רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 במאי (31.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אשמח לנגן בהקלטות של אחרים אבל נראה לי שמפחדים לבקש ממני. ניגנתי בהמון הקלטות של אחרים. ניגנתי פסנתר בשיר של ההוליס, HE AIN'T HEAVY, HE'S MY BROTHER. אז רק התחלתי את דרכי וכשזה הפך ללהיט, ההוליס אמרו שהבסיסט שלהם ניגן בפסנתר. זה ממש תיסכל אותי" (אלטון ג'ון לעיתון KEYBOARD, בשנת 1981).

תחזיקו חזק, כי מה שקרה ב-31 במאי 1973 ייכנס לפנתיאון של הוללות הרוקנ'רול! בדיוק ביום בו מלאו 25 שנים למתופף הכי חזק בעולם, ג'ון הנרי "בונזו" בונהאם האגדי מלהקת לד זפלין, הלהקה פשוט פירקה את איינגלווד, קליפורניה, והשאירה אבק לכל מי שחשב שהוא כוכב רוק.

שיא חדש נולד (וגם יום הולדת!)

זה התחיל בטירוף חושים: צמד הופעות מתוכננות בפורום המפורסם של איינגלווד, והכרטיסים? נעלמו מהקופות תוך שעתיים בלבד! כן, קראתם נכון. לד זפלין ניפצה את שיא המכירות הקודם במקום, שהיה שייך ללא אחרים מאשר הרולינג סטונס. תארו לכם את מיק ג'אגר מחוויר קלות לגלות את זה. ארבעת המופלאים – רוברט פלאנט, ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וכמובן, ילד יום ההולדת ג'טו בונהאם – עלו לבמה במצב רוח קרבי ובכושר שיא. אפילו פציעה טורדנית באחת מאצבעותיו של המאסטרו פייג', שחייבה אותו לטבול אותה במים בין השירים, לא הצליחה לעצור את הרכבת הדוהרת הזאת. היו כמה היתקלויות עם המוניטורים הסוררים על הבמה, אבל בואו, שום דבר לא יכול היה להרוס את החגיגה הזו. הלהקה באה לתת שואו ולחגוג יום הולדת רוק'נ'רולי למתופף העוצמתי שלהם, הידוע בכוחו האדיר ובסגנון התיפוף החדשני שהשפיע על דורות.

פלאנט משחרר את הלשון, בונהאם את התופים

רוברט פלאנט, הפרונטמן הנצחי, לא אכזב והרעיף על הקהל פנינים: "היום זה יום הולדתו ה-21 של בונהאם", הוא הכריז בחגיגיות, "והוא תמיד נמצא רק בגיל הזה. אני מכיר אותו כבר 15 שנה והוא תמיד היה מנוול". הקהל שאג מצחוק, כמובן. היצירה האלמותית STAIRWAY TO HEAVEN הוקדשה באותו ערב לבונהאם, שלמעשה חגג יום הולדת 25, אבל מי סופר? לפני קטע הסולו המיתולוגי MOBY DICK, פלאנט הוסיף שמן למדורה: "זה יום ההולדת של הג'נטלמן שאיתנו פה. אני חושב שזה הוגן שניתן לו הערב לדפוק על הביצים שלו". ואכן, בונהאם לא אכזב. הוא יצא לסולו תופים מפלצתי ומרעיש אדמה שנמשך 16 דקות תמימות, במהלכן הקהל עמד מהופנט. עם סיום הסולו, פלאנט עודד את הקהל לשיר HAPPY BIRTHDAY לחתן השמחה.

לקראת סוף הערב, פלאנט שיתף את הקהל בדרמה הקטנה של פייג': "ג'ימי נפצע באצבעו לפני יומיים ונאלצנו לבטל את ההופעה של אתמול. הוא מנגן היום כשמדי פעם הוא טובל את ידו בקערה עם מים". גיבור אמיתי!

האפטר פארטי: עוגה, ג'ורג' האריסון ובריכה לכולם!

אבל רגע, החגיגה רק התחילה. לאחר המופע, עברה החבורה העליזה למסיבת יום הולדת סוערת בלורל קניון, האזור הבוהמייני של כוכבי הוליווד והרוק. בונהאם, נאמן לסגנונו הייחודי, הגיע לבוש בחולצה ובגד ים צמוד במיוחד. מהר מאוד הוא החליט שכולם צריכים להתרענן – והחל להשליך את האורחים לבריכה.

פיטר גרנט, המנהל האימתני של הלהקה, תיאר את הסצנה הבלתי נשכחת: "הגענו למסיבה וכולם שם צפו בסרט הפורנוגרפי המדובר "גרון עמוק" כשהם לבושים בטוקסידו ומעשנים את הג'וינטים שלהם עם פומיות ארוכות. הייתה שם גם עוגה שנראתה כמו עוגת חתונה מפוארת". ואז, אורח כבוד ומפתיע, ג'ורג' האריסון החליט להתלוצץ. הוא הרים את השכבה העליונה של העוגה ומרח אותה היישר על פניו של בונהאם. טעות קריטית.

"מיד לאחר מכן", המשיך גרנט, "נזכר האריסון עם מי הוא מתעסק והחוויר. לג'ון בונהאם אין מחשבה הגיונית. הוא מתפוצץ בשנייה. אז ג'ורג' החל להימלט החוצה וג'ון דלק אחריו, תפס אותו והשליך אותו לבריכה עם כל הבגדים". אשתו של ג'ורג', הדוגמנית פאטי בויד, יצאה החוצה בצרחות היסטריות וזכתה מיד לאותו טיפול מרענן. אחריהם, כל שאר האורחים מצאו את עצמם במים, "חוץ ממני", סיכם גרנט בחיוך קטן, "הם ידעו שאסור להתעסק איתי".

יום הולדת 25 לג'ון בונהאם בהחלט היה אירוע שלא יישכח, על הבמה ומחוצה לה, עוד פרק מטורף בתולדות לד זפלין, הלהקה שהגדירה מחדש את הרוק הכבד. מזל טוב, בונזו! איזה לילה!

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-31 במאי 1982, היקום המוזיקלי רעד כאשר תקליטון חדש של להקת SURVIVOR נחת כרעם ביום בהיר על מדפי החנויות. בתוכו הסתתר היהלום שבכתר, השיר EYE OF THE TIGER, שהפך מיד להמנון מוטיבציה חוצה דורות וגבולות. אבל האם ידעתם שהשיר הזה, שמזוהה יותר מכל עם זיעה, אגרופים ונחישות בלתי מתפשרת, כמעט ולא היה? הסיפור מאחוריו עסיסי יותר מסטייק.

הכל התחיל כשכוכב האקשן בכבודו ובעצמו, סילבסטר סטאלון (כן, ההוא שאנחנו בארץ הקודש התעקשנו לכנות בחיבה המשונה "סטאלונה"), חיפש בנרות שיר נושא שיעיף את הפוני ויקפיץ את האדרנלין לקראת הסרט השלישי בסדרת סרטי הקאלט שלו, רוקי. מסתבר שלפני ש-EYE OF THE TIGER נכנס לזירה, רוקי כמעט רקד לצלילים אחרים לגמרי.

טוני סקוטי, המנהל הממולח של להקת SURVIVOR (שבאותם ימים, באופן אירוני למדי, זכתה בארצנו לכינוי "ניצול"), מילא תפקיד מפתח בעלילה. הוא השמיע לסטאלון חומרים מתקליטה הקודם של הלהקה, והשחקן בעל הלסת המפורסמת נדלק מיידית על הסאונד הגולמי והאנרגטי. ג'ים פטריק, קלידן הלהקה, שחזר בראיון את הרגע הקולנועי שבו הגורל התדפק על דלתם, או ליתר דיוק, על המזכירה האלקטרונית שלו: "מכשירי מזכירה אלקטרונית היו אז הצעקה האחרונה, ולראות את הנורית מהבהבת עם הודעה חדשה היה שיא הריגוש. כשלחצתי על כפתור ההפעלה שמעתי, 'היי, יו, ג'ים! זה סילבסטר סטאלון'. המבטא היה כל כך מוגזם שחשבתי שמישהו עובד עליי, אבל זה היה הוא בכבודו ובעצמו. ככה הוא מדבר באמת!". מי היה מאמין שמתיחה טלפונית לכאורה תהפוך להיסטוריה?

אבל רגע, החזיקו חזק, כי כאן העלילה מסתבכת ונהיית ראויה לסרט משלה! פטריק המשיך וסיפר: "כשקיבלנו את העריכה הראשונית של הסרט, הסצנה בה השיר שלנו אמור היה להופיע לוותה דווקא ב-ANOTHER ONE BITES THE DUST של לא אחרת מאשר להקת קווין". דמיינו את זה! "צפיתי בזה עם שותפי לכתיבה בלהקה, הגיטריסט פרנקי סאליבן, והעיניים שלנו כמעט יצאו מחוריהן. הקצב הממכר של קווין והסצנה המצולמת התאימו כמו כפפה ליד, או יותר נכון, כמו כפפת אגרוף לפנים. אז שאלנו את סטאלון, 'למה אתה לא משתמש בזה?' הוא אמר, 'ובכן, איננו יכולים לקבל את זכויות הפרסום לכך'. פרנקי ואני הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה יהיה קשה מאוד לנצח את קווין בסצנה הזו". אתגר לא קטן, בלשון המעטה, לנסות ולגבור על פרדי מרקיורי וחבריו.

למרבה המזל, המוזה נחתה על חברי SURVIVOR ובגדול. "התחלנו עם ריף הגיטרה המפורסם שכל חובב רוק מזהה ממרחקים", סיפר פטריק, "ושמתי אקורדים שתאמו את קצב האגרופים שרוקי חטף והנחית על המסך". השיר כולו התגבש בפחות משלושה ימים קדחתניים של יצירה. בתחילה, הם עוד התלבטו וחשבו לקרוא לשיר SURVIVAL, מה שהיה יוצר חרוז מושלם עם המילה RIVAL (יריב), אבל אינטואיציה בריאה הובילה אותם לבחור בשם הקליט והעוצמתי הרבה יותר, EYE OF THE TIGER. בדיעבד? החלטה ששווה זהב, ואפילו כמה וכמה פלטינות.

ולא סתם פלטינות! השיר התפוצץ במצעדים ברחבי העולם, כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי למשך שישה שבועות רצופים ושהה שם בעשירייה הפותחת לא פחות מ-15 שבועות. הוא גם העניק ללהקה פרס גראמי יוקרתי על ביצוע הרוק הטוב ביותר לצמד או להקה וקיבל מועמדות מכובדת לפרס ה-ACADEMY AWARD (הלא הוא האוסקר) לשיר המקורי הטוב ביותר. אגב, את הביטוי הקליט EYE OF THE TIGER שמע סטאלון ממאמנו של רוקי בסרט, מיקי גולדמיל (בגילומו של השחקן ברג'ס מרדית'), שדחק בו "לחזור לעין הנמר" כדי לנצח. לפעמים, ההשראה נמצאת ממש מתחת לאף.

כשסטאלון שמע את הקלטת הדמו של EYE OF THE TIGER לראשונה, הוא היה בעננים, או כפי שאומרים אצלנו, התלהב עד הגג. אבל כמו במאי קפדן עם חזון, הייתה לו בקשה קטנה אך משמעותית: התופים. הוא דרש שהם יהיו חזקים ובולטים יותר במיקס הסופי, כדי להוסיף עוד פאנץ' ועוצמה לסאונד. ואי אפשר לדבר על השיר מבלי להזכיר את הקול הייחודי מאחוריו, דייב ביקלר, הסולן המקורי של SURVIVOR, שקולו העוצמתי והמחוספס, יחד עם כומתת הבארט המפורסמת שחבש, הפכו לסמלי ההיכר של הלהקה באותה תקופה.

ואם כבר נגענו בסאונד, שנת 1982, השנה בה פרץ EYE OF THE TIGER לחיינו, מסמנת נקודת מפנה מעניינת בעולם הרוק. זו הייתה כמעט השנה האחרונה שבה ההפקות הגדולות עדיין השתמשו בשיטות "העולם הישן" ליצירת צלילי בס ותופים עמוקים ואורגניים. שנה לאחר מכן, ב-1983, המהפכה האלקטרונית כבר הייתה בעיצומה, וצלילים סינתטיים ומכונות תופים החלו להשתלט על הנוף המוזיקלי. EYE OF THE TIGER, אם כן, הוא לא רק להיט ענק, אלא גם סוג של פרידה מרגשת מעידן מסוים בסאונד של הרוק.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הריף האייקוני הזה מתנגן, או סתם זקוקים לזריקת מוטיבציה קטנה כדי לכבוש את היום, תזכרו את הסיפור המפותל והמלא בהפתעות מאחורי EYE OF THE TIGER – שיר שנולד כמעט בטעות, התמודד ראש בראש מול קווין, וכבש את העולם בסערה. מי היה מאמין?

בואו לשמוע את השיר הזה כפי שמעולם לא שמעתם אותו לפני כן:

ב-31 במאי בשנת 2014 תבעו בעלי הזכויות על שיריו של הגיטריסט המנוח מלהקת SPIRIT, רנדי קליפורניה, את להקת לד זפלין, בטענה שהלחן שלו, TAURUS, הועתק ליצירה STAIRWAY TO HEAVEN. אז מה קרה בהמשך המשפט? בואו לקרוא פה...

14 ביוני 2016 – המשפט מתחיל, כאשר עורך דינם של התובעים נוקט בגישה תיאטרלית ואומר, "זכויות היוצרים נותנות קרדיט ליצירה אך אינן נותנות קרדיט להעתקה". ההגנה, מטעם הגיטריסט ג'ימי פייג' והזמר רוברט פלאנט, טוענת כי התקדמות האקורדים המדוברת משותפת לשירים רבים, כולל MICHELLE של הביטלס, ולכן היא נמצאת ברשות הרבים.

15 ביוני 2016 - ג'ימי פייג' מעיד במשפט, וטוען ששמע את TAURUS בפעם הראשונה רק כמה שנים קודם לכן, כאשר חתנו אמר לו שיש על זה ויכוח באינטרנט. פייג' אמר שהשיר היה "זר לגמרי" לו. מצד שני, הבסיסט של להקת ספיריט, מארק אנדס, מעיד ונזכר בליל בילוי עם פייג' ופלאנט שבו הם נהנו מסנוקר ובירה לאחר הופעה של ספיריט בשנת 1970. כמו כן, פלאנט שיבח מזה שנים את תקליט הבכורה של להקת ספיריט, ממנו לקוח הקטע TAURUS, ולד זפלין אף השחילה כמה צלילים מהשיר הפותח בתקליט, FRESH GARBAGE, במחרוזות שעשתה בהופעותיה בסבנטיז.

23 ביוני 2016 - חבר המושבעים פוסק לטובת לד זפלין בהחלטה פה אחד. הם מגלים שבעוד שהם כנראה שמעו את TAURUS, לא היו מספיק ראיות כדי להצדיק פסק דין אשם. פייג' ופלאנט מפרסמים הצהרה משותפת, ואומרים: "אנו אסירי תודה על השירות המצפוני של חבר המושבעים ושמחים על כך שהוא פסק לטובתנו, העמיד שאלות על מקורות יצירתנו ומאשר את מה שאנחנו יודעים כבר 45 שנה"

28 בספטמבר 2018 - בית משפט לערעורים שולח את התיק בחזרה למשפט, וקובע כי שופט בית המשפט מלפני שנתיים נתן לחבר המושבעים הוראות שגויות כאשר אמר להם שסולמות כרומטיים, ארפג'יו או רצפים קצרים של שלושה תווים אינם מוגנים בזכויות יוצרים.

15 באוגוסט 2019 - משרד המשפטים של ארצות הברית מגיש כתב שמצדד בזפלין, ואומר: "לא צריכה להיות מחלוקת רצינית על כך שהקטעים שעל הפרק כאן אינם זהים למעשה".

9 במרץ 2020 - בית משפט לערעורים פוסק סופית לטובת לד זפלין.

ב-31 במאי 1938 נולד פיטר יארו, הצלע הגברית משלישיית הפולק הנצחית פיטר, פול ומארי, שהטביעה חותם ענק על המוזיקה העממית האמריקאית בשנות ה-60 עם המנונים. אבל רגע, אל תתנו לשירי המחאה המתקתקים להטעות אתכם, כי מאחורי הגיטרה והקול המלטף הסתתרה גם שערורייה מינית מהסוג שהסעיר את מדורי הרכילות.

כשכוכב הפולק פגש את החוק (בסיטואציה מביכה)

הכל התחיל, או יותר נכון התפוצץ, ב-31 באוגוסט 1969. יארו, אז בן 32 ובשיא תהילתו, מצא את עצמו מסובך עד מעל לראש (או עד מתחת למותניים, תלוי איך מסתכלים על זה) בבית המלון בעל השם הציורי שור האם (SHOREHAM HOTEL) בוושינגטון הבירה. המלון, אגב, אירח במהלך השנים נשיאים, מדינאים ואנשי חברה בכירים, אך ספק אם מי מהם סיפק דרמה כזו.

המעצר עצמו הגיע רק חודשים ארוכים לאחר מכן, ב-26 במרץ 1970, וההאשמה הייתה חמורה ביותר: קיום יחסי מין עם קטינה בת 14. על פי גרסת הנערה, היא ואחותה בת ה-17 הוזמנו לחדרו של כוכב הפולק הנערץ. כשהדלת נפתחה, נגלה לעיניהן יארו במלוא הדרו הטבעי – עירום כביום היוולדו. שוקינג בהחלט.

יארו, מצידו, טען בבית המשפט שהסיפור קצת אחר. לדבריו, הנערה הצעירה היא זו שחיבקה ונישקה אותו, מה שהצית את הלהבה. השופט, שלא ממש קנה את גרסת הרומנטיקן, בדק שוב את עדות הנערה וגילה שהיא התנגדה בתוקף למעשיו. קו ההגנה הנואש של יארו ניסה למשוך בחוטים אחרים: הוא התחתן מאז, הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי, הוא איש חדש. בבקשה שחררו אותו לחופשי.

מהכלא לגראמי ובחזרה (כמעט)

העונש המקסימלי ריחף מעל ראשו כמו עננה שחורה – עשר שנים מאחורי סורג ובריח. בסופו של דבר, יארו בילה רק שלושה חודשים בכלא. ואם זה לא מספיק אירוני, רק ימים ספורים לפני גזר הדין, הוא ולהקתו פיטר, פול ומארי קטפו פרס גראמי יוקרתי. ועל מה? על תקליט הילדים הטוב ביותר של השנה. תקליט ילדים! לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

חנינה נשיאותית והאגרוף בבטן של הקורבן

שנים חלפו, והסיפור קיבל טוויסט נוסף, כזה שרק הבית הלבן יכול לספק. בשנת 1981, ביומו המלא האחרון בתפקיד, הנשיא ג'ימי קרטר, הידוע במחויבותו לזכויות אדם, החליט להעניק חנינה לפיטר יארו. הקורבן, ברברה וינטר, גילתה על כך מהעיתון, דרך אמה. "זה הרגיש כאילו קיבלתי אגרוף חזק בבטן", סיפרה לימים לוושינגטון פוסט. "הם כאילו אמרו לו, 'זה בסדר מה שעשית, רק אל תיתפס בפעם הבאה'". כואב ועצוב.

חנינות נשיאותיות הן תמיד חומר נפץ פוליטי. זוכרים את ג'רלד פורד שחנן את קודמו המושפל, ריצ'רד ניקסון, בפרשת ווטרגייט? או את ביל קלינטון שנתן חנינה לאיש הכספים הנמלט מארק ריץ', שהיה מבוקש על ידי ה-FBI לצד אוסאמה בן לאדן? ואפילו דונלד טראמפ, שפיזר חנינות לחברים ובני ברית פוליטיים כמו קונפטי, והעניק 144 חנינות או הקלות בעונש בשעותיו האחרונות כנשיא. אבל החנינה הזו של קרטר ליארו – יש אומרים שהיא היחידה בהיסטוריה של ארה"ב שמחקה הרשעה בעבירת מין נגד ילדים – כמעט ונעלמה מתחת לרדאר. למה? כי היא ניתנה שעות ספורות לפני שחרור בני הערובה האמריקנים מאיראן, אירוע שתפס את כל הכותרות למשך שבועות.

הצל הרודף והחרטה המאוחרת

אבל גם חנינה נשיאותית לא מוחקת הכל. יארו המשיך להופיע, זכה לשבחים, שר בחתונתו של הסנאטור לשעבר ג'ון קרי ובאירוע ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון, ואסף פרסי מפעל חיים. הוא השאיל את קולו ושמו למטרות נעלות רבות, כולל קידום שלום וצדק חברתי. אך הצל של העבר המשיך לרדוף. בשנת 2019, פסטיבל אמנות בעיירה נוריץ' בניו יורק ביטל את הופעתו בעקבות מחאה ציבורית. עבירות ישנות, כאלה שהוסתרו או נשכחו, צפו מחדש והציתו זעם מחודש בעידן ה-ME TOO.

בהצהרה רשמית, יארו טען שההחלטה לבטל את הופעתו אינה הוגנת ולא צודקת: "אני תומך באופן מלא בתנועות הנוכחיות הדורשות שוויון זכויות לכולם ומסרבות לאפשר התעללות ופגיעה מתמשכת – בעיקר בעלות אופי מיני, שאני אשם בה, בצער רב. אני לא מבקש למזער או לתרץ את מה שעשיתי ואני לא יכול להביע כראוי את התנצלותי וצערי על הכאב והפגיעה שגרמתי. עם זאת, אלך בראש מורם, אעשה כל שביכולתי לתקן, ואקדיש את עצמי לעזור להביא יותר צדק ושלום לעולם". היו ששיבחו את סילוקו מהפסטיבל, אך היו גם רבים שהתנגדו למהלך וטענו לתרבות ביטול מוגזמת.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהעבר הכה בו. הופעות אחרות בוטלו בעבר בגלל מה שהוא עצמו כינה "עבירת המין הנתעבת והחרטה הגדולה ביותר שלי". הורים מחו ותלמידים סירבו להופיע כשבית הספר התיכון שלו במנהטן, בית הספר היוקרתי למוזיקה ואמנות, תכנן לצרפו להיכל התהילה של המוסד.

לאורך השנים, יארו הביע חרטה שוב ושוב: "זה היה עידן של חוסר שיקול דעת אמיתי וטעויות של גברים באופן קטגורי. הייתי אחד מהם. טעיתי. אני מצטער על זה".

גם זה קרה ב-31 במאי - אז מה היה לנו שם בנבכי ההיסטוריה המוזיקלית בתאריכים לוהטים אלו? קבלו מצעד אירועים שיגרמו לכם להגיד "וואו!" ואולי גם קצת "למה, הו למה?".

1975: הסטונס על משאית והשדרה החמישית בטירוף!

שנת 1975, והרולינג סטונס, איך נאמר? שברו את האינטרנט עוד לפני שהומצא. במקום מודעות משעממות בעיתון, החליטו מיק ג'אגר וחבריו לקדם את סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם בסטייל שלא נראה כמותו. הם פשוט עלו על משאית פתוחה ונסעו איתה לאורך השדרה החמישית בניו יורק, כשהם מפציצים בביצוע חי ובועט לשירים כמו BROWN SUGAR. הקהל, שלא הבין מאיפה זה נפל עליו, נכנס לאקסטזה. לא רק שזה היה טריק שיווקי גאוני, זו גם הייתה הופעת הבכורה של הגיטריסט החדש, רוני ווד, שהחליף את מיק טיילור הפורש. כאילו כדי להוסיף דובדבן לקצפת, ווד חגג יום הולדת יום למחרת (ב-1 ביוני), אז אין ספק שזו הייתה מתנת יום ההולדת הכי רועשת ומגניבה שהוא יכל לאחל לעצמו. מיק ג'אגר חשף מאוחר יותר: "אני חושב שזה היה הרעיון של צ'ארלי ווטס, המתופף שלנו. הוא חובב ג'אז נלהב ונזכר בטריק שעשו נגני הג'אז בימים ההם בהארלם. הם נהגו לקדם הופעות על גבי משאיות". ומה אני אומר? גאוני, כבר אמרתי?

1948: נולד האיש והצ'לו של אי.אל.או, שסיים את חייו בסוף הביזארי

בתאריך זה, בשנת 1948, הגיח לעולם מייק אדוארדס, מי שעתיד היה להיות הצ'לן של להקת אי.אל.או בין השנים 1973 ל-1975. למרבה הטרגדיה, בשנת 2010, חייו נגדעו בתאונה מהסרטים (הרעים): בעת שנהג במכוניתו בדבון, אנגליה, ערמת חציר ענקית במשקל של כ-600 קילוגרם התגלגלה במורד גבעה סמוכה ונחתה בעוצמה אדירה על רכבו, והרגה אותו במקום. סוף צורם ובלתי נתפס למוזיקאי מוכשר.

1947: המוח מאחורי המרמלדה והלהיט הנצחי

שנת 1947, והעולם קיבל מתנה בדמותו של ג'וניור קמבל, הגיטריסט והמלחין העיקרי של להקת הפופ הסקוטית המצליחה, מרמלדה. אם השם לא מצלצל לכם מיד, את הלהיט האלמותי שהלחין, REFLECTIONS OF MY LIFE, אתם בטוח מכירים. השיר הזה, שיצא בשנת 1969, הפך לקלאסיקה על-זמנית ועדיין זוכה להשמעות רבות.

1975: אלביס חוזר בגדול – ומשאיר שובל נפגעים (תרתי משמע!)

שנת 1975, האנטסוויל, אלבמה. אלביס פרסלי, אחרי שהשיל 30 קילוגרמים ממשקלו, חזר לבמות נמרץ מתמיד. אבל אוי ואבוי, המרץ הזה כנראה הדביק גם את המעריצים, קצת יותר מדי. במהלך סיבוב ההופעות של קיץ 1975, שהיה אמור להסתיים בלאס וגאס בספטמבר, ההופעה באלבמה יצרה כאוס מוחלט. חמש נערות סבלו משברים וחבלות כשנפלו ממרפסת האולם אל משטח בטון בניסיון נואש להתקרב לאלילן. שמונה נשים בוגרות יותר ניסו לפרוץ דרך מאבטח אומלל, שכמעט ונפצע קשה בעצמו. מאבטח אחר "זכה" לנשיכה עסיסית באצבע שדרשה מספר תפרים. הצרחות מהקהל, כך דווח, היו "מרשימות". לרגע קט, נדמה היה שהמלך חזר לימיו הגדולים. איש בקהל לא העלה על דעתו שפחות משנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1977, הוא כבר לא יהיה בין החיים. עצוב ומטלטל.

1976: מי הלהקה הרועשת ביותר?

כן, זו להקת המי שחרטה את שמה בספר השיאים של גינס על ההופעה הרועשת ביותר אי פעם. הופעתה באצטדיון צ'רלטון אתלטיק פוטבול בלונדון הגיעה לרמה מדהימה של 126 דציבלים!

1977: ה-בי.בי.סי נגד הפאנק – המלכה (והשיר) ב"טעם רע"!

שנת 1977, ובריטניה סערה לא רק בגלל יובל הכסף של המלכה אליזבת השנייה, אלא גם בגלל להקת הפאנק הבועטת, הסקס פיסטולס. הבי.בי.סי הבריטי הכריז חרם על התקליטון החדש שלהם, GOD SAVE THE QUEEN, בטענה שהוא "בטעם רע וגס". לא הסתפקו בזה, ואף הוציאו אזהרה חמורה לכל תחנות הרדיו האחרות: השמעת השיר תהווה הפרה של סעיף לחוק השידורים. למרות (ואולי בגלל) החרם, השיר הפך להמנון מחאה והגיע למקום השני במצעד הבריטי הרשמי (רבים טענו שהגיע למקום הראשון והמצעד "סודר"). מי אמר שאין דבר כזה פרסום רע שהוא טוב?

2019: מעלית לקומה האחרונה – פרידה מרוקי אריקסון

בשנת 2019, בגיל 71, הלך לעולמו רוג'ר קינארד 'רוקי' אריקסון, הסולן וכותב השירים הכריזמטי של להקת "מעליות הקומה ה-13" (THE 13TH FLOOR ELEVATORS). הלהקה הזו מאוסטין, טקסס, הייתה חלוצה אמיתית של הרוק הפסיכדלי האמריקאי בשנות ה-60, ונודעה לא רק בזכות מוזיקה פורצת דרך (כמו הלהיט YOU'RE GONNA MISS ME) אלא גם, למרבה הצער, בשימוש מאסיבי בסמי הזיה על ידי חבריה. חייו של אריקסון היו רצופי טרגדיות, כולל אשפוזים כפויים במוסדות פסיכיאטריים, שהחלו אולי בטעות קריטית אחת: כדי להימנע מהרשעה על החזקת מריחואנה, הוא בחר בטענת אי-שפיות, מה שהוביל לסבל רב. קול גדול וסיפור חיים מורכב.

1976 ו-1979: הביטלס חיים ונושמים, גם אחרי הפירוק!

גם שנים אחרי שהתפרקו, הביטלס המשיכו לככב. בשנת 1976, עשור שלם לאחר שיצא במקור בתקליט המופת ריבולבר (שיצא ב-1966), החליטה חברת התקליטים קפיטול להוציא בארה"ב את השיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE כתקליטון. בצד ב' קיבלו המעריצים את HELTER SKELTER, עוד יצירה פרי עטו של פול מקרטני מהאלבום הלבן. התקליטון הזה, אגב, הפך ללהיט והגיע ל-TOP 10 בארה"ב! אז קדימה בזמן ל-31 במאי 1979: באנגליה משחרר ג'ורג' האריסון את התקליטון IT'S WHAT YOU VALUE. באותו יום ממש, מעבר לאוקיינוס, בארה"ב, יוצא התקליטון SEASIDE WOMAN. את השיר כתבה לינדה מקרטני, ובעלה פול כמובן שר ומנגן. כדי להוסיף קורטוב של מסתורין (או סתם קריצה), התקליטון יצא תחת השם SUZY AND THE RED STRIPES – במקור שם של בירה ג'מייקנית חביבה. השיר גם לווה בסרטון אנימציה מקסים.

1967: ליל הג'אמים הגדול – כשאלים עלו לבמה אחת!

דמיינו את זה: שנת 1967, מועדון SPEAKEASY בלונדון, שהיה מקום מפגש קבוע למיטב המוזיקאים של התקופה. לפתע, עולים לבמה אריק קלפטון וג'ק ברוס, הישר מלהקת העל CREAM. כאילו שזה לא מספיק, מצטרפים אליהם לא אחרים מאשר ג'ימי הנדריקס בכבודו ובעצמו, חוזה פליסיאנו, ועל התופים – גרהאם אדג', המתופף של המודי בלוז. איזה שילוב נדיר, אדיר וחד פעמי! לילה כזה קורה פעם בדור, אם בכלל. היסטוריה בהתהוות, חברים.

1956-1957: היום שבו ג'ון וויין פגש את באדי הולי (והולי פגש את הביטלס)

סיפור פשוט מדהים: בשנת 1956, הזמר-גיטריסט הצעיר באדי הולי צפה בסרט המערבון THE SEARCHERS בכיכובו של ג'ון וויין. שורה שאמר וויין בסרט, "THAT'LL BE THE DAY" (בתרגום חופשי: "זה יהיה היום", נאמר בסרקזם), נתקעה לו בראש. הולי, שחיפש השראה ללהיט עבור להקת הרוקבילי הקטנה שלו מאז שראה הופעה של אלביס פרסלי בשנת 1955, ישב עם מתופפו ג'רי אליסון (שגם ראה את הסרט). כשהולי הביע משאלה שיוכלו להקליט שיר שיהפוך ללהיט, אליסון, בחיקוי של וויין, ענה: THAT'LL BE THE DAY. הולי זינק וכתב את השיר במקום. אז השיר יצא לאור בשנת 1957 והפך למשפיע ביותר. כמה משפיע? ובכן, הביטלס (בגלגולם הקודם כלהקת ה-QUARRYMEN) הקליטו אותו שנה לאחר צאתו, ב-1958, כתקליטון הבכורה שלהם (רק עותק אחד נוצר מההקלטה החובבנית באולפני פיליפס בליברפול, ומזה שנים הוא נמצא בבעלותו של פול מקרטני, שגם רכש בשנות השבעים את הזכויות על קטלוג השירים של הולי). למעשה, זה היה השיר הראשון שג'ון לנון למד לנגן בגיטרה. הדרך של השיר להצלחה לא הייתה פשוטה: הולי ולהקתו דאז, שנקראה THE THREE TUNES, הקליטו אותו בנאשוויל ב-1956, אך חברת התקליטים DECCA לא אהבה את התוצאה. שנה לאחר מכן, הולי הקליט את השיר מחדש עם להקתו החדשה, הקריקטס, באולפן בניו מקסיקו, תחת המפיק החדש שלו, נורמן פטי. הגרסה הזו הפכה ללהיט ענק. באופן שנוי במחלוקת, פטי לקח לעצמו קרדיט על כתיבת השיר (רק כי הפיק אותו!), מה שאילץ את הולי לחלוק עמו את התמלוגים.

1975: ג'ון לנון פותח את הלב (ואת הפה) בראיון ל-NME

בשנת 1975, בראיון למגזין המוזיקה הבריטי NME, ג'ון לנון סיפק כמה פנינים: "ב-99 אחוז שאם הייתי מגיע לבריטניה, הייתי מגיע ללונדון. כנראה שלא יהיה לי זמן לנסוע לליברפול. הרעיון שלי בכיף הוא לטייל מלונדון לפריס. אולי אפילו אגיע לגרמניה. האמת? אני לא מתגעגע לאולפני אבי רואד. השתעממנו עם זה כי היינו שם כל הזמן. אפילו ניסינו לבנות אולפן. למעשה, בנינו אחד שפורק מייד ואני יכול להבין מדוע. זה היה איפה שהייתה חברת אפל שלנו". לנון גם סיפר שהיה בהצגה בארה"ב המבוססת על סרג'נט פפר: "פיטר בראון ביקש ממני ללכת. הם פרסמו שאני הולך להגיע וזה היה די פרוע. אני חושב שהם שיחזרו את המוזיקה טוב, טוב מאוד למעשה. אבל זה גרם לי להרגיש כאילו אני מת". כן, ג'ון לנון, תמיד ישיר וחסר פילטרים.

1971: האיש בשחור מכה שנית – ג'וני קאש, אלוהים וישראל!

ב-31 במאי 1971, ג'וני קאש, האיש והאגדה, שחרר את התקליט MAN IN BLACK. למרות שזה לא תויג רשמית כתקליט גוספל, ניחוח דתי עז עלה ממנו, לצד מסרים פוליטיים נוקבים על שיקום אסירים, אובדן אמונה ופליטי החברה. קאש עצמו היה גאה מאוד בתקליט הזה, עד כדי כך שלא ממש הזיז לו שהוא הגיע רק למקום ה-56 במצעד הפופ האמריקאי. היו שראו בתקליט נפילה לנוסחה, ורבים הרימו גבה כשקולו של האוונגליסט בילי גרהאם פתח את השיר הראשון. בתחילת הסבנטיז, הפופולריות של קאש דעכה מעט, ותוכנית הטלוויזיה שלו בוטלה. הוא הבין שעליו לעשות מעשה. על עטיפת התקליט הוא כתב מעין מניפסט, המציג את "ג'וני קאש החדש" ואף חתם בראשי התיבות .J.C.A.T (כלומר, JOHNNY CASH AFTER TELEVISION). הוא נשבע על גבי הוויניל שילבש רק שחור עד שהעולם סביבו ישתנה לטובה. הטוויסט המעניין: בנובמבר 1971, לאחר צאת התקליט, קאש טס לישראל! המטרה? לצלם סרט באותו השם, שיגולל את סיפורו של ישו. תסריט ממשי לא היה לו, בעיקר הרבה אמונה.

1974: להקת כוורת כובשת את חיפה

שנת 1974, להקת כוורת האגדית, בשיא תהילתה, הגיעה לקולנוע שביט בחיפה והשאירה את הקהל עם טעם של עוד (ועוד פעם!). רוצים לדעת את כל תאריכי סיבובי ההופעות של כוורת בשנות השבעים הסוערות? ובכן, חברים, הפרטים המלאים והעסיסיים שמורים אך ורק לגרסה המורחבת של ספר הרוק הישראלי שכתבתי. שווה בדיקה!

1975: פול מקרטני בין ונוס למארס (דרך ניו אורלינס ומיטה רוטטת)

בשנת 1975, בראיון למגזין מלודי מייקר, פול מקרטני קידם בהתלהבות את התקליט החדש של להקתו דאז, כנפיים, שנקרא VENUS AND MARS. למה דווקא ניו אורלינס כמקום הקלטה? מקרטני הסביר: "עד אז לא הייתי שם, חוץ מפעם אחת שבה לא ראיתי כלום חוץ מהחלק הפנימי של משאית שלקחה את הביטלס מהופעה. הדבר היחיד שזכרתי מניו אורלינס היה המיטה הרוטטת בבית המלון ושמזג האוויר היה חם מאוד". אז הם נסעו לספוג אווירה, וגילו להפתעתם שהמרדי גרא התקיים בדיוק כשהיו שם! "כתבתי את רוב השירים לתקליט עוד לפני שהגענו לשם", סיפר מקרטני. ומה לגבי השם הקוסמי? "הרבה אנשים חושבים שוונוס ומארס באים לסמן סימנים אסטרולוגיים, אבל האמת היא שכל הקונספט הגיע עם מזל בלבד. נדהמתי כשמישהו סיפר לי שוונוס ומארס הם הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ, משני הצדדים. כל יום לומדים משהו חדש". גאון או בר מזל? תחליטו אתם!

הונאה מלכותית או גאונות צרופה? סטילי דן והסיפור המטורף מאחורי התקליט שיצא ב-31 במאי 1976. אוויר העולם רטט מציפייה אחרי יצירות מופת קודמות, הסטנדרט היה בשמיים, והשאלה ריחפה – האם הצמד דונלד פייגן ווולטר בקר, עם צבא הנגנים המתחלף שלהם, יצליחו להתעלות על עצמם? ובכן, הם בהחלט ניסו, ובדרך כמעט שברו את הבנק ואת העצבים של כל מי שעבד איתם.

פרפקציוניזם או טירוף? כך נולד הסאונד

דמיינו את זה כך: דונלד פייגן, הזמר והקלידן בעל קול הזהב (והדרישות המחמירות), ובקר, הגיטריסט והבסיסט עם האוזן הביונית, מחליטים להקליט כל שיר בתקליט החדש לא פעם, לא פעמיים, אלא עם שישה או שבעה מקצבים שונים! לא מספיק? הם גם החליפו נגנים בתדירות שבה אתם מחליפים גרביים, בניסיון למצוא את השילוב הקוסמי המושלם לכל צליל ותו. התוצאה? סאונד מלוטש להפליא, אבל גם חשבון אולפן שהרקיע שחקים. נגני בס, גיטרה וקלידים מצאו את עצמם נכנסים ויוצאים מהאולפן כמו בדלת מסתובבת, מבלי שלרובם היה מושג קלוש מה עלה בגורל התרומה שלהם. לעיתים, אפילו פייגן ובקר עצמם לא ידעו מי מהנגנים המוכשרים שניגן רצף שלם של שירים יזכה להופיע בגרסה הסופית. השניים פירקו כל שיר לגורמים, עבדו על כל פרט באופן מיקרוסקופי, מהלך שגרם ללא מעט נגנים לתהות אם הם בעצמם חלק מניסוי מוזיקלי מורכב.

גירושין בהאיטי והשראה מפתיעה

אבל מאיפה מגיעים הרעיונות המבריקים? לפעמים, מהחיים עצמם, ובמקרה הזה, מחיי הגירושין של טכנאי ההקלטות שלהם, אליוט שיינר. באוקטובר 1975, בעיצומן של ההקלטות, שיינר מצא את עצמו בצומת דרכים אישי – פרידה מאשתו ועם סיכוי קלוש לפיוס. עורך דינו הטיל פצצה: "אם אתה רוצה להתגרש, עדיף שתעשה את זה לפני סוף השנה, מטעמי מס". שיינר נלחץ, "איך לעזאזל אספיק את זה בחודשיים?". הפתרון של עורך הדין היה יצירתי: "טוס להאיטי, שם מתגרשים בצ'יק צ'ק!".

שיינר, אובד עצות, פנה לפייגן ובקר וביקש חופשה דחופה. השניים, במקום להתרעם על העיכוב, נדלקו על הרעיון והפצירו בו לספר עוד ועוד פרטים. שיינר, שלא הבין מאיפה ההתעניינות הזו במצוקתו, טס להאיטי. שם, עורך דין מקומי חיכה לו בשדה, הסיע אותו למלון, ותיאם את כל הפרטים. למחרת בבוקר, באולם בית המשפט, שופט דקלם את ההליך בצרפתית, עורך הדין תירגם, ושיינר ענה באנגלית. חמש דקות מביכות מאוחר יותר, והופ – הגט המיוחל היה בידו! הוא חגג את המאורע בהאיטי וחזר לאולפן. פייגן ובקר, כמובן, לא הרפו וסחטו ממנו כל פרט עסיסי על החוויה. ההפתעה הגדולה הגיעה כששיינר שמע את השיר HAITIAN DIVORCE, כשהוא מבוסס על סיפורו האישי, עם תוספות דמיוניות שהפכו אותו ליצירה מושלמת.

קיד שארלמאן, התרבוש, והעטיפה האקראית

התקליט לא הסתפק בדרמות גירושין. השיר הפותח, KID CHARLAMAGNE, הוא סיפור סוחף על סוחר סמים מסן פרנסיסקו ש"נרמס על ידי החברה ונשאר עומד בכביש עם כלום", כפי שהסביר פייגן, שהוסיף כי שיריהם עוסקים לרוב בדמויות אוניברסליות, גם אם לעיתים ישנה התייחסות למישהו אמיתי. שיר נוסף, THE FEZ, היה ניסיון משעשע של סטילי דן לפלוש לרחבות הדיסקו, כמעין פרודיה על הז'אנר הפופולרי. הוא אפילו יצא כתקליטון, אך לא זכה להצלחה מסחררת במכירות.

ומה לגבי העטיפה האייקונית? גם כאן, יד המקרה (או הגאונות) שיחקה תפקיד. כשההקלטות הסתיימו, פייגן ובקר נזקקו בדחיפות לעיצוב. פייגן צלצל לצלם אד קאראף ושאל אם יש לו משהו זמין. למרבה המזל, קאראף עבד עם הזמר ואן מוריסון, שתכנן לקרוא לתקליטו החדש NAKED IN THE CITY. בהתאם, קאראף ביקש מחברו, האמן לארי זוקס, לצייר גורדי שחקים בסגנון לוס אנג'לס. אלא שמוריסון חזר לאירופה ונטש את הפרויקט, והציור המרהיב נותר יתום. פייגן ובקר, כמוצאים שלל רב, חטפו את ההזדמנות. קאראף הגה רעיון לשלב את ציורו של זוקס עם תצלום של נווד ישן על ספסל תחנת אוטובוס בבוסטון, שצילם צ'ארלי גאנס. מומחה נקרא למשימה והצליח לשלב את התמונה והציור ליצירת אמנות בלתי נשכחת.

לחץ, חוזים דרקוניים, והרולינג סטון שמפרגן

עם צאת התקליט, החלו דיבורים על סיבוב הופעות קאמבק, אך אלו נגנזו במהרה. הצורך להקליט עוד שני תקליטים כדי למלא את החוזה עם חברת התקליטים ABC, בשילוב עם קצב העבודה האיטי והמדוקדק של הצמד באולפן, הפכו את הרעיון לבלתי אפשרי.

וולטר בקר חשף בזמנו את הלחץ הבלתי נסבל מצד חברת התקליטים: "לפי החוזה, היו לנו מספר תקליטים לסיים בדד ליין מסוים. שיעור התמלוגים שלנו היה כמעט אפסי. מעולם לא קיבלנו דוח תמלוגים שהראה יתרה בחשבון. כל סנט שהרווחנו מתמלוגים נלקח על ידי החברה. איכשהו, ניהלנו משא ומתן מחדש על החוזה, כך שבמקום לא לקבל כלום, קיבלנו תמלוגים זעומים, ובתמורה קיבלנו מועדים נוקשים למסירת התקליטים. כשעבדנו על THE ROYAL SCAM, התחלנו לקבל מכתבים משפטיים מאיימים מחברת התקליטים". בקר סיכם בתבונה מרה: "כשלהקות גדולות מוסרות תקליט, חברת התקליטים משלמת להן מאות אלפי דולרים. כשאנחנו מוסרים תקליט, הם פשוט אומרים, 'תודה לכם'. הלחץ היה בלתי נסבל".

מגזין הרולינג סטון, לעומת זאת, ידע להעריך את היצירה. בביקורת שפורסמה בזמנו זה היה כך: "סטילי דן מנסה באותה מידה כמו כל להקת קאנטרי / דיסקו / מטאל אקראית לתפוס את תשומת ליבנו ולמכור תקליטים. עם זאת, יש לציין מיד שהאחרון שלהם הוא תיעוד לא טיפוסי ואין בו חומר ברור מאליו לרדיו או מסתוריות לירית מפתה. הוא מכיל גם מהמוזיקה המושלמת והמהנה ביותר שלהם. הליבה של צליל הסטילי דן היא יחסי הגומלין של גיטרה חדה (לרוב זו של דני דיאס) והמקלדות השונות של פייגן, שתמיד מושכות את שאר ההרכב. בתקליט הזה, הניגוד הזה ברור ויעיל יותר מאשר בכל תקליט קודם. אמנם זה הוא בהחלט לא אלבום קונספט, אבל כל שיר, אולי חוץ מ- THE FEZ, נוגע לבריחה של מישהו מפשע או חטא שבוצע לאחרונה. בקר ופייגן באמת כתבו כאן את האלבום האולטימטיבי על מה שמחוץ לחוק, דבר שחומק מלהקות דרומיות רבות בגלל שהקונספט שלהן לגבי מה שמחוץ לחוק הוא כה מוגבל. במקום סתם, נגיד, שוד בנקים - גיבוריהם השונים של בקר ופייגן הם גם גנבי תכשיטים, גרושים בזבזניים ומאהבים קנאים רצחניים. האלבום הבא שלהם, אם אפשר לשער על החבורה הסוטה והחביבה הזו, צריך להיות אלבום פופ אדיר. בינתיים כדאי מאוד לחיות עם ההונאה המלכותית הזו, להרהר בה ואפילו לרקוד לצליליה".

כשהדיסקו פגש את החללית: ב-31 במאי 1979, היקום המוזיקלי רעד כשתזמורת אור החשמל, הלא היא ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA או בקיצור אי.אל.או, הנחיתה עלינו תקליט חדש ושמו בישראל (ובעולם): DISCOVERY. זה לא עוד סתם רוק קלאסי! התקליט הזה, עטור שבחים וזהב מסביב לגלובוס, סימן סטייה נועזת מהסאונד המוכר של הלהקה הבריטית. המאסטרו ג'ף לין החליט לערבב את העיבודים התזמורתיים המפוארים, שהיו סימן ההיכר שלהם, עם מקצבי דיסקו לוהטים היישר מרחבות הריקודים. התוצאה? הפקה מלוטשת וסאונד מהוקצע עם שימוש חלוצי בטכניקות אולפן.

אני זוכר היטב את הרגע בו נחשפתי לראשונה לקסם של DISCOVERY, כשאחותי הגדולה קיבלה אותו במתנה ליום הולדתה, היישר מהדפסה תוצרת הארץ. ילד שמח וחסר הגנות שכמותי נשטף אז בצלילים שהותירו אותי פעור פה. מאז ועד היום, אהבה גדולה שוכנת בליבי לתקליט הזה, והנה כמה סודות מאחורי הקלעים שאספתי עבורכם.

ולמי שתהה מאיפה השם DISCOVERY צץ, דעו לכם שריצ'רד טאנדי, קלידן הלהקה ואיש החידות הלשוניות של החבורה בשנות השבעים, הגה אותו כמשחק מילים שובב: VERY DISCO. ואכן, התקליט הזה חילק את המעריצים – יש כאלו שעפים עליו עד היום, ויש כאלו שמעדיפים לשכוח שהוא קיים. אני? לגמרי מהקבוצה הראשונה!

דרמה באולם בית המשפט: אי.אל.או על ספסל הנאשמים

אבל רגע, לא הכל היה נצנצים וכדורי מראות. במרץ 1979, ממש לפני יציאת התקליט, מצאה עצמה אי.אל.או מסובכת בתביעה משפטית מהסרטים. מפיק הופעות ממישיגן, בוב פוקס שמו (ולא איזה אמרגן קנדי כפי שדיווחו בטעות בעיתון להיטון של אז), הגיש תביעה בבית משפט בדטרויט. הטענה? הונאת הקהל בהופעות בפונטיאק סילברדום ב-12 וב-13 באוגוסט 1978. פוקס טען שהלהקה השתמשה בהקלטות פלייבק והנגנים רק עשו כאילו הם שרים ומנגנים. יענו תזמורת חשמלית בצורת. התביעה הזו, אגב, הגיעה כתגובת נגד לתביעה של הלהקה עצמה נגד פוקס, על חוב של 165,000 דולר מתוך 290,000 שהובטחו להם.

פוקס לא עצר שם: הוא טען שאורך שתי ההופעות היה זהה על הדקה, 82 דקות תמימות, ואפילו המעברים בין השירים היו העתק מושלם. לדבריו, סולן הלהקה, ג'ף לין, השתמש בפדאל מיוחד כדי להפעיל ולכבות את המיקרופון שלו בזמן שהפלייבק התנגן. "הצוות הטכני של הלהקה שמר על סודיות מוחלטת בעניין הזה ודאג להציב שמירה כבדה סביב ציוד הלהקה, כדי למנוע את הדלפת העניין", רעם פוקס, ואף התפאר שהשיג הקלטת פלייבק. מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ג'ון דאונינג, מיהר להכחיש בביטול: "זה הדבר המגוחך ביותר ששמעתי. האיש נאחז במקלות קש דקים כי הוא לא רוצה לשלם את הכסף שמגיע לנו". דאונינג הודה שהשתמשו בהקלטות מוכנות, אבל רק בפתיחים של שלושה שירים מכל המופע, כסוג של גימיק. כך או כך, התדמית של אי.אל.או כהפקת-אולפן מתוזמרת היטב ולאו דווקא כלהקת רוק מיוזעת התחזקה. אגב, סיבוב ההופעות הגרנדיוזי ההוא, עם במת החללית המעופפת הצבעונית הענקית, גם חורר ללהקה כיס עמוק בהוצאות.

קדחת הדיסקו של ג'ף לין

ג'ף לין כבר הרגיש שהוא מיצה את הקטע הסימפוני והמקהלות המנופחות. השפעות הביטלס, שתמיד היו שם, פינו זמנית את הבמה לטובת אהבה חדשה ומנצנצת: מלכי הדיסקו, הבי ג'יס. עוד בשנת 1978, לין התאהב בקצב החדש יחסית והוציא תקליטון סולו שנועד לרחבות הריקודים, אך ללא הצלחה מסחררת במכירות, עם השירים DOIN' THAT CRAZY THING ו-GOIN' DOWN TO RIO. בראיון משועשע למלודי מייקר, הוא סיפר: "זה היה פשוט כיף. ניגנתי בכל הכלים ונהניתי לעשות את זה. הרי אני מתופף הדיסקו הטוב ביותר ששמעתם אי פעם. מה שקרה זה שהייתי בהוואי עם דיוויד ארדן, המנהל שלנו, והיינו בדיסקוטק הזה, רקדנו וחשבתי, 'אני הולך ליצור את אחד התקליטונים האלו כי זה ממקצבי התופים הטובים ביותר ששמעתי'. אז הלכתי הביתה וכתבתי את המנגינה הקטנה והמטופשת הזו".

אל תוך אולפני MUSICLAND הקסומים (והמרתפיים)

במרץ 1979, ארבעת המופלאים – ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הקלידן ריצ'רד טאנדי והבסיסט קלי גרוקאט – נכנסו לאולפני MUSICLAND שבמינכן. האולפן הזה, ששכן במרתף של בית מלון (שגם היה ידוע בשיעור התאבדויות לא קטן מהגג שלו), היה בסיס האם שלהם להקלטות מאז 1975. על הסאונד הופקד טכנאי ההקלטות הנאמן, מאק.

בב בוואן, המתופף האנרגטי, חשף בספרו משנת 1980 את סוד סאונד התופים שלו: "מה שמיוחד לסאונד של אי.אל.או הוא שאני מקליט פעמיים את תפקידי התופים שלי. זה אומר שאני מנגן את התפקיד בפעם הראשונה ואז מקליט בפעם השנייה כשהתפקיד הראשון שניגנתי מושמע באוזניות שלי תוך כדי. הריכוז שלי חייב להיות אז בשיאו. אם אני מפספס בחלקיק שניה את התפקיד השני, מוטל עליי לחזור שוב מההתחלה על הכל. אך טכנאי ההקלטה שלנו, מאק, יודע להשיג את הצליל שאני אוהב לתופים שלי – גדול, כבד ועוצמתי". (ואכן, גם את תופי הרוטו-טומס המיוחדים שלו אפשר לשמוע היטב בשירים CONFUSION ו-THE DIARY OF HORACE WIMP).

אך בראיון לרולינג סטון באוקטובר 1979, בוואן כבר השמיע צלילים קצת פחות נלהבים: "ההפקות של ג'ף לין משעממות אותי באולפן. זה מאד מגביל אותי מוסיקלית לעבוד כך בלהקה. אבל זה כנראה מה שאני צריך לעשות. ניסיתי פה ושם להוסיף מעברי תופים לשירים כדי להחיות אותם קצת, אבל כשהגיע הרגע לשים על ערוצי הנגינה הבסיסיים את תפקידי התזמורת והמקהלה – המעברים שלי נשמעו כבלגאן אחד גדול. לכן אני צריך לשמור על פשטות ברורה בנגינה שלי באולפן. זה הגיע למצב בו אני כבר לא נהנה בכלל להקליט באולפן. זה הפך לתהליך מכאני". אאוץ'.

להקה או עסק? הסדקים בחללית

בסוף שנות השבעים, אי.אל.או התנהלה יותר כאימפריה עסקית מאשר כחברותא מוזיקלית. ג'ף לין ובב בוואן החזיקו בשם הלהקה באופן שווה. שלושה נגני כלי קשת ותיקים – הצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל והכנר מיק קמינסקי – נדחקו הצידה והפכו את הלהקה בתקליט DISCOVERY לרביעייה בלבד. בוואן הודה בפני רולינג סטון: "אין תחושה של להקה אמיתית. זה קורה רק כשאנחנו על הבמה ביחד. דווקא החבר'ה עם הכינור והצ'לו מקרינים אישיות חיה יותר על הבמה מאשר אני או ג'ף. אותם השלושה הביעו בפנינו את אכזבתם המרה כששמם הושמט מעטיפת התקליט. אני בהחלט לא מאשים אותם בעניין. זה מאד מביך". (כותב שורות אלו יכול להוסיף שבב בוואן סיפר לי אישית שהשלושה כלל לא ניגנו בהקלטות האולפן לתקליט הזה והיו למעשה נגנים שכירים להופעות החיות בלבד).

התקליט DISCOVERY כובש את הפסגה ואת הטלוויזיה

התקליט DISCOVERY יצא לאוויר העולם והפעם לין החליט ללכת על כל הקופה בדרך אחרת: במקום סיבוב הופעות מפרך לקידום התקליט, הוא בחר לצלם תשעה קליפים מושקעים שיוקרנו ללא הרף בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם. הטריק, מתברר, עבד בגדול. סיבה נוספת למהלך הייתה העדפתו את אולפן ההקלטות על פני הבמות הרועשות, וגם הרצון הטרי להקדיש זמן למשפחה עם אשתו השנייה, סנדי, לה נישא זמן קצר לפני כן.

בב בוואן פותח את הלב (והחשבונות)

בדצמבר 1979, המתופף בב בוואן סיפק הצצה נדירה לעיתון רקורד מירור על החיים בתוך מכונת הלהיטים שנקראת אי.אל.או: "כשאנחנו נמצאים בסיבוב הופעות, הכסף להוצאות זורם כמו מים. עלינו לשלם לשישים אנשי צוות, לדאוג למזון ולינה לכולם וזה לפני דאגה לתחבורה ממקום למקום. ואז הממשלה האמריקנית מנחיתה מס על הרווחים מההופעות בשטח שלה. הרי היא רוצה לקבל את הנתח שלה לפני שהכסף עוזב את שטחה. מכירות תקליטים מכסות על הפסדים בסיבובי הופעות. אני יודע שהמוסיקה שלנו מתאימה לקשת רחבה של גילאים, בגלל שקשה באמת לקטלג אותנו.

באנגליה אוהבים ללעוג עלינו, בסגנון של 'בואו ניקח מטבע ונחרוט איתו בצבע של הרולס רויס'. באנגליה לא אוהבים אמנים שמצליחים. באמריקה יותר מקבלים זאת באהבה. הם מעריכים אותך שם כי אתה עושה משהו עם היכולות שלך. באנגליה מנסים לטאטא אותך מתחת לשטיח. האמת היא שאחרי שנים של הופעות קשות ונסיעות ברכב הסעות צפוף בשעות הקטנות של הלילה – כל מה שהרווחתי בהחלט מגיע לי.

ג'ף לין הוא ידיד שלי אך הוא לא מהחברים הקרובים שלי. הוא כותב שירים גאון, יש לו חוש נדיר למלודיה וברור שהוא סולל את הדרך שלנו כלהקה. לי אין שאיפה להיות בחוד החנית ולהנהיג להקה. סגנון התיפוף שלי אינו מורכב ואני בטוח שלו הייתי מתופף באי.אל.או כמו קרל פאלמר, זה היה מתנגש עם צלילי התזמורת. אי.אל.או אינה להקה דמוקרטית. שני נגני הצ'לו והכנר שלנו מקבלים אצלנו עבודה רק כשאנחנו יוצאים להופעות. באולפן אנו משתמשים בנגני תזמורת גרמנית. אחת לחצי שנה אני נפגש עם ג'ף והמנהל שלנו, דון ארדן, ואנחנו דנים בנוגע לצעדים הבאים של הלהקה. כולנו אנשים הגיוניים כך שההתארגנות הזו עובדת היטב".

מסע בין כוכבים: סקירת שירי התקליט

אז קדימה, שימו את המחט על הוויניל, ובואו נצא למסע בין הרצועות הבלתי נשכחות של DISCOVERY:

צד א' – הצד שמפזר אהבה (והמון דיסקו)

השיר SHINE A LITTLE LOVE: פותחים עם אחד הלהיטים הגדולים של התקליט, שגרם לכל רחבת ריקודים לרעוד. זה הגיע למקום ה-6 במצעד הבריטי. הפתיחה המוזרה (שהושמטה מגרסת התקליטון, שימו לב!) היא למעשה הקלטה מעומעמת של מקהלת גברים ששרה שיר עם גרמני בשם 'הפרחים הקטנים ישנים'. באולפן פשוט הפכו את ההקלטה, הוסיפו אפקט קלידים ומצילות עם אפקט מעוות, והופ – קסם! צד ב' של התקליטון כלל את השיר JUNGLE, מהאלבום הקודם, OUT OF THE BLUE. ואם תקשיבו ממש טוב, לקראת סוף SHINE A LITTLE LOVE, תוכלו לשמוע את ג'ף לין שר "אי.אל.או". מגניב!

השיר CONFUSION: השיר הזה ממש לא היה נבוך במצעדים. כתקליטון הרביעי מהתקליט, הוא טיפס למקום השמיני באנגליה, אולי בזכות צד ב' המפנק שלו – LAST TRAIN TO LONDON (עוד נגיע אליו). הכלי הדומיננטי בשיר? ג'ף לין סיפר: "היה לנו אורגן YAMAHA מדגם CS-80 ששקל טונות. זה היה חלום בשבילנו אבל סיוט לאנשי הצוות שלנו שנאלצו לסחוב אותו על גבם". ואנקדוטה פיקנטית: טרבור פרנסיס, שחקן עבר מפורסם בקבוצת הכדורגל בירמינגהם (שג'ף לין העריץ), סיפר שלין הגה את הרעיון לשיר באמצע משחק סנוקר בביתו. פתאום, לקראת סוף המשחק, לין נעלם לאולפן – המוזה הכתה!

השיר NEED HER LOVE: יש שיגידו שהוא קיטשי, אבל אני? אני מוצא בו את גדולתו של ג'ף לין ככותב שירים וכמבצע מרגש. הוא כל כך משכנע בהגשה שלו, עד שנדמה שהוא באמת מתגעגע עד כאב לאשתו הטרייה, סנדי.

השיר THE DIARY OF HORACE WIMP: הנה דוגמה קלאסית להשפעת הענק של הביטלס על ג'ף לין. הקצב של השיר נלקח ישירות מהקטע האמצעי של A DAY IN THE LIFE והוא סוג של שיר המשך ללהיט MR. BLUE SKY משנת 1977. השיר יצא כתקליטון השני מהתקליט והגיע למקום ה-8 בבריטניה. הסיפור? יומנו של בחורצ'יק לא-יוצלח בשם הוראס ווימפ, שבסוף, כנגד כל הסיכויים, משיג את אהבת חייו. השיר מתאר את חייו של הוראס יום אחר יום – חוץ מיום שבת. למה? כי ג'ף לין, אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל בירמינגהם, הקדיש את ימי שבת לצפייה במשחקים. קלאסיקה!

צד ב' – הרכבת האחרונה ללונדון (ועוד כמה הפתעות)

השיר LAST TRAIN TO LONDON: הופכים תקליט ובום! שיר הדיסקו האולטימטיבי של הלהקה פותח את הצד הזה. הבסיסט קלי גרוקאט סיפר פעם: "השיר הזה הפך ללהיט ענק בארגנטינה, אבל בשאר העולם הוא פשוט היה עוד שיר מהתקליט". ואכן, השיר לא יצא כתקליטון בפני עצמו אלא כצד ב' של CONFUSION. ג'ף לין חשף: "כתבתי את השיר מזיכרונות שהיו לי מהנסיעות הרבות מאוד ברכבת מבירמינגהם ללונדון, בדרך להקלטת תקליטים".

השיר MIDNIGHT BLUE: בלדה נוספת מבית היוצר של לין, אך הפעם, לדעת רבים (וגם לדעתי), פחות משכנעת מ-NEED HER LOVE. לין עצמו הודה ב-2001: "כבר איבדתי את הספירה של כמות הפעמים שהשתמשתי במילה BLUE בשמות של שירים. אני פשוט אוהב את המילה הזו".

השיר ON THE RUN: השיר נפתח בצליל דרמטי של זכוכית מתנפצת. הסיפור האמיתי? טכנאי ההקלטה, מאק, פשוט שבר מאפרה על רצפת האולפן! חוץ מזה, הוקלטו לשיר אפקטים ממשחק מחשב שהיה במקרה באולפן. השיר הזה, שימו לב, עוד יהפוך לבסיס של שיר אחר, מפורסם מאוד של הלהקה. סבלנות, נגיע לזה.

השיר WISHING: בלדה קצבית-משהו, שג'ף לין השחיל בחוכמה בין שני שירים מהירים. לין, כידוע, אהב לשתול מסרים נסתרים בשיריו. המסר כאן מגיע לקראת הסוף, בהקלטה לאחור, שם לין אומר: I WISH MY WIFE WAS NOT AWAY. את השיר הוא כתב במהלך חופשה בברבדוס, כשהוא פשוט לא רצה שהיא תיגמר לעולם. מי לא מזדהה עם זה?

השיר DON'T BRING ME DOWN: שיר הסיום של התקליט, ואחד הלהיטים הגדולים ביותר שלו (מקום שלישי במצעד הבריטי). והנה סקופ: אין בכלל מתופף בשיר הזה! מאק, טכנאי ההקלטה הגאון, הגה רעיון: לקחת דגימה מהתיפוף של בב בוואן לשיר ON THE RUN, להאט אותה, וליצור ממנה LOOP שמזכיר את התיפוף של רינגו סטאר בשיר SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND REPRISE. אחרי שערך את הלופ, ג'ף לין ניגש למלאכה וכתב שיר שלם סביבו. לין גם ניגן בעצמו כמעט בכל כלי הנגינה בשיר (פרט לפסנתר, עליו ניגן ריצ'רד טאנדי), והקליט את כולם בסשן מרתוני אחד של שעתיים! ומה לגבי המילה המוזרה בפזמון? ג'ף לין פתר את התעלומה בשנות התשעים: "אנחנו לא שרנו שם BRUCE אלא GROOS, שפירושו הוא 'ברכות' בגרמנית. בהמשך, כולם בהופעות התחילו לשיר 'ברוס', אז גם אני נכנעתי ושרתי ככה". ובסוף השיר? רעש של טריקת דלת. זו דלת אמיתית מאולפן ההקלטות במינכן, שנועדה להמחיש שהלהקה סיימה להקליט ויצאה מהאולפן. סגירת מעגל מושלמת.

הסבנטיז נגמרים, עידן חדש מתחיל (עם קצת קסאנדו בצד)

ג'ף לין חתם את הקונספט של שנות השבעים עם הפקת חמישה שירים נוספים עם אי.אל.או לפסקול הסרט, איך לומר בעדינות, הנוראי XANADU. בב בוואן סיפר לרולינג סטון שלין קיבל הצעה גם להלחין את הפסקול לסרט המצליח 'אקספרס של חצות', אך זה, כידוע, לא יצא לפועל. חבל, יכול היה להיות מעניין.

הסרט DISCOVERY מגיע לישראל – בצבע!

ולסיום, נגיעה מקומית: ביום שלישי, 11 במרץ 1980, זכינו כאן בארץ הקודש לצפות בכל תשעת הקליפים המרהיבים שצילמו חברי הלהקה לשירי התקליט הזה. הם שודרו בשעה 10:25 בלילה, מיד אחרי עוד פרק בסדרה הנוסטלגית "המרוץ אחר הגלימה". מי שהייתה לו אז טלוויזיה צבעונית בבית, זכה להנאה כפולה ומכופלת. איזה ערב זה היה!

וטריוויה לסיום מתוק: הבחור שמצולם על עטיפת התקליט האחורית, שולף חרב במראה דרמטי, הוא לא אחר מאשר השחקן בראד גארט, שמוכר לרבים מאיתנו בתור רוברט בארון, האח הענק והמצחיק מהסדרה 'כולם אוהבים את ריימונד'. מי היה מאמין?

אז בפעם הבאה שמתחשק לכם קצת גרוב חללי עם נגיעות דיסקו קלאסיות, אתם יודעים בדיוק איזה תקליט לשים על הפטיפון. DISCOVERY של אי.אל.או – חוויה על-חושית מובטחת!

ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

בונוס - להקת FREE, אגדת הבלוז-רוק הבריטית, שחררה החודש, אי שם במאי 1972 (התאריך המדויק אבד באוב הזמן, כנראה יחד עם כמה תאי מוח טובים של התקופה), את התקליט החדש שלהם, FREE AT LAST. רגע, מה? אבל הם לא התפרקו?! ובכן, הסיפור, כמו תמיד עם FREE, מורכב, מרתק, וקצת שובר את הלב, ממש כמו סולו גיטרה קורע של פול קוסוף בימיו הטובים.

למעשה, הלהקה המקורית והאהובה, שכללה את הקול העוצמתי של פול רודג'רס, הבס המהפנט של אנדי פרייזר, התיפוף המדויק של סיימון קירק והגיטרה הבוכייה של פול קוסוף, הניחה את הכלים באקורד צורם באפריל 1971. הסיבה הרשמית? חילוקי דעות יצירתיים ועקיצות הדדיות בין רודג'רס הכריזמטי לפרייזר הדומיננטי, שהגיעו לנקודת רתיחה. היו מי שלחשו שהשדים הלבנים של הסמים, שאחזו בגיטריסט הגאון פול קוסוף, הם שהיכו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה. אבל היי, לא כל כך מהר! גם המתופף סיימון קירק וגם מנהל חברת התקליטים של הלהקה טענו בתוקף שבעיות הסמים הקשות של קוסוף החלו דווקא אחרי הפירוק הכואב. נראה שההתפרקות של הלהקה, שהייתה כל עולמו, היא זו שדחפה את קוסוף המסכן לזרועותיה המנחמות וההרסניות של האבקה הלבנה והנבזית - ההרואין. כמה אירוני שדווקא התקופה שאמורה הייתה לשחרר אותו, כבלה אותו עוד יותר.

לאחר הפירוק, כל אחד מהארבעה ניסה את מזלו בדרכים נפרדות. פרייזר הקים את ההרכב TOBY, ורודג'רס חבר ללהקה בשם PEACE. בואו נאמר בעדינות שההצלחה לא בדיוק דפקה להם על הדלת עם חוזה הקלטות מנופף. אולי זה, ואולי הדאגה הכנה לקוסוף, גרמו לחברים לשקול איחוד.

מבצע הצלה מוזיקלי: כולם למען קוסוף!

וכך, כמו עוף החול שמתרומם מתוך אפר הגיטרות השבורות, FREE קמה לתחייה מאוחר יותר בשנת 1971, מתוך מטרה נעלה ומשותפת: לנסות ולעזור לחברם פול קוסוף, ששקע עמוק יותר ויותר. האווירה באולפני איילנד בלונדון הייתה טעונה, אבל גם מלאת תקווה. במחווה מרגשת וסמלית, כל השירים בתקליט החדש, FREE AT LAST, נרשמו כקרדיט משותף לכל ארבעת חברי הלהקה, בין אם כתבו אותם יחד או לחוד. מחווה יפהפייה של אחדות, אין ספק. עם זאת, המציאות טפחה על פניהם. קוסוף, למרבה הצער, לא היה בשיאו, בלשון המעטה, במהלך ההקלטות. הנגינה שלו, שהייתה פעם חדה כתער ומרגשת עד דמעות, הפכה לצל חיוור של עצמה. כדי לפצות על החסר ולמלא את החללים המוזיקליים, רודג'רס או פרייזר נאלצו לא פעם להתיישב ליד הפסנתר ולהוסיף שכבות סאונד. התוצאה? תקליט שאמנם נושא את השם FREE, אבל, בואו נודה על האמת, לא ממש מתקרב לקרסוליים של יצירות מופת קודמות כמו FIRE AND WATER או HIGHWAY. אפילו הסינגל שיצא מהתקליט, LITTLE BIT OF LOVE, למרות שהיה קליט, לא הצליח לשחזר את הקסם הישן.

גם הגישה לכתיבת השירים השתנתה לבלי היכר. אם בתקליט הבכורה שלהם, TONS OF SOBS משנת 1968, FREE הצעירה והבועטת הציגה שאפתנות והתלהבות נעורים מתפרצת, הרי שב-FREE AT LAST השירים הפכו מופנמים יותר. מעריצים רבים, ואולי בצדק, פירשו חלק מהמילים המלנכוליות, שרבות מהן עוסקות בדמויות הנמצאות במצוקה רגשית כזו או אחרת, כרמז ישיר למצבו הנפשי והפיזי הרע של קוסוף.

המסע האחרון? הופעות שהפכו לסיוט

אבל הצרות האמיתיות רק החלו כשהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את התקליט הטרי. קוסוף פשוט לא היה כשיר פיזית למשימה התובענית. ההופעות, למרבה הכאב, היו אסון מהלך. אנדי פרייזר תיאר זאת במילים קורעות לב: "אפשר היה לראות אנשים בקהל בוכים למענו, מתפללים שהוא יהיה בסדר גמור". הלב נשבר. פרייזר, שלא יכול היה לשאת עוד את המראות הקשים ואת חוסר האונים, עזב את הלהקה סופית, הפעם לתמיד. גם קוסוף עצמו נאלץ לפרוש מסיבוב ההופעות (אם כי טכנית, הוא לא עזב את הלהקה באותו רגע) כדי לחפש טיפול גמילה נואש. הלהקה עוד ניסתה להמשיך בלעדיהם לזמן קצר עם הבסיסט היפני טטסו ימאוצ'י והקלידן ג'ון "ראביט" בונדריק, אך זה כבר היה סיפור אחר לגמרי.

ולמרות כל הדרמה, העצב והאכזבה, חשוב לזכור: גם תקליט בינוני של FREE, עם כל הבעיות והמורכבות שבו, עדיין שווה זהב טהור בהשוואה לתקליטים שנחשבים "מצליחים" של הרבה להקות רוק אחרות. יש בו ניצוצות של גאונות, רגעים של קסם אפל, והד של להקה שהייתה פעם הדבר הגדול ביותר בעולם. FREE AT LAST הוא אולי לא התקליט שייזכר כפסגת היצירה שלהם, אבל הוא בהחלט פרק חשוב וכואב בסיפור של חברי אחת הלהקות הגדולות והמשפיעות יותר בתולדות הרוק. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בו בחנות תקליטים, תנו לו סיבוב. אולי גם אתם תרגישו משהו מהקסם, ומהטרגדיה.

בונוס: הנה חדשות נוספות שדווחו החודש, מאי בשנת 1972, בעיתוני הפופ של פעם. אז אספתי לכם מהן:

מדורי הרכילות והמוזיקה לוהטים מתמיד! מיק ג'אגר רועד מפחד? סטיבן סטילס וביל וויימן במטבחון מוזיקלי סודי? ואלביס? הו, אלביס! הוא סוף סוף מגיע לניו יורק, אבל האם יכבוש גם את לונדון? כל הפרטים הלוהטים בפנים!

הרולינג סטונס: האם זהו הריקוד האחרון של ג'אגר?

דרמה מאחורי הקלעים של האבנים המתגלגלות! מיק ג'אגר, הסולן הנצחי והאנרגטי, מביע חששות כבדים – ממש זיעה קרה – שסיבוב ההופעות המשמש ובא של הרולינג סטונס בארצות הברית, שייפתח בקרוב בקנדה השכנה, אולי יהיה האחרון בהחלט. כן, קראתם נכון! ולמה כל החרדה? מסתבר שהצל הארוך והקודר של פסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה משנת 1969, שם נרצח צעיר אפרו-אמריקאי בשם מרדית' האנטר על ידי חבר בכנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום, ממש ליד הבמה, עדיין רודף את מיק. מקורב ללבו של ג'אגר לחש שג'אגר "מודאג שמישהו ינסה להיפטר ממנו" וש"רצח אלטמונט עדיין טרי מאוד במחשבותיהם". האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? האם מישהו זומם משהו נגד נסיך הרוק'נ'רול? למרות הדיווחים המטרידים, דובר רשמי מטעם להקת הסטונס מיהר להכחיש כל סיכוי שהסיבוב יבוטל, וציין שמיק לא הזכיר בפניהם אישית את החששות המבעיתים הללו. אולי הוא פשוט שומר את הקלפים קרוב לחזה?

סטילס את וויימן: רומן מוזיקלי באוויר?

האם צפוי לנו סופרגרופ חדש ומפתיע? שמועות עקשניות מתרוטות במסדרונות תעשיית המוזיקה על שיתוף פעולה אפשרי ומסקרן בין גיבור הגיטרה סטיבן סטילס ובסיסט הרולינג סטונס השקט והיציב, ביל וויימן. מלחשים על תקליט משותף שעשוי לראות אור בהמשך השנה! אנתוני פוסט, דוברו האישי של סטילס, אישר כי השניים הם "חברים טובים מאוד כבר כשנתיים" וכי הם "מסתדרים מצוין גם כמוזיקאים וגם כחברים". וויימן היה שותף לכתיבת השיר הסוחף LOVE GANGSTER באלבום הכפול והמשובח של סטילס ולהקת MANASSAS, ואף ניגן בכמה שירים אחרים בו. כשסטילס נשאל על להקתו החדשה, MANASSAS, עיניו נצצו: "זו הלהקה הכי טובה שהייתה לי אי פעם, נקודה!". הוא הרחיב על תהליך הקמתה, והסביר שהיא קמה מתוך סיבוב ההופעות המוצלח שלו בארצות הברית בשנת 1971. הלהקה, שהתאמנה בהמשך יותר מחודשיים בביתו המפואר שלו בסארי (אחוזה שבעבר שייכת ללא אחרים מאשר רינגו סטאר ופיטר סלרס!), כוללת נבחרת מרשימה של מוזיקאים: כריס הילמן (לשעבר מהבירדס והפליינג בוריטו ברדרס), ג'ו לאלה אמן כלי ההקשה, הקלידן פול האריס, אשף הפדאל-סטיל אל פרקינס, הבסיסט קלווין "פאזי" סמואלס והמתופף דאלאס טיילור (שניגן גם עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג).

המלך מגיע לתפוח הגדול: אלביס פרסלי כובש את ניו יורק - ובריטניה הבאה בתור?

היכונו, היכונו! המלך בכבודו ובעצמו עומד לנחות בניו יורק! אלביס פרסלי, האחד והיחיד, יוצא לסיבוב הופעות ארצי חדש ברחבי ארצות הברית. ההחלטה הגיעה, איך לא, בעקבות הררי מכתבי מעריצים נרגשים ודרישה בלתי מתפשרת מהקהל. המלך מתוכנן לשלוש הופעות היסטוריות במדיסון סקוור גארדן: הופעת ערב אחת ב-9 ביוני, והצגת צהריים והצגת ערב נוספת למחרת, ב-10 ביוני. כרטיסים להופעות בניו יורק, שצפויים להיחטף מהר, יחלו להימכר החל מה-8 במאי, אך שימו לב – לא תתאפשר מכירה בדואר! אז כדאי שתתחילו להתמקם בתור.

דובר מטעם חברת התקליטים RCA בלונדון שפך מעט שמן למדורה כשהוסיף: "ייתכן מאוד שהוא בכל זאת ינסה את מזלו בבריטניה. לראשונה מזה זמן רב, כל ההצעות ששלחנו עבורו להופיע כאן לא נדחו על הסף על ידי הקולונל פארקר – כפי שקרה בעקביות בעבר". האם הקולונל המסתורי סוף סוף מתרכך? האם הקיץ הזה יהיה הקיץ של אלביס בבריטניה? ימים יגידו! אבל קבלו ספוילר - הגעתו לבריטניה לא תקרה.

המלך עצמו ספציפי לקריירה המתמשכת והמפוארת שלו: "אני נהנה מהעסק. אני אוהב את מה שאני עושה". ובנוגע לתדמיתו הוא אמר בכנות: "אני מרוצה מהתדמית שלי. התדמית היא דבר אחד, האדם אחר. קשה לחיות לפי התדמית". על חזרתו לבמות לאחר תקופה ארוכה של סרטים, אמר שהוא "התגעגע לקהל חי". כשנשאל למה עוד הופיעו בבריטניה, ענה אלביס בתשובה שאולי תאכזב מעט את המעריצים הבריטים (תוך הסתרת רצונו של הקולונל לא לשחרר את אלביס להופעות בחו"ל): "אין תוכניות כרגע. נכון?". הוא גם הוסיף בהומור צנוע: "אני אוהב לחשוב שהשתפרתי ב-15 השנים האחרונות". אין ספק, מלך!

דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר, תמיד צעד אחד לפני כולם

הזיקית של הרוק פותחת את הלב! דיוויד בואי הודה לאחרונה כי ה"רבגוניות" שלו והצורך הבלתי נלאה שלו בשינוי מתמיד אולי מנעו ממנו להפוך לשם ענק באותה מידה כמו מארק בולאן, לפחות עד כה. בואי גם עומד להפיק את התקליט הבא של להקת MOTT THE HOOPLE וכתב עבורם כמה שירים, כולל מה שעתיד להיות ההמנון שלהם, ALL THE YOUNG DUDES. האיש פשוט גאון!

הדלתות: החיים אחרי מוריסון, והמסע ממשיך

האם יש חיים אחרי הסולן האגדי? הדלתות מוכיחות שכן! להקת הדלתות, למרות האובדן הטראגי של ג'ים מוריסון, צפויה לצאת לסיבוב הופעות בבריטניה, שייפתח בניוקאסל ב-10 במאי. משם ימשיכו לברמינגהם, רדינג והראונדהאוס המיתולוגי בלונדון. זו הופעתם הבריטית הראשונה מזה שלוש שנים, אם מתעלמים מהופעתם בפסטיבל האי ווייט, הופעה שלדברי הקלידן ריי מנזרק הושפעה קשות מהאישומים נגד ג'ים מוריסון בגין התנהגות מגונה: "המחשבות שלנו היו בבית המשפט במקום במוזיקה שלנו".

המתופף ג'ון דנסמור שופע אופטימיות: "אם כבר, יש לנו היום יותר אנרגיה ורגשות". ללהקה הצטרפו חברים חדשים כדי למלא את החלל: הבסיסט ג'ק קונרד וגיטריסט הקצב בובי ריי. התקליט החדש, ששמו טרם נחשף (אך ייקרא לבסוף FULL CIRCLE). מנזרק נזכר בנוסטלגיה בהופעה האחרונה שלהם בראונדהאוס שלוש שנים קודם לכן, ביחד עם להקת ג'פרסון איירפליין: "זה היה ממש מדהים. עם חבורה חמה מאוד של אנשים מסטולים שבאמת אוהבים את המוזיקה". לגבי מותו של מוריסון, אמר דנסמור בכנות קצת מצמררת: "זה היה די מוזר כשקיבלנו את החדשות. הוא נעדר כבר כמה חודשים אז לא ראינו אותו כל כך הרבה זמן ואז פשוט קיבלנו את שיחת הטלפון הזו וזה היה די, ובכן, זהו זה".

חדשות קצרות וקולעות מהשטח

להקת סלייד בטירוף אירופאי: צ'אס צ'נדלר, המנהל של סלייד (ולשעבר בסיסט להקת האנימלס והמנהל של ג'ימי הנדריקס) העיר בהתלהבות לקראת סיבוב ההופעות האירופי של הלהקה: "השנים הקרובות הולכות להיות משהו רציני. כולם יתחילו ליהנות שוב!". דייב היל, הגיטריסט עם התסרוקות הנועזות, הוסיף על המוזיקה שלהם: "המוזיקה שלנו זה מה שקורה עכשיו, כמעט נמאס לשבת ולהשתעמם. אנחנו רוצים לתת לאנשים זמן טוב!". עם זאת, לא הכל ורוד: נודי הולדר הזמר הואשם בשימוש בשפה גסה לאחר הופעה בגלזגו. צ'נדלר הצהיר בתקיפות שהם יכחישו את האישום. הרוק'נ'רול לא מתנצל!

טראפיק זורמת, אבל לאן? ג'ים קפלדי המתופף תיאר את מצבה הנוכחי של הלהקה כ"סטטי". הוא גם הסביר את המעבר האישי שלו מתפקיד המתופף לקדמת הבמה כזמר: "כשניגנתי בתופים גם כתבתי ושרתי; זה היה הצד היצירתי שלי בלהקה. להיות מתופף זה הדבר הכי טוב להיות בלהקה: אתה מספק בסיס טוב. אבל בגלל שהתחלתי להתעניין בדברים אחרים – המחשבות שלי, תחומי העניין שלי – התופים התחילו להידחק לרקע".

רוי ווד: בין הפופ של THE MOVE לתזמורת של ELO: רוי ווד, המוח המוזיקלי הפורה, הגה את הרעיון של אי.אל.או בערך בתקופת הלהיט FIRE BRIGADE של להקתו הקודמת, THE MOVE, ופיתח אותו במשך שלוש שנים. הוא הצהיר בגילוי לב: "מבחינה כלכלית, הסינגלים של THE MOVE חיוניים לקיומה של ELO. הפעלת התזמורת עולה הרבה כסף, אנחנו צריכים לשלם לששת חברי התזמורת הקלאסית שלנו 15 פאונד ליום רק עבור חזרות!". ווד שואף לשמור על שתי הלהקות נפרדות ככל האפשר, וכותב באופן שונה עבור כל אחת מהן. בנוגע לעתידה של THE MOVE, הוא הסביר: "אנחנו תחת חוזה לשלוש שנים נוספות עם THE MOVE, אז אנחנו לא באמת יכולים להיפטר מזה".

ג'ו קוקר חוזר ובגדול (אבל חושש מהמשקל): ג'ו קוקר, בעל הקול הצרוד והמחוספס, דן בחזרתו לבמה לאחר הפסקה של 18 חודשים. "אני יכול להבין את הקהל שחש שאכזבתי אותם. אני פשוט משמין אם אני לא עובד". ובכן, הבמה היא הדיאטה הטובה ביותר!

חדשות נוספות מהסצנה:

להקת SWEET בצרות (שוב): להקה זו הורחקה ממעגל ההופעות של רשת MECCA עקב התנהגות מגונה על ​​הבמה, אבל מאז כבר הוזמנה מחדש לכמה מקומות נבחרים. שני חברים בלהקה, הסולן בריאן קונלי והבסיסט סטיב פריסט, נעצרו מאוחר יותר בבלגיה והוחזקו במעצר שישה ימים לאחר הופעה במועדון לילה. המנהל ניקי צ'ין טס לבלגיה וטען בזעם: "אני מרגיש שהם קורבן כאן. לא הייתה שום חשיפה של אף אחד מחברי הלהקה על הבמה". הדרמה ממשיכה!

הירושלים של איאן גילאן: איאן גילאן, סולנה של להקת דיפ פרפל, מפיק את הלהקה החדשה ששמה ירושלים ואף הקים עבורה את חברות המו"לות PUSSY MUSIC ו-PUSSY ENTERPRISES (שמות פרובוקטיביים למדי!). גילאן הבהיר: "לא כל כך הפקתי את התקליט שלהם, אלא פשוט ייעצתי לגבי כמה בעיות טכניות והצעתי כמה הצעות".

בונוס: הנה חדשות נוספות שדווחו החודש, מאי בשנת 1975, בעיתוני הפופ של פעם. אז אספתי לכם מהן:

ראשית, החבורה הסקוטית הלוהטת, BAY CITY ROLLERS, או בקיצור הרולרז, שמה עיניים גדולות על אמריקה! כן, כן, אחרי שכבשו את בריטניה עם אופנת הטרטן המשובצת וההמנונים הקליטים שלהם, החברים תכננו פלישה רצינית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ולא סתם פלישה, אלא אחת שתנוהל על ידי האמרגן האגדי סיד ברנשטיין, האיש שזיהה את הפוטנציאל המפלצתי של הביטלס והביא אותם לאמריקה בשנות השישים! התוכנית: השקה גרנדיוזית בהמשך 1975, עם שיא אפשרי בדמות הופעה במדיסון סקוור גארדן הנוצץ בניו יורק בנובמבר. לס מק'קאון, הסולן הכריזמטי, חשף: "ניסע לאמריקה לטיול קידום מכירות קצרצר, אבל אם הסינגל שלנו יתפוס שם חזק, אנחנו בהחלט מקווים להישאר שלושה או ארבעה חודשים". המנהל בעל החזון, טאם פאטון, הוסיף שהם ישמחו "להתאוורר קצת מההמולה הבריטית לזמן מה", בעיקר כדי למנוע חשיפת יתר בממלכה המאוחדת, שם הרולרמאניה כבר הגיעה לממדים היסטריים. השמועות אף לחשו על הופעה פוטנציאלית באצטדיון SHEA הענק בניו יורק בקיץ 1976! וכדי להדליק את הקהל האמריקאי עוד לפני הנחיתה, קטע מהופעה בבריטניה היה אמור להיות מצולם ולהישלח להקרנה מיידית בטלוויזיה האמריקאית. חתיכת הייפ!

מתקפת תקליטים והופעות!

הרולינג סטונס, שכבר מזמן הפכו לאגדה, הודיעו על תקליט חדש שייצא ביוני, במקביל לסיבוב הופעות עולמי שיציין את הופעת הבכורה של רוני ווד כחבר להקה רשמי, לאחר עזיבתו של מיק טיילור. לחשושים בתעשייה דיברו על תקליט נוסף שאולי יפתיע בהמשך השנה. סיבוב ההופעות האמריקאי בן שלושת החודשים, שזכה לכינוי הלא רשמי TOUR OF THE AMERICAS '75, היה צפוי להכניס לקופת הלהקה סכום אסטרונומי של למעלה מ-5 מיליון ליש"ט (סכום דמיוני באותם ימים!), עם שבע הופעות במדיסון סקוור גארדן בלבד! קלאסי סטונס!

אחרי הצלחת סרט הרוק האופראי "טומי", להקת המי תכננה הופעת צדקה מיוחדת בלונדון לקיץ, שתהיה הופעתם היחידה בבריטניה באותו קיץ.

להקת יס, מלכי הפרוג-רוק היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות שאפתני במזרח הרחוק, אוסטרליה, יפן וארצות הברית, מיד לאחר סיום הופעותיהם בבריטניה. במקביל, כל חברי הלהקה עבדו במרץ על תקליטי סולו אישיים, כאשר התקליט של הגיטריסט סטיב האו, BEGINNINGS, כבר היה כמעט גמור.

אלווין לי: גיטריסט העל של TEN YEARS AFTER, הידוע בזכות סולואי הגיטרה הלוהטים שלו (זוכרים את I'M GOING HOME מוודסטוק?), החתים את להקת FBI בת תשעת החברים לחברת ההפקות שלו, SPACE PRODUCTIONS, ואף הפיק עבורה חומרים חדשים.

דרמה מאחורי הקלעים: פירוקים, פציעות ושערוריות!

הראספבריז נפרדים! חלוצי הפאוור-פופ האמריקאים הודיעו על פירוק. הסיבות, כרגיל: "הבדלים אישיותיים ומוזיקליים, לצד בעיות כלכליות קשות". הסולן אריק כרמן, המשיך לקריירת סולו מצליחה (והוציא בהמשך את ALL BY MYSELF המלנכולי והנצחי).

להקת ניו יורק דולס התפרקה: הלם בעולם הפרוטו-פאנק! הלהקה המשפיעה והפרובוקטיבית, הניו יורק דולס, התפרקה במפתיע, בדיוק כשהחלה סיבוב הופעות. הסולן דיוויד ג'והנסן והגיטריסט סילבן סילבן תכננו להקים להקה חדשה. הגיטריסט ג'וני ת'אנדרס, דמות מפתח בסצנת הפאנק, הקים את שוברי הלב יחד עם מתופף של הדולס ג'רי נולאן והבסיסט ריצ'רד הל.

טום ג'ונסטון מהאחים חשיש (יענו, האחים דובי) התמוטט: לא קל להיות כוכב רוק! גיטריסט להקת הדוביז התמוטט לאחר הופעה. כתוצאה מכך, בוטל שאר סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. לאחר אשפוז קצר, דווח כי מצבו טוב.

אריק קלפטון נפצע: כשאלוהים נוהג בפרארי ונכנס במשאית! קלפטון נפצע קל בתאונת דרכים ליד ביתו בסארי. הפרארי המפוארת שלו התנגשה במשאית. קלפטון נלכד מתחת למכונית במשך 15 דקות וחולץ, ואז אושפז בבית חולים. הוא יצא מזה בשלום ומטולטל קלות.

משפחת אוסמונדס נאסרה לכניסה לבתי מלון בלונדון: אוסמונדמאניה משתוללת! עקב נזקים שנגרמו בעבר על ידי מעריצים היסטריים, משפחת אוסמונדס, אלילי הנוער של התקופה, התקשתה למצוא מלון שיסכים לארח אותם בלונדון. הם נאלצו לחפש בית פרטי שיאכלס את הפמליה בת 13 הנפשות לקראת ביקורם בבריטניה. מעניין איפה הם ישנו בסוף!

כוכבים מדברים: מהבמה, מהאולפן ומחדר המלון - והנה כמה פנינים מפי הכוכבים עצמם

מייק לאב (הביץ' בויז): על המשיכה המתמשכת של הלהקה ותפקיד המוזיקה: "אני חושב שלמוזיקה פופולרית יש תפקיד חשוב בתקופות של קשיים כלכליים כמו אלו. היא צריכה לייצג זמן טוב עבור אנשים. הם רוצים לבלות וזה מה שהביץ' בויז רוצים לתת להם". על ההיסטוריה המוזיקלית העשירה שלהם: "זה בהחלט לא מזיק שיש לך היסטוריה מוזיקלית. אנחנו תמיד ננגן את הלהיטים הישנים לאנשים, כל עוד זה מה שהם רוצים לשמוע". על מדיטציה טרנסצנדנטלית והמהארישי: "המעורבות שלי במדיטציה מעולם לא הזיקה לי. המהארישי הביא רק דברים טובים לחיי".

חמשת הג'קסונים (על ההופעות בלאס וגאס): מייקל: "אנחנו אוהבים להופיע בלאס וגאס, כי הקהל שם כל כך טוב. אבל, מבחינת העיר עצמה, אם אתה לא מהמר, אין שם הרבה מה לעשות". טיטו על תגובות המעריצים בווגאס, השונות מההיסטריה הרגילה: "הם עדיין מזהים את הלהיטים כשאנחנו מנגנים אותם. אבל אם הם אוהבים את ההופעה שלך, במקום לצרוח, הם נותנים לך מחיאות כפיים סוערות בסוף".

סטיב האו, מלהקת יס, על הקלידן החדש פטריק מוראז, שהחליף את ריק וייקמן: "הוא לא כל כך מוזיקאי במובן הקלאסי, הוא יותר וירטואוז. אני חושב שבשלב שאנחנו נמצאים בו, הוא פ'אנקי בדיוק במידה הנכונה, במקום שבו ריק אולי לא היה". על תקליט הסולו שלו: "הוא הרבה יותר מבוסס על גיטרה ממה שיס עושים. זה יותר כמו תקליט משפחתי".

ניל סדקה (על הקאמבק המפואר שלו בשנות השבעים, בין היתר בזכות אלטון ג'ון): "אני מודה שהייתי קצת ממורמר, אולי תסכול זו מילה טובה יותר, על חוסר ההצלחה שלי באמריקה. וזה באמת מרגיש טוב סוף סוף להתקבל כאמן עכשווי". על כתיבת השירים שלו, שהפכה ישירה יותר: "אני מרגיש שאני כותב מילים פשוטות, ישירות יותר, אפילו 'טיפשיות' במובן הטוב של המילה".

ג'ון לנון (על תיק ההגירה שלו לארה"ב ועל פירוק הביטלס): "הביטלס נפרדו משעמום מוחלט, ושעמום מוליד מתח. לא נפרדנו בגלל כסף או חילוקי דעות אישיים. היינו פשוט מעופשים ומשועממים מוזיקלית". על הרצון העז שלו להישאר בארצות הברית: "כאן הכל קורה. אני אוהב את זה כאן, ויש לי הרבה חברים כאן".

וזהו, חברים, סיכום החדשות הלוהטות והציטוטים העסיסיים ממאי 1975. עולם המוזיקה רתח, התפתח והפתיע, ואני כאן כדי להמשיך ולדווח! הישארו מכוונים!

בונוס: והנה חדשות נוספות שדווחו החודש, מאי בשנת 1979, בעיתוני הפופ של פעם. אז אספתי לכם מהן:

החיים היפים של ג'רי

אחרי ההצלחה המסחררת של התקליט CITY TO CITY והלהיט הנצחי BAKER STREET, היוצר הסקוטי האהוב, ג'רי ראפרטי, לא נח על זרי הדפנה! ב-18 במאי הוא משחרר את תקליט ההמשך המצופה, NIGHT OWL. צפו להתמכרות חדשה, כי שיר הנושא בעל אותו השם כבר מסתובב לו כסינגל טרי טרי שיצא השבוע ויש סיכוי טוב שהוא יכבוש אתכם בדיוק כמו קודמו. ראפרטי, שידוע בלחניו המלודיים וההפקות המוקפדות, מבטיח עוד מסע מוזיקלי אל תוך הלילה. ג'רי ראפרטי על הצלחת CITY TO CITY: "לא רציתי לצפות למשהו. הייתי די מרוצה אם התקליט היה נמכר במספר מכובד, כמו 500,000 עותקים ברחבי העולם. חשבתי שהייתי מצליח די טוב. אתה פשוט כותב את השירים הכי טובים שאתה יכול, ועושה את המיטב שלך, ורואה מה קורה. זה יהיה נהדר אם הוא יגיע לראש המצעדים באמריקה. זה יהיה מדהים. אבל אני לא חושב על זה, אני באמת לא. אני לא אאבד שינה אם הוא לא יגיע למקום הראשון בסינגפור. אני ישן ממש טוב, אתה יודע. כשאני הולך לישון אני מתחיל לעבוד. אני ממשיך בעבודה, אף פעם לא דאגתי לגבי זה קודם, וכל התקליטים שעשיתי אי פעם היו כישלונות". על BAKER STREET: "כן. כשהתחלתי לכתוב את השיר, השורה הספציפית הזו שרפאל (רייבנסקרופט) מנגן בסקסופון הייתה השורה שאיתה התחלתי. נהגתי לשיר אותה לעצמי. ניסיתי להתאים לה מילים, אבל בסופו של דבר שמרתי אותה כמשפט אינסטרומנטלי, ואז כתבתי את השיר סביבה. ניסינו אותה עם כלים שונים, וברגע שרפאל ניגן אותה על הסקסופון, ידעתי אה, יש כאן קצת קסם".

ומהצד השני של האוקיינוס, חובבי הניו ווייב – החזיקו חזק! להקת DEVO המשוגעת חוזרת ובגדול! אחרי תקליט הבכורה המטלטל, Q: ARE WE NOT MEN? A: WE ARE DEVO, הם מוכנים לשחרר את פצצת האנרגיה השנייה שלהם, התקליט DUTY NOW FOR THE FUTURE, שיראה אור ב-1 ביולי. קחו טעימה קטנה עם הסינגל המסקרן THE DAY MY BABY GAVE ME A SURPRISE שייצא באמצע יוני. והפרט הפיקנטי: התקליט כולו הוקלט בלוס אנג'לס הנוצצת בהפקתו של לא אחר מאשר קן סקוט האגדי (שעבד עם דיוויד בואי וסופרטרמפ!).

עוד כותרות מהחזית המוזיקלית:

סולן להקת הסטרנגלרס, יו קורנוול, עובד על תקליט סולו ראשון בשם NOSFERATU, שאמור לצאת ביולי בהפקת UNITED ARTISTS. בתקליט ישתתפו אורחים מכובדים כמו איאן דיורי וחברי DEVO. נשמע כמו שילוב קטלני! ניאלץ לחכות עד נובמבר של 1979 כדי לראות את התקליט הזה של החונק עם רוברט וויליאמס ובהשתתפות יד ימינו לשעבר של פרנק זאפה, איאן אנדרווד.

המאסטר סטיבי וונדר עומד לשחרר בקרוב מאוד את תקליט הפסקול שלו לסרט "החיים הסודיים של הצמחים" (THE SECRET LIFE OF PLANTS). אנחנו כבר לא יכולים לחכות לשמוע מה רקח הפעם הגאון המוזיקלי.

חובבי הדלתות וג'ים מוריסון, שימו לב: ספר חדש מאת דני שוגרמן וג'רי הופקינס, המפרט את חייו של הסולן האגדי, יתפרסם בשנת 1980 תחת הכותרת הבלתי נשכחת "אף אחד כאן לא יוצא חי". האמת? בהמשך ייצאו ספרים טובים יותר מזה עליהם.

עוד תקליט בכורה מסקרן שייך ללהקת הגל החדש הסקוטית SIMPLE MINDS, והוא נקרא LIFE IN A DAY.

והכוהנת הגדולה של הפאנק-רוק, פטי סמית' ולהקתה, הוציאו את התקליט WAVE. על ההפקה המהוקצעת אמון לא אחר מאשר טוד ראנדגרן. גיטריסט הרולינג סטונס, רון ווד, עם תקליט סולו חדש: GIMME SOME NECK. צפו לרוק'נ'רול מחוספס עם הרבה חברים טובים.

הסופרגרופ האינסטרומנטלי SKY, בהשתתפות הגיטריסט הקלאסי ג'ון וויליאמס, הבסיסט הרבי פלאוורס, הגיטריסט קווין פיק, המתופף טריסטן פריי והקלידן פרנסיס מונקמן, הוציאה את תקליט הבכורה המדובר שלה. ומה עם הגיטריסט הווירטואוז של ג'נסיס לשעבר, סטיב האקט? הוא בא עם תקליט סולו חדש: SPECTRAL MORNINGS. המאסטרו בוב דילן ואלבום ההופעה החיה שלו AT BUDOKAN זמין כעת בחנויות! התקליט הכפול כולל פוסטר צבעוני וספרון שירים מאויר בן 16 עמודים. חובה לאספנים!

חדשות נוספות מהתעשייה ומהברנז'ה:

חששות מהמע"מ: ישנם חששות שהממשלה השמרנית החדשה בבריטניה עלולה להעלות את המע"מ, מה שעלול לייקר את מחירי התקליטים. תעשיית התקליטים מקווה לעלייה מינימלית, אם בכלל. חברת EMI מאוכזבת: ענקית התקליטים EMI צופה ירידה ברווחיה, בין היתר בגלל ירידה במכירות התקליטים. באופן מעניין, מכירות הסינגלים עלו ב-40% בעוד שמכירות התקליטים השלמים עלו רק ב-4%. האם הסינגל חוזר ובגדול?

הופעת צדקה: הופעה של להקת סוזי והבאנשיז בריינבאו בלונדון גייס 5,128 ליש"ט עבור האגודה הלאומית לילדים עם מוגבלויות שכליות. כל הכבוד!

ציטוטים מהכוכבים – מה יש להם להגיד?

ג'ו ג'קסון על התדמית שלו: "אני רוצה להתרחק מהפוזה הזוהרת של הרוק, אני רוצה להיות מעניין ומשעשע בלי לנסות להיות מבריק וזוהר. חוץ מזה אני פשוט לא חושב שאני זוהר, בכל מקרה, זה לא יהיה אמיתי." (צניעות היא שם המשחק, ג'ו!). ועל שירו ON YOUR RADIO: "זה שיר נקמה. זה כאילו – כל מי שפישל איתי בעבר: אתם הולכים לשמוע אותי ברדיו שלכם. זה שיר ניצחון. הנה כל החרא הזה ואני מתעלה עליו".

דיוויד בואי בציטוט נדיר של כנות (או הומור בריטי יבש?): "אני מרגיש לעתים קרובות שאני גס רוח בצורה מדהימה כלפי הקהל שלי. אני באמת מופתע כשהם ממשיכים להגיע למקומות בהם אני מופיע – זה נהדר!"

וזהו להפעם, חברים! המשיכו לעקוב אחריי לכל החמים מעולם המוזיקה. הקיץ רק מתחיל!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459