיוק מה שרציתי".


"קראתי פעם ראיון עם ג'ף במגזין מוזיקה שבו הוא תיאר איך נוצר השיר הזה, וזה היה די מעניין, כי הזיכרון שלו היה ההפך הגמור משלי", אמר מאק. "הוא ניסה להבין מה לעשות הלאה ואמרתי, 'ג'ף, בוא נעשה משהו מהנה. בוא ניגמל מהמיתרים, בוא נבטל את המקהלות ובוא פשוט נעשה משהו אחר הלילה'. הוא אמר, 'כן, בסדר, אולי אתה צודק. בב, אתה רוצה לתופף משהו?' בב אמר, 'לא, אני לא רוצה להסתובב בלי סיבה', אז חשבתי שאכין לולאת טייפ של שתי תיבות של תופים.


זה הוצא משיר אחר של האלבום, ON THE RUN, הואט ולאחר מכן הואץ מעט, לפי בקשתו של לין. "ג'ף שאל אותי, 'מה הלאה?', אז אמרתי, 'טוב, אני מניח שתצטרך לצאת לשם ולספור את התיבות כדי לספק לנו איזשהו מבנה'. זה מה שהוא עשה, ואז שוב שאל אותי 'מה הלאה?' בשלב זה, יכולתי לראות שהוא אהב את הרעיון של הניסוי והלך בעקבותי. 'בוא נניח איזה פסנתר', הצעתי. 'בלוז של שתים עשרה תיבות'. היו שני קטעי פסנתר כנף שניגנו את אותו הדבר, ואז שלושה, ואחריהם הצעתי את המובן מאליו: בס וגיטרה.


בהדרגה, ג'ף התחיל להיכנס לזה, ומכיוון שהייתה תוכנית לאי.אל.או להתחיל סיבוב הופעות באוסטרליה, השיר נקרא במקור DON'T BRING ME DOWN, BRUCE. זו הייתה אמורה להיות בדיחה, הכוונה לכמות הבחורים האוסטרלים הנקראים ברוס, אבל לא יכולנו להשאיר את זה ככה, אז בסופו של דבר החלפנו את זה ב'גרוס', בהתבסס על הברכה הבווארית GRüß GOTT - 'יברכך אלוהים'. גרוס, לא ברוס, הוא מה שאתם שומעים בפזמון. בכל זאת, לדברי ג'ף, הוא נכנס לאולפן עם הרעיון לעשות משהו שונה, להרכיב את הטייפ כלולאה ואז להוסיף את האלמנטים השונים. זה מתאים לאישיות שלו; זה תמיד הוא שהוגה הכל, שר הכל, מפיק הכל וכן הלאה - כשזה רחוק מהמציאות".


לאחר שלין הבין את המבנה המדויק של השיר, הוא הוסיף את השירה. כרגיל, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו - כולל מאק וחבריו המוזיקאים ללהקה - שמע את המילים ואת המנגינה הווקאלית. "זו הייתה הבעיה הגדולה", אמר מאק, "מעולם לא היה לנו מושג מה קורה או כיצד הדברים יתרחשו. כשהכל היה מדובב עד הסוף והרצועות היו מלאות לגמרי, אז ג'ף היה אומר, 'אוקיי, אני אנסה את זה' ומתחיל לשיר. רק ככה הוא עבד. לא היו קולות ממנו להדרכה. בשיר הזה ג'ף וקלי עשו את קולות הליווי סביב אותו מיקרופון. זו לא הייתה הדרך הקלה ביותר לעבוד. הכל היה בתוך הראש של ג'ף. הוא היה מתמודד עם השירה, שורה אחר שורה, אומר, 'זה הולך לכאן', ו'בואו נשים על זה הרמוניה'. אז הייתי אומר, 'האם אתה יכול לעשות הרמוניה גבוהה יורדת?' והוא היה אומר, 'אה כן, זה רעיון די טוב! בוא ננסה את זה'...


להקליט את השירה של ג'ף היה קל מאוד, אבל הוא הקשה על עצמו. הוא היה שר משהו שיישמע טוב, ואז הוא היה רוצה לעשות את זה מחדש בצורה אחרת לגמרי. לפעמים הוא היה בחדר המלון שלו, חוזר למחרת ואומר, 'תמחק הכל בכל פזמון, אני הולך לעשות את זה מחדש'. זו הייתה משימה בפני עצמה אבל זה היה הסגנון שלו וכנראה גם היום. לעתים קרובות, לא הצלחתי להבין את קו המחשבה שלו. עם זאת, הוא השלים מהר מאוד את הקול שלו בשיר הזה. זה משקף כיף, ולמרות שבהתחלה זה היה קצת מייגע לעשות את זה, ברגע שזה התחיל - זה היה ממש זורם. זה נעשה באנג-באנג-באנג, ממש ממש מהר, וזה כולל את המיקס. זה די נעשה ביום אחד. פשוט וישיר, במיוחד בהשוואה למורכבות שג'ף הלך עליה בדרך כלל, וברור שאנשים אהבו את זה". נו, אז האם שר ג'ף לין בהקלטה "ברוס?" או "גרוס?" - בינתיים לא ברור...


ב-30 ביולי בשנת 1954 ערך אלביס פרסלי את הופעתו המפורסמת (מבחינת פרסום שיווקי) הראשונה, כשפתח עבור סלים ויטמן באירוע HILLBILLY HOEDOWN , שנערך בחוץ בפארק אוברטון בממפיס.


ree


זה היה ערב קיץ לח וחם בממפיס, טנסי. התאריך הוא 30 ביולי 1954, והאוויר בפארק אוברטון היה סמיך מהתרגשות לקראת אירוע הקאנטרי הגדול של העונה, ה-HILLBILLY HOEDOWN. על הבמה החיצונית, תחת כיפת השמיים, עמדו להופיע כוכבי הז'אנר, ובראשם הזמר המצליח סלים ויטמן. אך אי שם בתחתית המודעה שפורסמה בעיתון המקומי, באותיות קטנות, השתרבב שמו של אמן צעיר ואלמוני. למעשה, שמו שורבב כל כך ברישול, עד שנכתב כך - "אליס פרסלי". איש בקהל לא שיער שהטעות המשעשעת הזו היא האות לבואה של מהפכה.


אותו "אליס" היה כמובן אלביס פרסלי, נהג משאית צעיר וביישן בן 19, שכמה שבועות קודם לכן הקליט באולפני סאן המקומיים תקליטון ראשון. עבורו, זו הייתה הזדמנות חייו, ההופעה הגדולה והרצינית הראשונה שלו מול קהל משמעותי. המתח באחורי הקלעים היה כמעט בלתי נסבל. אלביס, לבוש במכנסיים רחבי גזרה עם קפלים בולטים, כפי שהיה אופנתי אז, הרגיש את פרפרי הבטן הופכים לפילים משתוללים.


כשהגיע תורו לעלות לבמה, יחד עם הגיטריסט שלו סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק, הוא פתח עם השיר שהיווה את צד א' של תקליטון הבכורה שלו, THAT'S ALL RIGHT. הקהל, שהגיע לשמוע קאנטרי מסורתי, הקשיב בנימוס אך באדישות מסוימת. ואז, משהו קרה. ככל שהמוזיקה התגברה, והקצב הייחודי – שילוב מסעיר של קאנטרי ורית'ם אנד בלוז שחור – חדר לגופו, אלביס החל לעשות את מה שעשה באופן טבעי באולפן ההקלטות כדי להרגיש את הקצב: הוא החל לרעוד. באופן ספציפי, רגלו השמאלית החלה לנוע קדימה ואחורה בפראות, כמעט ללא שליטה, כאילו אחזה בה רוח שטות.


ברגע אחד, האדישות בקהל התחלפה בטירוף. הנערות הצעירות בשורות הראשונות פשוט איבדו את זה. צרחות מחרישות אוזניים מילאו את הפארק. הן צעקו, מחאו כפיים, קפצו במקומן והצביעו לעבר הבמה, מותירות את אלביס ואת חברי להקתו המומים לחלוטין. סקוטי מור, הגיטריסט, סיפר מאוחר יותר: "הבטנו אחד על השני ולא הבנו מה קורה. חשבנו שהן צועקות על משהו רע שעשינו. לא היה לנו מושג מה פשר ההתלהבות הפתאומית הזו".


אלביס המשיך, מבולבל אך מונע מהאדרנלין, וביצע גם את הצד השני של התקליטון, הלהיט BLUE MOON OF KENTUCKY, בגרסה קצבית ומהפכנית משלו, והוסיף גם את הבלדה I'LL NEVER LET YOU GO. לאורך ההופעה, הרגל המשיכה לרקוד את ריקוד העצבנות שלה, והקהל הנשי המשיך לצרוח בהיסטריה.


כשהסט הקצר נגמר ואלביס ירד מהבמה, רועד כולו מהתרגשות ומבוכה, הוא פנה לאחד מאנשי ההפקה ושאל בתמימות של מי שעדיין לא מבין את הכוח שבידיו: "על מה הם צעקו עליי? מה עשיתי לא בסדר?". התשובה שקיבל שינתה את מסלול הקריירה שלו לנצח. "זה בגלל הרגל שלך, ילד", הסבירו לו, "כשאתה מנענע אותה ככה, המכנסיים הרחבים שלך מתנופפים ויוצרים אפקט פרוע לחלוטין על הבמה. הן משתגעות מזה".


באותו ערב גילה אלביס פרסלי, לגמרי במקרה, את נשק ההשמדה ההמוני שלו. תנועת הרגליים העצבנית, שנולדה מפחד במה, הפכה לתנועת ההיכר שלו, מחווה ויזואלית שביטאה את האנרגיה המינית והמרדנית של הרוק'נ'רול עוד לפני שלז'אנר היה שם רשמי. הלילה שבו קראו לו בטעות "אליס" היה הלילה שבו נולד הכוכב אלביס. הרעד הקטן ברגלו היה רעידת האדמה הראשונה במהפכה תרבותית, שאת גלי ההדף שלה אנחנו מרגישים היטב עד היום.


התוכי שכמעט קרע לנו את עור התוף: הסיפור המלא על התקליט ששינה את הרוק הכבד. ב-30 ביולי בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת רוק בריטית ושמה BUDGIE (שם של תוכי קטן וחמוד). תקליט זה הפך לאחד החשובים יותר בתולדות הרוק הכבד.


ree


אי שם בבריטניה, בעיתון המוזיקה הנחשב רקורד מירור, ניסו להבין מי הם החבר'ה החדשים האלו. "חמישה בחורים מתוקים עם כישרון למנגינות עדינות ויפות שמרחפות מבעד לרוח כמו ציפור קטנה?", הם תהו, ומיד ענו לעצמם בנחרצות: "לא, ממש לא. אלו שלושה גברים מוויילס שטורקים, דופקים וחובטים, ומנחיתים את הקצב שלהם מתוך רוק מוצק בדחף אדיר".


התיאור הזה קלע בול. על עטיפת התקליט אולי הופיע ראש של תוכי, אבל מהרמקולים בקע רעש של דינוזאור. מי שהיה אחראי על התיעוד המדויק של הרעש הזה באולפן היה לא אחר מאשר רוג'ר ביין, המפיק שעמד באותם ימים מאחורי הקלטת הסאונד המהפכני והאפל של בלאק סאבאת'. הקשר הזה לא היה מקרי. ביין זיהה את הפוטנציאל הגולמי והבלתי מתפשר של השלישייה מקארדיף, ויילס, והכניס אותה לאולפני רוקפילד - מקום בוויילס שנודע באווירה פסטורלית של שדות ובעלי חיים. ממש המקום לעשות בו רוק כבד...


השלישייה כללה את ברק שלי בבס, השירה וגם מלוטרון, את טוני בורג' בגיטרה החורכת ואת ריי פיליפס בתופים הרועמים. במשך כשנה וחצי הם כתבו חומרים מקוריים, ספגו השפעות מכל עבר, וזיקקו אותן לכדי צליל ייחודי שהם כינו "רוק-בטן".


אבל מאיפה הגיע השם המשעשע הזה, באדג'י? ברק שלי הסביר בחיוך: "סתם התעסקנו עם שמות, ואז זרקתי את באדג'י בתור בדיחה. חשבתי שאנשים יצחקו על השם הזה, שיחשבו שזו ציפור קטנטנה וחביבה". הגורל, כמו תמיד, התערב. "זמן קצר לאחר מכן עלתה סדרת טלוויזיה פופולרית בשם באדג'י בכיכובו של הזמר אדם פיית', וזה פשוט נתן לנו דחיפה אדירה".


הדרך להצלחה, כמובן, לא הייתה סוגה בשושנים. טוני בורג', הגיטריסט, הודה בכנות מפתיעה: "מעולם לא היו לנו תוכניות גרנדיוזיות להגיע לאיזשהו מקום, רק רצינו להרוויח קצת כסף". הוא סיפר שהיה איתם חבר רביעי, גיטריסט קצב, "אבל הוא פשוט עיכב אותנו. ברגע שהוא עזב והמשכנו כשלישייה, דברים התחילו לקרות. ראינו שאנשים אוהבים את זה, שמצאנו קהל, והכל התחיל להשתנות לטובה".


ברק שלי, לעומת זאת, היה מנוע הבעירה של הלהקה, נחוש מהרגע הראשון. "תמיד הייתה לי תחושה שנעשה את זה, הייתי כל כך נחוש", הוא סיפר. "הייתי שר לעצמי במיטה לפני השינה עוד כשהייתי ילד. בגיל שש כבר ידעתי המון שירים בעל פה. מבחינתי, עדיף ליפול מאשר לוותר. כתבתי שירים בלי הפסקה בזמן הלימודים, ובסוף פשוט עזבתי את בית הספר כי זה לא עניין אותי. העדפתי להיות בבית ולנגן בגיטרה".


הוא המשיך ושחזר את סיפור הקמת הלהקה: "פגשתי את בריאן, גיטריסט הקצב שעזב, מצאתי את ריי דרך מודעה בחנות מוזיקה, וטוני הצטרף חצי שנה אחרי זה. התאמנו באולם ישן, ישנו שם ואכלנו שם במשך שבועות. בהתחלה ניגנו בעיקר חומרים של אחרים, אבל לאט לאט התחלנו לכתוב ולהתקדם. בריאן לא ממש זרם עם זה. כשהוא עזב, קיבלנו החלטה: או שאנחנו מנגנים רק את החומר שלנו ומצליחים איתו, או שאנחנו סוגרים את הבסטה. קודם באה המנגינה, אחר כך ריף בס, ואז הגיעה הכבדות. זה היה חייב להיות נועז, כי זה מה שהשירים דרשו".


שלי גם התייחס להשוואות הבלתי נמנעות לענקיות התקופה: "יש אנשים שיגידו שאנחנו קופצים על עגלת המוזיקה הכבדה, שיש דמיון בינינו לבין להקות אחרות. בטח שיש קווי דמיון. זה לא מפריע לנו. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים לאן הלהקות האחרות האלה מכוונות, ואנחנו חושבים שיש לנו הבנה טובה יותר של זה ושנצליח יותר. המוזיקה פשוט מדברת בעד עצמה".


ובאמת, היה דמיון בין באדג'י, לד זפלין ובלאק סאבאת'. הדמיון העיקרי היה ששלושתן יכלו לפוצץ לך את הראש לרסיסים באופן הכי מהנה שאפשר. הביקורת ברקורד מירור סיכמה זאת היטב: "הנה צלילים כבדים במיוחד. באדג'י מצליחה להשיג שילוב של בס ותופים ששוקל טונות, עמוק ומרוכז יותר מלהקות רוק מתחרות. זהו כוח טוחן ועצבני שלא מושך אותך לתוך המוזיקה, הוא גורר אותך אל תוך הקרביים שלה. זו בשום פנים ואופן לא חוויה רגועה, התקליט הזה נועד לטרטר אותך, והוא עושה זאת בהצלחה. לעתים קרובות יש יופי בבלבול מבוקר שפוגע לך במוח, וזו דוגמה מצוינת".


ההשפעה של התקליט הזה הדהדה לאורך שנים. להקות רבות שצמחו בשנות השמונים, בעיקר בסצנת הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, ציינו את באדג'י כמקור השראה מרכזי. ענקיות כמו איירון מיידן ומטאליקה לא רק דיברו בשבחם, אלא אף הקליטו גרסאות כיסוי לשירים שלהם, כמו CRASH COURSE IN BRAIN SURGERY ו-BREADFAN, ובכך הציגו את התוכי הוולשי הקשוח לדור חדש של מאזינים.


אז בפעם הבאה שאתם שומעים את השם באדג'י, אל תחשבו על ציפור קטנה בכלוב. תחשבו על שלושה חלוצים מוויילס, שעם קצת חוצפה, המון כישרון וסאונד ששוקל טונות, יצרו תקליט בכורה שהפך לאבן פינה בתולדות הרוק הכבד.


הרקוויאם של אליס לאור מנורות לבה. ב-30 ביולי בשנת 1996 יצא אלבום האנפלאגד של אליס אין צ'יינס.


ree


כאשר חברי הלהקה עלו על במת ה-MAJESTIC THEATRE באקדמיה למוזיקה של ברוקלין ב-10 באפריל 1996, האוויר היה סמיך מציפייה. הוא היה טעון בחשמל סטטי של שנתיים וחצי דממה. שנתיים וחצי בהן אליס אין צ'יינס, אחת הלהקות החשובות שיצאו מסיאטל, לא קיימה ולו הופעה אחת. השדים שליוו את הסולן, ליין סטיילי, והתמכרותו הקשה להרואין, ריחפו כעננה קבועה מעל כל דיווח חדשותי אודות הלהקה. אך באותו ערב קסום, נדמה היה שהכל נשכח. סטיילי, שברירי ורדוף, אך חדור מטרה, התייצב מול המיקרופון ופשוט יצק את כל כולו בחזרה אל תוך המוזיקה שיצר, בביצועים אקוסטיים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי.


היוזמה הגיעה דווקא מרשת MTV, שלפי מפיק התוכנית, אלכס קולטי, פנתה ללהקה והציעה לה את הבמה היוקרתית. ההכנות החלו בסיאטל, אך היו רחוקות מלהיות חלקות. "היינו על קוצים כל הזמן", סיפר קולטי לימים. "השאלה הגדולה הייתה פשוט 'האם הם יעשו את זה בכלל?'. הם בקושי התאמנו יחד. בכל פעם שקבענו חזרה, מישהו אחר לא היה מגיע". בהפקה כססו ציפורניים בחשש אמיתי שהאירוע כולו יתבטל ברגע האחרון.


אך אז, כשהאורות כבו והלהקה עלתה לבמה, קרה נס קטן. באופן אירוני, דווקא השתיקה הארוכה פעלה לטובתם. ההיעדרות הממושכת מהופעות רועשות וחשמליות הקלה על המעבר לעולם האקוסטי והאינטימי. כדי לעבות את הסאונד, צירפה הלהקה את הגיטריסט סקוט אולסון, חבר להקת HEART, שהוסיף רבדים נוספים של עומק לנגינה.


אחד האלמנטים הזכורים ביותר מהבמה, מנורות הלבה האייקוניות, היה תוצאה של בקשה של הרגע האחרון. המפיק קולטי נזכר בהומור: "קיבלתי אותן כל כך מאוחר. מסתבר שמנורות לבה צריכות להתחמם ולהיות דולקות הרבה זמן לפני שהן באמת מתחילות לעשות את מה שהן אמורות לעשות. אז אם צופים בהופעה, רואים שהן לא בשיא הפוטנציאל שלהן. זה היה די הולם למצב, אבל לחלוטין לא מכוון".


באופן מוזר, מי שהתקשה יותר לתפקד באותו ערב לא היה סטיילי, אלא דווקא הגיטריסט והכוח היצירתי המרכזי, ג'רי קנטרל. שעות ספורות לפני ההופעה הוא אכל כמה נקניקיות חמות ממקור מפוקפק ונאלץ לעלות לבמה כשהוא נאבק בהרעלת קיבה קשה. בזמן שסטיילי נלחם בשדים הפנימיים שלו, קנטרל נלחם בקרב פיזי לחלוטין כדי לא להתמוטט.


למרות מצבו השברירי, סטיילי היה נוכח וממוקד. מנהל התאורה, שראה שסטיילי צבע את שיערו בוורוד זרחני, ניסה להתאים את תאורת הרקע לצבע השיער, מה שיצר את המראה הוויזואלי הייחודי של המופע. סטיילי אכן היה זקוק לאספקת ההרואין שלו, אותה נשא בבקבוקון גלולות ישן, אך במהלך ההופעה עצמה, הוא לא נעלם אל מאחורי הקלעים כדי להזריק. הוא נשאר שם, חשוף מול הקהל.


כשהצלילים הראשונים של NUTSHELL, שיר חושפני וכואב יותר שלהם, בקעו מהרמקולים, אפילו אנשי ההפקה הקשוחים ביותר מצאו את עצמם נרגשים. בקהל ישבו חברי להקת מטאליקה, שהגיעו לחלוק כבוד (אליס אין צ'יינס חיממו הופעות שלהם בעבר). בין השירים, הבסיסט מייק אינז אף השתעשע וניגן את הפתיח המוכר של הלהיט שלהם, ENTER SANDMAN, להנאתו של הקהל.


לאחר שהצילומים הסתיימו והחומר נערך, סטיילי הגיע לאולפני MTV כדי לצפות בתוצאה. תגובתו הייתה נחרצת: הוא תיעב את זה. לטענתו, התאורה לא עשתה עמו חסד והוא סירב לאשר את שידור המופע. בהפקה נכנסו לסבב עריכה נוסף, השתמשו בזוויות צילום שונות, ורק לאחר שהוצגה לו גרסה מתוקנת, סטיילי העניק את אישורו הסופי.


התקליט שיצא ב-30 ביולי זכה לביקורות מעורבות שהתקשו להכיל את המורכבות. מגזין רולינג סטון העניק לו שלושה כוכבים מתוך חמישה וסיכם את החוויה כך: "בהתחשב בקצוות הקשים והמשוננים של שני האלבומים הראשונים של אליס אין צ'יינס, זה הפתיע כאשר הלהקה בחרה בהגשה מאופקת, חצי אקוסטית, באלבום JAR OF FLIES משנת 1994. אם כך, הצעד המתבקש הבא הוא האלבום הזה. חלק מהביצועים כאן כמעט ולא שונים כלל מגרסאות האולפן המקוריות. NO EXCUSES, מתוך אותה צנצנת הזבובים, רותח בקצב חביב יותר, עם כלי הקשה פיקנטיים יותר; HEAVEN BESIDE YOU הוא מעט יותר עממי בטון שלו מהגרסה המקורית. בחומר הישן יותר השינויים האמיתיים בולטים יותר. השיר ROOSTER הסוער מתפרק באלגנטיות מלנכולית. השיר WOULD הפך מרוכך.


הבסיסט מייק אינז והמתופף שון קיני שומרים על הדרמה והעוצמה אבל בחצי מהווליום, ומשאירים יותר מקום לניואנסים הווקאליים של ליין סטיילי. הגיטריסט ג'רי קנטרל מנצל היטב את החלל הגמיש, ומציג את ההיבטים הבלוזיים והטריפים יותר של הנגינה שלו. האלבום בהחלט מאשר את המנעד הרגשי והיכולת הטכנית של אליס אין צ'יינס. אבל הוא חסר חשמל ביותר ממובן אחד. הקתרזיס המרוכז במוזיקה של אליס אין צ'יינס עדיין נשמע בצורה הטובה ביותר כשהמגברים פועלים בעוצמה של 11".


אז במבט לאחור, הופעת ה-UNPLUGGED הייתה הרגע הגדול האמיתי האחרון של אליס אין צ'יינס בהרכבה המקורי. זו הייתה שירת הברבור העצובה והיפהפייה של ליין סטיילי, תיעוד נדיר של אמן שהצליח, ולו לערב אחד, להפוך את הכאב הגדול ביותר שלו לאמנות צרופה ובלתי נשכחת.


הבוס מגיח באלבום חדש שקם מטרגדיה אמריקאית איומה! ב-30 ביולי בשנת 2002 יצא אלבום חדש לברוס ספרינגסטין ושמו THE RISING. הרולינג סטון פרסם בביקורתו את זה:


ree

"הלב צונח לנוכח הסיכוי של כוכבי פופ להכריע את נושא ה-11 בספטמבר. מי מהם יכול לשנות את הזוועה הלוהטת של אותו יום בעוצמת האמנות שלהם, או להציע משהו מעבר לטריוויאליזציה עגומה? התשובה, מסתבר, היא ברוס ספרינגסטין. עם אלבומו החדש הוא משתכשך בהריסות והכאב של אותו אירוע נורא ומגיח כשהוא נושא חמישה עשר שירים שמתנפצים בחן עצום לפני הצער שנסחף בעקבותיו. הנס הקטן של ההישג שלו הוא שבשום שלב הוא לא נותן פורקן לכעס שחשים כל כך הרבה אמריקאים - הרעב לנקמה. לעתים קרובות המוזיקה עזה בביצועה, אבל בעצם היא רקוויאם לאלו שנספו באותה תופת פתאומית, ולאלו שמתו בניסיון להציל אותם. ספרינגסטין מצדיע בגדול לתמימותם ולאומץ ליבם, ומושיט יד לאלו המתאבלים עליהם, שמחפשים את הנחמה של הסבר לבלתי מוסבר: 'התמונה על שידת הלילה, הטלוויזיה דולקת במאורה, הבית שלך מחכה... בשבילך להיכנס אבל את(ה) חסר(ה), את(ה) חסר(ה)'


זה נפלא לשמוע את המילים המכוילות היטב הללו נישאות על ידי להקת האי סטריט באנד, שהוחזרה סוף סוף לתקליט שמטלטל בצורה רחבה כמו BORN IN THE USA, אלבום האולפן האחרון שלשמו כולם התכנסו, לפני שמונה עשרה שנה. עד כמה שהשירים החדשים יהיו כבדי לב, צליל שלוש הגיטרות הזה של הלהקה (כשסטיב ואן זאנט ונילס לופגרן עומדים כתף אל כתף עם ספרינגסטין) מניע אותם ככוח אחד. אלבום זה לא נשמע דומה לשום אלבום אחר בתקופה זו. בעידן של רוק מעורפל וסינטיסייזרים כבדים, ברוס מתהדר בגיטרות הבהירות שלו ובקצבים המתהפכים בצורה חיובית.


ספרינגסטין מתייחס לנקעים הרוחניים של מתקפת מרכז הסחר העולמי - ולגבורה הבלתי מעורערת של המצילים שאיבדו את חייהם בה - עם INTO THE FIRE, שיר שמתחיל בפשטות של שיר הלל גוספלי ('אני צריך את הנשיקה שלך / אבל האהבה והחובה קראו לך במקום גבוה יותר'), ואז פורח להמנון זוהר: 'יהי רצון שהכוח שלך ייתן לנו כוח / יהי רצון שאמונתך תיתן לנו אמונה / שהתקווה שלך תיתן לנו תקווה / שאהבתך תביא לנו אהבה'.


במקומות אחרים, ספרינגסטין מודה בזעם שצמח בקרב רבים מתושבי ניו יורק המתאבלים לאחר הרס שני ציוני הדרך המתנשאים ביותר של מנהטן: 'אני רוצה נשיקה מהשפתיים שלך / אני רוצה עין תחת עין / התעוררתי הבוקר לשמים ריקים'. ובבלדה השופעת והרדופה, NOTHING MAN, נראה שהוא נותן קול לריקנות וחוסר ההבנה שחשו כמה מהגיבורים ששרדו מאותו היום: 'מעולם לא חשבתי שאחיה לקרוא על עצמי / בעיתון עיר הולדתי / איך חיי הצעירים האמיצים השתנו לנצח / בענן ערפילי של אדים ורודים'.


לא כל שיר באלבום נכתב בעקבות ה-11 בספטמבר אבל כל שיר באלבום מאוחד, במידה מסוימת, על ידי מצב רוח של געגוע רומנטי וכמיהה לחיבור אנושי. בסופו של דבר, כולם זורמים יחד. כמו BORN IN THE USA, גם השם של האלבום הזה עשוי להטעות את מי ששומע אותו, במיוחד את אלו שנועדו לנקום, שספרינגסטין עצמו מגלה עניין מועט להרהר בהם. דאגתו אינה מול התקוממות לאומית אלא בהתעלות מעל האבדות ההולכות וגוברות ושנאות קדומות".


ספרינגסטין בספרו האוטוביוגרפי: "ב-11 בספטמבר 2001 ירדתי מהמיטה ונכנסתי למטבח, ואחת הנשים שעבדו בבית שלנו סיפרה לי שמטוס טס לתוך מרכז הסחר העולמי. זכרתי שמטוס קטן טס פעם לבניין האמפייר סטייט בערפל כבד והמחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מסכן הטייס'. הבנתי שזה טייס חסר ניסיון שהטיס את המטוס הקטן שלו. היה רק דבר אחד. כשישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר שטוף השמש שלנו, השמיים בחוץ לא יכלו היה להיות ברורים יותר. לא יכולה הייתה להיות בעיית ראות. סקרן, נכנסתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה.


עשן היתמר מאחד ממגדלי הסחר וכשצפיתי, טס מטוס אחר לתוך המגדל שני. זה לא היה מטוס ססנה אלא מטוס נוסעים בגודל מלא. זמן קצר לאחר מכן הגיע הדיווח שמטוס נוסף בדרכו אל הפנטגון. היינו מותקפים. ישבתי, כמו שאר התושבים, מבולבל ליד מסך טלוויזיה, שבו התרחש הבלתי נתפס, מרגיש שכל דבר, באמת כל דבר, יכול או עלול לקרות בהמשך. כשראיתי את המגדלים נופלים, כזה אירוע בלתי אפשרי ומבלבל שאיש חדשות לא יכל היה להגות את מה שראו עיניו.


בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נסעתי לגשר RUMSON–SEA. שם, בדרך כלל, ביום בהיר פגעו מגדלי התאומים בשני קווים אנכיים זעירים באופק קודקוד הגשר. היום, זרמים של עשן התרוממו במרחק חמישה עשר קילומטרים בלבד. עצרתי בחוף המקומי שלי והלכתי אל שפת המים, מבט לצפון; קו אפור דק של עשן, אבק ואפר התפשט מזרחה מעל קו המים. ישבתי זמן מה, לבד, חוף ספטמבר ריק מתחת לשקט המפחיד של שמים שקטים. אנחנו גרים לאורך מסדרון אוויר עמוס מאוד. מטוסים כל הזמן טסים ליד החוף המזרחי בדרכם לנמלי התעופה קנדי וניוארק, והזמזום הנמוך של מנועי מטוסים הוא חלק ממערך הסאונד בחוף לא פחות מהגלים המתנפצים בעדינות. לא היום. כל התנועה האווירית מקורקעת. החוף שקט כבסרט מדע בדיוני.


לאחר זמן קצר, הלכתי הביתה כדי להצטרף לפטי ולאסוף את ילדינו מבית הספר. כשנסעתי על החצץ של חניון מועדון החוף, היססתי אם להיכנס לתנועה בשדרות אושן. בדיוק אז מכונית חלפה על פני, החלון שלה למטה, והנהג ,שזיהה אותי, צעק, 'ברוס, אנחנו צריכים אותך'. בערך ידעתי למה הוא מתכוון, אבל... בדרך הביתה, הניסיון לשים את הבוקר בהקשר הוכח ככמעט בלתי אפשרי. נזכרתי בעצמי בבגדי התעמלות בתיכון שלנו במגרש כדורגל כשמישהו בא בריצה וצעק מעבר למגרש החניה בקפיטריה של בית הספר. אני זוכר את הפנים שלי נלחצות אל גדר שרשרת בזמן שאני שומע, 'הנשיא נרצח, קנדי נורה'.


כתבתי את INTO THE FIRE לתוכנית ההיא. מבין התמונות הטרגיות הרבות של אותו היום, התמונה שבראשי הייתה של עובדי החירום שעלו במדרגות כשאחרים מיהרו לרדת לעבר מקום בטוח יותר. תחושת החובה, האומץ, העלייה ל... למה? הדימוי הדתי של התעלות, חציית הגבול בין העולם הזה, עולם הדם, העבודה, המשפחה, הילדים שלך, הנשימה הבריאה שלך, האדמה מתחת לרגליך, הכל זה החיים, ו... הדבר הבא - זה הציף את דמיוני. אם אתה אוהב את החיים או כל חלק מהם, עומק ההקרבה שלהם הוא בלתי מתקבל על הדעת ובלתי מובן. ובכל זאת מה שהם השאירו אחריהם היה מוחשי. המוות, יחד עם כל הכעס, הכאב והאובדן שבו, פותח חלון אפשרות לחיים. ראייה מחודשת היא מתנת האהבה האחרונה של הגיבורים לאלו שנותרו מאחור".


הסיוט שהפך ללהיט ענק של מטאליקה. ב-30 ביולי בשנת 1991 יצא תקליטון חדש ללהקת מטאליקה, עם השיר ENTER SANDMAN. זה קדימון לאלבומה החמישי של הלהקה, שיהפוך לרב מכר אדיר ויסלול את דרכה לצמרת.


ree


הכל התחיל, כמו הרבה דברים טובים, באמצע הלילה. קירק האמט, הגיטריסט המוביל של הלהקה, סיפר למגזין רולינג סטון איך נולד הריף האיקוני שפותח את השיר. "זה היה בסביבות שתיים לפנות בוקר", הוא נזכר. "הייתי מושפע מאוד מהסאונד של להקת סאונדגרדן, ובמיוחד מהתקליט שלהם LOUDER THAN LOVE. ניסיתי לתפוס את הגישה שלהם לריפים גדולים וכבדים. הקלטתי את הרעיון על קלטת טייפ ישנה ולא ממש הקדשתי לזה מחשבה נוספת". אבל אז הגיע לארס אולריך, המתופף והמוח הפעיל מאחורי הלהקה. "כשלארס שמע את הריף", המשיך האמט, "הוא אמר, 'זה ממש נהדר. אבל תחזור על החלק הראשון שלוש פעמים, ותנגן משהו קצת שונה בסוף שיהיה כמו הזנב של זה'. העצה הקטנה הזו היא שהפכה את הריף למיוחד ולבלתי נשכח".


אך בעוד הלחן קיבל צורה ממכרת, המילים המקוריות היו רחוקות מלהיות קליטות. למעשה, הן היו חומר לסיוטים הכי גרועים של כל הורה. ג'יימס הטפילד, הסולן וגיטריסט הקצב הרצחני של הלהקה, כתב במקור טקסט אפל במיוחד שעסק בתסמונת מוות בעריסה. השורה המוכרת OFF TO NEVER NEVER LAND הייתה במקור DISRUPT THE PERFECT FAMILY (לשבש את המשפחה המושלמת), ואיש החול, דמות הפולקלור שאמור להביא חלומות מתוקים, תואר כרוצח תינוקות אכזרי. איש החול, לא בדיוק הדמות שהייתם רוצים שישכיב אתכם לישון.


כאן נכנס לתמונה המפיק בוב רוק, שהובא במיוחד כדי להעניק לאלבום החדש סאונד מלוטש ונגיש יותר. רוק, שעבד לפני כן עם אמנים כמו בון ג'ובי ומוטלי קרו, הבין שהמילים האלה יהיו קשות מדי לעיכול עבור הקהל הרחב. הוא ניגש להטפילד ושכנע אותו בעדינות לשנות כיוון. להפתעתו של רוק, הטפילד, שלא היה ידוע כמי שמקבל בקלות עצות מאחרים, הקשיב והסכים. "רציתי להתמקד יותר בצד הנפשי", הסביר הטפילד מאוחר יותר, "הרעיון שבו מבוגרים עושים מניפולציות על ילד דרך סיפורים. ואז כשאתה מתעורר באמצע הלילה עם הזוועות האלה בראשך? זה כאילו איש החול הוא שהכניס לך אותן לראש וגרם לך לחלום את זה. אז הבחור בשיר בעצם מפעיל מניפולציה על ילד קטן, והוא די מטורף".


כדי להעצים את האווירה המצמררת, שולבה בשיר תפילת ילדים נוצרית עתיקה:

NOW I LAY ME DOWN TO SLEEP . I PRAY THE LORD MY SOUL TO KEEP . IF I DIE BEFORE I WAKE . PRAY THE LORD MY SOUL TO TAKE

אלא שהתפילה הזו, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של השיר, פתחה תיבת פנדורה של יריבות ישנה ומרה עם גיטריסט אחר שהיה בלהקה ופוטר ממנה בבושת פנים.


היריבות המרה בין דייב מאסטיין למטאליקה


כן, בצד אחר של עולם המטאל, דייב מאסטיין, הגיטריסט המקורי של מטאליקה שהועף מהלהקה בנסיבות משפילות והקים את להקת הענק MEGADETH, שמע את השיר ורתח מזעם. בספרו האוטוביוגרפי הוא חשף סיפור מדהים על צירוף מקרים, או אולי משהו אחר: "בערך בזמן שמטאליקה הקליטה את האלבום השחור, למגאדת' הוצעה הזדמנות להקליט שיר שישמש בפסקול לסרט ההמשך לסרט ההרפתקה של ביל וטד.

'איך קוראים לסרט?', שאלתי. 'ביל וטד הולכים לעזאזל', ענו לי. מגניב מספיק, חשבתי, והלכתי לכתוב שיר בשם GO TO HELL. כשסיימתי, טום ווילי, מנהל חברת התקליטים שהוציאה את הפסקול, אמר, 'זה לא חשוך מספיק'.


בסדר... אז שיניתי חלק מהמילים, עשיתי אותן אפלות יותר, הקלטתי רצועה ווקאלית, והעברתי את השיר. כולם אהבו את זה. זמן קצר לאחר מכן גיליתי ששם הסרט שונה. החלטה שיווקית שלא רק עלתה לנו באיבוד שיר הנושא לסרט אבל גם שמה אותי במצב מצער של צורך להסביר מדוע כתבתי שיר עם שם דומה למה שעשה אליס קופר - הסנדק שלי, למען השם. זה היה נורא. לא באמת רציתי שמישהו ילך לגיהנום וברור שלא באתי לצחוק על אליס. פשוט עקבתי אחרי הנחיה הוליוודית. לצערי, נכוויתי בגלל זה.


השיר נפתח במילים הבאות, בקול של ילד: NOW I LAY ME DOWN TO SLEEP . I PRAY THE LORD MY SOUL TO KEEP . IF I DIE BEFORE I WAKE . PRAY THE LORD MY SOUL TO TAKE ואז יצא האלבום השחור של מטאליקה, ו-ENTER SANDMAN הפך לסינגל הגדול ביותר שלה. תשכחו לרגע שלג'יימס ולארס הייתה היסטוריה עם השירים שכתבתי. תשכחו שהפתיחה של השיר נשמעת בצורה מוזרה כמו הקדמה לשיר לא ידוע בשם TAPPING INTO THE EMOTIONAL VOID. מה ששיגע אותי זה הקול של התפילה לפני השינה. נכון, לא כמו כתבתי את תפילת הילדים שממנה זה נלקח (על ידי שנינו) ואולי זה היה רק צירוף מקרים. אין לי דרך להוכיח אחרת. מה גם ששני השירים נכנסו לתודעת הציבור באותה שנת 1991. אני לא יכול לדעת איזה שיר נכתב ראשון. אני לא יודע אם ג'יימס הטפילד או לארס (אולריך, המתופף של מטאליקה) שמעו את GO TO HELL בזמן שהם היו באולפן ההקלטות. אני פשוט יודע שכששמעתי את השיר החדש שלהם, התחרפנתי. צירוף המקרים היה מעורר מחשבה ושימש עוד תזכורת לכך שלעולם לא אצליח לברוח מהצל של מטאליקה. זה תמיד יהיה שם, מתנשא ארוך וחשוך.


לפחות פיתחתי חוש הומור לגבי כל זה בגיל העמידה ועם הרבה עבודה וסיוע ממי שמכיר אותי הכי טוב, למדתי להעריך את כל מה שיש לי בחיי. אבל בזמנו הייתי איש זועם. חטפתי הרבה התעללות מילולית במהלך השנים על כך שאף פעם לא הרפיתי ממטאליקה. חלק מזה מוצדק. אני יודע שכמה אנשים מסתכלים עליי - כולל לארס וג'יימס במחנה הזה - ואמרו, 'למה אתה לא יכול להיות מרוצה ממה שהשגת?' והם צודקים. למכור עשרים מיליון אלבומים הוא לא הישג שלילי. אבל זה בערך חצי ממה שמטאליקה מכרה, ואני הייתי אמור להיות חלק מזה. הייתם צריכים להיות שם כדי להבין איך זה, להרגיש כאילו אתם משנים את העולם ואז האדמה נשמטת מתחתיך להותיר אותך לראות ולשמוע תזכורות למה שהיה יכול להיות כל יום, בשארית חייך. ואתה יודע - אתה פשוט יודע, לעזאזל - מה שלא תשיג, איכשהו זה לעולם לא יהיה מספיק טוב".


סולו מהבטן ומהווא-ווא


בחזרה ל-ENTER SANDMAN, גם הסולו של קירק האמט הפך לחלק בלתי נפרד מהמורשת של השיר. האמט, שהתפרסם בשימוש הנרחב שלו בפדאל ווא-ווא, הסביר ב-1991: "יש משהו בפדאל הזה שבאמת הופך לי את הבטן ומוציא ממני צלילים מיוחדים! אנשים בטח יגידו, 'אה, הוא פשוט מתחבא מאחורי הפדאל הזה', אבל זה לא נכון. התדרים שהפדאל הזה מייצר פשוט מוציאים המון תוקפנות מהנגינה שלי".


גם היום, כשהריף הראשון מתחיל להתנגן ואחריו נכנסות הלמות התופים הראשונות עם הפקה שלא מהעולם הזה - אי אפשר שלא להרגיש את הצמרמורת. סיוטים מעולם לא נשמעו כל כך טוב.


בונוס: מה קרה למספר 5? התקליט החדש של סטיב מילר מאכזב את המבקרים!


ree

החודש, יולי בשנת 1970, סן פרנסיסקו רועדת והקיץ בשיאו, אבל נראה שהקצב של הרוק מתחיל לזייף. בעוד כמה פנינים מוזיקליות צצות פה ושם, הבצורת הכללית מורגשת היטב, ואפילו הלהקות הוותיקות והטובות ביותר מראות סימני שחיקה. והנה, למרבה הצער, הגיעה תורה של סטיב מילר באנד, הלהקה שהפכה בשנתיים האחרונות למכונת להיטים משומנת ואחת היציבות בסצנה האמריקאית. התקליט החמישי שלה, שזכה לשם הלא מתחכם במיוחד NUMBER 5, נוחת בחנויות ומשאיר את המבקרים עם טעם חמוץ בפה (ואני אישית מת עליו).


מגזין רולינג סטון לא חסך במילים קשות בביקורת שפורסמה עם יציאת התקליט. "בהאזנה ראשונה", כתב המבקר, "זה נשמע פשוט כמו עוד תקליט סביר של סטיב מילר. אבל אז מגיע הסשן השני, והשלישי, ואתה מתחיל להבחין בצרימות, בטעויות, בבעיות במיקס שפשוט אי אפשר להתעלם מהן. זה מרגיש כאילו הכלים רבים אחד עם השני, קולו של מילר נבלע לחלוטין בקטעים מסוימים, והמכונה כולה פשוט מגמגמת לפני שהיא בכלל מצליחה להניע".


אז מה השתבש בדרך לאולפן? אחת התשובות המרכזיות, כך נטען, היא היעדרותו של המפיק המוערך גלין ג'ונס, שעבד עם הלהקה על תקליטיה הקודמים והמצליחים יותר, דוגמת BRAVE NEW WORLD ו-YOUR SAVING GRACE. ג'ונס, שהיה ידוע ביכולתו להוציא את המיטב מההרכבים, עבד באותה תקופה עם ענקי תעשייה אחרים, מה שהותיר את מילר והלהקה להפיק את התקליט בעצמם. התוצאה, על פי המבקרים, היא בליל טכני מבולגן שבו כל אחד מושך לכיוון אחר.


אך הבעיות לא מסתכמות רק בהפקה. נראה שגם חומרי הגלם, כלומר השירים עצמם, סבלו מחולשה יחסית. כמחצית מהתקליט עוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים, זירה שמילר, כך נטען, פחות מצטיין בה. באקלים הסוער של 1970, עם מלחמת וייטנאם המדממת ברקע והפגנות הסטודנטים הסוערות, אמנים רבים חשו צורך להביע את דעתם. אך בעוד בוב דילן ידע לתרגם את הזעם למילים נוקבות ופואטיות, מילר, על פי הביקורת, הסתפק בהצהרות נזעמות ושאלות בסיסיות כמו "האם אתה תהיה זה שהרג אדם אחר?".


המסרים, חשובים ככל שיהיו, נותרים שטחיים ואינם מציעים פתרונות או תובנות חדשות. נראה שכמו אמנים רבים אחרים, סטיב מילר נמצא במיטבו כשהוא שר על חוויות אישיות, על אהבה, על החיים בדרכים. כשהוא נמנע מרטוריקה פוליטית וסיסמאות, הקסם שלו עובד. ב-NUMBER 5, לעומת זאת, התחושה הייתה של פספוס, של להקה מצוינת שאיבדה לרגע את דרכה. האם זו הייתה מעידה חד פעמית או תחילתו של משבר? לפי התקליט שבא אחריו - LOVE ROCK - היה זה משבר רציני. אבל אל תדאגו, סטיב מילר עוד ילחש לנו מילות קסם של אברה קדברה, ילמד אותנו כיצד לעוף היטב כעייט, יגיד לנו מה קורה כשלוקחים את הכסף ובורחים ומשחק אותה ג'וקר.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


ree

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page