רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 במאי (22.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לקח לי ארבעים שנה להתבגר סוף סוף. אני רואה עכשיו דברים שלא ידעתי על קיומם קודם לכן" (ג'ון לנון)

כשהמאנקיז תופסים פיקוד סופסוף. ב-22 במאי 1967, בדיוק לפני שהקיץ הלוהט של האהבה התחיל רשמית, נחת בחנויות התקליטים התקליט השלישי והשונה של להקת המאנקיז, HEADQUARTERS. למה שונה? בואו לקרוא.

השם עצמו, HEADQUARTERS, או בתרגום חופשי, מפקדה, רמז על הכול: מייקל נסמית', פיטר טורק, מיקי דולנז ודייוי ג'ונס לקחו סוף סוף את המושכות לידיים, והוכיחו לעולם כולו שהם לא רק פרצופים יפים אלא מוזיקאים מוכשרים שיודעים גם לנגן, ובגדול.

כזכור, הרביעייה המתוקה הזו הונדסה במקור כפרויקט טלוויזיוני שנועד לתת פייט אמריקני לביטלמאניה ששטפה את העולם. מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה שלהם, כותבי שירים מהשורה הראשונה כמו ניל דיימונד וקרול קינג, מפיקי-על ונגני אולפן מיומנים היו אמונים על רוב הרפרטואר המוקלט שלהם בשני התקליטים הראשונים. תהילה וכסף זרמו כמו מים, אך חברי הלהקה חשו יותר ויותר כמו מריונטות מבריקות בתעשייה משומנת. מייקל נסמית' היה הקול הדומיננטי בדרישה לשינוי, לאחר מאבק מפורסם עם המפיק המוזיקלי הכל-יכול דאז, דון קירשנר, מאבק שהסתיים בכך שהלהקה קיבלה את החופש האמנותי הנכסף שלה. הבובות קרעו את החוטים של המפעילים.

כשהם חדורי מוטיבציה ורצון עז להטביע את חותמם האמיתי, הם נכנסו לאולפן, הפעם לא כזמרים בלבד אלא כלהקה של ממש. מיקי דולנז התיישב מאחורי התופים ואף כתב את הלהיט הסוחף RANDY SCOUSE GIT, מייקל נסמית' ניגן על גיטרה ופדל סטיל ותרם שירים מצוינים כמו YOU TOLD ME ו-SUNNY GIRLFRIEND, פיטר טורק הפליא בנגינה על בס, קלידים, גיטרה ואפילו בנג'ו, ודייוי ג'ונס, בנוסף לשירתו, תרם נגינה בכלי הקשה. בהפקתו של צ'יפ דאגלס, הבסיסט לשעבר של הצבים, התוצאה הייתה תקליט פופ-רוק איכותי ומפתיע לטובה. שומעים פה להקה שנולדה מחדש. זה לא הסאונד המלוטש והסטרילי של שני האלבומים הראשונים. זה סאונד מחוספס יותר, חי יותר, ומלא באנרגיה של צעירים בני עשרים שביקשו להוכיח את עצמם. והתקליט הזה שלהם הגיע היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, אפילו הדיח משם לשבוע אחד את סרג'נט פפר של הביטלס.

נכון, יש בתקליט HEADQUARTERS גם כמה קטעי מעבר משעשעים ושירים קלילים יותר בניצוחו של ג'ונס, המזכירים את סגנון הקברט האהוב עליו. אבל בשורה התחתונה, זהו תקליט שמציג להקה מגובשת, מלאת תשוקה ליצור, שפרשה בגאווה את כנפיה והמריאה עם שירים מדליקים שהוכיחו שהם הרבה יותר מסך הפרצופים היפים שלהם. המעבר הזה מאמנים מבצעים ליוצרים עצמאיים היה צעד אמיץ וחשוב בעולם הפופ של שנות השישים.

גם המבקרים לא נשארו אדישים. במגזין הנוער הפופולרי TEENSET האמריקני נכתב אז בהתלהבות: "יש פה ארבעה עשר קטעים! ובזמן בו תקראו את הביקורת הזו, ודאי כבר שחקתם אותם היטב עד דק. השאלה שלנו היא, מה לעזאזל קרה לכותבי השירים הקבועים, טומי בויס ובובי הארט?". רמז ברור לכך שהמאנקיז כבר לא נזקקו להם באותה מידה.

במקביל, במגזין המוזיקה הרציני יותר, AMERICAN RECORD GUIDE, ציינו את השינוי: "במחנה ההערצה של המאנקיז הטילו רבים ספק בנוגע ליכולתה של הלהקה גם לנגן. ובכן, הספקות היו חסרות כל בסיס. ברור שהארבעה לא יכולים להתחרות בתחום הנגינה עם הביטלס, אבל הם בהחלט נגנים שמספקים רגעים נעימים ומפתיעים לטובה".

איש הרוק'נ'רול הוא חוטף תינוקות? ב-22 במאי בשנת 1958 נחת זמר-פסנתרן הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בשדה התעופה הית'רו בלונדון, לסיבוב הופעות. אבל שערורייה שנרשמה שם גרמה לנזק אדיר בקריירה שלו. מה קרה? בואו לקרוא...

זה היה כשג'רי לי לואיס, פסנתרן הרוק'נ'רול הפרוע שהצית אש בנשמות עם להיטי ענק כמו GREAT BALLS OF FIRE ו-WHOLE LOTTA SHAKIN' GOIN' ON, נחת בשדה התעופה הית'רו בלונדון. הוא הגיע לסיבוב הופעות מלהיב, אך מה שאמור היה להיות כיבוש בריטי נוסף בקריירה הצעירה והמטאורית שלו, הפך במהירות לסיוט יחצ"ני שאיים להחריב הכל. השערורייה שפרצה עם הגעתו טלטלה את עולמו ושינתה את מסלול הקריירה שלו לנצח. כן, הסיפור המלא יותיר אתכם פעורי פה...

ג'רי לי לואיס לא היה רק אמן פורץ דרך אלא גם מורד חסר תקנה. על הבמה, הוא התנהל בדיוק כפי שרצה, ולעיתים קרובות, כשהקהל שהיה צמא לרוק'נ'רול שילם ממיטב כספו כדי לשמוע, הוא היה זורק מבט מזלזל ומפתיע עם שירי קאנטרי, רק כדי להראות להם מי הוא הבוס. הוא התענג על שבירת מוסכמות, אך חתונה אחת, סודית ושנויה במחלוקת, היא זו שניפצה את הקריירה המפוארת שלו לרסיסים. בדצמבר 1957, הרחק מעיני הציבור, נשא לואיס לאישה את מיירה גייל בראון, בת דודתו מדרגה ראשונה (אביה, ג'יי. דאבליו. בראון, היה בן דודו של ג'רי ובסיסט בלהקתו), והיא הייתה אז רק בת 13. כל זאת בזמן שבלוח ההופעות שלו התנוסס בגאון סיבוב הופעות בריטי מתקרב, בו הוא היה אמור להוכיח שהוא המתחרה הגדול והמסוכן ביותר למלך הבלתי מעורער, אלביס פרסלי.

אז מיירה גייל בראון הצעירה הצטרפה למסע לאנגליה, והנסיעה הזו הפכה למלכודת דבש קטלנית. יועציו של לואיס התחננו בפניו שלא ייקח את כלתו הטרייה לסיבוב ההופעות, אך ג'רי? נו באמת, הצחקתם אותו! ביהירות האופיינית שלו, הוא התעלם מהאזהרות. וכאילו לא די בכך, הוא עדיין היה נשוי חוקית לאשתו השנייה, ג'יין מיטצ'ם, ממנה טרם קיבל גט. למעשה, נישואיו לג'יין נערכו במהירות תחת איום אקדחים ושוטים שהונפו על ידי אחיה, לאחר שגילו שהוא הכניס אותה להריון. עם נחיתתם בלונדון, מיירה נצמדה לזרועו של בעלה, ועיני הנץ של עיתונאי הרכילות הבריטיים קלטו מיד שהכלה נראית צעירה מדי. העיתונאי הבריטי הנוקב, ריי ברי, ניגש אל מיירה בשדה התעופה ושאל אותה, "מי את, עלמה?" ומיירה, בתמימות של נערה, השיבה בכנות מפתיעה, "אני אשתו של ג'רי". מיד לאחר מכן נתגלה שם הגיל שלה והייחוס המשפחתי שלה. העיתונאים המזועזעים עזבו את שדה התעופה, וכותרות הענק הארסיות בעיתונים לא איחרו להופיע. מה שהיה אמור להיות סיבוב הופעות מפואר עם 71 הופעות ברחבי בריטניה, התכווץ בבת אחת לשלוש הופעות עלובות בלבד, לפני שלואיס גורש מהממלכה בבושת פנים.

תוך ימים ספורים, מה שהחל כטפטוף הפך למבול. סיבוב ההופעות הבריטי בוטל במלואו. העיתונים הבריטיים צרחו בכותרות ענק כמו "חוטף התינוקות נאלץ לבטל הופעות". כשהוא נחת בחזרה על אדמת ניו יורק, המתין לו קהל שהיה צמא לפרטים. לואיס, עם מסטיק גדול שלעס בהפגנתיות, פנה לתקשורת בארשת פנים קשוחה והצהיר: "הפסקתי את הסיבוב כי אני זקוק למנוחה טובה. כלתי בת 13, ואתם יכולים לרשום את זה. היא אישה. הרבה אנשים מתחתנים בגיל 13, במיוחד במקומות מהם אני בא. לא עשיתי שום דבר רע". אך דבריו המתריסים רק הוסיפו שמן למדורה הבוערת.

תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית החרימו את שיריו. השכר להופעותיו צנח מעשרות אלפי דולרים למאות בודדות, ורשתות הטלוויזיה סירבו בתוקף להזמינו לתוכניותיהן. אפילו אשתו הראשונה, דורותי בארטון, יצאה בהצהרה פומבית וקבעה שהוא לא יזכה לראות עוד את בנם המשותף, ג'רי לי לואיס ג'וניור. ב-9 ביוני 1958, פרסם לואיס הודעה מרירה במגזין המוזיקה בילבורד, בניסיון נואש להציל את שמו הטוב: "כל הסיפור הזה התחיל כי אמרתי את האמת. אני מאוד מקווה שאם אני עומד להימחק כאמן, זה לא יהיה בגלל פרסום שלילי שנובע מהצורך של מערכות עיתונים למכור עותקים על חשבוני". הקריירה של ג'רי לי לואיס נכנסה לתקופת הקפאה ארוכה, והוא נאלץ להמתין שנים רבות עד שזכה לקאמבק.

קוקר מתקמבק! ב-22 במאי בשנת 1982 מצא ג'ו קוקר את הקאמבק המיוחל, עם צאת התקליט SHEFFIELD STEEL.

קודם כל, פרט טריוויה קטן - קוקר נולד בשפילד, העיר בצפון אנגליה שהייתה ידועה בעולם בזכות תעשיית הפלדה וכונתה "עיר הפלדה". לכן שם התקליט הזה.

עכשיו... התקליט המסוים הזה היווה את הקו שבו קוקר שב לקבל את אהבת הציבור הרחב, אחרי שנים של חוסר וודאות. אף על פי כן, התקליט הזה לא היה מופק בצורה כה בוטה כמו התקליטים שבאו אחריו. למעשה, הוא היה צייתן וכנוע להפליא בהשוואה לחלק מהפקות היתר הטכנולוגיות והמזוויעות של שנות השמונים, אלו שהיו מבוססות על סינטיסייזרים מתקדמים ושנפלו בחלקו של קוקר ברוב התקליטים הבאים שלו והיו מלכודת דבש עבור אמנים וותיקים כמוהו. ההפקה, שבוצעה בשנת 1982 על ידי כריס בלאקוול ואלכס סדקין, עדיין שמרה על איפוק מסוים באופן יחסי לתקופה.

למעשה, היה שם רק קטע אחד שהצביע על ההידרדרות העתידית המוחלטת - TALKING BACK TO THE NIGHT. באופן אירוני למדי, השיר נכתב דווקא על ידי סטיב וינווד, שאף הוציא אותו באותה שנה. הקטע התגלה כשעמום מונוטוני שהתבסס על שורת סינטיסייזר מסורבלת בסגנון יורופופ, ממש לא רחוקה מהסגנון שהצמד מודרן טוקינג השתמש בו שוב ושוב ושוב ושוב. למה, קוקר? למה?! וכמובן, איך אפשר היה בכלל להטיל ספק בכך, דווקא השיר הזה נבחר להיות הסינגל המוביל מתוך התקליט. כמובן...

במקומות אחרים בתקליט, לעומת זאת, האווירה הייתה הרבה יותר רגועה ועם גיטרות אמיתיות ותופים וכל מיני דברים כאלה. ככל הנראה, התקליט הוקלט שוב בג'מייקה, מה שהסביר את סגנונות הרגאיי שהופיעו בכמה שירים. במציאות, ההקלטות התקיימו גם באולפני קומפאס פוינט שבאיי בהאמה, שם חטיבת הקצב האדירה של סליי דאנבר ורובי שייקספיר נתנה את הטון. אבל, ויסלחו לי אוהבי ה-UNCHAIN MY HEART... כמה ששיבחו את התקליט הזה בזמנו ויש שממש אוהבים אותו עד היום, ג'ו קוקר נשמע לי פה נקי מדי. אין פה שיעה, אין פה ליכלוך, אין פה סכנה, אין פה חשמל. הכל מדוד מדי וסטרילי. כאילו לוקחים את קול נייר הזכוכית שלו ומנסים לשייף איתו מים. ככה זה מרגיש לי, לצערי. אם ברצונכם להכיר את הקוקר הכי אהוב עליי - גשו לשלושת אלבומיו הראשונים. שם אין פשרות אמנותיות.

והנה מה שנכתב בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "בהדרכתו התושייתית של ראש חברת התקליטים, כריס בלאקוול, מצא ג'ו קוקר בית חדש באותה חברת ISLAND. ללא ספק, התקליט הזה, שהוקלט בג'מייקה, הוא רצף המנגינות הנעים והעקבי ביותר של הזמר מזה שנים רבות. הוא נתמך על ידי להקת בית מעולה שלאורך כל הדרך מוצאת גרוב מוצק ורוכבת עליו בטוב טעם.

קוקר, הנינוח בבירור פה, מאפשר לקולו להתגלגל בצורה טבעית כסירת מפרש ברוח ג'מייקנית. זה לא הרית'ם אנד בלוז המטלטל של פעם; אלא, זה כיסא נדנדה נוח. ל'שפילד סטיל' יש המון רגעים משובחים; קוקר עושה את בוב דילן גאה בשחר SEVEN DAYS ומכסה גם את TALKING BACK TO THE NIGHT של סטיבי וינווד. בידיו של קוקר, קלאסיקת הרגאיי' MANY RIVERS TO CROSS, הופכת לאוטוביוגרפיה מרגשת. יש פה גם שירים של רנדי ניומן וג'ימי ווב.

זה נהדר לשמוע את הקול החרוך ביותר ברוק'נ'רול כשהוא אומר את האמירה הערמומית שלו. 'שפילד סטיל' מלא במנגינות מקניטות, מנצנצות, מרתקות ובהן מקצבי נשמה-פ'אנק ג'מייקניים ושירה בטוחה, מה שמוכיח שאתה יכול לבשל על אש נמוכה ועדיין הגרוב שלך ייצא לוהט".

נחשו מי באו להקליט הופעה פה. ב-22 במאי בשנת 1972 נחתו ענקי הרוק הקנדיים, להקת GUESS WHO, בתיאטרון PARAMOUNT שבוושינגטון למשימה מיוחדת – הקלטת תקליט ההופעה החיה הראשון שלהם. התוצאה שוחררה לאוויר העולם באוגוסט של אותה שנה.

ה-GUESS WHO, שפרצו לתודעה העולמית עם שרשרת להיטי ענק כמו THESE EYES הממיס, NO TIME הקצבי וכמובן ההמנון הנצחי AMERICAN WOMAN, היו מוכרים עד אז בעיקר בזכות הפקות האולפן שלהם. אך התקליט החי חשף צד נוסף ומרתק: את GUESS WHO כחיית במה משוחררת ופראית.

בנקודת הזמן הזו, הגיטריסט והמייסד, רנדי באקמן, כבר לא היה חלק מההרכב. את מושכות ההנהגה תפס ביד רמה הסולן והקלידן הכריזמטי, ברטן קאמינגס. לצידו על הבמה ב-PARAMOUNT ניצבה חבורה מוכשרת אך שנויה במחלוקת אסתטית, לפחות לפי מגזין רולינג סטון, שלא חסך בתיאורים וכינה אותם בגסות "אחד האנסמבלים המכוערים ביותר שקיימים, שמאתגרים אפילו להקה מכוערת כמו CANNED HEAT". כן, אלה לא מילים שנעים לקרוא, אך חברי הלהקה – הגיטריסט קורט וינטר, דוני מקדוגאל בגיטרת הליווי, הבסיסט ג'ים קייל (שפרש מהלהקה מיד לאחר ההקלטה הזו) והמתופף גארי פטרסון – נתנו למוזיקה לדבר בעד עצמה.

קאמינגס ראה בהופעה הזדמנות פז להציג את ה-GUESS WHO כלהקת רוק אמיתית, בועטת וחסרת פשרות. הוא השקיע את כל כולו, והשתמש בקולו האדיר ובנוכחותו הבימתית המחשמלת כדי להעביר כל טיפת זיעה ואנרגיה היישר אל תוך חריצי התקליט. לדעתי, הוא אחד מזמרי הרוק הטובים יותר.

באופן מפתיע, תקליטי הופעה רבים נפתחים בדרך כלל בבום אנרגטי, אך כאן, הפתיחה עם ALBERT FLASHER ו-NEW MOTHER NATURE היא דווקא החלק הרגוע יותר. אבל שימו לב, מי שיעזו להרים את המחט מהפטיפון, או ללחוץ על כפתור ה-STOP בנגן, יחמיצו את ההתפוצצות האדירה שמגיעה בהמשך.

כן, האנרגיה מתחילה לטפס עם RUNNING BACK TO SASKATOON, שיר שמזכיר את שורשיהם הקנדיים של הלהקה, ו-PAIN TRAIN כבר מוסיף את התבלין החריף שגורם להתמכר ולמהר להפוך את התקליט לצדו השני. ושם, חברים, מחכה הדבר האמיתי! כמעט רבע שעה שלמה מהצד השני מוקדשת לביצוע של AMERICAN WOMAN. בביצוע הזה מוכיח קאמינגס שהוא רוקר מהשורה הראשונה, כזה שראוי לכל אור הזרקורים. הוא לוקח את השיר למקומות חדשים, מאלתר וסוחף את הקהל.

עם זאת, לקראת סוף הקטע הארוך, נראה שקאמינגס קצת איבד את הראש או שאולי חיפש פרובוקציה מכוונת, והחל לשיר לא רק AMERICAN WOMAN, אלא גם AMERICAN BITCH, AMERICAN LESBIAN, AMERICAN WHORE. זו בחירת מילים מעוררת מחלוקת, ויש שיאמרו חסרת טעם. ואי אפשר להתעלם מההתרסה הברורה: בחור קנדי עומד על במה בוושינגטון הבירה, שר כך על האישה האמריקנית, והקהל? הוא מקבל את זה בהתלהבות! כנראה שהסמים של הסבנטיז באמת היו משובחים במיוחד באותו ערב. ולסיכום, LIVE AT THE PARAMOUNT אולי אינו תקליט ההופעה הגדול ביותר בתולדות הרוק, אבל הוא ללא ספק חווית האזנה מהנה, סוחפת ואנרגטית.

מכונת הפח הכבדה של דייויד בואי. ב-22 במאי בשנת 1989 יצא אלבום ללהקת TIN MACHINE, עם הזמר דייויד בואי. יש מעריצים שמתייחסים לזה כאל מכונת פח לוהטת ויש שמתייחסים לזה כפח זבל בלבד. עניין של טעם.

בסוף שנות השמונים, דיוויד בואי היה אחד מכוכבי הפופ המצליחים בעולם. אבל הוא לא ממש התלהב מזה. "זה היה נהדר שהפכתי להיות נגיש לקהל ענק, אבל לא מאוד מספק", הוא אמר אז. עם זאת, תקליטו האחרון, NEVER LET ME DOWN, הצליח לאכזב רבים ממעריציו. אז בתקווה להזניק את היצירתיות שלו, בואי הזמין את ריבס גברלס, גיטריסט מבוסטון שפגש במהלך סיבוב ההופעותיו, לבקר בביתו בשוויץ. השניים החלו לתכנן מסלול עצבני יותר לעתיד של זיקית הרוק.

בואי צירף לעסק החדש גם את טוני והאנט סיילס, הבסיסט והמתופף שניגנו בלהט בעבר לאיגי פופ. בואי לא רק התעקש שארבעת הגברים יקליטו יחד, אלא שהם יקימו להקה ממשית, כשלכל חבר יש בה השקעה יצירתית שווה. כך נולדה טין מאשין. הרביעייה התכנסה באוגוסט 1988 באולפני מאונטיין שבמונטרה, שוויץ ועבדה מהר. "נכנסנו כל יום עם רעיונות ובעצם בנינו שיר ביום באולפן", סיפר גברלס. "הקלטנו את השירים, הוספנו עליהם דברים, ולפעמים אפילו ערכנו מיקסים באותו היום".

הפרויקט המסקרן הזה הצליח לבלבל את כולם, כולל את מעריציו הוותיקים ביותר של בואי. ובמבט לאחור, מה שהתברר במהרה הוא שהצעד הזה, שכולם באותו רגע נטו לראות כטעות מסחרית ותדמיתית קשה, הפך בסופו של דבר לגלגל ההצלה המוחלט של דייוויד בואי. אחרי הכישלון הצורב, הן בקרב המבקרים והן במכירות, של התקליט הקודם ולאחר סיבוב ההופעות הגרנדיוזי והמושמץ שלו, הכוכב קלט סוף סוף שהוא בוגד במוניטין האמנותי של עצמו. הוא הבין ששלוש פעמים ברציפות הוא ניסה ליצור מחדש את אותו רעיון, בכל פעם עם פחות ופחות הצלחה.

אז המצב דרש מהלך רדיקלי ועקירת שורשים, והקמת להקת טין מאשין הייתה הפתרון האולטימטיבי למשבר. בואי החליט פשוט לאמץ לעצמו תדמית צנועה של עוד בחור רגיל בלהקה. הארבעה הקימו הרכב רוק בסיסי לכל דבר ועניין. במסגרת ההרכב החדש, בואי ניגן בגיטרת קצב, שר את כל התפקידים הראשיים והלחין או היה שותף בכתיבת כל השירים פרט לאחד. למרות שליטתו הברורה ביצירה, הוא תמיד נטה להדגיש בפני התקשורת שהוא היה בסך הכול עוד נגן מן המניין, ולא מנהיג אמיתי. האם היה מדובר בתרגיל מבריק ביחסי ציבור? ללא ספק. אבל במידה מסוימת, הפרויקט הזה החזיר לבואי את החיוניות, בדיוק כפי שלהקת הרולינג סטונס שאבה אנרגיות מחודשות מדי פעם כשירדה להופיע במועדונים קטנים ואפלים במקום באצטדיוני הענק. הוא חזר להיות עצמו, שבר את הדפוסים המוכרים והציל את הקריירה שלו מקיפאון מוחלט, אפילו אם זה טלטל את הקהל. בעצם, בואי אהב לטלטל את הקהל, לא?

אז היצירה הזו מונוטונית באופייה, עם על כלי הקשה מסיביים וחסרי רחמים, ריפים כבדים של גיטרות, וסולואים מתכתיים. הריפים עצמם, אפשר להודות, לא היו מרעננים במיוחד. טין מאשין אפילו לא ניסתה לשחזר את רוק הגלאם הזוהר של ימיו המוקדמים בשנות השבעים, אלא כיוונה באופן מודע לצליל רוק מופשט וחסר פשרות, בלי שום עידון מסביב. אך באופן מפתיע, התוצאה לא נשמעת מזויפת. נראה היה שבואי פשוט התענג על התדמית המלוכלכת החדשה שלו.

בהמשך בואי כינה את הלהקה הזו כישלון מסחרי איום אך הצלחה אמנותית. "עשינו מאמץ גדול בהתחלה לנסות ולשנות את דעתם של אנשים, אבל ויתרנו לאחר זמן מה". אבל בלי שום קשקושים ובלי מסכות, ההרפתקה הרעשנית הזו הייתה מכת החשמל שבואי היה צריך כדי לאפס את המערכת שלו, לפני שההרכב התפרק ופינה את הדרך לחזרתו של הזמר ליצירות מורכבות ולא מתפשרות בעשור שלאחר מכן.

הנס והטרגדיה בתקליט אחד. ב-22 במאי בשנת 1989 יצא תקליט חדש ללהקת קווין ושמו THE MIRACLE. אך בעוד שם התקליט הבטיח ניסים ונפלאות, עבור הסולן הכריזמטי, פרדי מרקיורי, התקופה הזו בישרה טרגדיה אישית שתטלטל את עולמו ותשנה את פני הלהקה לנצח.

הדרמה החלה להתבשל עוד בפברואר 1988. במהלך הופעה של THE CROSS, להקת הצד של המתופף רוג'ר טיילור, נזרקו לעבר הבמה חטיפי שוקולד CADBURY. מדוע? ובכן, העיתונים חגגו בדיוק אז על סיפור הרומן הלוהט של טיילור עם הדוגמנית דבורה לנג, כוכבת הפרסומת הטלוויזיונית האייקונית לחטיף השוקולד CADBURY FLAKE. השניים, שנפגשו שנה קודם לכן, היו זוג לוהט, ולנג אף הופיעה, מאופרת בכבדות, בקליפ של קווין לשיר BREAKTHRU מהתקליט החדש, שצולם כולו על רכבת דוהרת. אלא שמאחורי הקלעים, טיילור הספיק להינשא בחטף לדומיניק בייראן, בת זוגו מזה שנים ואם שני ילדיו, פליקס לות'ר ורורי אלינור, בניסיון להבטיח את עתידם הכלכלי. נישואי הבזק הללו החזיקו מעמד 24 ימים בלבד לפני שטיילור נטש. "זה מצב מסובך", הוא הודה באנדרסטייטמנט לעיתון דיילי מייל. והנה, חטיפי שוקולד נחתו לרגליו כעדות חיה לסערה.

אך טיילור לא היה היחיד שנכביסה המלוכלכת שלו התנוססה בכותרות. העיתונות לא הרפתה מפרדי מרקיורי, והשמועות על מצבו הבריאותי המתדרדר הלכו והסלימו. במקביל, הגיטריסט בריאן מאי ניהל מערכת יחסים סוערת עם השחקנית אניטה דובסון, שהייתה פופולרית ככוכבת בסדרה איסט אנדרס, כל זאת בזמן שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. "נפרדתי מהאישה והילדים, וזה היה הגרוע מכל, כי כל התדמית שלי התבססה על היותי בעל ואבא", חשף מאי. "התפרקתי. הפכתי להיות איש מאוד מדוכא, לא מסוגל לעשות כמעט שום דבר. לקום מהמיטה היה קשה". הצהובונים, כמובן, ליקקו את האצבעות מכל גילוי חדש על הרומן הלוהט. ומה עם הבסיסט השקט ג'ון דיקון? הוא, כהרגלו, שמר על פרופיל נמוך ובעיקר נהנה מחופשות סקי מרגיעות. כל הדרמה הרגשית הזו, כל המתחים והתשוקות, התנקזו ישירות אל תוך התקליט החדש של קווין, שהצליח לאחד את חברי הלהקה לאחר תקופה של הפסקה הדדית. "לא התפרקנו כלהקה", התעקש טיילור, "אבל קיבלנו את ההחלטה לבלות קצת זמן בנפרד".

אלא שעננים שחורים וכבדים החלו להתאסף מעל בית המלוכה של הרוק. כבר באביב 1987, סמוך לחג הפסחא, פרדי מרקיורי לא הותיר עוד מקום לספק לגבי מצבו הבריאותי – הוא אובחן כחולה איידס. עם האישור המר, הוא החליט להסתגר בביתו הלונדוני ולהתמקד בפרויקט שאפתני ומרגש: שיתוף פעולה עם זמרת הסופרן הספרדייה, מונסראט קאבאייה. התקופה הפכה קשה מנשוא כאשר חייו הפרטיים הופקרו לחלוטין בעמודי הצהובון הבריטי השערורייתי THE SUN. מי שהדליף את המידע האינטימי היה לא אחר מאשר פול פרנטר, מנהלו האישי ועוזרו לשעבר, אותו פיטר מרקיורי זמן קצר לפני כן לאחר שהבין את השפעתו ההרסנית כלפי הלהקה בכלל וכלפיו בפרט. החל מה-7 במאי, העיתון הציע לקוראיו קריקטורות ארסיות של מרקיורי, לצד תיאורים מפורטים ומציצניים על חיי המין שלו וסיקור נרחב של כל סוג של סם אליו לכאורה התמכר הזמר. על פי דיווחים, פרנטר קיבל סכום של כ-32,000 ליש"ט עבור הסיפורים הללו. מרקיורי היה מזועזע עד עמקי נשמתו, אך בחר לנסות ולהתעלם מהרעל התקשורתי. בסוף אותו חודש הוא טס לאיביזה שטופת השמש כדי להיפגש עם קאבאייה ולהשיק בגאווה את תקליטם המשותף, BARCELONA.

ובכן, בתקליט THE MIRACLE עצמו היה חידוש מהותי אחד: להקת קווין הסכימה, לראשונה באופן רשמי, לחלק את הקרדיטים לכתיבת השירים באופן שווה בין ארבעת חבריה. "קיבלנו החלטה שהיינו צריכים לקבל לפני חמש עשרה שנה", אמר מאי למגזין TIME. "זה גם עוזר כשאנחנו בוחרים שירים לתקליטונים". החלטה זו גם מצאה ביטוי ויזואלי מרהיב בעטיפת התקליט, שנוצרה באמצעות טכנולוגיית QUANTEL PAINTBOX חדשנית ואיחדה את פניהם של ארבעת החברים לדמות אחת, כסמל לאחדותם המחודשת. אולם, שלושים שנה מאוחר יותר, מאי הודה ברגשות מעורבים: "היו רגעים שבהם חשבנו שוויתרנו בתקליט יותר מדי למען האחרים". כך או כך, לכל אחד מחברי הלהקה היה כעת אינטרס כלכלי ישיר בכל שיר ושיר.

רק כאשר ההקלטות לתקליט כבר יצאו לדרך, אזר פרדי אומץ וסיפר לחבריו על מצבו הבריאותי הקשה. בריאן מאי נזכר מאוחר יותר ברגע המטלטל: "ברגע שהבנו שפרדי חולה, התקבצנו סביבו כמו מגן. שיקרנו לכולם, אפילו למשפחות שלנו, כי הוא לא רצה שהעולם ייפול למאבק שלו. הוא נהג לומר, 'אני לא רוצה שאנשים יקנו את התקליטים שלנו מתוך חמלה'. כולנו הפכנו להיות סגורים. התבגרנו מאד. מעולם לא דיברנו על זה וזה היה מעין חוק לא כתוב שעשינו".

תהליך ההקלטות האינטנסיבי נמשך כשבועיים-שלושה בכל פעם, ונפרש על פני תקופה של שנה בסך הכל, כדי לאפשר לפרדי לנוח ולהתאושש בין לבין. הלהקה אף העתיקה את מקום ההקלטות מלונדון הרועשת לאולפני MOUNTAIN השקטים במונטרה, שווייץ. בריאן מאי הסביר: "זה הפך להיות קשה לעבוד בלונדון כי הייתה התמקדות ותשומת לב כל כך נוראיות בפרדי. אנשים הדביקו מצלמות דרך חלונות השירותים שלו". פרדי התעקש שמחלתו תישמר בסוד כמוס, ולכן מלאכת שיווק התקליט החדש נפלה בעיקר על כתפיהם של מאי וטיילור. השניים נאלצו להרגיע את העולם שהסולן האהוב בסך הכל בסדר, ופשוט לא מעוניין להופיע יותר על הבמות. המאמץ להסתיר את האמת היה מתיש וקשה מנשוא. למרות כל הקשיים, מהתקליט יצאו כמה מהלהיטים הגדולים יותר של הלהקה, ביניהם שיר הנושא THE MIRACLE, הלהיט הקצבי THE INVISIBLE MAN, וההמנון העוצמתי I WANT IT ALL, שרבים פירשו כזעקתו של פרדי נגד מחלתו או כהצהרה חברתית נוקבת.

מגזין רולינג סטון (שלרוב התעלם מלהקת קווין) פרסם אז בביקורת על התקליט: "איפשהו שם בחוץ, מסתובבת שמועה קונדסית ואכזרית שהתקליט הזה הוא החזרה הרשמית של להקת קווין לרוק הכבד. ובכן, אל תאמינו לזה. הלהקה לא הייתה כל כך שקועה בסינטיסייזרים ובמכונות תופים מאז התקליט HOT SPACE. ביסודו של דבר, תקליט זה הוא חלון ראווה ליכולותיו הווקאליות של פרדי מרקיורי ולאהבתו לשירה סוחפת, כמעט אופראית. ואכן, מרקיורי – במיוחד בשיר הנושא את שם התקליט – מעולם לא נשמע טוב יותר. אחת החוזקות שלו היא היכולת לקחת אפילו את החומר הכי מטופש ולהפוך אותו לשלו, והמתנה הזו מועילה מאד פה".

הביקורת המשיכה: "גם בריאן מאי עדיין קר רוח – כשאפשר לשמוע אותו. תפקידו בתקליט מוגבל, ברובו, לסולו מהיר ומבריק בדרך כלל פה ושם. כתוצאה מכך, התקליט חסר את תחושת הדינמיקה שסימנה את רוב היצירה המוקדמת של קווין. רק בכמה רצועות מאי באמת נותן לזה לקרות, וכשהוא עושה זאת, זה כמו המלכה הזקנה שמציצה החוצה רק לרגע ואז מסתובבת לאחור". ולסיכום, המליץ המגזין: "אם אתם מעריצים שחושקים כבר שנים לשמוע את קווין חוזרת לפצצה של ימי הזוהר שלה, תקנו עותק חדש של התקליט A NIGHT AT THE OPERA או NEWS OF THE WORLD. אבל אל תוותרו על התקווה. לפחות התקליט הזה מציע קטעים קטנים מהוד מלכותה לשעבר של המלכה".

אגיד לכם את האמת - יש לי רגשות מעורבים עם התקליט הזה. שנות השמונים המאוחרות לא עשו חסד עם הרבה להקות רוק קלאסיות שחיפשו עדכון גרסה, וקווין לא הייתה יוצאת דופן. בהפקתו של דייוויד ריצ'רדס, הלהקה אימצה חיבוק דוב של סינטיסייזרים נוצצים, מכונות תופים והפקה שהייתה מלוטשת עד כאב. יש באלבום רגעים אדירים. I WANT IT ALL הוא המנון רוק עוצמתי שמזכיר למה בריאן מאי הוא גיטריסט אגדי ושיר הנושא הוא יצירה קווינית קלאסית עם מלודיה מורכבת ויפהפייה. ו-BREAKTHRU הוא אחלה של שיר שמרומם נפש.

אבל מצד שני, האלבום סובל מחוסר אחידות. שירים כמו MY BABY DOES ME או KHASOGGI'S SHIP נשמעים לי חסרי נשמה וקשה לי שלא להרגיש, במהלך ההאזנה לתקליט, תסכול על כך כשהתופים החיים של רוג'ר טיילור או הבס של ג'ון דיקון מוחלפים או נבלעים לעיתים בתוך תכנותים אלקטרוניים. אילו האלבום המקורי היה קצת פחות מהונדס, קצת יותר חשוף מוזיקלית ורגשית, ייתכן שהיה נחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של הלהקה, ולא עוד אלבום מהתקופה המאוחרת.

כל האמת של פ'אנקדליק לפרצוף! ב-22 במאי בשנת 1972 העולם קיבל מנה הגונה של אמת כואבת, כשלהקת הפ'אנק-רוק הפסיכדלית פורצת הדרך, פ'אנקדליק, שחררה את אלבומה הרביעי, והראשון שלה כאלבום כפול: AMERICA EATS ITS YOUNG.

אחרי שטרילוגיית הפלא הפסיכדלי-פ'אנקי של פ'אנקדליק הרעידה את היסודות בין 1970 ל-1971 עם מיקס מטריף של פ'אנק גולמי, רוק כבד וטריפים פסיכדליים, הגיע AMERICA EATS ITS YOUNG, מפלצת פ'אנק כפולת ראשים עם גישה שונה ואפקטיבית לא פחות. הנושא המרכזי? מלחמה, ולא סתם אחת. מנהיג הלהקה הכריזמטי, ג'ורג' קלינטון, לא חסך במילים: "מלחמת וייטנאם התרחשה כשעשיתי את האלבום הזה. זה היה על ההרואין בווייטנאם. כל המלחמה הזו הייתה על הרואין". הוא הוסיף על תפיסת הלהקה בעיני הציבור: "אני לא הייתי שם, בסם הזה. אנשים לא ידעו דבר עלינו. הם היו בטוחים שכולנו גמורים מהסם הזה. נראינו מוזרים והיו לנו רעיונות מוזרים".

אבל למרות העוצמה, האלבום התקשה להמריא במצעדים בזמנו. התכנים הפוליטיים הישירים והנוקבים היו כנראה כבדים מדי לקהל הרחב, שעדיין ניסה לעכל את מהפכות הסיקסטיז. אבל רגע, זה לא הכול! האלבום פשוט השפריץ לכל עבר מסרים בוטים על סקס פרוע, סמים ממכרים, דת צבועה ועסקים מפוקפקים. זה כנראה יותר מדי ביקורת חברתית נוקבת בסלט אחד שהפך למנה חמצמצה מדי עבור ההמונים. אך הזמן, כידוע, עושה את שלו, ומאז הימים ההם הפך AMERICA EATS ITS YOUNG לאבן דרך בלתי מתפשרת בתולדות המוזיקה השחורה והרוק האלטרנטיבי, יצירת מופת נבואית שממשיכה להדהד.

רבים רואים בו אלבום מעבר מהטירוף הפסיכדלי הראשוני של הטרילוגיה הקודמת, אל הפקת הפ'אנק המצוחצחת והממוקדת יותר שתתפוצץ באלבום הבא, COSMIC SLOP. קלינטון עצמו סיפק אז הצצה לפילוסופיה המורכבת מאחורי היצירה: "אמריקה אוכלת את הצעירים שלה. אבל אנחנו אוכלים את אמריקה, מזהמים אותה, מתעללים בה, אונסים אותה, לוקחים ומשמידים אותה. המשיח יעזור לנו: זה לא קל... והדרך היחידה היא לאהוב את אויבינו". אכן הצהרה מהפכנית.

שמות שירים כמו IF YOU DON'T LIKE THE EFFECT, DON'T PRODUCE THE CAUSE, אותו שרה הלהקה עם זמרות ליווי שוב ושוב כמו מנטרה מהפנטת כדי להחדיר את המסר עמוק לתודעה, או YOU HIT THE NAIL ON THE HEAD, כבר בצידו הראשון של התקליט, הבהירו בדיוק לאן פ'אנקדליק חותרים – ישר לבטן הרכה של החלום האמריקאי. ואם זה לא מספיק, יש גם קטעים אינסטרומנטליים שממיסים את המוח, כמו A JOYFUL PROCESS, שם הקלידן ברני וורל מטיס את הקלאווינט שלו, שמחובר לפדאל ווא ווא, לגבהים חדשים של גרוב וחדשנות. וזו הפעם הראשונה שבה האחים קולינס – בוטסי הבסיסט וקאטפיש הגיטריסט – הצטרפו רשמית להרכב, מיד אחרי שעזבו את להקת הליווי של ג'יימס בראון. הם הביאו איתם משמעת קצב חסרת פשרות, שהתנגשה בצורה הכי מדויקת שיש עם הגישה הפסיכדלית, המשוחררת והסבוכה של פ'אנקדליק. התוצאה היא גרוב שורשי שנטוע עמוק בבלוז וברוק הכבד של סוף הסיקסטיז אך מסתכל קדימה ומניח את היסודות למקצבים ולסאונד שיגדירו את העשור של הסבנטיז. ובניגוד לתקליטים קודמים של הלהקה, שהסתמכו במידה רבה על דיסטורשן וגיטרות חורכות, פה ישנו עושר כלי אדיר ופורץ דרך. וורל הוביל עיבודי מיתרים וכלי נשיפה ויצר מעטפת סאונד עשירה. זו יצירה שדורשת האזנה פעילה ומעמיקה כדי לקלוט את כל שכבות ההפקה שחבויות בה, בדיוק כמו שחוקרים יצירות פרוג מאותה התקופה.

ב-1988, קלינטון התייחס שוב לאלבום ואמר: "מלחמת וייטנאם התרחשה כשיצרתי את האלבום ההוא. זה היה על ההרואין שם. אבל האלבום הזה גם מזכיר לי את מה שקורה עכשיו!". בתקופה ההיא, הלהקה הסתבכה בקשר קצרצר אך בעייתי עם "כנסיית התהליך לקראת פסק הדין הסופי" (THE PROCESS CHURCH OF THE FINAL JUDGMENT), ארגון שנוי במחלוקת ששמו נקשר, בין היתר, למשפחת מנסון הידועה לשמצה. אף שהקשר מעולם לא העמיק, הוא יצר צרות צרורות לקלינטון וחבריו. "אנשים לא ידעו עלינו שום דבר. אנחנו נראינו מוזרים והיו לנו רעיונות מוזרים," הוא נזכר. "התפיסה שיש לנו קשר למשפחת מנסון גרמה לבעיה אדירה במשך זמן מה".

האלבום, כאמור, לא זכה להצלחה מסחרית מיידית והגיע רק למקום ה-123 הצנוע במצעד המכירות האמריקני. ימי הטירוף הראשוניים של הלהקה נראו כנחלת העבר, ונדמה היה שזהו שלב של התפכחות כואבת לקראת הטירוף הבא, שיתגלה כשונה לחלוטין אך מדבק לא פחות. היום, ברור כשמש – לא עושים דברים כאלו יותר, וצריך אומץ לב מפלדה כדי להוציא יצירה כל כך נועזת ובלתי מתפשרת. אבל בשביל זה בדיוק יש בעולם להקה כמו פ'אנקדליק, שעשתה את זה כמו שרק היא יודעת, ישר לווריד של חובבי ה-FUNKY SHIT האמיתי. תקשיבו ותבינו. זו יצירת מופת.

גם זה קרה ב-22 במאי:

הנביא ממינסוטה: בר המצווה של בוב דילן!

עוד הרבה לפני שהעולם הכיר אותו כבוב דילן, האייקון המוזיקלי ששינה את פני הפולק והרוק, היה רוברט אלן צימרמן נער צעיר מהיבינג, מינסוטה. בשנת 1954, בגיל 13, חגג צימרמן הצעיר את בר המצווה שלו בבית הכנסת "אגודת אחים" בעיר הולדתו. האירוע המסורתי הזה, בו עלה הנער לתורה, היה אבן דרך בחייו של מי שלימים ישפיע על דורות של מוזיקאים וכותבי שירים עם טקסטים פואטיים נוקבים וסגנון מוזיקלי ייחודי. מעטים מהנוכחים בטקס הצנוע ההוא יכלו לשער שהנער הצעיר הזה עתיד לזכות בפרס נובל לספרות על תרומתו לשירה האמריקאית.

לילה מאכזב בגן עדן: כשגאנס אנד רוזס אכזבו בתל אביב

שנת 1993 תיזכר בישראל כשנה של ציפייה דרוכה והתרסקות כואבת לחובבי הרוק הכבד. להקת הענק גאנס אנד רוזס הגיעה לפארק הירקון בתל אביב, וההתרגשות הייתה בשיאה. הקהל הישראלי ציפה למנת רוק אדירה, במיוחד עם הבשורה המרעישה על חזרתו הזמנית של הגיטריסט המקורי, איזי סטראדלין. סטראדלין נקרא לדגל כמחליף לגילבי קלארק, שהחליף אותו מלכתחילה אך שבר את ידו בתאונת אופנוע זמן קצר לפני כן. אולם, המופע עצמו התגלה כאכזבה צורבת עבור רבים. הלהקה נראתה לא מחוברת, והסאונד, לפי דיווחים רבים, היה רחוק מלהשביע רצון. כנקודת אור בערב, הופיע כמופע חימום גיטריסט להקת קווין, בריאן מאי, שהגיע עם הרכב מרשים משלו שכלל את המתופף הוותיק והמוערך קוזי פאוואל, שניגן עם ג'ף בק, ריינבאו ובלאק סאבאת'. הופעתו של מאי דווקא זכתה לשבחים וסיפקה רגעים של נחת רוקית אמיתית.

היסטריה בנמל התעופה: הביטלס חוזרים הביתה והטירוף חוגג!

ביטלמאניה בשיאה! בשנת 1964, נמל התעופה הית'רו בלונדון רעד מהתרגשות כאשר אלפי מעריצים נלהבים, רובם נערות צווחות, קיבלו את פניהם של חברי הביטלס בשובם הביתה. הלהקה חזרה לבריטניה לאחר מסע הופעות ראשון ומכונן בארצות הברית, שכלל את ההופעה ההיסטורית בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, אשר חשפה אותם למיליוני צופים אמריקאים והזניקה את הפלישה הבריטית. עם נחיתתם, המוני המעריצים יצרו מהומה כזו שכוחות המשטרה התקשו להשתלט על הסדר, מה שהמחיש שוב את עוצמתה של התופעה התרבותית שהייתה הביטלס.

הפסנתר האבוד של ג'ורג' מרטין: הסוד מאחורי YOU CAN'T DO THAT

בשנת 1964, בזמן שחברי הביטלס נהנו מחופשה קצרה, המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, לא נח על זרי הדפנה. מרטין נכנס לאולפן ההקלטות בשעה עשר בבוקר והקדיש שעה אחת בלבד להקלטת תפקיד פסנתר מתוחכם לשירם של הביטלס, YOU CAN'T DO THAT. הפסנתר של מרטין צורף לטייק התשיעי של השיר, אותו הקליטו חברי הלהקה קודם לכן, והשילוב הזה יצר את מה שנחשב לטייק העשירי. למרות עבודתו המוקפדת של מרטין, והעובדה שנגינת פסנתר הוסיפה נופך ייחודי לשירים אחרים של הלהקה כמו MISERY ו-A HARD DAY'S NIGHT, תפקיד הפסנתר הזה לא נכלל בגרסה הסופית והמוכרת של YOU CAN'T DO THAT, ונותר בגדר קוריוז חבוי בהיסטוריה של הלהקה. השיר עצמו הופיע בתקליט A HARD DAY'S NIGHT.

ממעמקי המלון במינכן: אי.אל.או בוראים תקליט כפול אפי

זינוק לתהילה! בשנת 1977, להקת אי.אל.או, בהנהגת ג'ף לין, החלה במלאכת ההקלטה של מה שיהפוך לאחד התקליטים הכפולים השאפתניים והמצליחים ביותר בתולדותיה: OUT OF THE BLUE. ההקלטות נערכו באולפני מיוזיקלנד המפורסמים, ששכנו, באופן מפתיע, במרתף של בית מלון בעיר מינכן שבגרמניה. ג'ף לין חשף מאוחר יותר את הסיפור מאחורי ההחלטה על תקליט כפול: "הבוס של חברת התקליטים שאל אותי אם אני מוכן לעשות תקליט כפול בהופעה חיה, כי לפיטר פרמפטון היה זה עתה להיט ענק עם התקליט החי שלו FRAMPTON COMES ALIVE. אמרתי, 'הו, הלוואי והיית אומר לי שזה יהיה תקליט אולפן. אז הייתי עושה את זה, אבל אני לא רוצה לעשות תקליט בהופעה'. מאוחר יותר הוא חזר אלי ואמר, 'בסדר, אתה תעשה תקליט אולפן!' וזה היה נהדר שקיבלתי את החופש לעשות את זה". התוצאה הייתה יצירת מופת.

הבי ג'יס מחפשים מחליף לרובין: ג'ק ברוס על הכוונת?

דרמה בצמרת הפופ! בשנת 1969, להקת הבי ג'יס הייתה בצומת דרכים קריטי. לאחר עזיבתו של רובין גיב, אחד משלושת האחים המוכשרים, עתיד הלהקה היה לוט בערפל. בארי גיב, האח הבכור והמנהיג הבלתי מעורער, העניק ראיון נדיר וחושפני לעיתון המוזיקה NME מדירתו, ובו שפך אור על המצב השברירי. "אנחנו מוכנים לערוך אודישנים למציאת זמר מתאים שיהיה בטווח הקולי של רובין," הצהיר בארי. "שיידע לשיר הרמוניות ויידע גם לכתוב שירים." ואז הגיעה ההפתעה: "זה אולי יישמע מוזר לאנשים אך שקלנו לצרף לעמדה הזו את ג'ק ברוס." כן, ג'ק ברוס, הבסיסט והסולן של להקת קרים! "דיברנו איתו על זה," המשיך בארי, "אבל הוא השיב שזה לא סוג המוזיקה שלו. אנו רוצים לדעת מי מוכן להיבחן בשבילנו. הם מוזמנים גם להגיע לדירתי ולהיבחן." בסופו של דבר, רובין שב ללהקה כשנה לאחר מכן, והרעיון לצרף את ברוס נותר כאנקדוטה מסקרנת בתולדות הלהקה.

ברני טאופין חושף סודות: מאחורי הקלעים של הלהיטים עם אלטון ג'ון

מזל טוב ענק לתמלילן ברני טאופין, שנולד ב-22 במאי בשנת 1950. טאופין, שכתב מילים לאמנים רבים, ייזכר לעד כשותפו היצירתי הנאמן של סר אלטון ג'ון, והאיש מאחורי המילים של כמה מהשירים הגדולים ביותר במאה ה-20. בסוף שנת 1971, בראיון למגזין רולינג סטון, חשף טאופין כמה מההשראות המפתיעות מאחורי כמה משיריהם המוקדמים. "את שם השיר THE KING MUST DIE לקחתי מספר שהיה מפורסם מאד באנגליה באותה תקופה, ספרה של מרי רנו על תזאוס. לשיר עצמו אין שום קשר לתוכן הספר. השיר הזה מדבר על התנקשות. זה הכל," גילה. "השיר THE CAGE הוא על קלסטרופוביה, והשיר המרגש THE GREATEST DISCOVERY נכתב על אחי הגדול טוני, שגילה אותי כתינוק שזה עתה נולד. את BORDER SONG כתבתי כשיר לשלום, שיר על תחושת זרות וגעגועים הביתה. כתבתי אותו בשני חלקים ולכן הוא תמיד חצוי אצלי." באותה תקופה, טאופין הוציא תקליט סולו ראשון וייחודי, בו הקריא משיריו על רקע ליווי מוזיקלי של נגנים מהשורה הראשונה, ביניהם הגיטריסטים קיילב קוואי ודייבי ג'ונסטון (שלימים יהיו חלק מרכזי בלהקתו של אלטון ג'ון), שון פיליפס, דיאנה לואיס ורון צ'סטרמן. טאופין סיפר: "ביקשתי מחברת התקליטים אלקטרה שלא תציין, בשיווק התקליט, שיש לי קשר לאלטון. אבל התקליט יצא ומיד כל העיתונים החלו לכתוב שאני התמלילן שלו, כך שאין מנוס מזה".

שירת הברבור של פרדי מרקיורי: הרגעים האחרונים באולפן

רגע קורע לב בהיסטוריה של הרוק. בשנת 1991, פרדי מרקיורי, הסולן הכריזמטי והבלתי נשכח של להקת קווין, נכנס לאולפן ההקלטות בפעם האחרונה בחייו. כשהוא נאבק במחלת האיידס שהכריעה אותו, אסף פרדי את שארית כוחותיו כדי להקליט את השיר MOTHER LOVE. השיר, שמילותיו נכתבו על ידי הגיטריסט בריאן מאי, מבטא את התשוקה של אדם בסוף ימיו להשיב את חייו לאחור, עד שהוא מגיע לזרועותיה המנחמות של אמו. פרדי שר את המילים המצמררות: "אני לא יכול שתראו אותי בוכה / אני משתוקק לשלווה לפני שאמות". בריאן מאי סיפר על ההקלטה קורעת הלב: "בשלב הזה פרדי כבר לא היה במצב טוב וכבר לא היה ממש בשר על עצמותיו. הוא בקושי הצליח לעמוד. עדיין הוא הצליח לשיר בית אחד, עם עזרה מבקבוק וודקה שחימם אותו, לפני שאמר כי הוא תשוש וברצונו ללכת. 'אני אסיים את השיר בפעם הבאה', הוא אמר. אבל כמובן שלא הייתה פעם באה שכזו." את הבית האחרון בשיר השלים בריאן מאי בעצמו. פרדי מרקיורי מת בנובמבר 1991, והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת.

נסיך הקסם האפל חוגג: יום הולדת למוריסי!

סטיבן פטריק מוריסי, הידוע פשוט כמוריסי, סולנה הכריזמטי והפרובוקטיבי של להקת הסמית'ס ולאחר מכן אמן סולו מצליח ומשפיע, נולד ב-22 במאי 1959. מוריסי, עם קולו הייחודי, מילותיו האינטליגנטיות והעוקצניות, והופעתו הבימתית הכובשת, הפך לאחד האייקונים הגדולים של המוזיקה האלטרנטיבית. הוא ידוע בשיריו המלנכוליים והרומנטיים, כמו גם בביקורתו החברתית החדה ובאהבתו לתרבות הפופ הבריטית הקלאסית.

אדם ללא הנמלים יוצא משליטה: אקדח שלוף בפאב לונדוני

סערה בכוס בירה! בשנת 2002, הזמר אדם אנט, כוכב הפופ האקסצנטרי של שנות השמונים ושם אמיתי סטיוארט לסלי גודארד, מצא את עצמו מסובך עם החוק. אנט התייצב בבית המשפט בלונדון לאחר שהיה מעורב בתגרה אלימה בפאב "הנסיך מוויילס" בצפון לונדון. על פי הדיווחים, העימות החל לאחר שכמה מיושבי הפאב לעגו לצורת לבושו הייחודית. בתגובה, אנט איבד את עשתונותיו, שלף אקדח (שהתברר מאוחר יותר כדמה או אקדח הזנקה לא טעון) ואיים לירות בהם אם לא יניחו לו. התקרית הלא מחמיאה הזו הוסיפה עוד פרק סוער לחייו של הזמר, שזכה לתהילה עם להיטים כמו STAND AND DELIVER ו-PRINCE CHARMING.

הפרידה השקטה: פלורנס באלארד נפרדת מהסופרימס בשידור חי

סוף עידן במוטאון. בשנת 1967, הזמרת פלורנס באלארד, אחת מהחברות המייסדות של שלישיית הבנות המצליחה הסופרימס, הופיעה בפעם האחרונה עם הלהקה. הפרידה השקטה והלא רשמית התרחשה במהלך הופעה בתוכנית האירוח הפופולרית של ג'וני קרסון, טונייט שואו. באלארד, שקולה העוצמתי היה חלק בלתי נפרד מהסאונד המוקדם של הלהקה, מצאה את עצמה נדחקת יותר ויותר לשוליים לטובתה של דיאנה רוס, בה תמך במיוחד ברי גורדי, הבוס של מוטאון. לאחר ההופעה הזו, סינדי בירדסונג תפסה את מקומה באופן קבוע, וסיפורה של באלארד הפך לאחד הסיפורים הטרגיים של עולם המוזיקה.

הציפורים לא מצליחות להמריא: התקליטון שלא כבש את המצעדים

לפעמים גם הטובים ביותר נכשלים. בשנת 1967, להקת הפולק-רוק האמריקאית האהובה הבירדס, הוציאה בארצות הברית תקליטון חדש עם השיר HAVE YOU SEEN HER FACE. למרות שהשיר נחשב בעיני רבים לאחד משיריהם היפים והמלודיים, ולמרות ביקורת חיובית במיוחד שקיבל אז מהמגזין בילבורד, שכתב: "לרביעייה הזו יש מוצר מסחרי חדש וחזק עם עיבודים ושירה מהדרג העליון", התקליטון לא הצליח להתרומם במצעדי המכירות. הוא הגיע בשיאו למקום ה-74 המאכזב במצעד הבילבורד, מה שהוכיח שגם ללהקות בסדר גודל של הבירדס יש רגעים פחות מוצלחים מסחרית. השיר נכלל בתקליטם YOUNGER THAN YESTERDAY.

פרדי מרקיורי זוכה לכבוד: פרס אייבור נובלו על KILLER QUEEN

המלכה מקבלת הכרה מלכותית! בשנת 1975, פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, זכה בפרס אייבור נובלו היוקרתי והנחשב. הפרס הוענק לו על כתיבת השיר KILLER QUEEN, אחד הלהיטים הראשונים והמתוחכמים של הלהקה, שיצא שנה קודם לכן בתקליט SHEER HEART ATTACK. הפרס, הקרוי על שמו של המלחין והבדרן הוולשי אייבור נובלו, מכבד כותבי שירים ומלחינים בריטים ואירים, והזכייה בו סימנה את ההכרה של תעשיית המוזיקה הבריטית בכישרונו הייחודי של מרקיורי ככותב שירים ורסטילי ומקורי, שמסוגל לשלב רוק, גלאם ואפילו וודוויל ליצירה אחת קוהרנטית וקליטה.

האיש שמכר את העולם, והמפיק שעזב: המתח באולפן של דיוויד בואי

דרמה באולפן ההקלטות! בשנת 1970, דיוויד בואי וחברי להקתו, שכונו אז THE HYPE, חזרו לאולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לבצע מיקסים אחרונים לתקליט הבא שלו. בואי החליט אז לקרוא לתקליט "מטרובוליסט" (METROBOLIST), שם שחברת התקליטים שינתה מאוחר יותר ל-THE MAN WHO SOLD THE WORLD ללא הסכמתו, לשמחתו המועטה. במהלך העבודה האינטנסיבית, טוני ויסקונטי, מפיק התקליט וגם הבסיסט בלהקה, כבר היה מותש. כאשר בואי בישר לו על רצונו להקליט שירה נוספת לשיר הנושא, "האיש שמכר את העולם", ויסקונטי, שרק רצה לסיים את הפרויקט המורכב, הודיע שאינו מסוגל עוד לעבוד על זה. בואי לא אהב את התשובה, והמתח בין השניים הגיע לנקודת רתיחה. בעקבות התקרית, דרכיהם המקצועיות נפרדו למשך מספר שנים, עד ששבו לשתף פעולה בתקליט DIAMOND DOGS ובהמשך בטרילוגיית ברלין המהוללת. התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD נחשב לאבן דרך חשובה בקריירה של בואי, עם סאונד כבד יותר והשפעות הארד רוק.

בונוס: לו ריד - תקליט סולו ראשון. החודש, מאי (לא ידוע בדיוק באיזה יום) בשנת 1972 לו ריד יצא עם תקליט סולו בכורה שמבשר על עידן חדש (או שלא בדיוק?).

כשאנשים מדברים על לו ריד, הם בדרך כלל קופצים מיד לאחת משתי תחנות: תקופת המחתרת פורצת הדרך שלו עם מחתרת הקטיפה, או הפריצה המסחרית האדירה שלו עם האלבום TRANSFORMER. אבל בין שתי תחנות הענק האלה, מסתתרת יצירה שלעתים קרובות נדחקת לשוליים – אלבום הבכורה שלו הנושא את שמו -"לו ריד". וברור שהתקשורת, או לפחות החלק שעקב אחרי הצדדים היותר אוונגרדיים של הרוק, עצרה את נשימתה. השאלה שרבים שאלו היא, מה יביא האיש שתיעד בצורה כל כך חשופה ופואטית את החיים בשוליים של ניו יורק?

האלבום הזה הוקלט בנקודת זמן מרתקת. לו ריד עזב את הוולווט אנדרגראונד בטריקת דלת ב-1970, חזר לבית הוריו, עבד כמקליד במשרד ראיית החשבון של אביו, ושקל לוותר על המוזיקה לחלוטין. כשהוא חזר לאולפן בלונדון כדי להקליט את אלבום הבכורה שלו, אפשר היה לשמוע את ההיסוס, את השבריריות ואת החיפוש העצמי. אין כאן את הביטחון העצמי המופרז והדקדנטי שיגיע בהמשך. יש כאן אמן שמנסה להמציא את עצמו מחדש, למצוא את קולו כאמן סולו. והפגיעות הזו הופכת את ההאזנה לחוויה אינטימית מאוד, כאילו לו ריד יושב איתי בחדר ומנסה להבין מי הוא עכשיו. כן, יש משהו רומנטי בלאהוב אלבום שהוא אנדרדוג שנבלע בצל ההצלחה הפנומנלית של האלבום שבא אחריו. הוא טוב, אפילו אם הוא לא פורץ דרך כמו דברים אחרים שלו ריד עשה. כשאני מאזין לאלבום הזה, אני לא מרגיש שאני שומע את דמות פרסונת הרוק שלו ריד אימץ לעצמו מאוחר יותר. אני מרגיש שאני שומע את האדם עצמו, נטול מסכות. והתקליט היה הכל חוץ ממדכא, ובכל זאת, משהו עצוב ריחף באוויר.

אז מי שציפו לחומרים חדשים לחלוטין, אולי הרימו גבה. התקליט, שהוקלט באולפני מורגן בלונדון והופק על ידי ריצ'רד רובינסון, כלל לא מעט שירים שהיו מוכרים למעריצים האדוקים של הוולווט אנדרגראונד עוד מתקופת ההופעות וההקלטות המוקדמות שלא ראו אור באופן רשמי. שירים כמו I CAN'T STAND IT או OCEAN (שבו, לשם שינוי, קולו של לו ריד בגד בו וירד למעמקים של רעידות ומצב של זיופים מחוץ לסולם - לו ריד לא כחכח בגרונו לפני טייק השירה?) או LISA SAYS או WALK AND TALK IT כבר התגלגלו בגרסאות כאלו ואחרות. עכשיו הם קיבלו עיבודים חדשים, לעיתים מלוטשים יותר, אבל עדיין נשאו את החותם הלו רידי המוכר – התבוננות מפוכחת, לעיתים קודרת, על אהבה, אובדן והחיים בעיר הגדולה. השיר שבהחלט ראוי לציון בין הלחנים החדשים היה BERLIN, על אותה עיר הגרמנית, אותה ריד מעולם לא ביקר עד אז. זה מתחיל כמנגינת מופע קברט מוזרה ואיטית עם פסנתר - והשיר הזה יקבל הדהוד חד יותר כשיפתח את התקליט שנושא את השם הזה - BERLIN.

למרות שריד היה הכוכב הבלתי מעורער, הוא לא היה לבד במערכה. בתקליט התארחו כמה שמות מעניינים מאוד מעולם הרוק המתקדם והגלאם-רוק הבריטי של התקופה. שימו לב לרשימה: הקלידן ריק וייקמן מלהקת יס תרם את נגינתו המרהיבה בפסנתר ובקלידים אחרים, והגיטריסט סטיב האו, גם הוא מאותה להקה עם שם חיובי, הוסיף את טביעת האצבע הווירטואוזית שלו בגיטרה. לצידם ניגנו גם קלם קטיני בתופים, לס הארדל ובריאן אודג'רס בבס, וקיילב קוואיי (שהיה הנגן של אלטון ג'ון) בגיטרה ופסנתר. בהחלט נבחרת מכובדת שליוותה את המשורר האורבני בצעדיו הראשונים לבד. לו ריד הצהיר על כוונתו להתחיל מחדש עם תקליט זה, תוך התרחקות מעברו בקטגוריית הוולווט אנדרגראונד ושאיפה לאלבום רוק אמיתי ונגיש יותר.

אז איך התקבל תקליט הבכורה הזה? ובכן, התגובות הביקורתיות היו מעורבות, בלשון המעטה. ניק קנט מעיתון NME כינה אותו "אחת ההוצאות המאכזבות יותר של 1972". היו שראו בו המשך טבעי, גם אם מעט מהוסס, ליצירה של הוולווטס. אחרים חשו שריד עדיין מחפש את הקול הייחודי שלו כאמן סולו, ושחלק מהעיבודים לא עשו חסד עם העוצמה הגולמית של השירים המקוריים. מסחרית, התקליט לא רשם הצלחה מסחררת. לו ריד היה מרוסק מזה. אבל ההיסטוריה, כידוע, אוהבת תפניות מפתיעות. עוד באותה שנה, בנובמבר 1972, יוציא לו ריד את תקליטו השני, TRANSFORMER, בהפקתם של דיוויד בואי ומיק רונסון, שיהפוך אותו לכוכב בינלאומי ויציב אותו סופית בפנתיאון של הרוק.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מתקליט הבכורה. הוא אולי לא המוצר המוגמר והמלוטש ביותר בקריירה של ריד, אבל הוא צעד ראשון והכרחי וגם אם הוא עומד קצת בצילו של אחיו הצעיר והמצליח יותר, יש בו קסם ראשוני, ניצוץ של גאונות שרק חיכה להתלקח במלוא עוזו. לכל מי שרוצה להבין את המסע האמנותי של לו ריד, התקליט הזה הוא תחנה חשובה בהחלט.

בונוס: החודש, לא ידוע מתי בחודש מאי בשנת 1975, יצא תקליט הסולו השלישי של רוברט וויאט ששמו RUTH IS STRANGER THAN RICHARD. האם רות' היא באמת מוזרה יותר מריצ'רד?

תקשיבו, התקליט הזה תופס אצלי מקום מיוחד של כבוד. לא תאמינו, אבל לפעמים אני אפילו אוהב את זה יותר מאת ROCK BOTTOM. וויאט בחר בשנת 1975 לפנות לכיוון שונה לחלוטין וזה תקליט פתוח יותר, כזה שמביט החוצה אל העולם ואל החברה במקום פנימה אל תוך הנפש. המעבר החד הזה מוכיח את הגאונות של וויאט כמוזיקאי שלא מוכן לקפוא על שמריו או לשחזר את העבר. ורמת הנגינה של החבר'ה עם וויאט פה? דליקטס!

לפני המון שנים קניתי את מהדורת התקליטים הכפולה של ROCK BOTTOM עם RUTH IS STRANGER THAN RICHARD. קניתי את זה בעיקר בגלל ROCK BOTTOM וראיתי בתקליט השני סוג של נספח שכזה. עברו השנים וקניתי את התקליטים האלו מחדש - כשהפעם כל אחד מהם במהדורת רימסטר נפרדת. אז נתגלה לי התקליט שאינו ROCK BOTTOM כפנינה במלוא הניצוץ שלה. ואז הבנתי - התקליט הזה דורש הקשבה מעמיקה שמתגמלת ביג טיים את מי שמאזינים לזה בסבלנות.

זה תקליט עם חוויה שונה לחלוטין, של אמן שלא פחד לקחת סיכונים. עצם השם, RUTH IS STRANGER THAN RICHARD, מראה על אימוץ מכוון של דואליות ועל עיסוק שובב בציפיות המאזין. זה בא לידי ביטוי גם בכינויי הצדדים של התקליט: יש את צד ריצ'רד ואת הצד של רות', כשהראשון נתפס לעתים כנגיש יותר והשני כבית לחומרים פרועים ומשעשעים יותר. לכן "המוזרות" של התקליט אינה מקרית, אלא אלמנט מחושב. וויאט בחר כך לעקוף את סכנת החזרה על עצמו.

יצירתו של התקליט אינה ניתנת להפרדה מהסערות האישיות והאמנותיות שחווה רוברט וויאט בשנים שקדמו ליציאתו. התאונה הקשה שעבר בשנת 1973, שהותירה אותו משותק מהמותניים ומטה, והוצאתו לאחר מכן של ROCK BOTTOM, סימנו תקופה של הגדרה עצמית מחודשת ועמוקה. הוא לא רק שרד, אלא צמח כאמן בעל עוצמה יצירתית מחודשת, גם אם שונה, כזה ששר על רגליים שאבדו ונאלץ להגדיר מחדש את חייו מכיסא הגלגלים. ROCK BOTTOM היה ביטוי אינטימי, מצמרר אך בסופו של דבר נשגב, של חוויה זו.

לעומת זאת, RUTH IS STRANGER THAN RICHARD פנה לדרך אחרת. הוא הורכב בעיקר מאוסף של נעימות קודמות שוויאט ליטש והתאים לצריכה פופולרית יותר, ובאופן משמעותי, העיבודים והביצועים נעשו על ידי קבוצה מגוונת של חברים ודמויות משפיעות. בין השמות הגדולים הללו ניתן למצוא את הגיטריסט פיל מנזאנרה (מלהקת רוקסי מיוזיק), פרד פרית' (מלהקת הנרי קאו), החצוצרן הדרום אפריקאי מונגזי פזה, חברו של וויאט מימי להקת THE WILDE FLOWERS בריאן הופר, הבסיסט המשפיע מעולם הג'אז - צ'רלי היידן, ואפילו המלחין הקלאסי ז'אק אופנבך זכה כאן לעיבוד. וויאט הוסיף מילים משלו לרבים מהקטעים הללו, טכניקה בה השתמש כבר עם להקתו, מאצ'ינג מול.

פרד פרית': "היה פרויקט שיזמתי שבסופו של דבר לא יצא לפועל. זו הייתה יצירה די גדולה שכללה אולי תריסר או 15 מוזיקאים, שרוברט כתב לה את המילים ואני כתבתי לה את המוזיקה. זה היה ב-1975 והשתפנתי ברגע האחרון כי לא הייתי מרוצה מהעבודה של עצמי, וזה הוביל לקצת מתח בינינו כי אני חושב שהוא באמת עבד על זה קשה מאוד. אבל בסופו של דבר הוא השתמש בחלק מזה בתקליט הזה שלו. כל החומרים פה שאני כתבתי, MUDDY MOUTH והדברים האחרים, כולם נכתבו עבור היצירה הארוכה הזו שלי שמעולם לא ראתה אור יום. הוא אהב את זה מספיק כדי לרצות להשתמש בזה בכל זאת, כדי שהעבודה שלו לא תרד לטמיון!"

הקלטות התקליט התקיימו בעיקר באולפן MANOR היוקרתי של חברת התקליטים וירג'ין באוקספורדשייר, מאוקטובר 1974 ועד מרץ 1975. יוצא דופן היה השיר SONIA, שהוקלט מוקדם יותר, באוקטובר 1974, באולפני CBS בלונדון, עבור סינגל שתוכנן במקור בשם YESTERDAY MAN. רוברט וויאט לקח על עצמו את רוב תפקידי ההפקה של התקליט. כמה מוזיקאים, כמו ביל מק'קורמיק, נזכרו במתח במהלך מפגשי ההקלטה, במיוחד בין אנשי מחנה הג'אז לבין בריאן אינו. מתח זה נפתר באמצעות קלפי האסטרטגיות האלכסוניות של אינו, כאשר קלף אחד הורה להם לסגור את הפיות שלהם עם סרט דביק.

בזמן יציאת התקליט, וויאט הצהיר שהוא פחות מרוצה ממנו, והאשים את הלחץ של דמי האולפן הגבוהים באולפן של וירג'ין. "מעולם לא הייתי באמת מרוצה מהתקליט הזה. בהתחלה, הרעיון שלי היה לעשות טריו עם מונגזי פזה וגארי וינדו, אבל לא הצלחתי לסיים את התקליט בדרך שרציתי. כסף היה בעיה מתמדת עבורי. אני ממש מקנא בסופר ובצייר שיכולים להתנסות ולעבוד במשך שעות עם עט בלבד, דף נייר וכמה פרוטות, כוס תה וכריך. כל כך יקר באולפן ואני לא מרגיש בנוח". הוא אפילו טען שהוא מזועזע מהצליל של קולו בתקליט - אבל הוא התאהב בו יותר ויותר עם השנים. איך אפשר שלא להתאהב בזה.

ובנוגע לעטיפת התקליט: מי שציירה אותה היא אלפרדה בנגה, אשתו של וויאט ושותפתו האמנותית הוותיקה. הציור בא עם שתי דמויות שראשיהן עטופים במסכות ציפורים כשהן בוחנות את השתקפויותיהן במראות נפרדות. כל מראה משקפת את אותה שמש אדומה, חתוכה באופן דרמטי על ידי ענן דמוי סכין גילוח. עם זאת, הסצנות בתוך המראות שונות. הדמות במסכת הציפור (ריצ'רד?) רואה שחף בודד מרחף מעל שדה ירוק. לעומת זאת, הדמות במסכת של החיה (רות'?), המעוטרת בחרוזים ובשמלה, מביטה בדמות נשית קטנה ובודדה הולכת על פני שדה ירוק דומה במראה שלה. במלודי מייקר פירשו זאת בעת צאת התקליט כ"בית אידיאלי בטבע, מאוכלס על ידי חיות שלא יכולות לראות זו את זו, רק את עצמן ואת נשמותיהן העמוקות ביותר".

העטיפה האחורית מציעה אמירה אמנותית שונה, אך אישית באותה מידה. היא מציגה דיוקן עצמי של רוברט וויאט, שמתאר אותו כחרק על גלגלים. כך וויאט ואליפי ראו את עולמם המשותף - הוא במוזיקה והיא בציורים.

ודרך אגב - שם התקליט? זו קריצה על הפתגם הבריטי TRUTH IS STRANGER THAN FICTION. עכשיו הכל ברור, יחסית... מונגזי פזה מת בסוף 1975 מדלקת ריאות. וויאט סיפר: "מותו של מונגזי השפיע עליי באופן דרמטי מאוד. מהות מותו הייתה למעשה שהוא הגיע לאנגליה במחשבה שנמלט מעריצות הגזענות, אך כמובן שעם בואו לאנגליה, הוא הגיע לאבא ולאמא של האפרטהייד. ולמרות שבאנגליה אין לנו גזענות רשמית, לאדם שאינו לבן קשה מאוד להסתגל. במקרה שלו, הוא נאלץ להתאשפז בבית חולים לחולי נפש שם נחשב לסכיזופרן, ובזמן שהותו בבית החולים הוא מת לפתע מדלקת ריאות כפולה. זה בלתי נתפס; אין שום סיבה שגבר צעיר ימות מדלקת ריאות כפולה כשהוא כבר נמצא בבית חולים. יש לי תחושה שאילו זה היה הנסיך צ'ארלס, הוא לא היה מת, או פשוט מאוד, אילו הוא היה לבן, הוא לא היה מת. אני חושב שזה נתן לי דחיפה עזה לעבר תחושה של דחיפות פוליטית".

ועד 1985 וויאט לא הקליט תקליט סולו נוסף.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1968, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

בארי גיב (הבי ג'יז): "בגרמניה, אחר כך באלברט הול ומאוחר יותר בסיבוב ההופעות, לקחנו איתנו תזמורת גדולה. אוקיי, באלברט הול סיפקנו לציניקנים כמות מסוימת של תחמושת לירות עלינו. הייתה שם לצדנו תזמורת של חיל האוויר המלכותי, מקהלה, תזמורת כמעט סימפונית, והיה ברור שחלק מהאנשים יגידו שהגזמנו; וגרוע מכך, שמצאנו את עצמנו בנחיתות מספרית פשוט כי לא יכולנו לסמוך על המוזיקה שלנו שתעמוד בזכות עצמה. אנחנו חושבים שזה רק הוגן ללכת רחוק ככל האפשר כדי להציג על הבמה את אותם צלילים שיש בתקליטים. אנחנו אלה שמבזבזים את הכסף, תזכרו. יכולנו להמשיך רק עם גיטרה ותופים, לעשות את אותו הדבר הישן והמשעמם ולהרוויח הרבה יותר. אבל לחשוב בגדול חייב להניב, בסופו של דבר, תוצאות גדולות. לקחת תזמורת גדולה ברחבי הארץ גורם לבעיות, במיוחד עם במות קטנות, אבל תמיד אפשר להתגבר על בעיות. זכרו שאנחנו כותבים את כל החומרים שלנו בעצמנו. אנחנו מנסים להשתמש במילים יוצאות דופן לשירים, אבל ברור שיש לנו נטייה לכיוון סגנון מסוים. ישנן השפעות חיצוניות; מוזיקה הודית הייתה אחת מהן, בהחלט. רובין ואני מקווים להגיע למצרים ברגע שסיבוב ההופעות יסתיים, ללמוד קצת היסטוריה ולראות מה יש למוזיקה המצרית להציע. זה ייחודי וזה יכול בקלות להתאים לסגנון פופ מודרני. ויש מופע טלוויזיה מרהיב ומיוחד שייקרא CUCUMBER CASTLE, שעבורו אנחנו כותבים את המוזיקה. אנחנו עושים את מה שאנחנו חושבים שיקדם את הקריירה שלנו – נמנעים מהסכנה של לשבת בחיבוק ידיים ולומר: 'טוב, אנחנו מספר אחת, אז אין יותר מה לעשות'. מספיק סרט גרוע אחד של להקת פופ ואתה מחוסל. אנשים זוכרים כישלון, גם אם הוא קורה באמצע שורה של ניצחונות".

בובי אליוט (מתופף ההוליס): "אם אנשים משלמים כדי להיכנס ורוצים לצרוח בהופעה, צריך לאפשר להם לצרוח. כל עוד הם לא זורקים גלידה! אבל עכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להסתגל לכל סוג של קהל שאנחנו פוגשים. הרעיון הזה של מופע גדול יותר היה לנו בראש כבר זמן מה. אנחנו משתמשים בפרד פרי בהפקה והוא נהדר. הוא איש של משמעת, אתה יודע, טיפוס כזה. הוא גורם לדברים לזוז כמו שצריך. אמריקה עזרה לנו מאוד לאחרונה. עכשיו אנחנו רגילים לתת מופע באורך שעה, עם קטעי קישור בין חברי הלהקה לקהל וסיפורים מאוד רגועים, אבל בעיקר בידור. ידעת שאפשר לנגן בסבב הקולג'ים בארצות הברית במשך יותר משלוש שנים בלי להופיע באותו מקום פעמיים? זה מדהים. האולמות נהדרים ובטח עולים לממשלה הרבה כסף. אני לא חושב שההוליס אי פעם יתפרקו, אלא אם כן תהיה איזושהי טרגדיה קשה. אבל בוודאי שכולנו רוצים לעשות גם דברים לבד. אני הייתי רוצה לעשות אלבום סולו עם תזמורת בלוזית גדולה, ואני עובד על הרעיון הזה כרגע. אבל בעיקרון ההוליס, כלהקה, תמיד יהיו הבסיס. כרגע אנחנו עובדים על האלבום הבא שלנו. זה מוזר, אני יודע, אבל למרות שאנחנו משתמשים בתזמורת על הבמה, אנחנו חוזרים ישר לשורשים בכל הנוגע לאלבום הזה. הכול יהיה בסגנון של ההוליס, בלי שום תוספות. מעין חזרה לימים עברו. אנחנו כותבים טוב יותר, מנגנים טוב יותר ומרגישים טוב יותר. לכל אחד הייתה הזדמנות לחשוב מחדש ולגבש את הרעיונות שלו. כשחזרנו להיות ביחד, היינו ממש מוצפים בהתלהבות".

גארי ברוקר (מלהקת פרוקול הארום): "האלבום החדש שלנו! אין לי ממש מה להגיד עליו. אני מניח שאותם ציניקנים שהאשימו אותנו בכך שהפכנו את HOMBURG להעתק של A WHITER SHADE OF PALE יגידו את אותה ביקורת גם על השיר QUITE RIGHTLY SO. אף פעם לא ציפינו שהאלבום הראשון שלנו יהיה להיט כל כך גדול. כמובן שהיינו מאוד מרוצים, אבל הוא הפך לאבן דרך שעל פיה נשפטים כל התקליטים והופעות הבמה שלנו. למתיו פישר, האורגניסט, הייתה יד בכתיבת QUITE RIGHTLY SO, וזה יכול להסביר את השינוי במצב הרוח המוזיקלי. אני יודע שהתוצאה הייתה שונה לחלוטין אם הייתי כותב את השיר עם התמלילן קית' ריד כרגיל. נאמר שאנחנו להקה שמשעמם מאוד לצפות בה על הבמה; זה אולי היה נכון בימים הראשונים, אבל אם מישהו עדיין חושב כך, כל מה שאני יכול לומר לו זה שהוא לא ראה אותנו לאחרונה. זוכרים את הפיאסקו ההוא בתיאטרון סאביל בלונדון? זה היה היום הגרוע ביותר בחיינו. חזרנו מחו"ל והיינו כמעט על סף קריסה. לא היה לנו זמן לחזרות, כולנו היינו רעבים, צמאים, והרגשנו מאוד לחוצים. וכמובן, זו הייתה רק הפעם השנייה או השלישית שניגנו יחד. פתאום המסך עלה, והנה היינו על הבמה. התיאטרון היה מלא באנשים שבאו לראות את חמשת המוזרים האלו, שהופיעו משום מקום עם 'אלבום השנה' וזינקו היישר למקום הראשון במצעד. אני לא יודע למה הם ציפו, אבל אני בטוח שלא סיפקנו להם את זה. החוויה הזו הפחידה אותנו מאוד, וכמובן שנעלמנו מעל פני האדמה לזמן מה כדי לסדר את העניינים. ניגנו בכמה אוניברסיטאות בחודשיים האחרונים. אסור לשכוח שגם עשינו השנה סיבוב הופעות באמריקה, ובגרמניה עם הבי ג'יז. אחר כך היו נסיעות תכופות לצרפת ולאיטליה, שם מסיבה כלשהי אנחנו הדבר הכי גדול אי פעם. קלישאתי ככל שזה יישמע, אנחנו לא מנגנים בשביל הכסף. נכון, אנחנו צריכים להתפרנס, ואין שום מעלה בלהיות מוזיקאים מורעבים, אבל אנחנו עולים לבמה ומנגנים כי יש לנו צליל שאנחנו רוצים שאנשים ישמעו. אם האולם או המועדון אינם עומדים בסטנדרטים, אנחנו מעדיפים לא לנגן בכלל מאשר לתת הופעה נחותה. אני חושב שזה לא הוגן לקרוא לנו מצוברחים ולא משתפים פעולה. כלומר, אין הרבה אושר בעולם כרגע, נכון? אני לא יודע על מה יש לכולנו לחייך. תסתכלו בעיתונים בכל יום בשבוע; אי אפשר לפתוח עיתון בלי לקרוא על מלחמות, מהומות ורציחות. אנשים מתלוננים על הרולד וילסון ועל ממשלת הלייבור, וגם אני לא מרוצה מהאופן שבו הם מנהלים את המדינה".

קליף ריצ'רד על היותו קונפורמיסט: "אנשים ששואלים את זה בדרך כלל רומזים שלהיות נוצרי ולא לחיות חיים פרועים, זו דרך חיים מכובדת ומשעממת להחריד. הם חושבים שבגלל שאני מעדיף מזמורים על פני חשיש, אני קונפורמיסט. לפני שנה או שנתיים, אני זוכר שדיברתי עם ג'ון לנון על האמנים האהובים עלינו. אמרתי לו שתמיד הערצתי את ריי צ'ארלס. 'פעם הערצתי אותו', ענה ג'ון, 'עד שכולם התחילו לחבב אותו'. זה באמת זעזע אותי. כנראה שהוא חושב אחרת עכשיו, אבל חשבתי אז ואני עדיין חושב שזה נורא לשנות את דעתך רק בגלל שאנשים יחשבו שאתה קונפורמיסט. האמת היא, שלהיות קונפורמיסט זה לא לומר במה אתה באמת מאמין, אלא להגיד את מה שאתה חושב שישאיר רושם".

על הסלידה מאלבומיו שלו: "אהבתי חלק מהם יותר מאחרים, אבל אף פעם לא הקלטתי שיר שלא אהבתי. אחד השירים הכי גדולים שלי, LIVING DOLL? לא אהבתי אותו בהתחלה. בסרט שעבורו הוא נועד, הוא נוגן בקצב אחר ועם ליווי שונה. כשבאנו להקליט אותו, הצעתי שנשנה את הקצב. התוצאה הייתה תקליט טוב יותר בסך הכול ולהיט ענק. גרסת הסרט מעולם לא קסמה לי, אבל את התקליט אני מאוד אוהב. אני לא יכול להגיד ששנאתי משהו שעשיתי באופן מקצועי, אבל ברור שבמבט לאחור יש דברים שהייתי עושה אחרת כיום".

על הביטלס: "כבדרנים אני חושב שהם נהדרים. אני מאמין שהאלבומים הראשונים שלהם באמת שינו את מוזיקת הפופ, והיא לעולם לא תהיה אותו הדבר שוב. וכמובן שהם היו הלהקה הבריטית הראשונה שפרצה לשוק האמריקאי. אני לא כל כך מתלהב מהתקליטים המאוחרים שלהם, נראה שהם קצת איבדו את רעיון המלודיה, אבל אני בהחלט מחשיב אותם בין האמנים הגדולים באמת של ימינו. אמרתי לאחד העיתונאים שאולי אפרוש ואהפוך למורה. ציינתי שזה יכול לקרות מחר, או בעוד 10 שנים. בבוקר למחרת הופיע הציטוט הבלתי נמנע: 'קליף יפרוש, זה יכול להיות מחר!'..."

ג'ימי הנדריקס: "זו תחושה מוזרה. אתה נגרר בתקווה מניו יורק ללונדון, מתחיל שם סצנה שלמה, ואז חוזר הביתה. והם רוצים לדעת הכול. אני לא עושה שום דבר כל כך שונה – אבל פתאום המגזינים, כמו 'לייף' ו'טיים', כולם כותבים עליי. כאילו מישהו קרא לי אלביס השחור. טוב, בסדר. חלקם קוראים לי בשמות לא כל כך טובים, כאילו הם מנסים לנתח אותי ולהוציא דו"ח פסיכיאטרי שזה בכלל לא נשמע כמוני. לפעמים יוצא לי לפגוש מוזיקאים אחרים ואנחנו מחליפים רשמים. בתחילת סיבוב ההופעות עבדנו הרבה עם ELECTRIC FLAG, שהם ממש גרוביים שם בחוף המערבי. בחור אחד, באדי מיילס, הוא מישהו שאני אוהב לדבר איתו על מוזיקה. מה שאפשר לעשות באמריקה, במיוחד בניו יורק, זה להיפגש עם חבר'ה ולצאת לנגן איפשהו. סצנת המועדונים היא כל כך לא פורמלית; אתה פשוט נכנס, מחכה לתורך, עולה לבמה ונהנה. סיבובי הופעות הם אחד הדברים שאי אפשר להימנע מהם. אני אוהב להופיע בערים שונות, בוודאי. אבל המלונות, חוסר השירות, ולהיתקע בדיוק כשכל מה שאתה רוצה זה משהו פשוט לאכול – ובדיוק בזמן שאתה רוצה לאכול אותו! לפעמים אני כל כך עייף שאני עלול להתמוטט, אבל אני מוצא שהרוגע מגיע דווקא מלחשוב יותר על מוזיקה. לפעמים יש לי תחושה שאני נהיה מכני מדי".

ריי דייויס (הקינקס): "בימים הראשונים היה לנו מעט כסף. היינו צריכים לחיות מהסכומים הקטנים שהרווחנו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459