רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 במאי (22.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לקח לי ארבעים שנה להתבגר סוף סוף. אני רואה עכשיו דברים שלא ידעתי על קיומם קודם לכן" (ג'ון לנון)

המאנקיז תופסים פיקוד: התקליט HEADQUARTERS מוכיח שהם הדבר האמיתי. ב-22 במאי 1967, בדיוק לפני שהקיץ הלוהט של האהבה התחיל רשמית, נחת בחנויות התקליטים התקליט השלישי והשונה של להקת המאנקיז, HEADQUARTERS. למה שונה? בואו לקרוא.

השם עצמו, HEADQUARTERS, או בתרגום חופשי, מפקדה, רמז על הכול: מייקל נסמית', פיטר טורק, מיקי דולנז ודייוי ג'ונס לקחו סוף סוף את המושכות לידיים, והוכיחו לעולם כולו שהם לא רק פרצופים יפים אלא מוזיקאים מוכשרים שיודעים גם לנגן, ובגדול.

כזכור, הרביעייה המתוקה הזו הונדסה במקור כפרויקט טלוויזיוני שנועד לתת פייט אמריקני לביטלמניה ששטפה את העולם. מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה שלהם, כותבי שירים מהשורה הראשונה כמו ניל דיימונד וקרול קינג, מפיקי-על ונגני אולפן מיומנים היו אמונים על רוב הרפרטואר המוקלט שלהם בשני התקליטים הראשונים. תהילה וכסף זרמו כמו מים, אך חברי הלהקה חשו יותר ויותר כמו מריונטות מבריקות בתעשייה משומנת. מייקל נסמית' היה הקול הדומיננטי בדרישה לשינוי, לאחר מאבק מפורסם עם המפיק המוזיקלי הכל-יכול דאז, דון קירשנר, מאבק שהסתיים בכך שהלהקה קיבלה את החופש האמנותי הנכסף שלה.

חדורי מוטיבציה ורצון עז להטביע את חותמם האמיתי, הם נכנסו לאולפן, הפעם לא כזמרים בלבד אלא כלהקה של ממש. מיקי דולנז התיישב מאחורי התופים ואף כתב את הלהיט הסוחף RANDY SCOUSE GIT, מייקל נסמית' ניגן על גיטרה ופדל סטיל ותרם שירים מצוינים כמו YOU TOLD ME ו-SUNNY GIRLFRIEND, פיטר טורק הפליא בנגינה על בס, קלידים, גיטרה ואפילו בנג'ו, ודייוי ג'ונס, בנוסף לשירתו, תרם בכלי הקשה. בהפקתו של צ'יפ דאגלס, הבסיסט לשעבר של הצבים, התוצאה הייתה תקליט פופ-רוק איכותי ומפתיע לטובה, כזה שהגיע היישר למקום הראשון במצעד ה-BILLBOARD האמריקאי, אפילו הדיח משם לשבוע אחד את SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס.

נכון, יש בתקליט HEADQUARTERS גם כמה קטעי מעבר משעשעים ושירים קלילים יותר בניצוחו של ג'ונס, המזכירים את סגנון הקברט האהוב עליו. אבל בשורה התחתונה, זהו תקליט שמציג להקה מגובשת, מלאת תשוקה ליצור, שפרשה בגאווה את כנפיה והמריאה עם שירים מדליקים שהוכיחו שהם הרבה יותר מסך הפרצופים היפים שלהם. המעבר הזה מאמנים מבצעים ליוצרים עצמאיים היה צעד אמיץ וחשוב בעולם הפופ של שנות השישים.

גם המבקרים לא נשארו אדישים. במגזין הנוער הפופולרי TEENSET האמריקני נכתב אז בהתלהבות: "יש פה ארבעה עשר קטעים! ובזמן בו תקראו את הביקורת הזו, ודאי כבר שחקתם אותם היטב עד דק. השאלה שלנו היא, מה לעזאזל קרה לכותבי השירים הקבועים, טומי בויס ובובי הארט?". רמז ברור לכך שהמאנקיז כבר לא נזקקו להם באותה מידה.

במקביל, במגזין המוזיקה הרציני יותר, AMERICAN RECORD GUIDE, ציינו את השינוי: "במחנה ההערצה של המאנקיז הטילו רבים ספק בנוגע ליכולתה של הלהקה גם לנגן. ובכן, הספקות היו חסרות כל בסיס. ברור שהארבעה לא יכולים להתחרות בתחום הנגינה עם הביטלס, אבל הם בהחלט נגנים שמספקים רגעים נעימים ומפתיעים לטובה". תקליט HEADQUARTERS הוא אבן דרך משמעותית, המסמלת את ניצחון הרוח האמנותית על המסחריות המחושבת.

ב-22 במאי בשנת 1958 נחת זמר-פסנתרן הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בשדה התעופה הית'רו בלונדון, לסיבוב הופעות. אבל שערורייה שנרשמה שם גרמה לנזק אדיר בקריירה שלו. מה קרה? בואו לקרוא...

ג'רי לי לואיס, פסנתרן הרוק'נ'רול הפרוע שהצית אש בנשמות עם להיטי ענק כמו GREAT BALLS OF FIRE ו-WHOLE LOTTA SHAKIN' GOIN' ON, נחת בשדה התעופה הית'רו בלונדון. הוא הגיע לסיבוב הופעות מדובר, אך מה שאמור היה להיות כיבוש בריטי נוסף בקריירה הצעירה והמטאורית שלו, הפך במהירות לסיוט יחצ"ני שאיים להחריב הכל. השערורייה שפרצה עם הגעתו טלטלה את עולמו ושינתה את מסלול הקריירה שלו לנצח, והסיפור המלא יותיר אתכם פעורי פה!

ג'רי לי לואיס לא היה רק אמן פורץ דרך אלא גם מורד חסר תקנה. על הבמה, הוא התנהל בדיוק כפי שרצה, ולעיתים קרובות, כשהקהל צמא לרוקנרול שילם ממיטב כספו כדי לשמוע, הוא היה זורק מבט מזלזל ומפתיע עם שירי קאנטרי, רק כדי להראות מי הבוס. הוא התענג על שבירת מוסכמות, אך חתונה אחת, סודית ושנויה במחלוקת, היא זו שכמעט וניפצה את הקריירה המפוארת שלו לרסיסים. בדצמבר 1957, הרחק מעיני הציבור, נשא לואיס לאישה את מיירה גייל בראון, בת דודתו מדרגה ראשונה (אביה, ג'יי. דאבליו. בראון, היה בן דודו של ג'רי ובסיסט בלהקתו), והיא הייתה אז רק בת 13. כל זאת בזמן שבלוח ההופעות שלו התנוסס בגאון סיבוב הופעות בריטי מתקרב, בו היה אמור להוכיח שהוא המתחרה הגדול והמסוכן ביותר למלך הבלתי מעורער, אלביס פרסלי.

מיירה גייל בראון הצעירה הצטרפה למסע לאנגליה, והנסיעה הזו הפכה למלכודת דבש קטלנית. יועציו של לואיס התחננו בפניו שלא ייקח את כלתו הטרייה לסיבוב ההופעות, אך ג'רי?, הצחקתם אותו! ביהירותו האופיינית, הוא התעלם מהאזהרות. כאילו לא די בכך, לואיס עדיין היה נשוי חוקית לאשתו השנייה, ג'יין מיטצ'ם, ממנה טרם קיבל גט. למעשה, נישואיו לג'יין נערכו בחופזה תחת איום אקדחים ושוטים שהונפו על ידי אחיה, לאחר שגילו שהכניס אותה להריון. עם נחיתתם בלונדON, מיירה נצמדה לזרועו של לואיס, ועיני הנץ של עיתונאי הרכילות הבריטיים קלטו מיד את הכלה הצעירה עד מאוד שלצדו. עוד לפני שהספיקו לעכל את גילה הצעיר, התפוצצה הפצצה הנוספת: היא לא סתם צעירה, היא בת דודתו. הרפש המשיך להיערם. עיתונאים מבוהלים ומזועזעים עזבו את שדה התעופה, וכותרות הענק הארסיות בעיתונים לא איחרו להופיע. מה שהיה אמור להיות סיבוב הופעות מפואר בן 71 הופעות ברחבי בריטניה, התכווץ באחת לשלוש הופעות עלובות בלבד, לפני שלואיס גורש מהממלכה בבושת פנים.

ההתרגשות בבריטניה לקראת בואו של אחד מכוכבי הרוקנרול האמריקאים הראשונים שפלשו לסצנת המוזיקה המקומית הייתה בשיאה, אך היא התנפצה לרסיסים ברגע אחד. העיתונאי הבריטי הנוקב, ריי ברי, ניגש אל מיירה בשדה התעופה ושאל אותה תמימות לכאורה, "מי את, עלמה?" מיירה, בתמימות של נערה, השיבה בכנות מפתיעה, "אני אשתו של ג'רי." השאלה הבאה הופנתה ישירות ללואיס, שניסה להיראות אדיש: "ובת כמה הכלה הטרייה, מיירה?" לואיס, בניסיון נואש למזער נזקים, פלט שקר חרוץ: "היא בת חמש עשרה." אך האמת, כמובן, הייתה נפיצה הרבה יותר.

בתוך ימים ספורים, מה שהחל כטפטוף הפך למבול. סיבוב ההופעות הבריטי בוטל במלואו. העיתונים הבריטיים צרחו בכותרות ענק כמו BABY SNATCHER FORCED TO CANCEL SHOWS (חוטף התינוקות נאלץ לבטל הופעות). כשנחת בחזרה על אדמת ניו יורק, המתין לו קהל צמא לפרטים. לואיס, עם מסטיק גדול שהוא לועס בהפגנתיות, פנה לתקשורת בארשת פנים קשוחה והצהיר: "הפסקתי את הסיבוב כי אני זקוק למנוחה טובה. כלתי בת 13, ואתם יכולים לרשום את זה. היא אישה. הרבה אנשים מתחתנים בגיל 13, במיוחד במקומות מהם אני בא. לא עשיתי שום דבר רע." אך דבריו המתריסים רק הוסיפו שמן למדורה הבוערת.

ממפיס, טנסי, שם נישואים כאלה לא היו מחזה נדיר כל כך, נראתה כמקום מפלט זמני, אך השערורייה רדפה אחריו גם לשם, כמו צל אפל. תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית החרימו את שיריו, מחירו ללילה צנח מעשרות אלפי דולרים למאות בודדות, ורשתות הטלוויזיה סירבו בתוקף להזמינו לתוכניותיהן. אפילו אשתו הראשונה, דורותי בארטון, יצאה בהצהרה פומבית וקבעה שלא יזכה לראות עוד את בנם המשותף, ג'רי לי לואיס ג'וניור. ב-9 ביוני 1958, פרסם לואיס הודעה מרירה במגזין המוזיקה בילבורד, בניסיון נואש להציל את שמו הטוב: "כל הסיפור הזה התחיל כי אמרתי את האמת. אני מאוד מקווה שאם אני עומד להימחק כאמן, זה לא יהיה בגלל פרסום שלילי שנובע מהצורך של מערכות עיתונים למכור עותקים על חשבוני." אך הקהל האמריקני, שהיה עד אז מאוהב, הצטרף גם הוא למקהלת המגנים. נראה היה שלהבות הענק של GREAT BALLS OF FIRE כבו, ואולי לתמיד. הקריירה של ג'רי לי לואיס נכנסה לתקופת הקפאה ארוכה, והוא נאלץ להמתין שנים רבות עד שזכה לקאמבק.

ב-22 במאי בשנת 1982 מצא ג'ו קוקר את הקאמבק המיוחל, עם צאת התקליט SHEFFIELD STEEL. פרט טריוויה קטן - קוקר נולד בשפילד, העיר בצפון אנגליה שהייתה ידועה בעולם בזכות תעשיית הפלדה וכונתה "עיר הפלדה".

הנה מה שנכתב בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "בהדרכתו התושייתית של ראש חברת התקליטים, כריס בלאקוול, מצא ג'ו קוקר בית חדש באותה חברת ISLAND. ללא ספק, התקליט הזה, שהוקלט בג'מייקה, הוא רצף המנגינות הנעים והעקבי ביותר של הזמר מזה שנים רבות. הוא נתמך על ידי להקת בית מעולה שלאורך כל הדרך מוצאת גרוב מוצק ורוכבת עליו בטוב טעם.

קוקר, הנינוח בבירור פה, מאפשר לקולו להתגלגל בצורה טבעית כסירת מפרש ברוח ג'מייקנית. זה לא הרית'ם אנד בלוז המטלטל של פעם; אלא, זה כיסא נדנדה נוח. ל'שפילד סטיל' יש המון רגעים משובחים; קוקר עושה את בוב דילן גאה בשחר SEVEN DAYS ומכסה גם את TALKING BACK TO THE NIGHT של סטיבי וינווד. בידיו של קוקר, קלאסיקת הרגאיי' MANY RIVERS TO CROSS, הופכת לאוטוביוגרפיה מרגשת. יש פה גם שירים של רנדי ניומן וג'ימי ווב.

זה נהדר לשמוע את הקול החרוך ביותר ברוק'נ'רול כשהוא אומר את האמירה הערמומית שלו. 'שפילד סטיל' מלא במנגינות מקניטות, מנצנצות, מרתקות ובהן מקצבי נשמה-פ'אנק ג'מייקניים ושירה בטוחה, מה שמוכיח שאתה יכול לבשל על אש נמוכה ועדיין הגרוב שלך ייצא לוהט".

ב-22 במאי בשנת 1972 נחתו ענקי הרוק הקנדיים, להקת GUESS WHO, בתיאטרון PARAMOUNT המפורסם שבוושינגטון למשימה מיוחדת – הקלטת תקליט ההופעה החיה הראשון שלהם. התוצאה המחשמלת שוחררה לאוויר העולם באוגוסט של אותה שנה.

ה-GUESS WHO, שפרצו לתודעה העולמית עם שרשרת להיטי ענק כמו THESE EYES הממיס, NO TIME הקצבי וכמובן ההמנון הנצחי AMERICAN WOMAN, היו מוכרים עד אז בעיקר בזכות הפקות האולפן המוקפדות שלהם. רבים היללו את הסאונד המלוטש, אך התקליט החדש חשף צד נוסף ומרתק: GUESS WHO כחיית במה משוחררת ופראית. הלהקה הוכיחה שהיא לא רק יודעת ליצור קסם באולפן, אלא גם להבעיר במות.

בנקודת הזמן הזו, הגיטריסט והמייסד האגדי, רנדי באקמן, כבר לא היה חלק מההרכב. את מושכות ההנהגה תפס ביד רמה הסולן והקלידן הכריזמטי, ברטן קאמינגס. לצידו על הבמה ב-PARAMOUNT ניצבה חבורה מוכשרת אך שנויה במחלוקת אסתטית, לפחות לפי מגזין ROLLING STONE. המגזין הנחשב לא חסך בתיאורים וכינה אותם בגסות "אחד האנסמבלים המכוערים ביותר שקיימים, שמאתגרים אפילו להקה מכוערת כמו CANNED HEAT". לא מילים שנעים לקרוא, אך חברי הלהקה – הגיטריסט קורט וינטר, דוני מקדוגאל על גיטרת הליווי, הבסיסט ג'ים קייל (שפרש מהלהקה מיד לאחר ההקלטה הבלתי נשכחת הזו) והמתופף גארי פטרסון – נתנו למוזיקה לדבר בעד עצמה.

קאמינגס ראה בהופעה הזדמנות פז להציג את ה-GUESS WHO כלהקת רוקנרול אמיתית, בועטת וחסרת פשרות. הוא השקיע את כל כולו, והשתמש בקולו האדיר ובנוכחותו הבימתית המחשמלת כדי להעביר כל טיפת זיעה ואנרגיה היישר אל תוך חריצי התקליט.

באופן מפתיע, תקליטי הופעה רבים נפתחים בדרך כלל בבום אנרגטי, אך כאן, הפתיחה עם ALBERT FLASHER ו-NEW MOTHER NATURE היא דווקא החלק הרגוע יותר. אבל היזהרו, מי שיעז להרים את המחט מהפטיפון, או ללחוץ על כפתור ה-STOP בנגן, יחמיץ את ההתפוצצות האדירה שמגיעה בהמשך.

האנרגיה מתחילה לטפס עם RUNNING BACK TO SASKATOON, שיר שמזכיר את שורשיהם הקנדיים של הלהקה, ו-PAIN TRAIN כבר מוסיף את התבלין החריף שגורם לכם להתמכר ולמהר להפוך את התקליט לצדו השני. ושם, חברים, מחכה הדבר האמיתי! כמעט רבע שעה שלמה מהצד השני מוקדשת לביצוע אפי של AMERICAN WOMAN. בביצוע הזה מוכיח קאמינגס שהוא רוקר מהשורה הראשונה, כזה שראוי לכל אור הזרקורים. הוא לוקח את השיר למקומות חדשים, מאלתר וסוחף את הקהל.

עם זאת, לקראת סוף הקטע הארוך, נראה שקאמינגס קצת איבד את הראש או שאולי חיפש פרובוקציה מכוונת, והחל לשיר AMERICAN WOMAN, ואז הוסיף AMERICAN BITCH, AMERICAN LESBIAN, AMERICAN WHORE. בחירה מעוררת מחלוקת, ויש שיאמרו חסרת טעם. אפשר לשער שאם קאמינגס מאזין להקלטה הזו היום, הוא אולי מרגיש קצת לא בנוח. אבל אי אפשר להתעלם מההתרסה הברורה: בחור קנדי עומד על במה בוושינגטון הבירה, שר כך על האישה האמריקנית, והקהל – מקבל את זה בהתלהבות! כנראה שהסמים של הסבנטיז באמת היו משובחים במיוחד באותו ערב.

לסיכום, LIVE AT THE PARAMOUNT אולי אינו תקליט ההופעה הגדול ביותר בתולדות הרוק, אבל הוא ללא ספק חווית האזנה מהנה ביותר, סוחפת ואנרגטית. הוא לוכד רגע קסום של להקה בשיא כוחה הבימתי. ואם זה לא מספיק, גרסת הרימסטר שיצאה על גבי CD כוללת גם כמה קטעי בונוס עסיסיים שלא נכללו בתקליט המקורי, אשר בזמנו הגיע למקום ה-39 המכובד במצעד המכירות של ה-BILLBOARD האמריקני – הישג מרשים בהחלט! חובה בכל אוסף של חובבי רוק קלאסי.

ב-22 במאי בשנת 1989 יצא אלבום ללהקת TIN MACHINE, עם הזמר דייויד בואי. יש מעריצים שמתייחסים לזה כאל מכונת פח ויש שמתייחסים לזה כפח בלבד. עניין של טעם.

בסוף שנות השמונים, דיוויד בואי היה אחד מכוכבי הפופ המצליחים בעולם. אבל הוא לא ממש התלהב מזה. "זה היה נהדר שהפכתי להיות נגיש לקהל ענק, אבל לא מאוד מספק", הוא אמר אז. בתקווה להזניק את היצירתיות שלו, בואי הזמין את ריבס גברלס, גיטריסט מבוסטון שפגש במהלך סיבוב ההופעותיו, לבקר בביתו בשוויץ. השניים החלו לתכנן מסלול עצבני יותר לעתידו של בואי.

בואי צירף לעסק את טוני והאנט סיילס, הבסיסט והמתופף שניגנו בלהט בהקלטת השיר LUST FOR LIFE, שהפיק בואי לאיגי פופ בשנת 1977. בואי לא רק התעקש שארבעת הגברים יקליטו יחד, אלא שהם יקימו להקה ממשית, שלכל חבר יש השקעה יצירתית שווה. וכך נולדה טין מאשין.

הרביעייה התכנסה באוגוסט 1988 באולפני מאונטיין שבמונטרה, שוויץ ועבדה מהר. "נכנסנו כל יום עם רעיונות ובעצם בנינו שיר ביום באולפן", סיפר גברלס. "הקלטנו את השירים, הוספנו עליהם דברים, ולפעמים אפילו ערכנו מיקסים להם באותו היום".

בהמשך בואי כינה את הלהקה הזו כישלון מסחרי איום אך הצלחה אמנותית. "עשינו מאמץ גדול בהתחלה לנסות ולשנות את דעתם של אנשים, אבל ויתרנו לאחר זמן מה".

ב-22 במאי בשנת 1989 יצא תקליט חדש ללהקת קווין ושמו THE MIRACLE. אך בעוד שם התקליט הבטיח ניסים ונפלאות, עבור הסולן הכריזמטי, פרדי מרקיורי, התקופה הזו בישרה טרגדיה אישית שתטלטל את עולמו ותשנה את פני הלהקה לנצח.

הדרמה החלה להתבשל עוד בפברואר 1988. במהלך הופעה של THE CROSS, להקת הצד של המתופף רוג'ר טיילור, נזרקו לעבר הבמה חטיפי שוקולד CADBURY. מדוע? ובכן, העיתונים חגגו בדיוק אז על סיפור הרומן הלוהט של טיילור עם הדוגמנית דבורה לנג, כוכבת הפרסומת הטלוויזיונית האייקונית לחטיף השוקולד CADBURY FLAKE. השניים, שנפגשו שנה קודם לכן, היו זוג לוהט, ולנג אף הופיעה, מאופרת בכבדות, בקליפ של קווין לשיר BREAKTHRU מהתקליט החדש, שצולם כולו על רכבת דוהרת. אלא שמאחורי הקלעים, טיילור הספיק להינשא בחטף לדומיניק בייראן, בת זוגו מזה שנים ואם שני ילדיו, פליקס לותר ורורי אלינור, בניסיון להבטיח את עתידם הכלכלי. נישואי הבזק הללו החזיקו מעמד 24 ימים בלבד לפני שטיילור נטש. "זה מצב מסובך," הודה באנדרסטייטמנט לעיתון דיילי מייל. והנה, חטיפי שוקולד נחתו לרגליו כעדות חיה לסערה.

אך טיילור לא היה היחיד שכביסתו המלוכלכת התנוססה בכותרות. העיתונות לא הרפתה מפרדי מרקיורי, והשמועות על מצבו הבריאותי המתדרדר הלכו והסלימו. במקביל, הגיטריסט בריאן מאי ניהל מערכת יחסים סוערת עם השחקנית אניטה דובסון, המוכרת לכולם כדמותה האגדית אנג'י ווטס מהסדרה הפופולרית איסט אנדרס, כל זאת בזמן שהיה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. "נפרדתי מהאישה והילדים, וזה היה הגרוע מכל, כי כל התדמית שלי התבססה על היותי בעל ואבא," חשף מאי. "התפרקתי. הפכתי מאוד מדוכא, לא מסוגל לעשות כמעט שום דבר. לקום מהמיטה היה קשה." הצהובונים, כמובן, ליקקו את האצבעות מכל גילוי חדש על הרומן הלוהט. ומה עם הבסיסט השקט ג'ון דיקון? הוא, כהרגלו, שמר על פרופיל נמוך ובעיקר נהנה מחופשות סקי מרגיעות. כל הדרמה הרגשית הזו, כל המתחים והתשוקות, התנקזו ישירות אל תוך התקליט החדש של קווין, שהצליח לאחד את חברי הלהקה לאחר תקופה ארוכה של הפסקה הדדית. "לא נפרדנו," התעקש טיילור, "אבל קיבלנו את ההחלטה לבלות קצת זמן בנפרד."

אלא שעננים שחורים וכבדים החלו להתאסף מעל בית המלוכה של הרוק. כבר באביב 1987, סמוך לחג הפסחא, פרדי מרקיורי לא הותיר עוד מקום לספק לגבי מצבו הבריאותי – הוא אובחן כחולה איידס. עם האישור המר, הוא החליט להסתגר בביתו הלונדוני ולהתמקד בפרויקט שאפתני ומרגש: שיתוף פעולה עם זמרת הסופרן הספרדייה הנודעת, מונסראט קאבאייה. התקופה הפכה קשה מנשוא כאשר חייו הפרטיים הופקרו לחלוטין בעמודי הצהובון הבריטי השערורייתי THE SUN. מי שהדליף את המידע האינטימי היה לא אחר מאשר פול פרנטר, מנהלו האישי ועוזרו לשעבר, אותו פיטר מרקיורי זמן קצר לפני כן לאחר שהבין את השפעתו ההרסנית. החל מה-7 במאי, העיתון הציע לקוראיו קריקטורות ארסיות של מרקיורי, לצד תיאורים מפורטים ומציצניים על חיי המין שלו וסיקור נרחב של כל סוג של עודף בו לכאורה התמכר הזמר. על פי דיווחים, פרנטר קיבל סכום של כ-32,000 ליש"ט עבור הסיפורים הללו. מרקיורי היה מזועזע עד עמקי נשמתו, אך בחר לנסות ולהתעלם מהרעל התקשורתי. בסוף אותו חודש, טס לאיביזה שטופת השמש כדי להיפגש עם קאבאייה ולהשיק בגאווה את תקליטם המשותף והמצליח, BARCELONA.

בתקליט THE MIRACLE עצמו היה חידוש מהותי אחד: להקת קווין הסכימה, לראשונה באופן רשמי, לחלק את הקרדיטים לכתיבת השירים באופן שווה בין ארבעת חבריה. "קיבלנו החלטה שהיינו צריכים לקבל לפני חמש עשרה שנה," אמר מאי למגזין TIME. "זה גם עוזר כשאנחנו בוחרים שירים לתקליטונים." החלטה זו גם מצאה ביטוי ויזואלי מרהיב בעטיפת התקליט, שנוצרה באמצעות טכנולוגיית QUANTEL PAINTBOX חדשנית ואיחדה את פניהם של ארבעת החברים לדמות אחת, כסמל לאחדותם המחודשת. אולם, שלושים שנה מאוחר יותר, מאי הודה ברגשות מעורבים: "היו רגעים שבהם חשבנו שוויתרנו יותר מדי למען האחרים." כך או כך, לכל אחד מחברי הלהקה היה כעת אינטרס כלכלי ישיר בכל שיר ושיר.

רק כאשר ההקלטות לתקליט כבר יצאו לדרך, אזר פרדי אומץ וסיפר לחבריו על מצבו הבריאותי הקשה. בריאן מאי נזכר מאוחר יותר ברגע המטלטל: "ברגע שהבנו שפרדי חולה, התקבצנו סביבו כמו מגן. שיקרנו לכולם, אפילו למשפחות שלנו, כי הוא לא רצה שהעולם ייפול למאבק שלו. הוא נהג לומר, 'אני לא רוצה שאנשים יקנו את התקליטים שלנו מתוך חמלה'. כולנו הפכנו להיות סגורים. התבגרנו מאד. מעולם לא דיברנו על זה וזה היה מעין חוק לא כתוב שעשינו."

תהליך ההקלטות האינטנסיבי נמשכו כשבועיים-שלושה בכל פעם, ונפרשו על פני תקופה של שנים עשר חודשים בסך הכל, כדי לאפשר לפרדי לנוח ולהתאושש בין לבין. הלהקה אף העתיקה את מקום ההקלטות מלונדון הרועשת לאולפני MOUNTAIN השקטים במונטרה, שווייץ. בריאן מאי הסביר: "זה הפך להיות קשה לעבוד בלונדון כי הייתה התמקדות ותשומת לב כל כך נוראיות בפרדי. אנשים הדביקו מצלמות דרך חלונות השירותים שלו." פרדי התעקש שמחלתו תישמר בסוד כמוס, ולכן מלאכת שיווק התקליט החדש נפלה בעיקר על כתפיהם של מאי וטיילור. השניים נאלצו להרגיע את העולם שהסולן האהוב בסך הכל בסדר, ופשוט לא מעוניין להופיע יותר על הבמות. המאמץ להסתיר את האמת היה מתיש וקשה מנשוא. למרות כל הקשיים, מהתקליט יצאו כמה מהלהיטים הגדולים והזכורים ביותר של הלהקה, ביניהם שיר הנושא THE MIRACLE, הלהיט הקצבי THE INVISIBLE MAN, וההמנון העוצמתי I WANT IT ALL, שרבים פירשו כזעקתו של פרדי נגד מחלתו או כהצהרה חברתית נוקבת.

מגזין רולינג סטון פרסם אז בביקורת על התקליט: "איפשהו שם בחוץ, מסתובבת שמועה קונדסית ואכזרית שהתקליט הזה הוא החזרה הרשמית של להקת קווין לרוק הכבד. ובכן, אל תאמינו לזה. הלהקה לא הייתה כל כך שקועה בסינטיסייזרים ובמכונות תופים מאז התקליט HOT SPACE. ביסודו של דבר, תקליט זה הוא חלון ראווה ליכולותיו הווקאליות של פרדי מרקיורי ולאהבתו לשירה סוחפת, כמעט אופראית. ואכן, מרקיורי – במיוחד בשיר הנושא את שם התקליט – מעולם לא נשמע טוב יותר. אחת החוזקות שלו היא היכולת לקחת אפילו את החומר הכי מטופש ולהפוך אותו לשלו, והמתנה הזו מועילה מאד פה."

הביקורת המשיכה: "גם בריאן מאי עדיין קר רוח – כשאפשר לשמוע אותו. תפקידו בתקליט מוגבל, ברובו, לסולו מהיר ומבריק בדרך כלל פה ושם. כתוצאה מכך, התקליט חסר את תחושת הדינמיקה שסימנה את רוב היצירה המוקדמת של קווין. רק בכמה רצועות מאי באמת נותן לזה לקרות, וכשהוא עושה זאת, זה כמו המלכה הזקנה שמציצה החוצה רק לרגע ואז מסתובבת לאחור."

ולסיכום, המליץ המגזין: "אם אתם מעריצים שחושקים כבר שנים לשמוע את קווין חוזרת לפצצה של ימי הזוהר שלה, תקנו עותק חדש של התקליט A NIGHT AT THE OPERA או NEWS OF THE WORLD. אבל אל תוותרו על התקווה. לפחות התקליט הזה מציע קטעים קטנים מהוד מלכותה לשעבר של המלכה."

ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-22 במאי בשנת 1972 העולם קיבל מנה הגונה של אמת כואבת ישר לפרצוף, כשלהקת הפ'אנק-רוק הפסיכדלית פורצת הדרך, פ'אנקדליק, שחררה את אלבומה הרביעי, והראשון שלה כאלבום כפול: AMERICA EATS ITS YOUNG.

אחרי שטרילוגיית הפלא הפסיכדלי-פ'אנקי של פ'אנקדליק הרעידה את היסודות בין 1970 ל-1971 עם מיזוג מחשמל של פ'אנק גולמי, רוק כבד וטריפים פסיכדליים, הגיע AMERICA EATS ITS YOUNG, מפלצת פ'אנק כפולת ראשים עם גישה שונה, חדה כתער, ואפקטיבית לא פחות. הנושא המרכזי? מלחמה, ולא סתם אחת.

מנהיג הלהקה הכריזמטי, ג'ורג' קלינטון, לא חסך במילים: "מלחמת וייטנאם התרחשה כשעשיתי את האלבום הזה. זה היה על ההרואין בווייטנאם. כל המלחמה הזו הייתה על הרואין." הוא הוסיף על תפיסת הלהקה בעיני הציבור: "אני לא הייתי שם, בסם הזה. אנשים לא ידעו דבר עלינו. נראינו מוזרים והיו לנו רעיונות מוזרים".

למרות העוצמה, האלבום התקשה להמריא במצעדים בזמנו. התכנים הפוליטיים הישירים והנוקבים היו כנראה כבדים מדי לקהל הרחב, שעדיין ניסה לעכל את מהפכות הסיקסטיז. אבל רגע, זה לא הכול! האלבום פשוט השפריץ לכל עבר מסרים בוטים על סקס פרוע, סמים ממכרים, דת צבועה ועסקים מפוקפקים. יותר מדי ביקורת חברתית נוקבת בסלט אחד שהפך למנה חמצמצה מדי עבור ההמונים. אך הזמן, כידוע, עושה את שלו, ומאז הפך AMERICA EATS ITS YOUNG לאבן דרך בלתי מתפשרת בתולדות המוזיקה השחורה והרוק האלטרנטיבי, יצירת מופת נבואית שממשיכה להדהד.

רבים רואים בו אלבום מעבר מהטירוף הפסיכדלי הראשוני של הטרילוגיה הקודמת, אל הפקת הפ'אנק המצוחצחת והממוקדת יותר שתתפוצץ באלבום הבא, COSMIC SLOP. קלינטון עצמו סיפק אז הצצה לפילוסופיה המורכבת מאחורי היצירה: "אמריקה אוכלת את הצעירים שלה. אבל אנחנו אוכלים את אמריקה, מזהמים אותה, מתעללים בה, אונסים אותה, לוקחים ומשמידים אותה. המשיח יעזור לנו: זה לא קל... והדרך היחידה היא לאהוב את אויבינו". הצהרה מהפכנית שכזו לא השאירה אף אחד אדיש.

שמות שירים כמו IF YOU DON'T LIKE THE EFFECT, DON'T PRODUCE THE CAUSE, אותו שרה הלהקה עם זמרות ליווי שוב ושוב כמו מנטרה מהפנטת כדי להחדיר את המסר עמוק לתודעה, או YOU HIT THE NAIL ON THE HEAD, כבר בצידו הראשון של התקליט, הבהירו בדיוק לאן פ'אנקדליק חותרים – ישר לבטן הרכה של החלום האמריקאי. ואם זה לא מספיק, יש גם קטעים אינסטרומנטליים שממיסים את המוח, כמו A JOYFUL PROCESS, שם הקלידן האגדי ברני וורל (כן, ההוא שישתף פעולה מאוחר יותר עם TALKING HEADS!) מטיס את הקלאווינט המחובר לפדאל ווא ווא לגבהים חדשים של גרוב וחדשנות.

ב-1988, קלינטון התייחס שוב לאלבום ואמר: "מלחמת וייטנאם התרחשה כשיצרתי את האלבום ההוא. זה היה על ההרואין שם. אבל האלבום הזה גם מזכיר לי את מה שקורה עכשיו!". בתקופה ההיא, הלהקה הסתבכה בקשר קצרצר אך בעייתי עם "כנסיית התהליך לקראת פסק הדין הסופי" (THE PROCESS CHURCH OF THE FINAL JUDGMENT), ארגון שנוי במחלוקת ששמו נקשר, בין היתר, למשפחת מנסון הידועה לשמצה. אף שהקשר מעולם לא העמיק, הוא יצר צרות צרורות לקלינטון וחבריו. "אנשים לא ידעו עלינו שום דבר. אנחנו נראינו מוזרים והיו לנו רעיונות מוזרים," הוא נזכר. "התפיסה שיש לנו קשר למשפחת מנסון גרמה לבעיה אדירה במשך זמן מה".

האלבום, כאמור, לא זכה להצלחה מסחרית מיידית והגיע רק למקום ה-123 הצנוע במצעד המכירות האמריקני. ימי הטירוף הראשוניים של הלהקה נראו כנחלת העבר, ונדמה היה שזהו שלב של התפכחות כואבת לקראת הטירוף הבא, שיתגלה כשונה לחלוטין אך מדבק לא פחות. היום, ברור כשמש – לא עושים דברים כאלו יותר, וצריך אומץ לב פלדה כדי להוציא יצירה כל כך נועזת ובלתי מתפשרת.

אבל בשביל זה בדיוק יש בעולם להקה כמו פ'אנקדליק, שעשתה את זה כמו שרק היא יודעת, ישר לווריד של חובבי ה-FUNKY SHIT האמיתי. תקשיבו ותבינו.

גם זה קרה ב-22 במאי:

הנביא ממינסוטה: בר המצווה של בוב דילן!

עוד הרבה לפני שהעולם הכיר אותו כבוב דילן, האייקון המוזיקלי ששינה את פני הפולק והרוק, היה רוברט אלן צימרמן נער צעיר מהיבינג, מינסוטה. בשנת 1954, בגיל 13, חגג צימרמן הצעיר את בר המצווה שלו בבית הכנסת "אגודת אחים" בעיר הולדתו. האירוע המסורתי הזה, בו עלה הנער לתורה, היה אבן דרך בחייו של מי שלימים ישפיע על דורות של מוזיקאים וכותבי שירים עם טקסטים פואטיים נוקבים וסגנון מוזיקלי ייחודי. מעטים מהנוכחים בטקס הצנוע ההוא יכלו לשער שהנער הצעיר הזה עתיד לזכות בפרס נובל לספרות על תרומתו לשירה האמריקאית.

לילה מאכזב בגן עדן: כשגאנס אנד רוזס אכזבו בתל אביב

שנת 1993 תיזכר בישראל כשנה של ציפייה דרוכה והתרסקות כואבת לחובבי הרוק הכבד. להקת הענק גאנס אנד רוזס הגיעה לפארק הירקון בתל אביב, וההתרגשות הייתה בשיאה. הקהל הישראלי ציפה למנת רוק אדירה, במיוחד עם הבשורה המרעישה על חזרתו הזמנית של הגיטריסט המקורי, איזי סטראדלין. סטראדלין נקרא לדגל כמחליף לגילבי קלארק, שהחליף אותו מלכתחילה אך שבר את ידו בתאונת אופנוע זמן קצר לפני כן. אולם, המופע עצמו התגלה כאכזבה צורבת עבור רבים. הלהקה נראתה לא מחוברת, והסאונד, לפי דיווחים רבים, היה רחוק מלהשביע רצון. כנקודת אור בערב, הופיע כמופע חימום גיטריסט להקת קווין האגדי, בריאן מאי, שהגיע עם הרכב מרשים משלו שכלל את המתופף הוותיק והמוערך קוזי פאוואל, שניגן עם ג'ף בק, ריינבאו ובלאק סאבאת'. הופעתו של מאי דווקא זכתה לשבחים וסיפקה רגעים של נחת רוקית אמיתית.

היסטריה בנמל התעופה: הביטלס חוזרים הביתה והטירוף חוגג!

ביטלמאניה בשיאה! בשנת 1964, נמל התעופה הית'רו בלונדון רעד מהתרגשות כאשר אלפי מעריצים נלהבים, רובם נערות צווחות, קיבלו את פניהם של חברי הביטלס בשובם הביתה. הלהקה חזרה לבריטניה לאחר מסע הופעות ראשון ומכונן בארצות הברית, שכלל את ההופעה ההיסטורית בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, אשר חשפה אותם למיליוני צופים אמריקאים והזניקה את הפלישה הבריטית. עם נחיתתם, המוני המעריצים יצרו מהומה כזו שכוחות המשטרה התקשו להשתלט על הסדר, מה שהמחיש שוב את עוצמתה של התופעה התרבותית שהייתה הביטלס.

הפסנתר האבוד של ג'ורג' מרטין: הסוד מאחורי YOU CAN'T DO THAT

בשנת 1964, בזמן שחברי הביטלס נהנו מחופשה קצרה, המפיק האגדי שלהם, ג'ורג' מרטין, לא נח על זרי הדפנה. מרטין נכנס לאולפן ההקלטות בשעה עשר בבוקר והקדיש שעה אחת בלבד להקלטת תפקיד פסנתר מתוחכם לשירם של הביטלס, YOU CAN'T DO THAT. הפסנתר של מרטין צורף לטייק התשיעי של השיר, אותו הקליטו חברי הלהקה קודם לכן, והשילוב הזה יצר את מה שנחשב לטייק העשירי. למרות עבודתו המוקפדת של מרטין, והעובדה שנגינת פסנתר הוסיפה נופך ייחודי לשירים אחרים של הלהקה כמו MISERY ו-A HARD DAY'S NIGHT, תפקיד הפסנתר הזה לא נכלל בגרסה הסופית והמוכרת של YOU CAN'T DO THAT, ונותר בגדר קוריוז חבוי בהיסטוריה של הלהקה. השיר עצמו הופיע בתקליט A HARD DAY'S NIGHT.

ממעמקי המלון במינכן: אי.אל.או בוראים תקליט כפול אפי

זינוק לתהילה! בשנת 1977, להקת ELO, הלוא היא ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA, בהנהגתו של גאון הפופ הסימפוני ג'ף לין, החלה במלאכת ההקלטה של מה שיהפוך לאחד התקליטים הכפולים השאפתניים והמצליחים ביותר בתולדותיה: OUT OF THE BLUE. ההקלטות נערכו באולפני מיוזיקלנד המפורסמים, ששכנו, באופן מפתיע, במרתף של בית מלון בעיר מינכן שבגרמניה. ג'ף לין חשף מאוחר יותר את הסיפור מאחורי ההחלטה על תקליט כפול: "הבוס של חברת התקליטים שאל אותי אם אני מוכן לעשות תקליט כפול בהופעה חיה, כי לפיטר פרמפטון היה זה עתה להיט ענק עם התקליט החי שלו FRAMPTON COMES ALIVE. אמרתי, 'הו, הלוואי והיית אומר לי שזה יהיה תקליט אולפן. אז הייתי עושה את זה, אבל אני לא רוצה לעשות תקליט בהופעה'. מאוחר יותר הוא חזר אלי ואמר, 'בסדר, אתה תעשה תקליט אולפן!' וזה היה נהדר שקיבלתי את החופש לעשות את זה". התוצאה הייתה יצירת מופת עשירה בצלילים, שכללה להיטים כמו MR. BLUE SKY ו-SWEET TALKIN' WOMAN.

הבי ג'יז מחפשים מחליף לרובין: ג'ק ברוס על הכוונת?

דרמה בצמרת הפופ! בשנת 1969, להקת הבי ג'יז הייתה בצומת דרכים קריטי. לאחר עזיבתו של רובין גיב, אחד משלושת האחים המוכשרים, עתיד הלהקה היה לוט בערפל. בארי גיב, האח הבכור והמנהיג הבלתי מעורער, העניק ראיון נדיר וחושפני לעיתון המוזיקה NME מדירתו, ובו שפך אור על המצב השברירי. "אנחנו מוכנים לערוך אודישנים למציאת זמר מתאים שיהיה בטווח הקולי של רובין," הצהיר בארי. "שיידע לשיר הרמוניות ויידע גם לכתוב שירים." ואז הגיעה ההפתעה: "זה אולי יישמע מוזר לאנשים אך שקלנו לצרף לעמדה הזו את ג'ק ברוס." כן, ג'ק ברוס, הבסיסט והסולן האגדי של להקת קרים! "דיברנו איתו על זה," המשיך בארי, "אבל הוא השיב שזה לא סוג המוזיקה שלו. אנו רוצים לדעת מי מוכן להיבחן בשבילנו. הם מוזמנים גם להגיע לדירתי ולהיבחן." בסופו של דבר, רובין שב ללהקה כשנה לאחר מכן, והרעיון לצרף את ברוס נותר כאנקדוטה מסקרנת בתולדות הלהקה.

ברני טאופין חושף סודות: מאחורי הקלעים של הלהיטים עם אלטון ג'ון

מזל טוב ענק לתמלילן האגדי ברני טאופין, שנולד ב-22 במאי בשנת 1950! טאופין, שכתב מילים לאמנים רבים, ייזכר לעד כשותפו היצירתי הנאמן של סר אלטון ג'ון, והאיש מאחורי המילים של כמה מהשירים הגדולים ביותר במאה ה-20. בסוף שנת 1971, בראיון למגזין רולינג סטון, חשף טאופין כמה מההשראות המפתיעות מאחורי כמה משיריהם המוקדמים. "את שם השיר THE KING MUST DIE לקחתי מספר שהיה מפורסם מאד באנגליה באותה תקופה, ספרה של מרי רנו על תזאוס. לשיר עצמו אין שום קשר לתוכן הספר. השיר הזה מדבר על התנקשות. זה הכל," גילה. "השיר THE CAGE הוא על קלסטרופוביה, והשיר המרגש THE GREATEST DISCOVERY נכתב על אחי הגדול טוני, שגילה אותי כתינוק שזה עתה נולד. את BORDER SONG כתבתי כשיר לשלום, שיר על תחושת זרות וגעגועים הביתה. כתבתי אותו בשני חלקים ולכן הוא תמיד חצוי אצלי." באותה תקופה, טאופין הוציא תקליט סולו ראשון וייחודי, בו הקריא משיריו על רקע ליווי מוזיקלי של נגנים מהשורה הראשונה, ביניהם הגיטריסטים קיילב קוואי ודייבי ג'ונסטון (שלימים יהיו חלק מרכזי בלהקתו של אלטון ג'ון), שון פיליפס, דיאנה לואיס ורון צ'סטרמן. טאופין סיפר: "ביקשתי מחברת התקליטים אלקטרה שלא תציין, בשיווק התקליט, שיש לי קשר לאלטון. אבל התקליט יצא ומיד כל העיתונים החלו לכתוב שאני התמלילן שלו, כך שאין מנוס מזה."

שירת הברבור של פרדי מרקיורי: הרגעים האחרונים באולפן

רגע קורע לב בהיסטוריה של הרוק. בשנת 1991, פרדי מרקיורי, הסולן הכריזמטי והבלתי נשכח של להקת קווין, נכנס לאולפן ההקלטות בפעם האחרונה בחייו. כשהוא נאבק במחלת האיידס שהכריעה אותו, אסף פרדי את שארית כוחותיו כדי להקליט את השיר MOTHER LOVE. השיר, שמילותיו נכתבו על ידי הגיטריסט בריאן מאי, מבטא את התשוקה של אדם בסוף ימיו להשיב את חייו לאחור, עד שהוא מגיע לזרועותיה המנחמות של אמו. פרדי שר את המילים המצמררות: "אני לא יכול שתראו אותי בוכה / אני משתוקק לשלווה לפני שאמות". בריאן מאי סיפר על ההקלטה קורעת הלב: "בשלב הזה פרדי כבר לא היה במצב טוב וכבר לא היה ממש בשר על עצמותיו. הוא בקושי הצליח לעמוד. עדיין הוא הצליח לשיר בית אחד, עם עזרה מבקבוק וודקה שחימם אותו, לפני שאמר כי הוא תשוש וברצונו ללכת. 'אני אסיים את השיר בפעם הבאה', הוא אמר. אבל כמובן שלא הייתה פעם באה שכזו." את הבית האחרון בשיר השלים בריאן מאי בעצמו. פרדי מרקיורי מת בנובמבר 1991, והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת.

נסיך הקסם האפל חוגג: יום הולדת למוריסי!

סטיבן פטריק מוריסי, הידוע פשוט כמוריסי, סולנה הכריזמטי והפרובוקטיבי של להקת הסמית'ס האגדית ולאחר מכן אמן סולו מצליח ומשפיע, נולד ב-22 במאי 1959. מוריסי, עם קולו הייחודי, מילותיו האינטליגנטיות והעוקצניות, והופעתו הבימתית הכובשת, הפך לאחד האייקונים הגדולים של המוזיקה האלטרנטיבית. הוא ידוע בשיריו המלנכוליים והרומנטיים, כמו גם בביקורתו החברתית החדה ובאהבתו לתרבות הפופ הבריטית הקלאסית.

אדם ללא הנמלים יוצא משליטה: אקדח שלוף בפאב לונדוני

סערה בכוס בירה! בשנת 2002, הזמר אדם אנט, כוכב הפופ האקסצנטרי של שנות השמונים ושם אמיתי סטיוארט לסלי גודארד, מצא את עצמו מסובך עם החוק. אנט התייצב בבית המשפט בלונדון לאחר שהיה מעורב בתגרה אלימה בפאב "הנסיך מוויילס" בצפון לונדון. על פי הדיווחים, העימות החל לאחר שכמה מיושבי הפאב לעגו לצורת לבושו הייחודית. בתגובה, אנט איבד את עשתונותיו, שלף אקדח (שהתברר מאוחר יותר כדמה או אקדח הזנקה לא טעון) ואיים לירות בהם אם לא יניחו לו. התקרית הלא מחמיאה הזו הוסיפה עוד פרק סוער לחייו של הזמר, שזכה לתהילה עם להיטים כמו STAND AND DELIVER ו-PRINCE CHARMING.

הפרידה השקטה: פלורנס באלארד נפרדת מהסופרימס בשידור חי

סוף עידן במוטאון. בשנת 1967, הזמרת פלורנס באלארד, אחת מהחברות המייסדות של שלישיית הבנות המצליחה הסופרימס, הופיעה בפעם האחרונה עם הלהקה. הפרידה השקטה והלא רשמית התרחשה במהלך הופעה בתוכנית האירוח הפופולרית של ג'וני קרסון, טונייט שואו. באלארד, שקולה העוצמתי היה חלק בלתי נפרד מהסאונד המוקדם של הלהקה, מצאה את עצמה נדחקת יותר ויותר לשוליים לטובתה של דיאנה רוס, בה תמך במיוחד ברי גורדי, הבוס של מוטאון. לאחר ההופעה הזו, סינדי בירדסונג תפסה את מקומה באופן קבוע, וסיפורה של באלארד הפך לאחד הסיפורים הטרגיים של עולם המוזיקה.

הציפורים לא מצליחות להמריא: התקליטון שלא כבש את המצעדים

לפעמים גם הטובים ביותר נכשלים. בשנת 1967, להקת הפולק-רוק האמריקאית האהובה הבירדס, הוציאה בארצות הברית תקליטון חדש עם השיר HAVE YOU SEEN HER FACE. למרות שהשיר נחשב בעיני רבים לאחד משיריהם היפים והמלודיים, ולמרות ביקורת חיובית במיוחד שקיבל אז מהמגזין בילבורד, שכתב: "לרביעייה הזו יש מוצר מסחרי חדש וחזק עם עיבודים ושירה מהדרג העליון", התקליטון לא הצליח להתרומם במצעדי המכירות. הוא הגיע בשיאו למקום ה-74 המאכזב במצעד הבילבורד הוט 100, מה שהוכיח שגם ללהקות בסדר גודל של הבירדס יש רגעים פחות מוצלחים מסחרית. השיר נכלל בתקליטם YOUNGER THAN YESTERDAY.

פרדי מרקיורי זוכה לכבוד: פרס אייבור נובלו על KILLER QUEEN

המלכה מקבלת הכרה מלכותית! בשנת 1975, פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, זכה בפרס אייבור נובלו היוקרתי והנחשב. הפרס הוענק לו על כתיבת השיר KILLER QUEEN, אחד הלהיטים הראשונים והמתוחכמים של הלהקה, שיצא שנה קודם לכן בתקליט SHEER HEART ATTACK. הפרס, הקרוי על שמו של המלחין והבדרן הוולשי אייבור נובלו, מכבד כותבי שירים ומלחינים בריטים ואירים, והזכייה בו סימנה את ההכרה של תעשיית המוזיקה הבריטית בכישרונו הייחודי של מרקיורי ככותב שירים ורסטילי ומקורי, המסוגל לשלב רוק, גלאם ואפילו וודוויל ליצירה אחת קוהרנטית וקליטה.

האיש שמכר את העולם, והמפיק שעזב: המתח באולפן של דיוויד בואי

דרמה באולפן ההקלטות! בשנת 1970, דיוויד בואי וחברי להקתו, שכונו אז THE HYPE, חזרו לאולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לבצע מיקסים אחרונים לתקליט הבא שלו. בואי החליט אז לקרוא לתקליט "מטרובוליסט" (METROBOLIST), שם שחברת התקליטים שינתה מאוחר יותר ל-THE MAN WHO SOLD THE WORLD ללא הסכמתו, לשמחתו המועטה. במהלך העבודה האינטנסיבית, טוני ויסקונטי, מפיק התקליט וגם הבסיסט בלהקה, כבר היה מותש. כאשר בואי בישר לו על רצונו להקליט שירה נוספת לשיר הנושא, "האיש שמכר את העולם", ויסקונטי, שרק רצה לסיים את הפרויקט המורכב, הודיע שאינו מסוגל עוד לעבוד על זה. בואי לא אהב את התשובה, והמתח בין השניים הגיע לנקודת רתיחה. בעקבות התקרית, דרכיהם המקצועיות נפרדו למשך מספר שנים, עד ששבו לשתף פעולה בתקליט DIAMOND DOGS ובהמשך בטרילוגיית ברלין המהוללת. התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD נחשב לאבן דרך חשובה בקריירה של בואי, עם סאונד כבד יותר והשפעות הארד רוק.

בונוס: החודש, מאי (לא ידוע בדיוק באיזה יום) לו ריד יוצא עם תקליט סולו בכורה שמבשר על עידן חדש (או שלא בדיוק?)

שנת 1972. הרוק'נ'רול עדיין מהדהד את מהפכת ילדי הפרחים, אבל ניצנים אפלים יותר מתחילים לבצבץ. ובתוך כל זה, אחד הגיבורים האנטי-גיבורים הגדולים של המוזיקה, לו ריד, האיש שהנהיג את הוולווט אנדרגראונד האגדית והחתרנית, סוף סוף פורש כנפיים ויוצא לדרך עצמאית עם אלבומו הראשון - "לו ריד". התקשורת, או לפחות החלק שעקב אחרי הצדדים היותר אוונגרדיים של הרוק, עצרה את נשימתה. מה יביא האיש שתיעד בצורה כל כך חשופה ופואטית את החיים בשוליים של ניו יורק?

אז מי שציפו לחומרים חדשים לחלוטין, אולי הרימו גבה. התקליט, שהוקלט באולפני מורגן בלונדון והופק על ידי ריצ'רד רובינסון, כלל לא מעט שירים שהיו מוכרים למעריצים האדוקים של הוולווט אנדרגראונד עוד מתקופת ההופעות וההקלטות המוקדמות שלא ראו אור באופן רשמי. שירים כמו I CAN'T STAND IT או OCEAN או LISA SAYS או WALK AND TALK IT כבר התגלגלו בגרסאות כאלו ואחרות. עכשיו הם קיבלו עיבודים חדשים, לעיתים מלוטשים יותר, אבל עדיין נשאו את החותם הלו רידי המוכר – התבוננות מפוכחת, לעיתים קודרת, על אהבה, אובדן והחיים בעיר הגדולה. השיר שבהחלט ראוי לציון בין הלחנים החדשים היה "ברלין", על אותה עיר הגרמנית, אותה ריד מעולם לא ביקר באותה נקודה.

למרות שריד היה הכוכב הבלתי מעורער, הוא לא היה לבד במערכה. בתקליט התארחו כמה שמות מעניינים מאוד מעולם הרוק המתקדם והגלאם-רוק הבריטי של התקופה. שימו לב לרשימה: הקלידן האגדי ריק וייקמן מלהקת יס תרם את נגינתו המרהיבה בפסנתר ובקלידים אחרים, והגיטריסט סטיב האו, גם הוא מאותה להקה חיובית, הוסיף את טביעת האצבע הווירטואוזית שלו בגיטרה. לצידם ניגנו גם קלם קטיני בתופים, לס הארדל ובריאן אודג'רס בבס, וקיילב קוואיי (שהיה הנגן של אלטון ג'ון) בגיטרה ופסנתר. בהחלט נבחרת מכובדת שליוותה את המשורר האורבני בצעדיו הראשונים לבד. לו ריד הצהיר על כוונתו להתחיל מחדש עם תקליט זה, תוך התרחקות מעברו בקטגוריית הוולווט אנדרגראונד ושאיפה לאלבום רוק'נ'רול אמיתי ונגיש יותר

אז איך התקבל תקליט הבכורה הזה? ובכן, התגובות הביקורתיות היו מעורבות, בלשון המעטה. ניק קנט מ-NME כינה אותו "אחת ההוצאות המאכזבות יותר של 1972". היו שראו בו המשך טבעי, גם אם מעט מהוסס, ליצירה של הוולווטס. אחרים חשו שריד עדיין מחפש את הקול הייחודי שלו כאמן סולו, ושחלק מהעיבודים לא עשו חסד עם העוצמה הגולמית של השירים המקוריים. מסחרית, התקליט לא רשם הצלחה מסחררת. לו ריד היה מרוסק מזה.

אבל ההיסטוריה, כידוע, אוהבת תפניות מפתיעות. עוד באותה שנה, בנובמבר 1972, יוציא לו ריד את תקליטו השני, TRANSFORMER, בהפקתם של דיוויד בואי ומיק רונסון, שיהפוך אותו לכוכב בינלאומי ויציב אותו סופית בפנתיאון של הרוק.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מתקליט הבכורה. הוא אולי לא המוצר המוגמר והמלוטש ביותר בקריירה של ריד, אבל הוא צעד ראשון והכרחי וגם אם הוא עומד קצת בצילו של אחיו הצעיר והמצליח יותר, יש בו קסם ראשוני, ניצוץ של גאונות שרק חיכה להתלקח במלוא עוזו. לכל מי שרוצה להבין את המסע האמנותי של לו ריד, התקליט הזה הוא תחנה חשובה, גם אם קצת מאובקת.

בונוס: החודש, לא ידוע מתי, יצא תקליט הסולו השלישי של רוברט וויאט ששמו RUTH IS STRANGER THAN RICHARD. האם רות' היא באמת מוזרה יותר מריצ'רד?

תקליט הסולו השלישי והמסקרן של וויאט נחת בחנויות והוא עשה זאת בסערה, כשברקע עוד מהדהדים צלילי קודמו המונומנטלי, ROCK BOTTOM משנת 1974, יצירה אישית עד כאב שזכתה לשבחי ביקורת היסטריים. הקרבה הזו בזמן אולי הטילה תחילה צל על התקליט החדש אבל מהר מאוד התברר שמדובר ביצירה בעלת אופי ייחודי משלה, מורכבת ורב-גונית, כזו שדורשת הקשבה מעמיקה ומתגמלת את המאזין הסבלני בגדול.

במקום הפגיעות החשופה והכתיבה האישית של ROCK BOTTOM, כאן קיבלנו אוסף של חומרים קודמים שעברו עיבוד מחדש, לצד פרשנויות יצירתיות ליצירות של חברים ודמויות שהשפיעו עליו. השינוי הזה אולי תרם לתחושה ראשונית של פחות לכידות, אבל דווקא הגיוון הססגוני הזה הוא שמקנה לתקליט את הקסם המיוחד שלו. הוא תואר כתקליט עם חוויה שונה לחלוטין, המעידה על אמן שלא פחד לקחת סיכונים.

עצם השם, RUTH IS STRANGER THAN RICHARD, רומז על אימוץ מכוון של דואליות ועל עיסוק שובב בציפיות המאזין. זה בא לידי ביטוי גם בכינויי הצדדים של התקליט: צד ריצ'רד וצד רות', כשהראשון נתפס לעתים כנגיש יותר והשני כבית לחומרים פרועים ומשעשעים יותר. לכן "המוזרות" של התקליט אינה מקרית, אלא אלמנט מחושב. וויאט בחר כך לעקוף את סכנת החזרה על עצמו.

יצירתו של התקליט אינה ניתנת להפרדה מהסערות האישיות והאמנותיות שחווה רוברט וויאט בשנים שקדמו ליציאתו. התאונה הקשה שעבר בשנת 1973, שהותירה אותו משותק מהמותניים ומטה, והוצאתו לאחר מכן של ROCK BOTTOM, סימנו תקופה של הגדרה עצמית מחודשת ועמוקה. הוא לא רק שרד, אלא צמח כאמן בעל עוצמה יצירתית מחודשת, גם אם שונה, כזה ששר על רגליים שאבדו ונאלץ להגדיר מחדש את חייו מכיסא הגלגלים. ROCK BOTTOM היה ביטוי אינטימי, מצמרר אך בסופו של דבר נשגב, של חוויה זו.

לעומת זאת, RUTH IS STRANGER THAN RICHARD פנה לדרך אחרת. הוא הורכב בעיקר מאוסף של נעימות קודמות שוויאט ליטש והתאים לצריכה פופולרית יותר, ובאופן משמעותי, העיבודים והביצועים נעשו על ידי קבוצה מגוונת של חברים ודמויות משפיעות. בין השמות הגדולים הללו ניתן למצוא את הגיטריסט פיל מנזאנרה (מלהקת רוקסי מיוזיק), פרד פרית' (מלהקת הנרי קאו), החצוצרן הדרום אפריקאי מונגזי פזה, חברו של וויאט מימי להקת THE WILDE FLOWERS בריאן הופר, הבסיסט המשפיע מעולם הג'אז - צ'רלי היידן, ואפילו המלחין הקלאסי ז'אק אופנבך זכה כאן לעיבוד. וויאט הוסיף מילים משלו לרבים מהקטעים הללו, טכניקה בה השתמש כבר עם להקתו מאצ'ינג מול.

הקלטות התקליט התקיימו בעיקר באולפן THE MANOR היוקרתי של חברת התקליטים וירג'ין באוקספורדשייר, מאוקטובר 1974 ועד מרץ 1975. יוצא דופן היה השיר SONIA, שהוקלט מוקדם יותר, באוקטובר 1974, באולפני CBS בלונדון, עבור סינגל שתוכנן במקור בשם YESTERDAY MAN. רוברט וויאט עצמו לקח על עצמו את רוב תפקידי ההפקה של התקליט.

כמה מוזיקאים, כמו ביל מק'קורמיק, נזכרו במתח במהלך מפגשי ההקלטה, במיוחד בין אנשי מחנה הג'אז לבין בריאן אינו. מתח זה נפתר באמצעות קלפי האסטרטגיות האלכסוניות של אינו, כאשר קלף אחד הורה להם "לסגור את הפיות שלכם עם סרט דביק".

בזמן יציאתו במאי 1975, וויאט הצהיר שהוא פחות מרוצה מהתקליט, והאשים את הלחץ של דמי האולפן הגבוהים באולפן של וירג'ין.הוא אפילו טען שהוא מזועזע מצליל קולו בתקליט - אבל הוא התאהב בו יותר ויותר עם השנים.

כן, הוא יצר לא רק תקליט, אלא יקום מוזיקלי אשר, שביופיו האניגמטי ובמקוריותו הנצחית, נותר פרק חיוני ומרתק בסיפור הארט-רוק הבריטי. אל תחמיצו את ההזדמנות לצלול לעומקו!

ובנוגע לעטיפת התקליט: מי שציירה אותה היא אלפרדה בנגה, אשתו של וויאט ושותפתו האמנותית הוותיקה. הציור בא עם שתי דמויות שראשיהן עטופים במסכות ציפורים כשהן בוחנות את השתקפויותיהן במראות נפרדות. כל מראה משקפת את אותה שמש אדומה, חתוכה באופן דרמטי על ידי ענן דמוי סכין גילוח. עם זאת, הסצנות בתוך המראות שונות. הדמות במסכת הציפור רואה שחף בודד מרחף מעל שדה ירוק. לעומת זאת, הדמות במסכת של החיה, המעוטרת בחרוזים ובשמלה, מביטה בדמות נשית קטנה ובודדה הולכת על פני שדה ירוק דומה במראה שלה. במלודי מייקר פירשו זאת בעת צאת התקליט כ"בית אידיאלי בטבע, מאוכלס על ידי חיות שלא יכולות לראות זו את זו, רק את עצמן ואת נשמותיהן העמוקות ביותר". אלפרדה, הלא היא אליפי, תיארה את יצירות האמנות שלה לאלבומיו של וויאט כדמויות נרטיביות ולעתים קרובות נלקחות מדמיונה, לעיתים עם רגישות לעיצוב גרפי. היא גם הזכירה העדפה לשימוש בצבע טהור. העטיפה האחורית מציעה אמירה אמנותית שונה, אך אישית באותה מידה. היא מציגה דיוקן עצמי של רוברט וויאט, המתאר אותו כחרק על גלגלים. כך וויאט ואליפי ראו את עולמם המשותף - הוא במוזיקה והיא בציורים.

ודרך אגב - שם התקליט? זו קריצה על הפתגם הבריטי TRUTH IS STRANGER THAN FICTION.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459