רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 ביולי (31.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מוזיקאים נכנסים ללהקה שלי משתי סיבות - הם רוצים לקבל סטטוס כחברים בלהקה שלי וגם כי הם יודעים שיקבלו ממני כסף טוב עבור הסטטוס הזה". (פרנק זאפה בשנת 1978)

עוד שלושה שירים ואני מכסח לך את הצורה: היום, ה-31 ביולי בשנת 1980, היה הלילה שבו להקת איגלס התרסקה על הבמה באופן מביש, בערב שזכה לימים בקרב מעריצי הלהקה לכינוי האירוני: "LONG NIGHT AT WRONG BEACH".

זה היה אמור להיות ערב של רוק'נ'רול ופוליטיקה, מופע צדקה חגיגי בקליפורניה שטופת השמש. אך מה שהתחיל כתמיכה בסנאטור הפך לזירת קרב מכוערת, ולערב ששלח את אחת הלהקות הגדולות בעולם לפגרה של 14 שנה (למרות שבאותו הרגע, כל המעורבים היו משוכנעים שמדובר בפירוק סופי, מוחלט ולתמיד). על הבמה, מול אלפי מעריצים נלהבים, התנהל קרב תרנגולים מילולי ארסי בין גלן פריי לדון פלדר, שהוכיח שהלהיט שלהם HEARTACHE TONIGHT היה יותר מנבואה שהגשימה את עצמה.

האוויר בקיץ 1980 במחנה של להקת האיגלס היה מתוח. מערכת היחסים בין חברי הלהקה, שהייתה פעם חברות אמיצה, התפוררה והפכה לעסק קריר ומחושב. תהליך ההקלטות המפרך והאינסופי של התקליט THE LONG RUN, שכבר זכה לכינוי העוקצני THE LONG ONE בפי חברי הלהקה (לאור העובדה שהעבודה עליו באולפן נגררה על פני כמעט שנתיים שלמות), שחק אותם עד דק. הלחץ לשחזר את ההצלחה המסחררת של התקליט הקודם מ-1976, HOTEL CALIFORNIA - שכבר אז הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה - יצר מפלצת של פרפקציוניזם שהרעילה כל חלקה טובה. הם בילו חודשים באולפן, מתווכחים על כל תו וכל מילה, כשהצמד השליט, גלן פריי ודון הנלי, מחזיק במושכות ומשאיר את שאר החברים בתחושת תסכול הולכת וגוברת. המתח הזה היה חבית חומר נפץ שחיכתה לניצוץ כדי להתפוצץ, במיוחד מצדו של פלדר, שחש ממורמר על כך שפריי והנלי – אותם כינה בציניות THE GODS – נטלו לעצמם חלק גדול בהרבה מהרווחים ודחקו את מעורבותו היצירתית.

והניצוץ הגיע במופע צדקה שנערך בלונג ביץ' ארנה, קליפורניה, במטרה לגייס כספים לקמפיין הבחירות של הסנאטור הדמוקרטי, אלן קראנסטון. הביקוש היה היסטרי. למעלה מ-18,000 כרטיסים נחטפו תוך 45 דקות בלבד, מה שהוכיח שהקהל עדיין מאוהב בלהקה, גם אם חבריה כבר לא סבלו זה את זה.

הדרמה החלה עוד לפני שהאקורד הראשון נוגן. מאחורי הקלעים, חברי הלהקה נפגשו עם הפוליטיקאי שלכבודו התכנסו. כשקראנסטון ניגש לגיטריסט דון פלדר, לחץ את ידו והודה לו על תמיכתו, פלדר השיב בנימוס מאולץ, "על לא דבר". אך ברגע שהסנאטור הפנה את גבו, פלדר לא התאפק ומלמל לעבר אשתו של קראנסטון, "על לא דבר... אני מניח".

גלן פריי, שתמך בקראנסטון בלהט וראה במופע הזה מחויבות אישית, שמע את ההערה העוקצנית והתפוצץ. מבחינתו, זו הייתה יריקה בפרצוף. "פוליטיקה מעולם לא עניינה אותי", הסביר פלדר שנים אחר כך, "לא היה לי מושג מי זה קראנסטון. זה פשוט לא היה חשוב לי, ורציתי שהלהקה תישאר מוזיקלית ותישאר מחוץ לפוליטיקה". אך עבור פריי, האדישות הזו הייתה בלתי נסלחת. היא ייצגה את כל מה שהוא שנא בהתנהלות של פלדר, אותו ראה כשכיר חרב חסר כבוד. "באותו רגע רציתי להרוג אותו", הודה פריי בראיון מאוחר.

הלהקה עלתה לבמה מול קהל צוהל שלא ידע דבר על הר הגעש שעמד להתפרץ. אך בראשו של פריי היו רק שתי מחשבות: מה שדון פלדר אמר והרצון העז לפרק לו את הצורה. במהלך ההופעה, בין השירים, החל פריי לאיים על פלדר ישירות לתוך המיקרופון, כשהוא סופר לאחור את השירים שנותרו עד לסיום ההופעה והתחלת הקטטה. "רק עוד שלושה שירים ואני מכסח לך את הישבן, חביבי", הוא סינן. פלדר המופתע לא נשאר חייב והשיב במיקרופון שלו, "נהדר. אני לא יכול לחכות".

באירוניה מצמררת, הלהקה ניגנה את הלהיט שלה HEARTACHE TONIGHT, כשמילותיו מתארות במדויק את המתרחש: "מישהו הולך להיפגע הלילה / לפני שהלילה הזה יסתיים". טכנאי הסאונד המבוהלים, שזיהו את האסון המתקרב, מיהרו להשתיק את המיקרופונים של השניים בין השירים כדי שהקהל לא ישמע את חילופי הדברים, אך זה היה מאוחר מדי. פריי ניגש לפלדר פיזית אחרי כל שיר. "הוא היה בא אליי, פניו מעוותות מכעס, ומכריז כמה שירים נשארו עד שנוכל לרדת מהבמה וללכת מכות", סיפר פלדר. "כל ההופעה הסתכלתי עליו ופשוט אמרתי בקול, 'אתה בן זונה חסר כבוד'", נזכר פריי. חברי הלהקה האחרים, ובראשם הגיטריסט ג'ו וולש שהיה ידוע בנסיונותיו לשמור על אווירה טובה בהרכב, עמדו קפואים מול המתרחש ולא ידעו כיצד לעצור את הרכבת הדוהרת.

הם שרו לקהל המאוהב את שירי האהבה המלטפים שלהם, בזמן שעל הבמה התחוללה מלחמת עולם קטנה. פריי לא ויתר וסינן למיקרופון הערה עוקצנית נוספת: "אתה ממש מקצוען, דון. כל הזמן". פלדר השיב במנה משלו: "כן, גם אתה, באופן בו אתה מתנהג לאנשים. חוץ מאלו שאתה משלם להם, איש לא שם קצוץ עליך". פריי חתם את הדו-קרב המילולי במילים, "לך לעזאזל. אני משלם לך כבר שבע שנים, ראש דפוק שכמוך". הוא רצה רק דבר אחד; להניח את ידיו על פלדר ולתת לו מנה הגונה של מכות.

ברגע שההדרן האחרון הסתיים, פלדר לא לקח סיכונים. הוא הטיח גיטרה אקוסטית שלו בקיר בטון מאחורי הבמה, ניפץ אותה לרסיסים, רץ ללימוזינה שהמתינה לו מראש ונעלם מהמקום. למחרת, הבסיסט הטרי יחסית בהרכב, טימות'י בי שמידט, שהצטרף ללהקה רק בשנת 1977, התקשר לפריי כדי לדבר על ההופעה. אז הוא קיבל בשורה מרה: להקת החלומות שאליה הצטרף חדלה להתקיים. האיגלס הגיעו לסוף דרכם. הוא חשב שהנה העתיד שלו מובטח - וכל זה התפוצץ בפנים שלו.

פריי הודיע על פרישתו באופן מיידי, אך המנהל הוותיק של הלהקה, אירווינג אזוף, החליט לא לפרסם הודעה רשמית, בתקווה שהרוחות יירגעו. זה לא קרה. בנוסף לכל הצרות, הלהקה הייתה מחויבת משפטית לחברת התקליטים להוציא אלבום נוסף. כדי לסיים את החוזה, הם נאלצו להוציא בסוף 1980 את אלבום ההופעה החיה EAGLES LIVE. העוינות בין פריי לפלדר והנלי הייתה כל כך חריפה בשלב זה, עד שאת עבודת המיקסים לאלבום הם עשו בשני חופים נפרדים של ארה"ב (פריי בלוס אנג'לס, פלדר והנלי במיאמי), כשהם מסרבים לשהות באותו אולפן ומעבירים את סרטי ההקלטה ביניהם אך ורק באמצעות שליחי "פדקס".

"כעבור כמה ימים הטלפון צלצל", סיפר פלדר. "זה היה המפיק שלנו, ביל שימצ'יק. שאלתי אותו 'מה לוח הזמנים של הלהקה?'. הייתה שתיקה על הקו. ואז הוא אמר, 'דון, אין להקה כרגע'". האיגלס התפרקו. הם לא חזרו לנגן יחד עד 1994. לאלבום האיחוד המצליח שלהם הם קראו HELL FREEZES OVER, מחווה לתשובתו המפורסמת של פריי לשאלה מתי הלהקה תתאחד: "כשהגיהינום יקפא". הגיהינום אכן קפא לזמן מה, אך לא להרבה זמן. המתחים הישנים צפו ועלו, ובשנת 2001 פלדר פוטר מהלהקה, והתקשורת בינו לבין חבריו התנהלה מאז דרך עורכי דין והכפשות הדדיות בתקשורת. המאבק המשפטי סביב פיטוריו של פלדר וחלוקת הזכויות הסתיים בסופו של דבר בפשרה חשאית מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 2002.

ומה לגבי הסנאטור אלן קראנסטון? הוא ניצח בבחירות של 1980 בהפרש מוחץ של 1.6 מיליון קולות. לא ברור כמה כסף בדיוק נכנס לקמפיין שלו מאותו ערב גורלי, אבל הוא זכה לתהילת נצח כאיש שבלי להתכוון, היה הקש ששבר את גב העייט ופירק את אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה.

לידתה של הסופרגרופ ה(כנראה) ראשונה בהיסטוריה של עולם הרוק. ב-31 ביולי בשנת 1966 נערך היום השלישי של פסטיבל הג'אז והבלוז בווינדזור, אנגליה, שנקרא רשמית "הפסטיבל הלאומי השישי לג'אז ובלוז". ביום זה הופיעה להקת CREAM (לעתיד). הלהקה היתה עדיין ללא שם כך שעל מודעות הפסטיבל נרשמו פשוט שמות חבריה (אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר), שכבר נחשבו לנגנים המובילים בתחומם באנגליה.

הפסטיבל כבר רשם לעצמו יומיים עמוסים. ביום הראשון, הקהל קיבל מנה גדושה של רוק בריטי משובח עם להקת ספנסר דייויס והפנים הקטנות. היום השני הוקדש ברובו לג'אז, אך בערב התחלפה האווירה עם הופעה מחשמלת של להקת המי. גם להקת היארדבירדס הייתה אמורה לנפץ גיטרות על הבמה באותו ערב, אך ברגע האחרון ההופעה שלה בוטלה. הסיבה הרשמית: הגיטריסט המוביל שלה, ג'ף בק, הודיע שהוא חולה. לחשושים מאחורי הקלעים סיפרו כי זו לא הפעם הראשונה שבק, גאון גיטרה עם פתיל קצר, גרם לביטולי הופעות וצרות אחרות לחבריו ללהקה. היעדרותם של היארדבירדס למעשה שיחקה לטובת השלישייה של קלפטון, ברוס ובייקר, שכן הקהל והעיתונות היו צמאים לפיצוי הולם וחיפשו "גיבורי גיטרה" חדשים על הבמה.

אך כל זה היה רק החימום ליום השלישי. בשעת ערב מוקדמת, עלו לבמה שלושה מוזיקאים שהיו מוכרים היטב בסצנת הבלוז הלונדונית: אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. על כרזות הפסטיבל הם פשוט נרשמו בשמותיהם, כי את השם CREAM הם אימצו רק כמה ימים לאחר מכן, מתוך ההבנה שהם אכן "השמנת" של המוזיקאים בבריטניה. למעשה, קלפטון רצה בתחילה לקרוא ללהקה בשם "THE CREAM" (עם ה"א הידיעה), אך בסופו של דבר השם קוצר.

המחזה היה בלתי נשכח עבור כ-20,000 הצופים שהתגודדו מול הבמה. אריק קלפטון, שכבר אז זכה לכתובות גרפיטי ברחבי לונדון שהכריזו "קלפטון הוא אלוהים" בעקבות תקופתו עם ג'ון מאייאל, נראה כמו התגלמות הכוכבות. הוא לבש מכנסי פעמון לבנים צמודים ועליונית כסופה מבריקה. באופן אירוני, "אלוהי הגיטרה" לא ניגן על הגיטרה שלו. גיטרת הגיבסון לס פול המפורסמת שלו (הידועה בהיסטוריה של הרוק כ-"BEANO BURST", על שם חוברת הקומיקס "בינו" שקלפטון נראה קורא בעטיפת התקליט של מאייאל), איתה ניגן בתקליט של מאייאל, נגנבה מחדר החזרות של הלהקה זמן קצר קודם לכן, והוא נאלץ לשאול גיטרה חלופית במיוחד להופעה (מרבית העדויות גורסות כי הגיטרה הושאלה מהגיטריסט פיטר גרין, או מאנדי סאמרס, שלימים התפרסם כגיטריסט של להקת פוליס).

מאחוריו ניצבו חומת מגברי מארשל אימתניים, ולצידם התנוססה מערכת התופים המפלצתית של ג'ינג'ר בייקר, שהייתה חריגה במיוחד עם שני תופי בס עצומים - קונספט חדשני לרוק של אותם ימים, שבייקר אימץ לאחר שראה את מתופף הג'אז האמריקאי סם וודיארד מנגן בתצורה דומה. בייקר, בוגר להקת גרהאם בונד אורגניזיישן, שם ניגן לצד ג'ק ברוס (ויצר איתו יריבות מרה שנמשכה שנים - עד כדי כך שבאחת מהופעות העבר המתופף שלף סכין ואילץ את הבסיסט לרדת מהבמה ולעזוב את ההרכב), הביא לבמה עוצמה שלא נשמעה כמותה.

הם פתחו בנגינה, והקהל הוכה בתדהמה. זה לא היה הבלוז-רוק המוכר. זו הייתה רעידת אדמה מוזיקלית. העוצמה הייתה אדירה, והווירטואוזיות של כל אחד מהם דחפה את האחרים לקצה. הם ביצעו גרסאות ארוכות לקלאסיקות בלוז כמו SPOONFUL של ווילי דיקסון, וקטעים מקוריים כמו SLEEPY TIME TIME לצד קאבר ל-I'M SO GLAD של אמן הבלוז סקיפ ג'יימס. ג'ק ברוס, שהיה גם הבסיסט וגם הסולן המוביל, הדהים את הקהל כששלף מפוחית בקטע שנקרא TRAINTIME וניגן בה בסערה. השיא הגיע כאשר ג'ינג'ר בייקר פצח בסולו תופים ארוך ומהפנט בקטע TOAD, והוכיח אחת ולתמיד שתופים יכולים להיות כלי מוביל ומרתק לא פחות מגיטרה.

הקהל שאג ודרש עוד ועוד. לאחר מספר הדרנים, ניגש קלפטון המיוזע אל המיקרופון ואמר במבוכה בריטית מקסימה, "אנו ממש מצטערים, אין לנו יותר שירים שעבדנו עליהם". הלהקה הייתה כל כך טרייה, שהרפרטואר שלה פשוט נגמר. הם בסך הכל הספיקו לעשות חזרות משותפות במשך קצת יותר משבועיים לפני שעלו להופיע מול עשרות אלפי אנשים.

ההצלחה המסחררת דרבנה אותם - ולמחרת בבוקר, במקום לנוח, הם כבר מצאו את עצמם באולפן הקלטות קטן וזול בשם RAYRIK SOUND STUDIOS, שהיה ממוקם במרתף של מחלבה בשכונת צ'וק פארם בלונדון. המטרה: להקליט תקליטון בכורה שיתפוס את המומנטום, לקראת אלבום הבכורה שלהם, FRESH CREAM, שיצא בדצמבר של אותה שנה. אחד השירים הראשונים שהקליטו היה שיר קליל בשם THE COFFEE SONG, שנכתב עבורם על ידי צמד כותבי השירים טוני קולטון וריי סמית', שאף נכחו באולפן. אולם, כפי שהקפה בשיר התקרר, כך גם ההתלהבות מהשיר.

השלישייה והמנהל שלה הבינו מהר מאוד שהשיר הפופי והקליל הזה לא מייצג את העוצמה והחדשנות שהפגינו על הבמה בווינדזור. השיר נגנז וייצא לאור רק שנים לאחר מכן ובמקומו יצא כתקליטון ראשון שיר אחר, WRAPPING PAPER, שהולחן על ידי ג'ק ברוס ונכתב על ידי המשורר פיט בראון (תחילתה של שותפות כתיבה אגדית שתוליד את רוב להיטי הלהקה). גם הוא נחשב לבחירה מוזרה ביותר כתקליטון בכורה בשל סגנונו הג'אזי והקברטי, שהיה רחוק מאוד מצליל ההארד-רוק פורץ הדרך שלהם. אבל זה כבר סיפור אחר.

כך נפל הפאפא הגדול של להקת האמהות והאבות ברשת קוקאין מתוחכמת. ג'ון פיליפס, המוח המוזיקלי מאחורי הלהיטים שגרמו לכולנו לחלום על קליפורניה, מצא את עצמו ב-31 ביולי 1980 בצד הלא נכון של החוק, במה שנראה כמו סצנה מסרט פשע הוליוודי.

בעוד העולם עדיין זוכר לטובה את הלהיטים הנצחיים של להקת האמהות והאבות - המנהיג והכותב העיקרי של ההרכב, ג'ון פיליפס, היה עסוק בעניינים קצת פחות מלודיים. האידיליה התנפצה לרסיסים כאשר כוח משימה של סוכנים פדרליים למלחמה בסמים פשט על אחוזת הקיץ המפוארת שלו בוורטר מיל, לונג איילנד, ועצר אותו על חם. הפשיטה אורגנה לאחר מעקב ממושך של סוכני ה-DEA אחר הרגליו של כוכב העבר. המעצר הזה לא היה עוד סיפור צהוב על כוכב רוק שחגג קצת יותר מדי; זו הייתה קריסה של מבצע סמים מתוחכם ומאורגן היטב.

האישומים היו חמורים: אחזקת קוקאין ושימוש במרשם מזויף. אבל איך גאון מוזיקלי שהגדיר דור שלם הופך פתאום למטרה של סוכנים פדרליים? ובכן, הסיפור מורכב יותר מסתם אחזקה אישית. פיליפס, כך נטען, לא היה רק צרכן, הוא היה המוח מאחורי שיטה מבריקה להבטחת אספקה שוטפת של סמים, לא רק לעצמו אלא גם לחבריו, ועל הדרך גם לגזור קופון שמן. התמכרותו של פיליפס בשנים אלו הפכה למפלצתית ממש; לפי הדיווחים הוא ואשתו ז'נבייב צרכו סמים בשווי של אלפי דולרים בשבוע, מה שהוביל אותו כמעט לפשיטת רגל ואילץ אותו למכור את זכויות היוצרים על רבות מפסגות יצירתו המוזיקלית.

על פי כתב האישום, פיליפס השיג בדרכים לא דרכים טפסי מרשם רפואיים ריקים וגנובים. עם הפנקסים הללו, הוא צעד בביטחון לבתי מרקחת, שם, בשיתוף פעולה עם שני בעלי בית מרקחת משדרת מדיסון שנעצרו יחד איתו, הוא היה מקבל אספקה קבועה של סחורה לא חוקית (בעיקר קוקאין טהור ברמה פרמקולוגית, שנחשב אז למבוקש במיוחד). לא דובר על רכישה קטנה פה ושם, אלא על כמויות מסחריות שסופקו לו באופן קבוע. המנגנון הזה הבטיח לו זרם בלתי פוסק של חומרים אסורים ורווח נאה של יותר מאלף דולר בכל פעם. לא בדיוק התוכנית הפנסיונית שדמיין לעצמו כשהלחין את מיטב יצירותיו.

העונש הפוטנציאלי ריחף מעל ראשם של השלושה כמו ענן שחור: 15 שנות מאסר בפועל וקנסות כבדים בסך 25,000 דולר לכל אחד. עתידו של מי שהיה פעם מלך הפולק-רוק נראה קודר מתמיד. הקהל שפעם העריץ את תקליטיו, עקב כעת בדריכות אחר ההליכים המשפטיים.

אך אז, בטוויסט דרמטי ששמור רק לעולמם של המפורסמים והעשירים, הסיפור קיבל תפנית מפתיעה. פיליפס אכן הורשע ונידון לשמונה שנות מאסר, פסק דין שהיה יכול לסיים לו את הקריירה באופן סופי. אלא שכאן נכנסה לתמונה מערכת המשפט האמריקאית, שלעיתים יודעת להיות יצירתית. עונשו הומתק באופן דרמטי לחודש אחד בלבד של מאסר מאחורי סורג ובריח (אותם ריצה לבסוף במחנה המאסר הפדרלי בעל רמת האבטחה המינימלית אלנווד, פנסילבניה), בתוספת 250 שעות של עבודות שירות לתועלת הציבור.

ופה מגיע החלק המשעשע והאירוני ביותר בסיפור כולו. מה היו עבודות השירות שהוטלו על כוכב הרוק שהורשע בעבירות סמים חמורות? פיליפס נשלח למסע הרצאות ברחבי המדינה, לעיתים יחד עם בתו, מקנזי פיליפס (שכבר הייתה כוכבת טלוויזיה מוכרת בזכות הסדרה ONE DAY AT A TIME), שגם היא נאבקה בהתמכרויות קשות, כדי להזהיר צעירים מפני הסכנות שבשימוש בסמים. כן, קראתם נכון. האיש שהקים רשת להפצת סמים הפך, בפקודת בית המשפט, לפנים של המלחמה בסמים. זהו סוף ציני שהוכיח פעם נוספת שהמציאות, לפעמים, עולה על כל דמיון. האירוניה הושלמה כאשר ב-1982, בעקבות תהליך השיקום והגמילה שעברו יחד, פיליפס גייס את מקנזי כדי להקים את להקת "האמהות והאבות החדשים", שחזרו למסע הופעות ברחבי העולם וביצעו את הלהיטים הוותיקים לצד קאברים חדשים.

אז ניגשתי לספרו האוטוביוגרפי של פיליפס (שפורסם בשנת 1986 תחת השם PAPA JOHN) ומצאתי שכך הוא סיפר שם: "אחר הצהריים של 31 ביולי 1980, תעלומת כוכב הפופ המפורסם הסתיימה. הייתי מסטול, בוהה בריקנות ב"חי בחמש" בטלוויזיה בחדר השינה בקומה העליונה. שכבתי על המיטה עם הידיים שלי שלובות מאחורי הראש שלי. מתוך קהות החושים שמעתי כמה מכוניות נכנסות קרוב לבית.

ניסיתי לדחוף אותן החוצה ממחשבתי ולנמנם, אבל כמה דלתות מכוניות נפתחו ונטרקו. הגולדן רטריבר שלי התחיל לנבוח. העיניים שלי לא יכלו להתמקד יותר במסך הטלוויזיה. כבר הייתי באמצע חלום. שמעתי קולות גברים לא ברורים למטה. זוג שיפוצניקים, אולי? העפעפיים שלי נסגרו. ואז שתיקה. נסחפתי בשלווה עד ששמעתי שניות לאחר מכן את קולה המתוח של ג'ן. (השחקנית והדוגמנית הדרום-אפריקאית ז'נבייב וייט, אשתו השלישית של פיליפס שהייתה אף היא מכורה כבדה באותה עת). היא קראה לי למעלה מהמטבח. לא אמרתי כלום וחיכיתי. 'יש כאן כמה גברים שבאו לראות אותך ויש להם חולצות הוואי ורובים'. הנדתי בראשי וחייכתי. ואז כל הגיהנום השתחרר. הצליל הראשון היה הדלת אל חדר שינה שנפתחת. הם פרצו ועברו פנימה מסביב למיטה. גל של אדרנלין גרם לגוף שלי להזדקף במיטה עוד לפני שהספקתי להרגיש פחד.

לאלו הקרובים אליי היו רובים שלופים והם לא נראו משועשעים. כמה מהם לבשו חולצות הוואי. 'תישאר שם. אל תזוז. שמור את הידיים מעל הראש שלך', שמעתי את המנהיג אומר. הגוף שלי הפך מיד לדופק אחד ענק. יכולתי להרגיש את הרקות והצוואר שלי מתנפחים מדם. 'אתה ג'ון אדמונד פיליפס?' שאל המנהיג. עניתי שכן, לפני שידעתי מה אני אומר. הגרון שלי היה יבש. הלב שלי הרגיש תקוע בצווארי.

'אתה עצור'. הייתי קרוב מאוד לאבד את זה שם.. פלשו אליי. האיש הראשי הזדהה כסוכן בשם לן קוראן. האחרים - תריסר ומשהו - היו סוכנים פדרליים. הם אמרו לי שיש לי זכות לשתוק. 'ואיפה ביז'ו?' שאלתי את ג'ן. הסתבר שהיא יצאה עם המטפלת. כך הם סוף סוף איתרו את הבית שלנו. הגברים האלו הבחינו בה עם העגלה ושאלו אותה אם היא מכירה את הפיליפסים. היא הצביעה לכיוון הבית.

'אפשר להתקשר לעורך הדין שלי?'. הם צחקו והתנהגו בצורה הגונה ככל שניתן לצפות, תחת הנסיבות. 'אנחנו יכולים לחפש בבית או לא?' שאל קוראן. 'אתה נותן לי בחירה?', שאלתי. 'אם אתה אומר שאנחנו לא יכולים לחפש', הוא אמר, 'אז נצטרך להשיג צו וזה ייקח שיחה אחת חזרה לעיר ואנחנו נקבל אותו בעוד שעה ואנחנו נחפש. אם אתה אומר שאנחנו יכולים לחפש עכשיו, אז הסיכויים שאנחנו כנראה לא נחפש בכלל. מה אתה אומר?'

חשבתי על זה במשך כמה שניות. ידעתי שהתיק הירוק של גוצ'י עמוס בתקופת מאסר של לפחות חמש שנים - סמים, מזרקים, אביזרים ועוד. זה ישב שם מעל לראשיהם על מדף אחסון ליד המטבח. נשמתי עמוק - והימרתי. 'קדימה. חפשו כל מה שאתם רוצים'.

'בסדר גמור', הוא הנהן אל האחרים מסביב למטבח. החזקתי את הנשימה שלי והתבוננתי. 'בסדר, בחורים', הוא אמר, בעוד האדרנלין שלי שוב עלה, 'לא נטרח'. כמעט התעלפתי מהקלה. קיבלתי את עורך הדין והחבר הקרוב שלי, בוב טאקר, בטלפון, ובישרתי לו את החדשות. טאקר הבהיר לי מיד את המצב ואמר שיסדר ערבות ברגע שזה נקבע וידאג לשחרר אותי למחרת בבוקר. למרות שהוא הודה שהוא המום, הוא הרגיע אותי: 'אל תעשה שום דבר מטורף. אני אטפל בזה, נמצא משהו'. (טאקר גם עזר לו בהמשך בניהול המשא ומתן להסדר הטיעון שבזכותו חמק מעונש הכלא הממושך).

המטרה האמיתית של השיחה שלי לא הייתה ייעוץ משפטי אלא לקבל תירוץ להפנות את הגב לסוכנים, ניגש אל גומחה בטלפון ליד המטבח, ומוציא את שלוש שקיות ההרואין מכיס חולצתי לפני שייערך חיפוש אחר. בזמן שדיברתי, החלקתי אותן בנונשלנטיות מהכיס שלי ומתחת לספר טלפונים עבה בשולחן פינתי קטן. טרלוני, הגולדן רטריבר הנאמן שלי בן העשר, צעד וריחרח מסביב. הוא ידע שמשהו קרה ולא אהב את זה. יצאתי החוצה למרפסת. אוויר הקיץ בערב היה חם ומתוק. הגיע הזמן להיכנס למתקן המעצרים בקווינס, לתת טביעות אצבעות ולהירשם רשמית כעבריין סמים.

'נצטרך לכבול אותך באזיקים', אמר קוראן. הוא היה בוטה, אבל הייתה קצת התנצלות בקולו. 'זה החוק'. 'אתה יכול בבקשה לחכות עד שניכנס למכונית?' שאלתי. 'אם הבן שלי יסתכל מהחלון ויראה אותי באזיקים?' הם הסכימו. הסתכלתי מעבר לכתפי וראיתי את בני (טמרלן, בנם המשותף הבכור שהיה אז בן 9) בחלון מביט לעבר מה שקורה. אני נופפתי. הוא צעק, 'ביי, אבא', וראיתי את היד הקטנה שלו מנופפת. הלב שלי נשבר. לא היה לו מושג מה קורה. טרלוני מיד קפץ לפני, כל שמונים הפאונדים שלו, וסירב לעזוב. הסוכנים פחדו להתמודד איתו. הוא חשף את שיניו. 'אתה חייב להוציא את הכלב שלך מהמכונית, מר פיליפס' אחד מהם אמר לי. 'הכלב רוצה לבוא איתנו. הוא לא ייתן לך לקחת אותי משם', השבתי. זה באמת היה נוגע ללב. אני חושב שהייתי יותר שבור לב בשבילו מאשר בשביל עצמי. 'הוא לא יכול ללכת. אם הוא לא עוזב את המכונית, אולי נצטרך לחשמל אותו'. הם איבדו את חוש ההומור ורצו לחזור לעיר.

הם אמרו לי שכתבים כבר צובאים על בית הכלא מאז הצהריים, אז היו הודעות לעיתונות על המעצר שלי שהופצו. שיחררתי את הלב במילות הרגעה והם אזקו אותי מאחורי הגב בין שני בחורים בשרניים במושב האחורי. היה לי קשה לשבת כך אז הם הסכימו לכבול אותי באזיקים מלפנים". המעצר הזה היה ללא ספק שפל חסר תקדים עבור ג'ון פיליפס, אך הוא היווה בסופו של דבר את נקודת המפנה שחייבה אותו להתמודד עם השדים שלו ולעבור את תהליך הגמילה שהציל את חייו.

אי.אל.או קובעת זמן חדש. ב-31 ביולי בשנת 1981 יצא תקליט חדש, מרתק ואמיץ מאד ללהקת אי.אל.או ושמו TIME.

ב-31 ביולי 1981, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. להקת תזמורת אור החשמל, או כפי שכולנו מכירים אותה ELO, שיגרה אל העולם יצירה נועזת, מפתיעה ופורצת דרך: התקליט TIME. זה לא היה עוד תקליט, אלא מסע בזמן מוזיקלי שהשאיר מאחור את כינורות הענק של הסבנטיז וזינק קדימה אל עתיד סינתטי ומהפנט (לזמן מה).

רק שנה קודם לכן, המאסטרו של הלהקה, ג'ף לין, עוד היה שקוע עד צוואר בהפקת הפסקול המפואר והתזמורתי לסרט קסנאדו, פרויקט שופע פאר סבנטיזי קלאסי. אך עם כניסת שנות השמונים, רוח חדשה החלה לנשב. ההשפעות של אמנים כמו קראפטוורק וגארי ניומן, יחד עם נסיקת המוזיקה האלקטרונית, לא נעלמו מעיניו. לין, בגאונותו, הרגיש את השינוי באוויר. הוא קיבל החלטה אמיצה: התזמורת הסימפונית והמקהלות הגדולות שכה אפיינו את צליל הלהקה יוזזו הצידה, ובמקומן יתפסו את מרכז הבמה הסינטיסייזרים המתוחכמים של העידן החדש, כמו ה-YAMAHA CS-80 שהעניק לאלבום את צלילו העמוק והייחודי. עברה רק שנה אחת מאז שקסנאדו יצא ו-TIME נשמע כל כך רחוק ממנו, שאנשים תהו אז האם בכלל מדובר באותה להקה.

המהפך לא היה רק מוזיקלי. הצילום המצורף לדף המילים בתקליט הציג ארבעה חברי להקה בתספורות קצרות, לבושים בבגדים שהיו, איך לומר, שפויים משמעותית לעומת בגדי סוף הסבנטיז המעוצבים. זה היה סימן ברור: ELO עוברת מתיחת פנים קיצונית. התוצאה הייתה אחד מתקליטי הקונספט המבריקים יותר שיצר לין אי פעם אך רבים פספסו, עם סיפורו של אדם משנת 1981 שנשאב בדיוק 114 שנים אל העתיד ומגלה עולם חדש ומבלבל, עולם של תובנות מפתיעות וגעגועים קורעי לב.

המסע מתחיל עם צלילים מבעבעים ומסתוריים בקטע הפתיחה, PROLOGUE. מתוך המהלך האקורדי העתידני, בוקע לפתע קול מעוות דרך אפקט מהפנט ששמו VOCODER. "יש לי מסר מזמן אחר", הקול מכריז, והמילים האלה הן האות. המוזיקה מאיצה, כמו כניסה למנהרת זמן מסחררת, ונשפכת ישירות לתוך הלהיט האנרגטי TWILIGHT. "זה שיר על נסיעה בזמן", הסביר לין בפשטות, ואכן, אין דרך קצבית ומושלמת מזו לפתוח תקליט שכזה. פרט מרתק הוא שהשיר הפך להמנון תרבותי ביפן לאחר ששימש כשיר פתיחה לסרטון האנימה המיתולוגי DAICON IV בשנת 1983, מה שקיבע את מעמדו כיצירת מופת גם בקרב חובבי מדע בדיוני ברחבי העולם.

גיבור הסיפור שלנו, שקולו הוא קולו של לין, מוצא את עצמו מבולבל לחלוטין. "האם אני ער או שמא אני חולם? אלה התמונות המוזרות ביותר שראיתי. לילה הוא יום ושעת הערביים נעלמה ללא שוב", הוא שר, מדווח מהעתיד המוזר אליו נקלע. מכאן אנחנו צוללים היישר לשנת 2095 בשיר YOURS TRULY 2095. באופן מצמרר, לין מתאר עולם שבו המכונה השתלטה על האדם, מבלי לתאר לעצמו שהמציאות הזו תקדים להגיע. הוא מזכיר בשיר את ענקית המחשבים IBM, כסמל לתאגיד טכנולוגי ששולט בזיכרונות. הוא שר על האישה העתידנית, שהיא למעשה רובוט, ועל הגעגועים לאישה האמיתית שהשאיר מאחור במאה העשרים.

"היא מתוכנתת להיות נחמדה מאוד, אך היא קרה כקרח כשאני מנסה להתקרב... יש לה איי.קיו של 1001, והיא גם טלפון". גיבורנו לא מצליח ליצור חיבור אמיתי, הפער בין העולם האנלוגי החם לעולם הדיגיטלי הקר גדול מדי. המכונה ניצחה, והשאלה המהדהדת היא, לפי מה שהלהקה שרה - "האם זה באמת מה שאתה רוצה?"

הגעגוע צף ועולה במלוא עוצמתו בבלדה המרגשת TICKET TO THE MOON. "תזכרו את שנות השמונים הטובות, כשדברים לא היו כה מורכבים. הלוואי ויכלתי לחזור לשם", שר לין בכאב. זוהי דוגמה מושלמת לכישרונו הנדיר לרקום מלודיות קסומות ועצובות בו זמנית. "יש לי כרטיס לירח", הוא שר, "אבל אני מעדיף לראות את השמש זורחת בעינייך". ואנחנו מאמינים לכל מילה.

ההשפעות המוזיקליות של שנות השישים, שתמיד היו חלק מה-DNA של לין, צצות בשיר הבא, THE WAY LIFE'S MEANT TO BE. הגיבור פוסע ברחוב שהיה פעם ביתו, אך כעת אינו מזהה דבר. מגדלי שנהב ופרחי פלסטיק החליפו את הנוף המוכר, והוא מרגיש זר לחלוטין. באופן אירוני, דווקא כאן המתופף בב בוואן מוסיף קסטנייטות שמכניסות אווירה ספרדית חמה, בניגוד מוחלט לקרירות והניכור של הסיפור. פרט טריוויה מעניין: בעוד שרוב התקליט הוקלט באולפני מיוזיקלנד בגרמניה, שם הלהקה אהבה להקליט החל משנת 1975, השיר הזה הוקלט באולפני POLAR המפורסמים בשוודיה, שהוקמו על ידי חברי להקת אבבא.

הצד הראשון של התקליט נחתם בקטע האינסטרומנטלי ANOTHER HEART BREAKS. כאן, כל הסולואים מנוגנים על סינטיסייזרים, כדי להדגיש את התחושה הרובוטית והקרה של העתיד. "עוד לב אנושי נשבר", מהדהד קול קר שורה בודדה, והמסר ברור: האנושיות נסדקת תחת קדמת הטכנולוגיה. בקצב האיטי והמהפנט הזה, ג'ף לין עצמו ניגן כמעט על כל הכלים, מה שתרם רבות לתחושת הניכור והבדידות שמשרדרת הרצועה.

הופכים צד של התקליט, וצלילי גשם סינתטי מובילים אותנו אל RAIN IS FALLING. הגיבור מביט מהחלון, מאה ומשהו שנים בעתיד, וחושב על ההווה שהשאיר מאחור רק לפני שעות ספורות. מכאן, הקצב עולה שוב ב-FROM THE END OF THE WORLD, בו לין מנסה סגנון חדש וקצבי, כשהגיבור מנסה לשלוח מסר נואש של חלומות לאהובתו שבעבר, אך המסר לא מצליח להגיע אליה.

הייאוש מחלחל פנימה. ב-THE LIGHTS GO DOWN, גיבורנו מבין שהוא חייב למצוא דרך חזרה. הוא ראה יותר מדי, והעתיד הזה פשוט לא בשבילו. ואז מגיע אחד הקטעים המשעשעים והמתוחכמים בתקליט, HERE IS THE NEWS. הלהקה הכניסה לאולפן קריין חדשות אמריקני אמיתי (למרות שחלק ניכר מקולות הקריינות והאפקטים נוצרו באולפן בהשראת רשת ה-BBC הבריטית ולעיתים אף נדגמו מתוכה). "כתבנו לו כל מיני תחזיות עגומות שיגיד למיקרופון", סיפר בב בוואן, "חשבנו שאולי כך נצליח לנבא מה יקרה בעוד מאה שנים". ג'ף לין הוסיף: "תחנות רדיו רבות התקשרו והאשימו אותי שגנבתי דיווחי חדשות אמיתיים, אבל האמת היא שהמצאנו הכל בעצמנו". הקליפ של השיר, בו חברי הלהקה מגלמים צוות של מהדורת חדשות, הוא קוריוז קומי משובח. הלחן והעיבוד המבריקים של השיר הפכו לכל כך אייקוניים, עד שרשת הטלוויזיה ההולנדית VPRO אימצה את הפתיח המוזיקלי שלו כאות התחנה שלה במשך שנים רבות.

גולת הכותרת הפילוסופית של התקליט היא ללא ספק 21ST CENTURY MAN. הגיבור שלנו, איש המאה ה-21, עומד בפני דילמה: אם יחזור לשנת 1981 עם הידע שצבר, האם ייחשב לגאון או למשוגע? "למרות שאתה רוכב על גלגלי המחר, אתה עדיין נודד בשדות הצער שלך", שרה הלהקה. המסר הזה, אגב, חבוי גם בין השירים TWILIGHT ו-YOURS TRULY 2095. אם תנגנו את התקליט לאחור בקטע המעבר בין שני אלו, תשמעו את השורה הזו בדיוק. האם כשיחזור הגיבור שלנו, ינשקו את האדמה שעליה הוא דורך, או שמא יגלו לו ש"דברים אינם כפי שחשבת שיהיו" ושהוא כבר לא שייך? יום אחד אתה גיבור, ולמחרת אתה ליצן.

לקראת סיום, לין הבין שהמסע הקונספטואלי הופך קודר מדי והחליט להזריק אופטימיות עם הלהיט הגדול ביותר מהתקליט, HOLD ON TIGHT. זהו שיר פופ-רוק קלאסי שמטיף לאחוז בחלומות. שימו לב לטריק ההפקתי המבריק: אין בשיר תיפוף אמיתי, אלא לופ קצר של מספר הלמות תוף של בב בוואן, ששוכפל וסומפל ליצירת מקצב קבוע ומהפנט. ממש כמו שנעשה לפני כן בלהיט אחר של הלהקה, DON'T BRING ME DOWN.

השיר מסתיים, ואנחנו מגיעים לקטע הסיום, EPILOGUE. המסר על איש המאה ה-21 חוזר, לפני שהצלילים נשאבים שוב בסחרור אל תוך מכונת הזמן, מבעבעים ונעלמים בחיתוך פתאומי ודרמטי. האם הגיבור שלנו חזר בשלב הזה במכונה הזו אל ההווה? לא ידוע. תם ולא נשלם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מכונת הזמן של ELO תקועה אי שם בין מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר לבין מסע בין כוכבים, אך כל עוד הביטלמאניה בעלת חזון העתיד של ג'ף לין מגיעה בפרצים כמעט מושלמים של ארבעים הגדולים, למה להתלונן? הרעיון הנושאי של TIME (כביכול מבט לאחור מהמאה העשרים ואחת) הוא די מיותר: צ'לו הרוק'נ'רול המסונתז ב-HOLD ON TIGHT והאווירה הספרדית של THE WAY LIFE'S MEANT TO BE הופכים את המנגינות הללו לסינגלים לכל עת, לכאן ולעכשיו. ואי אפשר שלא לתהות מה הבס האינסופי של ANOTHER HEART BREAKS עשוי לעשות לרקדנים האיטיים שעל רחבת הריקודים.

רק תלונה מרכזית אחת: אל מול הנופים האלקטרוניים, השירה הארוזה בוואקום והעריכות המתוחכמות, המתופף האדיר בב בווא הופך לעוד אפקט קולי – מצילה נודדת בין אזעקות מצפצפות ומעגלים חשמליים מקוטעים. אם ELO לא ייזהרו, הם עלולים להפוך בסופו של דבר לסוג הגבינה שמשפריצה מתוך פחית תרסיס. כפי שזה עתה, הם קרובים בצורה מסוכנת להתאים לתיאור של כאב הלב בבית החלומות של לין בשיר YOURS TRULY 2095: 'היא המילה האחרונה בטכנולוגיה / כמעט מיתולוגיה, אבל יש לה לב מאבן'..."

עד כאן הביקורת. התקליט TIME, שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והפך להצלחה מסחרית אדירה, הוא יצירה שלמה ועמוקה. אך הסיפור לא נגמר כאן. שני שירים מצוינים נוספים שהוקלטו באותה תקופה, JULIE DON'T LIVE HERE הקצבי ו-WHEN TIME STOOD STILL המלנכולי, יצאו רק על גבי תקליטונים (לצד שיר גנוז נוסף מאותם סשנים שנקרא THE BOUNCER), ועד היום לא ברור מדוע לא מצאו את מקומם בתקליט עצמו. עכשיו, כשאתם מבינים את הקונספט, הניחו את המחט על התקליט, עצמו עיניים והישאבו בעצמכם אל העתיד. יש לג'ף לין וחבריו כמה דברים חשובים לספר לכם.

פרט טריוויה - בדיוק ביום יציאת התקליט חגג צ'לן הלהקה המפוטר, יו מקדואל, את יום הולדתו ה-28. הוא ודאי לא שמח לגלות שבדיוק ביום זה הוא קיבל כמתנת יום הולדת תקליט חדש של הלהקה שכבר לא חפצה בו יותר. עם זאת, באופן אירוני למדי, נגן הכינור של הלהקה, מיק קמינסקי, שאף הוא נופה מההרכב הרשמי לטובת הסאונד החדש, הוחזר לחיק הלהקה באופן זמני כדי לנגן בסיבוב ההופעות העולמי שליווה את האלבום. הוא תרם לא רק בנגינה על "הכינור הכחול" המפורסם שלו, אלא גם כקלידן גיבוי שסייע לשחזר את הצליל האלקטרוני המורכב והעשיר בהופעות החיות.

דרמה בממלכה: הצדק ניצח את הממסד! מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס יצאו לחופשי. ביום זה ממש, ה-31 ביולי 1967, הגיעה לשיאה דרמת הסמים המשפטית שטלטלה את בריטניה כולה והעמידה במרכזה את שני הכוכבים הפרועים של להקת הרולינג סטונס. באותו יום היסטורי התייצבו השניים בבית המשפט לערעורים בלונדון כשהם מלווים בסוללת עורכי דין, לקראת ההחלטה הדרמטית שתקבע את עתידם המקצועי והאישי.

לאחר חודשים של מתח, כותרות צעקניות ומאבק שהפך לסמל של קרב תרבותי בין הדור הצעיר לממסד השמרני, בית המשפט לערעורים שם סוף לסאגה: הרשעתו של הגיטריסט קית' ריצ'רדס בוטלה כליל (מחוסר ראיות לכך שידע בפועל על עישון הסמים באחוזתו), וגזר דינו של הסולן הכריזמטי מיק ג'אגר הומר ובוטל.

הפרשה, שהסעירה את מדורי הרכילות והחדשות כאחד, החלה כחמישה חודשים קודם לכן, בליל ה-12 בפברואר. כוח משטרתי גדול, שכלל 18 שוטרים וקצינים, פשט על אחוזת REDLANDS, ביתו הכפרי של ריצ'רדס במערב סאסקס, בעיצומה של מסיבה שקטה בה נכחו גם הצלם מייקל קופר ואספן האמנות רוברט פרייזר. למרבה האירוניה, ג'ורג' הריסון ואשתו פאטי בויד עזבו את המקום דקות ספורות לפני הפשיטה, וככל הנראה המשטרה המתינה לעזיבתם במכוון כדי לא להסתבך עם חברי להקת הביטלס. נו, ככה נטען. השוטרים, שככל הנראה פעלו בעקבות הלשנה מהצהובון NEWS OF THE WORLD, שנגדו הגיש ג'אגר תביעת דיבה מתוקשרת זמן קצר לפני כן, קיוו לתפוס את המוזיקאים על חם. המציאות, עם זאת, הייתה קצת פחות מסעירה ממה שדמיינו. הממצאים היו דלים: ג'אגר נתפס עם ארבעה כדורי אמפטמין, שלטענתו נקנו כדין בבית מרקחת באיטליה, וריצ'רדס הואשם בכך שהתיר עישון קנאביס בביתו. אחת האגדות המפורסמות והשערורייתיות ביותר מאותו לילה עסקה בזמרת מריאן פיית'פול (זוגתו של ג'אגר דאז), שנמצאה על ידי השוטרים לאחר מקלחת כשהיא עטופה בשטיח פרווה בלבד.

אך הממסד הבריטי היה נחוש להפוך את השניים לדוגמה. במשפט שנערך ביוני ושנוהל ביד קשה על ידי השופט לסלי בלוק, הוטלו על השניים עונשים שנראו חסרי כל פרופורציה וזעזעו את דעת הקהל. ג'אגר נידון לשלושה חודשי מאסר בפועל ואף בילה לילה אחד כאסיר בכלא בריקסטון, וריצ'רדס, באקט שנראה כמעט נקמני, נידון לשנת מאסר שלמה ונשלח ללילה בכלא וורמווד סקראבס לפני ששוחרר בערבות לקראת הערעור. בריטניה הצעירה רתחה. מעריצים יצאו לרחובות, והמאבק הפך מסוגיה משפטית לקרב על פניה של החברה.

ואז הגיע רגע מכונן ובלתי צפוי. דווקא העיתון המכובד והשמרני מכולם, THE TIMES של לונדון, יצא להגנתם במאמר מערכת היסטורי שפורסם ב-1 ביולי שכתב העורך וויליאם ריס-מוג. תחת הכותרת "מי שובר פרפר על גלגל עינויים?" (ציטוט מפורסם מפואמה של המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פופ), בו נטען כי העונשים שהוטלו על ג'אגר וריצ'רדס הם אכזריים ומוגזמים, וכי המערכת מנסה לחנך את הצעירים באמצעות ענישה סמלית ולא צודקת. המאמר היכה גלים והפך את הקערה על פיה, כשהוא מגייס תמיכה רחבה לשניים אפילו מחוץ למעגלי מעריציהם.

הסולידריות לא איחרה להגיע גם מהכיוון המוזיקלי. חברי להקת המי, יריביהם המוזיקליים, מיהרו להקליט ולהוציא כתמיכה סינגל עם שני שירים של הסטונס, כדי לוודא ששמם וצליליהם יישארו במצעדים בזמן שהם נאבקים על חירותם. השירים שנבחרו למחוות ההזדהות היו THE LAST TIME ו-UNDER MY THUMB. ההקלטה בוצעה בחופזה על ידי פיט טאונסנד, רוג'ר דאלטרי וקית' מון, ללא השתתפותו של בסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל ששהה באותה עת בירח דבש.

הלחץ הציבורי והתקשורתי עשה את שלו. הערעור שהוגש התקבל, וב-31 ביולי, כאמור, נשמו כולם לרווחה. ריצ'רדס זוכה לחלוטין, וגזר דינו של ג'אגר הומר לשחרור על תנאי, מה שאפשר לשניהם לחזור מיד לאולפן ההקלטות. הניצחון לא היה רק אישי, הוא היה ניצחון של דור שלם שחש כי קולו סוף סוף נשמע. כעת, כשהם חופשיים, יכלו חברי הרולינג סטונס לחזור לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: ליצור מוזיקה פורצת דרך, להרגיז את ההורים ולהמשיך לעצב את פניו של הרוק, מה שהוביל עוד באותה שנה ליצירת התקליט הפסיכדלי והנהדר לטעמי, THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST. כדי להביע את הוקרתם למעריצים על התמיכה העצומה, הוציאו הסטונס את הסינגל WE LOVE YOU. הג'אגר והשלאגר חזרו לעסק.

מי זה לובו? מה זה לובו? איזה להיט ענק זה לובו! מזל טוב, לובו!

ביום זה ממש, 31 ביולי בשנת 1943, הגיח לעולם רולנד קנט לאבוי, האיש שאתם ודאי מכירים הרבה יותר טוב בתור לובו. אז בואו נצלול לסיפור המרתק שמאחורי הבלדה הענקית שלו, שהפכה לפסקול של אינספור לבבות שבורים ותקוות רומנטיות. כן, אני מדבר על I'D LOVE YOU TO WANT ME. השיר, שיצא לאור בספטמבר 1972, נכלל באלבומו השני של לובו, OF A SIMPLE MAN, שהגיע למעמד של אלבום זהב והזניק את הקריירה שלו לשיאים חדשים. איזה יופי של להיט!

היכונו לסיפור על איך להיט אחד כמעט כבש את צמרת מצעדי הפזמונים באמריקה, רק כדי להיתקל במחסום שטוף שמש של אופטימיות. השיר הזה היה ועודנו הסינגל המצליח ביותר של לובו, קליע שפגע ישר למטרה והתמקם במקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי היוקרתי. רבים בתעשייה היו בטוחים שהוא בדרך הבטוחה למקום הראשון, אבל אז הגיע ג'וני נאש עם הלהיט שלו I CAN SEE CLEARLY NOW ופשוט סירב לזוז משם.

כדי להבין מדוע השיר של נאש ניצח בקרב הזה, צריך להביט רגע על הנוף המוזיקלי של אותה תקופה. במצעדים כיכבו שירים בסולמות מינוריים ועם תכנים אפלים למדי, כמו NIGHTS IN WHITE SATIN של המודי בלוז (כן, השיר הזה משנת 1967 חווה תחייה מצליחה מאד), WITCHY WOMAN של האיגלס, ו-PAPA WAS A ROLLIN' STONE של הטמפטיישנס - שלמרות הגרוב המדבק וגיטרת הווא-ווא הבולטת, הסולם המוסיקלי שלו היה מינורי. אז לתוך כל המינוריות הזו פרץ השיר של נאש כמו קרן שמש אופטימית, עם מסר של תקווה וראייה בהירה לעתיד. הוא היה הניגוד המושלם לאווירה הכללית, ולכן הקהל האמריקאי אימץ אותו אל ליבו והשאיר אותו בפסגה. לובו והבלדה הכנה שלו נאלצו להסתפק במקום השני והמכובד מאוד.

אבל אל תטעו, סיפור ההצלחה של השיר לא נגמר שם. בעוד שהסינגל המקורי כלל לא נכנס למצעדים בבריטניה עם יציאתו, ההמתנה השתלמה. כאשר השיר יצא מחדש בממלכה המאוחדת בשנת 1974, הקהל הבריטי כבר היה מוכן אליו והזניק אותו ישירות למקום החמישי. במקומות אחרים בעולם, כמו גרמניה למשל, השיר לא הסתפק במקום השני וכבש את הפסגה בסערה, תוך שהוא שומר על המקום הראשון במצעד הגרמני במשך 13 שבועות רצופים - הישג נדיר וחסר תקדים לאותה תקופה. השיר הגיע למקום הראשון גם בשווייץ, אוסטרליה, קנדה, ואפילו הפך ללהיט אדיר ולקלאסיקת רדיו אהובה אצלנו, מה שהפך את לובו לכוכב בינלאומי.

אז מה הסוד של הבלדה הזו, שתפסה כל כך חזק? ובכן, ההשראה הגיעה ממקום לא צפוי ומרגש במיוחד: שיעור אמנות בתיכון, שנים רבות לפני שהשיר בכלל נכתב. לובו, שהיה אז נער צעיר בן 16 בלבד, פיתח רגשות כלפי המורה שלו. "רציתי במודע לכתוב את הבלדה הגדולה האולטימטיבית", סיפר בריאיון בשנת 2015. "ההשראה מאחוריה הייתה פנטזיה שהייתה לי בבית הספר. הייתה לי מורה לאמנות פשוט מהממת. אני הייתי תלמיד תיכון והיא הייתה בערך בת 22. היא הייתה מסתכלת עליי ואני הייתי מסתכל עליה והיה שם קשר, היה חיבור. זו הייתה האהבה הבלתי אפשרית הזו, שאתה יודע שלעולם לא תוכל לממש". לובו גם חשף כי השיר נכתב למעשה במהירות שיא של כ-20 דקות בלבד, תוך כדי פריטה ספונטנית על גיטרה אקוסטית, מה שמוכיח שלפעמים הקסם קורה דווקא בפשטות.

את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה עשה לובו כחבר בלהקת THE RUMOURS. ואתם יודעים מי עוד היה חבר בלהקה הזו? לא אחר מאשר גראם פרסונס, שלימים הפך לדמות משפיעה וחשובה בעולם הקאנטרי-רוק והיה חבר בלהקות כמו הבירדס והאחים בוריטו המעופפים. אבל פרסונס לא היה המפורסם היחיד שיצא משם - לצידם ניגן בלהקה גם ג'ים סטאפורד, שהפך לימים לכוכב פופ וקאנטרי בזכות עצמו עם להיטים כמו SPIDERS & SNAKES. מי היה מאמין ששלושתם התחילו את דרכם באותה להקת נעורים בפלורידה?

לובו, ששמו בספרדית פירושו "זאב" (שם במה שאותו אימץ ב-1971 כי רצה לשמור על אנונימיות יחסית כשהוציא את הלהיט הראשון שלו, ME AND YOU AND A DOG NAMED BOO), הוכיח שהוא לא אמן של להיט אחד, והוא המשיך לכבוש את המצעדים עם שירים אהובים כמו DON'T EXPECT ME TO BE YOUR FRIEND ו-HOW CAN I TELL HER, אבל השיר הזה שציינתי למעלה? הוא נשאר היהלום שבכתר שלו, ללא ספק.

ההתחשמלות שכמעט חיסלה להקה: סיפור הולדתו המופרע של תקליט הבכורה של ואן דר גראף ג'נרייטור. התאריך הוא 31 ביולי בשנת 1969, באולפני טריידנט בלונדון - שם מתרחש אירוע כמעט סוריאליסטי. חבורת נגנים צעירים נכנסת למרתון הקלטות מטורף של תריסר שעות בלבד (למעשה, הסשן הקדחתני גלש גם ל-1 באוגוסט, ונוהל תחת שרביטו של המפיק המוזיקלי ג'ון אנתוני, שלקח על עצמו את האתגר של חברת התקליטים). המטרה: להקליט תקליט בכורה ללהקה שכבר הספיקה להתפרק.

הכל התחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, באקדמיה. בסוף שנת 1967, במסדרונות אוניברסיטת מנצ'סטר, בה למד האמיל לתואר במדעים כלליים, נפגשו שני עולמות. מצד אחד, פיטר האמיל, סטודנט צעיר ומהורהר עם מחברות מלאות בשירה אפלה ואינטנסיבית. מצד שני, כריס ג'אדג' סמית', מוזיקאי שכבר הספיק לנגן בלהקות בלוז וג'אז וחזר רגע לפני כן מטיול משנה-תודעה בסן פרנסיסקו הפסיכדלית, שבעקבותיו חיפש כיוון מקורי יותר. סמית' זיהה את הניצוץ הפואטי אצל האמיל והשניים החלו לכתוב יחד. החיבור היה מיידי ונפיץ.

הם היו צריכים שם שישדר את האנרגיה המוזרה והאינטלקטואלית שלהם. סמית' שלף את השם ואן דר גראף ג'נרייטור, על שם אותו מכשיר מדעי מסורבל שפותח על ידי הפיזיקאי רוברט ג'יי ואן דר גראף ונועד לייצר חשמל סטטי. זה שגורם לשערות לסמור במפגן כוח אלקטרומגנטי משעשע. השם היה מושלם: מדעי, קצת מאיים, ובהחלט לא משהו ששומעים כל יום. סמית' למעשה שגה באיות המקורי של שם הפיזיקאי – במקום VAN DE GRAAFF, הוא כתב VAN DER GRAAF. שגיאת הכתיב הזו נותרה לנצח כשמה הרשמי של הלהקה.

אל הצמד חבר ניק פירני, ויחד הם הקליטו כמה סקיצות ראשוניות. חבר נוסף מהאוניברסיטה, קיילב ברדלי, שהיה משוכנע שיש לו קשרים בתעשייה, הבטיח להם חוזה הקלטות חלומי. המציאות, כדרכה, הייתה קצת פחות זוהרת. "חוזה ההקלטות" התברר כהקלטה מאולתרת בבית הוריו של אותו חבר, בזמן שההורים עצמם שהו בחופשה. השיא הקומי הגיע כאשר מגבר הגיטרה שהובטח להאמיל התגלה כמקלט טלוויזיה ישן, שהפיק זמזום מחריד ברגע שחיברו אליו את הגיטרה. ובכל זאת, מתוך הרעש והאילתור, משהו עבד.

באורח פלא, ההקלטה החובבנית הזו התגלגלה לידיו של לו רייזנר, אחד המנהלים הבכירים בחברת התקליטים הענקית מרקיורי (אשר ניהל את הסניף הבריטי של החברה).

רייזנר, איש עם אוזן חדה, זיהה את היהלום הגולמי והחליט להחתים את הלהקה. כאן הסיפור מקבל תפנית נוספת, בסגנון "איך לא לעשות עסקים בתעשיית המוזיקה". החוזה שהונח על השולחן היה, בלשון המעטה, נצלני. התנאים היו כל כך גרועים שסמית' ופירני סירבו לחתום. אבל האמיל הצעיר והנלהב, שכל כך רצה להצליח, חטף את העט וחתם על המסמכים בלי לקרוא אפילו את האותיות הקטנות. צעד פזיז שיהפוך במהרה לאבן ריחיים על צווארו.

השלישייה המקורית הספיקה להופיע פעם אחת בלבד, בנשף באוניברסיטה בפברואר 1968. איך הקהל הגיב ליצירה המורכבת והחדשנית שלהם? הוא הגיב באמצעות זריקת בקבוקים לעבר הבמה. לאחר קבלת הפנים החמה הזו, פירני החליט שמיצה את העסק ופרש. האמיל וסמית' נותרו לבד, אבל לא ויתרו.

את מקומו של פירני תפס יו בנטון, קלידן קלאסי שהיה אח של חבר שלהם. מעבר להכשרתו הקלאסית, בנטון עבד באותה עת כמהנדס סאונד מתלמד ברשת ה-BBC, מה שהעניק לו ידע טכני יקר ערך בבניית ציוד אלקטרוני, שהפך לחלק מסאונד הקלידים הייחודי והכבד של הלהקה. בנטון סיפר שנים לאחר מכן: "ואן דר גראף ג'נרייטור הייתה הלהקה הראשונה והיחידה שלי. לא היה לי שום ניסיון. פשוט שמתי את ההשפעה הקלאסית שלי בצד והלכתי לכיוון המוזיקה החשמלית הקיצונית". אל השלישייה החדשה הצטרפו המתופף גאי אוונס ונגן הבס קית' אליס (שכבר צבר ניסיון מקצועי בלהקת הפופ-פסיכדלי המצליחה THE KOOBAS), והלהקה החלה לקרום עור וגידים.

במקביל, הגיע גם המושיע הניהולי. בנטון פרסם מודעה בעיתון תחת הכותרת "להקה מחפשת ניהול", ולמודעה ענה אדם בשם טוני סטראטון סמית'. סמית' היה דמות מפתח בסצנת המוזיקה המתפתחת, אדם עם חזון שעמד להקים לייבל תקליטים עצמאי משלו, שייקרא קאריזמה (ובהמשך יחתים גם להקה קטנה בשם ג'נסיס). הוא לקח את החבורה תחת חסותו. סטראטון סמית' היה בכלל עיתונאי ספורט שסיקר כדורגל ומרוצי סוסים, עד שהתאהב לחלוטין בעולם הרוק והפך לאמרגן חשוב.

תחת הניהול החדש, הלהקה הקליטה סינגל ראשון, PEOPLE YOU WERE GOING TO, עם השיר FIREBRAND כצד ב'. הסינגל יצא בינואר 1969 על ידי חברת התקליטים המתחרה פולידור, אך נעלם מהמדפים ימים ספורים לאחר מכן. מדוע? בגלל אותו חוזה ארור שהאמיל חתם עליו לבדו מול חברת מרקיורי. החברה טענה שהאמיל חתום אצלה כאמן סולו, ולכן הסינגל מהווה הפרת חוזה מובהקת. זו הייתה המכה הסופית. הלהקה לא הרוויחה אגורה, ציוד ההופעות שלה נגנב יחד עם רכב ההסעות, והחוזה של האמיל יצר סבך משפטי בלתי אפשרי. חברי הלהקה הרימו ידיים, וההרכב התפרק בפעם הראשונה.

אבל אז קרה הטוויסט הגדול בעלילה. האמיל, כבול בחוזה שלו, נכנס לאולפני טריידנט כדי להקליט תקליט סולו עבור חברת מרקיורי, פשוט כדי למלא את חובתו החוזית. מי באו לעזור לו בהקלטות? לא אחרים מאשר חבריו ללהקה המפורקת: בנטון בקלידים, אוונס בתופים ואליס בבס. כאן נכנס לתמונה שוב המנהל הממולח, טוני סטראטון סמית', שהגה עסקה גאונית: הוא פנה לחברת מרקיורי והציע לה את התקליט המוגמר, בתנאי אחד – התקליט ייצא תחת השם "ואן דר גראף ג'נרייטור", ובתמורה, מרקיורי תשחרר את האמיל מהחוזה הנוראי.

מרקיורי הסכימה. כך, התקליט AEROSOL GREY MACHINE, שהוקלט כתקליט סולו של האמיל, הפך לתקליט הבכורה של הלהקה. שם התקליט נלקח במקור משיר שכתב המייסד הפורש כריס ג'אדג' סמית', והאמיל בחר להשתמש בו כמחווה לחברותו איתו. באופן מוזר, הוא יצא בספטמבר 1969 רק בארצות הברית, אם כי עותקים בודדים עם עטיפה שונה לגמרי הודפסו גם באנגליה והפכו לפריטי אספנות נדירים.

המהלך הנועז הצליח. האמיל היה חופשי, וללהקה היה תקליט בכורה. ההצלחה הזו שכנעה את החברים לנסות שוב. הם החיו את הלהקה. קית' אליס בחר שלא להמשיך, ובמקומו הצטרף הבסיסט ניק פוטר. יחד איתו הגיע חבר נוסף, שהפך לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה: נגן כלי הנשיפה דייויד ג'קסון.

ג'קסון, עם הסקסופונים המעוותים והאנרגטיים שלו (שאותם נהג לחבר לפדאלים של אפקטים חשמליים, כשהוא מנגן לא פעם על שני סקסופונים בו-זמנית בהשראת אגדת הג'אז ראהסאן רולנד קירק), הוסיף מימד חדש של טירוף וגאונות.

הוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם החומרים של הלהקה: "אחד המפגשים הראשונים שלי עם הכתיבה האפלה של האמיל היה בשיר NECROMANCER מהתקליט הראשון. לא היה לי מושג מה משמעות השם. רק ידעתי שזה קשור איכשהו למאגיה שחורה. לא ידעתי אז שמדובר באנשים שרוצים לעשות אהבה עם מתים". אבל למען הדיוק ההיסטורי והלשוני, כאן המקום לתקן את הטעות המשעשעת של ג'קסון בציטוט שלו: הוא התבלבל לחלוטין בין המילה "נקרופיל" – אדם בעל סטייה מינית למתים, לבין "נקרומנסר" - אדם שמתקשר עם רוחות באמצעות כישוף. השיר של האמיל עוסק, למרבה המזל, באופציה השנייה בלבד.

ויוה לאס וגאס! ב-31 ביולי בשנת 1969 - אלביס פרסלי בא לראשונה ללאס וגאס - והוא ממש לא אכזב שם! בסדר, זו למעשה לא הייתה הופעתו הראשונה בעיר. אלביס הופיע בלאס וגאס כבר באפריל 1956 במלון "ניו פרונטיר", אולם סדרת הופעות זו לא נחשבה להצלחה גדולה בזמנו, שכן הקהל המבוגר יותר לא ידע איך לעכל אותו. חזרתו ב-1969 הייתה בבחינת קאמבק היסטורי ששבר את כל שיאי התפוסה של לאס וגאס באותם ימים.

כשהוא לבוש בטוניקה שחורה שיקית ומכנסי פעמון שהתאימו לשיערו הארוך אך המסורק למשעי, אלביס פרסלי עלה על הבמה במלון אינטרנשיונל בלאס וגאס ונע לקצב הדוחף של BLUE SUEDE SHOES. הקהל עם 2,000 איש, רובם מעל גיל 30, שאג וצווח בהערכה נוסטלגית. למרות המראה המעודכן שלו, אלביס לא השתנה כלל במשך כמעט תשע השנים מאז הופעתו האישית האחרונה (הופעתו החיה האחרונה לפני כן הייתה במרץ 1961, במופע צדקה בהוואי לטובת הקמת אנדרטת הזיכרון לאוניית הצי 'אריזונה' שהוטבעה בפרל הארבור).

כשהוא מגובה בלהקת הליווי המצוינת שלו, ה-TCB BAND - ראשי תיבות של TAKING CARE OF BUSINESS , ויחד איתם הופיעו הרכבי הקולות THE SWEET INSPIRATIONS ו-THE IMPERIALS), הוא נטף את המיניות שהכניסה את אמריקה למצב של הלם בשנות ה-50. קשה היה אז להאמין שהוא בן 34 וכבר לא בן 19. למעשה, היו שנדהמו מול כוח ההישארות שלו בעולם שבו קריירות מטאוריות דעכו כמו כוכבים נופלים.

החוזה שעליו חתם אלביס עם מלון האינטרנשיונל עמד על 100,000 דולר לשבוע - סכום עתק חסר תקדים באותה תקופה. והקרדיט על התחזוקה המוצלחת של תדמית פרסלי הגיע בעיקר למנהל שלו, "קולונל" פרקר שבמשך כמעט חמש עשרה שנים שמר על המחיר ועל החשיפה החיה. כשבמהלך מסיבת עיתונאים לאחר הפתיחה, יזם בריטי הציע לאלביס מיליון פאונד עבור הופעה אחת בלונדון, היה זה פרקר שענה: "תביא לי פיקדון מחר". אנקדוטה מפורסמת אחרת מספרת שכאשר הציעו לפרקר סכום עתק על מנת שאלביס יופיע מחוץ לארה"ב, הוא השיב: "זה סכום מצוין עבורי, עכשיו כמה אתם מתכוונים לשלם לאלביס?".

אז אלביס הגיע ללאס וגאס שבוע לפני ההופעה ומיד החל להתאמן חמש שעות ביום תוך כדי הורדת 10 קילו. הוא הגיע לכושר שיא בעזרת אימונים אינטנסיביים בקראטה מסגנון קנפו, אמנות לחימה בה החזיק בחגורה שחורה ושתנועותיה שולבו באופן בולט בכוריאוגרפיה שלו על הבמה. אלביס סיפר אז ש"אני הולך על חומר רציני יותר. נמאס לי לשחק בחור שנקלע לריב בסרטים, ואז מתחיל לשיר לבחור המוכה. ויש הרבה תקליטים חדשים עכשיו שיש להם את אותו סאונד שהתחלתי. אבל הם טובים יותר. כלומר, אי אפשר להשוות שיר כמו YESTERDAY עם HOUND DOG, נכון?" וכמחווה מיוחדת, אלביס הפליא לבצע בהופעות אלו גרסת כיסוי עוצמתית לשיר YESTERDAY של הביטלס, להקה שהוא העריך (עד ששנה לאחר מכן דרש מניקסון להחרים אותם בגלל סמים) והם, מצידם, העריצו אותו מילדות ופגשו אותו בביתו ארבע שנים קודם לכן.

בעיתון LIMA NEWS נכתב אז: "לאס וגאס - זה היה בקיץ 1956 כשהתחלנו לשמוע לראשונה על אלביס פרסלי שעושה תנועות אגן בתוכנית בהנחיית טומי וג'ימי דורסי- תוכנית הטלוויזיה STAGE SHOW, בה אלביס הופיע 6 פעמים ופרץ לתודעה הלאומית בארה"ב. הטורים שלנו היו מלאים באותם ימים בהרבה אנשים שכבר לא איתנו - מרילין מונרו, ג'יין מנספילד ועוד. שמונה שנים מאוחר יותר הגיעו הביטלס והמעריצים שלהם. הייתם מאמינים שזה היה לפני חמש שנים... 1964? איפה כל הביטלמנים הקטנים האלו שהיו כותבים לי מכתבים נוראיים כשהייתי כל כך נועז לטעון שאלביס פרסלי יחזיק מעמד?

עכשיו לאלביס יש פריצת דרך חדשה - הוא פתח כזמר סלונים במלון לאס וגאס אינטרנשיונל בלילה. זה בא עם להיט חדש בשם IN THE GHETTO. הוא הופיע כל כך מבריק, רוכב על הגיטרה שלו ועושה תרגילים ציקלוניים עם המיקרופון שבהחלט יאתגרו את עובדי האלילים של טום ג'ונס, במיוחד הנקבות המעריצות.  

זו הייתה ההופעה האישית הראשונה שלו מזה תשע שנים, והמעורבות היחידה שלו במועדון הלילה מאז הופיע כאן ב-FRONTIER בשנת 1956. בקהל היו ידוענים מלאס וגאס ומלוס אנג'לס - ברט בכרך, שירלי בייסי ועוד (למופעים אלו נהרו מיטב כוכבי התקופה, ביניהם קרי גרנט, פול אנקה, וזמר הבלוז פאטס דומינו - שאותו אלביס הציג לקהל במהלך ההופעה בכבוד רב כאחד מממציאי הרוק'נ'רול האמיתיים), שלא הפסיקו למחוא כפיים בהתלהבות. שלטים שאמרו רק ELVIS היו בכל רחבי לאס וגאס. קולונל פרקר, אשף קידום מכירות גדול, חיכה עד שברברה סטרייסנד סגרה את סבב הופעותיה שם לחודש, ואז הגיע לעיר עם הבשורה החדשה. כחלק מקמפיין הקידום המאסיבי, קולונל פרקר שפך סכום פנומנלי של מיליון דולר כדי לכסות את לאס וגאס כולה בשלטי חוצות, מוניות, אוטובוסים ומסעדות הנושאים את שמו של אלביס.

כן, אלביס פרסלי הפך לסחורה הלוהטת של לאס וגאס. ויוה לאס וגאס!

לילה של רוק'נ'רול, ג'וקים וטרגדיה. ב-31 ביולי בשנת 1971 הופיעה להקת המי באצטדיון פורסט הילס בניו יורק. מה קרה שם?

המקום: אצטדיון פורסט הילס, קווינס, ניו יורק. אצטדיון שהיה ידוע בדרך כלל באווירה השקטה והאלגנטית של טורנירי טניס יוקרתיים, הפך באותו ערב למוקד של כאוס רועש. האוויר דביק ולח, והעיר כולה נמסה תחת גל חום קיצוני. אבל עבור אלפי מעריצים נלהבים, שום דבר לא יכול היה להשתוות לחום שעמד להתפרץ מהבמה. להקת המי, בשיא כוחה, הגיעה לעיר להופעה שהייתה אמורה להיות חגיגה של רוק טהור, אך הפכה לאירוע מורכב וטעון מכמה סיבות רבות, חלקן מלהיבות, חלקן מגעילות וחלקן מצמררות. ההופעה התקיימה במסגרת סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה, שנועד לקדם את אלבומם החדש שעמד לצאת לחנויות שבועיים בלבד לאחר מכן.

זה לא היה הביקור הראשון של הלהקה במתחם הטניס המכובד שהוסב לערב אחד למקדש רוק. למעשה, הם הופיעו שם גם באוגוסט של השנה הקודמת, ב-1970, אז המופע עבר בצורה חלקה הרבה יותר. אך בניגוד להופעתם הקודמת שם, הפעם הקיץ הניו יורקי החליט להראות את הצד הפחות נעים שלו. החום הכבד והלחות גרמו לתופעה לא צפויה: גדודי ג'וקים מקומיים, שהחליטו כנראה שהם רוצים לראות את המופע מקרוב, יצאו בהמוניהם מהחורים והסדקים והחלו להתרוצץ על הבמה, ממש בין רגליהם של חברי הלהקה.

התאורה החזקה של הבמה רק משכה אותם יותר, וסולן הלהקה סיפר לימים שראה נחילים שחורים נעים סביב סטנד המיקרופון שלו. נראה שלערב אחד, לפיט טאונסנד, רוג'ר דלטרי, ג'ון אנטוויסל וקית' מון הצטרפו כמה רקדני ליווי בעלי שישה רגליים, שקיפצו וזחלו לקצב התיפוף הפראי. כמה מהם לא שרדו את ההרפתקה כשנמחצו צנעלי הדוקטור מרטינס של הגיטריסט האנרגטי, פיט טאונסנד, על הבמה.

אך החרקים לא היו התקלה היחידה. פיט טאונסנד מצא את עצמו נלחם לא רק במזג האוויר אלא גם בציוד שלו. מגבר ה-HIWATT העוצמתי שלו, שהיה חלק מהותי מהסאונד המתפוצץ של הלהקה, החל לקרטוע ולזייף. טאונסנד, שידוע במזגו החם וביחסיו המורכבים עם כלי הנגינה שלו, נאלץ להיאבק טכנית לאורך חלקים מהמופע, מה שהוסיף עוד מימד של כאוס ומתח לאנרגיה שכבר הייתה מחשמלת. כמיטב המסורת ההרסנית שלו, התסכול של טאונסנד הגיע לשיאו לקראת סוף ההופעה, אז הוא פשוט ניפץ את גיטרת הגיבסון SG שלו לרסיסים על הבמה, לקול תשואות הקהל שראה בכך חלק מתוכנן מההופעה.

ומה לגבי המוזיקה? לפני שהלהקה עלתה לבמה, הקהל זכה לחימום מפתיע של להקת הבנות LABELLE (בראשותה של פטי לבל), שהרימה את האווירה עם שילוב של סול ופ'אנק. הקהל שהגיע באותו לילה זכה להצצה ראשונה לחומרים ממה שעתיד היה להפוך לאחד התקליטים המכוננים של להקת המי ושל הרוק בכלל, התקליט WHO'S NEXT. שירים כמו BABA O'RILEY ו-WON'T GET FOOLED AGAIN, נשמעו לראשונה באוזני מעריצים רבים, שהגיבו בהתלהבות אדירה לעוצמה החדשה שהציגה הלהקה.

הסינטיסייזרים החדשניים ששולבו בשירים אלו הושמעו בהופעה באמצעות קלטות פלייבק שליוו את הלהקה, דבר שהיה חלוצי ויוצא דופן בהופעות חיות באותה תקופה. לצד הקלאסיקות מהאופרה TOMMY ושירים אהובים כמו MY GENERATION, היה ברור שלהקת המי לא נחה על זרי הדפנה, אלא ממשיכה לדחוף את גבולות הרוק.

אך בעוד שהלהקה ניגנה על הבמה והקהל היה שרוי באקסטזה מוזיקלית, דרמה אפלה ומצמררת התרחשה מחוץ לשערי האצטדיון, טרגדיה שתעיב על הלילה הזה לנצח. מאבטח צעיר בן 22, ג'ורג' ברינגטון, עמד על משמרתו בכניסה. תפקידו היה פשוט: לוודא שרק בעלי כרטיסים נכנסים פנימה. הוא רק רצה לסיים את היום הזה בהצלחה ועם עוד קצת כסף בכיס. סטודנטים צעירים רבים כמוהו עבדו באבטחת הופעות באותם ימים כדי לממן את שכר הלימוד שלהם. אבל אל המקום הגיע קרי פלאהרטי, אסיר משוחרר בן 21, שרק לאחרונה יצא מהכלא לאחר שריצה עונש על תקיפה באמצעות סכין בשנת 1967.

פלאהרטי ניסה להיכנס להופעה ללא כרטיס. ברינגטון, כשומר חוק, מנע ממנו את הכניסה בסמוך לשער מספר 3 של האצטדיון. ההחלטה הזו, שהייתה חלק משגרת עבודתו, עלתה לו בחייו. פלאהרטי, שחש מושפל וכעוס, החליט לנקום. בעיצומו של המופע, בשעה שהמוזיקה הרועשת של הלהקה החרישה את סביבת האצטדיון והקשתה על שמיעת המתרחש בחוץ, הוא תקף את ברינגטון ודקר אותו למוות. חברי להקת המי לא ידעו דבר על הרצח שהתרחש מחוץ לדלתות עד לאחר שסיימו את ההופעה וירדו מהבמה. האירוע הטרגי הזה זעזע את העיר וגרם להנהלת אצטדיון פורסט הילס לבטל קיום של הופעות רוק נוספות במקום למשך מספר שנים, עד שהוסדרו נהלי אבטחה קפדניים יותר.

רעמים של זהב: לד זפלין כובשים את אמריקה! ב-31 ביולי בשנת 1969 קיבלו חברי להקת לד זפלין תקליט זהב על מכירת חצי מיליון עותקים מאלבום הבכורה.

במהלך סיבוב ההופעות הצפון אמריקאי השני והמתיש שלהם, אותו תכנן בקפידה מנהלם פיטר גרנט כדי לכבוש את השוק שמעבר לים, קיבלו חברי להקת לד זפלין את הבשורה שכל אמן צעיר חולם עליה. תקליט הבכורה שלהם חצה את רף מכירות המדהים של חצי מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. את הרגע המכונן הזה ציינו בטקס חגיגי מאחורי הקלעים, שם ג'רי וקסלר, סגן הנשיא ואחד המוחות החשובים בחברת התקליטים אטלנטיק, אשר החתימה את הלהקה על חוזה חסר תקדים עוד בטרם חברי ההנהלה ראו אותם מופיעים בלייב, העניק לכל אחד מחברי הלהקה – הסולן הכריזמטי רוברט פלאנט, הגיטריסט הווירטואוז ג'ימי פייג', הבסיסט והקלידן המגוון ג'ון פול ג'ונס והמתופף העוצמתי ג'ון בונהאם – תקליט זהב מבריק למזכרת.

ההישג הזה היה מתוק במיוחד. התקליט, שהוקלט כולו בפרק זמן בלתי נתפס של כ-36 שעות בלבד בסוף 1968 באולפני אולימפיק בלונדון, ובמימונו האישי של ג'ימי פייג' בסכום זעום של 1,782 ליש"ט כדי להבטיח שליטה אומנותית מוחלטת ללא התערבות חברת התקליטים, שינה את פני המוזיקה. הוא היה פיצוץ מבוקר של בלוז כבד, רוק קשוח ופולק מיסטי שלא נשמע כמו שום דבר אחר שנוגן ברדיו, והכיר לעולם קלאסיקות כמו DAZED AND CONFUSED, COMMUNICATION BREAKDOWN והלהיט הפותח GOOD TIMES BAD TIMES. היה זה סאונד חדש, גולמי ומסוכן.

באופן משעשע, עם יציאתו בינואר 1969, מבקרי מוזיקה רבים לא ממש ידעו איך לעכל את היצירה. מגזינים נחשבים קיבלו אותו בקרירות יחסית, דוגמת הביקורת הקוטלת והמפורסמת של ג'ון מנדלסון במגזין רולינג סטון שזלזלה בכישרון הכתיבה של הלהקה, אך הקהל חשב אחרת לגמרי. המעריצים הצעירים, שהיו צמאים למשהו חזק ואמיתי יותר מהפופ הפסיכדלי של השנים הקודמות, הצביעו בארנקים ונהרו לחנויות התקליטים. הם הבינו שהם עדים להולדתו של כוח טבע מוזיקלי.

קבלת תקליט הזהב באמצע סיבוב ההופעות האמריקאי היה האישור הרשמי לכך שהצפלין לא רק המריא, אלא שהוא עומד לשלוט בשמי הרוק למשך שנים רבות, וכבר סולל את הדרך לאלבום ההמשך החשובLED ZEPPELIN II, שייצא לאוויר העולם חודשים ספורים לאחר מכן. וזו, כידוע, הייתה רק ההתחלה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.