top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 8 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-21 ביולי (21.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא יודע הרבה על מוזיקה קלאסית כי נהגתי להקשיב ממש מעט לזה. אני מבין את הרגש שמגיע ממוזיקה שכזו אך באופן הבסיסי ביותר. אני לא מבין את זה כפיסת מוזיקה. זה מורכב מדי ואני נוטה לקחת את המורכב ולפשט אותו כי זה הכי רחוק שאני מסוגל להגיע אליו. כולם עושים כך במזיקה. אין לי בעיה להשתמש בדברים שנשמעים כמוזיקה קלאסית לתוך המוזיקה שלי, ככל שאני מבין את הרלוונטיות של זה במוזיקה שלי". (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, בעיתון CIRCUS, בשנת 1970).


ב-21 ביולי בשנת 2002 נהרג המפיק הידוע גאס דאדג'ן בתאונת מכונית ליד רדינג. בן 59 במותו.


דאדג'ן נסע עם אשתו בדרך חזרה לביתם ממסיבה. בעוד הגלגלים הסתובבו על כביש האוטוסטרדה ליד רדינג, הוא נרדם על ההגה והמכונית נפלה לתעלה בצד הדרך. דאדג'ן ואשתו, שילה, כבר לא היו בין החיים כשהגיעו אליהם כוחות ההצלה.


גאס דאדג'ן הפיק המון אמנים וביניהם את אלטון ג'ון, הביץ' בויז, כריס ריאה, ג'ואן ארמטריידינג ודייויד בואי. בסיקסטיז הוא גם שימש כטכנאי הקלטה בקלאסיקות כמו SHE'S NOT THERE של הזומביס והתקליט של ג'ון מאייאל עם הבלוזברייקרז (בו ניגן אריק קלפטון).


אלטון ג'ון מיהר למסור: "הוא היה מפיק מוכשר מאד וחבר קרוב מאד שלי מזה המון שנים" והקדיש את אלבומו PEACHTREE ROAD לזוג המנוח.


ב-21 ביולי בשנת 1972, יצא אלבום הסולו הרביעי של רוד סטיוארט. שמו הוא NEVER A DULL MOMENT.


התקליט הזה של רוד סטיוארט, שכשמו כן הוא, זינק מיד לצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב, כי אנשים אהבו מאד את אלבומו הקודם ("כל תמונה מספרת סיפור") ואת להיטו הגדול "מאגי מאי".


"מאד דאגתי מהאלבום הזה", הודה סטיוארט בעיתון NME, " כי האלבום הקודם שלי היה כטיפוס על הר. הצלחתי להגיע לפסגה ועכשיו נאלצתי לחזור על אותה הצלחה, ועוד עם תקליט מצליח שהוצאתי במקביל עם להקת THE FACES. ההקלטות לאלבום הזה היו באווירה רגועה, עד שהגיע השבוע בו נלחצה חברת התקליטים והתקשרה אליי כל הזמן כדי לשאול בחוסר סבלנות היכן האלבום שמגיע לה ממני. אז פרצה פאניקה ונאלצנו להפסיק לשתות ולהתרכז בסיום ההקלטה".


האלבום בא עם עטיפה מאוירת, מרהיבה ונפתחת. בפנים היו שירים שחלקם התמקדו בחחושות רבים שלו ככוכב רוק גדול שציפו ממנו כל הזמן לעוד ועוד מהנוצץ הזה, עם ההפקה המוזיקלית שהמשיכה ללכת על קו הנגינה המחוספסת.


חבריו ללהקת THE FACES התעצבנו לא מעט בראותם את סולנם מצליח כך לבדו, אבל הם ידעו גם שהצלחתו מביאה אליהם יותר קהל. הייתה זו סיטואציה לא קלה עבור סטיוארט, לנהל שתי קריירות מקבילות.

אז מה יש בתקליט הזה? גרסת כיסוי מעולה לשיר של ג'ימי הנדריקס ושמו ANGEL. גרסה לשיר ישן של בוב דילן ושמו MAMA YOU BEEN ON MY SIDE. ויש גם שירים מקוריים שלא מביישים את הפירמה, כולל להיט בשם YOU WEAR IT WELL. שיר נוסף, I'D RATHER GO BLIND, קיבל לפני כן גרסה מוצלחת מפי הזמרת / פסנתרנית כריסטין פרפקט (ובהמשך מקווי ובהמשך חברה בלהקת פליטווד מאק..). "הרצון שלי לבצע את השיר נבע מזה ששמעתי עד כה רק ביצועים נשיים", אמר אז.


למרות הרצון להישאר באותו קו של האלבום הקודם, בעיתון NME נכתב בביקורת כי האלבום מאכזב והשירים בו לא מתחברים יחדיו לחטיבה מוזיקלית אחת. בספרו האוטוביוגרפי לא מסביר סטיוארט כלל על אלבום זה. הוא מזכיר אותו פעם אחת, בהקשר אחר, וזה רק מראה מה דעתו עליו - וחבל.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "...'כשהקשבתי לתקליטו GASOLINE ALLEY בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב שהוא לא יכול להבין את מה שהוא שר עליו' - כך כתב לנגדון ווינר, בביקורת בשנת 1970. ובכן, אנו לא מצפים לענווה מגיבורי הרוק שלנו, לא בעידן זה של תקיפה מוזיקלית.


עד כה האלבום של סטיוארט האהוב עלי ביותר היה הראשון שלו. באמצעות שני אלבומים מצליחים נוספים, סטיוארט המשיך להוסיף לגרעין הזה, ובנה תלבושת אולפנית נינוחה. והנה בא התקליט החדש, שהוא אולי הטוב מכולם, עם ארבעה שירים בכל צד (בתוספת הפתעה אם תקבלו את גרסת הקסטה)".


בעיתון PHONOGRAPH RECORD נכתב אז: "ובכן, זה לקח קצת זמן, אבל רוד סטיוארט חוזר שוב עם אלבום הסולו הרביעי ברציפות שלו. הוא ריכז בערך את אותו צוות והתוצאה, כמו שלושת האלבומים הקודמים שלו, היא אלבום מעולה. הנוסחה של סטיוארט רחבה דיה בכדי לאפשר מינים מגוונים מאוד של מנגינות עממיות ישנות, בלוז ופ'אנק ורוק. זה הוא אחד התקליטים המעוצבים והמהנים ביותר של השנה".


בנוגע לעטיפה, העיצוב שלה נעשה בהשראת פרסומת משנות ה-30 (של המאה ה-20, כמובן) למדרסים לרגליים. המעצב ג'ון קרייג יצר קולאז' מצויר בשחור-לבן ואז צבע אותו באופן ידני, באותה טכניקה בה יצר את אלבומו הקודם של סטיוארט ("כל תמונה מספרת סיפור") ואלבומה של להקת THE FACES שנקרא OOH LA LA.


ב-21 ביולי בשנת 1971 החלו ג'ון לנון ויוקו אונו לצלם את הסרט IMAGINE, שבהמשך יקבל ממבקרים את התואר "אחד הסרטים הביתיים הכי יקרים שנוצרו". מהליקופטר שהשניים שכרו צולמו מראות מעל אחוזתם הגדולה. כמו כן, נערכו צילומים עם השניים משחקים שחמט. יוקו נראית חושפת את רגלה וג'ון נראה כאילו אוכל את אחד מחיילי המשחק.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-21 ביולי בשנת 1995, הופיעה להקת דם, יזע ודמעות בדטרויט. הכל עבר כשורה כשלפתע, במחצית המופע שנערך במארשבאנק פארק, הפתיע הזמר, דייויד קלייטון ת'ומס.


הוא ניגש למיקרופון והודיע לכ-3,000 איש בקהל כי "ממש חם פה - כמו בתוך הרכבת האחרונה שעושה את דרכה לאושוויץ". באזור בו הופיעה הלהקה התגוררו אז כ-97,000 יהודים וגם בלהקה היו אז כמה נגנים יהודים שהופתעו מאד מהדברים.


מארגנת המופע, ג'ודית' שרוויין, צפתה במופע עם בעלה, שהיה ניצול אושוויץ, ורתחה מזעם. מנהלו של קלייטון ת'ומס הודיע לשרווין, מיד לאחר המופע, כי גער בו קשות והוא מבקש להתנצל. הזמר בעל הקול הנדיר והטמטום האדיר הבין כי עורר סערה והתנצל לאחר מכן בתקשורת - "בלהט הרגע אמרתי הערה מטופשת. ברור לכם שאנו לא אנטישמים. שני שליש מהלהקה הם יהודים ולא מזמן הופענו בפסטיבל הים האדום בישראל".


ב-21 ביולי בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת בלאק סאבאת', MASTER OF REALITY. זה מתחיל בשיעול קולני ומסתיים בתרועה של קלאסיקת רוק.


בתחילת 1971 היה תקליטה השני של הלהקה, PARANOID, במקום גבוה מאד במצעד רבי המכר הבריטי. בארה"ב הוא עדיין לא יצא לאור, אך חברי הלהקה כבר החלו לחוש את הלחץ האדיר שחברת התקליטים הפילה על כתפיהם - ליצור תקליט שלישי.


לחברי הלהקה הייתה זו משימה לא קלה. הנהלת הלהקה דאגה להוציא את הלהקה, שהפכה מצליחה, לסיבובי הופעות בכל רגע נתון. כמעט ולא היה זמן לנוח. לא היו שירים חדשים בקנה. הלחץ הביא את הלהקה להיכנס לאולפן וליצור אותם שם.


המתופף ביל וורד: "במהלך הכנת התקליט נעו הדברים בקצב מסחרר. היומן שלנו היה מלא בסיבובי הופעות והייתה תחושה של תשישות מצד כולנו. אני רואה את התקליט הזה כסיום של תקופה אחת ללהקה וכניסתה לתקופה שונה לגמרי. אני זוכר כשהראו לנו בפעם הראשונה את עיצוב העטיפה הזה, ממש אהבנו אותו. אהבנו את השילוב של סגול ושחור".


על שם התקליט סיפר בסיסט הלהקה, גיזר באטלר: "אני המצאתי את השם הזה. זה בא במהלך הכנת התקליט כשראיתי את סלילי המאסטר של ההקלטות שלנו. אז המילה מאסטר התחברה עם התמלילים המציאותיים שלנו".


באותו זמן חש איומי כי מיתרי הגיטרה מפריעים לנגינתו הכבדה, בגלל המגבלה של שתי אצבעות שנחתכו בידו הימנית כשעבד לפני כן במפעל מתכות בבירמינגהם. לכן החליט לכוון את מיתרי הגיטרה טון וחצי כלפי מטה, כדי להקל על הלחץ של אצבעותיו עליהן בעת הנגינה. כך עשה עמו גם הבסיסט, גיזר באטלר, והשניים גילו במהרה כי הצליל החדש שנוצר אף כבד יותר ומשרת את מטרתם היטב. איומי עשה בתקליט הזה דבר ראשון נוסף מבחינתו. הוא ניגן את החליל בשיר האהבה הראשון של בלאק סאבאת', SOLITUDE. אולי חברותו הקצרה ביותר בלהקת ג'ת'רו טול השפיעה עליו כאן?


את השיר הפותח, SWEET LEAF, ניגנו חברי הלהקה כשהם מעורפלים לגמרי מהסם עליו הם שרים, לפי טעות רווחת של הרבה מעריצים. למה טעות? כי באטלר סיפר בספרו משהו שונה: "חזרתי מאירלנד עם השם SWEET LEAF, אבל זה לא היה קשור לגראס. ההשראה הייתה למעשה מותג של סיגריות שהיה באירלנד, שנקרא SWEET AFTON (מפואמה מאת רוברט ברנס). נהגתי לעשן אותן שם כל הזמן, כשהעיניים שלי נחו על מה שנכתב בחפיסת הסיגריות - 'זה בגלל העלה הירוק שיש להן טעם כה טוב'. אהבתי את המחשבה שטבק יכול להיות מתוק, וחשבתי ש- SWEET LEAF הוא שם שטוב לשיר. איכשהו, היה לי את הרושם שהמילים האלה הודפסו על קופסת הסיגריות, אבל זה לא היה. עדיין זה הפך שיר אהבה לסמים".


השיעול בתחילתו הוקלט ברגע בו איומי השתעל כתוצאה ממציצה לא אחראית של ג'וינט ירקרק שהועבר אלי מידו של אוזי אוסבורן.


איומי סיפר: "לאוזי לא תמיד היה קל עם המילים שבאטלר כתב והציב מולו. אחד השירים שגרמו לאוזי להיאבק במילים היה השיר האחרון בתקליט זה - INTO THE VOID. אוזי היה צריך לשיר את המילים במהירות. זה היה מצחיק ביותר לראות אותו מנסה לשיר את זה מול המיקרופון". במילים של שיר זה תיאר באטלר הבסיסט מצב בו האנושות צריכה לעזוב את כדור הארץ ההרוס כדי לחפש אלטרנטיבה אחרת להתגורר בה.


השיר השני שבתקליט, AFTER FOREVER, גרם בזמנו לרבים להאמין כי הלהקה נמצאת בצד האפל מאד של החיים (עם שורות כמו 'האם הייתם רוצים לראות את האפיפיור תלוי על חבל?'). באטלר הסביר על השיר שנים לאחר מכן: "השיר הזה נכתב בגלל כל הכאוס שהתרחש אז בצפון אירלנד. היו שם מהומות קשות בין הפרוטסטנטים לקתוליים. אני גדלתי בבית קתולי אבל כנראה הייתי נאיבי בזמנו כשכתבתי מילים שאומרות כי דת היא דבר שאין צורך לריב עליו עד חורמה. כולנו האמנו בישו אבל משום מה אנשים החליטו להילחם ולהרוג בשבילו. לי זה נראה הזוי וחשבתי שאלוהים בטח נגעל מלמעלה כשהוא רואה אנשים שהורגים למען שמו".


לאחר קטע אינסטרומנטלי קצרצר, EMBRYO, מחממת הלהקה את מנועיה שוב לעוד קלאסיקת רוק - CHILDREN OF THE GRAVE, שחותם את הצד הראשון של התקליט, כשהמתופף, ביל וורד, הוסיף לתיפופו (בערוץ הקלטה נפרד) כלי הקשה.


צד ב' נפתח עם עוד קטע אינסטרומנטלי אקוסטי, ORCHID, שהחל כתרגיל שניגן איומי בביתו ושאר הלהקה עודדה אותו לשים את זה בתקליט. איומי ניגן פה אקורדים מוקטנים בסגנון קלאסי, שיוצרים אווירה מרגיעה, מצד אחד, אך גם מותחת לקראת ההתפוצצות הרוקית הבאה, עם השיר LORD OF THIS WORLD (שהשם שלו, בזמן העבודה עליו, היה SPANISH SID). באטלר, שכתב את מילות השיר, הסביר שזה מדבר על עולמו של השטן - "בגלל האופן בו התנהל אז העולם, חשתי שזה לא עולמו של אלוהים אלא שהשטן השתלט עליו".


אחרי הבלחה חשמלית זו בא עוד קטע שקט, SOLITUDE. אפשר לראות בו את האח המוזיקלי של השיר PLANET CARAVAN, מתקליטה הקודם של הלהקה. אוסבורן שר כאן באופן שונה מסגנונו הרגיל וזה נשמע נהדר, כשברקע יש גם חליל צד.


התקליט מסתיים עם שיר על סוף ותקווה להתחלה חדשה, INTO THE VOID. יש פה את בלאק סאבאת' במלוא עוצמתה ואיזו דרך נהדרת היא זו לסיים תקליט רוק שכזה.


תקליט זה ניצב מזה שנים רבות כאחד הטוענים לכתר המלוכה בעולם הרוק הכבד הקלאסי. תקליט זה חותם טרילוגיית תקליטים נהדרת וממוקדת של ארבעת המופלאים מבירמינגהם. מהתקליט הרביעי הפך כל העסק למפלצת אחרת לגמרי - עם אולפנים אחרים מעבר לים וסמים שונים לגמרי.


מה היה לביקורות העיתונים לומר אז על תקליט זה?


עיתון מלודי מייקר: "זו בעיה מרעישה ביותר של להקה שנהנית מפינוק יתר. אין פה שום נסיון ליצור דבר חדש. אבל זה לא ימנע מהמעריצים לטוס לחנויות התקליטים ולרכוש את זה בכמויות רבות".


עיתון NME: "הלהקה הזו לקחה על עצמה את המשימה לבוא כנביאת האופל. לפי השירים שרקחה פה - האפילה תגיע על חברי הלהקה במהרה. כמה חבל שחברי הלהקה כה צפויים בתקליט הזה".


עיתון 'רקורד מירור': "הכבדות בתקליט הזה היא מהסוג שלא נשמע בעבר. זה תקליט מיוחד במינו ומספק בהחלט".


עיתון רולינג סטון לא שחט את התקליט, למרבה ההפתעה: "הדור השני של אוהדי הרוק מתמודד עתה עם התופעה המיוצגת על ידי גרנד פאנק ובלאק סאבאת'. אבל אם לא בשום דבר אחר, שתי נלנקות מתהדרות במונוטוניות שלהן באופן עקבי ביותר - בניגוד לאספני שטיקים ללא חזון אישי כמו דיפ פרפל. וממתי מונוטוניות היא טאבו ברוקנרול? הרוק היה בחלקו הגדול מונוטוני מההתחלה, ובאופן מהפנט, כפי שיגידו אנשים. בלאק סאבאת' היא רק מונוטונית מעט יותר מג'יימס טיילור או ג'וני מיטשל, וכל אוהד הסטוג'ס או MC5 שמזלזל בשבת השחורה, אינו מבין.


ללהקה הזו יש חזון שנותן למוזיקה שלה אחדות והופך את המבנים הפשוטים שלה ליותר ממה שהם נראים. התקליט החדש שלה מרחיב ומשנה את הטרנדים שנוצרו בתקליטם הקודם, PARANOID.יש בו פחות שירים, אם אתם מתייחסים לשתי ההפסקות האינסטרומנטליות הקצרות, אבל זה לא שהשירים ארוכים יותר מהתקליט הראשון - התקליט קצר יותר. הסאונד, למעט כמה יוצאים מן הכלל, התפתח מעט אם בכלל. רוק תמיד היה רועש, והלהקה הרתיחה את הרעש הזה למהות חדשה.


מבחינה נושאית, הלהקה התרככה מעט, ולמרות שהתחלואה עדיין זורחת כמעט בכל שיר, נראה שבלאק סאבאת' התייחסה לפופולריות ולמעמדה ברצינות דיה כדי להתחיל להציע כמה תשובות לחשיכה של פרנואיד. האם הלהקה יכולה לצמוח ולהתפתח, כך שתהיה קצת יותר וריאציה בסאונד שלה מתקליט לתקליט? זו שאלה שהיא טרם ענתה עליה".



ב-21 ביולי בשנת 1971, הופיע דייויד בואי בקאנטרי קלאב, בהאוורסטוק היל בלונדון. היה זה ערב חורץ גורלות. מדוע? בואו לקרוא...


קודם כל, במהלך היום ערך בואי מיקסים באולפני טריידנט בלונדון כשבערב הוא נסע עם הגיטריסט מיק רונסון, המתופף מיק וודמנסי והקלידן ריק ווייקמן להופעה, שנערכה במועדון שנראה כבקתה.


חלק מהשירים בוצעו על הבמה על ידי בואי ורונסון בלבד ואחרים עם כל הלהקה, כשרונסון מספק בהם את צלילי הבס. היו כמה בעיות טכניות על הבמה, מבחינת סאונד, אך בסך הכל האווירה הייתה חמימה.


ווייקמן נדהם מנוכחותו הבימתית של בואי שם - "הוא לבש את החליפה המשוגעת ביותר שראיתי עד אז, כולל נוצות גדולות כחולות ושמלה".


אחרי ההופעה סיפר בואי לקלידן המוכשר שהוא מקים להקה חדשה בה הוא מתכוון להפוך להיות הזמר הראשי שיקראו לו זיגי סטארדאסט. בשיחה זו הזמין בואי את ווייקמן להצטרף ללהקתו כקלידן ומעבד. הוא הסביר שהתשלום יהיה טוב, בגלל שנערך אז משא ומתן למציאת עסקה מול חברת תקליטים וגם תכנון של סיבוב הופעות עולמי.


ווייקמן: "דייויד אמר לי לקחת כמה ימים כדי להחליט ואז להתקשר אליו. אמרתי לו שזה נשמע נהדר ושאני ממש אוהב את הרעיון. אבל דייויד התעקש שאקח כמה ימים להחלטה. למחרת, בשעת לילה מאוחרת מאד, הטלפון צילצל בביתי. זה היה כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס".


ווייקמן יצטרף ללהקת יס ולא יהיה הקלידן של דייויד בואי.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-21 ביולי בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:






וב-21 ביולי בשנת 1977 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:


נו, אז הבטיחו לנו תקליט משותף של יוסי פיאמנטה וסטן גץ - איפה זה?





ב-21 ביולי בשנת 1989 נחשפה התרמית שצמד הפופ, מילי ואנילי, כה חשש ממנה. הרגע ההוא על הבמה שינה לגמרי את מהלך המשחק עבור השניים.


צמד הפופ, מילי ונילי, ידע הצלחות אדירות בתחום הפופ. למעשה, זו הייתה סנסציית הפופ של 1989 שנחשפה כצמד של רמאים. שני רקדנים, ומפיקים ממולחים מאחוריהם, שהטעו את הציבור מספיק זמן כדי לראות את אלבום הבכורה שלהם הופך לרב-מכר עד קבלת פרס אלבום פלטינה. אז איך הם הצליחו לתת לזה להחליק מידיהם? התשובה הפשוטה היא שבטקס פרס הגראמי, שנערך בשנת 1990, הפכו מילי ונילי לחמדנים מדי ופשוט לא ידעו מתי לשחרר את זה. לאחר שנחשפו, ההשפלה האישית שלהם הדהדה שנים ארוכות יותר מכל הלהיטים.


מילי ונילי - שהם הרקדנים פבריס מורבן ורוב פילאטוס - לא היה רעיון כל כך רע לשיווק. שני בחורים יפים למדי שידעו להתנועע היטב על הבמה ומול המצלמות. ארה"ב ליטפה אותם עם ארבעה עשר מיליון מכירות תקליטים בשנה אחת – הישג שלא הושג על ידי רבים. כל להיט נמכר במיליונים וההיסטריה הייתה רבה.


רק הייתה בעיה קלה; מי ששרו את הלהיטים לאהיו שני הרקדנים אלא זמרי האולפן צ'ארלס שו, ג'ון דייויס ובראד האו, כשהמוח מאחורי הדבר היה פרנק פאריאן, שלפני כן הטעה מיליונים לחשוב שבובי פארל, הרקדן בלהקת בוני אם, אכן שר את להיטי הלהקה (היה זה פאריאן ששר אותם באולפן ופארל רק הניע שפתיים). למרות שהיו שחשדו בשניים, בגלל מבטאם הזר (פילאטוס גדל בגרמניה ופבריס בצרפת) אבל העסק רץ היטב עד שיום אחד נתקע, תרתי משמע; זה היה ב-21 ביולי 1989כשהצמד הופיע בפארק שעשועים בבריסטול, קונטיקט.


ההופעה שודרה ב-MTV כשהשניים פתחו בלהיט GIRL, YOU KNOW IT`S TRUE. לפתע השתבש הפלייבק ונתקע בלופ, חוזר שוב ושוב על אותה שניה, כולל השירה האולפנית. שני החברים הבינו מיד שהם בצרות צרורות.


"ידעתי בדיוק אז, שזה היה תחילת הסוף עבור מילי ונילי", אמר פילאטוס. "כשהקול שלי נתקע במחשב, והוא רק חזר וחזר, נבהלתי. הרי לא יכולתי לחזור על אותה הברה המון פעמים. לא ידעתי מה לעשות. פשוט ברחתי מהבמה. מנחת ערוץ המוסיקה, ג'ולי בראון, רצה אליי מאחורי הקלעים וניסתה לשכנע אותי לחזור לבמה. ממש לא רציתי לעשות את זה. שם אמרתי שאני פורש".


כשהם אכן חזרו לבמה, לדברי בראון, לקהל לא היה אכפת מהתקלה הטכנית אבל אנשים שם צחקו עליהם מאחורי הקלעים. בתקופה הרבה לפני המדיה החברתית, התקרית נשכחה וההצלחה האדירה של הצמד התגלגלה, והגיעה לשיא בפברואר 1990 כאשר מילי ונילי זכו בפרס הגראמי כאמנים החדשים הטובים ביותר.


אולם עד מהרה, האמת שמאחורי מילי ונילי החלה להתברר באופן פומבי מאוד. הזמר צ'ארלס שו חשף שהוא למעשה אחד משלושת הסולנים שהביאו להצלחה הגדולה. נטען שפאריאן שילם לשו 150,000 דולר כדי לחזור בו מהצהרותיו, אבל ב-14 בנובמבר 1990 כבר הבין המפיק כי אין מנוס לנוכח הסקנדל, הודיע שהוא פיטר את השניים והתוודה שהם לא שרו בתקליטים. פילאטוס המובס אישר זאת בכתבה בלוס אנג'לס טיימס.


"אני מרגיש כמו יתוש שסוחטים אותו. השנתיים האחרונות לחיינו היו סיוט מוחלט. נאלצנו לשקר לכולם. אנחנו זמרים אמיתיים אבל המטורף הזה, פרנק פאריאן, לעולם לא יאפשר לנו להביע את עצמנו".


הגראמי שקיבלו מילי ונילי בוטל מאוחר יותר וקולף מהם בבושת פנים. במסיבת עיתונאים השניים שרו ועשו ראפ לנוכחים כדי להוכיח שהם באמת יכולים לשיר – אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הם ניסו להוציא אלבום נוסף, כשהפעם הם באמת שרים. עם זאת, בשל חוסר פרסום והפצה לקויה, יחד עם נפילתם מגובה רב, האלבום נמכר רק בכ-2,000 עותקים. פילאטוס אושפז בשנת 1991 בגלל ניסיון התאבדות לכאורה במלון בלוס אנג'לס, שבו סגני שריף מצאו אותו על מעקה מרפסת בקומה התשיעית לאחר שנטל תרופות נוגדות דיכאון עם מרשם עם אלכוהול.


מאוחר יותר הסכים פאריאן להפיק אלבום חדש של מילי ונילי, עם מורבן ופילאטוס בשירה הראשית. אלבום קאמבק הוקלט אבל רוב פילאטוס עדיין נאבק עם מספר בעיות אישיות בשלב זה; הוא פנה לסמים ופשע, וביצע שורה של תקיפות ושוד, לאחר מכן נידון לשלושה חודשי מאסר ושישה חודשים במתקן גמילה מסמים.


פאריאן חילץ אותו מהכלא, אבל בלילה שלפני סיבוב ההופעות של האלבום החדש ב-2 באפריל 1998, נמצא פילאטוס בן ה-32 מת ממנת יתר של אלכוהול ותרופות מרשם בחדר מלון בפרנקפורט, גרמניה. פאריאן אמר כי פילאטוס שתה באותו ערב, אך "לא ידענו שהוא נוטל טבליות שמסוכנות מאוד בשילוב עם אלכוהול".


כמה חודשים לפני מותו אמר פילאטוס בראיון שהוא אובד עצות להסביר את מה שהוא כינה 'שערוריית הסינכרון השפתיים'. "אחרי שבע שנים, אני אפילו לא יודע מה באמת קרה. זה כבר נמאס לספר את אותו הסיפור שוב ושוב". ממש כמו פלייבק שנתקע ואינו משתחרר.


ב-21 ביולי בשנת 1975 נערכה הופעת הרצה למופע החדש של להקת כוורת, "צפוף באוזן", בקולנוע שביט בחיפה.


יומיים לאחר מכן נערכה בהיכל התרבות בתל אביב הופעת הבכורה החגיגית, שקיבלה התייחסות קטנה בעיתון להיטון: "להקת כוורת העלתה בהיכל התרבות הצגת בכורה למוזמנים ולמבקרים - 'צפוף באוזן'. חידושים והפתעות מרעישות לא היו בתוכנית. הקו הכללי שלה זהה, פחות או יותר, לזה של התוכנית הראשונה. הוכחה נוספת לכך היא בעובדה שבכל מודעות הפרסומת לתוכנית היא נקראת 'פוגי מספר שניים'. מי שזוכר את רעם מחיאות הכפיים לו זכתה הלהקה, עת העלתה בהיכל התרבות את תוכניתה הראשונה, 'סיפורי פוגי', אינו יכול שלא להגיע למסקנה המעציבה, כי דני סנדרסון וחבריו מתחילים לדרוך במקום. כנראה שהציפיות היו מוגזמות"


ג. עיטור כתב בעולם הקולנוע: "כוורת עוררה הרבה סקרנות לקראת התוכנית. רבים מאלה שקיבלו בזמנו בהתלהבות רבה את התופעה החדשה והרעננה ביקשו עתה להיווכח באם כוורת הייתה תגלית חד פעמית או שסגנונה המיוחד מבטיח הצלחה בכל. היכל התרבות היה מלא על גדותיו. היו גם הרבה אמנים ועיתונאים שבאו להיווכח אם הלהקה אכן תצליח. כוורת שמרה גם בהצגתה החדשה על סגנונה המיוחד. יש הגיון בעובדה שהם מכנים את תוכניתם החדשה כ'פוגי 2'. יחד עם זאת, יש הבדל ניכר בין שתי התוכניות. בזמנו, עוד לפני שיצאו אל הקהל עם תוכניתם הראשונה, כבר ידע כל הקהל לשיר יחד איתם כמה משיריהם, כמו 'שיר המכולת' ו'המגפיים של ברוך'. הפעם, שירי התוכנית עדיין לא מוכרים (ואולי הם פשוט פחות קליטים). הגם שיש ביניהם שוב מספר שירים יפים מאד".


דני סנדרסון הסביר על ההופעה בלהיטון: "הופעת הבכורה ב'היכל התרבות' כמעט קברה אותנו. זו הייתה הופעה איומה. באמת. איש מחברי הלהקה לא רוצה להיזכר בה. זה היה פשוט דבר איום. לא רק אנחנו היינו רעים - אלא הכול מסביב. הציוד, התאורה, מערכות ההגברה. היה לנו חשש שזה עלול להתנקם בנו, אבל טוב שזה עבר. אין צורך לרחם עלינו. ההספדים היו מוקדמים למדי, הביקורות היו מוקדמות מדי. על פי מה שקורה בהופעות ועל פי קצב השמעת השירים ברדיו - אין מקום לדאגה, ברוך השם. למען האמת, התוכנית החדשה פחות מתקבלת מאשר התוכנית הראשונה. הסיבה היא בחומר עצמו. אני בטוח שהחומר בתוכנית השנייה אינו נופל מזה שבתוכנית הראשונה. הוא פחות תוקפני. הוא יותר עדין ואנין טעם. יש בתוכנית השניה מספר קטעים, פנינים כביכול, שלא 'מגיעים' אל כל הקהל. בתוכנית הראשונה הכול היה אגרסיבי, תוקפני, הכול כדי לתפוס את אוזן הקהל כבר ברגעים הראשונים. הפעם בגלל המערכונים וגם בגלל הכנסת גימיקים קטנים - מורגש חסרונה של תוקפנות זו.


הלוואי על כל אחד תוכנית 'חלשה' שכזו. כן, יש קצת תסכול. אנחנו לא יכולים להבין איך זה שהשירים של התוכנית זוכים לכל כך הרבה השמעות, שמגיעים תוך זמן קצר למקומות הראשונים ובכל זאת הקהל לא בא כמו לתוכנית הראשונה. בהופעת הבכורה לא ידעו להשתמש כראוי בציוד ההגברה אבל כעת הכל דופק כמו שצריך. לטעמי, התוכנית הזו עולה על התוכנית הראשונה".


להזמנות: 050-5616459


ב-21 ביולי בשנת 1972, יצא התקליט הזה של להקת טי רקס ומשהו בו תמיד עושה לי טוב. אתחיל עם הקולות מזמן אמת, בצורת הביקורות בעיתונים.


עיתון SOUNDS כתב ביולי 1972: "התקליט הזה אף חשוב יותר מקודמו, ELECTRIC WARRIOR, שהיה סוג של גשר בין אנגליה הישנה לחדשה".


הדעות על האלבום היו חלוקות, כפי שתיווכחו בקריאת הביקורות הבאות, גם כן:


עיתון NME, שלא התלהב, כתב: "אין שום דבר רע בלחזור על עצמך באופן מוזיקלי. מה שהופך את התקליט הזה של בולאן לזוועה זה שבולאן חוזר על מוזיקה שאחרים יצרו. המילים של השירים רדודות. גם ההפקה היא מתחת לסטנדארט והתיזמור של טוני ויסקונטי רדוד. נראה שבולאן הופך פה לקלישאה, שהמוזיקה שלו רודפת אחרי הזנב של עצמה. הוא יכול למכור המוני תקליטים והוא יכול להמשיך לחקות בהצלחה את מארק בולאן, אך המסר העיקרי של תקליט זה הוא שמארק צריך להתחיל לדאוג בקשר למוזיקה שלו".


ברולינג סטון נכתב עליו כך: "זה נראה כבר מהתמונה שצילם לעטיפה רינגו סטאר. מארק בולאן נראה כמו כוכב קולנוע אילם, כמו דחליל שחור שיער ליליאן גיש. זה תצלום מדהים, אפילו יותר כשחושבים שלפני עשר שנים רדף הדור הצעיר אחרי מי שצילם את התמונה. עכשיו תפסו טי רקס את לב הדור הצעיר. אבל בארה"ב זה לא אותו הדבר כמו באנגליה. חברת 'האחים וורנר' שילמה הרבה כסף כדי להוציא דרכה את בשורת טי רקס לצעירי אמריקה, אבל האלבום הקודם לא נמכר כמצופה. והנה בא עכשיו האלבום הזה ואני יכול לדמיין את רוחות הרפאים של 'האחים הזקנים המפוצלים של וורנר' הולכים ומצקצקים בלשונם. וזה מצער, כי טי רקס הוציאו אולי את הצלילים המוזרים ביותר מכל הרוק'נ''רול המערבי. משהו כל כך חדש שהוא שערורייתי ומפחיד בעליל, אך משהו כל כך מוכר, כהכלאה של רוק וצ'אק ברי שהושתלו בתזמורי ביטלס סוריאליסטיים".


בעיתון STEREO REVIEW האמריקני סיכם מצדו: "אולי זו פשוט בדיחה, אבל מי בדיוק צוחק פה?".

במלודי מייקר נכתב: "כל המצרכים הידועים נמצאים פה עם רוק קולני ומחוספס, לצד קטעים אקוסטיים ומילים מיסטיות. זו מוזיקה להקשיב לה ולא לנתח אותה".


וכמה מילים שלי: זה אלבום אכן קלאסי וחשוב. יש בו הפקה נהדרת של טוני ויסקונטי וכמה להיטים שאנגליה לא יכולה בלעדיהם: METAL GURU ו- TELEGRAM SAM. יש כאן עסיס רב של רוק טוב והתקליט הזה יצא במהלך השנה המשמעותית ביותר למנהיג הלהקה, מארק בולאן. זו השנה שהפכה אותו ואת להקתו להיסטריה החדשה של אנגליה. אף נוצר לזה אז כינוי בשם T REXTASY (שבזמנו באה להחליף את הביטלמאניה, מבחינת אופי ההערצה ההמונית). אך האמת היא שקשה להתעלם מהעובדה שבולאן עלה פה על נוסחה והתחיל להשתמש בה באופן כזה ששרף את הקריירה שלו די מהר.


התקליט THE SLIDER הוא גם האחרון המשמעותי של בולאן וחבורתו, שריחפו יותר מדי על גלי ההצלחה ולא שמו לב שמימין עוקף אותם בחור אמביציוזי ומקורי בשם דייויד בואי, שהתחפש לדמות בשם זיגי סטארדאסט.

בולאן, שהיה חבר קרוב של בואי אך עם הצלחתו החל להשמיצו לא מעט בכלי התקשורת, כאחד שמחקה אותו, והנפילה הגדולה באה בשנת 1973. מפיק האלבום, טוני ויסקונטי: "האלבום THE SLIDER היה האחרון בו היה לכולם כיף לעבוד ביחד. פה הייתה נקודת המפנה. בולאן הפך למפלצת אחרי זה".


האגו של בולאן תפח עוד ועוד וגרם ללהקתו להתרסק ולניתוק קשר עם ויסקונטי, שהיה מהאחראים להצלחתו המוזיקלית, מבחינת הפקה. ולכן, האלבום הזה הוא סוג של שיא, שאחריו חיכתה תהום עמוקה ביותר.



ב-21 ביולי בשנת 1987 יצא אלבום הבכורה של להקת גאנס אנד רוזס ושמו APPETITE FOR DESTRUCTION.


אני חייב להודות, זו לא להקה שאני ממש אוהב (אקסל רוז תמיד נשמע לי צרחן מדי, אבל זה עניין של טעם). עדיין, זה אלבום בכורה מרשים עם להיטי רוק קלאסיים מוכחים כמו WELCOME TO THE JUNGLE U ו- SWEET CHILD O' MINE.


הלהקה הזו הוקמה בתחילת סצנת הגלאם-מטאל של לוס אנג'לס, באמצע שנות ה-80, כשאף אחד מחברי הלהקה לא הגיע מקליפורניה (הזמר אקסל רוז והגיטריסט איזי סטרדלין באו מאינדיאנה, סלאש הגיע מאנגליה), אבל הם השתלבו היטב בסאנסט סטריפ. הם חיו במצוקה כלכלית, אך לא חסרו להם סמים, מעריצות ואלכוהול. הם שיקפו את אורח החיים הזה בשירים באלבום, כמו MR. BROWNSTONE (על הרואין) ו- NIGHTRAIN (על יין זול), אבל גם המציאו שיר רוק'נ'רול קלאסיים.


הלהקה בנתה קהל עוקבים מקומי וחתמה עם חברת גפן רקורדס, במרץ 1986. עד שאלבום הבכורה שוחרר, 16 חודשים לאחר מכן, החברים צברו מוניטין של נהנתנים בלתי מאולפים ובעלי הרס עצמי. לקח זמן עד שהמילה יצאה החוצה אך השיווק המשיך לנוע כאש בשדה קוצים והאלבום הפך לרב מכר היסטרי של להקה רעבה שלא יגידו לה מה לעשות. הלהקה הזו עשתה מה שהיא רוצה ותקליט זה פרץ שערים כשהוא נפתח במהירות על בסיס ריף שכתב סלאש במרתף של אמו יחד עם המילים שכתב אקסל רוז בזמן ביקור בניו יורק עם חבר. השניים יצאו מאוטובוס ונתקלו בהומלס שאמר להם, "אתם יודעים איפה אתם? אתם בג'ונגל; אתם הולכים למות!"


השירים נכתבו בעיקר תוך כדי סיבוב במעגל המועדונים של לוס אנג'לס ופול סטנלי, מלהקת KISS, נשקל בתחילה כמפיק, אך נדחה בשל העובדה שרצה לשנות את מערכת התופים של סטיבן אדלר. ואז המפיק מאט לאנג היה השיקול הבא, אבל חברת התקליטים לא רצתה לבזבז את הכסף על מפיק מפורסם אז מייק קלינק היה הפשרה - וזה השתלם. רוב הלהקה הקליטה את תפקידיה במהירות למעט אקסל רוז שבשל הפרפקציוניזם שלו הקליט הרבה טייקים של שירה.


חברי הלהקה ראו את עצמם כאלו שבאים להחיות את רוח המורדים שנעלמה בעולם הרוק. "רוק'נ'רול, באופן כללי, היה די מבאס מאז הסקס פיסטולס", אמר הגיטריסט, איזי סטראדלין, לרולינג סטון בשנת 1988; באותו מאמר, אקסל רוז אמר שהוא צפה בסרט התיעודי של הרולינג סטונס, GIMME SHELTER, "בערך מאה פעמים". "אני, אקסל וסלאש, ידענו מה אנחנו רוצים מאז שהיינו בני אחת-עשרה, שתים-עשרה", אמר המתופף סטיבן אדלר, "והתחרפנו בשביל זה, ולא היה שום דבר או אף אחד שיעמוד בדרכנו. רציתי להיות פאקינג רוג'ר טיילור מלהקת קווין. רצינו להיות כמו אירוסמית', קיס, זפלין - להקות כאלה".


ההרכב הקלאסי של הלהקה התכנס לחזרה הראשונה שלו באולפן סילברלייק, במאי 1985. "ברגע שניגנו את האקורד הראשון שלנו, היה משהו, וכולנו ידענו את זה", אמר הבסיסט, דאף מקייגן. "היינו רק בני עשרים, אבל ראינו את עצמנו ותיקים אמיתיים בסצנה. זה הרגיש כמו, 'זו הלהקה, זה זה'. זה מה שכולנו חיפשנו". לפני החזרה, מקייגן וסטראדלין עזרו לעצב את הסאונד של הלהקה על ידי הסתרת כל חלק נוס, במערכת התופים של אדלר, והפכו אותה ממערכת פופ-מטאלי מצועצעת למערכת שמתאימה לפאנק-רוק.


כאמור, האלבום שיצא הצליח ביותר, הלהקה פיטרה את סטיבן אדלר ומה שיבוא אחר כך כבר לא יהיה אותו הדבר...


לסיפור פיטוריו של אדלר מהלהקה, תלחצו פה.




ב-21 ביולי בשנת 1970 נשאר הזמר קאנטרי ג'ו מקדונלד באנגליה וביקש להקליט שם. זה לא היה קל.


מקדונלד, שנחל הצלחה גדולה גם כשהופיע עם להקתו בפסטיבל וודסטוק, זכה להצלחה בהופעתו, ביוני 1970, בפסטיבל הבריטי ב-BATH ובחר להישאר באנגליה. שאיפתו הייתה להשתמש במוסיקאים בריטים יידועי שם להקלטת תקליטו הבא, HOLD ON IT'S COMING. "עוד לא דיברתי עם מישהו עדיין, אשתמש במי שיהיה זמין", הוא אמר לכתב עיתון DISC.


שאיפתו הייתה לקבוע זמן הקלטה באולפן מס' 1 המשופץ, במתחם אולפני ISLAND, אבל להקת לד זפלין הקדימה אותו שם ועסקה בהשלמת הקלטת תקליטה השלישי. מקדונלד נאלץ להסתפק באולפן DE LANE LEA, במרכז לונדון. השם הגדול שהוא הצליח להביא לפרויקט שלו היה הגיטריסט, פיטר גרין, מלהקת פליטווד מאק. כשהתקליט יצא בהמשך, גרין נקרא בקרדיט שלו ROCKHEAD, כי מבחינה חוזית הוא היה חתום אז בחברת תקליטים אחרת.


ב-21 ביולי בשנת 1986 יצא תקליט חדש לניל יאנג ושמו LANDING ON WATER.


בשנות השמונים נאלץ ניל יאנג להילחם בחברת התקליטים שלו, גפן רקורדס. הנחיתה על המים הייתה קול של כניעה. עדיין, זו הייתה כניעה צינית מצדו. יאנג אמר בשנת 1994: "העטיפה והשם של האלבום ההוא, זה הנחיות איך לשרוד דבר בלתי-שורד: איך לנחות על מים, במטוס סילון שמתרסק. הדבר הכי מגוחך ששמעתם אי פעם. הכותרת הזו הייתה שם כי ידעתי לאן האלבום הזה הולך. הכרתי את התהליך והמחשבה מאחורי האנשים שהוציאו את האלבום ומה הם רצו שאעשה. זה תקליט עם השיטה שלהם והכותרת שלי בשביל זה".


"איך אתה יכול למצוא את עצמך אם אתה לא מאבד את עצמך? איך אתה יכול להתחדש אם אתה לא מזדקן?" שאל יאנג בראיון בשנת 1994. "אתה לא יכול. אתה חייב לעשות את זה. חייבים להיות פסגות ועמקים, או שזה משעמם. אם עשיתי את זה, אני מניח שזה בגלל שאני מאמין בחלק הזה של החיים, ואני מאמין שכך הם פני הדברים. גם אם זה אומר להקריב זמנית את ההצלחה. זה לא ממש אכפת לי".


בעיתון רולינג סטון נכתב כך בביקורת אז: "אחרי סדרה של אלבומים לא מוצלחים, סוף סוף ניל יאנג חוזר להיות רציני. שלושת האלבומים הקודמים שלו לא היו משמעותיים במיוחד או מורגשים באופן עמוק. אולם הפעם, יאנג התחייב לצליל שהוא באמת חדש. הוא שוב עובד עם אלקטרוניקה, אבל בעוד שהתקליט TRANS השתמש בקצבי ריקוד מחשב קונבנציונליים מוקפים באפקטים עבים וחלקלקים, התקליט החדש שומר את האלקטרוניקה שלו במוסך. במקום להשתמש בטכנולוגיה כדי לעבור להייטק, יאנג יוצר סאונד סינתטי שמתחיל בעיבודים דלילים ופריכים באופן מפתיע.


בתקליט הזה, יאנג ביטל את מכשיר הווקודר של TRANS, מה שגרם לו להישמע כמו מיקרוגל מזמר. אבל מה שבאמת בולט הפעם הוא צליל התופים של סטיב ג'ורדן. זה נשמע כאילו ג'ורדן יכול לבעוט ברמקולים בכל רגע. מנגינות הפופ המשמחות ביותר פה נשואות לכמה מהמילים הכי נוראיות של האלבום. כמובן, יאנג כותב שירים מרירים בצורה הטובה ביותר, אבל למרות שזה נחמד לשמוע אותו מתעמת שוב עם החיים לאחר השאננות היחסית של שני התקליטים האחרונים שלו, המילים הפנויות שלו אינן הצד החזק של האלבום. אבל מה שלמילים של יאנג חסר באופי, המוסיקה מפצה ברעננות. זה בהחלט התקליט הכי עקבי שלו באייטיז. חשוב יותר, יאנג מצא דרך לתת לצליל שלו זריקה חדשה ובריאה של נוירוזה".


ב-21 ביולי בשנת 1967 נפטר זיגי סקרבניק בן ה-24. מוסיקאי ג'אז מחונן שהיה המנהל המוסיקלי של שלישיית החלונות הגבוהים.



זיגי סקרבניק נולד בפולין וכבר בגיל שמונה הוא גילה כישרון רב בתחום המוסיקה כשהחל ללמוד לנגן בכינור. יחד עם חברו הטוב, ברונו שניגן בטרומבון, הם היו מתאמנים שעות מדי יום. יום אחד הלכו השניים לצפות במופע ג'אז ושם התאהב זיגי לראשונה בתחום מוסיקה זה. בגיל 14 הוא עלה עם הוריו לישראל. זה היה בשנת 1957. בהגיעם ארצה ביקש זיגי מהוריו שיקנו לו פסנתר ובמאמץ רב הם הצליחו לרכוש לו פסנתר משומש. זיגי והפסנתר הפכו לסיפור אהבה.


מדי בוקר הוא למד את השפה העברית ובערב למד מוסיקה בקונסטוריון של בית הספר תחכמוני. המנהל שם, שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בנער, הסכים לקבלו לשם ללא תשלום. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר ניגן במועדון קקטוס בדיזנגוף. אביבה רווה, שהיה לה מועדון ג'אז שוקק ביפו, עברה שם יום אחד, הקשיבה לביצועיו והזמינה אותו לנגן אצלה. מאביבה רווה הוא עבר להופעות במועדון עומר כיאם, שהיה לא הרחק משם, ושמו עבר בהתלהבות מאיש לאיש. הפסנתרן, אוסקר פיטרסון, ראה אותו שם והזמין אותו ללמוד בבית ספרו, אך זיגי התגייס אז לחיל האוויר ולא יכל לממש הזמנה מפתה זו. לאחר שחרורו הוא טס ללמוד מוסיקה בארה"ב ושם ניבאו לו עתיד מזהיר. בין לבין הוא אהב גם לשחק שחמט, כי היה ממש מעולה במשחק בו ואף זכה בתחום זה בפרסים. חברו הטוב היה המתופף, אהרלה קמינסקי, והשניים ניגנו ג'אז יחדיו, פעמים רבות.


לאחר תקופת משבר, עם חלטורות רבות אך לא מספקות, הגיעה ההזמנה לעבוד עם החלונות הגבוהים. שמוליק קראוס סיפר ללהיטון, בשנת 1969: "הכרתי את זיגי עוד מהתקופה שניגן בעומר כיאם. הוא היה בחור

צנוע, אך בעל כשרון מוסיקלי יוצא מגדר הרגיל. הג'אז היה אצלו בדם והוא פשוט לא יכול היה לחיות בלעדיו. הוא סלד ממוסיקת קצב ומהסגנון הרעשני. אבל השוק החל דורש סוג כזה של מוסיקה. וזיגי נדחף לכך בעל כורחו. הייתי אחד מידידיו הקרובים ביותר. כאשר התפרקה שלישיית-הג'אז שלו, הוא בא אלי ושפך את ליבו לפני. הצעתי לו לנגן עם החלונות הגבוהים, שהיו כַבר בשלב של חזרות. זיגי הסכים להיכנס לעניין, מכיוון שהמוסיקה מצאה חן בעיניו והיה זה עבורו הניסיון הראשון לשלב מקצבים מהירים, עם מילים בעברית. כאשר

התחלנו לעבוד יחד, הכרתי לפתע זיגי חדש, הן כאדם והן כאמן. היה לזיגי חוש מיוחד לפסנתר, שאני לא יכול בשום אופן להסבירו, אלא אם כן מאמינים בגילגול נשמות. במקרה כזה ניתן לומר שבגלגולו הקודם היה זיגי פסנתרן בחסד עליון.


זיגי היה ממש גאון. בכל משפט שאמרו לו, או בכל רעש, הוא שמע צליל מסוים והיה מסוגל לאלתר בו במקום על פיו. הוא לא היה מסוגל לשמוע כשמישהו מנגן לא טוב. מבחינה זו הוא היה קיצוני. אם האזין לפסנתרן שניגן

בצורה גרועה - הוא היה קם ומסתלק. פעם שאלתי את זיגי מדוע אינו כותב יצירות. תשובתו היתה אופיינית לו: 'תראה. שמוליק, יש מוסיקאים בחסד שלא בא להם לכתוב כלום, אבל אם תיתן לי רעיון, משפט או צליל אני יכול לעשות מזה קונצרט שלם'..."


מתוך הספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967":


אריק איינשטיין וג'וזי כץ הספיקו לבקרו בבית החולים ממש לפני צאתם להופעות בחו"ל ועיתון העולם הזה פרסם, מספר ימים לאחר מותו: "לפני שנה וחצי תקפו אותו יום אחד כאבי בטן חזקים. הוא נלקח לבית החולים. הרופאים אמרו שיש לו צהבת. שיש לו משהו בכבד. איש לא תיאר לעצמו שהוא סובל מסרטן במעיים".


ג'וזי כץ: "זמן קצר לאחר שהכרתי את זיגי, הוא החל להתלונן על כאבים חזקים בגופו. לא שיערנו כלל שזה יוביל כה מהר לסופו. כמה זה נורא שהוא לא נהנה מפרי היצירה המופלאה שלו".


הזמרת עדנה גורן, שעבדה עם סקרבניק בתזמורת חיל האוויר, סיפרה ללהיטון: "כאשר ראיתי את זיגי מנגן לראשונה - נדבקתי בחיידק הג'אז. את התפנית שעשיתי מזמרת פופ לזמרת ג'אז אני חייבת בעיקר לזיגי ולאהרלה. תמיד הערצתי אותו כאדם עם נשמה וחוש לא רגיל למוסיקה. שחזר מארה"ב הקים שלישיית ג'אז עם הבסיסט לארי ווקר והמתופף סאמי. הופעתי יחד איתם כזמרת ג'אז. אז כבר התחלנו להרגיש שזיגי חולה. מפעם לפעם תקפו אותו כאבים, אבל מעולם לא חדל לעבוד ולהופיע. כעבור שנה התפרקה הלהקה, עקב סכסוכים בין לארי וסאמי. מאז כמעט ולא ראיתי את זיגי. רק כשלושה שבועות לפני מותו סיפרו לי שהוא חולה אנוש. באתי לבקרו. הוא שמח לראותני והבטיח שיתגבר ויבריא בקרוב. כששמעתי שהוא נפטר, הייתי המומה לגמרי. זיגי היה מסוג הגאונים שקשה למצוא כמה מהם ביחד בתקופה אחת".


סקרבניק היה נגן ג'אז מחונן שהדהים את כל אלה ששמעו אותו מנגן. אחד מאלה שנדהמו מצליליו היה פסנתרן הג'אז הידוע, אוסקר פיטרסון, שהגיע באפריל 1961 להופעות בארץ עם הטריו שלו. פיטרסון ראה את זיגי בהופעה במועדון עומר כיאם שביפו ושלח אותו ללמוד, עם מילגה, בבית הספר למוסיקה שלו בארה"ב. תחום נוסף בו התמחה היה משחק השחמט, בו הצטיין וקיבל פרסים ותעודות.


כץ הוסיפה לי: "זיגי היה ביישן מאד אך הייתה לו חברה, שהייתה חברתי הקרובה". על אהבה זו נכתב בעיתון העולם הזה: "הוא היה מנגן בפניה שעות. היא אהבה ג'אז. הוא היה בא לבקר אותה בביתה, ומביא לה פרחים. הוא חשב שאולי הם אפילו יתחתנו ויקימו בית".


ביום האחרון לחייו, ביקש סקרבניק, שידע כי זמנו קרב, שיציבו פטיפון ליד מיטתו בבית החולים, כדי שיוכל להקשיב לתקליטיהם של גדולי הג'אז שהוא כה אהב. מדי פעם קרא לאחות בית החולים שתחליף את צידו של התקליט. הוא נפטר כשאחד התקליטים האהובים עליו המשיך להתנגן בחדר. סקרבניק חי את מוסיקת הג'אז ועם צליליה האהובים נפרד מהחיים. אהרלה קמינסקי ללהיטון: "זה היה אחד הימים הקודרים בחיי. הרגשתי הרגשה איומה. איבדתי את אחד החברים הטובים ביותר שהיו לי מעולם".


תשעה ימים לאחר מותו פרסמו אנשי סצנת הג'אז הישראלי מודעה על מותו במעריב: "ציבור אנשי הג'אז בישראל אבל על הילקחו ללא עת של הפסנתרן והאמן הדגול זיגי ושולח תנחומיו למשפחת סקרבניק".


הרצאות בוטיק על הרוק הישראלי הישן, להזמנות: 050-5616459


ב-21 ביולי בשנת 1948 נולד קאט סטיבנס (שם מקורי - סטיבן דמיטרי ג'ורג'יו). אז הנה פרטים מעניינים על תקופתו ככוכב פופ למהדרין בסיקסטיז.


ב-30 בספטמבר 1966 יצא תקליטון חדש ובו שיר שנקרא I LOVE MY DOG. הזמר ששר אותו נקרא קאט סטיבנס והוא בא להסביר בו לגברת שלו שהוא אוהב את הכלב שלו באותה מידה בה הוא אוהב אותה "אבל את עלולה להיעלם והוא תמיד יישאר". סטיבנס כתב את השיר על כלב אמיתי שראה יום אחד ברחוב בלונדון כשהיה ילד. הכלב היה קשור לעמוד וכשאיש לא ניגש ואמר שהוא בעליו, לקח סטיבנס את הכלב ואימץ אותו.

קצת לפני צאת הסינגל הזה עבד הוא במסעדה של אביו וייחל לפריצה המשמעותית. הוא לא הצליח לשכנע אנשים שכדאי להשקיע בו. עד שאחיו החליט לעשות מעשה וניגש למפיק התקליטים מייק הרסט כדי לעניין אותו בכישרון שנמצא במשפחתו. זה התלהב וביקש להקליט הקלטת דמו. עם ההקלטה ניגש הרסט לחברת התקליטים DECCA וחוזה ההחתמה הונח מיד על השולחן.


הסינגל על הכלב יצא ועשה מעט הדים בארה"ב (הגיע שם למקום ה-118) אבל הצליח להגיע באנגליה למקום ה-28. סטיבנס סיפר לעיתון "דיסק" (בינואר 1967): "פחדתי מאד שהשיר הזה יהפוך להיות להיט ענק כי ידעתי שאז אצטרך מיד להביא שיר חדש שיצליח כמותו במצעד".


התקליטון השני שלו, עם השיר MATTHEW AND SON, יצא ב-30 בדצמבר 1966 וכבר היה סיפור הצלחה שונה וטוב יותר, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי.


השיר נכתב בהשראת שלט שסטיבנס ראה בחלון ראווה בזמן שנסע באוטובוס בלונדון. כשזה הגיע לעצירתו, הוא חשב את סיפורו של העובד בחנות שהפך לדמות הראשית בשיר. הפסנתרן, שלא קיבל אז קרדיט על נגינתו בשיר זה, הוא ניקי הופקינס ורוי ווד, מלהקת THE MOVE, אמר אז על הלהיט החדש הזה לעיתון NME: "קאט סטיבנס מתוח מדי על הבמה. אבל אני חושב שזה שיר טוב שיישאר פה עוד זמן מה".


בפברואר 1967 סיפר לביט אינסטרומנטל: "אני מאד אוהב את מה שדונובן עושה. הוא נהדר. אנשים מנסים בכוח להשוות אותי אליו ואני מנסה להתנער מזה בכל פעם מחדש".


סטיבנס הפך להיות כוכב פופ למהדרין והמשיך להצליח עם תקליטונו השלישי, I'M GONNA GET ME A GUN, שהגיע למקום השישי במצעד וחולל סערה קטנה כשאנשים האשימו את סטיבנס בכתיבת שיר שמעודד אנשים לקנות אקדחים. סטיבנס: "נפגעתי מאד מהביקורת שנתנו לשיר הזה בתוכנית הטלוויזיה JUKE BOX JURY. למעשה, לא ישנתי כל הלילה. חלק מהדברים שנאמרו שם נגד השיר היו נבזיים".


את השיר כתב סטיבנס עבור הצגה על בילי הנער שלא צלחה את שלב התכנון. בינתיים הופיע סטיבנס על הבמה גם בחבילת אמנים מסקרנת עם אנגלברט האמפרדינק, האחים ווקר וג'ימי הנדריקס. היה זה מסוג "חבילות אמנים" שנקרא אז בשם "הופעות קברט" ונחשב לשוק של אמנים ממוסחרים עבור קהל מבוגר. סטיבנס סיפר בזמנו שהוא דווקא לא מצטער להצטרף לדבר הזה ושהתגובות מהקהל מחממות את ליבו.


סטיבנס לביט אינסטרומנטל: "אני לא כותב את השירים שלי עם הקהל בראשי. זה יהיה דבר לא נכון לעשות שרק יהרוג את השיר. המילים שאני כותב נלקחות מחוויות אישיות. אני אוהב מוזיקה קלאסית ומנסה ללשים גם ממנה בשיריי".


אלבום הבכורה שלו, שנקרא כשם להיטו השני על מאתיו, יצא במרץ 1967. קצת לפני צאתו סיפר סטיבנס: "כתבתי לאלבום שלי כמה פיסות מוזיקה קלאסית קטנות שאמורות להתחבר זו לזו. אני לא יודע לנגן היטב בפסנתר אבל כל הצלילים מהסוג הזה נמצאים בראשי".


במלודי מייקר נכתב בביקורת על אלבום זה: "כתיבת השירים של קאט מוזרה. חלק מהשירים טובים, מורכבים וחכמים. אחרים בסיסיים מדי ומשעממים. לו היה יותר גיוון בתזמור זה היה יכול להיות אלבום עולמי".


באותו זמן נשאל סטיבנס על ידי עיתון מלודי מייקר על מספר נושאים. להלן תשובותיו:

על שמות של שירים: "זה מאד חשוב מבחינתי. לפעמים אני מתחיל לכתוב שיר מכותרת שיש לי. כך קרה לי עם השיר 'מאת'יו ובנו'. רציתי שאנשים יימשכו לשיר דרך השם שלו".


על בריאן אפשטיין (מנהל הביטלס): "אני מאד אוהב את בריאן. הוא איש חכם מאד בעולם הפופ. יש לו את הכשרון לדעת מה אנשים אוהבים ורוצים, לבנות מוצר נגיש ולתת את זה להם. אני לא חושב שמישהו אחר יכול לעשות ללהקה כלשהי את מה שהוא עשה לביטלס".


על דיכאון: "אני מקבל הרבה מזה כשאני במסיבות. אני חייב להיות מסטול לגמרי כדי ליהנות ממסיבה. אני כותב שירים כדי לצאת מדיכאונות. אני מאמין שאתה צריך להיות קצת פגוע כדי לכתוב שיר טוב. אני לא כותב הרבה שירים שמחים. כשלמדתי בבית הספר לאומנות, נהגתי לברוח ליציאת החירום, עם גיטרה בידי, ולכתוב שם שירים עגמומיים. המנהל מצא אותי שם ולכן נאלצתי לעזוב את המקום".


על מסעדות: "נהגתי לעבוד במסעדה של אבי כשהייתי בן עשר. אבל ממש שנאתי את זה. כיום אני נוהג לתת תשר גבוה למלצרים כי אני יודע מה הם עוברים ומה הם מרגישים".


על עישון: "אני מעשן יותר מדי. אני מכריח את עצמי לזרוק את הגפרורים ממני. אני לא מעשן מוקדם בבוקר אבל ברגע שאני מתחיל, זה נמשך לאורך כל היום. אני תוהה כיצד נראות ריאותיי כיום. אבל עישון מרגיע אותי, אם כי הכל, בסופו של דבר, זה עניין פסיכולוגי".


על הביץ' בויז: "יש להם צליל מעניין ובריאן וילסון הוא אחד הטובים בתחום. אני ממש רוצה לארגן מפגש של כל כותבי השירים הטובים ביותר ולבקש מהם לכתוב יחדיו שיר. מעניין מה ייצא מזה".


הציפיה ממנו הייתה רבה אבל תקליטונו הבא, A BAD NIGHT, שיצא בהמשך השנה, לא טיפס בבטחה כקודמיו והגיע למקום ה-20 במצעד בלבד. "אני נמצא כעת בפרשת דרכים", אמר לעיתון NME. "אין לי מושג כמה עוד אוכל להמשיך להיות זמר פופ. אני מאוכזב מאי הצלחת התקליטון הזה אבל לפחות שמח שניסיתי. הכל קרה לי מהר מדי ולא היה לי זמן להחליט דברים. עכשיו זה זמן בשבילי לעצור קצת ולחשוב הלאה". גם הצגה מוזיקלית שרקח אז, MEXICAN FLOWER, לא הצליחה לעניין משקיעים ונפלה.


התקליטון KITTY, שיצא באותה שנה, אף היה פחות בר מזל מקודמיו והגיע רק למקום ה-47, שם נשאר שבוע אחד בלבד לפני שהועף ללא שוב. עדיין, סטיבנס סומן בתקשורת הבריטית כהבטחה גדולה לשנת 1968 והעתיד נראה ורוד. בדצמבר 1967 יצא אלבומו השני, NEW MASTERS. בעיתון רקורד מירור נכתב בזמנו בביקורת: "כפי שניחשתם, כל השירים פה נכתבו על ידי קאט. זה אלבום טוב וגם אחד המוזרים של השנה. אני לא בטוח האם אני אוהב את זה או לא".


לפתע קרה דבר שמוטט את הכל וגרם לסטיבנס להיעדר מהסצנה; הוא חלה בשחפת ואושפז בבית החולים. לאחר כמה שבועות נאלץ לחזור לביתו למנוחה מוחלטת למשך כתשעה חודשים. כשיצא מתקופת הצינון הכפויה, חלף זמן רב מדי כדי לנסות ולשמר את המומנטום והתקליטונים שהוציא באותה שנה לא הצליחו כלל להימכר. בזמנו אמר לרקורד מירור (אוקטובר 1968): "זה היה נחמד לא להיות בסצנת הפופ למשך תקופה.


פשוט לנוח ולהיות בחברת אנשים רגילים שאין להם זיקה לתחום הזה. בזמן הזה יכולתי להביט על עצמי באובייקטיביות. אז גיליתי הרבה על קאט סטיבנס זמר הפופ. למשל, שתמיד חשבתי שיש לי תדמית מסוימת בסצנה ולפתע הבנתי שהייתי שונה מזה. אנשים חשבו עליי ככוכב מהונדס על ידי התעשיה בעודי חושב שהצלחתי רק בזכות הכשרון שלי. המנוחה שנכפתה עליי גרמה לי לחזור להיות מי שאני באמת. כתבתי הרבה שירים וציירתי המון. אני חושב לחזור ולעסוק בציור. זה חזר למשוך אותי לאחר שהבאתי אמן שיעצב את דירתי והוא סיקרן אותי בצורת עבודתו. הוא הפך את הדירה שלי לפיסת אמנות בה כל דבר מתחבר לדבר אחר. אין פינות בבית שלי. אני לא אוהב פינות. הכל מעוגל. פינות זה דבר לא טבעי שנעשה בידי האדם".


בסוף שנות השישים עשה קאט סטיבנס מהפך אמנותי ויצא כאמן זמר / יוצר מהחשובים יותר בתחום. ביום הולדתו, בשנת 1976, העניק לו אחיו דייויד, במתנה, ספר קוראן. קאט סטיבנס גילה בו את דרכו האמיתי משם והלאה. הוא הפך למוסלמי ושינה את שמו ליוסוף איסלם.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page